אור ברסלב
משאת בנימין (אייזנשטדט) מסכת פסחים. › דף ל

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת פסחים. · דף ל

דף כט

אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב, שלא בזמנו בב"מ, בין שלב"מ מותר כר"ש, ומי אמר רבא הכי והא"ר ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בב"י, הנ"מ בעיני', אבל ע"י תערובות לא, ע"כ.

והנה הרמב"ם פט"ו מה' מאכלות אסורות, והרמב"ן במלחמות כתבו הטעם דחמץ בפסח אסור במשהו, משום דה"ל דבר שיש לו מתירין אחר הפסח. והקשה הרמב"ן שם דא"כ אמאי ס"ל לר"י שם דחמץ בזמנו בב"מ בשלב"מ בנותן טעם, והא ר' יוחנן ס"ל ג"כ כר"ש דמותר לאחר הפסח וא"כ ה"ל דשילמ"ת, יעו"ש.

ב) הקשה בתשו' מרן עין יצחק חאו"ח סי' ט"ז על מש"כ הרמ"א סי' תס"ז ס"ב דלא מהני ס"ס להתיר באכילה וכתב בביאור הגר"א וכן במק"ח שם דטעמו משום דס"ל כשיטת הרמב"ם דחמץ ה"ל דשיל"מ ולא מהני ס"ס בדשיל"מ, והקשה בס' הנ"ל עליהם דהא לדינא קי"ל דחמץ לא מיקרי דשיל"מ כמבואר בסי' תמ"ז ס"ב דחמץ בערב פסח בטל בס' וכמש"כ המג"א סי' תמ"ז סק"מ, וכן יש לתמוה על הלבוש בסי' תס"ז ס"ט דלכן אסרינן התבשיל שנמצא בה חטה מבוקעת משום דשיל"מ, מהא דפסקינן דחמץ בערב פסח בטל בששים וכן תמה בא"ז על הלבוש, עכ"ד.

ג) הקשה המג"א סי' תמ"ז סקמ"ד על העור דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח צריך ס' לבטלו מהא דפריך הגמ' והאמר רבא ר"ש קנסא קניס וכו', ומאי פריך היכי ס"ד דמשום קנס יהא חמור משאר איסורין, דהא רבא ס"ל כל איסורין בששים.

והנלענ"ד ליישב כ"ז במועצות ודעת דבר דבר על אופניו בס"ד, דהנה בטעמא דמילתא דדישל"מ לא בטיל, כתב רש"י בביצה ד', וז"ל אע"ג דמדאורייתא חד בתרי בעל, אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאח"ז, לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול, דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. והר"ן בנדרים דף נ"ב כתב בהאי טעמא משום דה"ל מין במינו שוה לגמרי במהותו ואיכותו דבזה אפילו רבנן מודו דלא בטיל יעו"ש באורך ובע"ז יו"ד סי' ק"ב, ובתשובת עין יצחק שם כתב דהא דלא רצה הר"ן בטעמו של רש"י, הנ"ל משום דס"ל דתערובות איסור ברוב היתר נהפך האיסור להיתר אם כן אין כאן איסור כלל בעולם ולא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור יעוי"ש.

ולפי"ז צ"ל דרש"י והפוסקים שכתבו ה"ט ס"ל דלא אמרינן דע"י ביטול ברוב נהפך האיסור להיות להיתר, ואיסורא כמאן דאיתא דמי, ולכן ס"ל לרש"י גם כן בסוף מס' ע"ז דצריך להשליך אחד מהם, ועין ביו"ד סי' ק"ע, ודלא כהרא"ש דס"ל א"צ להשליך א' מהם, דס"ל דנהפך האיסור, עיי"ש ובמג"א סי' תמ"ז דלא קיי"ל כהרא"ש.

אולם לפי זה קשה טובא לפי מה שכתב הפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות בח"ב פ"ב בשם המנחת כהן דדעת הרמב"ם דחצי שיעור בתערובות מותר מה"ת אפילו בתערובות חד בחד דלא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מה"ת אלא בעיני', ולא ע"י תערובות יעו"ש והפמ"ג כתב שם ע"ז דלא מצא שום אחד מהראשונים שיאמר דבר זה, ואני מצאתי בעז"ה שכ"כ הבעל העיטור שער הכשר הבשר ד' ע"ו ע"ד וזה לשונו ומסתברא לן דוקא חצי שיעור בלא תערובות, אבל ע"י תערובות מותר מה"ת ע"כ. ועין במהרשא"ה פסחים מ"ד ד"ה א"ה דנחית ג"כ לסברא זו, וכ"כ בצל"ח שם עיי"ש, וצריך להבין טעמא דמילתא זו, דא"א לומר מטעם ביטול, דהא אפילו בשאינו מינו ובפחות מרוב ג"כ ס"ל דמותר מה"ת, ולא אשכחן ביטול בפחות מרוב ובפרט בשאינו מינו, וטעמא דמילתא נ"ל דס"ל דלא מרבינן מכל חלב לרבות חצי שעור כדאיתא ביומא אלא דומיא דחלב דהוא איסור העומד בפני עצמו אבל ע"י תערובות לא אסרתו תורה כלל, ועוד נ"ל ביותר הטעם ע"פ מש"כ בתשובות חכם צבי סי' פ"ו דאף דבכל האיסורין פחות מכשיעור נמי אסור מן התורה היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו חצי שיעור אבל בחמץ פחות מכזית, כיון שאינו עושה דבר שמראה שמחשיבו לא אמרינן בי' חזי לאיצטרופי ע"כ, ולפי"ז דמטעם אחשבי' אסור חצי שיעור אם כן בתערובות ליכא למימר אחשבי' ומותר מה"ת וכמש"כ בישועות יעקב ע"ד התוס' ע"ז ס"ח שכתבו בשם הר"י יקר דר"ש דס"ל כ"ש למלקות היינו דוקא בעיני' ולא על ידי תערובות, וידוע קושי' העולם ע"ז מהא דשבועות כ"ג, ואי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל ל"ל צירוף, וקשה הא בתערובות בעינן שיעור שלם, ותירץ הישועות יעקב דטעמי' דר"ש דכ"ש למלקות היינו משום דאחשבי' ובתערובות לא אמרינן אחשבי' דאוכלים משום התערובות, ולרע"ק דס"ל היתר מצטרף לאיסור הרי זה ככולו איסור, וממילא על כ"ש גם כן חייב, ולפי"ז טעמא רבה איכא להא דבעהע"ט לפי"ד הח"צ, וא"ש.

ולפי"ז נראה ברור דחצ"ש בתערובות חד בחד הוה היתר גמור דנהפך האיסור להיתר, דהא לא שייך לומר בזה דההיתר רבה עליו ומבטלו דאין כאן רוב רק חד בחד, וע"כ ה"ט דלא נאסר כלל ח"ש בתערובות ולא נחית איסורא לזה וכנ"ל, ולפי"ז בתערובות ח"ש חמץ בפסח לכאורה לא שייך בזה דין דשיל"מ דהיינו עד שתאכלנו באיסור, דהא אין כאן איסור כלל דנהפך, ואי משום דאכתי איסורא דרבנן איכא עלי' הא גם לאחר הפסח אסור מדרבנן, ואם כן כשיש בתערובות ס' לבטלו יהיה מותר בפסח, דהאיסור דאורייתא נהפך, והאיסור דרבנן נתבטל בס' [כסברא זו מצאתי אח"כ בשו"ת הרי"מ בחידושיו לפסחים כ"ט ול' עי"ש].

ועוד אני אומר דגם בשיעור שלם של חמץ שנתערב בששים הי' צריך להיות בטל ולא שייך בזה דשיל"מ, דהא כיון שמעורב הכזית ביותר מכדי אכילת פרס לא מצטרף הכזית וכדאיתא בפסחים מ"ד וברמב"ם פט"ו מה' מ"א ובפ"א מה' חו"מ דבעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס, והר"ז דומה לכמו שנתערב הכזית בשני קדירות בכל אחד מהם ח"ש דודאי הותר כ"א בפני עצמו מטעם ח"ש בתערובות וכנ"ל, וכיון דהא דדשיל"מ הוא רק מין במינו וכדעת הרמב"ם ועי' ביו"ד סי' ק"ב, ובזה ליכא טעמא א"כ הותר התערובות לגמרי ונהפך האיסור להיתר ושוב לא שייך בזה לומר דשיל"מ וכנ"ל וגם בתערובות שאינו מינו ג"כ היה צריך להיות בטל דהא דאסרינן חמץ במשהו מבשא"מ היינו משום דגזרו אטו מינו וכדאיתא בר"ן פסחים שם, וכיון דגם במינו לא הוה דשיל"מ שוב לא שייך לגזור. ובשלמא בשאר איסורים דאמרינן בהו דין דשיל"מ במינו, היינו משום דלאח"ז יהי' מותר לגמרי גם מדרבנן והשתא אסור מדרבנן ובאיסור דרבנן ג"כ יש דין דשיל"מ, משא"כ בחמץ בפסח.

אמנם אשכחנא פתרי ליישב בעז"ה, והוא על פי מה שכתב הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ ה"ז, האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מה"ת שנאמר לא יאכל חמץ כו' והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכות מרדות, והכ"מ שם הקשה דל"ל קרא בחמץ בפסח הא כל איסורין שבתורה קיימא לן חצי שיעור אסור מה"ת, ועו"ק דאי מקרא איפכא ה"ל למילף דלא יאכל שיעורא משמע וצריך עיון ועיין במשנל"מ שם.

וראיתי בס' התורה והמצוה פ' צו אות ל"א שכתב בזה דבר נכון למאד דדברי הרמב"ם יש להם יסוד נאמן בספרא שם דאיתא שם, מצות תאכל, מת"ל, לפי שנאמר יאכלוה, אין לי אלא כולו מנין אפילו מקצתו ת"ל תאכל ואפילו כ"ש, וכתב שם בביאורו דיש הבדל בין פעל אכול בקל, ובין הנפעל, שפעל אכל בקל מוסב על האדם האוכל ולא נקרא אוכל אלא בכזית, שפחות מזה נקרא טועם, אבל הנפעל מוסב על הדבר ואף כי נאכל כ"ש הגם שלא נקרא אכילה מצד האוכל שלא אכל רק טעם, מ"מ הדבר נאכל ואיננו, וז"ש בספרא ת"ל תאכל אפילו כ"ש והיינו כיון שהוא לשון נפעל מורה אף על כ"ש. ובזה מבואר דברי הרמב"ם הנ"ל מדכתיב לא יאכל חמץ בנפעל זה מורה אף על כ"ש, עכ"ד. וכ"כ בשו"ת הרלב"ח סי' י"ז ועי"ש עוד שכתב אמאי לא לקי ע"ז. והנלע"ד בטעם זה אמאי לא לקי, משום דהא לא יאכל כולל נמי אסה"נ כמש"כ הרמב"ם שם הל' ב', החמץ בפסח נאסר בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ, וכיון דעל הנאה לא לקי ע"ש במל"מ ה"ח ה"ה על אכילת כ"ש דנפ"ל ג"כ מהאי קרא וכמו כן כתבו התוספות בשבת פ"ה ד"ה לא תסיג. דלא לקי אהאי לאו משום דהאי קרא נמי איירי בהשגת גבול ממש דאין לוקין בלאו דניתן להישבון עי"ש וה"נ דכוותי', ונכון. וגם קושיא הראשונה של הכ"מ ל"ל קרא בחמץ הא כל איסורין ח"ש אסור מה"ת, יתורץ לנכון ע"פ דברינו הנ"ל דבאמת מצינו חילוק גדול בין ח"ש ובין האי דחמץ דכתבה התורה בפירוש לאסור כ"ש, והוא דח"ש בתערובות מותר מה"ת אפילו בתערובות חד בחד כמש"כ לעיל, אבל בחצי שיעור חמץ בודאי לא מועיל התערובות כיון דבפירוש אסרתו תורה אם לא באופן שיהיה שיבטלנו ההיתר דכיון שכתבה התורה בפירוש לאסור כ"ש הר"ז כמו שיעור שלם דאינו ניתר בתערובות כ"א שיש בההיתר כדי לבטלו, וז"ב.

ומעתה מיושב לנכון קושייתנו הנ"ל על דעת הרמב"ם וסיעתו דאמאי נקרא חמץ בפסח דשיל"מ הא ח"ש בתערובות נעשה היתר גמור ולא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור וכנ"ל, דבאמת חמץ בפסח אף חצי שיעור יצא מכלל ח"ש דמותר בתערובות רק כ"ש חמץ יש לו דין שיעור שלם לענין שאינו ניתר רק כשיהיה ההיתר רבה עליו ומבטלו ובזה אמרינן דלא נעשה היתר גמור ושייך שפיר למימר גם בחמץ עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לאחר הפסח. וא"ש ודו"ק.

ומעתה יתורץ לנכון קושית הע"י הנ"ל על הרמ"א דס"ל דחמץ ה"ל דשיל"מ ואמאי בעל בער"פ, וכן קשה על הלבוש כנ"ל באות ב'. וע"פ הצעתינו מיושב בטועו"ד דבאמת חמץ בפסח לא הי' ראוי להיות לו דין דשיל"מ רק מטעם דחמץ ילפינן מקרא בפירוש לאסור אפילו כ"ש וכנ"ל ולכן שייך בו דין דשיל"מ אך זהו רק בפסח גופי' אבל קודם פסח משש שעות עד הלילה שוה לשאר איסורים דכ"ש בתערובות מותר מה"ת בהיתר גמור אם כן שוב לא הוה דשיל"מ, ואתי שפיר ודו"ק.

ולפי"ז צריכים אנו לומר דהא דחמץ משש שעות ולמעלה שנתערב דאינו אסור במשהו, היינו בנתערב לח בלח, אבל ביבש באמת לא בטל דלא שייך בזה לומר דה"ל ח"ש בתערובות כיון דאינו מעורב ממש רק החמץ הוא בעיני' ושוב שייך לומר בזה דין דשיל"מ ועי' בסי' תמ"ז ס"ט בט"ז ובמג"א שם, ועי' בסעיף ד' שכתב הרמ"א מיהו בדבר יבש שנתערב, ובמג"א שם, ויש להאריך.

ומעתה נבוא הלום ליישב קושית המג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ד על הטור שפסק דחמץ שעעה"פ צריך ס', מהא דפריך הגמ' והאמר רבא קנסא קניס ר"ש וכנ"ל באות ג', ועתה יתיישב לנכון. דהנה הר"ן בפסחים שם הקשה על הך סברא דחמץ בפסח במשהו משום דין דשיל"מ, כיון שחומרא זו מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר, אבל כאן שחמץ עצמו אסור אע"פ שתערובתו מותר, אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכלל דשיל"מ אע"פ שבעלי סברא זו אומרים כיון דמדאורייתא לר"ש דשיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנסא, לא בא להקל אלא להחמיר עליו, לא נהירא כיון דדשיל"מ מדרבנן הוא וכיון שהם אסרוהו לאח"ז אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו, עכ"ד.

אולם לפי יסוד דברינו הנ"ל נכונו מאד דעת בעלי סברא הנ"ל והיינו דבאמת גוף התערובות נשתנה למעליותא לאחר הפסח, והוקלש איסורו, דבתוך הפסח בנתערב מין במינו אמרינן דלא נהפך האיסור להיות היתר גמור ואיסורו כמאן דאיתא דמי, ולא שייך בזה דין ח"ש בתערובות וכנ"ל משא"כ לאחר פסח דאז חזר החמץ להיות דינו כשאר איסורים וח"ש אז בתערובות נהפך להיתר גמור, ושייך שפיר האי סברא דה"ל דשיל"מ כמו בכל האיסורים שניתר לאח"ז לגמרי וכנ"ל והוא נכון מאד.

ולפי"ז יתכן לפרש פירכת הגמ' והאמר רבא קנסא קניס ר"ש, דקושיתו הוא על מאי דאמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בב"מ ובשלב"מ במשהו והיינו מטעם דשיל"מ שמותר לאח"ז וסובר המקשן דכיון דר"ש קניס לאח"פ משום לתא דפסח א"כ דינו שוה לחמץ בפסח אפילו לענין כ"ש אסור מה"ת כדין שיעור שלם דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, א"כ שוב לא הוה דשיל"מ וכקושית הר"ן דהא לא הוקלש איסורו כלל, וככחו אז כן כחו עתה, וע"ז משני שפיר הנ"מ בעיני' אבל בתערובות לא, והיינו דלא החמיר ר"ש כ"כ לדונו כדין חמץ בתוך הפסח רק דינו אז כשאר איסורים וח"ש בתערובות מותר מה"ת, וא"ש.

ועתה נשית לב למסילה דרך הלכנו ליישב קושית הרמב"ן על הך טעמא דחמץ במשהו משום דשיל"מ מהא דס"ל לר"י חמץ בזמנו בנ"ע והא ר"י ס"ל ג"כ כר"ש ואמאי לא הוה לדידי' דשיל"מ כנ"ל באות א' ויתורץ בעה"י ע"פ יסוד דברינו הנ"ל באופן ישר למוצאי דעת.

דהנה בהא דכתבנו לעיל בשם הפרמ"ג שדעת הרמב"ם דחצי שיעור בתערובות אפילו חד בחד מותר מה"ת. הקשיתי ע"ז בחידושי מהא דחולין צ"ח ההוא פלגא דזיתא דנפל בדיקולא דבשרא, סבר מר בר ר"א לשיעורי' בתלתין אמר לי' אבוה מי לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן. ועוד הא אמר ר"י חצ"ש אסור מה"ת, הרי מבואר מזה דחצ"ש בתערובות אסור מה"ת. והנ"ל ליישב לנכון, דהנה יש להבין דאיך סבר מבר"א כר"ל דחצ"ש מותר מה"ת, ולכן רצה לזלזל בשיעורי ושבק לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת ותניא נמי כוותי' דילפינן מכל חלב לאסור חציש ועביד כר"ל, לכן נ"ל דבאמת ר"י פליג על הברייתא דיליף לח"ש מכל חלב רק דלמד זה מסברא מטעם דחזי לאיצטרופי, ויתיישב בזה קושית התוס' שם ד"ה כיון דחזי, וז"ל תימה אמאי לא קאמר מטעמא דבסמוך דכל חלב לרבות חצ"ש, דהא ר"י ידע לההיא ברייתא דהא בסמוך מותיב מינה יעו"ש, ובמשנ"ל פ"א מה' חו"מ שקו"ט בזה.

ולעבד"ל דבאמת פליג ר"י על הברייתא דמפקא לה מקרא ואיהו יליף מסברא, ומקור מחלקותם נ"ל דתליא בהא שכתב המשנ"ל שם בשם הסמ"ג והרא"מ דר"י ס"ל דסתם אכילה דקרא כ"ש משמע רק דשעורין הלממ"ס ואתאי הילכתא ואפקי' לקרא ממשמעותי' ואוקמי' לכזית לענין עונשין דאינו חייב באכילת איסור רק בכזית, אבל לענין איסורא נשאר כמשמעות הקרא דאפילו בכ"ש אסור והא דאמר טעמא דחזי לאיצטרופי היינו דאי לאו האי סברא ה"א דהלכתא אפקי' לקרא לגמרי גם לענין איסור דאינו אסור רק בכזית, והשתא דיש לנו הך סברא דחזי לאיצטרופי אמרינן דההילכתא קאי רק לענין עונש ולא לענין איסור, ור"ל דס"ל חצ"ש מותר מן התורה מ"ט אכילה אמר רחמנא וליכא, ס"ל דמשמעותי' דקרא הוא בכזית, יעו"ש.

ולפי דבריו נ"ל דלר"י לא יתכן למילף מכל חלב על חצ"ש, דהא כל אכילה דקרא כ"ש משמע, רק דהילכתא אפקי' לקרא ממשמעותי' ואיך נאמר דטרח וכתב לן קרא לרבות כ"ש דמאי אולמי' האי ריבויי דקרא מסתם אכילה דמשמע כ"ש, ואפ"ה ההילכתא אפקי' ממשמעותי', וגם דלא צריך לדידי' קרא מיותר ע"ז דמסברא דחזי לאיצטרופי ידעינן שפיר דהלכתא לא אתא לאפוקי לקרא ממשמעותי' רק לענין עונשין ולא לענין איסורא, אולם הברייתא הנ"ל ס"ל בהא כדעת ר"ל דסתם אכילה בכזית משמע וההילכתא אתא רק לפרש כוונת הכתוב דאכילה בכזית. ולזה שפיר ילפינן מכל חלב לרבות חצ"ש.

ובאמת מצינו דתנאי איפלגו בזה אי אכילה דקרא כזית משמע או כ"ש משמע, דהנה המשנ"ל פ"ד מה' שבועות ה"א תמה על הרא"מ הנ"ל דאכילה דקרא כ"ש משמע, מהא דס"ל לרבנן בשבועות כ"א בשבועה שלא אוכל ואכל כ"ש דפטור, ואס"ד סתם אכילה הוא בכ"ש בין בלשון תורה ובין בלשון בנ"א, וכמו שנראה מדעת רש"י שם אמאי פטור הא הוה כמפרש כ"ש, וע"כ דרבנן ס"ל סתם אכילה בכזית בלשון תורה אם כן מסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור אסורי תורה, ובס' נחלת עזריאל שם כתב דבאמת בזה פליגי ר"ע ורבנן, דר"ע דמחייב בכ"ש, הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב, ס"ל דסתם אכילה הוא בכ"ש והוה כמפרש כ"ש, ורבנן ס"ל דסתם הוא בכזית וכדעת המל"מ, ולפי"ז איפלגו ר"י והברייתא דיומא בפלוגתא דהני תנאי.

ומעתה נלענד"ל דהא דס"ל להרמב"ם וסיעתו דח"ש בתערובות מותר מן התורה, אזלא לפי דעת הברייתא דסתם אכילה הוא בכזית רק מקרא דכל חלב ילפינן לח"ש אם כן בעינן דומיא דחלב דאיתא לאיסורא בעיני' אבל לא בתערובות, אולם לדעת ר"י דנפ"ל מסברא דחזי לאיצטרופי בודאי אין חילוק בין ח"ש בעיני' ובין תערובות חד בחד דגם בזה שייך חזי לאיצטרופי, והרמב"ם דס"ל דח"ש בתערובות מותר מן התורה ותפס כדעת הברייתא ולא כר"י, אזיל בשיטתו דס"ל רפ"ד מה' שבועות כרבנן דשבועה שלא אוכל ואכל כ"ש פטור דאכילה כזית משמע והיינו כברייתא הנ"ל וכן נמי הא דכתב בפ"א מה' חו"מ האוכל כ"ש חמץ בפסח ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל חמץ, אזיל בזה גם כן לשיטתו דסתם אכילה כזית משמע ובזה שפיר יש הבדל בין פעל ובין נפעל וכנ"ל.

ומעתה מיושב לנכון מה שעמדנו על הגמ' דחולין הנ"ל, והוא דמר בר"א היה סובר כהברייתא דילפינן לח"ש מכל חלב ואם כן נשמע מזה דחצי שיעור בתערובות מותר מן התורה וע"כ רצה לזלזל בשיעורי' ואמר לי' ר"א לא תזלזל בשעורין דרבנן, ועוד האר"י ח"ש אסור מה"ת והיינו דלדעתו גם בתערובות. ומעתה יתיישב לנכון קושיית הרמב"ן דאמאי ס"ל לר"י חמץ בפסח בנ"ט הא הוי דשיל"מ, והוא דכל עיקר הך סברא דחמץ בפסח הוי דשיל"מ כבר כתבנו דהוא משום דבפסח גופי' איסורא דחמץ כמאן דאיתא דמי. משא"כ לאחר הפסח שוה לשאר איסורין, ושייך שפיר עד שתאכלנו באיסור וכו' וכנ"ל. אולם לדעת ר"י גופי' דהוכחנו לעיל דס"ל ח"ש בתערובות אסור מן התורה וגם לא יתכן לדידי' לומר דלא יאכל חמץ משמע כ"ש יותר מכל אכילה הכתובה בתורה ולדידי' שוה חמץ בפסח לחמץ שעבר עליו הפסח דאידי ואידי ח"ש אסור בתערובות, אם כן שוב לא הוה בגדר דשיל"מ דלא הותר איסורו לאחר הפסח וכקושית הר"ן הנ"ל לכן ס"ל דחמץ בזמנו בנ"ט, ובדברינו אלה מיושב מה שהקשה בנוב"י מהד"ת אמאי לא פריך על ר' יוחנן דס"ל ג"כ כרבא בירושלמי, הפקיר חמצו קודם הפסח אסור לאחר הפסח, והיינו מטעם קנסא דקניס ר"ש, ואמאי מותר לדידי' בין במינו יכו', ולפי הנ"ל א"ש דלר"י לא קשה מידי. ומיושב הכל לנכון בס"ד כדת של תורה אין אונס, והוא כפתור ופרח.

וע"פ יסוד דברינו הנ"ל נלענ"ד ליישב קושיא חזקה שהקשה בתשו' רע"א סי' מ"ג, וז"ל לכאורה יפלא על פסקי מרן הב"י דביו"ד סי' ק"ג פסק כהרשב"א דבנותן טעם לפגם בעי מ"מ רוב היתר משום דנטל"פ בעי ג"כ ביטול, א"כ איך פסק באו"ח סי' תמ"ז דנטל"פ בפסח מותר הא בחמץ לא שייך ביטול כו', ויעוין בפרמ"ג שם במשבצות סק"א שישב ג"כ על מדוכה זו וז"ל באו"ח סי' תמ"ז כשהביא המחבר מחלוקת אי נטל"פ שרי בפסח או אסור, הנה טעם האוסרין הוא הרשב"א בתשובה ולשיטתי' אזיל דנטל"פ הוא מטעם ביטול ברוב, וחמץ בפסח משהו אסור, משא"כ להר"ן דנטל"פ קצת דומה לנבילה שאינה ראויה לגר, ה"ה בפסח ראוי להתיר, עמ"ש ביאור הדברים. והנה באמת לא הביא מרן המחבר באו"ח דעת האוסרין רק דעת המתירין נטל"פ בפסח. ואם כן יפלא על מרן המחבר איך הוא מזכה שטרא לבי תרי כקושית רע"א הנזכר לעיל.

והנה קושיא זו היא רק לטעמא דהא דחמץ לא בטיל בפסח, משום דשיל"מ, אבל לאינך טעמי משום כרת ולא בדילי מיני', לק"מ דהא בנוקשה אין בו כרת וה"ה בנטל"פ ועיין במג"א סי' תמ"ז סק"ה ועיין בב"י כאן בשם הרא"ש דמדמה נטל"פ לנבילה שאינה ראויה לגר דמותר מה"ת, וא"כ גם לטעמא דלא בדילי מיני' לחוד בטל שפיר נטל"פ, דהא מזה בודאי בדיל מיני' מחמת טעמו הפגום, וכמו שביאר הר"ן המובא בט"ז יו"ד שם דבנטל"פ לא נהנה כלל מהטעם ואדרבה הוא מצערו, וא"כ בודאי בדילי מטעם פגום, וזה פשוט, אבל קושית רבינו הנ"ל יקשה להרמב"ם דמטעם דשיל"מ, וא"כ גם בנטל"פ שייך האי טעמא דהא גם באיסור דרבנן דשיל"מ לא בעיל. אולם לפי מה שהעלינו לעיל דכל עיקר האי סברא דחמץ הוה דשיל"מ הגם דאחר הפסח ג"כ אסור מדרבנן, ורק ע"י ביטול ניתר וכ"כ בפסח יועיל לו הביטול ולא שייך לומר איסורא כמאן דאיתא דמי דהא ח"ש בתערובות הוא מותר מה"ת ורק איסורא דרבנן רביע עלי' וכ"כ לאחר הפסח החמץ בעצמו אסור מדרבנן, וכתבנו ליישב משום דחמץ חמיר משארי איסורין דגם ח"ש אסור מה"ת מקרא ולא יאכל חמץ ולא שייך בזה ח"ש תערובות וכנ"ל, וא"כ שייך שפיר לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י הביטול דאיסורא כמאן דאיתא דמי, תאכלנו אחר הפסח בהיתר ע"י ביטול דאז דומה חמץ לשארי איסורין דאמרינן בהו ח"ש בתערובות מותר מה"ת ואין כאן איסורא כלל דנהפך להיות היתר וכנזכר לעיל באורך.

ועפי"ז נראה ברור דגם חמץ נוקשה ונטל"פ בפסח לא חמיר מחמץ בערב פסח מו' שעות ולמעלה דכ"ש יש לו דין ח"ש דהא על הזמן ההוא נפ"ל מכל מחמצת לא תאכלו או לא תאכלו עליו חמץ ומהאי קרא לא שמעינן כ"א שיעור אכילה בכזית וכנ"ל באורך, וא"כ לא מיבעי למ"ד חמץ נוקשה אסור מה"ת והיינו דנפ"ל מקרא דכל מחמצת, עין לקמן מ"ג א"כ פשיטא דלא ידעינן רק שיעור אכילה בכזית וכנ"ל, אלא אפילו למ"ד נוקשה מדרבנן מ"מ מסתבר דלא החמירו בי' יותר מחמץ מו' שעות ולמעלה דהוא דאורייתא ומ"מ דינו כשאר איסורין, ועיין במג"א סי' תמ"ז סק"ה בשם מהרי"ל דמדמה נוקשה בפסח לחמץ גמור מו' שעות ולמעלה, וא"כ אין בנוקשה ובנטל"פ רק דין שארי איסורי התורה דח"ש בתערובות מותר מה"ת ואם כן לא הוה דשיל"מ דאיסור התורה נהפך להיתר מצד חצי שיעור בתערובות, וא"ש ודו"ק.

ובאופן אחר יש ליישב הקושיא הנ"ל ע"פ ההצעה הנ"ל לפי דעת המג"א הובא לעיל דכתב מב"מ קודם הפסח בטל ברוב לענין ב"י ומותר להשהותו דחד בתרי בטל מדאוריי' ומותר לאכלו וכש"כ להשהותו וכו' עיי"ש ובס' מגה"א כתב דלא בטיל משום דאיסורא כמדא"ד אלא דלא חמיר ביעור מאכילה דילפינן מיני' עי"ש לעיל הובא דבריו. ומיושב לנכון קושית הגרע"א הנ"ל, דאי נימא נטל"פ לא מהני ביטול לאכילה והיינו מטעמא דדשיל"מ, א"כ מכש"כ דאסור להשהותו אפילו לדעת הפוסקים דחמץ נוקשה מותר להשהותו, כמבואר במג"א סק"א, מ"מ בנטל"פ כיון שהי' מתחילה חמץ גמור ורק ע"י תערובות נפגם בודאי אסור להשהותו וכמש"כ המג"א שם דאם הי' חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מאכילת כלבים, וכיון דלא מהני ביטול בנתערב בפסח לענין היתר אכילה, מכש"כ לענין היתר שהי', ומעתה שוב לא יתכן לומר בזה דיהי' אסור באכילה מטעם דשיל"מ והיינו דישהנו עד לאחה"פ, דהא אם נאסרנו באכילה מכש"כ דאסור להשהותו ולא הוה דשיל"מ, דבשלמא בנתערב קודם הפסח דמה"ת נתבטל חד בתרי ורק מדרבנן אסור משום גזירה במינו אטו שלא במינו כדאיתא ביו"ד סי' ק"ט י"ל דלענין ב"י לא גזרו, אבל בנתערב תוך הפסח דאין לה תורת ביטול, מכש"כ לסברת הר"ן הנ"ל דה"ל היתר בהיתר ממש וא"כ גם לענין ב"י לא יועיל לי' הביטול וכש"כ הוא מאיסור אכילתו דטומאה כמאן דאיתא דמי וכנ"ל וא"כ שוב לא הוה דשיל"מ לכן שפיר פסק המחבר דנטל"פ מותר גם בפסח ופסקי הש"ע לא סתרי אהדדי.

ובדברינו הנ"ל יש ליישב דעת הב"ח סי' תמ"ז שהביא המג"א סק"מ שכתב דאם נתערב כלי חמץ אינו בטל ברוב מטעם דשיל"מ, והמג"א דחה דבריו דקי"ל דחמץ לא הוה דשיל"מ דאל"כ אף בער"פ לא יתבטל עי"ש. ולפי הנ"ל מיושב שפיר דברי הב"ח דלא דמי לער"פ דשם אם לא יתבטל א"כ יהי' אסור להשהותו ושוב לא הוה דשיל"מ וכנ"ל משא"כ בכלי חמץ דמותר להשהותו וכמש"כ המחבר סי' תנ"א לכן שפיר הוה לי' דשיל"מ דמותר להשהותו עד אחר הפסח. ואתי שפיר.

ובאופן אחר נלע"ד ליישב קושית הרמב"ן על הרמב"ם הנ"ל וכ"כ יתיישב קושית המג"א הנ"ל, דהנה כבר הבאנו לעיל קושית הר"ן על הך טעמא דדשיל"מ עי' לעיל, ואילו הייתי כדאי הייתי אומר דדעת הרמב"ם ברור מיללו דאע"פ שהחמץ עצמו שעעה"פ אסור מטעם קנסא מ"מ לא הרי חומר שיש בתערובות חמץ משהו בפסח כהרי תערובות אחה"פ, ומצד החומר שיש בתערובתו בפסח שפיר מיקרי דשיל"מ, דהנה כבר הבאנו דעת רש"י בטעמא דדשיל"מ לא בעיל, ודברי עי"צ בביאור טעמו דס"ל לרש"י דע"י ביטול לא נהפך האיסור רק אמרינן איסורא כמאן דאיתא דמי עי"ש, ומצאתי בכו"פ סימן צ"ע אות י"ב שכתב דהא דאמרינן דשיל"מ לא בטיל מטעם עד שתאכלנו כו' ג"כ כסברת העי"צ הנ"ל עי"ש.

והנה בבכורות כ"ג בפלוגתא דרב דימי ואביי בהא דטומאה שנתבטלה חוזרה וניעורה מבואר דפליגי בהאי סברא אי איסורא כמאן דאיתא או כמאן דליתא ומדס"ל כמאן דאיתא ס"ל חו"נ ומדס"ל כמאן דליתא אין חוז"נ. ואנן קיי"ל ביו"ד סי' צ"ט סעי' ו' בהגה דאיסור שנתבטל ואח"כ ניתוסף עליו מן האיסור הראשון חוזו"נ, וכמבואר בפר"ח ובהגר"א דבדאורייתא חוזו"נ, א"כ ס"ל דאיסורא כמאן דאיתא דמי, א"כ א"ש טעמא דהכו"פ שכתב בסברא בהא דדשיל"מ לא בעיל לטעמא דרש"י וכנ"ל והיינו לפי ההלכה דקי"ל איסורא כמאן דאיתא דמי, ויעו"ש בהגר"א ובפר"ח דמסקי להלכה דאיסורין שאוסרין ביותר מס' אם נתבטלו במאתים או במאה ואח"כ נתוסף עליו מן האיסור עד ס' אינו חוזו"נ אם נודע בינתיים דיותר מס' הוא רק דרבנן וכן מין במינו דיותר מרובו הוא דרבנן אינו חו"נ עד רובו, אבל אם נתרבה עד רובו וכן במין בשא"מ עד פחות מס' אז חוזו"נ. עי"ש. ודעת הרמב"ם משמע נמי דס"ל הכי ועי' בע"ז סי' קל"ד סעי' ג', ובמטה יהונתן שם דמשוה דעת הרמב"ם לדעת התוס' והרמב"ן דבכדי נ"ט חו"נ אף בנודע בינתיים. והנה לענין איסור דרבנן שנתבטל באינו מינו ואח"כ נתרבה האיסור עד כדי נ"ט לכאורה משמע דדינו כמו מב"מ דעד רובו אינו חו"נ דהוא רק דרבנן ומה לי איסור דאורייתא ושיעורא דרבנן ומ"ל איסורא דרבנן ושיעורא דאורייתא דא ודא אחת היא דאינו חו"נ בנודע בינתיים, ומעתה לענין חמץ שעעה"פ שהוא רק דרבנן אינו חו"נ, אולם הפמ"ג בסי' צ"ט מסתפק בזה ונראה דעתו שגם איסורא דרבנן באינו מינו חו"נ עי"ש. ומ"מ נראה דחמץ שעעה"פ קיל טפי דאין בתערובתו שום איסור ואיסורא דידי' דהוא מטעם קנס אזדא מיני' ע"י תערובות כדאמר הגמ' פסחים שם והאמר רבא קנסא וכו' הנ"מ בעיני' אבל ע"י תערובות לא וכפי שיתבאר לקמן דהכוונה דלא קניס אף אם נתרבה האיסור דפקע שם איסור מיני' וזה ברור ואמת.

ומעתה מיושב קושית הר"ן דשייך שפיר בזה עד שתאכלנו וכו' והוא דתערובות בפסח אף שנתבטל מ"מ איסורא כמאן דאיתא דמי דאם נתרבה אח"כ מן החמץ עד כדי נ"ע אסור מדאורייתא והמשהו חמץ שבתערובות חזי לאיצטרופי אם יתרבה אח"כ עד כדי נ"ט, משא"כ לאחה"פ דבתערובות פרח איסורא מיני' לגמרי ואיסורא דידי' כמאן דליתא דמי א"כ שייך שפיר עד שתאכלנו באיסור היינו המשהו חמץ שנתבטל מ"מ כמד"א דמי, וחזי לאיצטרופי כנ"ל, תאכלנו בהיתר לאחה"פ דאז איסורא כמאן דליתא דמי, ושפיר ה"ל דשיל"מ וא"ש ומיושב דעת הרמב"ם מקושית הר"ן הנ"ל על נכון.

ובזה יתיישב עכשיו קושית המג"א על הטור, דקושית הגמ' אזלא למאי דאמר רבא חמץ בפסח במשהו והיינו מטעמא דדשיל"מ וכאשר כתבנו ביאורו לעיל וזה נכון לפי מאי דאמרינן לעיל חמץ שעעה"פ ונתבטל בס' שוב אינו חו"נ וכנ"ל, אולם הגמ' דפריך ס"ל דחמץ שעעה"פ שוה לשארי איסורין דרבנן דאמרינן חו"נ לדעת הפרמ"ג הנ"ל א"כ שוב לא הוה דשיל"מ דגם לאחה"פ אמרינן גבי' איסורא כמאן דאיתא דמי וחו"נ, וע"ז משני הגמ' הנ"מ בעיני' אבל בתערובות לא קניס, הכוונה דפרח זיקת קנס לגמרי מכיון שנתבטל ואינו חו"נ דנסתלק איסור לגמרי א"כ שפיר הו"ל חמץ בפסח דשיל"מ דלאחר הפסח יהא שרי התערובות לגמרי ואיסור אחה"פ יהי' כמאן דליתא. וא"ש.

ומעתה נבא ליישב קושית הרמב"ן על הרמב"ם, דהנה בע"ז ע"ג אמרינן כי אתא ר"ד אמר ר"י המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ת"ש יין במים בנ"ט מאי לאו דנפיל חמרא דאיסורא למיא דהיתרא, לא דנפיל חמרא דהיתרא למיא דאיסורא, ופרש"י שם דלר"ד אמרי' ס"ל קמא קמא בטיל אפילו בשא"מ שיש בו בנ"ט מ"מ לא אמרינן חוזו"נ עי"ש, ובתוס' שם פליגי ע"ז וס"ל דדוקא עד ס' קמא קמא בטיל אבל בנתרבה האיסור עד פחות מס' לא אמרינן קמא קמא בטיל וחוזו"נ.

ומעתה אי נימא לשיטת רש"י מיושב קושית הרמב"ן בפשוטו דר"י ס"ל באמת דאינו חו"נ כפי שיטת רש"י אם כן איסורא כמאן דליתא דמי ולא שייך לומר עד שתאכלנו וכו', כמש"כ לעיל בשם הכו"פ ועי"צ, ואפילו לשיטת התוס' דר"י ס"ל דחו"נ מ"מ י"ל דר"י ס"ל כדעת המקשן על רבא והא קנסא וכו' וס"ל דמטעם קנס דמי לשארי איסורין דרבנן דחו"נ כמש"כ בשם הפרמ"ג, אם כן לא הוה דשיל"מ דגם אחה"פ איסורא כמאן דאיתא דמי וכמש"כ הר"ן, אולם הרמב"ם יסבור כמו שאמר הגמ' אליבא דרבא, כי קניס ר"ש בעיני' וכתבנו דמטעם קנס קיל משארי איסורי דרבנן דבזה אינו חוזר וניעור, אם כן שפיר ה"ל דבר שיש לו מתירין. וא"ש ודו"ק.

והנה כעת נ"ל ליישב דעת הרמב"ם הנ"ל בהיפך מדרך א', לפי דעת התוס' הנ"ל בע"ז דר"י ס"ל חו"נ וכס"ל לר"ד בבכורות דטומאה כמאן דאיתא דמי והביא שם התוס' כמה ראיות לזה דס"ל לר"י איסורא כמאן דאיתא דמי וחוזו"נ דהנה דעת הח"צ סי' פ"ו דלדעת הרמב"ם דחמץ בפסח הוה דשיל"מ ע"כ דמותר להשהותו, דאם לא כן לא הוה דשיל"מ מטעמא דעד שתאכלנו וכו' דהא אסור להשהותו, אולם דעת המרדכי דאסור להשהותו וכ"פ הרמ"א ר"ס תמ"ז דצריך לשרוף ועי"ש בחי"ע וס"ל דחמץ לא הוה דשיל"מ, לכך פסק דבטל בערב פסח. והנ"ל בטעמא דפלוגתייהו תליא בהא אי איסורא כמאן דאיתא דמי והוא ע"פ מש"כ המג"א ר"ס תמ"ב דחמץ שנתערב אע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש שם כזית חמץ, ונ"ל דאם נתערב מב"מ אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו דהא מדאורייתא מותר לאוכלו ומכש"כ דשרי להשהותו, אבל מבשא"מ כו', והפרמ"ג וכן בס' מגה"א כתבו דלפי מאי דאמרינן שם בבכורות טומאה כמאן דאיתא דמי ולא מהני ביטול אם כן ה"ה לענין ב"י דמ"מ איתא לחמץ בביתו. אלא דלא חמיר ביעור מאכילה דהא ילפינן ביעור מאכילה עי"ש. ולפי"ז נראה דאחרי דאסרו חכמים תערובות חמץ במשהו, שוב יהיה אסור להשהותו גם כן דהא מדינא אמרינן איסורא כמאן דאיתא דמי ולא מהני ביטול לענין ב"י וביעור, רק משום דלא חמיר ביעור מאכילה, וכיון דבאכילה אסור מדרבנן אי מטעמא דרא"ש משום כרת ולא בדילי מיני' אי מטעמא דרמב"ם משום דשיל"מ, ממילא גם לענין ביעור יהא חייב אם דלא שייך בזה שני הטעמים הללו דאי צריך לבערו לא הוה דשיל"מ וגם אין שייך טעמא דכרת ולא בדילי מיני', מכל מקום לא מהני ביטול לענין ב"י וב"י, דמצורף ממילא, וכסברת המג"א הנ"ל והוא נכון מאד, וכ"ז למ"ד איסורא כמאן דאיתא דמי, אבל למ"ד כמאן דליתא דמי ואינו חו"נ שפיר בטל החמץ אף לענין ב"י, אף דאסור באכילה מדרבנן מהטעמים הנ"ל, מכל מקום לענין ב"י דלא שייכי הטעמים בטיל שפיר, ושרי להשהותו וכנ"ל,

ובזה אזיל הרמב"ם לשיטתו לפי מה שהעלה הפר"ח יו"ד סי' צ"ט בדעת הרמב"ם דאיסור שנתבטל ונודע התערובות אינו חו"נ, והכו"פ ס"ל שם דגם קודם שנודע אינו חו"נ עד ס', אם כן ס"ל דאיסורא כמדל"ד, לכך ס"ל דחמץ הוה דשיל"מ כיון דשרי להשהותו לדעתו כנ"ל, אולם המרדכי והרמ"א סוברים כדעת האומרים חו"נ וכמאן דאיתא דמי וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' צ"ט ס"ו הלכך ס"ל דאסור להשהותו וממילא לא הוה דשיל"מ.

ומעתה מיושב קושית הרמב"ן דהא לדעת התוס' ס"ל לר' יוחנן חו"נ ואיסורא כמדא"ד דהא בהא תליא, ואם כן אי נימא דחמץ מיקרי דשיל"מ שוב אסור להשהותו גם כן, ולפי"ז שוב ממילא לא הוה דשיל"מ וכסברת הח"צ, לכך ס"ל לר"י דחמץ בזמנו בנ"ט, וא"ש ודו"ק.

ובדברינו הנ"ל מיושב שפיר קושית הע"י על הרמ"א דסותר דבריו עי' לעיל באות ב', דהרמ"א ס"ל דשני הטעמים הנ"ל צדקו יחדו וארכב להו אתרי ריכשי, דבסי' תס"ז דלא סגי בטעמא דחומר איסורא דחמץ כיון דיש שם ס"ס להתירו באכילה וס"ס מהני בכל איסורי אמנם שם שייך טעמא דהרמב"ם דדשיל"מ דבאמת שם מותר להשהותו ושפיר ה"ל דשיל"מ אולם בר"ס תמ"ז בודאי אם נתערב משהו חמץ דשם אין שייך הטעם דדשיל"מ דס"ל להרמ"א אסור להשהותו וכנ"ל, אכן שם שייך טעם השני דחומר איסורא דחמץ החמירו במשהו אמנם בחמץ שנתערב בערב פסח שם אין שייך להחמיר במשהו דשני הטעמים לא יתכנו בזה דבערב פסח אין בו כרת וכמש"כ הט"ז שם, ולא טעמא דדשיל"מ דלפי דעת הרמ"א דמשוה איסור שהיה לאכילה ואם נאסרנו באכילה במשהו נצטרך לאוסרו ג"כ בשהייתו ושוב לא הוה דשיל"מ דא"א להשהותו עד אחר הפסח, וכנ"ל ושפיר סתם הרמ"א כדעת המחבר דבערב פסח חמץ שוה לשארי איסורין דבטל בס' והוא פשוט, ולחנם נתלבט הט"י.

ולכאורה היה אפשר לומר דאכתי ה"ל להרמ"א לפסוק דשרי להשהותו וממילא הוה דשיל"מ לענין אכילה ויהא אסור לאכילה, ולענין שהיי' ל"ה דשיל"מ דאי נימא דאסור להשהותו ומחויב לבערו אין לו מתירין לאחר הפסח, ובאמת א"א לומר כן דאם אסור במשהו באכילה, אם כן לא נתבטל קודם הפסח וכשיגיע הפסח יהיה אז אסור להשהותו משום חומרא דחמץ כמו בנתערב תוך הפסח, א"כ הדר ה"ל דבר שאיל"מ לענין אכילה ג"כ ושפיר פסק הרמ"א. ודו"ק.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה