משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת פסחים. · דף ח ע"ב
אמר ר' אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, שאין לו קרקע אינו עולה, ונפקא לי' מדכתיב לא יחמוד איש את ארצך עי"ש.
מצאתי באמתחות כתבי א"א זצ"ל שכתב ע"ז, וז"ל הרמב"ם השמיט דין זה, ותמה עליו המשנ"ל מדוע השמיטו
ונראה לי דהנה התוס' לעיל ד' ג' ע"ב כתבו גבי ריב"ב שלא עלה לרגל, דמי שדר בחו"ל פטור מן הראי', וכתב המל"מ פ"א מה' קר"פ שלא ידע מאין הוציאו דין זה?
ונ"ל דהוציאו התוס' דבר זה מהא דאיתא בריש מס' גיטין, בטעמא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ, רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה, ורבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ופריך התם לרבא א"כ ממדינה למדינה בא"י נמי יצטרך לומר בפ"נ ובפ"נ? דהא אין עדים מצויין, ומשני כיון דאיכא עולי רגלים משכח שכיחי, עי"ש.
וא"כ מחו"ל לא"י מדצריך לומר בפ"נ ע"כ דליכא עולי רגלים וכדברי התוס'. אך הא גופא קשיא מנ"ל להגמרא לפעור מן הראי' מי שדר בחו"ל, הא חובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, וע"כ צ"ל דממעטינן מארצך, דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך, וכמו דאמרינן בחולין קל"ו דאשר תביא מארצך דכתיב גבי בכורים, למעוטי פירות חו"ל, ה"נ אמרינן הכא, דוקא מי שדר בא"י מחויב לעלות לרגל דעליו קאמר קרא ולא יחמוד וכו', אבל לא מי שדר בחו"ל, וכיון דארצך אתא למעוטי חו"ל א"כ תו ליכא למעוטי מארצך מי שאין לו קרקע, דליכא למימר דתרתי ש"מ, זה אינו, דהא חזינן גבי בכורים דאיצטריך תרי מיעוטי, את האדמה אשר נתת לי למעוטי מי שאין לו קרקע, ואשר תביא מארצך למעוטי חו"ל, וכדאיתא בחולין שם, וא"כ ה"נ גבי ראי' דליכא אלא חד מעוטא דארצך, לא ממעטינן אלא חו"ל, וא"כ ר' אמי דממעט מארצך מי שאין לו קרקע, ע"כ צ"ל דסבר דגם הדר בחו"ל חייב בראי' כיון דמפיק האי מיעוטא למי שאין לו קרקע וא"כ יקשה לדידי' קושית הגמ' גיטין דממדינה למדינה בא"י נמי יצטרך לומר בפ"נ ובפ"נ ולדידי' לא שייך תירוץ הגמ' דא"כ אפילו מחו"ל לא"י נמי הא איכא עולי רגלים, וע"כ צ"ל משום דבא"י בקיאין לשמה, אבל הרמב"ם דפסק בהל' גיטין כרבא דהטעם משום שאין עדים מצויין לקיימו וע"כ צ"ל דמש"ה ממדינה למדינה בא"י אצ"ל, משום דאיכא עולי רגלים, ומחו"ל לא"י צ"ל, דליכא עולי רגלים, וא"כ איצטריך מיעוטי דלא יחמוד לפטור חו"ל וא"א עוד למעוטי מזה מי שאין לו קרקע, ומשו"ה השמיט הרמב"ם האי דינא. עכ"ל ודפח"ח.
ולי הצעיר נראה ליישב קושית המשנל"מ אמאי השמיט הרמב"ם האי דינא, ע"פ דברי התוס' הנ"ל מדף ג', ועי' בקהלת יעקב בחידושיו דהתוס' למדו להאי דינא מהא דר' אמי דמי שאין לו קרקע פטור מן הראי' משמע שאינו עולה כלל, ובכל ג' רגלים, דהיינו דדריש מקרא דלא יחמוד וכו', ואי חייב בפסח הרי ע"כ עולה בפסח כו' יעו"ש.
והנה הקשיתי קושיא חמורה לפי"ז דמי שאין לו קרקע פעור מן הפסח, א"כ למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ומבואר בגיטין מ"ח לענין בכורים, דאליבי' מביא ואינו קורא, א"כ איך משכ"ל דגר חייב לעשות פסח והרי הגרים לא נעלו חלק בארץ, והלא מקרא מלא הוא, וכי יגור אתך גר ועשה פסח.
אמנם נראה לי ליישב דמשכ"ל שפיר בגר שיש לו קרקע כגון שנשא אשה שירשה קרקע מאביה ומתה וירשה הגר. אמנם זה ניחא רק למ"ד ירושת הבעל דאורייתא, עי' בב"ב קי"א ובכתובות פ"ג, אבל למ"ד דרבנן, עדיין הקושי' במקומה עומדת.
אמנם נראה דמשכ"ל בסיבת הבן, כגון שהי' להגר בן מהאשה הנ"ל ומתה וירשה בנה, ואח"כ מת הבן וירשו אביו הגר. אך על תירוץ זה יקשה מהא דלקמן צ"ג ואזדי לטעמייהו דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי, כו', והתם לא יצוייר תירוץ זה בסיבת הבן. ואין לומר דמצינו כגון שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דבכה"ג אינו בתורת ירושה ואין אביו יורשו כמבואר ב"ב קמ"ט גבי איסר גיורא עי"ש. איך נוכל לומר דרבי יסבור כרשב"ג דס"ל ירושת הבעל דאורייתא בכתובות פ"ג ומשכ"ל בסיבת הבעל כמבואר לעיל.
אמנם הרמב"ם בפ"א מה' נחלות פסק דירושת הבעל דרבנן, וגם פסק בהי"ב מה' זכי' דקנין פירות לאו כקנין הגוף וגם פסק בפ"ה מה' קר"פ להא דרבי דגר שנתגייר בין שני הפסחים מחויב לעשות פסח שני, אם כן אליבי' חוזר וניעור הקושיא הנ"ל דאיך משכ"ל שיש לו קרקע להגר שנתגייר בין שני הפסחים, ולכן השמיט דר"א.
ובאופן אחר נראה לי ליישב תמיהת המשל"מ ע"פ מה שראיתי בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' קכ"ד שהביא קושיא חמורה מחכם אחד, וז"ל שוב הקשה פר"מ אתוס' ריש פסחים מי שאין לו קרקע פטור מפסח כשם שפטור מן הראי', אם כן מ"ע דמכשירי פסח דוחין שבת לר"א פ' אלו דברים, הא מבואר פ' ראד"מ קל"א דמודה ר"א בציצית לטליתו ומזוזה לפתחו שאינו דוחה שבת והטעם משום הואיל ובידו להפקירן אם כן ה"נ הואיל ובידו להפקיר קרקעו ויהיה פטור מפסח וממילא לא ידחה שבת? ותירץ שם הח"ס וז"ל מכל מקום נ"ל דר"א לטעמי' דס"ל במתניתין דערכין כ"ח ע"א דאם החרים כל נכסיו אפילו בדיעבד אינם מוחרמין וה"ה להקדש והפקר כמבואר שם דחד דינא אית להו עי"ש.
והנה מה דפשיטא לי' להח"ס דה"ה להקדש והפקר אפילו בדיעבד לא מהני, היינו ממה שמבואר שם דר"א ל"ל דר' אילא דאמר באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ופרש"י שם דר"א ל"ל דר"א דאי בזבז טובא לא איכפת לן אלא ששייר לעצמו קצת דומיא, וכו' עי"ש.
אמנם בעניותי מספקא לי טובא דודאי מפשט השמועה דהתם משמע דלענין דיעבד מהני דהא דר' אילא דוקא לענין לכתחילה איתמר, דהרי נקט ר' אילא בלשונו "באושא התקינו", משמע שהוא תקנ"ח, וגם ר"א לא פליג עלי' אלא דס"ל דאפילו אי בזבז טובא לא איכפת לן ובלבד שישייר לעצמו קצת כמו שפרש"י שם, אבל בעיקר הדין שהוא תק"ח לא פליג עלי', ועוד דאי נימא דלר' אלעזר אפילו בדיעבד לא מהני, לימא בדיעבד איכא בינייהו, דלר"א לא מהני, ולר"א ב"ע מהני בדיעבד כמבואר בח"ס שם, ועוד נראה לי להביא ראי' דלא איירי ר"א אלא בחרמין ולא בהקדש והפקר, מהא דתנן שם כ"ג] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה ממנה, ר"י אומר אינו צריך ושם בגמ' ואלא הא דאמר רב הונא שכמ"ר שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן כו', לימא כתנאי אמרה לשמעתי', לא ע"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכמ"ר מודו, כו', ואם איתא לסברת הח"ס הנ"ל דאין חילוק לר"א בין חרמין להקדש והפקר, היכי בעי הגמ' לאוקמא להא דר"ה גם לר"א, הלא ר"ה ע"כ לס"ל להא דר"א, דר"ה נקיט בלשונו שכ"מ שהקדיש כל נכסיו, ולר"א לא מהני כלל בכה"ג וע"כ פליג ר"א עלי' דר"ה, ויותר יש לי להוכיח ראי' לדברינו מהא דתנן שם כ"ג ע"ב רא"א אם הי' איכר נותן לו צמדו, חמר נותן לו חמורו, היה לו מין אחד מרובה כו', והרי ע"כ התם מיירי שלא שייר לעצמו מאותו המין דאל"כ אין מסדרין לו, ואעפ"כ הקדישו הקדש, ועי' בשבת קכ"ז ע"ב דמשם ג"כ יש להביא ראיה וכיון שכן נשאר קושית החכם הנ"ל בתקפו, ואין לומר הואיל ולכתחילה אסור להפקיר לא מיקרי בידו להפקירן, דהא משמע דכ"ע אית להו הא דר"א ואעפ"כ קאמר הגמ' הואיל ובידו להפקירן וגם התם בשבת איכא לכתחילה איסורא להפקיר בשבת.
וגם מה שרצה הח"ס לתרץ קושיא הנ"ל דריב"ב הוא מבני בתירה דלא ידעו אי פסח דוחה שבת כו', עי"ש, לענ"ד קשה הדבר לאומרו דודאי ריב"ב לא היינו בני בתירא, דהא ב"ב היו בזמן הלל הזקן וריב"ב הי' בזמן ר' עקיבא כמבואר בשבת צ"ו א"ל ריב"ב עקיבא כו' שהוא היה זמן רב אחר הצל הזקן.
וראיתי בס' ענף יהושע בח' לשבת קל"א שעמד על דברי הח"ס והרגיש קצת במה דכתבנו. וראיתי שתירץ שם על קושית החתם סופר הנ"ל, ע"פ מה שכתב הב"א בחידושיו לחגיגה ו' דע"כ ר' אלעזר דס"ל בפסחים ע"ז דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, ל"ל הא דר' אמי כו' אם כן לפי זה יתורץ היטב דלק"מ לר"א לשיטתו משום דעיקר סברת התוספות דמי שאין לו קרקע פעור מפסח הוא דמדמי לראי' דפטור משום הא דר' אמי וא"כ כיון דר"א גופי' ל"ל דרב אמי תו ודאי אף אם יפקיר הקרקע יהא חייב בפסח יעוי"ש
והנה אם כי אמר דבר שכלי מ"מ בעיקר הא מילתא דבריו אינם נכונים, ולכאורה אישתמיטתי' לי' גמרא ערוכה קדושין ד' א"ל אביי מי דמי התם תרי גופי נינהו. אבל הכא חד גופא הוא כי נפקא לה בנערותה בגרות מאי עבידתי' גבי' יעו"ש, המתבאר מזה דלא אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לי' קרא, כ"א האי מילתא צריך ללמוד בקל וחומר אבל אם הדבר נכלל בקרא לא שייך לומר גבי' טרח וכתב לי' קרא, וה"נ חד גופי' הוא ונכלל בקרא דחזרה, דמאחר שיעצה התורה שילך וימצא אהלו בשלום אם כן איך אפשר לטעות דההליכה אפשר שיחמוד איש ארצו, דא"כ בטלה ההבטחה.
ואשר אנכי אחזה בעז"ה בישוב הקושיא הנ"ל דהנה לכאורה קושיתו מעיקרא ליתא דגבי ציצית מהני שפיר הטעם שבידו להפקירן דלא לידחי שבת, דקי"ל כר"ל כ"מ שאתה מוצא וכו', משו"ה כיון דיכול לפטור את עצמו ממצות ציצית אינו דו"ש, משא"כ לגבי קר"פ דקיי"ל דשבת הותרה בציבור כדאמרינן ביומא מ"ו לר"ח ל"ק שבת דהותרה בציבור כו' ומבואר בכמה דוכתי דאי אמרינן שבת הותרה לא מהדרינן כלל לעשות בלי דחיית שבת ועין ביומא ו' דלר"נ דאמר טומאה הותרה בציבור אפילו איכא טהורין וטמאין בההוא ב"א לא מהדרינן אטהורין עי"ש וה"ה לדידן לענין שבת דהותרה בציבור. וכן לר"א דס"ל מכשירי פסח ומילה דוחין את השבת לא מהדרינן כלל לעשות בלי דחית שבת כמבואר בשבת ק"ל א"ר אבא פעם אחת כו' והביאו בשבת דרך גגות ודרך חצירות שלא ברצון ר"א, וקאמר התם שלא ברצון ר"א דשרי אפילו ברה"ר ועין בתוס' שם ד"ה שלא ברצון ובחידושי הרשב"א שכתב שם דלר"א אפילו במכשירין לא מהדרינן לעשות בהיתר דכמילה אריכתא דמיא וכיון שכן לא ק"מ קושיא הנ"ל דש"ה דשבת הותרה בציבור ואפילו לעשות המצוה בלי דחית שבת לא מהדרינן וכ"ש לבטל המצוה לגמרי מפני דח"ש.
אמנם נראה דקושיא הנ"ל נוכל להקשות לענין פסח הבא בטומאה דקי"ל פסח דוחה את הטומאה ולא הותרה כמו שפסק הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש הל' י"ד ואמאי דוחה את הטומאה יפקיר את הקרקע ויהי' פטור מן הפסח. ואין לומר דש"ה דגלי קרא, א"כ ניליף מיני' לענין ציצית דג"כ דוחה את השבת, ואין לתרץ דר"א סובר כר"י דטומאה הותרה בציבור דהרי אמרינן בפסחים ע"ז דליכא תנא דמשמעת לי' דאמר טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודא ואם איתא הא איכא ר"א דסובר כוותי', אמנם על ר"א לא קשה מידי דאיכא למימר דסבר טומאה הותרה אבל על ר' אליעזר קשה כנ"ל.
ונראה לענ"ד לתרץ הקושיא הנ"ל דשפיר קאמר אליבי' דר"א הואיל ובידו להפקירן משום דמוכח לשיטתו דעל כרחך לא סבירא לי' הא דר' אמי. דהנה ראיתי בס' אור חדש לפסחים דף ג' שכתב וזה לשונו והנה שמעתי להקשות בשם הגאון בעל שא"ר על תירוץ הראשון שבתוס' שמי שאין לו קרקע פטור מלעשות הפסח א"כ קשה איך עשו פסח במדבר הלא לא היה להם קרקע ואין לומר דא"י מוחזקת היא, אם כן קשה למ"ד בסוכה דהטמאים היו מישאל ואלצפן הלא המה פטורים מפסח לגמרי דהיו לוים ולא נטלו חלק בארץ ועי"ש שתירץ דפסח מדבר ע"פ הדיבור נעשה כמש"כ התוס' בקדושין ל"ז, ולרע"ק דאמר משואל"צ היו וגם ס"ל מושבות כ"מ שאתם יושבים משמע י"ל דסובר כר' יוסי דס"ל במס' מע"ש פ"ה דלוים מביאין וקורין, משום שיש להם ערי מגרש וא"י מוחזקת היא.
ועתה נחזי אנן אם יעמדו אלו ב' התירוצים לשיטת ר' אליעזר, דהנה התירוץ הראשון שתירץ הש"א דלכך עשו פסח במדבר, משום דארץ ישראל מוחזקת היא, הנה מצינו בירושלמי פ"ב מס' חלה והביאו הר"ש משנה א' שם דר"א ל"ל הא דא"י מוחזקת היא, וז"ל שם פירות חו"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר ור' עקיבא מחייב ואמרינן התם דהשיב ר"ע לר"א א"א מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין ובציקות דאינון חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן, והוא מקבל מיני' כלומר קיבל ר"א את תשובתו ובירושלמי תמה למה קיבל ר"א תשובתו של ר' עקיבא דאמר ר' יוסי ותמיהה אני איך רע"ק מותיב את ר"א, תמן עד שלא נכנסו לארץ למפרע ירשו, דאמר רשב"ן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי שכבר נתתי עכ"ל הר"ש בשם הירושלמי. המתבאר משם דר"א שקיבל תשובתו של רע"ק בהכרח ס"ל דא"י אינה מוחזקת, אם כן לשיטת ר"א אזדא התירוץ של הש"א הנ"ל ונשאר לנו רק תירוצו של האו"ח דפסח מדבר על פי הדיבור נעשה, אמנם לשיטת ר"א ליכא למימר דע"פ הדיבור הי'.
דהנה התוס' קידושין ל"ז וז"ל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד, וא"ת ולמה לא הקריבו, וי"ל דסבירא להו כתנא דהכא דאמר כ"מ שנאמר ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה משמע ובפסח נאמר ביאה, וא"ת איך הקריבו פסח זה, ויש לומר שעשו על פי הדיבור, עוד יש לומר דס"ל כי האי תנא דאמר וכו', וא"ת למה לא עשו אלא פסח אחד, וי"ל לפי שהיו רובם ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו, יעו"ש.
המתבאר מזה דהוכחת התוס' דפ"מ ע"פ הדיבור היה, הוא מזה שלא עשו אלא פסח אחד, והיינו משום דבפסח נאמר ביאה ואינו אלא לאחר יוי"ש או משום שהיו ערלים, וא"כ איך עשו פסח זה וע"כ משום דע"פ הדיבור הי', והנה לר"א דס"ל התם דמושבות כ"מ שאתם יושבים משמע ליכא למימר כתירוץ הראשון שבתוס', ומעתה לא נשאר כ"א התירוץ השני של ערלים, אמנם לר"א גם זה אינו, ומקודם נדקדק על התוס' הנ"ל שכתבנו משום שערלים היו, לכאורה התוס' סותרים מש"כ בעצמם ביבמות ע"ב ד"ה משום דלא נשיב. להם רו"צ, בספרי אומר וכו' ואומר ר"י דעשו פסחים אבל לא כתיקונן אלא אחד, וסתירה מפורשת היא?
אמנם לאחר העיון ניחא זה וכבר כתבנו ע"ז בחידושינו על דף ו' לעיל, משום דבסוגיא דיבמות קאמר הגמ' אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר בעת ההיא, אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וכו', ובמדבר מ"ט לא מהול, ושם בתוס' ד"ה מ"ט וז"ל משמע דלא מהול כלל ובפדר"א משמע שמלו וכו' ובמגילת סתרים דר"נ משמע שמלו ולא פרעו וכו', עיי"ש, ושם בתוס' ד"ה לא ניתנה, וא"ת אם, לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיני', וי"ל דהלממ"ס הוא ויהושע אסמכה אקרא עכ"ל, ומעתה ניחא הכל דהתוס' בקדושין אזלא לשיטת תלמודא דידן דלא נתנה פ"מ לא"א וא"כ כיון דיוצאי מצרים מלו ולא פרעו ובסיני נתחדש להם דין פריעה ובמדבר לא מלו א"כ היו ערלים גמורים ומשו"ה לא עשו אלא פסח אחד במדבר משום ערלות, אבל ביבמות התוס' קאי אמ"ש מקודם בשם פרדר"א ומגס"ת דבמדבר מלו ולא פרעו א"כ ע"כ דהעם היוצאים ממצרים מלו ופרעו דמקרא מלא הוא כי מולים היו כל העם היוצאים, משו"ה הקשו שפיר ואי מילת זכרים שהיו מעכבים כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת. העולה מזה דלר"א ל"ל כמ"ש בקדושין דהיו ערלים דאיהו סבר דהיו מולים כשרים ולדידי' עשו פסחים במדבר כל מ' שנה כמ"ש ביבמות הנ"ל, ומעתה אין שום הכרח לומר דכל הפסחים שעשו הי' ע"פ הדיבור, ומעתה שבה קושית הש"א למקומה לשיטת ר"א, אך אי משום הא לא איריא דמ"מ הי' אפשר לתרץ ע"פ הדיבור עשו משום הא דר' אמי כקושית הש"א. אך נ"ל להביא ראי' דע"כ ר"א לא ס"ל דפסח מדבר ע"פ הדיבור נעשה, דהנה התוס' בפסחים ס"ח ד"ה ומה וז"ל ותימא לר"י מכשירי פסח מנ"ל לר"א דדחו שבת הא גבי מילה מצטריך תרי קראי כו', יעו"ש שהניחו בתימה.
ונלע"ד לתרץ בטו"ט דהנה לכאורה יש להקשות אמאי צריכינן קרא דפסח דוחה שבת נילף מפמ"ד שהי' בשבת וכבר הבאנו קושיא זו ג"כ בחידושינו לעיל על דף ו' אך י"ל דמשם אין ללמוד דע"פ הדיבור נעשה אך לר"א אין שום הכרח דהי' ע"פ הדיבור כנ"ל א"כ י"ל באמת דאיהו סובר דלא ע"פ הדיבור הי' ואייתר לי' קרא דבמועדו וקאי למכשירין ומתורץ קושית התוס' בפסחים הנ"ל, ואין להקשות ע"ז כקושית התוס' דלמה אמר עקרת מש"כ בתורה במועדו, ולמה לא הביא ראי' מפמ"ד, משום דבשבת שם יש חולקין על ברייתא דעשר עטרות וניחא לי' להביא ראי' מוכרחת אליבא דכו"ע. ואח"כ מצאתי קצת מזה בס' או"ח. העולה מזה דלר"א קמה וגם נצבה קושית הש"א כחומה ואין מקום לתירוצם הנ"ל לשיטתו ובהכרח לומר דר' אליעזר לא ס"ל כר' אמי.
ומעתה מיושב בטוב טעם קושית הח"ס הנ"ל דלפי מאי דאמרינן לעיל ע"כ ר' אליעזר לא ס"ל הא דר' אמי. ודו"ק, וכן על ר' אמי לא קשה מסברת אמוראים אחרונים דס"ל דמשום הואיל ובידו להפקירן אינו דו"ש כקושית הח"ס, דאיהו ס"ל דשבת וטומאה הותרה בציבור, ואין מקום לקושית הח"ס.
ומעתה מיושב היטב קושיית המל"מ למה השמיט הרמב"ם הא דר' אמי, כיון דהרמב"ם פוסק בפ"ד מהל' ביאת מקדש דטומאה דחוי' ע"כ דלא קיי"ל כר' אמי ואזיל הרמב"ם לשיטתו. ועוד יש לעיין על תירוץ הח"ס הנ"ל, דהא ודאי דקרקע לענין פסח בעינן דוקא של א"י דנפקא לן מארצך, ובחולין מפיק מינה של חו"ל כמובא לעיל, וכן מוכח בהדיא מקושיית הש"א הנ"ל, וכן מוכח בהדיא מהנוב"י תנינא סי' פ"ו ולענין חרמין בודאי מהני אם שייר לעצמו קרקע של חו"ל, וז"ב,
וא"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת דיכול להפקיר קרקע של א"י וישייר קרקע של חו"ל, ובכל גוונא דחי מכשירין לר"א אף אם יש לו קרקע בחו"ל, אמנם בפשוטו יש ליישב הקושיא הנ"ל דר"א סובר קנין פירות כקנין הגוף וא"כ אף אם יפקיר קרקעו כיון דהדרא לי' ביובל מקרי יש לו קרקע, ועי' ב"ק צ' ראשון יש לו דין יום או יומים מפני שהוא שלו, ועי' בפורת יוסף מערכה א' שהביא ראי' דאף בהפקר חוזר ביובל יעו"ש, ומתורץ שפיר, וק"ל.
והנה עכשו ראיתי כי עוד יש להטעים תירוצי קמא לעיל על קושית המשנל"מ על הרמב"ם ע"פ המבואר בירושלמי מס' בכורים הל' ה' וז"ל כתיב ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלק' ולביתך, מלמד שמביא בכורים מנכסי אשתו וקורא, רשב"ל אמר לאחר מיתה הא בחיים לא, ר' יוחנן אמר לא שניא היא בחיים היא לאחר מיתה, רשב"ל כדעתי' דרשב"ל אמר אין אדם יורש את אשתו דבר תורה עכ"ל וכתב הפני משה שם וז"ל ר"י ור"ל בהא פליגי דר"ל ס"ל לאח"מ של אשתו, הוא דרבתה התורה אבל בחיים לא, משום דאין לו בהם אלא קנין פירות ולא כקנין הגוף דמיא, ור"י אמר דקנין פירות כקנין הגוף דמי, רשב"ל כדעתי' לשיטתו אזיל דאמר בסוף פרק השולח אין אדם יורש את אשתו דב"ת אלא מדרבנן והילכך ס"ל דאיצטריך קרא לרבות לאחר מיתה דאי ירושת הבעל מדאורייתא ל"ל קרא, כו' עכ"ל,
העולה מזה דמאן דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ע"כ ס"ל ירושת הבעל מדרבנן, ועי' בזה בספר פנים מאירות בחידושיו על מסכת גיטין דף מ"ז מ"ח, ואם כן רבי דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ס"ל גם כן ירושת הבעל דרבנן ותו לא משכ"ל לדידי' בגר שנתגייר בין שני פסחים שיעשה פסח שני, דמנין לו קרקע לא בקנין דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא בירושה של אשתו, דירושת הבעל מדרבנן לשיטתו וגם לא משכ"ל בסיבת הבן כנ"ל, וגם אין לומר דמיירי בקנה קרקע בבתי ערי חומה דנחלטת להקונה לאחר שנתו, דאימת קנה, אם קנה קודם שנתגייר ולא גאלה המוכר בתוך שנתו, דהלא לפי ההלכה דקי"ל אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע ממעשר עיין גטין דף מ"ז, והמוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא ביכורים מדאורייתא ועוי"ש בפרש"י וקרינן לגבי המוכר ארצך, וע"כ לגבי הלוקח לא מיקרי ארצך, דאי דהאי הוא לא הוה דהאי, כמובן, ואם כן אף לאחר שנתגייר לא נתייפה כחו בקנין הקרקע במה שלא הי' לו מקודם, ואם מיירי בקנה לאחר שנתגייר, הא עדיין הוא בתוך שנתו והמוכר רשאי לגאול את הקרקע ואין להלוקח על הקרקע כי אם שיעבוד לבד ככתוב בתוספת גטין דף ע"ד ע"א ודו"ק.