אור ברסלב
משאת בנימין (אייזנשטדט) מסכת פסחים. › דף מד

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת פסחים. · דף מד

דף מג

א"ל ר"א בדר"א לרב אשי מדרבנן נשמע לר"ע, מי לא אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, לר"ע נמי משרת להיתר מצט' לאס' מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, א"ל משום דהוי נזיר וחטאת ב"כ באים כאחד. והקשה בס' אור חדש וזה לשונו ולפי מאי דאיתא במס' כריתות י"ח ע"ב כי מכפר יום הכיפורים על כולא שיעורא, על פלגא שיעורא לא מכפר עיי"ש, והביא המשנ"ל מה' שגגות, שתמה באמת למצוא טעם לזה, ולפי זה קשה אמאי פריך לר"ע ליליף מנזיר לכל התורה דהמצ"ט לאס'. זה אינו דנזיר קל מכל איסורים והוי הך ילפותא מקל וחומר מנזיר וזה הקל וחומר הוי תחילתו להחמיר וסופו להקל דאם אכל חצי שיעור איסור עם חצ"ש היתר אם נימא להחמיר דמצטרפין מכל מקום הוי קולא אם עבר עליו יום הכיפורים פעור כו' וסיים וז"ל ודע דאין לומר דעיקר פירכת המקשן תיתא באיסורין דלית בהו כרת וחיוב חטאת דלא הוי סופו להקל, דאם כן תקשה מאי משני נזיר וחטאת ב"כ באים כאחד, ז"א דתרווייהו צריכי, דנזיר מחטאת לא גמרינן דחולין מקדשים לא גמרינן, ועוד דנזיר קל. וחטאת צריך דלא מצי למילף מנזיר דהוי סופו להקל דנותר הוא בכרת, ודו"ק עכ"ל.

והנה בראשית ההשקפה אמרתי דלא קש"מ דהגמרא קאי שם למ"ד ידיעות ספק מחלקות לחטאת, והקשה מהא דאכל היום ואכל למחר וכו', דמצטרפין, והא באשם תלוי קאי ביום הכיפורים והוצרך לתרץ דאפלגא דשיעורא יום הכיפורים לא מכפר, אכן למ"ד ידיעות ספק אינן מחלקות. מעיקרא ניחא, ור"י ס"ל התם דידיעות ספק אינן מחלקות לחטאות, וכאן קאי הסוגיא אליבא דר"י. אמנם המשנ"ל פרק י"ב מה' שגגות ה"א כתב דשני התירוצים הם אליבא דהילכתא ואפילו במידי דאיסורא יום הכיפורים אינו מכפר על חצי שיעור, ובזה נסתר גם כן מה שתירץ בבאר אברהם על הקושיא הנ"ל דההיא סוגיא דכריתות אזלא אליבא דר"ל ביומא דחצי שיעור מותר מה"ת אבל למאי דקיי"ל אסור מה"ת יוה"כ מכפר אפלגא דשיעורא, וא"כ אין סופו להקל כלל בענין המצטל"א לגבי כפרת יום הכיפורים עכ"ד. ולפי המשנ' דפסק כתירוצו הנ"ל אף דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת. ועוד נראה לי דמוכח דר"ע ס"ל האי תירוצא, דשם בכריתות כ"ב במשנה ר"ע מחייב על ספק מעילה אש"ת, עיי"ש בסוגיא, ולפי זה יקשה לרע"ק מההיא ברייתא דאכל היום וכו' דהא ידיעות ספק מחלקות לאשם תלוי לר"ע, ולר"ע קאי הקרא דמעילה גם על ספק ידיעה דילמוד עליון מתחתון כמבואר בסוגיא שם, ואין לתרץ כתירוצא קמא דשם כי מכפר יוה"כ על איסורא, על ממונא לא מכפר, דז"א דהא באש"ת מכפר יום הכיפורים כמבואר במשנה שם כ"ה חייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יוה"כ פטור, וע"כ מוכרחין אנו לומר כתירוצא בתרא כי מכפר על כולא שיעורא וכו', וכאן בפסחים קאי הסוגיא אליבא דר' עקיבא דנילף מנזיר לכל איסורין, ולפי זה הקל"ד לשיטתו ע"כ דיום הכיפורים אינו מכפר. וסופו להקל.

והנה רציתי לתרץ קושית האו"ח הנ"ל על פי דברי הס' ושב הכהן בחי' למס' כריתות דף הנ"ל, שכתב שם דהא דקאמר סתמא דגמ' כי מכפר וכו', היינו במעילה דוקא ולא על שארי איסורין, וטעם החילוק הוא משום דבכל איסורין קיי"ל ח"ש אסור מה"ת, וא"כ אין סברא כלל לומר דעל ח"ש לא יכפר יוה"כ, כמו שהתפלא באמת המשנ"ל פ"ה מה' שגגות הנ"ל למצוא טעם בזה, אכן, במעילה דח"ש אינו רק מדרבנן כנראה בהדיא מהרשב"א בחידושיו לגיטין י"ג דבפחות משוה פרוטה לא מעל ואע"ג דבעלמא איסורא דרבנן איכא הכא שרי לכתחילה, וכיון שאינו אסור מה"ת כלל איך אפשר לומר שכיפר יוה"כ, כיון שכל זמן שלא אכל שיעור שלם אלא ח"ש, עדיין לא עבר שום איסור מה"ת ועל מה יכפר יוה"כ מה"ת, ולכן אם אכל ביום הכיפורים משחשיכה והשלים עד שיעור שלם לחייב עליו קרבן לא אמרינן שכיפר יוה"כ על מה שאכל קודם שחשכה ואף כי מדרבנן אסור אין לומר שחכמים יבאו להקל שיכפר על ח"ש הראשון כיון שמה"ת לא עשה איסור כלל, עכ"ד, ולפי זה נסתלק קושיא הנ"ל ומעיקרא לקש"מ. אמנם נחזי אנן דבאמת צריכין אנו טעם לחלק בין מעילה לשאר איסורין, וזה גופא טעם בעי דבכל איסורין ח"ש אמה"ת, ובמעילה מותר מה"ת, ונ"ל להסביר על פי מה שכתב החכם צבי סי' פ"ו דמאן דס"ל דחצי זית חמץ אפילו אינו דבוק אינו חייב לבער, י"ל דשאני איסורי אכילה דאית לן קרא דכל חלב, וכבר תירצו התוס' שם למאי איצטריך סברא וקרא עיי"ש.

ולפי"ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות משיעור אין בהם איסורי תורה כלל דטעמא דחזי לאיצטרופי לחוד לא מהני יעוי"ש ע"כ, ועיין בס' דגול מרבבה לא"ח סי' תמ"ב שדייק מהתוס' שבועות (עז:) ד"ה מהנ"מ, דלא אמרינן במה שאינו איסור אכילה, ח"ש אסור מה"ת, כו', ולפי"ז נכונים מאד דברי הרשב"א הנ"ל דח"ש במעילה אינו אסור רק מדרבנן, וה"ה דיסבור לכל איסורין שאינו איסורי אכילה דמותר מה"ת, ולא מכפר יוה"כ אח"ש זולת באיסורי אכילה כנ"ל, ומתורץ שפיר קושית האור חדש הנ"ל.

אמנם מדברי רש"י ז"ל מוכח בהדיא דאף בכל איסורין אסור מה"ת שלא כהרשב"א והדגמ"ר, שכתב בשבת ע"ד אהא דאמר שם מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור, וז"ל נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהו איכא דקיי"ל חיש אסור מה"ת, והיכי קתני בורר, עכ"ל, ולפי זה נסתר דברי ס' ושב הכהן וחוזר וניעור קושית האו"ח לשיטת רש"י, ועי' בס' ושה"כ הנ"ל שהוכיח מהרמב"ם ג"כ דח"ש אסור מה"ת בכל מקום דלא כהרשב"א.

ונ"ל לתרץ הקושיא הנ"ל בדרך הפלפול בצירוף יחד קושית התוס' בפסחים מ"ה ד"ה משום, וז"ל ותימא לרשב"א אמאי לא קאמר נזיר וחמץ דר"ע דריש כל בפ' התערובות דף פ"ב. דהנה בס' או"ח מביא קושיא עצומה בשם הגאון מו"ה בער אב"ד דק"ק גליקא, על הא דקאמר הגמ' שם לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת ותגמר מיני', דהא כל התורה כולה מנזיר גמרינן, והקשה הגאון הנ"ל הא מסקינן בזבחים צ"ז ע"ב דפריך ויבא עשה וידחה ל"ת, ומשני רבא דכתב ועצם לא תשברו, דאין עשה, דוחה ל"ת שבמקדש, ורב אשי, משני דיקדש הוי עשה ואין עשה דוחה לתו"ע יעו"ש, ואם כן הרי כאן מרא דשמעתא ר"א דמשני הוי נזיר וחטאת ב"כ וקשה הרי לדידי' איצטריך גם בחטאת כדי שיהיה עשה ול"ת עכ"ל, וכבר דברתי הרבה בישוב קושיא זו במק"א, אכן ע"פ דרך הקרוב לאמת נראה לתרץ, דהנה התוס' במס' עבודה זרה ס"ז ס"ח ד"ה ואידך, הוכיחו דאף לר"ש שם ס"ל ג"כ קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא דאי לא פגמה כלל גע"נ דכתב רחמנא ל"ל פשיטא כיון דהוי נו"ט לשבח מתסר דטעם כעיקר וכ"ת להאי גופי' איצטריך, דטעם כעיקר, אם כן תיקשי לר"ש משרת דכתב רחמנא ל"ל, דלא איצטריך לטכ"ע כו' וא"ל להיתר מצטרף לאיסור אתא, דהא שמעינן דאמר כל שהוא למלקות ואם כן ליכא למימר המצטל"א אלא ש"מ דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא. והר"ר יקר מקוצו דוחה דאיכא למימר דאכתי איצטריך משרת לר"ש אע"ג דסובר כ"ש למלקות הא פר"ת בסמוך היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובות כדמוכח מההיא דבסמוך דערלה וכלאי הכרם אין מצטרפין כו', ואם כן שפיר איצטריך משרת להמצטל"א כגון בחצי זית שנבלע בחצי זית פת ואכלו כדאמר התם נזיר ששרה פתו ביין כו' עכ"ל, וראיתי בס' נחלת עזריאל בחידושיו לשבועות ובס' עיני ישראל ובכמה מפרשים שהרעישו העולם על דברי הר"ר יקר, דאם כן איך מוכיח הגמ' בשבועות דף כ"א ע"ב דר"ע בכל התורה בעי שיעורא למלקות מהא דתניא ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב, ואס"ד בעלמא כר"ש ס"ל ל"ל לצירוף, ע"כ, הרי מוכח בהדיא דלר"ש אין חילוק בין בעין בין ע"י תערובות לעולם ס"ל כ"ש למלקות, ואמרתי לתרץ דברי הר"ר יקר הנ"ל, דהנה אנן קיי"ל בכל איסורין זולת בשר בחלב, לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, כמבואר ביו"ד סי' צ"ב סעיף ד' ואף לרמ"א דכתב שם די"א דאמרינן הא כתב הש"ך שם בשם מהרא"י דמ"מ לכו"ע אינו אלא מדרבנן, אמנם בנזיר וחטאת דגילתה התורה בהם דהיתר מצטרף לאיסור, בודאי אמרינן בהו חנ"נ דחתיכת ההיתר נהפך לאיסור ומצטרף לאיסור וזו סברא אמתית, וע"פ הצעה זו מיושב שפיר דברי הר' יקר הנ"ל, דבודאי אין שייך לומר דבאיסור ע"י תערובות מודה ר"ש דבעינן שיעור רק דוקא באותן איסורין דלא אמרינן בהו חנ"נ ואם כן ההיתר קאי בפני עצמו, ואם היה אפשר לסחוט ממנו האיסור היה חוזר להיתרו, אמנם באותם האיסורים דהיתר מצטרף בהו לאיסור ואם כן חנ"נ בהו כנ"ל, ואם כן אין בהם שום תערובות רק ההיתר ג"כ נהפך לאיסור וכמו שהיה מעיקרו איסור מחמת עצמו, ואם כן לר"ש דס"ל כ"ש למלקות גם בזה לוקה בכ"ש, ומעתה נכונים דברי הר' יקר דאיצטריך משרת לכ"ש דהיתר מצטרף לאיסור דאי לאו דכתבה רחמנא בנזיר דהמצל"א היה דינו כשאר איסורין דלא אמרינן חנ"נ ואם כן אין לוקה בכ"ש דזה הוי ע"י תערובות איסור בהיתר, וכמו ערלה וכלה"כ דצריך צירוף, אמנם אחרי דגילתה התורה דבנזיר המצל"א ונהפך ההיתר לאיסור ואם כן אין ע"ז שם תערובות, ולוקה שפיר לר"ש ע"ז בכ"ש כנ"ל. ולפי"ז פשיט שפיר הגמ' בשבועות דע"כ לא ס"ל לר"ע כר"ש דכ"ש למלקות, ודו"ק.

ובזה יש לתרץ לנכון קושית התוס' בשבועות שם כ"א שהקשו בד"ה ואס"ד, תימא דילמא שאני הכא דגלי קרא כו' עי"ש, ובזה מיושב שפיר דאף דגלי קרא דהמצל"א מכל מקום לא בעינן צירוף כזית לר"ש כיון דההיתר נהפך לאיסור והוי כמו איסור בעין דלר"ש כ"ש למלקות ואי' לאו דגלה קרא בנזיר דהמל"א לא היה לוקה בכ"ש דהוי ע"י תערובות ואם כן אין מוכרח ר"ע לומר דבעינן צירוף אלא ש"מ דבעלמא לא ס"ל כר"ש, ודו"ק היטב.

ומעתה מיושב היטב קושית האו"ח בשם הגאון הנ"ל דהנה נחזי אנן מאי פריך בזבחים צ"ב וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי ל"ת, דאי נימא דבקדשים המליא כדאמרינן שם בפסחים ואם כן נהפך ההיתר לאיסור ונעשה כקדשים פסולים מצד עצמם, ואין כאן עשה כלל באכילתם דהיכן מצינו עשה באכילת קדשים פסולים אמנם בהכרח לומר דסוגיא דזבחים ס"ל דקרא דיקדש אתא לטעם כעיקר כדמסיק תלמודא בנזיר ל"ז ובחולין צ"ט ואם כן ההיתר עומד בפני עצמו ושייך גבי' מצוה באכילתו ופריך שפיר ליתי עשה ולידחי ל"ת, אמנם בפסחים דריש מהאי קרא דיקדש דהמצ"ל בין לר"ע ובין לרבנן כמבואר שם, ואם כן אין מצוה באכילתו ול"צ קרא דיקדש להורות דאין עשה דאכילתו דול"ת ופריך שפיר ולכתוב. ובזה מיושב קושית התוס' פסחים ע"ו ע"א שהקשו אמאי ל"ק דמתסר הפסח מחמת רוטב עי"ש.

ומעתה נשובה לתרץ הקושיא הנ"ל שהצבנו בפתח דברינו בשם האו"ח, דהוי סופו להקל וע"פ הקדמה הנ"ל מיושב היטב דשפיר פריך דלא לכתוב בחטאת ותיתי מנזיר ולא הוי סופו להקל, דהא אי לא נילף מנזיר להמצל"א א"כ יהי' קדשים כדין שארי איסורים אחרי דבחטאת לא יהי' קרא להמצל"א ומנזיר גם כן לא נילף משום דסופו להקל וא"כ אם יאכל קדשים שנבלע בהם נותר לא די שאין איסור באכילתו ולא שייך לצרפו לאכילה שיאכל אחר יוה"כ נותר, אלא אפי' מצוה נמי איכא באכילתו לשיטת ר"א גופי' בזבחים דאי לאו דכתבה קרא יקדש ה"א דעשה דאכילתו דול"ת דפסולה ואף איסור נותר שים בו כרת ואף דכתבו התוס' שם דלא איצטריך קרא לנותר דבלא"ה לא דחי דאין עדל"ת שיש בו כרת לק"מ דאנן קיימינן השתא לתרץ שיטת רש"י דס"ל דבכל איסורין ח"ש אסור מה"ת ורש"י גופי' ס"ל ביבמות ו' ד"ה אלא, דעדל"ת שיש בו כרת היכא דא"א לקיימו בלי עקירה וא"כ אי לא נילף מנזיר להמל"א אית בי' מצוה באכילתו ולא שייך לצרפו למה שיאכל אח"כ ולא אתיא מזה קולא כנ"ל, אבל השתא דילפינן מנזיר דבקדשים המל"א ונהפך היתר לאיסור ואין מצוה באכילתו ושפיר לוקה אם אכל קדשים שנבלע בהם נותר ובזה מתורץ קושית התוס' פסחים דאמאי לא קאמר לר"ע נזיר וחמץ ב"כ הבאים כאחד, דהכא בחמץ הוי סופו להקל, ונזיר מחמץ, דחמץ בכרת.

ובאופן אחר נ"ל ליישב קושית האו"ח הנ"ל דלכאורה סותר הסוגיא הזאת להסוגיא דזבחים דשם משני ר"א יקדש עשה הוא ואין עדלתו"ע, ואם כן איך משני הכא ר"א דלכתוב נזיר וכו' הא לשיטתי' איצטריך לכתוב בחטאת כי היכי דלהוי לתוע"ש, וגם השעה"מ והפנ"י הקשו כן. והנלע"ד ליישב דלכאורה קשה מאי פריך הגמ' שם בזבחים ליתי עשה ולידחי ל"ת, לפמש"כ התוס' עירובין ק' ד"ה הניתן במתן ד', דאין עשה דוחה ל"ת הבא על ידי פשיעה ואם כן ה"נ בהא דנבלע בבשרה קדשים פסולים בא ע"י פשיעה ואין עדל"ת. והנ"ל בזה דכיון דילפינן מהא דיקדש להמצל"א היינו אם נבלע חצי זית קדשים פסולים בחצי זית חטאת כשירה דנעשה כמוה לפסול, ואם כן כיון דחצי זית קדשים פסולים הוא איסור קל נגד המ"ע דאכילת קדשים כשירים וכמו שכתב התוס' שבועות כ"ג דחצי שיעור אף דאסור מה"ת מכל מקום הוא קיל מעשה ושבועה חלה עליו עיי"ש, אם כן שפיר דחי העשה לל"ת דח"ש אף דבא על ידי פשיעה דעשה חמור דוחה לעשה קיל אפילו על ידי פשיעה כמבואר בפסחים נ"ח במחוסר כפורים בער"פ דדוחה לעשה דהשלמה, והרי התם בא על ידי פשיעה שלא הקריב קודם תמיד שבהע"ר, שמ"מ עשה דחמיר דוחה לעשה דקיל אפילו בא על ידי פשיעה, וה"נ כיון דאין כאן רק ח"ש קל איסורו ושפיר דחי לי' עשה דאכילת קדשים, ופריך הגמרא שפיר וליתי עשה וכו' ומצאתי בס' ברוך טעם שכתב כן. העולה מזה דקושית הגמ' אין לו מקום רק בשנבלע חצי שיעור מקדשים פסולים אבל בשנבלע שיעור שלם לק"מ דאין עדל"ת ע"י פשיעה וכנ"ל,

אמנם כן מוכרחים אנו לומר לפי זה דגם הקדשים כשירים לא היה רק חצי שיעור כזית דאם היה שיעור שלם לא היה ההיתר מצטרף לאיסור כיון דהאיסור היה רק חצי שיעור, כמבואר בנזיר ל"ז עיי"ש, ומעתה הדקל"ד דמאי פריך ליתי עשה ולידחי ל"ת הא ה"ל עשה דפשיעה, מה אמרת כיון דהאיסור היה רק חצי שיעור הוא קל ונדחה מפני עשה אפילו על ידי פשיעה כנ"ל, זה אינו דהא העשה דאכילת קדשים היא גם כן רק חצי שיעור, ולא מיבעי לדעת תשו' ש"י ובני חייא שהובא בשע"ת סי' תע"ה דחצי שיעור דמצוה לא, הוה מצוה כלל, בודאי אין כאן עשה כלל, אלא אפילו לדעת ס' מח"ב שם דס"ל דכמו לענין איסורין חצי שיעור אסור מה"ת כ"כ לענין מצוה קצת מצוה עכ"פ איכא עיי"ש, מ"מ לא אלים הח"ש דמצוה מח"ש דאיסור דלידחי לי', ואכתי מאי פריך הגמ'. אמנם אשכחנא פתרי על פי המבואר בספרא פ' צו מצות תאכל מה ת"ל וכו' וכתב התוה"מ שם דיש הבדל בין פעל אכל קל ובין הנפעל, הובא דבריו לעיל בחידושינו על דף ל' עיי"ש באריכות, וכן מצאתי כדבריו בתשובת רלב"ח סי' עו"ב שיישב דעת הרמב"ם בזה וממוצא דבריהם נשמע אנן דבאכילת קדשים סגי בכל שהוא כדברי הספרא הנ"ל מצות תאכל אפילו כ"ש, ובודאי ילפינן שאר כל הקדשים ממנחה בגז"ש דזאת התורה וכו' כדאיתא בזבחים צ"ו עיי"ש, ומעתה יתיישב שפיר פירכת הגמרא שם דאף דלא היה בהקדשים כשירים רק ח"ש מ"מ איכא עשה באכילתם ושפיר דחי לאיסורא, וא"ש ודו"ק.

אולם בהא כללא דהספרא, לכאורה מצינו סתירה מפורשת מפסחים פ"ד, ת"ר ועצם לא תשברו בו, בו בכשר ולא בפסול, רבי אומר בבית אחד יאכל ועצם לא ישברו בו כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאין ראוי לאכילה א"ב משום שבר"ע, מאי בינייהו, אר"ב כו' רב אשי אמר אבר שאין עליו כזית בשר א"ב, למ"ד כשר, הא כשר הוא, למ"ד ראוי לאכילה, בעינן שיעור אכילה וליכא, ולפי דעת הספרא דהיכא דכתיב אכילה בלשון נפעל משמע אפילו כ"ש, איך יליף רבי דבעינן שיעור אכילה מדכתיב בבית אחד "יאכל" אדרבא מהא משמע דבכ"ש סגי, והדברים מרפסין איגרא:

והנלע"ד לקיים דברי חכמים הנ"ל דבאמת האי כללא שכתבו הגאונים הנ"ל תליא באשלי רברבי ובמחלוקת שנוי' לפמש"כ המלמ"ל הובא ג"כ לעיל בחידושינו על דף ל' עי"ש בדיוק, ולפי"ז אומר אני דבר ברור דהא דכתבו הגאונים התוה"מ והרלב"ח דהיכא דכתיב קרא בלשון נפעל יאכל, תאכל משמעותי' אפילו כ"ש כנ"ל יתכן זה רק לשיטת הסוברים דסתם אכילה הוא בכזית ושייך שפיר לא פליגי בין אוכל דמשמעותי' בכזית, ובין לשון נאכל דאפילו בכ"ש משמע, דהדבר נאכל ואיננו, אבל לדעת רע"ק ור' יוחנן דס"ל דסתם אכילה בכ"מ הוא בכ"ש אין מקום לחלק בין לשון פועל ובין נפעל אידי ואידי משמעותי' בכ"ש ורק מהלכה לממ"ס הוא בכזית, וא"כ דא ודא אחת היא וז"ב ונכון. ומעתה תריץ יתיב קושייתנו על הגאונים הנ"ל די"ל דרבי ס"ל ג"כ סתם אכילה הוא בכ"ש ומהלכה לממ"ס בעינן בכזית, וא"כ אף שכתב בלשון נפעל מ"מ הוה בכזית מצד ההלכה, וכן ר"י דס"ל התם דאבר שאין בו כזית בשר כו' אין בו משום שברע"צ אזיל לטעמי' דסתם אכילה בכ"ש, ואף דר"ל ס"ל ג"כ הכי התם כר"י, י"ל לפמש"כ המל"מ בה' חו"מ שם די"ל דגם ר"ל ס"ל כר"י דסתם אכילה הוא בכ"ש רק פליג עליו דס"ל דאתא הילכתא ואפיקתי' לקרא ממשמעותי' לגמרי ואוקמי' על כזית בין לענין עונש ובין לאיסורא ור"י פליג וס"ל דהילכתא אתא רק לעונש אבל לענין איסורא כדקאי קאי עי"ש.

אולם הספרא דדריש מהאי קרא מצות תאכל אפילו כ"ש יסבור כדעת התנא דסתם אכילה בכזית לכן כיון דשני קרא וכתב בלשון נפעל משמעותי' אפילו כ"ש. ומעתה יתיישב לנכון קושית המחברים הנ"ל בריש דברינו דאיך קאמר ר"א בפסחים וכו' דלכאורה מאי מקשה הש"ס, הא ה"ל ע"י פשיעה, רק א"ש לפי מה דדריש בספרא וכנ"ל, וממילא ניחא דהכא בפסחים אתיא הסוגיא אליבא דרע"ק ולשיטתו דס"ל סתם אכילה בכ"ש ובפרט ר"א גופי' לשיטתו דקאמר בפסחים פ"ד דמיאכל ילפינן דבעינן שיעור אכילה ושפיר קאמר לשיטתו ולשיטת ר"ע ור"י דלכתוב רחמנא וכו' דקרא מיירי בשנבלע ח"ש קדפ"ס ואין כאן מצוה גמורה. ודו"ק.

ודע דלכאורה קשה על דברינו שכתבנו דהל"ת קיל מהעשה כנ"ל, הא הל"ת כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו מפקינן מפסוק לא יאכל כי קדש הוא והרי גם הל"ת נכתב בלשון נפעל, וא"כ גם כ"ש בכלל, אולם הדבר נכון דמ"מ הל"ת קיל דהוה לאו שבכללות, כמבואר בפסחים כ"ד ובמכות י"ח ועיי"ש בתוס' ד"ה כל שבקודש כו' דהוה רק איסורא בעלמא, אפילו בשיעור שלם, ומכש"כ בח"ש, וא"ש, משא"כ העשה דהוה עשה גמור, ודחי לל"ת הקל, ובאמת הרמב"ם פי"ז מה' פסוהמ"ק השמיט הא דר"א כל שבקודש פסול וכו' רק הביא קרא דנפ"ל מלא תאכל כל תועבה, וא"ש טפי.

והנה מצאתי אח"כ בס' טו"א ר"ה כ"ח שהקשה הקושיא הנ"ל על התוס' עירובין ד' ק' מסוגיא דזבחים עי"ש וראיתי בס' באר אברהם בחי' לר"ה שכתב שם לתרץ בשם הס' נצח ישראל ע"פ דברי התוס' יבמות ה' ד"ה כולה משעטנז וכו'. וז"ל וא"ת ל"ל קרא למילף מכלאים בציצית נילף משריפת קדשים מדאיצטריך התם קרא דלא דחי משום דיכול להמתין, מכלל דבעלמא דחי, ואר"י דהתם איצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפילו אוכל נפש שרי, ולמ"ד נדונ"ד אין קרבין בי"ט לא אצטריך הכא קרא, אלא אליבא דמ"ד נדו"נ קרבין ביו"ט ע"כ. והנה שריפת קדשים הוה עשה דע"י פשיעה שנעשה נותר, וא"כ מוכח דבעלמא עדל"ת אף שבא ע"י פשיעה דומיא דנותר, וא"כ י"ל דאליבי' פריך בזבחים אמאי לא דחי עשה ל"ת. ע"כ. ודבריו עדיין אינם מספיקים דהאיך פריך שם בפשיטות, דילמא אתיא כמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט, וגם מאין פסיקא להתוס' עירובין דר' יהושע סובר נו"נ אין קריבין בי"ט. ואוסיף מיא ואוסיף קמחא, ליישב דבריו בטו"ט, דהנה בשבת כ"ד ובפסחים פ"ג יליף חזקי' דאין שורפין קדשים בי"ט, מלא תותירו ממנו עד בקר וכו', ואביי ורבא ור"א ילפי לה ממקומות אחרים, ואמרתי הא דנדו הני אמוראי מלימוד דתנא דבי חזקי', משום דרש"י כתב בפ' בא סי' י"ב פי' וז"ל והנותר ממנו עד בקר מת"ל עד בקר פעם שני ליתן בקר על בקר שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר זהו לפי משמעו, ועוד מדרש אחר שאינו נשרף בי"ט אלא ליום המחרת ע"כ, וכתב הרא"מ שם דהשני לשונות של רש"י תליא במחלוקת ראב"ע ור"ע בברכות ע' ובפסחים ק"כ אם אכילת פסחים עד חצות או כל הלילה, דלראב"ע דס"ל עד חצות א"א לפרש כפירוש ראשון של רש"י דבא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעהש"ח דמחצות נמי אסור וע"כ אתא קרא ליתן בקר שני לשריפתו, אכן לר"ע דס"ל כל הלילה יפרש כמשמעו של לשון ראשון, ולא יצטרך לדחוק דבא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו.

ובזה מיושב שפיר מה שהקשה באו"ח פסחים פ"ב דלר"ע דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וס"ל דנו"נ אין קריבין בי"ט ל"ל והנותר כו', דהא בתמורה ד' מבואר דלר' יעקב דס"ל לשאב"מ אין לוקין אתא קרא דוהנותר לכדחזקי' ליתן בקר שני וכו' ולר"ע ידעינן שפיר דאין שורפין קדשים ביו"ט מנונ"ד דאין קריבין ביו"ט כדאמר אביי בשבת ופסחים עיי"ש ולפי"ז ניחא דר"ע לשיטתו יעמיד הקרא להקדים שאסור באכילה מעהש"ח ונכון.

והנה בברכות מבואר שם דף ט' דהני תנאי הנ"ל כהני תנאי, דר"א סבר אכפ"ס עד חצות ור"י סובר כל הלילה, והשתא מיושב שפיר קושית הטו"א הנ"ל דבעירובין קיימו התוס' על ר' יהושע דסבר ינתנו במתן אחת, ואליבי' כתבו שפיר דאין עשה דוחה ל"ת דפשיעה, דלא דמי לכלאים ואי"ל דילפינן משרק"ד, דר"י ס"ל דאתא קרא להקדים כנ"ל, אמנם בזבחים שם מוכח דגם ר"א אית לי' הך דרשא דכל אשר יגע בבשרה יקדש, כדאמר שם אשכחן חטאת, שאר קדשים מנלן, א"ש משום ר"א אמ"ק זאת התורה וכו', ומבואר בביצה י"ט דב"ש ס"ל נונ"ד אי"ק בי"ט וידוע דר"א מתלמידי ב"ש ואם כן אליבי' פריך שפיר ליתי עשה וכו', ואין לומר דהוה ע"י פשיעה דהא לר"א דס"ל אכפ"ס עד חצות וס"ל גם כן נו"נ א"ק בי"ט ע"כ אתא קרא ליתן בקר שני, נוכל לילף שפיר דעדל"ת אפילו בפשיעה דומיא דנותר וכנ"ל, והשתא מתורץ נמי שפיר קושית האו"ח והשעה"מ הנ"ל בפתח דברינו. דבפסחים שם קאי אליבא דר"ע ואיהו ס"ל אכ"פ כל הלילה וע"כ בא הכתוב להקדים ול"ל דחזקי' כנ"ל וא"כ אין לנו שום לימוד דעד"ל"ת על ידי פשיעה, ושפיר קאמר דלגמר חטאת מנזיר, ודו"ק כל זה.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה