משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת פסחים. · דף כט
אמר רב אחא ב"י לעולם ר"י היא, ויליף שאור דאכילה משאור דראי' מה שאור דראי', וכו' עי"ש. ראיתי בצל"ח שם שהקשה דלפי"ז מנ"ל לר"י למידרש מתלתא קראי, דחד לאחר זמנו, דחמץ שעבר עליו הפסח אסור לעולם, דילמא חד קרא אתא לחמצו של נכרי דלא תלמוד שאור דאכילה משאור דראיה, עי"ש מה שתירץ בזה.
והנה קושיא הזאת תקשה גם לאינך אמוראי דפליגי על ראב"י דלא ילפי שאור משאור דראי', מכל מקום איצטריך קרא כי היכי דלא ניטעי למילף שאור דאכילה משאור דראי', והצל"ח שם נשאר בקושיא לפי דעת רש"י עי"ש.
והנראה לענ"ד לתרץ בדרך פלפול בס"ד, דהא דיליף ר"י שאור משאור לא יתכן רק לבתר דיליף לאסור חמץ אחר זמנו אבל אי לא הוה אסור חמץ לאחר זמנו, אז לא מצינו למילף שאור משאור להתיר חמץ של נכרי, דהנה התוס' שם הקשו לפרש"י דלר"י מותר חמץ של נכרי אפילו באכילה, דזה א"א שלא יהי' שלו בשעת אכילה, דאם נתנו הא"י מתנה ה"ה שלו, ואי גזלו מנכרי הרי עומד ברשותו להתחייב באחריות, עי"ש.
והנה כבר הזכרנו לעיל בחידושינו על דף ז', דיש להקשות על התוס' דמשכ"ל שפיר שלא קנה החמץ כגון שהיה סבור שהוא שלו ולא נתכוון לקנות, ואמרינן ב"ב ובחו"מ סי' ער"ב העודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן לא קנה, ומאי מקשו התוס'?
אולם באמת נראה דעת התוס' דהא דלא קנה התם בעודר נכסי הגר, הוא רק בשארי קנינים, אבל בשינוי ששינה הדבר מכמו שהיה, לא בעי כוונת קנין, כיון שנשתנה עצם הדבר, ויש להביא ראיה לזה מחולין קל"ה, לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור, משום דקנה בשינוי והרי התם אף בלא נתכוון לקנותו, דהא עדיין קודם שנתנו לכהן, כל הצמר שלו הוא, דמתנות כהונה לא כמו שהורמו דמי, מכל מקום מהני השינוי לקנותו וכן מסתימת הגמ' והפוסקים משמע שאין חילוק בין נתכוון ללא נתכוון מכל מקום שינוי קונה, ואם כן כאן נמי כיון דלעסו קנה כדאמר בכתובות ל' והיינו מטעם שינוי ועדיף מחטים וטחנם, ומקשו התוס' שפיר.
ומצאתי און לי במאי דאמרינן דהיכא דשינה גוף הדבר קנה אף בלא כוונת קנין, מהא דאיתא במעילה כ', בנאה לתוך ביתו וכו' וכתבו התוס' שם קס"ד השתא דבנאה מיירי שסתתה ותיקנה הרי שעשה בה שינוי כו', וכ"כ התוס' לעיל דאי עשה בה שינוי קנאה הגזבר ויצאה לחולין, וע"ע ברש"י חגיגה י"א, ובתוספת ב"ק כ' ע"ב מבואר ג"כ הכי, והרי הגזבר סובר שהוא שלו כמ"ש התוספת ב"ק שם ומ"מ קנאה בשינוי, וראיה זו מוכרחת ביותר לדעת הרמב"ם דבלא נהנה אף שנטל אינש דעלמא לא מעל בלקיחה בלבד, עי' קרן אורה שם, א"כ הא דמעל בששינה, הוא משום דקנאה בשינוי וע"כ דבשינוי קונה אף בלא כוונה. וכן יש להביא ראיה מהריטב"א סוכה ל"ה, עי"ש בחידושינו לעיל על דף ז' הבאנו דבריו שכ' דבתלמודא דידן לא הזכיר מצה גזולה שאינו יוצא בה, משום דלא משכ"ל שלא קנאה מקודם דכיון דלעסה קני' ואינו חייב רק דמים, כו', וא"א דבלא כוונת קנין לא קנאה, משכ"ל מצה גזולה היכא דסבר שהיא שלו, וכגוונא דהזכיר המג"א סי' תנ"ד אלא ודאי דשינוי קונה אף בלא כוונה, ויש להאריך עוד בזה ואכמ"ק. העולה מזה דצדקו דברי התוס' בקושייתם על רש"י. אמנם אשכחנא פתרא ליישב דעת רש"י ע"פ מש"כ בס' דברי חיים בשם תשובת הרשב"א דאינו יכול לזכות באסרה"נ מאחרים דכעפרא בעלמא הוא. ואין בו זכי', והקשה הרשב"א סי' תכ"ב וסי' תשמ"ו דא"כ אמאי לוקה בקנה חמץ בפסח הא לא זכה ישראל את החמץ, ותי' כיון שרוצה לזכות אף שאינו יכול, אפ"ה הוה כדידי' לענין לעבור עליו בב"י.
ולפי"ז היכא שלא נתכוון כלל לזכות כגון סבור שלו הוא, לא מועיל קנין כלל ואינו יכול לזכות והנה הש"א ס"ס ע"ז העלה ע"פ הסוגיא דפסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל, ומוקי ר"י דפליגי בדבר הגורם לממון מ"ד מעל קסבר כממון דמי, ומ"ד לא מעל קסבר לאו כממון דמי, ורב אחא ב"י, אמר דכו"ע כממון דמי, ומ"ד לא מעל כר"י דאמר חמץ שע"ע הפסח אסור בהנאה ואין כאן גורם לממון, ומ"ד מעל כר"ש דמותר וה"ל גורם לממון, ע"כ. וכיון דכל חמץ בפסח גורם לממון הוא לר"ש דקי"ל כוותי' בהא דשרי חמץ שע"ע הפסח, הא ודאי כל חמץ בפסח שהוא שלו ברשותו קאי וכדידי' דמי אע"ג דאסור בהנאה כו' עי"ש.
ולפי"ז למאי דקיי"ל כר"ש ולמ"ד דהגלכמ"ד בודאי יכול לזכות חמץ בפסח אף דאסור בהנאה וכמו דמהני ביטול בפסח מדאורייתא לדידהו כמ"ש הש"א שם, כן יכול לזכות, אולם לפי מאי דקאי ראב"י אליבא דר"י דאמר חשעעה"פ אסור בהנאה א"כ אין כאן גורם לממון לפיכך אינו יכול לזכות, ומשכ"ל שפיר חמץ של נכרי שלא זכה בו הישראל דלא מהני זכי' באסה"נ. ומתורץ יפה קושית הצל"ח דמנ"ל לר"י למידרש דחד קרא קאי לחשעעה"פ שאסור בהנאה, דילמא קאי קרא לאסור בשל נכרי דלא נילף שאור דאכילה משאור דראי' ונאמר חמץ לאחר זמנו מותר, דזה אינו, דאי נימא חמץ לאחר זמנו מותר א"כ תו ליכא דמשכ"ל חמץ של נכרי שלא זכה בו הישראל באכילתו, לפי דעת ראב"י גופי' דס"ל דהגלמכמ"ד א"כ יש זכי' וקנין לחמץ בפסח וזכה בו הישראל בעידנא דלעסי', דהא הך קרא והקישא שאור משאור באכילה מיירא קרא כדכתיב כי כל אוכל מחמצת ול"ל קרא לרבות חש"נ דלא ניליף מהך הקישא, הא לא משכ"ל שלא יזכה באכילתו כקוש' התוס', אולם לבתר דנפ"ל לר"י דחמץ לאח"ז אסור א"כ אין כאן גול"מ ולא מהני זכי' בחמץ בפסח משכ"ל שפיר שאור דאכילה שלא זכה בו ישראל וכנ"ל וא"ש ודו"ק.
אמנם לדעת התוס' דסברי דבאמת לא משכ"ל חש"נ שלא יקנה הישראל החמץ באכילתו ורק בהנאה שרי לר"י חש"נ, נסתר תירוצינו על קושית הצל"ח, לזאת נלע"ד לתרץ לשיטת התוס' באופן אחר. דהנה הא דקאמר ראב"י דיליף הקישא שאור משאור, היינו מהך קרא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת, וכדאיתא לעיל ד' ה' דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ דכתיב שבעת ימים, וכו', דאין לומר דהיינו מהקישא דאך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכו', כי כל חמץ וכו' דהך הקישא איצטריך לחייב נשים במ"ע דתשביתו כמש"כ הצל"ח שם, וכן איצטריך להא דכתב הצל"ח ביצה ז' ליתן עשה על השבתת חמץ כמו השבתת שאור עי"ש, וע"כ דהיינו מהך הקישא דשבעת ימים וכנ"ל אולם גם על הך הקישא יש להקשות דאיצטריך להא דאמר ר"ז ביצה ז' פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו חמץ זהו שאור. וכתבו התוס' שם דאתא לחייב על אכילת שאור בכרת. וכן איצטריך למאי דאמר התם וב"ה ילפי ביעור מאכילה וכמו דאכילה בכזית כן ביעור בכזית. ואין לומר דכיון דקיי"ל אין היקש למחצה ילפינן מהאי הקישא תרתי, היינו דילפינן ביעור מאכילה לחייבו בכזית, וכן ילפינן שאור דאכילה משאור דראי', לפוטרו בחש"נ ז"א לפמש"כ הצל"ח בדף כ"ט להוכיח אליבא דר"י דס"ל ההוא לקובעו חובה בזמה"ז הוא דאתא, דל"א אהקל"מ כ"א בשהכל הוא בסגנון אחד, וא"כ להקיש מצה לחמץ לקובעו חובה בזה"ז, וכן לחייב נשים באכילת מצה, שפיר אמרינן לענין זה אהקל"מ, אבל להקיש חמץ למצה ג"כ בהך הקישא זה אין נכנס בגדר אהקל"מ, עיי"ש, וא"כ בנידן דידן כיון דהקישא אתא למילף ביעור מאכילה, תו לא מצינו למילף ג"כ אכילה מביעור בהך הקישא דאין זה בסגנון אחד.
ומכש"כ לפמש"כ התוס' ביבמות ח' ד"ה רבא אמר וכו' דקסבר דלענין איסורא הוא דאקשינהו קרא דבהכי איירי קרא ולא לענין התירא וכה"ג כתבו התוס' בקדושין ג' ד"ה ואשה, בריבוי קנינין ילפינן מהקישא ולא מעוטי קנינין, וכה"ג סיימו שם דלא נאמר גז"ש דחילול להקל אלא להחמיר, וא"כ כיון דהאי הקישא דילפינן ביעור מאכילה ניתן לדרוש להחמיר, תו לא מצינו לדרוש נמי להקל, וא"כ קשה טובא איך יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי'.
והנלע"ד ליישב, דבאמת הך תלמודא דר"ז פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לו"ל זהו חמץ זהו שאור, זה מצינו למילף מקרא המוקדם אך ביום הראשון תשביתו שאור, כי כל אוכל חמץ, דזהו חמץ זהו שאור לחייב כרת בשאור, ואייתר קרא דשבעת ימים למילף ביעור מאכילה ואמנם לר"י לשיטתו לא איצטריך הך הקישא למילף ביעור מאכילה
דהנה הפנ"י ושארי מפרשים הקשו דלענין מה איצטריך להו לב"ה למילף ביעור מאכילה לחייב בכזית הא ליכא מלקות בבל יראה דניתק לעשה כדאיתא בפסחים צ"ה, ולענין איסור אין נ"מ דקי"ל חצי שיעור אסור מה"ת. ובפרט לפי מה שהוכיח הצל"ח פסחים כ"ט ע"ב ד"ה ר"א, דהתוס' ס"ל דגם לענין ב"י ח"ש אסור מה"ת, א"כ קשה למאי אתא קרא לחייב בכזית. אולם הדבר נכון לפי שיטת הרמב"ם וגירסתו בפסחים צ"ה דב"י לא הוה ניתק לעשה והא דלא לקי הוא משום לאו שאין בו מעשה. אבל בקנה חמץ או שחימץ עיסה לקי שפיר א"כ איצטריך הקישא לענין מלקות.
והנה הגאון רע"א זצ"ל כתב [הובא דבריו בש"ש סימן ל"א] דב"י אי הוה נל"ע תליא בפלוגתא דר"י ורבנן אי אין ביעור חמץ אלא שריפה, או השבתתו בכ"ד, דלר"י דס"ל אבח"מ אלא שריפה שפיר הוי נל"ע אבל לרבנן דהשבתתו בכ"ד לא הוה נל"ע ולא דמי לנותר דשם ליכא להבא שום איסור וכבר עבר מה שעבר אבל בחמץ ניתק להבא שלא יעבור בב"י, עי"ש.
ומעתה מיושב קושייתנו הנ"ל, דלר"י לשיטתו לא איצטריך הך הקישא דילפי ב"ה ביעור מאכילה, דר"י ס"ל בפסחים כ"ו אבחמא"ש וא"כ ב"י הוה נל"ע א"כ אין נ"מ בשיעורו דח"ש אסור מה"ת, ומלקות ליכא אף בשיעור, ואייתר הך קרא למילף שאור דאכילה משאור דראי', וא"ש.
והנה התוס' פסחים כ"ח ד"ה אמרו לו אש"ת, וז"ל תימה לרשב"א לדבריהם דרבנן דאמרי שהם בשריפה, אמאי לא ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה, ואור"י דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל איסורין שבתורה ואפי' חמץ ע"כ, והפנ"י שם כתב לתרץ קושית הרשב"א לפ"מ דמשמע להו להתוס' דהך ילפותא דבל תותירו היינו במה מצינו, כ"ש דאין מקום לקושיתו דודאי לדבריהם דרבנן בלא"ה לא שייך האי ק"ו, ומה מצינו למילף חמץ מנותר, דמה לנותר שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמץ יש היתר לאיסורו דקיי"ל חמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא מדרבנן, והא דיליף ר"י בהך ברייתא חמץ בפסח בק"ו או בממ"צ היינו דאזיל לטעמי' דס"ל חמץ לאח"ז אסור מדאורייתא אפילו בהנאה, א"כ לפי"ז יפה השיבו לו חכמים לר"י אש"ת ותה"ע יוכיחו לדבריך. דלדבריהם בלא"ה איכא פירכא אחריתי, כנ"ל נכון וברור, עכ"ד. היוצא מזה דהך מילתא אבח"מ אלא שריפה או בכ"ד תליא בהא אי חשעעה"פ אסור בהנאה או לאו, ואי אמרינן דמותר מדאורייתא ע"כ השבתתו בכ"ד וא"כ ב"י לא הוה נלע"ש ואיצטריך הקישא דשבעת ימים למילף ביעור מאכי' לענין כזית ושוב ליכא למילף אכילה מביעור להתיר חמץ של נכרי וכנ"ל.
ומעתה מתורץ לנכון קושית הצל"ח הנ"ל דמנ"ל לר"י, וכו', דאי לא יליף מיני' לאסור חמץ לאחר זמנו שוב לא איצטריך קרא לדידי' לאסור חמץ של נכרי דמהיכא תיתי להתיר ואי משום הקישא דשאור דאכילה משאור דראי', הא איצטריך לי' האי הקישא למילף ביעור מאכילה, דהא לפום מאי דקיימינן השתא דחמץ לאח"ז מותר א"כ לא הוה ב"י נלע"ש וצריך הקישא דביעור מאכילה לחייב מלקות בכזית. אולם לבתר דנפ"ל לר"י דחמץ לאח"ז אסור בהנאה מדאורייתא, א"כ שפיר יכול למילף בממ"צ חמץ מנותר דאבח"מ אלא שריפה וא"כ הוה חמץ נלע"ש ואין מלקות ושוב אין נ"מ בשיעורו וכנ"ל ואייתר הקישא שפיר ודו"ק. ובהא דהבאנו לעיל באופן הראשון דדעת התוס' דאף בלא נתכוון לקנות מ"מ קני בלעיסה דשינוי קונה אף בלא כוונת קנין, הנה כעת מצאתי במקו"ח סי' תנ"ד שלא כתב כן, וכתב דוקא במתכוון לגזול קונה בשינוי אבל הכא לא נתכוון לגזול, דאין שינוי קונה אלא בגזלן, יעו"ש. וצ"ע ליישב לדעתו הראיות שהבאתי לעיל.
והנה אף לפי דבריו מ"מ עולים כהוגן דברינו בישוב דברי התוס', והוא מה"ט, כיון דלעסי' כבר נפסד המאכל לגבי אחרים ואינו שוה כלום כמבואר בכתובות ל' וע"ש בתוס' ד"ה ל"צ, וא"כ שוב קנה המאכל בפיו מטעם חצר דה"ל אבודה ממנו ומכל אדם, דקנה מטעם חצר כמ"ש השטמ"ק והובא במק"ח שם, ועי' בהפלאה שם שכתב דבכה"ג מהני יאוש שלא מדעת אפילו לאביי כמש"כ התוס' בב"מ כ"ב ע"ב ד"ה איסורא, וא"ש דברינו הנ"ל.
ובדברינו אלה נדחה מ"ש הפנ"י ליישב קושית התוס' על רש"י הנ"ל דמשכ"ל שמכר לו הנכרי החמץ והתנה עמו שלא יקנה עד שעת בליעה וה"ל חמץ של נכרי, ולפי הנ"ל זה אינו, דלא מהני התנאי בזה דמעידנא דלעסי' ה"ל אבודה מבעליו שאינו שוה אצלו כלום, וא"כ שוב קנה ממילא בפיו מטעם חצר, והמחוור כמו שכתבתי בס"ד ליישב קושית התוס' הנ"ל.
ובהאי ענינא ראיתי להצל"ח שהקשה אהא שהוכיח הגמ' דהדר בי' ראב"י, מדמוקי להא דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל כר"י דאמר חמץ לאח"ז אסור ולא הוה גול"מ שמ"מ דלא יליף שאור דאכילה משאור דראי' עי"ש, והקשה הצל"ח דמנ"ל זה, הלא אף בשאור דראי' גופא אם קיבל עליו אחריות אפילו גוף החמץ הוא של אחרים או של גבוה עובר בב"י, ואעפ"כ עדיין לא מעל, שאין מעילה אלא שינוי ועדיין לא יצא מרשות הקדש אלא שהוא חייב באחריות וה"ה כשלו לענין ב"י, וה"ה דהוא כשלו להיות נאסר בהנאה לר"י אף דיליף משאור דראי' וה"ה אסור בהנאה לעולם לר"י, לכך לא מעל שאינו שוה כלום ואינו גורם לממון, עי"ש.
והנה מה דפשיטא לרבינו הצל"ח דבנטילתו והגבהתו אין דין מעילה, הנה דעת רש"י ותוס' אינו כן כמבואר במעילה כ' דהא דתנן נעל אבן או קורה של הקדש לא מעל, הוי רק בגזבר משא"כ באינש אחרינא חייב בנטילתו מעילה וכן כתב רש"י ותוס' בב"ק כ' ובחגיגה י"א, אולם קושיתו היא רק לדעת הרמב"ם שהובא בקרן אורה כמו שהזכרנו לעיל דס"ל דגם אינש אחרינא אינו חייב מעילה עד שיהנה שו"פ [ועי' נדרים ל"ד נעלה לאוכלה מעל לפי כולה] א"כ קשה דילמא משו"ה לא מעל כאן לר"י דבנטילתו לבד קמה לי' ברשותו לענין אחריות אונסין א"כ עובר בב"י, וה"ל כחמץ של ישראל דנאסר לעולם משו"ה לא מעל דלא הוה אפילו גול"מ ולעולם איכא למימר דראב"י אמרה כשמעתי'. אמנם כן לפי מש"כ לעיל ליישב דעת רש"י מקושית התוס' דהיכי משכ"ל וכו', וכתבנו דמיירי דלא נתכוון לקנות כגון שסבור שלו הוא עיי"ש א"כ בנידן דידן ג"כ ע"כ מיירי שהיה שוגג דבמזיד ליכא מעילה, וא"כ לא קנה החמץ כלל בנטילתו והגבהתו וא"ש.
אולם ביותר נראה לענ"ד ליישב קושית התוס' על רש"י הנ"ל וכן קושית הצל"ח השני' על הא דקאמר הגמ' דהדר בי' ראב"י, לפי המבואר בב"מ נ"ז וכן הוא בחו"מ סי' ש"א דבעכום והקדש אין דין חיוב שומרים, ודעת המחבר והרמ"א שם דגם בפשיעה פטורים, א"כ בודאי גם גזל נכרי אינו חייב בשמירתו ואחריותו משעת גניבה דהא ההגבהה והמשיכה בגניבה לא קני לי' לגופי' רק לענין חיוב אחריות א"כ כיון דנתמעטו עכו"ם והקדש מדין שומרים ממילא פטור הגנב מאחריות אונסין, ועי' בחק יעקב בסי' ת"מ שכתב ג"כ בביאור דברי הרמב"ם שכ' בפקדון ביד ישראל וקבל עליו אחריות דבעי דוקא בשקיבל אחריות בפירוש דבסתמא לא מחייב באחריות בפקדון נכרי, ואם כן ה"ה בגזילת נכרי לא מחויב באחריותו בנטילתו.
ומעתה מיושב קושייתם לנכון לא מבעי' לדעת רוב הפוסקים בחו"מ סי' ש"א הנ"ל דשומר של הקדש ונכרי פטור אפילו בפשיעה אם כן בגזל נכרי אין שום חיוב אחריות על הגזלן, אלא אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דבפשיעה חייב מכל מקום הא הרמב"ם ס"ל דדוקא קבלת אחריות מגניבה ואבידה חייב בב"י משא"כ באינו חייב בגניבה ואבידה רק בפשיעה אינו חייב בב"י כמו שהוכיח הב"י דעת הרמב"ם כן אם כן כיון דשומר של נכרי והקדש פטור מגניבה ואבידה פטור גם כן מב"י, וא"ש היטב.
ויתיישב לנכון בס"ד בדברינו הנ"ל קושיא חמורה שהקשו הפנ"י בפסחים י"ג ובצל"ח ביצה י"ט, אמאי דאיתא שם אין מביאים תודה בחג המצות מפני חמץ שבה, ופריך הגמ' פשיטא, והקשו אמאי הוא פשיטא והלא לרב אחב"י בפסחים דיליף שאור דאכילה משאור דראי' וכי היכי דאתה רואה של אחרים ושל גבוה ה"נ אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, אם כן אם הקדיש תודה ולחמה קודם חג המצות למ"ד קדשים קלים לאו ממון בעלים, מותר להביאה בחול המועד פסח ולאכלה בפסח, ואף דהדר בי' ראב"י מכל מקום שוב לא שייך להקשות פשיטא עכ"ד הצל"ח, אולם לפי הצעתנו הנ"ל בישוב קושיית הצל"ח הנ"ל לפי שיטת רש"י, יתיישב הדבר לנכון, דהא ודאי לא אשכחן תנא דיליף שאור דאכילה משאור דראי' אלא ר' יהודא, לדעת ראב"י, ומתיר חמץ של נכרי באכילה, ואליבא דר"י גופי' יהי' מוכח דסובר קדשים קלים לאו ממון גבוה הוא, דאי נימא דסבר ממון גבוה ומתיר חמץ של תודה באכילה, אם כן הדרא קושית הצל"ח לדוכתא דאמאי מוקי חד מהנהו תלתא קראי דקאי לאסור חמץ אחר זמנו דיותר מסתבר דאתא לאסור חמץ של נכרי, ומאי שתירצנו דאי נימא חמץ לאח"ז מותר אם כן שוב לא משכ"ל חמץ של נכרי, שיקנה הישראל באכילתו מטעם שינוי או מטעם חצר ועדיף מחצר, דקונה אפילו לחובתו ויש לנו אריכות דברים בזה] וכנ"ל, ואין לומר דכיון דחמץ אסור בהנאה א"כ לא מהני קנין בזה וכנ"ל דז"א דכיון דמותר אחר הפסח אם כן ה"ל גול"מ דיש בזה קנין כמש"כ הש"א וכנ"ל. ומאי דיליף באמת ראב"י לר"י שאור דאכילה משאור דראי' אין לזה מציאות כ"א לבתר דיליף ר"י לחמץ אחר זמנו, א"כ ה"ל כאסה"נ דלא מהני בזה קנין ושפיר מצינו למילף שאור וכו'.
אולם אי נימא דסבר ר"י דקדשים קלים ממון גבוה הוא ומותר באכילה א"כ נסתר תירוצינו הנ"ל דהא בקדשים הניתן לאכילה לא שייך בזה זכי' וכמש"כ הצל"ח שם וכ"כ הריטב"א שם בסוכה ל"ה שהזכרתי לעיל לענין מע"ש למ"ד ממון גבוה הוא. א"כ אכתי קשה דמנ"ל לר"י לאסור חמץ לאח"ז דילמא קרא אתא לאסור חמץ של גבוה דהיינו חמץ שבתודה לאפוקי מילפותא דשאור דאכילה משאור דראי', וקושית הצל"ח קמה וגם נצבה, ועכצ"ל דבאמת ס"ל לר' יהודא דק"ק ממון בעלים הוא ואף אי ילפינן שאור דאכילה מ"מ חמץ שבתודה אסור באכילה, דגם בב"י עובר כמו תרומה ביד כהן, ומעתה א"ש דפריך הגמ' בפסחים ובביצה שם אהא דקאמר אין מביאין תודה בחוה"מ, פשיטא, דהא אפילו לר"י דמתיר חמץ של נכרי באכילה מ"מ בחמץ של תודה אסור באכילה מטעם דלאו ממון של גבוה הוא רק ממון בעלים, וא"ש.
ובדברי הדו"ח הנ"ל שהעלה בענין בל יראה אי הוה נלע"ש או לא תליא בהא דאי אבח"מ אלא שריפה הוה נלע"ש ואי השבתתו בכ"ד לא הוה נלע"ש, יתיישב בזה קושית הש"א סי' פ"ב שתמה על התוס' פסחים, ד' ד"ה וכתיב אך ביום הראשון וכו' ואור"י דמיתורא דקרא דריש והקשה הש"א דהא איצטריך קרא לענין דלהוי נלע"ש כמש"כ התוס' כ"ט ד"ה רב אשי בשם ר"י גופי' א"כ קשיא דידי' אדידי', ולפי הנ"ל א"ש דהא הך שקלא וטריא דגמ' קאי דלא נימא אך ביום הראשון קאי איו"ט עצמו וא"כ א"א לומר דאבח"מ אלא שריפה דביו"ט אסור לשורפו כדאמר לקמן מצינו להבערה שהיא א"מ וע"כ דהשבתתו בכ"ד וא"כ שוב לא הוה נלע"ש ומיותר אך ביום הראשון לגמרי, אבל לקמן כ"ט קאי ר"י לפי האמת דאך ביום הראשון הוה מעריו"ט וס"ל לר"י כדעת הפוסקים דאבח"מ אלא שריפה ושפיר הוה נלע"ש, ודו"ק.
ובדברי הדו"ח הנ"ל יתיישב מה שהקשה בצל"ח ד' ס"ג על פרש"י במתני' שכתב בדר"ש בד"ה חייב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ואיכא מלקות נמי דשחיטה ע"כ דאמאי פרש"י דוקא בדר"ש ולא בדר"י דאמר אף התמיד, דלילקי נמי משום ב"י, ולפי הנ"ל א"ש דלר"י הוה ב"י נלע"ש מדס"ל אבח"מ אלא שריפה, אבל אליבא דר"ש דהוא חכמים החולקים על ר"י וס"ל השבתתו בכל דבר לא הוה נלע"ש ושפיר לקי משום בל יראה, וא"ש וק"ל.
ועוד בה שלישי' ליישב במועצות ודעת קושית הצל"ח הנ"ל על שיטת רש"י, דהנה התוס' בסוגיין הקשו על פרש"י דראב"י מתיר חש"נ באכילה וקשה דא"א וכו', עי"ש, והנה ליישב דעת רש"י ע"פ מש"כ בס' הפלאה כתובות ל' על דברי התוס' ד"ה ולאביי פטור, והא אמר ר"ח וכו', הרי הו"מ לאקשויי אמתניתן דכל שעה דקתני האוכל חמץ של הקדש במזיד פטור מן התשלומין לפי מאי דמוקמינן כר' נחוניא בה"ק. וכתב בס' הנ"ל לתרץ דהא הרמב"ם כתב בפ"א מה' חמץ דהקונה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה, א"כ לא שייך לומר מדאגבהי' קני', וכבר נתחייב משעת הגבהה, דאין לחייבו ממון על ההגבהה משום דאיכא מלקות על ב"י בשעה שקנאו וחייב מלקות פטור מן התשלומין, רק בשעת אכילה כבר הוה ב"י לאו שאין בו מעשה, כמש"כ הרמב"ם שם וכו' עיי"ש. וע"פ דבריו יש ליישב גם קושית התוס' הנ"ל על שיטת רש"י, דשפיר משכ"ל שלא יהא החמץ של ישראל בגזל חמץ מנכרי, ואין לומר כיון דחייב באחריותו הוה כשלו, דהמלקות דבל יראה פוטרו מן התשלומין וכנ"ל ולא הוה כלל באחריותו וא"כ לא הוה שלו, ולכאורה יש לדחות דבר זה דהא באמת הגזלן אין לו קנין בגוף הגזילה קודם שנשתנית רק שעובר בב"י משום דקאי באחריותו לענין חיוב אונסין והוה כשלו כמ"ש התוס' וא"כ אי נימא דמלקות דב"י פוטרו מחיוב אחריות אונסין א"כ שוב אין כאן לאו דבל יראה ולא שייך לומר דהמלקות דב"י פוטרו מתשלומין, דהא כיון דנפטר מתשלומין שוב אין כאן מלקות, וכן ראיתי בחידושי הרי"מ זצ"ל לפסחים שהקשה כן על סברת ההפלאה ועי"ש.
ולענד"נ דברי ההפלאה כפשוטו דכיון דשני הענינים היינו מלקות ותשלומין חדא באידך תליא א"כ א"א לחייבו כלל לא במלקות ולא בתשלומין.
ומעתה יתיישב תירוצנו הנ"ל על קושית התוס' לפי שיטת רש"י, דבאמת לא קמה באחריותו בעידן דגזלי', דאם כן ה"ה עובר בב"י וחיוב מלקות פוטרו מתשלומין, וכן בשעת אכילה משכ"ל דלא קני בלעיסה והיינו היכא דבלע שלם בלא לעיסה, ומשכ"ל חמץ נכרי, והדבר נכון. ובדברינו הנ"ל יתיישב לנכון קושית הצל"ח שהקשה על הא דקאמר גמ' שם ע"ב והא ראב"י אליבי' דר"י יליף שאור וכו' ולא נאסר חמץ של הקדש ואמאי לא מעל האוכל חמץ של הקדש בפסח הא הוה גורם לממון, והקשה הצל"ח הלא אף בשאור דראי' אם קבל עליו אחריות אפילו אם גוף החמץ של אחרים הוא או של גבוה עובר בבל יראה ואם כן כיון דאגבי' קני' להתחייב באחריותו ותיכף עובר בבל יראה ואף על פי כן עדיין לא מעל שאין מעילה אלא שינוי ועדיין לא יצא מרשות הקדש אלא שהוא חייב באחריותו וה"ה כשלו לענין ב"י וה"ה דהוה כשלו להיות נאסר בהנאה לר"י לכך לר"י כשאכלו אח"כ לא מעל שאינו שוה כלום ואינו גורם לממון כו' עיי"ש.
אכן לפי האמור ניחא דהא באמת ס"ל לראב"י אליבא דר"י דלא קני משעת הגבהה להתחייב באחריותו מטעם דא"כ ה"ה חייב מלקות שקנה חמץ בפסח והמלקות פוטרו מתשלומין של אחריות אונסין ולא הוה כלל חמץ של ישראל ואם כן לא נאסר בהנאה ומקשה שפיר הגמ' והא ראב"י הוא דאמר דילפינן שאור וכו' ומותר החמץ של הנכרי ושל הקדש וה"ל גול"מ ואמאי לא מעל?
והנה לכאורה אין דברינו מספיקים בישוב קושיית הצל"ח, דהא איכא למימר דלא הדר בי' ראב"י מטעם שכתב הצל"ח ומיירי שהי' שוגג גם על החמץ דלאוקימתא דראב"י אין מוכרח שהיה מזיד על החמץ, וגם י"ל דמיירי שהיה שוה פרוטה ולא היה בו כזית שאינו חייב בבל יראה ואין כאן מלקות, ונדחה תירוצינו הנ"ל. ולומר דכיון דסתמא קתני האוכל חמץ של הקדש במועד, מסתמא מיירי בכל גוונא אף שהיה מזיד על החמץ והיה בו כזית, זה דוחק דהא לאוקימתא דרנבה"ק מיירי דוקא שהיה מזיד על החמץ, ולאוקימתא דאין פודין וכו' מיירי דוקא שלא היה שו"פ בהאפר כמש"כ התוס', הכי מתפרש להו שפיר הך ברייתא דלא מיירי בכל גוונא.
אך באמת הדבר נכון מאד, דהנה יש להקשות דאמאי הוצרך ראב"י לאוקמא דכו"ע ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי והוא דלא כשמעתי' כמש"כ בחידושי הרשב"א שבועות ל"א יעו"ש שכתב דראב"י סובר דלאו כממון דמי, הרי מצי לאוקמא דכו"ע לאו כממון דמי כשמעתי' רק דיפרש פלוגתתם בהיפוך דמ"ד מעל ר"י דס"ל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואף דלאחר שיפדה את ההקדש ה"ה ממון של הפודה ונאסר, מ"מ מצינו תקנתא בזה והוא שיערב הגזבר מקודם החמץ של הקדש במינו בס' ואין כאן משום אין מבטלין איסור לכתחילה דשל הקדש לא נאסר מעולם ועדיין היתר הוא, ואח"כ יפדנו הישראל ויהנה ממנו לדעת הב"ח הובא במג"א סי' תמ"ז, ולדעת הע"ז בסי' תמ"ז סעיף ג' מותר לערבו גם כדי לאוכלו, ואם כן הוה ממון גמור ולא גול"מ, לא מיבעי' לתירוץ שני של התוס' ד"ה אין פודין, אלא אפילו לתירוץ א' עי"ש, מ"מ כאן חזי ליהנות מן ההקדש לאלתר כמו שהוא, וע"י תערובות, ובודאי הוה ממון גמור. ומ"ד לא מעל, רבנן דר"י דס"ל דגם חמץ דשל אחרים ושל גבוה אסור ואם כן אסור לערבו בפסח משום דאין מבטלין איסור לכתחילה ולמ"ב לדעת הפוסקים דהא דאמ"א הוא דאורייתא, בודאי ניחא, אלא אפילו למ"ד שהוא מדרבנן, מכל מקום כיון דס"ס לא חזי ליהנות, ממנו ע"י תערובות' לא הוה ממון. ובהכרח לומר הא דלא אוקמא ראב"י כן, אחת משתי אלה, או דהדר בי' וס"ל דגם לר"י אסור חמץ של אחרים ושל גבוה. באכילה ובהנאה, ואם כן לא יתכן כבעל וכנ"ל, דאין מבטלין איסור, או אי נימא דלא הדר בי' לא ניחא לי' לאוקמי כן משום דמשכ"ל דגם לר"י לא מעל וכגון דע"י הביטול והפירור עם שאר מינו יופחת מדמיו כדי דמי החמץ וה"ל מנא דלא שוה נחבלי', ואם כן לא הוה ממון כלל, וס"ל לראב"י דברייתא סתמא קתני ומיירי בכל גוונא אף באופן הנ"ל.
אמנם אם כן שוב נשאר הראי' דהדר בי' ראב"י מחמת אוקימתא דידי' דאי מיירי מתניתן בכך גוונא אם כן מיירי אף היכא דהיה מזיד על החמץ והחמץ היה בו כזית ואם כן לא שייך לומר מדאגבי' קני' דהמלקות פוטרו מממון וכנ"ל, ואם כן ממנ"פ מוכרח לומר דהדר בי', ועצה עמוקה היא.
ובזה יש ליישב גם קושיא השניה של הצל"ח דמנ"ל דמההיא דמקיש ר"י שאור לשאור הדר בי' דלמא מהך אוקימתא הדר בי' ולפי דברינו הנזכרים לעיל ניחא דאי נימא דמהא הדר אם כן אמאי שבק ראב"י להך מתניתא בלא פירוקא והוה לי' לאוקמא באופן הנ"ל וכאמור, ואי משום דלא ניחא לי' לאוקמא רק בגוונא דמפסיד להקדש וס"ל דמסתמא מיירא מתניתא, בכל גוונא, אך מוטב ליישב כן כמו שניחא להו לשארי אמוראי וכנ"ל מלהניח בלא פירוקא וע"כ דמההיא הדר בי' ראב"י, וא"ש.
אמנם יש להבין בעיקר תירוצנו הנ"ל דלא אמרינן בעידנא דאגבי' קניא משום דהמלקות דב"י פוטרו מתשלומין דאכתי קשה לשיטת התוס' כ"ע סוף העמוד ולקמן צ"ה דב"י הוי נלע"ש דתשביתו, אם כן אין כאן מלקות כל עיקר, ולכאורה היה אפשר לומר דאליבא דר"י קיימינן ור"י הא ס"ל בענין שילוח הקן דלא הוה נתל"ע משום דשלח מעיקרא משמע כדאיתא בחולין קל"ט, ואם כן ה"נ בעשה דתשביתו שהיא לאחר חצות היום וב"י אינו עובר עד הלילה, ואם כן בודאי לא הוה נתל"ע.
אך באמת רש"י ס"ל דב"י עובר, מחצי היום של י"ד כמש"כ החק יעקב סי' תמ"ג וא"כ כיון דעיקר מצות תשביתו הוא מתחילת שבע, בזמן איסורו א"כ א"א לומר מעיקרא משמע דהא שעת ביעורו הוה ממש בזמן איסורו, ועי' לעיל ה' דיליף לה לזמן איסורו מאך חלק והיינו מחצי היום ואילך ואז חל עליו מצות ביעורו, וא"א לומר מעיקרא משמע, ושפיר הוה נתל"ע ואין כאן חיוב מלקות בלאו דב"י ואיך יתכן לומר דפוטרו מתשלומין.
אכן הדבר נכון מאד, דכיון דר"י ס"ל אבעח"מ אלא שריפה ולפי שיטת התוס' לעיל י"ב א"כ כשאכלו ביטל ממילא להעשה דתשביתו, ושוב לקי למפרע אלאו דב"י, וכן מצאתי כיו"ב בדו"ח מערכה ה' עי"ש, ועי' בפנ"י דגם רש"י ס"ל כפר"ת הנ"ל לפי מאי דיליף ר"י מעיקרא דחמץ בשריפה מק"ו מנותר עי"ש, דלפי"ז הוה חמץ בשריפה, דוקא אחר שעת ביעורו, וא"כ י"ל דאוקימתא דראב"י בדר"י אזלא לפי מה דיליף ר"י מעיקרא ק"ו מנותר, ואין למילף מהק"ו כ"א אחר שעת ביעורו וא"כ כשאכלו אח"כ נתחייב למפרע מלקות אלאו דב"י, דביטל להעשה דתשביתו דדינו בשריפה דוקא ואתי שפיר.
והנה לעיל באופן ב' כתבנו בשם הפנ"י דהא דיליף ר"י דאבח"מ אלא שריפה מנותר, לא יתכן כ"א לפי מה דשמעינן לר"י גופי' דחמץ שע"ע הפסח אסור, א"כ הוה שפיר דומיא דנותר, דאין היתר לאיסורו עי"ש אבל לדעת רבנן דמותר, א"א למילף מנותר, דאיכא למיפרך האי פירכא. ומעתה מיושב לנכון קושית הצל"ח דמנ"ל לר"י לדרוש חד קרא על לאח"ז דילמא אתא לחש"נ, וכנ"ל,
והשתא א"ש דלא משכ"ל חמץ ש"נ שלא יקנה הישראל מקודם בעידנא דאגבי' וכקושית התוס', וגם א"א לומר דמיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה וכדאיתא בכתובות ל"א, דזה לא יתכן כאן, דאי הוי באופן שנמאס המאכל שאינו שוה כלום א"כ כיון דלא שוה לבעלים מידי, הוי הפקר ותקנה לי פיו כידו לגמרי וה"ה חמץ של ישראל, ואי מיירי באופן שלא נמאס, מ"מ ע"כ מיירי במצי לאהדורי, א"כ מעידנא דלא אהדר קני לי' לענין דחייב באחריות והוה ג"כ כשלו כמש"כ התוס' הנ"ל וע"כ צ"ל דכיון דבעידנא דאגבי' נתחייב על לאו דב"י וחיוב מלקות פוטרו מתשלומין ממילא הוה שאור דנכרי, אך קשה הא ב"י הו"ל נתלע"ש וע"כ דכיון דאכלו אח"כ הרי ביטל לעשה דמצותו בשריפה דוקא, ושוב לקי למפרע, אך זהו ניחא למ"ד דוקא שריפה אבל אי השבתתו בכ"ד, לא ביטל כלל לעשה, ולדעת הבעה"מ באכלו הוה ג"כ השבתה, אולם כיון דס"ל לר"י חמץ לאח"ז אסור, א"כ מצינו למילף מנותר דדוקא בשריפה, ושפיר משכ"ל שאור דנכרי לענין אכילה, אכן אי נימא דחמץ שע"ע הפסח שרי ע"כ השבתתו בכ"ד ולא איצטריך קרא למעוטי חש"נ דלא משכ"ל כלל, ומיושב קושית הצל"ח.
ובדברינו הנ"ל יש ליישב קושית הצל"ח והאו"ת, דאמאי נקט במתניתן חמץ של נכרי שעעה"פ, הא גם בחמץ של ישראל כשלא קיבל הנפקד אחריות דאינו עובר הנפקד בב"י כמ"ש המג"א סי' תמ"ג ס"ק ה', ג"כ שרי לטעמא דראב"י דילפינן ביעור מאכילה, ואין לומר כיון דהמפקיד עובר הרי נאסר לכל העולם, דהלא משכ"ל כשביטל המפקיד החמץ כו' עיי"ש.
ולפי דברינו א"ש, דלא משכ"ל באכל חמץ של נכרי דלא להוי של ישראל, דקני בהגבהה, וע"כ צ"ל כתירוצינו דכיון דלא קני' לגמרי גופו של חמץ רק לענין אחריות והוי כשלו, אכן כיון דבעידנא דאגבי' קני' מתחייב במלקות על לאו דב"י, א"כ אין לוקה ומשלם והמלקות פוטרו מהתשלומין.
אמנם זה ניחא בחמץ של נכרי דלא קנה לגמרי, אולם בחמץ של ישראל כשביטל המפקיד א"כ מעידנא דאגבי' לאכול קני לגמרי דהא הבעלים ביטליה והוי הפקר, א"כ דומה זה ממש למש"כ הרמב"ם בקונה חמץ בפסח דלוקה וא"כ ה"ה חמץ של הגזלן ממש ואין שום היתר. ודוק. **(מכאן ולהכא נמצא מוקף בשני עיגולים ולא נגמר הענין. המעתיק)**
אמנם באמת יש לעורר ביסוד דברינו שכתבנו ליישב קושית התוס' הנ"ל, משום דבשעת הגבהה נתחייב במלקות משום ב"י ופוטרו מתשלומין, כמש"כ בס' הפלאה, ולא נתחייב באחריותו והוי חש"נ. ויש לפקפק לפמש"כ לעיל באופן ב' בשם הגאון רע"א זצ"ל במערכה ה' דלר"י דס"ל אבחא"ש א"כ ה"ל לשנל"ע וכנ"ל ומעתה תו אין מלקות בב"י ואינו פוטרו מממון, ויעו"ש במערכה הנ"ל שכתב כעין דברינו למתני' דלקמן ל"ב, וכתב שם כיון דלבסוף אכלו א"כ הרי ביטל העשה דתשביתו ולקי למפרע על לאו דב"י, אולם לפמש"כ הגאונים מפרשי הים רב"ק דאף כשביטל העשה אח"כ, מ"מ כיון דבשעה שעבר על הל"ת הוי נלע"ש שפיר מתחייב ממון כאשר נבארנו לקמן, א"כ נסתר תירוץ זה, ועוד יש לעורר על תירוץ זה ואכמק"ל.
לזאת נראה ליישב קושית תוס' הנ"ל בסגנון הנ"ל ע"פ מה שהקשה בים התלמוד רב"ק על הא דפריך בגיטין נ"ב על מ"ד מנסך ממש, הא מעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, דהא במכות ט"ז פריך והא איכא גזל דמשכ"ל ביטלו, ומשני, התם כיון דנתחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם וכתבו בתוס' שם דהיינו כיון ששרפו ונתחייבו בתשלומין כל אימת דמשלם לא לקי, וא"כ כיון דהגביהו על מנת לגוזלו חייב מלקות על ההגבהה משום לא תגזול רק דאכתי ה"ל נלע"ש, אבל אח"כ כשמנסך היין ה"ל כאילו שרפו. ואינו יכול להשיב הדבר בעינו, דבהיזק בידים אינו יכול לומר הרשל"פ. וא"כ הרי ביטל העשה ונתחייב מלקות למפרע כמש"כ רש"י שם בסוגיא דביטלו, וא"כ אמאי מתחייב כאן על ההגבהה, הא אינו לומ"ש, וכאן אין לומר כיון דמתחייב ממון בשעת ניסוך ה"ל נלע"ש, דזה אינו כיון דבשעת ניסוך הוה קלב"מ א"כ תו פטור על התשלומין א"כ ממילא אף על שעת הגבהה פטור דאינו לוקה ומשלם והיא קושיא גדולה ונפלאה עכ"ד.
והגאונים מפרשי הים שם תירצו דודאי חשיב שפיר בזה להנל"ע אף שבשעה ששרף את היין דהיינו שנסכו, בא לו חיוב מיתה והוה קלב"מ, משום דתיכף כשגזל הי' עליו קיום עשה זו, וא"כ כששרף אח"כ את הגזילה אף דאז בא לו חיוב מיתה ופטור מתשלומין, מ"מ חיוב הממון הוא עליו משעת הגזילה ואין המיתה של אח"כ פוטרתו, והוה עדיין ניתק לעשה דתשלומין דכל אימת דמשלם לא לקי כמ"ש התוס' וכן מבואר בהרב המגיד פ"ג ממלוה דהטעם הוא משום דמעיקרא כשגזל ניתק הלאו הזה לתשלומין, וז"ב, יעו"ש.
והנה ע"פ דברי הגאונים הנ"ל אתקיף לן חדא דיש לשדות נרגא בדברינו, מש"כ ע"פ המערכה להגרע"א דכיון דלבסוף כשאכלו ביטל העשה דתשביתו, ולקי למפרע על הלאו דבל יראה וא"כ המלקות פוטרו מתשלומין וכנ"ל, דזה אינו דכיון דתיכף כשגזל ה"ל ניתק לעשה אין המלקות פוטרו מתשלומין וכנ"ל,
אולם אנחית לן חדא דבדבריהם יש לנו ברוחה ליישב קושית התוס' עפמש"כ הרמב"ם דבגזל נכרי איכא לאו דלא תגזול ועי' חו"מ סימן שמ"ח, וכן איכא עשה דוהשיב, עי' בשעה"מ ולפי"ז משכ"ל כשביטל העשה תיכף בשעת הגבהה אליבא דראב"י אליבא דר"י והיינו כשגזל חמץ של נכרי בפסח וא"כ נתחייב באחריותו מעת שהגביהו, ונאסר ומחויב לשורפו, אכן הרי עבר בעת ההיא בלאו דלא תגזול וכאן לא הוה ניתק לעשה, דהא מחוייב לשרוף את החמץ לר"י דסבירא לי' אין ביעור חמץ אלא שריפה, וא"כ בעידנא דקניא דהיינו בעת שגזלו, עבר על לאו דלא תגזול באופן דלא הוה ניתק לעשה, דהא ברגע ההוא נתחייב בהשבתתו דהיינו לשורפו ולשלם דמים להנגזל, אך החיוב מלקות דלא תגזול פוטרו מתשלומין וא"כ לא הוה כלל ניתק לעשה, לא בעינן שישיב הגזילה בעיניה דהא מחויב לשורפו, ולא לשלם דמים דבזה גם כן הוה לי' ניתק לעשה, אך כיון דנתחייב [מלקות פוטרו מתשלומין] [נשאר דבר שאינו מסוים].