משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת פסחים. · דף מג
מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו, אר"י א"ר, ר"מ היא דשמעינן לי' לר"מ נוקשה בעיני' בלאו וכש"כ חמץ דגן גמור ע"י תערובות. ר"נ אמר ר"א היא דשמעינן לי' לר"א דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובות בלאו וכש"כ נוקשה בעיני', כו', תניא כוותי' דר"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי כו' מאן שמעת לי' דאמר עירובו בלאו ר"א, ואילו נוקשה בעיני' לא קאמר ש"מ נוקשה לר"א לית לי' עי"ש.
הנה הטור ר"ס תמ"ב כתב דתערובות חמץ גמור ונוקשה בעיני' כל אלו לר"א בלאו, והב"י תמה עליו דהא בגמ' מסקינן דנוקשה לר"א ל"ל, וכבר נאמרו תירוצים רבים בזה, ואענה חלקי אף אני בס"ד ובסגנון זה דשם בסוף הסוגיא פריך הגמ' ור"א אימא כל לרבות נשים כי כל לרבות עירובו, ונשאר בקושיא, וידוע דכל קושיא יש לה תירוץ, ובהיתר קושית הגמ' יהי' נסתר גם התנ"כ דר"י ונוכל לומר שפיר דר"א אית לי' דבין תערובות ובין נוקשה בלאו. דהנה המהרש"א שם בד"ה ואלו, עמד על הא דמייתא תנ"כ דר"י מדלא קאמר נוקשה בעיני', אמאי לא הוכיח כן מהך ברייתא גופא דאייתא ר"נ דקתני בה רא"א על עירובו בלאו, ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר. ע"כ:
והנלע"ד ליישב דהנה המפרשים הקשו דהא חזינן דבין לר"י ובין לר"נ נוקשה ותערובות לאו כי הדדי נינהו. לר"י חמיר לי' תערובות ולר"נ חמיר לי' נוקשה בעיני', ויפלא א"כ להאי תנא דאית לי' תרווייהו דהיינו או ר"מ או ר"א לכל מר כדאית לי', מנ"ל באמת למילף תרווייהו כיון שאין לנו אלא ריבוי אחד מכל מחמצת, נוקמי' לדמסתבר להאי דחמיר טפי, ותירץ הצל"ח לפמש"כ התוס' בד"ה ומאן, שיש שום קרא בתודה לרבות נוקשה א"כ א"צ ריבוי בפסח לרבות נוקשה דילפינן מתודה, ואייתר לי' כל לרבות תערובות כו' עי"ש, [וצ"ל דאין זה בכלל חולין מקדשים לא ילפינן כדלקמן מ"ה, דדוקא במה שהחמיר הכתוב לענין קדשים לא ילפינן חולין מינייהו דדין קדשים להיות חמורים, כמש"כ רש"י שם מ"ה, אבל הא דמרבה נוקשה לענין תודה הוא קולא שיוצא ידי חמץ בו שפיר ילפינן חולין מיני' במכ"ש דקדשים, או דזה הוה רק גילוי מילתא, כמו דר"י יליף בועו"ח מנותר]. והנה יש להבין לפמש"כ בתשו' ע"א סי' כ"ד דהא דכתבו התוס' הנ"ל ובחולין כ"ג דיש שום קרא דמרבינן מיני' נוקשה למנחות ותודה, ותמה הפנ"י א"כ אמאי פסיקא להש"ס דלר"י נוקשה לא איתסר במנחות ותודה, דילמא התם אף ר"י מודה מכח יתורא דקרא, וכתב ליישב ע"פ מה דאיתא במנחות נ"ז אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ, ופריך מנחנ"ס מי פירות הן ומי פירות אינן מחמיצים, אמר ר"ל אומר הי' רי"ה מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה, ולשיטת הפוסקים דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה, עי' בתוס' פסחים ל"ה ד"ה מי פירות, ולפי"ז נאמר דאין לנו ריבוי מחודש לחודה בנוקשה רק מדרבי' רחמנא למנחת נסכים לחימוץ, מזה מוכח דנוקשה הוה חמץ לגבי מנחות, דהא לא משכ"ל במנ"ס אלא מי פירות עם מים וזהו נוקשה כמו שהוכיחו הפוסקים, אם כן האי רבוי מגלה לן דנוקשה חשיב חמץ לגבי מנחות, אך אם נדרוש לרבות לחם הפנים לחימוץ, אין לנו לימוד לנוקשה דהא לחם הפנים אם יחמצנו הוא חמץ גמור דאין בו שמן ובהא מסתברא לן שפיר, דר"מ דס"ל נוקשה לגבי פסח בלאו סברא הוא לאוקמא אליבי' רבויא למנחות, ומתרבה שפיר נוקשה למנחות, אבל לר"י דלא ס"ל לאו בנוקשה לגבי פסח, שוב לא מסתבר להמציא איסור נוקשה לגבי מנחות ללאו דמחמץ ומוקמינן רבויא ללחה"פ, עי"ש עוד. וצריכים אנו לומר לדעתו דהא דכתבו התוס' בחולין שם וכן בסוגיין דיש שוב קרא בתודה לרבות נוקשה היינו דילפינן תודה ממנ"ס באיזה לימוד מי"ג מדות דאם לא כן קושי' הפנ"י הדרא לדוכתי' ודו"ק]. וכתב עוד שם דכל זה הוא רק למ"ד יש בילה, ואם כן נתערבו השמן והמים יחד והוי חמץ נוקשה כדין מי פירות עם מים, אבל למ"ד אין בילה אפילו בלח י"ל דמנחת נסכים שיש בה תערובות שמן ומים הוי תערובות חמץ שהרי י"ל שלא נתערבו השמן והמים ויש שם קרעין של סלת שנילושו בשמן לבד וקצתן במים לבד ואותן קרטין שנילושו במים לבד הוי חמץ גמור אלא שהם מעורבין עם אותן שנילושו בשמן והוי ממש תערובות חמץ, והנה ר"א שמעינן לי' דאית לי' זבחים פ"ו ובמס' פרה דאין בילה אפילו בלח, וא"כ לדידי' לא מרבינן נוקשה כלל עכ"ד. עי"ש.
ועפ"י דבריו נסתר תירוצו של הצל"ח הנ"ל לר"נ אליבא דר"א והקל"ד דמנ"ל לרבות תרווייהו, ואין לומר דלנוקשה לא צריך קרא דילפינן ממנחות וכנ"ל, זה אינו לשיטת ר"א גופי' דלא מוכח ממנ"ס נוקשה כלל וכנ"ל, ובע"כ צ"ל דר"נ יסבור דבאמת מהאי קרא דכל מחמצת לא מרבינן רק נוקשה דחמירי טפי, והא דס"ל דגם בתערובות. עובר עליו, היינו משום דיליף ממנחת נסכים דר"א לשיטתו דס"ל אין בילה יהי' מוכח ממנ"ס דין תערובות וכנ"ל.
ועוד י"ל דר"א יליף תערובות חמץ מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור כמבואר ד' מ"ד, ואף דאמרינן שם מ"ה דהוי נזיר וחטאת ב"כ הבאים כאחד ואין מלמדים, אך זהו רק למדס"ל אין מלמדים, אבל ר"א ס"ל דמלמדים, דיש להוכיח מהא דכתב בספר הכריתות דטעם מ"ד מלמדים בב"כ ובשלשה אמ"ל, משום דמילתא דאתיא בק"ו וה"ה במ"מ טרח וכתב לה קרא אבל בשלשה כתובים כולי האי לא טרח קרא, ומ"ד אין מלמדים בב"כ משום דס"ל דהיכא דאיכא למידרש דרשינן, וכבר כתבנו דר"א ס"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לן קרא אפילו היכא דאמ"ל, וע"כ ס"ל דב"כ מלמדים ושפיר נלמוד מנזיר וחטאת דהיתר מצל"א. ע"כ.
ומעתה י"ל דזהו בעצם הוכחת הגמ' דמייתא תנ"כ דר"י דמרבינן תערובות מכל מחמצת ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר שמ"מ נוקשה לר"א ל"ל, והתוס' הקשו שם דדילמא משום דכש"כ הוא נוקשה משו"ה לא חשיב לי' ולפי הנ"ל א"ש, והגמ' הוכיח במישור דע"כ ליתא לדר"נ דלדידי' איפכא מיבעי לי' למילף נוקשה מהאי קרא, דהא לתערובות ל"צ קרא דילפינן לי' לר"א ממנ"ס גופי' דמוכח מהתם דין תערובות חמץ ואייתר לי' האי קרא לנוקשה, אלא ע"כ דנוקשה לר"א ל"ל ומרבי מהאי קרא תערובות.
והא דבאמת מצריך קרא לתערובות ולא יליף לי' ממנ"ס, י"ל דס"ל כר"ע דאשר תקריבו אתא לרבות לחה"פ לחימוץ ושם הוא חמץ גמור ולא תערובות דהא בלחה"פ אין בו שמן וכשנתחמץ הוה חמץ גמור, ובהכי יתיישב לנכון קושית מהרש"א שם הנ"ל דהא מהאי בריייתא דמייתא ר"נ גופי' יש להוכיח כר"י מדקאמר על עירובו בלאו ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר וכגוונא דדייק מברייתא השני', ולפי הנ"ל א"ש דבאמת מהאי ברייתא דאייתא ר"נ אין להוכיח כלל דר"א ל"ל נוקשה, די"ל דבאמת אית לי' והא דלא חשיב משום דכש"כ הוא מתערובות וכדברי התוס' הנ"ל, אולם מברייתא השני' אייתא שפיר דהא מפורש בהאי ברייתא דיליף ר"א תערובות חמץ מכל מחמצת, ולר"נ ילפינן ממנ"ס וכנ"ל ודו"ק, והנה בעל המאור והר"ן כתבו דהא דאמר יכול יהא ענוש כרת, ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה, על חמץ דגן גמור ענוש כרת ולא על עירובו, כלומר האי קרא למעוטי אתא שכבר כתיב כי כל אוכל מחמצת כו' אם במחמצת דהיינו נתחמץ מחמת ד"א ענוש כרת חמץ לא כש"כ, אלא לאשמעינן כל האוכל הוא בכרת ואין כל החמץ בכרת למעוטי עירובו לר"א כו', והמהרש"א בסוגיין השיג עליהם דא"כ מאי פריך ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקית עירובו, אימא לרבות עירובו, "וכ"כ יקשה מאי פריך אח"כ ואימא לר"א כל לרבות הנשים כי כל לרבות עירובו" הא בהדי' ממעטינן עירובו מכל אוכל חמץ, ע"כ פירש המהרש"א דלאו מיתורא דקרא ממעטינן לעירובו אלא דה"ק ת"ל כי כל אוכל חמץ ולא שמעינן מהאי קרא אלא חמץ בעיני', עי"ש.
והנלענ"ד ליישב דעת בעה"מ והר"ן אשר כדבריהם מבואר גם בירושלמי ריש פרקין דהנה בביצה ז' אמרינן מ"ט דב"ש דס"ל חמץ בככותבת, א"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור אלא לומר לך שיעורו של זה לאו כשיעורו של זה, וב"ה צריכי כו', וב"ש ל"ל דר"ז דאמר ר"ז פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ, לענין אכילה כו"ע לא פליגי, כי פליגי לענין ביעור ב"ש סברי לא ילפינן ביעור מאכילה וב"ה סברי ילפינן, ופרש"י פתח הכתוב בשאור, שאור לא ימצא בבתיכם וסיים בחמץ כי כל אוכל מחמצת, ובצל"ח שם תמה על רש"י דשביק קרא המוקדם היינו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ וכו', ותפס קרא המאוחר, וכתב דנראה דבהאי קרא גם ב"ש מודו דילפינן ביעור מאכילה דאל"כ ליכא שום עשה לב"ש להשבתת חמץ לזה שביק רש"י קרא המוקדם דגם ב"ש מודים בהך הקישא דתשביתו דילפינן ביעור חמץ מאכילה דקאי בעשה להשביתו, אבל בלאו דבל יראה סברי ב"ש דלא ילפינן וכמו שפירש"י טעמא דב"ש מדאיצטריך קרא למיכתבינהו לתרווייהו שמ"מ שיש חילוק ביניהם. אבל לענין עשה דתשביתו ודאי ילפינן שאין לנו בזה קרא דלא נילף עכ"ל הצל"ח.
ומה נמרצו אמרי יושר של הצל"ח הנ"ל אשר בדבריו הנחמדים יתיישב כמין חומר הקושיא חמורה שהקשה הפנ"י והצל"ח שם לדעת ב"ש קשה ממ"נ מאי קסברי, אי ס"ל דלאו דב"י ניתק לעשה דתשביתו ולא לקי עלה והוא כגירסת הגמ' פסחים צ"ה עיי"ש א"כ מאי נפ"מ בחילוק השיעורים הא חצ"ש אסור מה"ת, ואי קסברי דב"י לא הוה נלע"ש משום דהוה לאו שקדמו עשה ע"ש בצל"ח א"כ מאי קאמרי לכתוב רחמנא חמץ וכו' הא אין עונשין מה"ד גם הקשה המהר"ם שיף דלמאי הילכתא הוצרך לומר כאן דב"ה ילפי ביעור מאכילה ולאיזה ענין ילפי ביעור מאכילה כיון דאית להו צריכותא דלעיל, ממילא שניהם שוים בכזית, כו'. והצל"ח שם נדחק בישובו, וע"פ תירוצו רצה לסתור דבריו שכתב בדעת רש"י כנ"ל עי"ש. ולענ"ד אין צורך, ובאמת דבריו בדעת רש"י הנ"ל הם קלורין לעינים, ואדרבא בדבריו אלה יתיישב קושית המהרמ"ש וקושית הפנ"י הנ"ל בטוטו"ד.
דהנה המג"א ר"ם תמ"ב כתב בשם המ"מ דהא דתערובות חמץ עובר עליו בבל יראה דוקא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, וי"א אע"פ שאין עובר באכילתו חייב בביעור אע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים שהרי יש שם כזית חמץ, והכ"מ הסכים להי"א, ונ"ל דאם נתערב מין במינו אז אם נתערב ברוב אינו עובר עליו דהא מדאורייתא מותר לאוכלו וכש"כ להשהותו אבל מבשא"מ אע"ג דכי ליכא כזית בכדי אכ"פ לא לקי על אכילתו, היינו משום שאין מצטרף הכזית, אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממילא. ובספר מגן האלף שם כתב דודאי י"ל למאי דאיתא בבכורות כ"ג בנבילה שנתערב בשחוטה לענין משא, דטומאה כמאן דאיתא דמי, לכן אף בנבילה בטילה לענין אכילה, אבל לענין משא מטמא, עי"ש, אם כן י"ל דודאי ב"י דמי לטומאה, שהרי החמץ ברשותו והוא מצורף ממילא, אלא דראי' לא חמירא מאכילה כדאיתא ריש פסחים ד"ה דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ וכשמותר באכילה לא שייך ב"י עי"ש שמיישב דעת רש"י והרמב"ם בזה, ועי' בפמ"ג שכתב ג"כ הכי בפתיחה לסי' תמ"ב.
והנה נחזי אנן לב"ש דלא ילפי ביעור מאכילה ולא ס"ל הך הקישא דפסחים הנ"ל, אם כן לדידהו עובר בב"י אף היכא דמותר באכילה כגון שנתערב ביותר מכדי אכילת פרס או מין במינו דדמי לטומאת משא דהחמץ מצורף ממילא וכנ"ל, אולם בעשה דתשביתו אינו עובר לפי דעת הצל"ח דילפינן השבתת שאור מאכילת חמץ, ומעתה מצינו אופן לב"ש דב"י לא הוה נלע"ש, כגון שנתבטל החמץ בתערובות דלענין ב"י עובר עליו אף דמותר באכילה דהא לא ילפי ביעור מאכילה, אולם בעשה דתשביתו לא קאי עלה דלענין זה ילפינן מאכילה, ומעתה מיושב לנכון קושיית הפנ"י והצל"ח הנ"ל, דהילכתא רבתי אשמעינן ב"ש שיש חילוק שיעורים בין חמץ לשאור ונ"מ, לענין מלקות כגון היכא שלא שייך עשה דתשביתו דהיינו באופן שנתבטל בתערובות ומכל מקום עובר בב"י וכנ"ל.
אמנם כן כבר הבאנו מש"כ רש"י בטעמא דב"ש דסברי דלא ילפינן ביעור מאכילה, משום דמייתר להו קרא דשאור וע"כ לומר דשיעורו של זה לאו כשיעורו של זה, ובהכרח דלא ילפינן ביעור מאכילה אבל זולת האי הוכחה גם ב"ש הוי ילפי ביעור מאכילה, ואז ממילא לא משכ"ל בב"י דלא הוה נלע"ש דהא היכא דמותר באכילה גם ב"י ליכא, ומעתה א"ש הא דאמרי ב"ש אם כן לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וכו', היינו דאי נימא דחמץ ושאור שניהם שווים ואם כן אז ממילא ילפינן ביעור מאכילה והוה ב"י נלע"ש בכל גוונא ולא משכ"ל דלא להוי נלע"ש, א"כ לכתוב חמץ ולא בעי שאור דשוב אין נפ"מ לענין מלקות דהוי נלע"ש. וא"ש ודו"ק.
ובהכי יתיישב לנכון גם קושיית המהרמ"ש הנ"ל, דהנה לפי דברינו דמאן דיליף ביעור מאכילה הוה ב"י נלע"ש בכל אופן, אם כן קושיית הפנ"י הנ"ל תסוב גם על ב"ה דלאיזה ענין נתנו שיעור לחמץ ושאור, דזה וזה בכזית, הא לענין מלקות לא משכ"ל בב"י דנלע"ש, ולענין איסורא אין נפ"מ אמנם הדבר נכון לפמש"כ איזה פוסקים דחצי שיעור בתערובות מותר מן התורה עי' לעיל בחידושינו על דף ל' הבאנו דברי בעהע"ט דף ט"ו ע"ד, אם כן נפ"מ לענין חמץ בתערובות דבפחות מכזית מותר ובכזית אסור ועובר בב"י, אולם לפי דברי המג"א הנ"ל דלענין ב"י אינו מועיל ביטול, אם כן נסתר דברינו אלה דלענין ב"י באמת גם בח"ש אינו מועיל ביטול כיון דמצורף ממילא וכי בפ"ע דמי, אולם לדעת המגה"א הנ"ל שכתבנו לעיל דכיון דאיתקוש ביעור מאכילה לא חמיר ב"י מאכילה, והיכא דנתבטל דמותר באכילה שוב אינו עובר גם בב"י, ולפי"ז תריץ יתיב דברינו, דנפ"מ הא דנתנו ב"ה שיעורא לחמץ ושאור לענין חצי שיעור בתערובות דלא קאי עלה בב"י ומותר מה"ת.
ומעתה מיושב קושיית המהרמ"ש דהגמ' רצה ליישב בזה דעת ב"ה לאיזה ענין נתנו שיעור לב"י דחמץ ושאור, ולזה קאמרי דב"ה סברי דילפינן ביעור מאכילה וא"כ נ"מ רבתי לענין חצי שיעור בתערובות היכא דמותר באכילה בח"ש כגון שנתערב בפחות מכדי שיעור אכילת פרס דבכזית כיון דאסור באכילה עובר בב"י, אבל בפחות מכזית כיון דמותר באכילה אין בו איסור מה"ת גם לענין ב"י, ודו"ק היטב.
ובדברינו אלה יתיישב לנכון דעת הרי"ף ר"פ ואלו עוברין, שפסק כרבנן דפליגי על ר"א, וס"ל דניקפה ותערובות אינו עובר עליהם, והבעה"מ השיג עליו כיון דתנא סתם כר"א דהרי אלו באזהרה מנ"ל לדחות סתמא דמתניתין מפני מחלוקת דברייתא. והרמב"ן השיג עליו דאשכחן סתמא אחריתא דסתם התנא לענין נוקשה כרבנן והוא מתני' דשיאור ישרף והאוכלו פטור, ונתקשו בדבריו הר"ן ועוד מפרשים דאימא מסתמא דנוקשה הדר וסתם כרבנן, אבל לא מתערובות דחמיר מנוקשה לדעת ר"י דת"כ עיי"ש, ולפי הנ"ל הדבר נכון מאד, דהרי"ף מוקי פלוגתא דר"א ורבנן בשאין בו כזית בכדי אכ"פ ואפ"ה לקי לר"א באוכל כזית מהתערובות משום דהיתר מצטרף לאיסור עיין בחידושי לאו"ח סי' תמ"ב ולפי זה ע"כ מבואר דב"ה דאמרי זה וזה בכזית וכוותייהו פסקינן להלכה ע"כ ל"ל היתר מצטרף לאיסור דאל"כ הקל"ד לאיזה ענין נתנו שיעור בכזית הא ח"ש אסור מה"ת ומלקות בלא"ה ליכא לב"י דנלענ"ש לשיטתייהו דילפינן ביעור מאכילה וכנזכר לעיל, ואין לומר כתירוצינו דנפ"מ לחצי שיעור בתערובות, זה אינו לפי דעת ר"א דהיתר מצטרף לאיסור ועובר עליו באכילתו א"כ מכש"כ עובר עליו בב"י דמצורף ממילא אלא ע"כ דס"ל, לב"ה דלא אמרינן המצל"א לענין אכילה וילפי ביעור מאכילה, לענין ב"י וכנ"ל, ואם כן כיון דב"ה סברי גם כן דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור פסק הרי"ף כוותי' ולא כסתמא דמתני'.
ועוד בה שלישי' במועצות ודעת של רבינו הצל"ח הנ"ל ליישב קושיא חמורה שהביא בתשו' מאהבה ח"א סי' קכ"ז בשם חכם אחד, בהא דאמר ר"א בפסחים מ"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה, ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, וקשה הא ר"א שמותי הוא ומפרשים התוספות שהוא מתלמידי ב"ש, ואזיל תמיד בשיטתם, ועין בביצה ל"ד ד"ה ואומר מכאן, אם כן לפי שיטת רבא ביומא ע"ח דכותבת הגסה יתירה מכביצה, איך שייך ב"י, הא שיעורא דחלה בנחתום א' ממ"ח ובטמאה לכו"ע א' ממ"ח ובפסחים מ"ח אמר רבא קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה, אם כן השיעור חלה ליכא ככותבת לדעת בית שמאי, ולהפוסקים דבחצי שיעור ליכא ב"י משום חצי שיעור עיין ח"צ סי' פ"ב, אם כן מדוע חרד ר"א לעשות תקנה בזה הא ליכא ב"י בח"ש, אמנם לפי דברי הצל"ח א"ש הגם דליכא ב"י לב"ש בפחות מככותבת, מכל מקום בעשה דתשביתו קאי עלה בכזית וכנ"ל וא"ש.
הנה יצאנו חוץ למרכז ענינינו ונשובה עתה, לדברינו ליישב דעת בעהמ"א והר"ן, ממהרש"א, ואומר אני דדעתייהו דממעטינן תערובות חמץ מכרת מיתורא דקרא דכל אוכל חמץ, ודעת רש"י שפירש דלאו מיתורא דקרא ממעטינן אלא ה"ק ת"ל כי כל אוכל חמץ, ולא שמעינן מיני' אלא בעיני', דעת כולם צדקו יחדיו, והוא דלפי דעת ב"ש דלא ילפי ביעור מאכילה, וחמץ ושאור חלוקים בהליכותיהם זה בכזית וזה בככותבת, רק לענין עשה דתשביתו ילפינן מאכילה, והיינו מהקישא דאך ביום הראשון וכו', דבזה הם מודים כדעת הצל"ח, הנה לדעתם בודאי לא מייתר להו קרא דכי כל אוכל חמץ, דהא איצטריך לאקושי תשביתו לאכילה למילף דבכזית, וגם למילף דעשה דתשביתו איתא גם בחמץ דלא אשכחן בי' עשה כ"א בשאור, כמ"ש הצל"ח הנזכר לעיל, וכיון דלא מייתר קרא דכי כל אוכל חמץ א"א למעט תערובות מכרת מיתורא רק משום דלא שמעינן מהאי קרא אלא חמץ בעיני', אולם לבית הלל דילפי ביעור מאכילה ולדעתם איסור חמץ ושאור אחד הוא כמש"כ ברמב"ם פ"א מה' חו"מ ה"ב המניח חמץ ברשותו עובר משום לא יראה לך חמץ ומשום שאור לא ימצא בבתיכם שאיסור החמץ ואיסור השאור אחד הוא, אם כן, לדעתם מיותר הקרא דכי כל אוכל חמץ לגמרי, דלא איצטריך למילף ביעור מאכילה לענין עשה דתשביתו, דקאי גם בחמץ, דהא לדעתם שניהם שוים ואיסורם אחד הוא וכמו דלענין ב"י המניח החמץ עובר משום שאור לא ימצא כמו"כ עשה דתשביתו קאי גם על החמץ. וכן לא איצטריך למילף, כיון דילפי ביעור מאכילה לענין ב"י אם כן שקולים הם ויבואו שניהם גם לענין עשה דתשביתו, ולדעתם נוכל שפיר למילף מיתורא דקרא למעט תערובות מכרת, ומעתה אתי שפיר דרש"י פירש שלאו מיתור' ממעטינן הוא משום דהברייתא אתיא כר"א כהוכחת הגמ' שם, וידוע דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש ואזיל בשיטתם ועי' עוד בתוס' שבת ק"ל ד"ה ר"א שמותי, דבירושלמי פשיט דעת ב"ש מדר"א, ואליבייהו אין שום יתור בקרא דכי כל אוכל חמץ, ופריך הגמ' שפיר, ור"א מאי חזית דכל אתא לרבות נשים, אימא לרבות עירובו, וכן מאי דפריך אח"ז ואימא כי כל לרבות עירובו, הוא הכל לשיטת ר"א דלית לן יתור בקרא למעט עירובו בכרת ושפיר נוכל למילף מכל לרבות עירובו, אבל הבעה"מ והר"ן נקטו למילתייהו אליבא דב"ה דקי"ל כוותי' ולדעתם מיותר האי קרא דכי כל אוכל חמץ וא"כ שפיר ממעטינן לתערובות מכרת, וא"ש ודו"ק.
ובדברינו יתיישב גם כן מה שהקשה הצל"ח במאי דפריך ור"א עירובו מנ"ל, א"ה כרת נמי לחייב, הא גם לר"מ קשה כמו כן, והשתא ניחא דהמקשה ידע גם כן שיש לתרץ דכל אוכל אתא לרבות נשים וכונתו הוא לישא וליתן בדברי ר"א עד דמסיק דברי ר"א בקושיא, דאימא כי כל לרבות עירובו, וזה לא קשה רק לר"א דליכא למעט תערובות מיתורא דקרא אבל לר"מ לא יקשה דאיהו אזיל בשיטת ב"ה דמייתר להו קרא וממעטינן תערובות מכרת.
ומעתה נבא הלום ליישב דעת הטור הנ"ל על נכון, דהנה הש"ס אסיק דברי ר"א בקושיא ולא בתיובתא, דיש על זה תירוץ, דאימא דהך ברייתא דשאור בל תקטירו אתיא כר"ע דדריש כל וידרוש גם כן כי כל, אבל ר"א כל דריש, כי כל לא דריש, ולא קשיא מידי, אלא דהתוס' שם ד"ה מאן שמעת, כתבו ואע"ג דר"ע נמי דריש כל, בפ' התערובות, לא קשה דאפילו יהא כר"ע מ"מ לא משתמיט תנא למימר שיהא תערובות חמץ בכרת, ועוד אור"י דדוקא הכא לא דריש כל בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו, וה"פ כמאן כר"א דדריש כל אפילו לדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו עד כאן לשונו.
והנה לפי דעת ר"י דעיקר קושית הגמ' דלא בעי לאוקמא כר"ע הוא משום דלא מסתבר לי' לאוקמא כר"ע שידרוש כל לרבות עירובו שהוא דבר שאין סברא לרבות, הנה בודאי לא נסתגר בקושיא זו, דמוטב לאוקמא הך ברייתא דשאור בל תקטירו כר"ע אף שאין סברא לרבות עירובו, מלאוקמי כר"א, ולהניח דבריו בקושיא, והרי חזינן דתנא זה מסתבר לי' שפיר לרבות עירובו מכל א"כ יתכן לומר דגם ר"ע הכי ס"ל, ובפרט לפי מאי דמסיק הש"ס דר"ע ס"ל דבנזיר וחטאת היתר מצלא"ס, אם כן לא נפלאת היא ולא רחוקה הסברא הזו לרבות תערובות דהיינו המצל"א גם לענין שאור בל תקטירו לדעת ר"ע ושפיר מצינו לומר דאתיא כר"ע, אולם להתירוץ הא' שבתוס' בודאי מקשה הש"ס שפיר דאפילו יהא כר"ע מכל מקום קשה דלא מישתמיט תנא לומר שתערובות חמץ בכרת.
אמנם כן לפי דעת הבעה"מ והר"ן הנ"ל שכתבו הא דממעט התנא תעחמ"כ הוא מיתורא דקרא דכי כל' וכתבנו לעיל דצדקו דבריהם לדעת ב"ה דמייתר להו האי קרא, וקושית הגמ' דמקשה ואימא כי כל לרבות עירובו, לא קשה לשיטה זו דבהדיא ממעטו קרא, רק קושית הגמ' הוא לר"א דאזיל בשיטת ב"ש, ולפי"ז אי ניקום ונאמר דהך ברייתא דשאור בל תקטירו אתיא כר"ע לק"מ קושית הגמ' דאימא כי כל לרבות עירובו, דודאי ר"ע ס"ל כדעת ב"ה ולדעתם בהדיא ממעטו קרא לתערובות מכרת כנ"ל ומיושב שפיר קושי' הגמ'. [ולא לגמרי ס"ל לר"ע כב"ה, דהוכחנו לעיל דב"ה ס"ל אין המצל"א, ור"ע מרבי לתערובות מכל, רק לענין הא דב"ה ילפי ביעור מאכילה בזה ס"ל כוותי'],
ומעתה דעת ר"נ דס"ל נוקשה חמיר מתערובות ואוקמא למתני' דתערובות ונוקשה בלאו כר"א, תריץ יתיב שפיר, ולא קשה עליו מהברייתא דאייתא הגמ' לסיועי' לר"י מהא דאילו נוקשה בעיני' לא קאמר, דכבר כתבנו דעיקר הוכחת הגמ' בזה הוא, דאס"ד דנוקשה חמיר מנ"ל להתנא לרבות תערובות, דאימא לרבות נוקשה דחמיר מתערובות, ונוקים קרא לדמסתברא, ואין לומר דלנוקשה לא צריך קרא דילפינן ממנ"ס דרבי בי' קרא לנוקשה, והיינו קרא דאשר תקריבו לרבות מנ"ס לחימוץ, זה לא יתכן לר"א דס"ל אין בילה וא"כ במנ"ס שיש בו שמן ומים שאינם מעורבין הוה חמץ גמור ע"י תערובות ולא נוקשה כנזכר לעיל בשם תשו' עמ"א. והקושיא אליבי' דר"א דלתערובות לא איצטריך קרא דילפינן ממנ"ס וה"ל לאוקמא קרא דכל מחמצת לרבות נוקשה, ומזה מוכיח הגמרא דר"א נוקשה בעיני' לא ס"ל. אולם כל זה רק לפי דעת הגמ' מתחילה דהך ברייתא כר"א, דלא מסתבר לי' לאוקמא כר"ע דדריש ג"כ כל כיון שאין סברא לרבות תערובות כנזכר לעיל, אבל לבתר דמסיק לדר"א בקושיא דנרבי לתערובות מכי כל ומוכרחין אנו לומר דבאמת הך ברייתא דשאור ב"ת אתיא כר"ע, ודריש כי כל לענין תערובות, אם כן מעתה נוכל לומר דגם הברייתא דכל מחמצת לרבות תערובות חמץ אתיא כר"ע ולדידי' לא מכרעת לומר דנוקשה בעיני' לא ס"ל מדלא קאמר נוקשה בעיני' ואמאי לא מרבה לנוקשה מהאי קרא דחמיר טפי, דנוכל לומר דלנוקשה לא איצטריך קרא לרבות דילפינן ממנ"ס לר"ע דס"ל במנחות שם לבתר דאפכינן להאי ברייתא דאשר הקריבו. לרבות מנ"ס לחימוץ, וס"ל גם כן דיש בילה ואם כן מנ"ס דהוי מי פירות עם מים הוה נוקשה, וע"כ דקרא דכל מחמצת אתא לתערובות, אבל ר"א באמת יסבור ההיפוך, דקרא דכל מחמצת, אתא לרבות נוקשה דחמיר טפי, ותערובות יליף ממנ"ס, וא"ש דעת ר"נ, ומעתה כיון שנסתר התנ"כ דר"י ממילה דהלכה כר"נ כמש"כ. הרא"ש ב"מ פ' המפקיד דהלכה כר"נ נגד בני דורו. ומיושב לנכון דעת הטור שכתב דתערובות ונוקשה לר"א בלאו, והיינו כר"ן, ודו"ק.
וממוצא דברינו הנ"ל מיושב גם כן דעת הרי"ף שפסק דלא כסתמא דמתני', והבעה"מ השיג עליו, והרמב"ן השיב שפסק כסתמא אחרינא וכנ"ל, והר"ן הקשה ע"ז דהא תערובות חמיר מנוקשה אליבא דר"י ותנ"כ, ומנ"ל להרי"ף דגם בתערובות האוכלו פטור, ולפי הנ"ל א"ש דנסתר בסוף התנ"כ דר"י וממילא קי"ל כר"נ לגבי ר"י ונוקשה חמיר, וכיון דסתם התנא בנוקשה דהאוכלו פטור כש"כ תערובות, ע"כ פסק הרי"ף כרבנן.
והנה למש"כ לעיל דחצי שיעור בתערובות מותר מה"ת אף לר"י, לדעת בעהע"ט והאחרונים, [ועיין בכו"פ ר"ס ק"י דכתב לפרש הברייתא דכל חלב לרבות כוי וח"ש, והיינו דחלבו של כוי הוא ת"ש שיש בו תערובות מבהמה וחיה, וצ"ע, דזהו נגד אלה הראשונים והאחרונים] יתיישב מאד הירושלמי שהביאו התוספת בקידושין נ"ח ד"ה דאקריב עומר והדר אכול, וזה לשונו בירושלמי מקשה אמאי לא אכלו מצה מקודם, יבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש כו', וידוע קושית העולם ומטו בה משמי' דבעל או"ת, דלפי מאי דאיתא ביומא דשיעו' נשתכחו בימי אבלו של משה, אם כן מאי מקשה הירוש', הא לא יכלו לאכל משום ספיקא דשיעורין דאם יאכלו כזית שמא השיעור ככותבת, ולא קיימו המצוה דאכילת מצה ואכלו איסור חצ"ש ואם יאכלו ככותבת דילמא סגי בכזית ואוכלים המותר שלא במקום מצוה.
ולפי דעת רבותינו הנ"ל הדבר נכון מאד, דהנה הטו"א בר"ה י"ג הקשה דאמאי אסורים מקודם משום איסור חדש הא אמרינן בחולין י"ז ובתים מלאים כל טוב אפילו כתלי דחזירא שרי, להו ותירץ דהך סוגיא ס"ל כמיד בחולין שם כי אישתרא להו שלל נכרים, דידהו לא אישתרי, ואר"י מוחזקת היא מאבותיהם ואם כן התבואה שלל דידהו עכ"ד.
אולם התוס' ר"ה שם ד"ה קצירכם, כתבו דאע"ג דאר"י מוחזקת, מ"מ יש להגוים חלק במה שזרעו עי"ש, ולפי"ז לא היה אסור משום חדש רק חלק של הישראל ולא חלק של הנכרים ומכש"כ לשיטת הפוסקים דחדש אינו נוהג כלל בשל נכרים, ומעתה מקשה הירוש' שפיר דהרי יכלו לאכל ככותבת, שהוא פחות משלשה זיתים לכל הדעות, עי' במג"א דממ"נ עבדו שפיר דאם באמת השיעור ככותבת עשו המצוה כתיקונה, ואם השיעור רק כזית מכל מקום השאר מכדי החיוב הוא פחות משני זיתים ומעורב בזה מחצה של נכרי, דמותר וה"ל חצי שיעור בתערובות דמותר ואפילו אם נאמר דהיו מסופקים שמא צריכים לאכול כביצה שהוא שלשה זיתים ואם כן לל"מ כנ"ל, מכל מקום יכלו לאכל כזית או פחות שבשיעורים מספק שמא יוצאים בזה, ואף אם השיעור הוא ב' זיתים או יותר מכל מקום לא עבדו איסורא דאורייתא דהא אם השיעור הוא יותר מכזית אם כן כזית שאוכלים הוא חצי שיעור בתערובות דשרי מן התורה.
ובענין קושית הפנ"י והצל"ח בביצה דף ז' הנ"ל בדברינו דמקשו לדעת ב"ש דס"ל דשאור בכזית וחמץ בככותבת, ממ"נ מאי קסברו אי ס"ל דלאו דב"י ניתק לעשה דתשביתו ולא לקי עלה אם כן מאי נ"מ מחילוק השיעורים הא חצי שיעור אסור מן התורה, ואי קסברי דלא הוה נלע"ש משום דהוה לאו שקדמו עשה אם כן מאי קאמרי לכתוב חמץ ולא בעי שאור, הא אעמה"ד. והנלעד"ל בישוב קושייתם, עפ"י מש"כ בס' דרוש וחידוש מערכה ה' למסכת פסחים אות כ"ח ליישב דעת הרמב"ם שפסק בפ"ג מה' חו"מ ה"א דבקנה חמץ בפסח לוקה, והקשה עליו המל"מ מסוגיא ערוכה דף צ"ה ע"א דב"י הוה נלע"ש. וכתב הדו"ח ליישב למה דאיתא במכות י"ד אמר רבב"ח כל ל"ת שבתורה שקדמו עשה לוקין עליו כו' תנינא הבא אל המקדש טמא לוקה וכו', ונדחקו כולם לפי המסקנא דהדר ר"י, אמאי באמת הבא אל המקדש טמא לוקה, הא ה"ל הנל"ע, וכתב הרמב"ן בחידושיו שם בשם התוס' דהטעם דאין עשה הבא אחר עבירת הלאו מתקן הלאו למפרע בטמא הנכנס למקדש, די"ל דעשה דשילוח הוא משום להבא שלא יוסיף לעבור עוד בלאו להיות במקדש אבל לא לתקן על העבר עי"ש, ולפי"ז ה"נ י"ל בחמץ כיון דבכל רגע ורגע עובר בלאו דב"י אם כן העשה בא לתקן להבא שלא יעבור עוד על ב"י ולא לתקן העבר ודומה ממש במקדש טמא, ועי' בש"א סי' פ"ג ותמצית דבריו דבודאי אם מפררו וזורה לרוח אף לר"י מכל מקום אינו עובר עוד בב"י דהא אינו בעולם, אלא דלא קיים העשה דתשביתו, ולפי"ז מיושב תמיהת המשנ"ל די"ל דהברייתא בפסחים אתיא כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה, ולדידי' א"א לומר דהעשה משום להבא שלא יעבור עוד, דבשביל זה די שיפרר לרוח, ולמה דוקא שריפה, אלא דבא לתקן על העבר, ואמרה תורה דלא מתוקן אלא ע"י שריפה אבל למה דקיי"ל כרבנן דאף מפררו, לא הוה נלע"ש כיון דבא העשה לתקן על להבא עכ"ד הנחמדים, ובעיקר דבריו תירץ ג"כ השעה"מ פ"א מה' חו"מ ה"ג לדברי הרמב"ם עי"ש.
והנה בפסחים כ"ז וכ"ח יליף ר"י דאבחא"ש במה מצינו מנותר לפ"ד התוס' שם, ומסיק שם בברייתא חזר ר"י ודנו דין אחר, נותר ישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה, אף חמץ בשריפה, והנה הך ממ"צ לא יתכן רק לפי דברי ב"ה דאמרי זה וזה בכזית אם כן חמץ שוה לנותר, אולם לדברי ב"ש דאמרי חמץ בככותבת, לא מצינו למילף דאיכא למיפרך מה לנותר ששיעורו לענין בל תותירו בכזית משא"כ בחמץ, וכי ילפינן קל מחמור להחמיר עליו, ועי' בב"ק כ"ה דפריך כה"ג, וזה נכון וברור, ואחרי שנדחה הממ"צ שוב גם לענין שאור לא מצינו למילף בממ"צ מנותר שיהיה בשריפה, ולפ"ד הדו"ח הנ"ל דזה דב"י אי הנלע"ש או לא תליא בזה אי אבחא"ש דאי דוקא שריפה אז בא ע"כ לתקן על העבר ואי בכ"ד י"ל דבא שלא יעבור מכאן ולהבא, ולפי"ז לא יתכן כלל לומר דחמץ שהוא קל לב"ש לא הוה נלע"ש כיון דהשבתתו בכ"ד ולבתר דנעשה שאור דאישתנא דיני' לחומרא שיהיה בכזית אז הקיל עליו הכתוב שיהיה נלע"ש דתשביתו ולא לקי עליו ז"א מן הסברא כלל וע"כ דיסברו דבין חמץ ובין שאור השבתתו בכ"ד, ור"י דיליף בממ"צ מנותר הוא משום דס"ל באמת כדעת ב"ה דזה וזה בכזית.
ומעתה מיושב לנכון קושית הפנ"י והצל"ח די"ל דב"ש ס"ל כדעת ר"י דמצינו למילף חמץ מנותר בהך מ"מ דר"י, אך זהו רק באופן אי חמץ בכזית, אבל אי חמץ בככותבת שוב נסתר הך מ"מ וכנ"ל א"כ חמץ ושאור שוין דהשבת' בכ"ד וממילא לא הוה ב"י נלע"ש דתשביתו די"ל דהעשה הוא רק לתקן להבא וא"כ לוקין על ב"י וכדעת הרמב"ם ונפ"מ רבתא בענין חילוק השיעורים לענין מלקות, ומעתה דעת ב"ש ברור מילולם דאמרי א"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, והיינו דאי נימא דזו"ז בכזית ולפי"ז מצינו למילף חמץ ושאור במ"מ מנותר דאין ביעורם אלא שריפה ואז יהי' לאו דב"י נלע"ש ואין נפ"מ לענין מלקות, א"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ולא שייך בזה, לומר אין עמה"ד, דלפי מאי דקיימינן השתא הוה ב"י נלע"ש ואין לוקין עליו, אולם לבתר דמסקו ב"ש דשיעורו של זה לאו כשיעורו של זה, והיינו חמץ בככותבת ולפי"ז נסתר הך ממ"צ חמץ משאור וא"כ בין חמץ ובין שאור השבתתם בכל דבר, וא"כ לא הוה ב"י נלע"ש וכנ"ל, ולפי"ז יש נ"מ להילכותיו בהא דאמרי חמץ בככותבת דנ"מ לענין מלקות. וע"פ דברי, הדו"ח הנ"ל נ"ל ליישב דעת הרמב"ם דפסק המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי עד הלילה, וכתב הה"מ בפ"ג דמסתימת דבריו משמע דס"ל דאפילו בלא ביטל אינו רשאי לשורפו ביו"ט, והחק יעקב סי' תמ"ו סק"ג הביא ראי' לדעת הפוסקים דמיירי דוקא בלא ביטל מהא דאר"י. א"ר הבודק צריך שיבטל מ"ט שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עילוי', כו', ולמה לדחוקי כולי האי בטעמא דרב הלא בפשיטות י"ל דרב כשמעתי', דדילמא ימצא בי"ט דאז אינו יכול לשורפו, אלא ודאי דאף ביו"ט יכול לשורפו אם לא ביטל וכו' עי"ש.
והנה לכאורה אין ראיתו מכרעת לפמש"כ התוס' סוף ד' כ"ט בשם ר"י דהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהי'. וטעמא משום דב"י נלע"ש לכך אינו עובר כשמבערו, ע"כ, ולפי"ז לא סגי בטעמא דשמא ימצא ביו"ט דאז אינו יכול לשורפו כנ"ל, מ"מ כיון דדעתו לבערו אח"כ אינו עובר עליו, א"כ לא שייך למגזר משום זה לכך הוכרח לומר דטעמא שמא ימצא גלוסק' יפה ודעתו עילוי', א"כ אין דעתו לבערו ושפיר עבר כל רגע שמשהה על ב"י כפרש"י. אולם לדעת הרמב"ם דס"ל דב"י לא הוה נלע"ש וכנ"ל, לכאורה יהי' קשה כקושית הח"י דאמאי לא אמור רבנן בטעמא שמא ימצא ביו"ט דלא מצי לבערי' ועבר על ב"י אפילו יהי' דעתו לבער כיון דב"י לא הוה נלע"ש לדעת הרמב"ם אע"כ מוכח מזה דגם בי"ט יכול לבערו כשלא ביטלו ושלא כדעת הרמב"ם הנ"ל.
אולם לפי דברי הס' דו"ח דדבר זה אם ב"י הוה נלע"ש, תליא אי אבחא"ש, דלמ"ד דוקא שריפה הוה נלע"ש דהעשה הוא תיקון הלאו, אבל למ"ד השבתתו בכ"ד לא הוה נלע"ש דההשבתה אתא רק שלא יעבור מכאן ולהבא וכנ"ל א"כ יתיישב לנכון דעת הרמב"ם הנ"ל, והוא דהרמב"ם דפסק דב"י לא הוה נלע"ש משום דאזיל לטעמי' דס"ל השבתתו בכ"ד וכמש"כ הדו"ח שם, והא דאמר רבא בטעמא דרב גזירה שמא ימצא וכו', ולא קאמר פשוט שמא ימצא בי"ע ולא מצי לבער וכנ"ל, משום דאזיל לטעמי' דדייק שם ד' ה' מדר"ע דאבחא"ש ועי' ברא"ש פ' כ"ש סי' ג' שכתב בשם הר"י הברצלוני דפסק אבחא"ש מדרבא הנ"ל, ומשמע מזה דס"ל לרבא באמת כן, ועי' בשו"ת עמ"א סי' כ"ו שישב דעת הרא"ש מקושית הש"א דדילמא רבא דייק כן מדברי ר"ע ולי' לא ס"ל, והראה פנים דרבא ג"כ ס"ל הכי, וכן יש להוכיח דגם רב ס"ל אבחא"ש, עי' לקמן כ"ח בתוס' ד"ה א"ל אש"ת יוכיח, ובפנ"י שם ובדף צ' דס"ל לרב חמץ לאחר הפסח אסור כר"י, ודו"ק, א"כ לפי"ז הוה חמץ נלע"ש, ושפיר אמר רבא בטעמא דרב גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה, ודעתי' עילוי' ולא סגי לומר שמא ימצא בי"ט ודלא מצי לבערו, דמשום הא לא איריא, כיון דדעתו לבער לא עבר על ב"י כיון דב"י נלע"ש וכנ"ל וא"ש ודו"ק.
אולם עדיין אינו מיושב בזה דהא איכא למיחש שמא ימצאנו בשביעי של פסח דאז אינו משהה אותו כדי לבערו כמש"כ המג"א סק"ג, ובאמת גם להח"י קשה דליחוש שמא ימצאנו בשבת ועכצ"ל כיון דהוא אנוס על הביעור אינו עובר וכמש"כ המג"א סק"ב.
ועוד נלענ"ד ליישב דעת הרמב"ם הנ"ל דהא כתב המג"א סק"ב דהא דאינו מבערו ע"י שבות משום דלא הוה בעידנא, וא"כ לדעת רבא דלא ס"ל דבעינן בעידנא כדמוכח בשבת קל"ב שפיר יש לבערו בשבת וי"ט ע"י שבות, אולם הרמב"ם פסק כרב אשי דבעינן בעידנא ע"כ אינו יכול לבערו אפילו ע"י שבות גם בלא ביטלו וא"ש, וק"ל.