משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת פסחים.
דף ה ע"ב
אמר רבא ש"מ מדרע"ק תלת, שמ"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, ושמ"מ הבערא לחלק יצאת ושמ"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ופרש"י מדלא נפקא לי' דהאי יום הראשון ערב יו"ט הוא אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט שמ"מ ס"ל כר"י דאמר לקמן אלא שריפה כו' דאי השבתתו בכ"ד ס"ל לוקמי' ביו"ט ויבעירנו בד"א ויאכילנה לכלבים או ישליכנה לים עכ"ל.
והפנ"י שם תמה על רש"י דהוא גופי' כתב לקמן מ"ו שאין שורפין קדשים ביום טוב וכ"כ אסור להאוכלה לכלבים, וכ"כ בביצה כ"ז ביתר ביאור, עי"ש. עוד כתב הפנ"י שם דשמעינן מהא דלשיטת רש"י מותר להשליך לכלבים חמץ לאחר זמן איסורו ודלא כהג"א לקמן פ' כ"ש, עכ"ד [ודברי הג"א הם מירושלמי ואם כן קשה על רש"י מהירושלמי] והנלענ"ד ליישב דברי רש"י וגם יתבאר מתוך דבריהם דרש"י לא פליג על הג"א, דכוותי' פסק הש"ע סי' תמ"ח דהנה בס' באר אברהם הביא בשם שושנת העמקים שהקשה אמאי דהוכיח רע"ק דתשביתו מערב יום טוב, דאי ביום טוב מי שרי הבערה, ומאי איריא, דילמא משום דאתא עשה דתשביתו ודאי ל"ת דיום טוב למ"ד בשבת כ"ד דיום טוב הוא ל"ת גרידא?
ותירץ הב"א, דעשה דתשביתו הוא קודם הדיבור ולא דחי ל"ת דיו"ט דנשנה גם אחר הדיבור. ולענ"ד אין תירוצו מחוור. דהרי מצינו דהעשה דתשביתו אלים טפי דדחי עשה דמילה כמש"כ המ"א בסי' תמ"ד וכמו שהביא הוא בעצמו, ומה שרצה לחלק בזה אין חלוקו נראה.
ובאמת אין לתירוצו מקום, לפמש"כ בתשו' הרי"מ חיו"ד סי' י"ט ליישב קושית מהרי"ט שהקשה על התוס' קדושין ל"ח דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור, מהא דיבמות ו' ע"ב דמוכח שם דעשה דקה"ד אדרבא חמיר טפי, וכתב ליישב דטעמא דתוס' לאו משום דעדקה"ד קיל, רק טעמא הוא, דהא דאמרה תורה עדל"ת פירושו משום דהעשה נאמרה שתם בכל גוונא אף במקום דחיית ל"ת והלאו לא נאמר במקום העשה וילפינן זאת מכלאים בציצית, וזה דוקא בעשה דלאחה"ד אבל עשה דתה"ד ממילא אין ראי' ממה שנאמרה סתם, שהוא אף במקום עבירת הל"ת, דהא לא נאמרה עוד אז הל"ת כלל, וכו', וא"כ במילה ופסח דאמרה תורה להדיא דדחי שבת שפיר אמרינן להיפך דיש עדיפות בעשה זו שישנה לפני הדיבור עי"ש ועפי"ז ממילא נסתר תירוץ הבאר אברהם דהא גם ל"ת די"ט נאמרה לפני הדיבור א"כ אמרינן שפיר דהתורה אמרה עשה סתם בכ"ג אף במקום עבירת ל"ת די"ט הכתובה בצידה.
אולם בעיקר קושיתם מעיקרא ליתא דכבר הסכימו המפרשים דכ"ע ס"ל דיום טוב הוא עול"ת דהרי משנה שלמה שנינו בר"ה ל"ב שופר של ר"ה אין מחללין עליו יום טוב ומפרש בגמ' טעמא משום דיום טוב עול"ת ואין עשה דשופר דוחה לתו"ע וכן רבא דלא מתרץ בשבת שם כר"א האי תירוצא, הוא גופי' ס"ל בביצה ח' כמו ר"א דיום טוב עול"ת כמש"כ התוס' שם, ומה שלא רצו הני אמוראי לתרץ כמו ר"א דיום טוב עול"ת כבר נאמרו בזה כמה תירוצים ואכמ"ל.
והנה בח' הרשב"א ליבמות ו' כתב על מה דאוקמא בגמ' לקרא דאיש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי חשמורו, דלא ישמע לאביו לחלל שבת, הוא בלאו דמחמר דאינו רק ל"ת ואפ"ה לא דחי ופריך, ונגמר מהכא דאין עדל"ת, והקשו התוס' שם הא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות, וכתב הרשב"א וז"ל ומורי ז"ל תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו אלא אאבות מלאכות עכ"ל, ולפי דבריו ה"ה ביו"ט לא קאי עשה דתשבות רק אאבות מלאכות ולא על איסורי מלאכות שאינם מאבות מלאכות, וז"פ. וא"כ דון מינה אי נימא דהשבתת חמץ הוא בכל דבר אף דיש בזה ג"כ איסור מלאכה ביו"ט משום דהתורה אחשבי' למלאכה וכמש"כ רש"י ביצה כ"ז וכנ"ל מ"מ אין מלאכה זו מאבות מלאכות כלל, רק בביעור קודש שנטמא והשבתת חמץ גלי קרא לאיסורא ולא קאי ע"ז עשה דשבתון והוא כמו רק לאו גרידא. ומעתה מיושב שפיר לנכון דעת רש"י שכתב דאי השבתתו בכ"ד יבערנו בד"א או יאכילנה לכלבים, ואינו סותר למש"כ בביצה דאחשב' רחמנא לבעורי', דבאמת אף דיש בזה איסור מלאכה מ"מ אינו מאבות מלאכות ואין בזה עשה ול"ת דיום טוב רק ל"ת גרידא וא"כ ליתא עשה דהשבתת חמץ ולידחי ל"ת דמלאכה זו.
ומה מאד מדוקדק מה שדייק רע"ק באמרו, ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, שלכאורה שפת יתר הוא והי' די לומר ומצינו להבערה שהיא מלאכה, ומאי נ"מ אם הוא א"מ או לא, אכן לפי דברינו מיושב מאד, שאילו לא היתה הבערה מאבות מלאכות לא הי' הוכחת רע"ק מכרעת, דמצינו לומר משום דעדל"ת, אבל כיון שהבערה א"מ וא"כ יש בזה גם עשה דשבתון ואין עשה דלתו"ע, וע"כ ביום הראשון עי"ט.
ובזה יתיישב לנכון גם מה שהקשה הפנ"י הנ"ל דמש"כ רש"י או יאכילנה לכלבים, הוא דלא כהג"א דאסור להשליך חמץ לאח"ז לבהמת הפקר, ובתשו' שו"מ מהד"ק האריך בקושיא זו, ולפי דברינו הדבר נכון לפשוטו דבאמת גם רש"י ס"ל כהג"א דאסור להאכיל לבהמות הפקר משום איסה"נ, אולם יש אופן להתירו כגון שהי' החמץ קשה כמו דגן דאחמיץ ואם יפררנו יש בזה משום מלאכת טוחן ביו"ט והוא מאבות מלאכות וה"ל עול"ת ואין עשה דוחה לתו"ע וכנ"ל לזאת כתב רשיי דיאכילנה לכלבים ואם כי יש לאו דלא יאכל חמץ דילפינן מזה לאסה"נ מ"מ אתא עשה דהשבתה ודאי ל"ת דאסה"נ וזה פשוט.
וע"פ דברינו יתיישב גם כן קושית הרא"ש מלוניל שהביא הפנ"י דאיך הוכיח רבא דשמ"מ מדרע"ק דל"ל הואיל והותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאפילו אי אית לי' מתוך אינו מתבער ביום טוב דהא מנותר ילפינן דביעור חמץ אינו אלא בשריפה ונותר גופי' לא דחי יום טוב, עי"ש. ולפי הנ"ל אתא שפיר דהא אי אמרינן הואיל כו' ע"כ הא דאסור לשרוף נותר בי"ט הוא משום דרחמנא אחשב' לבעורי' למלאכה וכמש"כ רש"י, ובזה בודאי אין כאן רק ל"ת גרידא, וכיו"ב כתבו התוס' במס', ביצה דף י"ב ד"ה השוחט, דלב"ה דאי"ל מתוך אינו לוקה בשוחט עולת נדבה כיון דאו"נ הותר וה"ה בנונ"ד מתוך שהותרה וכיון דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא, אלא למאי דאהדרי' אהדרי' ולמאי דצא אהדרי' לא אהדרי' וקאי דוקא בעשה עכ"ל, וא"כ ה"ה נמי לענין שריפת חמץ דאי נימא הואיל והותרה יצא מכלל מלאכות יו"ט, והגם דאהדרי' קרא לאיסור מלאכה דרחמנא אחשב' לבעורי' מ"מ לא אהדרי' כ"א לאיסור מלאכה בעלמא ולא לענין עשה דתשבות שזה לא נאמרה רק אאבות מלאכות, ושוב שפיר דחי עשה דהשבתת חמץ לל"ת דיו"ט, ולא דמי לנותר דלא דחי, דהתם ה"ט משום דאפשר למחר וכמש"כ התוס' בשבת כ"ה בגליון תוס' ד"ה ולא מילה עי"ש וכ"כ התוס' ביבמות ה' ע"ב ד"ה כולה, דשריפת קדשים לא דחי יום טוב דאפשר להמתין עד למחר, אמנם בשריפת חמץ דהתורה קבעה זמן ביעורי' שיהא ביום טוב לפי הה"א, בודאי דחי עשה לל"ת דיום טוב דאין לומר בזה אפשר להמתין עד לאחר יום טוב אפילו לפי מש"כ התוס' דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר עליו מ"מ בזה מבטל מצות עשה דתשביתו שנאמר בה אך ביום הראשון וקבע לה הכתוב מועד דוקא, ודמיא למילה דאתיא עשה ביום השמיני ודחי לשבת אף דאפשר למחר, "וא"צ למש"כ הב"א" ועכצ"ל דרע"ק ס"ל דלא אמרינן מתוך וא"ש.
ועל ארבעה אשיבנו בע"ה ליישב על יסוד דברינו קושית האו"ח בסוגיין על רש"י בשבת כ"ה באוקימתא דר"א דאמר הא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דיום טוב עול"ת הוא, ופרש"י והא דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב הגם שיכול ליהנות ממנה בשעת ביעורו דמאחר שנאסר הבערה שלא לצורך כלל גם זו לא יצאה מן הכלל עכ"ד. וקשה אמאי לא פרש"י כמו שכתב בביצה משום דרחמנא אחשבי' לביעורי' וחשיב לי' מלאכה, אולם לפי דברינו הנ"ל שהבאנו דברי הרשב"א דתשבות לא קאי כ"א אאבות מלאכות אם כן במדליק נר של ששיר ביו"ט דאין כאן לתא דאבות מלא' דהרי הבערה לצורך הוא רק דהתורה אחשבה למלאכה לפיכך לא קאי ע"ז בעשה דתשבות אלא איסור לאו, ואם כן הקל"ד ליתי עשה ולידחי ל"ת, ולא יספיק בזה תירוצו דר"א דיום טוב עשול"ת, וע"כ כתב רש"י בטעמא דהא מילתא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהם נאסרין גם זו לא יצאה מן הכלל וכוונתו דמדרבנן אסור אטו קדשים שאין נהנין מהם וכמו שכתב התוספות בשם ר"י גזרו תרומה אטו קדשים, והצעת הסוגיא דשבת הנ"ל נלע"ד, דבאמת הן תנא דב"ח והן אביי ורבא כולהו ס"ל כר"א דיום טוב עול"ת, אולם בהא פליגי, דהנה מבואר בשבת פלוגתא אי תיקון מצוה חשיב תיקון מעלייא לחייב עלה בשבת, דאליבא דר"ש מפרש הגמרא דיליף מקלקל בחובל ומבעיר דחייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה ומדאסר קרא הבערת בת כהן, ור"א ס"ל דהתם מתקן הוא כדר' אליעזר מה לי תיקון מילה מה לי תיקון כלי, מה לי לבשל פתילה מה לי בישול סמנין ועי' בתוס' יומא ל"ד דממעט ענבים מהדס ביום טוב אין זה תיקון כלי גמור ולא אסור רק מדרבנן וכיו"ב כתב רש"י בסוכה ל"ג ע"א, ומהשתא יבואר לנכון הא דאמרו רבנן בטעמא דאמ"ד בשש"ר ביום טוב בכמה אנפין, ור"א תירץ באופן אחר והוא דהדלקת נר של שש"ר כבר מבואר דאין בזה משום מלאכה דהבערה לצורך הוא ואם כן א"א למילף משריפת נותר דהתם אינו יכול ליהנות ממנו בשעת ביעורו וכמו שהקשה התוס' שם, אולם תנא דב"ח יסבור דתיקון מצוה לא חשיב תיקון ואם כן גם שר"נ דאין בזה תיקון הגוף אין בזה איסור מלאכה מדאורייתא רק כל איסורו משום דרחמנא אחשבי', ואם כן ה"ה בהדלקת שש"ר הגם דהבערה לצורך הוא מכל מקום אסור דרחמנא אחשבי' למלאכה וכמו שכתב רש"י שם ויליף שפיר לאין מדליקין בשמן שריפה מנותר. אולם אביי ורבא יסברו כדעת רב אשי בשבת דתיקון מצוה חשיב תיקון גמור לחייב עלי' משום מלאכה וכמו שכתב התוס' שבת ק"ו ד"ה מ"ל לבשל פתילה, דכל שאר מב"ד חשיב תיקון משום מצוה עי"ש,
ולפי"ז לא נוכל ללמוד שריפת תרומה מקדשים דבקדשים דאסורין ליהנות מהם בשעת ביעורן איכא מלאכה גמורה משום תיקון מצוה וקאי עלה בעשה ול"ת ועל כן לא דחי יום טוב, משא"כ בשש"ר דאין בו רק איסור לאו וכנ"ל, ואם כן נימא ליתי עשה ולידחי ל"ת, וע"כ האי סברא דכתבו התוס' שם וביבמות דהיכא דאפשר להמתין עד למחר לא דחי עשה לל"ת, לא קי"ל עד לבתר דנפקא להו לאביי ורבא מקראי האי סברא, דהכי אשכחן בכלאים בציצית דדוחה ל"ת הגם דיכול לקיים במינם וכמו שכתב התוס' בכתובות מ' עי"ש, וע"כ דלמדו אבו"ר מקרא דעולת שבת בשבתו, ומהוא, ולא מילה שלב"ז, דאשמעינן מהא דאין עדל"ת היכא דאפשר להמתין עד למחר. אולם ר"א לא הסתפק בשינויי דאבו"ר דס"ל דגם בדאפשר להמתין מכל מקום עשה דוחה ל"ת, וגם לא ס"ל כתנא דב"ח למילף משריפת נותר דשאני התם דהויא מלאכה גמורה וקאי עלה בעשה ולית לשיטתו דס"ל דתיקון מצוה חשיב תיקון גמור וכנ"ל, וע"כ אמר דטעמא דאין שורפין קדשים ביום טוב הוא משום דיום טוב עול"ת ושריפת תרומה טמאה גזרו אטו קדשים וכמש"כ התוס' וזהו כוונת רש"י דגם תרומה לא יצאה מן הכלל, והיינו משום גזירה, וכמו שהבין האו"ח בכוונת רש"י, ובאמת לשון רש"י סובל יותר דגם בשריפת תרומה איכא עשה ול"ת, והיינו דיסבור כדעת התוס' יבמות ו' דעשה דתשבות קאי גם אמחמר, וא"כ ה"ה באיסור הבערת ש"ש דרחמנא אתשבי' למלאכה קאי עלה בעשה ול"ת, ועל כן אמר דיום טוב עול"ת הוא והדברים נכונים מאד, והעולה מדברינו דכ"ע ס"ל דיום טוב עול"ת רק פליגי בהדלקת ש"ש ביו"ט דתנא דב"ח ואו"ר ס"ל דליכא בזה רק ל"ת גרידא אבל ר"א ס"ל דגם בזה קאי בעול"ת, ודו"ק.
ומה מאד יומתק לחיכי ליישב ע"פ הצעתינו דברי רש"י התמוהים שכתב שמ"מ מדרע"ק, מדלא נפקא לי' לרע"ק דהאי יום הראשון ערב יום טוב הוא אלא משום דאסור להבעיר ביום טוב כו', ותמה הצל"ח דמה לרש"י לתפוס לשון שלילה מדלא נ"ל לרע"ק, הלא היה ליה להוכיח במישור, מדנפ"ל לרע"ק דהאי יום הראשון עריו"ט הוא מדמצינו להבערה שהיא אב מלאכה, עי"ש, וכבר טרחו בזה המפרשים ליישב דברי רש"י כ"א לפי דרכו, ואענה אף אני חלקי ליישב בס"ד ע"ד הפלפול ע"פ יסוד דברינו הנ"ל דבאמת רש"י לא היה יכול לפרש דהוכחת רבא היא בפשוטו מדמצינו להבערה שהיא א"מ, דעל זה היינו יכולים להשיב איזה פירכא, רק דיוקא דרבא הוא מדלא נפ"ל לרע"ק דהאי יום הראשון עריו"ט ממק"א, ממילא נתחזקה על ידי זה ראייתו, מדקאמר ומצינו להבערה שהיא א"מ דאב"ח בד"א.
דהנה לכאורה יש לדחות דיוקא דרבא די"ל דבאמת ס"ל לרע"ק השבתת חמץ בכל דבר רק ראיית רע"ק היא מהשבתת חמץ האמור במצרים דשם לא היה אפשר להשביתו אלא בשריפה, דהנה זה ודאי אי נימא דאך ביום הראשון קאי על יום טוב, החיוב להשביתו בליל ט"ו דוקא וכמו דאמרו בגמרא מקודם ריש ד"ה דאיתקש השבתת חמץ לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה, וכת' בערב תאכלו. והלא אז היו מצווים שלא לצאת איש מפתח ביתו עד בוקר, וא"כ לא היו יכולים להשביתו ע"י השלכה לים או להאכילה לבהמת הפקר, דהרי היו כלואים בביתם ומאין להם בהמת הפקר בביתם ולבהמת עצמם בודאי אסור להאכיל מדאסור בהנאה, וזה שכתב רש"י הנ"ל או להאכיל לכלבים הכוונה לכלבים של הפקר כמש"כ המפרשים, וכמו כן לא היו יכולים לפררו ולזרות לרוח דמלבד שלא היה להם באפשרי לעשות זאת מאחר דהיו עצורים בביתם עוד זאת לא הרוויחו בזה מלעשות חילול יום טוב, דהרי כתב המג"א סי' תמ"ו סק"ב דלפרר ולזרות לרוח אפשר דמלאכה דאורייתא היא, ומה בצע להם לעמול לרוח, ובע"כ דביום הראשון קאי על ערב יום טוב, ואם כן אין כאן ראיה כלל דרע"ק ס"ל דאין בעח"מ אלא שריפה.
אך באמת דברי רבא נכונים מאד דאי נימא דהוכחת רע"ק הוא מזמן מצרים אין כאן ראיה כלל דביום הראשון הוא מערב יום טוב, דדילמא משום דעשה דהשבתה דול"ת דיו"ט וכקושית השושנת העמקים הנ"ל, ואין לומר כתירוצנו דיום טוב לר"ע היא עול"ת דז"א דהלא בזמן ההוא לא נאמר להם עדיין עשה דשבתון, דנאמרה אחרי מת"ת בפ' ויקרא כ"ג ואז לא היה יום טוב רק ל"ת והדרא קושית השושנת העמקים לדוכתא, ובע"כ דראית רע"ק הוא ממצות השבתה של דורות דלדידן הוי יום טוב עול"ת ואין עשה דוחה אותו וכנ"ל, ואם כן שפיר הוכיח רבא דס"ל לרע"ק אין בעח"מ אלא שריפה, דאל"כ יבעירנו בדבר אחר, וא"ש.
אולם עדיין יש לעורר על הוכחת רבא, דאפשר לומר כדמעיקרא דרע"ק הוכיח מזמן מצרים, ואין להקשות א"כ מה ראי' מייתא לדבריו הלא י"ל דעשה דל"ת דיו"ט, די"ל דרע"ק ס"ל כדעת ירושלמי שהביאו תוס' בריה י"ג דאין עדל"ת אא"כ כתובה בצידה כמו כלאים בציצית, משא"כ השבתה ויו"ט רחוקים זה מזה, או י"ל דס"ל לרע"ק דהשבתה אינה נוהגת בנשים מדהוה עשה שהזמנ"ר, ועין בש"א סי' פ"ב שחקר בזה וכתב דתליא בפלוגתא שבתוס' קדושין ל"ד עיי"ש, ואי נימא דנשים אינן מצוות במ"ע דהשבתה אם כן ה"ל אינה שוה בכל ואינו דוחה ל"ת, ועין במלהר"ע.
אמנם באמת הדבר נכון מאד, דאם נימא דרע"ק ס"ל דאין עשה דהשבתה דל"ת דיו"ט, א"כ ל"ל לומר ומצינו להבערה שהיא א"מ, הלא היה יכול להוכיח דהראשון הוא מעריו"ט אף אם בכ"ד היא השבתת חמץ לפי מה שכתבנו בשם רש"י ביצה הנ"ל, וע"כ צריכים אנו לומר דמשארי הבער' אין ראיה די"ל משום דעשה דהשבתה דל"ת וע"כ ל"ל לרע"ק דעת הירושלמי וגם אית לי' כדמסיק הש"א שם דשוה בכל היא, ואם כן שוב אא"ל דהוכחת רע"ק ממצות השבתה הנאמר במצרים דהא אז לא היה יו"ט כ"א ל"ת לחוד ושפיר לידחי לי' עשה דהשבתה.
ומעתה יאירו לנו דברי רש"י הנ"ל שבחר לו לשון ערומים ויאיר לנו נתיב ליישב לדברי רבא על אופניו וזהו דנקט בלשונו הזהב שמ"מ מדרע"ק, מדלא נפ"ל לר"ע דהאי יום הראשון ערב יום טוב הוא, אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט, היינו דרע"ק הי' יכול להוכיח במישור מכל השבתות חמץ יהיה מה שיהיה, מ"מ אסור ביו"ט דרחמנא אחשבי' וכנ"ל אע"כ ס"ל דאין ראיה דאפשר משום עדל"ת, וע"כ הוכחתו מלדורות כדכתבנו וא"כ מוכח שפיר דס"ל אין בעח"מ אלא שריפה דאי השבתתו בכ"ד יבעירנו בד"א, ודו"ק היטב.
וממוצא דברינו נבוא לכלל ישוב דעת הפוסקים שפסקו כחכמים ר"פ כ"ש דאמרי אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. והרא"ש שם הביא דעת הרב הברצלוני שפסק כר"י והביא ראי' מהא דאמר רבא בפ"ק שמ"מ מדרע"ק אבח"מ אלא שריפה. ולפי הנחתנו יתבאר דרק רבא לשיטתו דייק כן מרע"ק אבל לפי ההלכה אין כאן ראיה דר"ע ס"ל אין בעח"מ אלא שריפה.
דהנה לעיל הבאנו קושית האו"ח ומש"כ רש"י שבת כ"ד על הא דר"א דה"ל יו"ט עול"ת, עיי"ש לעיל, דכתבנו ליישב קושיתו, ואוסיף מיא ואוסיף קימחא בישוב קושיתו, והוא על פי מש"כ בס' ישועות יעקב או"ח סי' תקפ"ו ליישב דעת הרמב"ם בה' שופר שכתב שופר של ר"ה אין עולין באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה, והשמיט הך בבא דאין מעבירין עליו את התחום הנשנה ג"כ שם בר"ה ד' ל"ב. וכתב ליישב עפמש"כ שם מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דלתו"ע, והנה זה תלוי בפלוגתא עפ"י דעת הרשב"א הנ"ל דעשה דשבתון לא קאי כ"א אאבות מלאכות, וא"כ אי נימא דתחומין מה"ת אין בזה רק ל"ת לחוד אבל אי תחומין דרבנן וגזרו אטו מלאכה דאורייתא א"כ כעין דאור' גזרו וכמו שבמלאכה גמורה איכא עול"ת כן בשבות דרבנן וכמש"כ המג"א סי' תמ"ו, ומהשתא א"ש דהמשנה ס"ל תחומין דרבנן וא"כ הוה עול"ת ואין שופר דוחה, אבל הרמב"ם ס"ל תחומין די"ב מיל מה"ת והוי רק ל"ת לחוד דלא גזרו חז"ל על התחומין דבלא"ה אסור מה"ת וכ"כ תחום דאלפים אמה. עי"ש.
והנה אביי ורבא וכן תנא דב"ח דילפי ר"א מקרא דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא ניחא להו בהך טעמא דר"א, וע"כ משום דס"ל דבאמת אין בהבערת קדשים איסור מלאכה או משום מתוך שהותרה או משום דיסברו דלצורך מצוה לא חשיב תיקון כלל וכדעת ר"ש בשבת ק"ו הנ"ל, אע"כ דכל עיקר איסור הוא מטעם דרחמנא אחשבי' לביעורי' וא"כ לא הוה בזה רק ל"ת לחוד, והי' מן הדין לומר דעשה דשריפת קדשים דוחה להל"ת, וע"כ איצטרכו למילף מקראי דלא דחי ומטעם דאפשר לקיים מצוותו למחר, וא"כ ה"ע דאין שו"ק בי"ט משום דאחשבי' לבעורי' עולה יפה גם בהא דאמ"ד בש"ש ביו"ט, וה"ט דרחמנא אחשבי' לבעורי' והוה מלאכה ולא איצטריך רש"י לפרש לדידהו מטעם גזירה תרומה אטו קדשים דבאמת אסור מדאורייתא להדליק בש"ש מטעם דחשיב מלאכה ודינו כדין אש"ק ביו"ט מדאורייתא.
אולם ר"א לא נחה דעתו בזה וס"ל דבאמת בשריפת קדשים איכא מלאכה גמורה, והוא לשיטתו בשבת שם דס"ל דצורך מצוה אף שאין בו צורך הגוף כלל חשיב תיקון מעליא, וגם לדעת הרמב"ם דלא אמרינן מתוך שהותרה כו' כ"א באוכל נפש וכמש"כ הכ"מ פ"ג מה' חמץ הובא במג"א סי' תמ"ו סק"ג, וע"כ תירץ דהוה יו"ט עול"ת דגם בשריפת קדשים איכא עול"ת ומעתה יקשה דמ"ט מדליקין בש"ש ביו"ט לסברת ר"א דהא בהדלקת נר של שש"ר נהנין בה ומלאכה המותרת היא, ואי"ל דטעמא משום דרחמנא אחשבי', דהא מ"מ אינה מאבות מלאכות ואינו רק לית ומ"ט לא דחי לי' מצות שריפת תרומה וע"כ צ"ל דהוא מדרבנן וגזרו תרומה אטו קדשים וא"כ קאי גם בש"ש בעול"ת מדרבנן וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולא דחי עשה לעול"ת וע"כ כתב רש"י שפיר בטעמא דר"א משום דהואיל ושאר קדשין נאסרין גם זה לא יצא מן הכלל, וזה נכון מאד.
העולה מזה דלר"א לא מצאנו סמך מה"ת להאי סברא דרחמנא אחשבי' למהוי מלאכה גמורה בזה, והא דכתב רש"י בביצה שם אזה דרחמנא אחשבי', הוא רק לשיטת שארי אמוראים וכנ"ל ומתורץ קושית האו"ח.
ומעתה יתיישב לנכון דעת הפוסקים הנ"ל דפסקו כחכמים דאף מפרר וכו' ולא חשו להא דרבא מוכיח מדרע"ק דאין בע"ח אלא שריפה והיינו משום דרבא אזיל בשיטתי' דס"ל להאי סברא דאחשבי' לבעורי' ה"ל מלאכה דאורייתא וא"כ מוכח שפיר מדרע"ק דאב"ח אלא שריפה, דאי"ל דרע"ק הביא ראי' מפסח מצרים ושם לא הי' אפשר להשביתו בשארי דברים כ"א בשריפה וכנ"ל וס"ל לרע"ק דלא דחי עשה דהשבתה לל"ת דיו"ט הגם דאז עדיין לא נאמרה עשה דשבתון, ומטעמא דאמרן לעיל דס"ל כהירושלמי דאין עדל"ת אא"כ כתובה בצידה, או מטעם דס"ל דעשה דהשבתה אינו שוה בכל, ולא דחי לל"ת דא"כ ל"ל לרע"ק למידק ומצינו להבערה שהיא א"מ, הלא הי' יכול להוכיח דינו דתשביתו מעריו"ט מהשבתת חמץ בזמה"ז אף דהשבתתו בכ"ד מ"מ יש בזה משום מלאכה דרחמנא אחשבה לבעורי', וע"כ צ"ל דס"ל דבאמת משאר השבתות אין ראי' משום דעדל"ת וא"כ גם מפסח מצרים אין ראי' דנימא ג"כ עדל"ת וע"כ רע"ק קאי על מצות השבתה דלדורות דהויא יו"ט עול"ת ואי נימא דהשבתתו בכ"ד אין כאן ראי' כלל, וע"כ ס"ל דאין בעח"מ אלא שריפה וכ"ז לשיטת רבא, אולם לשיטת רב אשי דס"ל דלא אמרינן האי סברא דרחמנא אחשבי' וכנ"ל א"כ נוכל שפיר לומר דרע"ק למד ראיתו רק מפסח מצרים שלא הי' אפשר כ"א בשריפה וס"ל דלא דחי לי' העשה דתשביתו וכנ"ל וע"כ דתשביתו הוא מטריו"ט, ולשיטתו לא מצי רע"ק למילף משארי השבתות שבזה"ז משום דס"ל דהשבתתו בכ"ד ואין בזה לתא דמלאכה גמורה ומיתוקם קרא שפיר דתשביתו ביו"ט וע"כ מוכרת רע"ק למילף מפסח מצרים דלא הי' אפשר רק בשריפה, וכנ"ל. ומעתה אין כאן ראי' דרע"ק ס"ל אבח"מ אלא שריפה לשיטת רב אשי, ומיושב בזה שיטת הפוסק' דפסקו כחכמים היינו משום דקיימו בשיטת ר"א דקיי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי ולדידי' י"ל דגם רע"ק ס"ל דהשבתה בכל דבר, ואתי שפיר ודו"ק היטב:
דף ו
אר"י אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי, אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך, מ"ט מיבדל בדילי מיני', ואמר ר"י אמר רב חמצו של נכרי, וכו', ועי' בצל"ח שעמד על מה שבדין הראשון במצא חמץ בביתו ביו"ט לא סיים רב ואם של הקדש הוא א"צ, כמו דמסיק רבא למילתי', והדין השני בחמצו של נכרי מסיק רב בעצמו הדין הזה, וכמו כן דקדק בס' קה"י ועי' בשו"ת עונג יו"ט מש"כ בזה.
והנלע"ד ליישב דבאמת רב לשיטתו לא ס"ל במצא חמץ בביתו, דאם של הקדש א"צ, דהנה הפנ"י הקשה נהי דמיבדל בדילי מיני' במקומו, אכתי הא איכא למיחש לחולדה כדתנן מה שמשייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו, ולשיטת התוס' דהיינו משום דילמא אתא למיכל וכדמוכח ג"כ מדבריהם לקמן בסוגיא דחולדה, וא"כ בשל הקדש נמי יהי' צריך בדיקה מה"ט, וצריך מיהא להצניעו, או לכפות עליו כלי, ואפשר כיון דמסקינן לקמן עלה דההיא מה שמשייר, היינו דוקא שמא תטול חולדה בפנינו, וא"כ הכא בשל הקדש אף אם תטול בפנינו לא יהי' צריך בדיקה מחששא דילמא אתא, למיכל, דכיון שראה שגררה חולדה משל הקדש אף אם ימצא אח"כ מיבדל בדיל מיני' משום איסור הקדש, עכ"ל,
והנה לכאורה אין זה מספיק בישוב הקושיא, דאכתי איכא למיחש שמא תטול חולדה בפנינו ויתערב ביותר מנ"ט דמשום הקדש בטיל שפיר כמו שכתבו התוס' בחולין צ"ח ע"ב ד"ה רבא אמר עי"ש, אבל משום איסור חמץ לא בטיל כדפסק רבא גופי' הילכתא חמץ בזמנו אסור במשהו, וא"כ יצטרך כפיית כלי דילמא תטול חולדה בפנינו ויתערב ביותר מנ"ט, דמשום הקדש לא בדיל שוב מיני', כיון דנתבטל, אולם משום איסור חמץ דלא בטיל ולא בדיל מיני' יצטרך כפיית כלי, וזו צריך לפנים.
אך באמת לא קשה הא, דכיון הא דחמץ במשהו אליבא דרבא, הוא רק מדרבנן משום חומרא דחמץ וכדעת התוס' לקמן ל' ד"ה ונגזור, וכדס"ל לרבא גופי' בשבת י"א ע"ב, ולכן שפיר אמר רבא הכא דאם של הקדש הוא א"צ ולא חיישינן לתערובות חמץ, דמדאורייתא גם חמץ בטל בנ"ט וכנ"ל.
אולם נחזי אנן למאן דס"ל מין במינו לא בטל אם כן חוזר החשש הנ"ל למקומו, דילמא יתערב בכ"ש במינו דאיסור חמץ מדאורייתא אינו בעל, אולם איסורא דהקדש בטיל שפיר וכמו שכתבו התוספות במנחות דף כ"ב ד"ה מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה דלר"י דס"ל מין במינו לא בטיל, הא דתרומה עולה בק"א מיירי בתרומה ביד כהן דא"א לאיתשולי עלה דלא הוה מין במינו דא"א לתרומה שתעשה חולין למ"ד בתר בטל אזלינן יעו"ש, אם כן הכא נמי בהקדש דאתא ליד גזבר דלא מהני שאלה בעיל שפיר אף במינו.
ומעתה א"ש מה שעמדו הספרים הנ"ל דמדוע לא מסיק רב למילתי' בהא דחמץ בביתו, כופה עליו את הכלי, ואם של הקדש הוא א"צ. דרב לטעמי' דס"ל מין במינו לא בטיל, וא"כ גם בחמץ של הקדש איכא החשש שמא תטול חולדה ויתערב במינו דמשום הקדש לא בדילי מיני' דנתבטל, ולא מבעי בהקדש דכבר אתא ליד גזבר דלא מהני שאלה כנ"ל, אלא אפילו בלא אתא ליד גזבר לא שייך הכא שאלה דהא מיירא בחמץ בפסח דאסור בהנאה, וגם רב ס"ל כר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, א"כ לא שייך שאלה, ובפרט לדעת העור סי' תל"ד דאם לא ביטל ומצא חמץ בפסח עובר למפרע בב"י, אם כן אם שאל על ההקדש קעביד איסורא ולדעת רבא גופי' בתמורה אי עביד לא מהני
וכגוונא דכתבו התוס' לקמן מ"ו ד"ה הואיל דכיון שנתחמץ, שום אדם, לא יפדנו, ולפי"ז אתי שפיר דרב לא סבירא לי' באמת בזה דאם של הקדש הוא אינו צריך, דבאמת גם בהקדש צריך כפיית כלי מטעמא דאמרן. ורבא ס"ל בהא דא"צ, דאזיל לטעמי' בחולין צ"ו דגם מב"מ בטל בס' וכמש"כ התוס' לקמן י' ד"ה אמר רבא, ולפי"ז אזיל החשש הנ"ל דגם בחמץ יבטל ביותר מנ"ט מדאורייתא ולכן א"צ בהקדש לכפיית הכלי. והא דס"ל לרב באידך מימרא דא"צ, היינו דשם אין עשיית מחיצה משום חולדה, דלא צריך רק משום היכרא דלא יבא לאכול ממנו, ובהקדש א"צ דמיבדל בדילי מיני', ודו"ק.
(שם) הני שלשים יום מאי עבידתיהו, כדתניא שואלין ודורשין וכו', מ"ע דת"ק, שהרי משה וכו', ורשב"ג אמר לך וכו', מ"ע דרשב"ג שהרי משה וכו', ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בארבעה וכו', אלא אמר רבה וכו', ה"נ ממאי דבריש ירחא כו', ונכתוב ברישא דחדש, הראשון והדר, נכתוב וכו' אמר רב מנשיא ב"ת ז"א אין מוקדם ומאוחר בתורה, עכ"ל הגמרא, עי"ש היטב.
הנה בסוגיא זו יש להתבונן טובא, א) במאי פליגי רבנן ורשב"ג, ובאיזה סברא נחלקו בזה אי אמרינן איידי דאיירי במילי דפסחא או לא אמרינן. ב) הקשו המפרשים קושיא עצומה דהיכי בעי הגמ' לפרש טעמא דרשב"ג על שתי שבתות מהאי קרא דהחדש הזה לכם, כו', הא לא מוכח מהאי קרא כ"א עשרה ימים כדכתיב בעשר לחדש הזה וכו', ורשב"ג גופי' אי"ל סברא איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפסחא. ג) נתקשו המפרשים על הלשון דקאמר דילמא בד' בירחא או בה' בירחא קאי, מדוע נקט המקשה ד או ה' וטפי הוה לי' למימר דילמא בח' או בט' קאי. ד) הקשו המפרשים מה יענו רבנן על הראי' דרשב"ג. ה) העירו בספרים על מאי דפריך ונכתב ברישא דחדש הראשון וכו', וקושיא זאת אין לה קשר ושייכות לסוגיין, ורש"י כתב לא אשמעתין פריך אלא אסדר פרשיות קפריך, אולם לפי המשך הסוגיא משמע לכאורה דאשמעתין קא פריך.
ואמרתי אף אני אענה חלקי ליישב דבר דבור על אופניו וליישב כל הני קושייתא בחדא מחתא בס"ד. דהנה בס' או"ח פסחים ד' ס"ו הביא בשם בעל באר יעקב שהקשה לפי מאי דאיתא בנזיר ד' מ"ח דרע"ק ס"ל דצריך קרא על כה"ג ונזיר שמטמא למ"מ, ולא אמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוי עי"ש.
והשתא לר"ע אם אירע שרוב הצבור טמאים וגם חל ער"פ בשבת מנ"ל דפסח דוחה שבת וטומאה יחד דילמא הא לחודא והא לחודא שרי רחמנא ובהדי הדדי אסור. ועי"ש מה שתירץ דלרע"ק דס"ל מושבות כ"מ שאתם יושבים משמע, אם כן יכולים למילף מפסח מדבר שד"ש דהא האי פסח חל בשבת לפי דאיתא בברייתא דעשר עטרות, ול"ל קרא דפסח ד"ש אלא ע"כ אתא להורות דדחי גם שניהם ביחד היינו שבת וטומאה בהדדי עי"ש.
ולענ"ד אין זה מספיק דאטו יש לנו למוד דא' לחדש הראשון חל באחד בשבת, ואם כן היה חל אותו פסח בשבת, הלא לא מצינו שום לימוד ע"ז, אלא כן היו מקובלים, א"כ וכי לא איצטריך קרא להורות דפסח ד"ש ושלא לסמוך רק על מה שמקובל לנו דאותו פסח חל בשבת דלא רמיזא בקרא, וזה פשוט, ועוד דגם לר"ע מצינו לומר דאותו פסח נעשה ע"פ הדיבור כמו שכתב התוס' בקדושין ל"ז דהא דלא עשו במדבר אלא פסח אחד משום שהיו ערלים, ופסח שעשו הי' ע"פ הדיבור, עי"ש, ולקמן נאריך בדברי התוס' הזה בס"ד.
אולם לענד"נ ליישב קושית הבאר יעקב ע"פ מאי דאמרינן ביומא נ"א, פסח שני דו"ש ולא את הטומאה, רי"א אף את הטומאה וכו', ובתוס' שם הביאו הסיפרי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת, או ידחה אה"ט, אמרת כל עצמו אינו בא אלא בשביל הטומאה עי"ש
ולפי"ז לכאורה קשה טובא דאמאי איצטריך קרא בפסח ראשון שדוחה שבת דילפינן מבמועדו [דתרי מועדו כתיב בפ' חד לשבת וחד לטומאה כדאיתא בספרי שם] נילף מק"ו מפ"ש שאינו דוחה אה"ט ודחי שבת ומכש"כ פסח ראשון שדוחה טומאה א"ד שידחה שבת? ובפרט לפי מאי דיליף בסוגיא שם מכל חוקות הפסח ואם כן נוכל למילף פסח ראשון מפסח שני מהקישא ול"ל קרא.
אמנם הדבר נכון דבאמת מיתורא דקרא שמעינן דפסח ד"ש וטומאה בהדדי דהא בחד קרא כתיבי הני תרי מועדו דילפינן מינייהו דחיית שבת וטומאה ואתא קרא להורות דשניהם יחד נדחו מקמי פסח, ולזה לא נוכל למילף מפסח שני בק"ו או בהקישא, דהא באמת פסח שני אינו דוחה טומאה רק שבת לחודא, ומיושב שפיר קושית הבאר יעקב הנ"ל וזה נכון.
ובדברינו אלה אמרנו ליישב דעת הרמב"ם פ"ה מה' קר"פ ה"ב דפסק כרבי פסחים צ"ג דחייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני, והראב"ד הקשה עליו דהא ר' נתן ורחב"ע פליגי עליו וה"ל לפסוק כרבים היינו דחייב על הראשון דרבי ור"נ שווין בזה ועל השני פטור דר"נ ורחב"ע שווין.
אמנם לפי דברינו הנ"ל ניחא מאד בע"ה דודאי לא קיי"ל כר"נ דמחייב על הראשון ופוטר על השני אם כי הוא דעת המכריע, דהא בסוגיא דפסחים שם מבואר טעם פלוגתייהו דרבי ס"ל כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, קאי אשני ומפרש דה"ק קרא אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני, ורחב"ע ס"ל ג"כ דמועדו קאי אשני רק דמפרש אי קרבן כו' ור"נ ס"ל דקרבן ה' לא הקריב במועדו קאי אראשון, ולר"נ תשאר קושית הבא"י דמנ"ל דפסח דוחה שבת וטומאה בהדדי דתירוצינו לא יתכן לר"נ דס"ל דמועדו לא קאי אפ"ש רק אפ"ר ואין לנו קרא דפ"ש דו"ש רק ילפינן לי' מפ"ר. ועכצ"ל אליבי' דיסבור באמת כדעת ר' ישמעאל בנזיר שם דא"צ קרא על מ"מ דדוחה כה"ג ונזיר יחד דאית לי' מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאווי. אולם באמת קיי"ל כר"ע בזה דצריך קרא להורות על דחיית שניהם ביחד כדקי"ל הלכה כר"ע מחביריו וגם יש לנו להוכיח דהרמב"ם ס"ל ג"כ בהדיא כמותו והוא על פי מש"כ בס' נודע בשערים ח"ש ד' קכ"ד להוכיח דעשה דוחה חייבי עשה וע"כ הא דקיי"ל אין עדלתו"ע אף דכל חד באנפי נפשיה דחי והיינו משום דבהצמדם יחד חמור ואינם נדחים מפני עשה, וא"כ דון מינה גם כן לענין תרי לאוין דאין נדחין מפני עשה, ועי' בתמורה ד' דאמרינן לא אתי חד עשה ועקר תרי לאווי, ועכצ"ל כדשנינן וא"כ מועדו קאי אפס"ש ודלא כר"נ ומיושב שפיר דעת הרמב"ם דפסק כוותי', וא"ש.
וממוצא דברינו אלה יתבאר לנו עומק כוונת דברי רשב"ג דקאמר איידי דאיירא במילי דפסח מסיק לכל מילי דפסחא, והיינו דהזהרת משה רבינו על הפס"ש הוא מילי דפסחא קמא והילכתא גבורתא איכא למישמע מינה דפ"ש השייך לפ"ר, להורות לנו דפסח ד"ש וטומאה ביחד.
ובזה יתיישב לנכון קושית המפרשים דהיכי בעי רשב"ג למילף מהא דהחדש הזה וכו' על שתי שבתות דהא לא מוכח מזה כ"א עשרה ימים כדמפורש בקרא בעשור לחדש הזה כו' והא דמפרש אח"כ לכל דיני הפסח דהוא בי"ד, היינו משום איידי דאיירא במילי דפסחא לרשב"ג דאי"ל האי סברא וכנ"ל דבאמת כוונת רשב"ג דקאמר מסיק לכל מילי היינו מילי דפסחא קמא דאיירי בה, דהזהרת פ"ש מישך שייך לפס"ר אבל בהא דהחדש הזה, דמילי דפסחא אין לו שייכות להא דתקחו בעשור, גם רשב"ג סובר כרבנן דלא אמרינן איידי דאיירי כו' וא"ש.
אמנם לפי"ז צריכים אנו להבין דעת רבנן דילפי דשואלין ודורשין ל' יום מהא שהרי משה עומד בפ"ר ומזהיר על פ"ש, ולפי דברינו הי' צריך להזהיר על פ"ש כי ממנו נקח דין מחודש השייך לפ"ר וכנ"ל. והנלע"ד בדעת רבנן דבאמת אם לא הי' מזהיר להם על פ"ש אז שמעינן להאי מילתא דפסח דשו"ט בהדדי ממקום אחר.
דהנה בספרי פ' בהעלותך ג' איתא תעשו אותו במועדו, והלא כבר נאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, אלא בא הכתוב ולימד על פ"ר שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה. הא עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה פרה שאינה ד"ש דוחה אה"ט כמ"ש בפרה פ"ג שהיו מטמאים כהן השורף הפרה ופרש"י בחגיגה שהיו מטמאים אותו בשרץ ועי' בתוס' יומא ג' ע"ב ד"ה ריב"ב] פ"ר שד"ש אינו דין שדוחה אה"ט, הרי פס"ש שכיח שדוחה שבת ואינו דוחה אה"ע, ת"ל במועדו עכ"ל הספרי עי"ש.
ומעתה א"ש מאד דגם אילו לא נאמר אז דין דפ"ש היינו יכולים ללמוד האי מילתא דפסח דוחה שו"ט בהדדי מיתורא דמועדו תנינא דאתא לפסח דוחה טומאה דהלא יכולים למילף בק"ו וע"כ דאתא להורות דפסח דשו"ט בהדדי, ואין לומר דהוה אמרינן פ"ש יוכיח, דהא השתא קיימינן אילו לא נאמר להם אז דין פ"ש, ושפיר הוה מצי למילף מק"ו דפרה ולא הוצרך להזהיר אז על פ"ש, אלא משום דשואלין ודורשין ל' יום, ולבתר דהזהיר להם על פ"ש דאז נסתר הק"ו מפרה דאיכא למימר פ"ש יוכיח. אך אז שוב יכולין למילף דפ"ר ד"ש, מהקישא דפ"ש, וע"כ דאיתא על דחיית שניהם ביחד כמו לרשב"ג ודו"ק. והנראה לומר בטעמא דרשב"ג דלא יליף דחיית טומאה בפמ"ד מק"ו מפרה דס"ל כמ"ש בשם התוס' קדושין דאותו פסח מדבר נעשה ע"פ הדיבור שהיו ערלים, או מטעם דס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע, וכיון דהאי פסח חידוש הוא לא גמרינן בו מק"ו ממקו"א כמ"ש הריטב"א במכות ה' בענין הא דהרגו אין נהרגים, דאף למ"ד עונשין מה"ד ג"כ אין ללמוד בק"ו דגם בהרגו נהרגים כיון דעד זומם חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ע"ש ועי' בס' ערגה"ב בפתיחה לה' בב"ח מש"כ בזה ורבנן דרשב"ג יסברו דפמ"ד נעשה ע"פ דין וכאשר נבאר אי"ה להלן בזה ושפיר מצינו למילף דחיית טומאה בפסח מדבר מק"ו מפרה, הנה נתבאר יפה טעם פלוגתתם בעז"ה.
ובדברינו הנ"ל נלענ"ד לתרץ קושית התוס' בסוגיין ד"ה שנאמר ויהי אנשים. והא דאמר בהנזקין ח' פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן והיינו בר"ח ניסן, פרשת טמאים, לא כפה"ק דפ' ויהי אנשים דזו הפרשה נאמרה בערב הפסח כדמשמע הכא, אלא פר' תרומה וקדשים, וכן הקשו בגטין שם, על פרש"י שם. אולם לפי תוצאות דברינו יתיישב לנכון פרש"י דבאמת דבר זה אימת נאמרה פרשת ויהי אנשים אם בר"ח או בער"פ תליא בפלוגתת רשב"ג ורבנן הנ"ל, דלרבנן דס"ל שו"ד ל' יום יתכן לומר דשאלת האנשים הי' בר"ח, דהנה לפי מאי שכתבנו דיש ללמוד דחיית טומאה בפסח מק"ו מפרה אליבא דרבנן א"כ במאי נסתפקו הטמאים ושאלו למה נגרע דמנין להם שיגרעו, הלא אדרבה יש להם ללמוד מק"ו שלא ידחו מעשית הפסח וכנ"ל ומה זו שאלה, ובפרט לפי דעת הרמב"ם פ"ו מה' קר"פ דט"מ שחל שביעי שלו בער"פ אע"פ שטבל והוזה אין שו"ז עליו, ואותן אנשים חל שביעי שלהן בער"פ והוזו וטבלו אעפ"כ נדחו לפ"ש, א"כ קודם שנאמר פרש' פ"ש, הק"ו מפרה הוא דומה ממש דג"כ הם טבולי יום כמו בפרה ואיך עלה על דעתם לבלתי עשות הקר"פ. אך אי נימא דשאלתם הי' בער"פ ניחא, דבאמת הם רצו להקריב הקר"פ אך משרע"ה לא הניחם אז להקריב כמבואר בספרי דאמר להם אין קדשים קריבים בטומאה, והוא משום דמרע"ה ידע מקודם ג"כ דין דפ"ש, דר"ע דס"ל שו"ד ל' יום והוא הרבנן דרשב"ג, ס"ל בחגיגה ז' דכללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באו"מ א"כ נסתר הק"ו מפרה לכך לא הניחם להקריב בטומאה, רק על מה ששאלו דיאכל הבשר לטהורים הגיש משפטם לפני ה', וא"כ יש לנו הכרח לרבנן דרשב"ג דשאלת האנשים הי' בער"פ והא דס"ל לר' לוי בגיטין שם דנאמרה אותה פרשה בר"ח אתיא כדעת רשב"ג דלא יליף הק"ו מפרה א"כ נסתפקו האנשים תיכף כשנאמרה בר"ח פרשת הפסח, ודו"ק.
ועתה נבוא הלום ליישב קושיא השלישית, על הלשון דקאמר הגמ' בד' או בה' בירחא אמאי לא נקט בח' או בט' בירחא קאי וכנ"ל.
דהנה בס' כתנות אור פ' בהעלותך הביא בשם הרב מהר"י אשטריוויצער ליישב דעת ריה"ג ור"ע דס"ל בסוכה כ"ו דנושאי ארונו של יוסף היו או מישאל ואלצפן היו, והקשה עליהם ר' יצחק אם נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן כבר היו יכולים לטהור ובפרט לפי הגירסא שהביא התוס' שם דבפסחים צ"ג גרסינן סבר לה כר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהם להיות בערב פסח וקשה דהא נושאי ארון מתו בר"ח ואז נטמאו משוא"ל ואיך חל שביעי שלהם בער"פ, ותירץ החכם הנ"ל דבאמת גם לריה"ג ולר"ע מוכרח שחל שביעי שלהם להיות בער"פ, דהנה בריש מס' יומא ילפינן דכהן השורף הפרה צריך פרישה ז' ימים מקודם, ממלואים דכתיב לעשות לכפר, לעשות זה מעשה פרה ושם ח' אמרינן אמר רבא [הלכך כהן השורף את הפרה דבדידן תליא מילתא מפרישין לי' בד' בשבת כי היכי דאיקלע רביעי שלו בשבת ועי"ש. ובשבת פ"ז בברייתא דעשר עטרות אמרינן דר"ח ניסן חל בא' בשבת, וא"כ כשהפרישו הכהן בד' בשבת איקלע אז ד' בחדש ונשרפה הפרה בשביעי שלו שהוא עשרה בניסן עי' בתוס' יומא ג' ד"ה ריב"ב] וקיבלו אז הזאת שלישי, והזאת שביעי חל בער"פ, וא"ש דעת ריה"ג ור"ע דגם לשיטתם חל שביעי שלהם בערב פסח ועי"ש שהביא סמך לדבריו מבעה"ט שכתב לעשות חסר וא"ו שאינו מזין עליו רק ששה ימים והיינו דבשבת אין מזין עליו דהזאה שבות היא ואינה דוחה שבת, וא"כ אותו שבות הי' גם בימי מרע"ה עי"ש עוד, ועי' בתוס' חדשים לפסחים פרק ח' שכתב כיו"ב לתרץ קושית התוס' פסחים צ"א ד"ה שחל שביעי שלו, דאמאי אמר להם לדחות לפ"ש יטבלו בו ביום וישחטו עליהם כו' ותירץ בתוס' חדשים דכיון שחל ער"פ בשבת כנ"ל וקי"ל הזאה שבות ואינה דוחה את השבת לכן נדחו.
ומעתה כיון דהפרשת כה"ג למעשה פרה לא הי' מקודם בד' לחדש אם כן אין הכרח דפרשת פרה נאמרה בר"ח דיכולין אנו לומר דנאמרה בד' לחדש ואז ברביעי עביד פרישה לכה"ג ובגטין ס' איתא תני ר' לוי ח' פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן פרשת טמאים ופרשת פרה הנה מתבאר בסוגיא דכולם ביום אחד נאמרו ולכה"פ לא נאמרה פר' פרה מאוחר לפרשת פסח דהא פ' פרה גדולה מחוקת הפסח כדאיתא במדרש, ומעתה א"ש פירכת הגמ' ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בארבעה לחדש, והיינו כיון דהפרשת הכהן למעשה פרה לא היתה מקודם מד' בירחא אם כן י"ל דבאותו היום נאמרה פרשת פרה וה"ה לפרשת פסח נאמרה בו ביום, ועי' בדו"ח בדרוש מהר"ש ז"ל שכתב כיו"ב. ומאי דקאמר דילמא בה' בירחא אתיא אליבא דר' יוחנן דמתני חדא לעשות לכפר זו מעשה יום הכפורים ולא בעי פרישה לפרה, וכן אליבא דר"ל דיליף מסיני פרישה לפרה הוא רק מעלה בעלמא, אם כן יתכן דנאמרה פרשת פרה מאוחר מיום ד' ואיידי דנקט מעיקרא בד' בירחא נקיט נמי בה', וה"ה דהומ"ל בע' בירחא רק נקיט לשון הרגיל. ודו"ק.
והא דנקיט האי לישנא דדילמא בד' בירחא על קרא דהחדש הזה לכם, איידי דעל האי קרא בתרא דפ"מ מוכרח לומר דילמא בד' בירחא דוקא. נקיט נמי המקשן קמא ג"כ האי לישנא, ודו"ק.
ומעתה נשית לבנו למסילה דרך הלכנו ליישב בעז"ה קושיא ד' הנ"ל דמה יענו רבנן על הראיה דמייתי רשב"ג על שתי שבתות מהא דפ"מ דציוה ה' בריש ירחא בניסן לעשות הפסח ויתיישב בעז"ה דבר על אופניו דלרבנן לשיטתם ליכא ראי' כלל מהא דלא הזהיר להם ל' יום מקודם לעשות הפסח, דהנה ביבמות ע"ב אמרינן ובמדבר מ"ט לא מהלו משום דלא נשב להם רוח צפונית מ"ט אבע"א משום דנזופים הוו ואבע"א דלא ניבדור ענני כבוד, ע"כ, והתוס' שם הביאו הספרי בגנותן של ישראל סיפר הכתוב שלא עשו אלא פסח אחד במ' שנה שהיו במדבר.
ותימא וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכרים שהיו מעכבים וחשיב גנות לפי שגרמו הם דבר זה והא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כדאמר לעיל המול לו אמר רחמנא ואז יקרב והאי לאו בר מהילא הוא, ואור"י דעשו פסחים אבל לא עשו כתיקונם, אלא אחד. אולם בקדושין ל"ז כתבו התוס' בפשיטות דלא עשו פסחים במ' שנה שהיו ערלים, [והיינו מילת זכרים הי' מעכב, דהם עצמם היו נמולים, כמ"ש התוס' יבמות ע"א ד"ה מהאי טעמא דיוצאי מצרים מלו ופרעו עי"ש] וכ"כ הרא"ם בפרשת בהעלותך דמילת זכריהם נהי' מעכב מלעשות הפסחים, אולם באמת צריכים אנו להבין דאמאי מעכב מילת זו"ע כיון שהיו באונס דלא הי' אפשר להם למול, ובאונס אינו מעכב וכמש"כ התוס' ביבמות הנ"ל. וראיתי בס' עדות ביהוסף בחלק הדרוש סי' א' אות י"ח, שכתב דדעת התוס' בקדושין דלא מהני אונס ומילת זו"ע גם באונס מעכבת וזה דלא כדעת רבא ביבמות שם דאמר כגון שהי' אביו ואמו חבושין בבית האסורין בשעת עשיית הפסח ולא הי' מעכב מילת זכריו, רק ס"ל כאינך אוקימתא בגמ' יבמות שם דמיירי שהי' האונס בהחילוק עצמו לכן אינו מעכב באונס, אבל שאין האונס רק באביו כגון שהי' חבוש בבית האסורין אפילו באונס מעכב, וכן הרמב"ם בה' פסח הביא כל האוקימתות דגמ' שם דמשכ"ל מילת זכריו בשעת אכילה ולא בשעת עשי', והשמיט לאוקימתא דרבא כגון שהי' או"א כו', והיינו משום דס"ל גם כן דבאונס שהוא מצד האב מעכב, והביא ראיה לזאת מהירושלמי, עי"ש.
ולפי"ז כיון דהא דלא מלו במדבר משום דלא נשיב להם רוח צפונית משום דנזופין היו נחשב האונס מצד עצמם דכה"ג מעכב, ועיי"ש שהביא ראיה לסברתו הלז, אמנם זהו רק לפי האבע"א משום דנזופין היו, אבל להאבע"א כי היכי דלא ליבדור ענני כבוד, בודאי לא מיחשב האונס מצד עצמם, דהא ענני כבוד היה גם בשביל התינוקות שלא יכם שרב ושמש, ואם כן האונס הוא מצד הזכרים ולא מעכב באונס, ועכצ"ל דהספרי יסבור כה"ע משום דנזופין היו, או כמש"כ התוספות בקדושין שם בתחילה דס"ל מושב לאחר ירושה וישיבה וחשיב גנותן שהם גרמו שנשתהו במדבר כל כך.
והנה בהא דיהיב הגמרא יבמות שני טעמים דלא נשיב רוח צפונית אי משום דנזופין היו אי משום דלא נבדור ענ"כ, מצינו לומר דשני הטעמים צדקו יחדיו ושניהם הם אמת, והוא עפמש"כ באו"ח קידושין ל"ז בשם תרגום שיר השירים דבחטא העגל נסתלקו ענני כבוד והוחזרו בשמיני למילואים שהוא בראש חודש ניסן והוא היה ראשון לשכון שכינה בישראל ונמחל להם חטא העגל, ואם כן יש לומר דעד ח' למילואים לא נשיב להם רוח צפונית משום דנזופין היו, היינו מחטא העגל כמו שכתב רש"י ביבמות ובשמיני למילואים שאז נמחל להם חטא העגל ובטל הטעם דנזופין, אבל מאז לא נשיב להם רו"צ משום דלא ליבדור ענני כבוד שהוחזרו בשמיני למילואים, ולפי"ז מח' למילואים והלאה לא היה מילת זוע"ב מעכב מלעשות הפסח כיון שהיה באונס ולא היה האונס מצידם וכנ"ל.
ומעתה מיושב לנכון הא דלא חשו רבנן לראית רשב"ג מהא דויעשו בני"ש את הפסח שנאמרה בר"ח ניסן ולא מקודם דבאמת לרבנן לשיטתם ניחא מאד, והוא דכבר הוכחנו דרבנן ס"ל דאותו פסח נעשה כדין ולא על פי הדיבור. והיינו משום דס"ל מושב בכ"מ שאתם יושבים משמע, ואי משום מילת זו"ע כיון שהיה באונס לא היה מעכב וס"ל דלא נשיב להם רו"צ מטעם ענני כבוד, אך זהו רק מר"ח ניסן והלאה אבל מקודם היו עדיין נזופין ולא היו ראויים לעשות הפסח משום מילת זו"ע כיון דהאונס היה מצד עצמם וכנ"ל, ואם כן א"ש מאד דלא ציוה הקב"ה לעשות הפסח ל' יום קודם הפסח דאז לא היו ראויים, רק בראש חודש ניסן דנמחל החטא ומני אז היו יכולים לעשות הפסח ע"כ הזהיר אז. ודו"ק.
ומעתה יתיישב לנכון המשך הגמ' דפריך ונכתב ברישא דהחודש הראשון והדר נכתב דחדש השני אמר רב מנשיא ב"ת משמי' דרב ז"א אין מוקדם ומאוחר בתורה, ועמדו המפרשים דאיזה שייכות לזה סוגייתנו וכנ"ל באות ה'.
דהנה לפי הנשקף מהמדרש שה"ש הנ"ל דהא דנמחל להם חטא העגל בא' בניסן משום דאז הוקם המשכן וזכות המשכן גרמה וכמש"כ רש"י יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנתנו לעגל, אם כן יש להבין הלא המשכן נגמר בכ"ה בכסליו א"כ אמאי לא נתכפר להם מאז חטא העגל ולכל היותר היה ראוי שיתכפר להם בכ"ג באדר שאז התחילו המילואים ובודאי רוצה הקב"ה לזכות את ישראל במוקדם האפשרי.
אמנם הדבר נכון דבאמת עיקר סליחת חטא העגל היה משום דאז בא' בניסן השרה שכינתו במשכן וכמש"כ רש"י בפ' שמיני ודין גרמה להם הכפרה וכמו שכתבו המפרשים על הפ' ילך נא ה' בקרבנו וכו' דבזמן שהקב"ה משרה שכינתו בישראל הוא מכפר עונותיהם מה שאין יכולת ביד שליח לכפר עון, כמש"כ כי לא ישא לפשעכם, אולם זה גופא טעמא בעי אמאי המתין הקב"ה להשרות שכינתו עד א' בניסן אטו יומא קגרים, והנראה דזה ניחא מאד עפימש"כ בס' בכור שור בחדושיו ליבמות ס"ג ת"ר ובנחה יאמר, ללמדך שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות, וז"ל עי' במהרש"א שפי' דהיינו דנמנו כ"ב אלף לוים להשראת השכינה במדבר, אבל במדרשים איתא דתרוויהו צריכי להשראת השכינה, ס' רבוא מישראל וכ"ב אלף לוים נגד מחנה שכינה וכו'
וע"פ אותם המדרשים נראה מה שפרש"י ריש במדבר, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, בא' בניסן הוקם המשכן ובא' באייר מנאם. והיינו להורות שמנינם היה לצורך השראת השכינה במשכן, ורבים תמהו הא זהו ראיה לסתור, דאם הרצון במנין היה משום השהש"כ, אדרבא הי"ל למנותם בא' בניסן ולמה נתעכב עד א' באייר? ונלע"ד על פי מה שכת' רש"י אפסוק פקוד את בני לוי מבן חודש ומעלה תפקדם, וז"ל מב"ח משיצא מכלל נפלים אריב"ש למוד הוא אותו השבט למנות מן הבטן שנ' אשר ילדה אותה ללוי במצרים עכ"ל, ולכאורה נראה כסותר, דלמה כאן לא נמנה מן הבטן אבל באמת דברי רש"י מכוונים, דכאן לא היה אפשר למנות מהבטן משום ספק נפל אבל יוכבד שנמנית ע"פ הקב"ה נמנית מן הבטן. והשתא ניחא שבאמת השכינה שרתה בא' בניסן שאז נשלמו כ"ב אלף לוים עם הנולדים בא' בניסן וכשנמנו בא' באייר מבני חדש ומעלה אגלאי מילתא למפרע שבא' בניסן היו כ"ב אלף בני קיימא עם אותן שנולדו בא' בניסן ושפיר שרתה השכינה בא' בניסן כי ע"פ הקב"ה נמנו כולם, וע"י אדם לא הי' אפשר למנאם כ"א בא' באייר מבני חדש ומעלה. עכ"ד היקרים עי"ש עוד.
ומעתה ניחא מה שעמדו מדוע לא שרתה השכינה תיכף כשנגמר מלאכת המשכן, דבאמת לא הי' אפשר קודם מבא' בניסן דאז נשלם מספר ס' רבוא מישראל וכ"ב אלף לוים ואין השכינה שורה בפחות מזה.
והנה לפי"ז לא יקשה כלל קושית הגמ' דנכתב ברישא דחדש הראשון דבאמת התורה כתבה בסדר נכון מן הסבה אל המסובב לפי מה שהעלינו דלדעת רבנן דשואלין ודורשין ל' יום, הא דלא צוה ל' יום מקודם על הפסח, הוא משום דאז עדיין לא היו ראויין לעשות הפסח משום מילת זו"ע מעכבים אפילו באונס, והי' אז האונס מצידם משום דנזופים היו, משא"כ בא' בניסן אז נמחל להם חטא העגל והוחזרו הענני כ' וכנ"ל באורך, ולפי האמור לעיל דהא דלא נמחל להם חטא העגל מקודם תיכף כשנגמר מלאכת המשכן משום שחסר המנין ס"ר וכ"ב אלף ולא שרתה השכינה עליהם עדיין, אבל בא' בניסן שנשלם המנין ואז השכין הש"י שכינתו ע"כ נמחל להם חהע"ג והוחזרו ענני כבוד ואז הזהירם לעשות הפסח וא"כ הגורם להזהרת עשיית הפסח הוא המנין שנמנו בא' באייר ואיגלאי למפרע שנשלם המנין מאחד בניסן ע"כ הזהירם על הפסח ולא מקשה הגמ' מידי?
אולם קושית הגמ' א"ש לדעת רשב"ג דס"ל האי סברא ויליף מיני' דשו"ד שתי שבתות והיינו דלא ס"ל כלל דנסתלקו ענני כ' או דס"ל מילת זו"ע אינה מעכבת באונס, א"כ נסתר טעם זה הא דכתיב דהחדש השני ברישא. ואחרי דהסוגיא שם שקיל וטרי לבאר טעמא דרשב"ג, ע"כ מקשה עפי"ז שפיר ונכתוב ברישא.
ובאופן אחר נ"ל ליישב הקושיא הנ"ל, דהנה רש"י בפ' בהעלותך וכן התוס' יבמות ע"ב ובקדושין ל"ז הביאו הספרי דלכך לא פתח בפרשה דחדש הראשון מפני שהוא גנותן של ישראל שכל ארבעים שנה שהיו במדבר לא הקריבו רק פסח אחד, ולפי"ז מאי מקשה שם הגמרא?.
אולם צריך להבין מנין לו להספרי שלא הקריבו פסח כל מ' שנה, ואין לומר דמכח הציווי להקריב פסח, דמהיכא תיתי שלא יקריבו, מוכח מזה שהיו פטורין מפסח מטעמא דהתוס' קדושין דביאה דכתיב בפסח לאחר ירושה וישיבה, ופסח זה נעשה ע"פ הדיבור וחשיב גנות מה שגרמו שנשתהו במדבר. אכן אין זה הכרח לפמש"כ התוס' שם דביאה אתיא לדתנא דבר"י עשה מצוה זו שבשבילה תכנוס לארץ ואיצטריך הכתוב לצוות לעשות הפסח כדי שלא נטעה לומר דביאה לאחר ירושה וישיבה, וגלי קרא דבאמת חייבין וביאה אתא לכדתנא דבי ר"י כנ"ל,
אולם לפי דעת החכמים דשו"ד ל' יום קודם הפסח ע"כ מוכח דכל מ' שנה שהיו במדבר היו פטורין מפסח שהרי קשה לדידהו מ"ט לא ציוה הקב"ה לעשות הפסח ל' יום מקודם והמתין רק על ר"ח ניסן וע"כ אז היו פטורין מפסח דמילת זכריהם מעכבין מלעשות הפסח דהא דלא מלו קודם ר"ח ניסן מטעמא דנזופין היו ולא נשיב להם רו"צ והי' העיכוב מחמתן ושפיר מעכב מלעשות הפסח אף דהי' באונס וכנ"ל רק מר"ח ניסן דנמחל להם חטא העגל והוחזר ענני כבוד ואז לא נשיב להם רו"צ מטעמא דלא נדבור ענני כ' וא"כ היתה המניעה מלמול מחמת התינוקות וכיון דהי' באונס לא מעכבי כנ"ל באורך, ואז אמר השי"ת לעשות הפסח במועדו, אולם לפי"ז כשחטאו שוב במרגלים והיו נזופים מחמת חטא המרגלים כמש"כ התוס' יבמות שם, חזר הדין להיות דמעכב מילת זכריהם מלעשות הפסח כיון דהי' העיכוב שוב משלהם, ושפיר מוכח דכל מ' שנה לא עשו פסח דמילת זכריהם מעכבין. א"כ שפיר ניחא דלא פתח הכתוב בחדש הראשון מפני גנותן של ישראל כמש"כ הספרי, ואף דכל מ' שנה הי' להם ענני כבוד, מ"מ י"ל דרבנן וכן הספרי ס"ל רק טעם דנזופין לחוד והעיכוב הי' מצדם.
אולם לפי דעת רשב"ג דס"ל שו"ד ש"ש אין הכרח לומר דלכך לא נצטוו מקודם על הפסח משום דמעכב להו מילת זכריהם רק דבאמת סגי בש"ש וס"ל דמחויבין היו גם מקודם לעשות פסח במועדו ואין מ"ז מעכבתן כיון שהי' באונס אף שהאונס הי' מצדם והוא כדעת רבא ביבמות שם דאמר כגון שאו"א חבושין בבית האסורין דמזה מוכח אף דהאונס מחמתן מהני האונס שלא לעכב, אם כן גם כל מ' שנה בודאי הקריבו פסחים א"כ אין כאן גנות לישראל לדעתו ושפיר פריך הגמ' ונכתב ברישא דקאי הגמ' שם לדעת רשב"ג דמנין לו ש"ש ומשני דיליף מפמ"ד אם כן קשה לדידי' נכתב ברישא. וא"ש. וביותר י"ל דקושית הגמ' אפילו לרבנן דכבר הוכחנו דע"כ רבנן ס"ל דפמ"ד נעשה ע"פ הדין דאם לא כן תשאר ראית רשב"ג ואין לומר כתירוצינו דמקודם ר"ח הי' מילת זכריהם מעכבת, דהא גם מר"ח גם כן היו פטורים מפסח, דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע וע"כ דס"ל דפסח מדבר נעשה ע"פ הדין ומושב כ"מ שאתם יושבין משמע, אם כן כל מ' שנה ג"כ היו חייבים לעשות פסח דאפילו אי נימא דהיו נזופים מחטא המרגלים כמש"כ התוס' ביבמות מכל מקום היו הענני כבוד לא נסתלקו כמבואר בקרא "ועננך עומד עליהם" א"כ היו מניעת מ"ז ג"כ בשביל התינוקות ולא הי' מעכבת כיון שהי' באונס, וא"כ בודאי עשו פסחים, ולא ס"ל כהספרי הנ"ל והא דהוצרך הכתוב להזהיר על הפסח י"ל דבא ללמד לעשות הפסח אף בשבת דאותו פסח חל בשבת כדאיתא בשבת פ"ו בברייתא דעשר עטרות, א"כ פריך הגמ' שפיר ונכתב החדש הראשון ברישא, כיון דלא ס"ל כטעמא דספרי אם כן אין כאן גנות והי"ל לכתוב ברישא.
ומעתה יתיישב לנכון קושיא זו דבאמת מישך שייך לסוגיין, דהא הספרי יהיב טעמא דלא פתח בזו משום גנותן של ישראל, אך הספרי ס"ל הטעם משום דנזופין היו לכך הי' מעכבת עליהם מילת זו"ע וכנ"ל אולם לרבנן דאותו פסח נעשה כדין משום דס"ל כטעם דלא ליבדור ענ"כ ולא הי' מעכבת עליהם מילת זו"ע וכנ"ל אם כן א"א לומר כטעם הספרי, וע"כ פריך הגמ' ונכתוב.
ודע דאין להקשות על דברינו במה שכתבנו דלכך לא הזהירם על עשיית פסח ל' יום קודם רק בר"ח ניסן משום דמקודם הי' מילת זו"ע מעכבת, מכל מקום הי' יכול הכתוב להזהירם מקודם לעשות הפסח במועדו כי הלא באותו הזמן יהיו ראויים, מצד דנמחל להם חטא העגל בהקמת המשכן ואזדא לי' טעמא דנזופים ולא הי' האונס מצדם, וכמו שמצינו שהזהירם בפסח מצרים מקודם שמלו על אחר שימולו, דאין זה קשה כלל דעיקר השראת השכינה במשכן ביום שהוקם לא הי' מצד ישראל רק ע"י כשרון עבודת אהרן, ומצד תפלת משה ואהרן שהתפללו יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם, כמו שכתב רש"י בפרשת שמיני עה"פ ויצאו ויברכו את העם, לפי שכל שבעת ימי המילואים לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל א"כ כיון דישראל בעצמם לא היו כדאי שתשרה השכינה ביניהם, לא יתכן להזהירם על עשיית הפסח מקודם שהוכשרו לעבודה זו דהא אין בידם טובם, רק אחרי שנמחל להם חטא העגל אז נעשו ראויים.
ובהאי ענינא ראיתי בהפלאה החדש שמקשה קושיא חמורה בהא דס"ל לרבנן שו"ד ל' יום שהרי משה עומד בפ"ר ומזהיר על פ"ש, וכתבו התוס' אף על פי שע"י שאלתן הוזקק להם, מ"מ הי"ל לומר אל תעשו פסח ותו לא. והקשה לפי מאי דאמר הגמ' לקמן דפסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה דסתמא הוה שלמים ואם שחטו סתם כשר, והא דדייקינן ממתני' דבעי עקירה, ארחב"ג נזרקה מפי החבורה כגון שהיו הבעלים ט"מ ונדחין לפ"ש דסתמא לשמה קאי, א"כ קשה דילמא כבר הפרישו פסח וטרם שידעו שיעשו פ"ש היה חשש פן ישחטו בפסח סתמא דהא אמרינן בר"ה דברגל אחר עובר בעשה דוהבאותם שמה, ובאמת כיון דצריכים לעשות פ"ש סתמא לשמה קאי ופסול סתמא וא"כ הוזקק להודיעם שידחו לפ"ש כי היכי דלא יקריבו אותו בפסח, עיי"ש מה שתירץ ויש לדחות.
והנלענ"ד ליישב דזה ודאי דלא הפרישו הפסח קודם שנטמאו דהיינו ז' ימים קודם הפסח, כדאמר לקמן צ"א דנטמאו ז' ימים מקודם וחל שביעי שלהם בער"פ, מטעמא דאמרינן לקמן ס"ו אמרו עליו על הלל, מימיו לא מעל אדם בעולתו היה מביאו לעזרה ומקדישו, וכ"פ הרמב"ם וכיון דהיו צדיקים וחרידים על המצות בודאי עשו על צד היותר טוב והקדישוהו בער"פ ממש רק שטעו וסברו דיהיו יכולין להקריבו.
ולפי"ז נראה דאחרי שנתוודע להם שאינם יכולים לעשות הפסח הוה הקדש טעות וכדאיתא בנזיר ל"ב נדר בנזיר והפריש קרבן ונשאל לחכם והתירו, היינו שאמר לו שקבלת הנזירות לא היתה בלשון המועיל, תצא ותרעה בעדר שהוא חולין גמורים מטעם הקדש טעות עיי"ש ברש"י. וה"נ כן הוא שהקדישו טעות הוא דהם סברו דיכולין להקריבו. ואין לומר דלא הוה הקדש טעות כיון דחזי לפ"ש, מ"מ אילו הוי ידעי דידחו לפ"ש לא הוו מקדשי לי' האידנא כי היכי דלא למעול אדם, וכנ"ל. וגם דמנא ידעי שיעשו פ"ש, דילמא יהיו בדרך רחוקה וגם לר"י פ"ש אינו דוחה את הטומאה, ודילמא לא יהיו אז טהורים ואף לרבנן דפ"ש דוחה אה"ע מ"מ בטומאה היוצאה מגופם לא דחי, ובודאי לא הוו מקדשי לי' האידנא לו ידעו דידחו והוה הקדש טעות, ואין חשש כלל שיקריבוהו בפסח ושפיר כתבו התוס' דהיל"ל אל תעשו פסח ולא יותר, דלא נ"מ בהא דהודיעם שידחו לפ"ש וא"ש דה"ת,
ובפשוטו לק"מ קושיא הנ"ל לפי דעת הראב"ד פ"ו מה' קר"פ ה"ב וז"ל ומעשה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והם סברו שיעלה ולא שאלו אלא לאחר זמן, כו', א"כ ניחא, ועי' במשנ"ל שם שכתב והתוס' הוסיפו לבאר בפ' האשה דאיה"נ דהם טבלו והקריבו קרבן אחר אלא דמשה אמר להם אם לא תטבלו ותקריבו נזקקים אתם לפ"ש, כו' א"כ שפיר כתבו התוס' לשיטתם דכבר הקריבו ואין חשש שיקריבו הפסח ביו"ט והול"ל רק אל תקריבו פסח ותו לא מידי. וא"ש ודו"ק.
ובאופן אחר מצינו ליישב קושית המפרשים דמה יענו רבנן על הראיה שמביא רשב"ג מהא ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכו', וי"ל דבאמת ל' יום קודם שו"ד, ומרע"ה כבר הזהירם על הפסח מי"ד באדר, והא דלא נתייחד הדיבור למרעה"ש לענין עשיית הפסח עד ר"ח ניסן, משום דבזה הורה לנו הכתוב דפסח דשו"ע ביחד וכנ"ל דהא אותו הפסח חל בשבת ועליו נאמר במועדו לומר שד"ע גם כן ואילו נאמרה אותה פרשה מקודם לא היינו יודעים זה דהא קודם ר"ח ניסן היו יכולים לעבר חדש אדר ואז הי' חל פסח בא' בשבת, אבל מאחר דנאמרה בר"ח ניסן אז לא הי' יכולים שוב לעבר החדש ובהכרח שיחול בשבת וע"ז נאמר במועדו שד"ע וילפינן שפיר שדוחה שניהם ביחד. אולם רשב"ג לא בעי למילף זאת מיתורא דמועדו, משום דס"ל דפ"מ נעשה ע"פ הדיבור כמש"כ התוס' קדושין וכנ"ל א"כ כיון דהי' הוראת שעה ולא ילפינן לי' בק"ו, וכמו דלא ילפינן דורות משעה כדאיתא בפסחים פ"ב ברש"י ובסנהדרין כ"ג כן לא ילפינן שעה מדורות ואיצטריך במועדו לגופי' בפ"מ דדר"ט. אבל רבנן ס"ל דפ"מ נעשה כהלכה דס"ל מושב כ"מ שאתם יושבין משמע, דהא רע"ק ס"ל ג"כ דשו"ד ל' יום כדאיתא בבכורות נ"ח, וס"ל בקדושין שם מושב כ"מ וכו' וגם ס"ל דיוצאי מצרים מלו ופרעו [וכ"כ המקנה בקדושין שם] דניתנה פ"מ לא"א וכמש"כ התוס' ביבמות ע"א ואי משום מילת בניהם דלא מלו במדבר כיון דהיתה באונס לא היתה מעכבת וכמש"כ התוס' ביבמות ע"ב וכנ"ל.
ובהכי מיושב מה דק"ל לפ"מ דכתב הרמב"ן הובא במקנה קדושין שם דפסח מדבר נעשה כהלכה דאז היו מלים כל העם היוצאים ממצרים וגם בניהם מלו עד מעשה מרגלים דאז לא נשיב להם רו"ל, א"כ קשה טובא לפ"מ דאיתא בשבת דאותו היום נטל עשר עטרות כו' א"כ אותו פסח חל בשבת ומקודם שנאמר להם הדין דפסח ד"ש עדיין לא ידעו דפד"ש, א"כ קשה אמאי לא עברוהו לאדר כדי שלא יחול הפסח בשבת אם הי' חסר, ואם הי' מלא יחסרוהו וכמו דאמרינן בסנהדרין י"ב לר"ש דמעברין מפני הטומאה כ"ש מפני שבת דלכ"ע מעברין לפי מאי שהיו סוברין דאין פסח ד"ש וכ"כ יקשה לדעת רבנן לפ"מ דאמרינן לעיל דפסח מדבר נעשה כהלכה לדידהו, אמאי לא עברוהו לאדר, ואין לומר דס"ל כאחרים דאין מעברין שום חדש לצורך כדאיתא בשבת פ"ז דהא מוכח מהא דס"ל שו"ד ל' יום דלית להו כאחרים עי' בס' שר האלף רהפ"ם, ודו"ק. אבל באמת הדבר נכון מאד דהא רע"ק ס"ל בחגיגה ז' דכללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באו"מ, א"כ כבר ידע מרע"ה דפסח ד"ש מסיני, ושבת הותרה בציבור לכו"ע, לכך לא עיבר לחדש אדר, והנך רבנן אזלי בשיטת רע"ק דכן ס"ל לר"ע בבכורות נ"ח דש' ל' יום עי"ש, וממילא מיושב קושית המפרשים הנ"ל דמקודם לא הוצרך הכתוב להזהירם לעשות הפסח, גם לפי דברינו הנ"ל, דבאמת ידעו זאת מעצמם, ושאלו ודרשו ל' יום מקודם הפסח בה' הפסח, ואם דאפשר שישראל עוד לא ידעו דפסח ד"ש ואף דמרע"ה ידע זאת דכללות ופרעות נאמרו בסיני כנ"ל מ"מ אפשר דישראל לא ידעו, וכמו דאמרינן בסוטה דעל כל דבר שנאמר למשה הוצרך לאמר לו "לאמור" שיאמר לישראל, ומקודם לא הי' יכול לאמור להם, אך מ"מ סברי שיעברו את אדר ויחול פסח בחול. אולם לאחר שנכנס יום ל' של אדר שהוא ר"ח ניסן וקי"ל דאין מעברין יום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן כדאי' בסנהדרין י"ב, אז סברו ישראל שלא יקריבו עוד פסח דאין פסח ד"ש, והא דלא עיבר את אדר משום דמילת זכרים אף באונס מעכבת וכדעת הירושלמי הנ"ל לזאת הזהירם.
ובמאי שכתבנו לעיל נראה לענ"ד לומר פרפרת נאה בגמ' מנחות מ"ה, כה אמר ד"א בראשון בא' לחדש תקח פר ב"ב תמים וחטאת את המקדש חטאת עולה היא, אר"י פר' זו עתיד אלי' לדורשה ר"א אמר מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי, משה, תנ"ה וכו', וכל נבילה וטריפה וכו' כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל יאכלו, אר"י פר' זו עתיד אלי' לדורשה, רבינא אמר כהנים איצריכו להו, סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבי' אישתרי נמי נבילה וכו', וכן תעשה בשבעה לחדש כו'.
וראיתי בס' דורש לציון ד"א דמדקדק כי הפסוק בראשון באחד לחדש הוא דבוק וסמוך לפסוק וכן תעשה בשבעה בחדש, ומדוע הפריד בין הדבקים והפסיק ביניהם, וכל נבילה.
ונלענ"ד דהני תרי מאמרים היינו בראשון באחד לחודש, וכל נבילה וטריפה, המה שייכים זה לזה, וחד טעמא לשניהם ע"כ הסמיך שתי הדרשות יחד. וכבר כתבנו בזה בדרוש לשה"ג, וכעת נ"ל בהיפך ממה שכתבתי שם, והוא על פי מש"כ הדול"צ שם וז"ל והנה מאיר עינינו רש"י ז"ל תקע לנו יתד במקום נאמן שאין שייך לומר פרשה זו היינו מילואים כ"א שיהי' זמן זה ביום שהי' במילואים דמשה וע"כ כ' דכי היכי דהקרי' מילואים דמשה בשמיני דידהו דהוה בר"ח ניסן כדאמרינן עשר עטרות, ה"נ הקריבו בר"ח, והנה כל מילואים שהקריבו ז' ימים הי' למלא יד אהרן ובניו לחנכם לכהונה, ובימי עזרא אי"צ לחנכם שכבר נתקדשו לנצח, אבל מילואים שהקריבו בשמיני הי' לקדש המשכן להשראת השכינה, ולדוגמא זו היה בימי עזרא כו' ע"ש.
והנה כבר כתבנו לעיל ליישב קושית הבא"י דילפינן מבמועדו דכתיב גבי פ"ר שד"ש ומיותר הוא דנוכל למילף מפ"ש בק"ו וע"כ דאתא להורות דדחי את שניהם ביחד, וזאת לא נוכל ללמוד מפ"ש, דאינו דוחה טומ'. או בגוונא שתירץ באו"ח דנוכל ללמוד מפ"מ דהי' חל בשבת, ועל אותו פסח נאמר במועדו אפילו בטומאה, שמ"מ דדחי שו"ט בהדדי עי"ש, אמנם לפי"ז חוזר וניעור הקושיא הנ"ל דליל במועדו להורות דדחי שו"ט בהדדי, זאת נוכל למילף מפ"מ, ועכצ"ל דהך תנא דעשר עטרות ס"ל דפ"מ נעשה עפ"י הדיבור כמש"כ לעיל באורך ולא ילפינן מזה [ואף שכתבנו לעיל דבהא פליגי רשב"ג ורבנן, ולדעת רבנן ס"ל דנעשה כהלכה, שבתי וראיתי דאין זה מוכרח דאף אי נעשה עפ"י הדיבור מסתייע שיודעו דפסח זה דשו"ט בהדדי באותו פסח ולענין לדורות ילפינן מבמועדו דנוכל למילף או מפ"ש או מפרה וכנ"ל] אולם התוספות סתרי למ"ש ביבמות ע"ב על הא דבמדבר לא מלו משום דלא נשיב להם רו"צ עי"ש דכתבו דעשו פסחים.
וכתבנו ליישב דהתוס' ביבמות אזלי לפי שיטתם שם ע"א ד"ה מ"ע, דיוצאי מצרים מלו ופרעו אבל הילודים במדבר לא מלו וא"כ כיון דהם בעצמם היו למולים רק בניהם לא מלו הו"ל מילת זכריהם באונס ולא מעכבת אבל התוס' בקדושין סברי דיוצאי מצרים מלו ולא פרעו כדמשמע פשטא דסוגיא דיבמות שם דאמר רב לא ניתנה פר"מ לא"א רק בשיני נאמר להם כמש"כ התוס' שם ד"ה לא ניתנה, דהללממ"ס הוא, נמצא דלאחר שנתחדשה ההלכה בסיני הם עצמם היו ערלים ולא מהני מה דלא מלו באונס ושפיר כתבו התוספות בקדושין דמשום ערלות לא היו עושין פסת כ"א פ"א על פי הדיבור, ומצאתי אח"כ בהמקנה שכת"כ.
אולם לפי"ז תשאר קושייתם ביבמות שם דאיך היו אוכלים קדשים או אפילו בשר כלל, כיון שלא מלו, שלא הותר להם בשר תאוה אלא ע"י שלמים וערל אסור בקדשים, ואפילו אם מלו ולא פרעו, מכל מקום כיון שנצטוו אח"כ על הפריעה הוו כאלו לא מלו וכו', אכן בספר המקנה תירץ דבאמת בזה פליגי ר' ישמעאל ורע"ק בחולין י"ז, דר"י ס"ל דבמדבר נאסר להם בשר תאוה ס"ל ע"כ דיוצאי מצרים מלו ופרעו ואכלו בשר קדשים רק בשר תאוה נאסר להם במדבר, ור"ע יוכל לסבור כשיטת התוס' קדושין דלא פרעו ובאמת לא היו אוכלים בשר קדשים רק בשר תאוה דלא נאסר לשיטתו, עי"ש, ולפי"ז לא יתכן מ"ש התוס' שם דהילודים במדבר אף דלא מלו מכל מקום היו אוכלים בשר תאוה כיון דלא היה אפשר לאכול בקדשים כמו בעלי מומין דזה קאי רק לדעתם דיוצאי מצרים מלו ופרעו, והאיסור על הנימולים רק הי', בבשר תאוה, אולם לדעת התוס' קדושין הנ"ל דגם יוצאי מצרים מלו, ופריעה לא עשו, ואם כן אחר שניתנה דין פריעה היו גם הם ערלים, ע"כ דאתיא כדעת ר"ע דבמדבר הותר להם בש"ת דלדעת ר"י איך היו אוכלים בש"ת? ואין לומר כסברת התוס' ביבמות דכיון דלא מצו לאכול בקדשים שרי בבש"ת, אם כן על מי יחול האיסור של בש"ת ואיך נאסר להם כלל ב"ת כיון דהיו כולם ערלים.
והנה בכו"פ רהש"ח כתב ליישב דעת הרמב"ם בפ"א מה"ש שכתב לימוד על שחיטת עוף מה"ת שהרי בעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חי' או עוף ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם עוף כדם חי'. ותמה הכ"מ הא בגמ' ילפינן מזה דאין שחיטה לעוף מן התורה דכתיב ושפך בשפיכה בעלמא סגי, ופריך ואימא חי', ותירץ הא איתקש, כו'
א"כ אדרבא מהך ושפך הוה ס"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת, והרמב"ם לומד ממנו להיפוך. וכתב שם לתרץ דודאי בקרא כתיב כי יצוד ציד חי' או עוף, פתח ברבים וסיים ביחיד. ושפך את דמו. וצ"ל כמ"ש ושפך היינו שפיכה בעלמא בלי שחיטה וזה רק בעוף לכך כתיב דמו, או להיפוך הכתוב דבר בלשון יחיד להורות דחי' ועוף כחדא הם וכאלו מין אחד הם ושניהם צריכים שחיטה ואם נאמר כר"ע דבמדבר הותר נחירה ל"ל פירוש ראשון דבא ללמוד דסגי בשפיכה דהא אז במדבר הכל היה בשפיכה ואין שפיכה דיוק כלל, ועכצ"ל פירוש השני להורות דשווים הם לעולם הן במדבר והן אח"כ, או שניהם בשפיכה או שניהם בשחיטה מבלי הבדל, וזהו רצון הגמ', דרבי דאמר מלמד שנצטוה משה וכו', דל"ל במרה כקושית הט"ז דס"ל דבמדבר הותר ב"נ ולאיזה ענין הוריטם אז דיני שחיטה, אם כן ל"ל ושפך להורות דעוף בשפיכה סגי ועכצ"ל דחד דינא אית להו ומוכח דגם בעוף צריך שחיטה כמו בחי' והן דברי הרמב"ם. עכ"ד.
והנה התוס' במנחות שם ד"ה הואיל, כתבו ואע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך וכלאים נמי אסרינן להו בלא קרא וכו', וכתב אאז"ל בס' כ"א פ' בהעלותך דכוונת התוס' ע"פ הא דאיתא בחולין כ' אמר רבינא אמר לי' רבין בר קיסא הא דאמר רמי ב"י אין עיקור סימנים בעוף, ה"מ במליקה אבל בשחיטה יש עיקור, ורש"י פירש דעיקור טרפה, ובעה"ל ס"ל דאין טריפות בעיקור סימנים אלא דכך הלכה דאין שחיטה מועלת, ואם כן יש מקום לטעות, כיון דמותר ליקח לכתחילה עוף שנעקר הסימנים למליקה ובשחיטה הוה נבילה ס"ד דנבילה מותרת לכהנים, ואם כן למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת אלא דמליקה נמי הכשר שחיטה ומצותו בכך מכל מקום כיון דהרשות בידו ליקח והי' יכול לקיים המצוה בעוף שאין סימניה עקורים, אם כן ס"ד דמותרת לכהנים. משא"כ בכלאים דלא סגי בהכי ומצותו בכך להכי איצטריך קרא דנבוט"ר אסור לכהנים עי"ש עוד מה שהאריך בזה. [ומה שרצה ליישב קושיית התוס' גם למ"ד אין שלעמה"ת ע"פ דעת בני ר"ח, הוא דלא כהלכתא, דפסק הרמב"ם כר' ינאי].
ומעתה א"ש מאד קישור שני המאמרים זע"ז דכל אחד תלוי בחבירו, והיינו מדקאמר לעיל מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה, שפיר איצטריך לן קרא לכהנים דלא אכלי נבילות וטריפות, דהא כבר הקדמנו לעיל דאי נימא מילואים הקריבו אם כן ע"כ שמיני למילואים הי' בר"ח והיינו כברייתא דעשר עטרות, ואם כן הי' חל אז ר"ח בא' בשבת, וי"ד בו בשבת, ואם כן מוכח מזה דפסח דשו"ט בהדדי, א"כ קשה למאי צריך במועדו להורות ע"ז, וע"כ דלא ילפינן מזה משום, דהי' ע"פ הדיבור, והיינו משום ערלות. וקשה איך אכלו בש"ת וע"כ דס"ל בש"ת הותר במדבר ולא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה דבמדבר הותר, אם כן ע"כ דרשינן ושפך את דמו להורות דעוף דינו כחי' ויש עקס"מ בשחיטה, וממליקה יש לטעות דכהנים מותרים בנבילות וטריפות, דאין מצותו בכך, ושפיר איצטריך קרא.
דף ו
אמר ר"ג אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין, וכתב הר"ן עלה וז"ל ובחידושי כתבתי דאפילו לר"ש דס"ל בפסחים כ"ח דלפני הזמן ולאחר הזמן אינו עובר בלא כלום, מ"מ מודה דמשש שעות ולמעלה מיתסר בהנאה דאורייתא. ובתשובת נודע ביהודה תנינא חאו"ח סי' ע"ד מביא קושיא בשם חכם אחד, והיא קושיא חמורה דהנה בסוגיא דפסחים שם איתא, ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק. ולהר"ן הרי גם לר"ש אסור בהנאה מה"ת משעה שאסור באכילה ויעו"ש תירוצו, שכתב בעצמו שהוא דוחק קצת ועי' בפר"ח ר"ס תמ"ג.
והנלענ"ד ליישב ברוחה, דהנה הרמב"ן במלחמות בסוגיא דר"ג הנ"ל כתב דאפילו לר"ש אסור חמץ משש שעות ולמעלה מדאורייתא מטעמא לפי שיש בכלל השבתה שבתורה איסור אכילה, ואין לך דבר בתורה שצריך השבתה ומותר באכילה, לכך קאמר בגמ' דכ"ע חמץ מו' שעות ולמעלה אסור מדאורייתא יעו"ש וכן היא דעת הר"ן לקמן בהא דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו וכו' והר"ן מוסיף על הרמב"ן דאפי' בהנאה אסור מה"ת כנ"ל. ובנוב"י שם כתב בטעמא דמילתא דאסור בהנאה מה"ת משום דילפינן ק"ו מערלה שלא נעבדה בו עבירה כלל ואסור' בהנאה, חמץ מו' שעות ולמעלה שנעבדה בו עבירה שהשהה אותו ועבר על מ"ע דתשביתו אינו דין שאסור בהנאה יעו"ש.
והנה לכאורה נפלא דלפי"ז יהי' מותר לר"ש חמץ של נכרי מו' שעות עד הערב אפי' באכילה, ומכש"כ בהנאה כיון דכל עיקר איסורו באכילה נ"ל מתשביתו ובחמץ של נכרי שאינו בתשביתו יהי' מותר באכילה, ומכש"כ בהנאה דליכא ק"ו מערלה דהא לא נעבדה בו עבירה. וכמו שמצינו דבעי ראב"י לומר אליבא דר"י דחמץ של נכרי מותר באכילה בפסח משום דיליף שאור דאכילה משאור דראי' מה שאור דראי' שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך א"א אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, כן ה"נ נימא אליבא דר"ש גם לפי האמת דיהי' מותר באכילה חמץ ש"נ מו' שעות עד הערב כיון דאין בו משום לתא דתשביתו, וכ"ת ה"נ, א"כ אמאי לא אישתמיט חד מהפוסקים שפסקו כר"ש גם בלפני זמנו, דלימא דחמץ ש"נ מו' שעות, עד הלילה מותר באכילה, והוא פלא לכאור'. אמנם אשכחנא פתרא עפמש"כ בחידושי ליישב דעת רש"י כ"ט בהא דרב אחב"י דלר"י שרי חמץ ש"נ אפי' באכילה בפסח, והתוס' שם הקשו עליו דא"א שלא יהי' שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי ה"ה שלו, ואם גזל מהנכרי חייב באחריותו והוה כשלו, ונראה לריב"א דהא דקאמר אפי' תוך זמנו מותר היינו בהנאה עי"ש. וכתבנו דלכאורה משכח"ל שפיר דלא קנה החמץ באכילתו והוא בשהי' סבור שהחמץ שלו וקיי"ל העודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה, כדאיתא בחו"מ סי' ער"ב. אולם נראה דעת התוס', דז"א רק בשלא עשה שינוי בגוף הדבר, אבל היכא ששינה גוף הדבר מכמו שהי' קנה גם בלא כוונת קנין, וראי' לזה ממעילה כ' בנאה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתי' שו"פ, ל"ל עד שידור כיון דשני בה מעל, וכתבו בתוס', קס"ד דמיירי שסיתתה ותיקנה שעשה בה שינוי והרי הגיזבר סבור שהוא שלו כמש"כ התוס' ב"ק כ', ומ"מ קנאה בשינוי. ועוד ראי' לזאת מהא דכתב הריטב"א סוכה ל"ה דבתלמודא דידן לא הזכיר מצה גזולה שאינו יוצא בה, משום דלא משכח"ל מצה גזולה דלא קנאה מקודם דהרי כיון דלעסה קנאה, ואינו חייב רק דמים, ואם איתא דבלא כוונה לקנות לא קנה, משכ"ל שפיר מצה גזולה, בשלא ידע שהיא גזולה, וכגוונא שכת' המג"א סי' תנ"ד, אלא ודאי דשינוי קונה אף בלא כוונה, ומשום הכי מקשו התוס' שפיר.
וליישב דעת רש"י י"ל דס"ל כמש"כ הרשב"א בתשובה סי' תכ"ב וסי' תשמ"ו דאינו יכול לזכות איסורי הנאה מאחרים כיון דאיסורי הנאה הוא כעפרא בעלמא אינו יכול לזכות, והקשה הרשב"א דא"כ אמאי לוקה בקנה חמץ בפסח הא לא זכה בהחמץ, ותירץ כיון שרוצה לזכות, אף שאינו יכול, אפ"ה הוה כדידי' לענין חמץ כדי לעבור עליו בב"י. ועי' בס' דברי חיים ה' חמץ סי' א' בזה.
ולפי"ז היכא שלא נתכוון לזכות כגון שהי' סבור שהוא שלו לא קנה כלל כיון שהוא אסה"נ, ומיושב דעת רש"י הנ"ל. אמנם בש"א סי' ע"ז כתב ע"פ הסוגיא דפסחים כ"ח האוכל חמץ בפסח והוא של הקדש, מעל, וי"א לא מעל, ומוקי ר"י דפליגי בדבר הגורם לממון, מ"ד מעל קסבר כממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר לאו כממון דמי, וראב"י אמר דכ"ע כממון דמי, ומ"ד לא מעל כר"י דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואין כאן גורם לממון ומ"ד מעל קסבר כר"ש דמותר וה"ל גורם לממון, ולפי"ז לר"ש דס"ל מותר וס"ל נמי דבר הגורם לממון כממון דמי כל חמץ בפסח דידי' הוא וברשותי' קאי ומצי מבטיל לי' אף לבתר איסורו, והא דקאמר הגמ' דלבתר איסורו לא מצי מבטיל לי', הוא משום דלא קיי"ל כר"ש, בהא דדבר הגל"מ כמ"ד, עכ"ד יעו"ש.
ולפי"ז לר"ש שפיר מועיל זכות וקנין בקנה חמץ בפסח אך רש"י קאי לפרש אליבא דראב"י דס"ל לר"י חמץ ש"נ מותר בפסח ולר"י ליכא גול"מ דס"ל חמץ שע"ע הפסח אסור בהנאה, ואם יקנה החמץ יהי' אסור בהנאה לעולם ואין כאן גורם לממון, וא"ש.
והמתבאר מכל זה דלר"ש חמץ ש"נ משש שעות ולמעלה עד הלילה אסור באכילה ומותר בהנאה, ומטעמא דאמרן, דאף דאיסור אכילה והנאה נפ"ל מתשביתו, ובחמץ של נכרי אינו מוזהר בתשביתו, מ"מ א"א שלא יקנה אותו באכילה דכיון דלעסי' קני' אף בלא כוונה דלר"ש שפיר מועיל קנין בחמץ וכנ"ל, אולם בהנאה לא מיתסר חמץ ש"נ מו' שעות עד הערב דלא חמיר אסה"נ דנפ"ל מתשביתו ממצות תשביתו גופי' שאינו בחמץ של נכרי.
ושם בסוגיא קאמר מני מתני' אי ר"י סתמא קאמר ואפילו של נכרי, הרי דהברייתא מיירי בכל גוונא בין דישראל ובין דנכרי ומעתה א"ש הא דקאמר הגמ' ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק, שהוא ר"י מחמת קושית הנוב"י והפר"ח הנ"ל, דאליבא דר"ש לא מצי אתי, דאף דס"ל לר"ש דמו' שעות ולמעלה אסור באכילה ובהנאה מן התורה, מ"מ בחמץ ש"נ אסור באכילה ומותר בהנאה וכנ"ל ולזה מוכרח הגמ' לומר דאתאן לת"ק וא"ש ודו"ק.
ואפי' לפי מאי דמסיק הש"א שם דלדעת רבא דקאמר דקנסא קניס ר"ש הואיל ועבר בב"י אסור בהנאה אחר הפסח, דלפי"ז אף לר"ש לא הוה חמץ גורם לממון ולא מצי לבעל לי' בתר זמן איסורו עיי"ש, וא"כ ה"ה דלא מועיל קנין בחמץ מ"מ א"ש דברינו, דהא השתא לא אסיק המקשה אדעתי' תירוצו דרבא וס"ל דלר"ש חמץ שעבר עליו הפסח מותר באכילה והוה שפיר גול"מ ומועיל בי' קנין וא"כ יהי' חש"נ מו' שעות אסור באכילה ומותר בהנאה והיכי קאמר ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה, לכך קאמר אתאן לת"ק דנפ"ל מכל מחמצת לא תאכלו דאין חילוק בין של ישראל ובין של נכרי, וא"ש.
ולדעת התוס' הנ"ל דס"ל דלא משכ"ל באוכל חמץ של נכרי שלא יקנה החמץ באכילתו, דס"ל לדעת אינך פוסקים דמהני קנין באסה"נ, הדבר נכון בפשוטו ליישב קושיית הפר"ח והנוב"י הנ"ל דלר"ש ע"כ יש חילוק בין אכילה והנאה לענין חש"נ, דבאכילתו קונה החמץ והוי של ישראל אבל בהנאה משכ"ל ש"נ שלא יקנה החמץ וכמש"כ התוס' שם, וכיון דהברייתא סתמא קאמר ואפילו בנכרי וכדאיתא שם בגמ' ע"כ דלא אתא כר"ש אלא כר"י. ובזה א"ש דעת הפוסקים דס"ל כר"ש בלפז"מ ומ"מ אסור חמץ מתשביתו כנ"ל, אמאי לא כתבו דחש"נ מותר באכילה מו' שעות, די"ל דס"ל כדעת התוס' דבאכילתו קונה והוה של ישראל, והא דלא כתבו דמותר בהנאה, יתכן דס"ל כדעת התוס' ובעה"מ דלר"ש באמת מותר בהנאה אפילו חשי"ש מו' שעות עד הערב, וא"ש ודו"ק.
דף ח ע"ב
אמר ר' אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, שאין לו קרקע אינו עולה, ונפקא לי' מדכתיב לא יחמוד איש את ארצך עי"ש.
מצאתי באמתחות כתבי א"א זצ"ל שכתב ע"ז, וז"ל הרמב"ם השמיט דין זה, ותמה עליו המשנ"ל מדוע השמיטו
ונראה לי דהנה התוס' לעיל ד' ג' ע"ב כתבו גבי ריב"ב שלא עלה לרגל, דמי שדר בחו"ל פטור מן הראי', וכתב המל"מ פ"א מה' קר"פ שלא ידע מאין הוציאו דין זה?