משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת סוכה. · דף מח ע"א
דת"ר והיית אך שמח, לרבות ליל י"ט האחרון לשמחה, וכתב רש"י ויום אתי בק"ו עי"ש, והמהרש"א ר"פ לולב וערבה כתב דרש"י הנ"ל סותר עצמו ממש"כ בפסחים ע"א ד"ה לרבות לילי י"ט האחרון, ואין שמחה אלא באכילת שלמים ויו"ט האחרון גופי' לא דהא תרי שבעת ימים כתיב גבי שמחה וממילא אימעיט ח'. וכבר נשאו ונתנו המפרשים ליישב סתירת רש"י אהדדי, ואענה אף אני חלקי. דהנה רש"י נקט במכוון למעט שמיני משום תרי שבעת ימים כתיבי גבי שמחה, והיינו דמחד שבעת ימים לא ממעטינן שמיני, דהא ר"י ב"ס יליף מזה דמכאן לחגיגה שאינה דוחה שבת כדאמרינן שם ד' ע' וא"כ באמת ה"ל שמונה, רק דממעטינן שבת, אבל כיון דכתיב תרי שבעת ימים ע"כ דאתא למעט שמיני, ועפי"ז נראה דהא אי שמיני חייב בשמחה או לא תליא בפלוגתא דתנאי, דהנה בילקוט פ' בא יליף ר"י הגלילי לחגיגה שיש לה תשלומין כל שבעה בפסח מהאי קרא שבעת ימים תחוג לה', אם אינו ענין לסוכות שכבר נאמר בו וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה, תנהו ענין לפסח, אולם במכילתא יליף לפסח שיש לו תשלומין כל שבעה, מקרא ויום השביעי חג לה', ויליף אין לי אלא י"ט ראשון ואחרון שהם טעונים חגיגה, חוה"מ מנין הרי אתה דן כו' וחוה"מ מקרי מקרא קודש, ועוד ק"ו מה אם י"ט ראשון ואחרון שאין קדושה לפניהם ואחריהם טעונין חגיגה כו' עי"ש, אמור מעתה דלר"י הגלילי דיליף מקרא דשבעת ימים תחוג לפסח שיש לו תשלומין לחגיגתו כל ז', אין לנו מקרא מיותר למעט ח' משמחה וילפינן שפיר לשמיני דחייב בשמחה מק"ו דליל שמיני, אולם לדעת המכילתא דיליף לתשלומי חגיגה בפסח מקרא אחרינא, אייתר לדידי' קרא שבעת ימים תחוג וכתיב בי' "והיית אך שמח" למעט שמיני משמחה וכמש"כ רש"י בפסחים, א"כ דברי רש"י בפסחים ובסוכה צדקו יחדיו, דבסוכה אתיא אליבא דריה"ג, ובפסחים אתיא אליבא דמכילתא, וכן לפי המבואר בר"ה ד' ובחגיגה י"ז ברש"י שם דיליף פסח מסוכות לתשלומין כל ז'. ע"ש.
אולם עדיין אינו מספיק ליישב סתירת רש"י כי מה ראה על ככה לפרש בפסחים אליבא דת"ק, ובסוכה אליבא דריה"ג, והנלע"ד דרש"י היה לו הוכחה לזה וסוגיא דשמעתא דפסחים קשיתי', דשם הביא הגמ' סייעתא לר"א דאמר שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא משום שמחה, ומייתי ראיה מהא דתניא והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון ת"ל אך חלק, מ"ט לאו משום דאין לו במה ישמח, ודחי לא כדקתני טעמא, מאי ראית לרבות ליל יום טוב האחרון ולהוציא ליל יום טוב הראשון, מרבה אני ליל יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני ליל יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו, וכן לרבנן דאמר' משמי' דר"א שיוצא בשלמים ששחטן מערב יום טוב משום שמחה פריך הגמ' מהאי ברייתא ומשני כדאמרן עי"ש.
ולכאורה הדבר תמוה מה מייתא סייעתא לר"א מהאי ברייתא וכן מאי פריך אליבי' דרבנן מהך ברייתא לר"א אטו לא ראה סוף הברייתא דמפרש טעמא בהדי' מרבה אני ליל יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו וכו' ולמה לו לתת טעם אחר שאינו מפורש בברייתא, אמנם נראה ליישב דהמסייע והמקשה הנ"ל, הוי סברי דהך ברייתא אתיא גם לת"ק דריה"ג דיליף תשלומין לחוה"פ מביום השביעי חג לה' ואם כן לדידי' מיותר האי קרא שבעת ימים תחוג, וע"כ דאתא למעט יום שמיני משמחה כמש"כ רש"י שם בפסחים, ומעתה היה קשה לי' להגמ' דמה ראית לרבות ליל יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, ולהוציא ליל יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו, אדרבה נרבה ליל יום טוב הראשון שיש שמחה לאחריו דביום הוא חייב בשמחה ונוציא ליל יום טוב האחרון שאין שמחה לאחריו דביום שמיני אינו חייב בשמחה, והכי עדיף טפי להשוות הלילות ליום ובפרט דלא מסתבר ליפות כחו של ליל שמיני מיום שמיני בזה, ע"כ ס"ל להגמ' דפירושו דברייתא דקאמר מוציא אני ליל יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו כוונתו, דכיון שאין שמחה לפניו אין לו במה ישמח שאינו יוצא בשלמים ששחטן מערב יום טוב ובלילה אינו יכול להקריב, אבל בשמיני יכול לשמוח בשלמי שמחה ששחטן בשבעה, ודחי' לי' הגמ', התם כדקתני טעמא כו' דבאמת כוונת הברייתא בפשוטו דמצד חומר שיש בשמיני שיש שמחה לפניו, משא"כ בראשון שאין שמחה לפניו מרבה אני ליל יום טוב האחרון ומוציא ליל יום טוב הראשון, דס"ל להתרצן דהך ברייתא אתיא כריה"ג ובאמת גם ביום שמיני חייב בשמחה, ואם כן אין לפרוך כנ"ל, ומעתה שפיר קא מפרש רש"י לפי דעת המקשה בפסחים דע"כ אימעיט שמיני משמחה דאל"כ לא מסייע ולא פריך מידי מהך ברייתא וכנ"ל.
אולם בסוכה נסיב לי' רש"י לדעת התרצן בפסחים דקאמר התם כדקתני טעמא כו' דפרישנא דע"כ ס"ל דיום שמיני לא אימעיט משמחה, ומצד חומר שיש בשמיני מבראשון קאמר מרבה אני ליל יו"ט האחרון שיש שמחה לפניו וכנ"ל ע"כ קאמר רש"י דיום ח' אתיא בק"ו מליל שמיני. והוא נכון ודו"ק.