משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת סוכה.
דף ב) ריש מס' סוכה תנן התם מבוי שהיא גבוה למעלה מכ' אמה ימעט, מאי שנא דגבי סוכה תני פסולה ומ"ש גבי מבוי דתני תקנתא, סוכה דאורייתא תני פסולה, כו', ואבע"א בדאורייתא נמי תני תקנתא, מיהא סוכה דנפישי מילי' תני פסולה, כו', הנה רש"י ותוס' נדחקו מאי חילוק יש בין דאורייתא ובין דרבנן, יעו"ש.
ולענד"נ ליישב סברת התלמוד באופן נכון, ויתיישב נמי במאי פליגי תרי פרוקא דגמ', דהנה בעירובין ג' ע"ב איתא רבא משמי' דר"נ אמר כל אמה באמה בת ששה טפחים אלא הללו שוחקות והללו עצבות, פרש"י הללו שוחקות. אמות כלאים מודדין בטפחים גדולים, ומבוי עצבות מצומצמות לחומרא, מבואר מזה דמשום ספק מחמרינן בסוכה ומבוי למדוד עצבות, ולפי"ז נראה לענין דיעבד בסוכה ומבוי היכא שהם למעלה מכ' אמה באמה עצבות, ותוך כ' באמה שוחקת, אזי בסוכה דהיא ספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא ופסול בדיעבד, אבל במבוי דהוא דרבנן ספיקא לקולא להכשיר בדיעבד היכא דא"א למעט כגון בשבת משום איסור מלאכה, רק היכא דאפשר למעט בודאי צריך למעט כדי לקיים תקנתא דרבנן שאסרו לעשות המבוי למעלה מכ' אמה עצבות, ומעתה ניחא סברת הש"ס דקאמר סוכה דאורייתא תני פסולה, היינו דלמעלה מכ' עצבות הוה ספד"א משו"ה תני פסולה, אבל מבוי דרבנן לא יתכן לפסול בזה דהוה ספד"ר משו"ה תני תקנתא וא"ש. אולם במבוי שהיא למעלה מכ' עצבות לכאורה ה"ל חזקת איסור דהא אסור לטלטל בלא תיקון המבוי שהיא בתוך כ', וספק אם בעינן עצבות או שוחקת, ה"ל איתחזיק איסורא ובזה פליגי הני תרי לישני בגמ' עירובין ל"ו בספק עירוב דר"י מכשיר דספיקא דרבנן לקולא אף דאתחזיק איסורא, ואיכא התם תרי לישנא, דלחד לישנא מחלקינן בין יש לו עיקר מה"ת ובין אין לו עיקר מה"ת, וללשון ב' לא מחלקינן בהכי, והש"ך בכללי ס"ס אות כ' פסק דביש חז"א אף באין לו עיקר מה"ת אזלינן לחומרא, אולם הפר"ח שם אות ט"ו חולק עליו ומסיק דאף ביש לו חזק"א וגם יש לו עיקר מה"ת אזלינן לקולא, והנוב"י כתב דזה תלוי בשני תירוצים בתוס' פסחים ט' ד"ה אפשר ולפי"ז להש"ך ודעמי' גם במבוי למעלה מכ' פסולה דיש לו עיקר מה"ת, וגם יש לו חזק"א ושייך למיתני פסולה, ולזה בא האבע"א ליישב שנויא אחרינא דגם בדאורייתא תני תקנתא, רק סוכה דנפישי מילי תני פסולה, ולפי"ז הני תרי לישני דגמ' תליא בפלוגתא דהש"ך והפר"ח הנ"ל וכן בשני תירוצים דתוס' פסחים, תירוץ קמא ס"ל כדעת הפר"ח דגם ביש לו עיקר מה"ת ויש לו חזק"א ספיקא לקולא ולא מצי למיתני גבי מבוי פסולה, דבאמת כשרה בדיעבד באין בידו לתקן כנ"ל ודו"ק.
ולפי"ז מיושב מה שהקשו התוס' בסוכה ועירובין שם, דהא בשבת כ"ב אמר גבי נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה, אף דהוה דרבנן עיי"ש, ולפי דברינו א"ש, די"ל דרב כהנא ס"ל, כדעת הש"ך הנ"ל דביש לו חזק"א ספיקא לחומרא אף באין לו עקמה"ת א"כ למעלה מכ' עצבות אף דהוא דרבנן ואין לו עקמה"ת מ"מ ספיקא לחומרה משום דאתחזיק גברא בחיובא להניח הנר בתוך כ', וספק אם בעינן עצבות או שוחקת א"כ אם הניח הנ"ח למעלה מכ' עצבות ותוך כ' שוחקות פסולה, דאין ספק מוציא מידי ודאי חיובא דגברא להש"ך, ואף דבמתניתן תני תקנתא אשמעינן רב כהנא דגם בדיעבד פסולה, וא"ש היטב וס"ל לר"כ כתירוץ השני בסוכה ובעירובין הנ"ל,
והנה לכאורה קשה במאי דכתבנו דבנ"ח בספק פסולה מטעם אתחזיק חיובא דגברא, הא אמרינן בברכות כ"א אר"י א"ש ספק אם קרא ק"ש אינו חוזר וקורא מ"ע ק"ש דרבנן והנה בק"ש ג"כ אתחזיק חיובא דגברא ומ"מ בספק אם קרא אינו חוזר וקורא, ומצאתי בצל"ח שם שעמד ע"ז דלדעת הש"ך הנ"ל חייב לחזור ולקרות דאין ספק מוציא מידי ודאי, וכתב גם כן דדעת הש"ך תליא בב' תירוצי התוספת פסחים ט' הנ"ל, ומסיק שם לחלק דאם הוא דשילעקמה"ת אף בדרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי, ולכך בבדיקת חמץ אף בביטול דהוה הבדיקה דרבנן מכל מקום בספק אם בדק חייב לבדוק דיש לו עקמה"ת, דאם לא ביטל חייב מה"ת לבדוק, משא"כ בק"ש דאין לו עקמה"ת ולכך בספק אינו חוזר וקורא אף דאתחזיק גברא בחיובא, עי"ש. ולפי"ז בנר"ח דאין לו עקמה"ת היה הדין דיוצא בדיעבד בספק אם הוא למעלה מכ', אולם לענ"ד דבריו אין מספיקים דמה יענה לפי דעת ת"ר יונה דהא דאמר בגמ' ק"ש דרבנן, ודברת בם בד"ת כתיב, היינו שמחוייב מה"ת לקרות דברי תורה, ורק רבנן בחרו לקרות ק"ש מפני שיש בה קבלת עמ"ש, והא דאמר ריא"ש ק"ש דרבנן היינו בשכבר יצא ידי חובתו ד"ת שקרא פרשה של תורה, ולפי"ז גם ק"ש יש לו עקמה"ת אם לא קרא מקודם ד"ת, והוה דומיא דבדיקת חמץ ממש ואמאי אינו חוזר וקורא, וגם הצל"ח שם ע"ב הקשה לנפשי' מהא דס"ל להרמב"ם דחובת התפלה היא מה"ת רק נוסח התפלה הוא דרבנן, אם כן גם תפלה יש לו עקמה"ת ואמאי בספק אם התפלל אינו חוזר, ועי"ש שנדחק. ולזאת אילו הייתי כדאי הייתי אומר דהך פלוגתא של הש"ך והפר"ח והצל"ח שייכא ותליא בפלוגתא הקדומה שבין הרמב"ם והחולקים עליו בענין ספדא"ו אי מה"ת לחומרא או רק מדרבנן, דודאי לפי מאי דקיי"ל ספדא"ו לחומרא ודרבנן לקולא בחד גוונא מיירי ואי ספדא"ו מה"ת לחומרא אפילו בלא אתחזיק איסורא ובכה"ג דלא אתחזיק איסורא דרבנן ספיקא לקולא, אבל בדאיתחזיק איסורא, נוכל שפיר לומר דגם בדרבנן לחומרא, ולפי דעת הצל"ח והנוב"י הוא רק בדאית לו עקמה"ת. ותרתי בעינן אתחזק ועקמ"ה.
אולם לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ורק בדאתחזק הוא לחומרא מה"ת, אם כן כיו"ב דספיקא דרבנן אף בדאתחזיק ספיקא לקולא ואף בדאית לו עקמה"ת מכל מקום הוה רק מדרבנן. ולפי"ז א"ש מה דפסק הרמב"ם בספק קרא ק"ש דאינו חוזר וכן בספק התפלל. אף דאית להו עקמה"ת וכנ"ל, דאזיל לטעמי' דספד"א מה"ת לקולא ורק באתחזיק הוא מה"ת לחומרא אם כן כיוצא בזה בדרבנן הוא לקולא, וכן יסבור ריא"ש לכך ס"ל דאינו חוזר וקורא, והא דס"ל להרמב"ם בספק בדיקת חמץ דחוזר, אף בביטל החמץ י"ל דבדיקת חמץ חמיר טפי, דילמא אתא למיכל כמש"כ התוס' רפ"ס וכי היכי דלא ליפקע באיסור כרת החמירו גבי' וכיו"ב כתב בתורת חטאת בהא דאסור לאשה לטבול בשמיני אף דאיסורי' רק מפני סרך בתה שמא תטבול בז' וז' גופי' היא שמא תראה ותסתור והוה גזירה לגזירה מכל מקום באיסור כרת החמירו. ומעתה א"ש היטב בהא דס"ל לר"כ בנ"ח שהניחה למעלה מכ' פסולה הגם דהוה רק ספד"ר וכנ"ל דהוא סובר דספד"א מה"ת לחומרא, ודו"ק.
וממוצא דברינו יתכן לקשר שני המאמרים של ר"כ שם בשבת דבתר הכי אמר מאי דכתיב והבור ריק אין בו מים וכו', ולכאורה מה זו סמיכה, וכבר עמדנו ע"ז בחידושנו על שבת שם, דהנה כתבו המפרשים ובראשם הפר"ד דהשבעים סברו דדינם כישראל ואכלו מפרכסת דשרי לישראל, ויוסף סבר דדינם כב"נ ואסור מפרכסת משום אמה"ח יעוין בדבריהם, והנה בהך מילתא הי' גם ספק ליעקב אבינו עה"ש כדאמר במדרש שאמר לראובן אני איני מקרבך וכו', וכתב הפר"ד הטעם דיעקב מספקא לי' אי דינם כישראל ולא חטא ראובן במעשה בלהה שהי' פלגש דנושא אדם אנוסת ומפותת אביו, או דדינם כב"נ ואסורה לו עי"ש, ומעתה כיון דהדבר עומד בספק א"כ לדעת הרמב"ם דמה"ת לקולא א"כ הי' רשאין השבטים לאכול מפרכסת מספק, ואין לומר הא ספק חסרון ידיעה דאינו ספק דכבר כתב הט"ז דספק חסרון ידיעה לכל העולם הוי ספק, ואין לומר דאתחזיק איסורא דאמה"ח, דכבר כתב בדרוש וחידוש ריש ברכות, דבספיקא דדינא לא מהני אתחזיק איסורא, יעו"ש, וא"כ הי' מפרכסת שרי להם מטעם ספר"ד אי דינם כישראל, והנה לפי"ז חטא יוסף במה שהביא דיבתם אל אביהם, וכיון דנכשל בלה"ר ראוי להכישו נחש ולא יתכן שיסמוך ראובן על הנס, אולם להחולקים על הרמב"ם דסד"א מה"ת לחומרא אף בלא אתחא"ס היו אסורים לאכול מפרכסת ושפיר עביד יוסף וע"ז סמיך ראובן דיעשו לו נס מן השמים להצילו, וא"ש הסמיכות, אר"כ נ"ח שהניחה וכו', ומזה מוכח דס"ל ספדא"ו מה"ת לחומרא לכך פסולה אפילו דיעבד לזאת סמך המאמר השני, דלכן סמך ראובן להשליכו לבור שבו נחוע"ק, למען הציל מידם. ודו"ק.
(שם) בהא דאיפלגו רבה ור' זירא ורבא בטעמא דסוכה שגבוה למעלה מכ' פסולה, וכתב הרא"ש שם והר"ז הלוי פסק כרבא דבתראה הוא ואפילו לאביי דאקשי עלי' הא קבלי' לטעמי' מדאשכחן לאביי דאמר רבי ור"א ור"י כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן, ומיני' שמעינן דטעמא דרבנן משום דירת עראי כו' ע"כ, ולאו ראי' היא כמו שפירשתי לקמן דהא דחשיב לר"י לא משום דמסקינן לעיל טעמא דרבנן דפסלו משום דירת עראי וכו', אבל מ"מ אמת הוא דלמעלה מכ' לא קיימא בלא קבע עכ"ד הרא"ש.
והנה קושית הרא"ש על הרז"ה חזקה מאד וכבר חתרו איזה אחרונים ליישב באופן רחוק, אולם לענד"נ ליישב בדרך פשוט, דהנה חקרתי בסוכה שהיא פחותה מכ' וחקק בתוך הסוכה והשלימו לכ' איך הדין אי אזלינן בתר דפנות מבחוץ והם פחותים מכ' או בתר פנים ובפנים יש גובה כ' עם הסכך. ולכאורה נראה כמו דמהני תיקון בחקק להשלימה לי' טפחים להכשר, כן ה"נ מהני בחקק להשלים לכ', אך באמת נראה דזה תליא בהנך טעמא דרבה ור"ז ורבא, דלרבה ור"ז דטעמא משום דאין אדם יודע שדר בסוכה או משום דאינו יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות, לפי"ז גם בחקק והשלים לכ' פסולה דשייכה בה הני טעמי שפיר, אולם לרבא דטעמא הוא משום דעד כ' אדם עושה סוכתו דירת עראי, ולמעלה מכ' עושה דירת קבע, א"כ לפי"ז נראה פשוט כיון דהמחיצות פחותות מכ' אף דחקק מבפנים כשירה, דאטו ע"י החקיקה נעשו המחיצות קבע, הא שפיר יכולין לעמוד אף במחיצות קלות ועראי והחקק מבפנים לא גרע כחן וחזקם, וכיון דא"צ בזה לעשות מחיצותי' ויסודותי' קבועין, כשר לרבא, וז"ב. ומעתה מיושב שפיר דעת הרז"ה דשפיר הוכיח מדאביי דאמר דר"י דס"ל דירת קבע בעינן ע"כ כרבא ס"ל דפלוגתי' דר"י ורבנן בסוכה אי דירת קבע או עראי בעינן, דלטעמא דרבה ור"ז אין ראי' כלל דר"י ס"ל דירת קבע בעינן דהא משכ"ל בלמעלה מכ' דליהוי דירת עראי ובגוונא דאמרן לעיל, ורבנן דפסלי היינו מטעמא דרבה ור"ז, אבל היכא דהמחיצות עצמן גבוהין כ' נוכל לומר דגם לר"י פסול משום דהוי דירת קבע ולא מוכח כלל דר"י ס"ל דירת קבע בעינן, אולם לרבא בכה"ג גם לרבנן כשר ופלוגתיי' במחיצות שגבוהין כ' וטעמא דר"י דמכשיר ע"כ דס"ל סוכה די"ק בעינן והוכיח אביי שפיר דר"י ס"ל ד"ק בעינן וא"כ מוכח דאביי ס"ל ג"כ כרבא, וק"ל,
ועוד נלענ"ד ליישב דעת הרז"ה והרי"ף הנ"ל, דלכאורה נ"ל דלרבא אם לא היו המחיצות מגיעות לסכך והיו פחותות מכ' אמה והסכך הי' נשען על בית גבוה למעלה מכ' דאז הסוכה כשירה, דעיקר קפידה הוא בהמחיצות אבל בהסכך לא איכפת לן, דעראי הוא דאף בלמטה מכ' מוכרח להיות הסכך עראי כמש"כ התוס' שם, ולא איכפת לן אם מעמידי הסכך הם של קבע, וראי' לזה מסוכה על גבי סוכה לקמן דף יוד דאי קיימא עליונה בתוך כ' של תחתונה כשירה העליונה אף דכד משחינן מארעא היא למעלה מכ', והרי שם מעמידי הסכך הם של קבע, אלא ע"כ דאין חשש במעמידי הסכך, שוב ראיתי בס' פנ"י שדבריו מטין כן. ולפי"ז יתכן לומר דאליבא דרבה כו"ע ס"ל דסוכה דירת עראי בעינן ופלוגתייהו דר"י ורבנן הוא בשאין מחיצות מגיעות לסכך כדאיתא בגמ' שם אליבי' דרבה, ומיירי ג"כ שהמחיצות הן פחותות מכ', דבזה הוה הסוכה עראי, רק פלוגתייהו הוא דלרבנן בעינן ידיעה שדר בסוכה ור"י לא חש להא, אבל לכו"ע בעינן דירת עראי בסוכה. וא"כ איך קאמר הגמ' דר"י ס"ל די"ק בעינן ושפיר הביאו הרי"ף והרז"ה מזה ראי' דהך סוגיא כוותי' דרבא קיימא, וק"ל, ועי' בצל"ח סוכה שם שכתב ג"כ דלרבא הפסול בלמעלה מכ' הוא רק מצד הדפנות וקרא על הדפנות קאי שיהיו ראויין לעשותן עראי, אבל הסכך אפילו למעלה מעשרים הוא עראי, א"כ מצד הסכך ליכא פסול דהסכך בלא"ה צריך להיות עראי, ע"ש, וזה סייעתא לדברינו דאם עשה הדפנות למטה מעשרים והסכך למעלה מעשרים הגם שהסכך נשען על מעמידי קבע, מ"מ כשירה וכנ"ל. ודו"ק.
דף ז
אמר רבא סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשירה וכו', ופרש"י בשבת ולא בחול, דמיגו דהוי דופן לשבת למיהוי כרשות היחיד, הוי דופן לענין סוכה והר"ן שם מסיק דאפילו מאי דאסור מדאורייתא שרינן משום מיגו ע"ש. הנה בס' ישועות יעקב או"ח סי' תר"ל וכן בס' קה"י בסוגיין הקשו ע"ז מהא דלקמן כ"ג אמרינן דמתני' דמכשר סוכה ע"ג גמל ר"מ היא דתניא העושה סוכתו ע"ג גמל ר"מ מכשיר ור"י פוסל, מ"ע דר"י אמ"ק חג כו' שבעת ימים, סוכה הראוי' לז' שמה סוכה ושאינה ראוי' לז' לאו שמה סוכה, ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו, אלמא דלכו"ע בעינן ראוי' לז' וא"כ מכ"ש הכא דבכל שבעה פסול מדאורייתא האיך מהני בשבת משום מיגו הא לא הויא ראוי' לז' והיא קושיא עצומה, ועי' בב"א בזה.
ולדידי חזי לי מה שכתב הצל"ח סוכה שם כ"ג דבאמת קשה לומר דכל סוגיא זו בין ר"י ובין ר"מ ס"ל כר"א דבעינן ראוי' לז', ואם אליבי' דר"י לא הי' ברירה דע"כ סובר כר"א מדפוסל, אבל לר"מ מי הכריח הגמ' לאוקמא כר"א, ואולי מדחייש שמא תמות או שמא תברח בהך דעשאו לבהמה דופן, ומה בכך הלא יראה כשתמות או תברח, אלא ודאי דבעי נמי ראוי' לז', ולמסקנא דטעמא דר"מ משום מחיצה ברוח או שאינה עשוי' בידי אדם, באמת ר"מ לא סבר כר"א כו' ע"ש. ולפי דבריו תריץ יתיב דעת רש"י הנ"ל דבאמת ר"מ דקי"ל כוותי' בהא דהעושה סוכתו ע"ג גמל לא ס"ל כלל לפי המסקנא דבעינן ראוי' לז' ואפילו אם הי' אסור לעשות מדאורייתא על הגמל הי' כשירה.
וע"פ דברי הצל"ח, יתיישב לנכון מה שהקשה בס' מלה"ר ערך איסור דרבנן אי מיקרי אינו ראוי מדאורייתא, על הרמב"ם דבפ"ד מה' סוכה ה"ו פסק כר"מ דסוכה ע"ג גמל כשירה, אלמא ס"ל איסור דרבנן חשוב ראוי מדאורייתא, ובפ"י מה' שבועות ה"א פסק כראב"י דמשחק בקוביא אינו חייב קרבן שבועה דאינו ראוי להעיד, אלמא ס"ל איסור דרבנן חשיב אינו ראוי מדאורייתא וכן נמי קשה על הרמב"ם מהא דפסק בפ"א מה' נערה ה"ה היתה אנוסה זו אסורה אפי' מחייבי עשה או שני' הר"ז לא ישאנה, הרי דס"ל איסור דרבנן חשיב, אינו ראוי מדאורייתא, ולפי דברי הצל"ח הדבר נכון מאד. דבאמת ס"ל להרמב"ם כדמשמע מכל הני פסקיו, ובסוכה ע"ג גמל לאו מהאי טעמא דחשיב ראוי' מדאורייתא רק לפי המסקנא לא בעי' ר"מ כלל ראוי' לז', וכאמור. ועי"ש במהל"ר שכתב דר"י דס"ל דבר תורה מעות קונות ס"ל דאסור דרבנן מיקרי אינו ראוי מה"ת לכך דוקא בנתינה לבלן מעל דלא מחסרא משיכה, אבל מידי אחרינא דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך, הגם דס"ל ד"ת מעות קונות ומשיכה רק דרבנן היא, מ"מ בתר דתיקנו קנין משיכה לא מועיל קנין מעות אף מדאורייתא, ולפי"ז רבא דס"ל נמי כר"י כמש"כ התוס' שם ד"ה נתנה לבלן, ס"ל ג"כ האי כללא, ולפי"ז ע"כ רבא ס"ל בטעמא דר"מ בסוכה ע"ג גמל דהוא משום דס"ל דלא בעינן כלל ראוי' לז' ושפיר קאמר רבא דסיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשירה, משום דלא בעינן ראוי' לז' ואזיל לטעמי'.
עוד נלענ"ד ליישב הקושיא הנ"ל, דבאמת צריך להבין מנ"ל למידרש מקרא דחג וכו' ז' ימים דבעינן ראוי' לז', דילמא האי קרא אתא למעוטי סוכה של קבע דהיינו גבוה למעלה מכ', וכמו דדריש רבא ריש סוכה, אמ"ק בסוכות תשבו ז' ימים וכו', ופרש"י שבעת ימים, סוכה של ז' ימים ותו לא דהיינו עראי, וה"נ נדרוש מהאי קרא דחג הסוכות וכו', למעוטא שלא יעשה באופן שיהיה בהכרח של קבע הראויה ליותר מז' דהיינו גבוה מכ' אבל ראויה לז' לא בעי', [ומצינו בשבת קל"א דבעינן תרי קראי חד למעוטי ז' וחד למעוטי תשיעי, אלמא דלא נוכל למידרש תרווייהו מחד קרא] ומצינו ברמב"ם כיו"ב ריש פי"ז מה' סנהדרין ה"א וז"ל וזהו שנאמר ארבעים שאין מוסיפין על ארבעים אפילו היה חזק, אבל פוחתין לחלש כו', ואין לומר דלסוכת עראי ידעינן מבסוכות תשבו, ולמאי איצטריך קרא דחג הסוכות, וע"כ אתא לומר שתהא ראויה לז', די"ל דמחד קרא לא נפקא לן דבעינן עראי בדפנות דאיכא לאוקמא דאתא לסכך דוקא דבעינן עראי כמש"כ התוס' שם ד"ה כי עבידי לפי דעת הרא"ש בדף ט' דהאי דאסירי עצי סוכה היינו דוקא הסכך אבל עצי הדפנות משרי שרי דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות ת"ל היינו דוקא בסכך כדלקמן גבי פסולת גורן עכ"ל. לזאת איצטריך תרי קראי, וקאי חד על סכך וחד על דפנות, שתהא סוכה של ז' ותו לא, דהיינו עראי, אבל לעולם אינו מעכב שתהא ראויה לז', ובאמת מוכרחין אנו לומר כן דאל"כ תקשה בהיפך מנ"ל לרבא למידרש מקרא דבסוכות תשבו דבעינן דירת עראי שלא תהא ראויה רק לשבעה, דילמא אתא קרא שתהא ראויה לז' דוקא ולאפוקי באם אינה ראויה לז' ולהיפך ראויה ליותר מז' דהיינו קבע שפיר דמי, וע"כ צ"ל דרבא באמת לא דריש כלל שתהא ראויה לז', והא דס"ל לר"י דבעינן ראויה לז' היינו משום דאזיל לטעמי' דס"ל סוכת קבע בעינן, כדאי' לק' ז' ע"ב, והא דמשמע מהגמ' הנ"ל דר"מ ס"ל גם כן דבעינן סוכה הראויה לז' דלא פליג על ר"י רק משום דמדאורייתא מחזי חזי הגם דר"מ שהוא דרבנן דר"י ס"ל דיע"ר בעינן, יתכן דהגמ' אזיל לפי דעת רבה ור"ז דלא ס"ל כרבא דטעמא דרבנן דלמעלה מכ' פסולה משום דנפיק מדיע"ר, וס"ל דבמחיצות מגיעות לסכך או ביש בה יותר מד"א כשירה, ולא אתא קרא למעוטי סוכה הראויה ליותר מז', והקרא דבסוכות תשבו, דמשמע דבעינן עראי, יעמידו דאתא אסכך דלכו"ע בעינן סככה עראי וכמבואר בתוס', אבל בדפנות לא איכפת לן אם יהיו באופן שצריך להיות קבע ואם כן ע"כ קרא דחג הסוכות ת"ל, אתא שתהא הסוכה ראויה לז' דוקא.
ומעתה א"ש הקושיא הנ"ל דהא מרא דשמעתא דסיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי הוא רבא ולשיטתו ע"כ לא ס"ל לר"מ דבעינן סוכה הראויה לז' וס"ל דבאמת טעמא דר"מ הוא משום דלא בעינן ראויה לז', ודו"ק. ויתיישב בזה מה שהוקשה בס' באר אברהם כשיטת הסוברים דלא אמרינן מיגו דהוי דופן לענין שבת הוה דופן לסוכה, רק בדרבנן דהיינו היכא דהסוכה כשירה מדאורייתא ולשיטתם ל"ק מר"מ כנ"ל, דהא בזה גם כן אמרינן מדאורייתא מחזי חזי כו', ואולם מ"מ קשיא דמאי פריך אביי לרבא דליתני נמי יתירה סוכה דעלמא אסוכה דשבת, דסוכה דשבת לא בעי טפח שוחק מטעם מיגו, ומאי פריך אימא דהברייתא אתיא כר"י דס"ל בעינן ראויה לז' ואם אינה ראויה לז' אף מדרבנן ל"ש סוכה, עי"ש.
ולפי דברינו ניחא דהא עיקר הך דרשא דבעינן ראויה לז' לא יתכן כ"א למ"ד די"ק בעינן, וכיון דהך ברייתא קאמרה דדופן סוכה ניתרת בצילתה מרובה מחמתה ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים, ע"כ ס"ל דסוכה דירת עראי בעינן וכמבואר שם ע"ב אם כן ע"כ לא ס"ל להברייתא דבעינן סוכה הראויה לז', וא"ש.
ובדרך יותר נכון ומרווח נלע"ד ליישב הקושיא הנ"ל ויתיישב גם כן קושית המלה"ר דהנה בסוטה כ"ד קאמר שם ר"מ מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותת ולא נוטלת כתובה ופרש"י הטעם דבעינן אשה הראויה לקיימה דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות וזו אינה ראויה לאישות עכ"ד, חזינן דאף דאיסור דרבנן חשוב אינו ראוי מדאורייתא לר"מ, וקשה דר"מ אדר"מ דבהך דסוכה ס"ל דחשיב ראויה לז' כיון דמדאורייתא חזי, עכ"ד עי"ש. וגם כן יתיישב בזה קושית הצל"ח כ"ג דמנ"ל להגמ' לומר דר"מ ס"ל גם כן דבעינן ראויה לז' וכנ"ל, אשר על כן אומר אני בס"ד דקושטא דמילתא הכי הוא דר"מ לא ס"ל כלל דבעינן ראויה לשבעה, ומאי דאמרי רבנן בטעמא דר"מ משום דמדאורייתא חזי ורבנן הוא דגזרו, ולא אמרו בפשוט דר"מ לא ס"ל כלל דבעינן סוכה הראויה לז', הוא משום דהגמ' רצה לתת טעם לדברי ר"מ דמכשיר סוכה ע"ג גמל והיינו דמכשר גם ביו"ט אם עלה, וכמש"כ הפנ"י שם במשנה ודייק לה מדקתני אין עולין לה ביו"ט. דלכאורה לא שייך למיתני הכא בסוכה טפי מבשבת ויו"ט דעלמא כיון דאין הטעם אלא משום שבות דמשתמש באילן, אפ"ה קתני נמי לענין סוכה לרבותא דאע"ג דלכתחילה אין עולין ביו"ט, אפ"ה כשירה בדיעבד ויצא בה יד"ח סוכה, עכ"ד, וכ"כ בס' א"ר ועט"ז סי' תרכ"ח עי"ש.
ולענד"נ לדייק כן מהא דקתני ואין עולין לה בי"ט שמ"מ אם עבר ועלה דיצא יד"ח וכמו דדייק בגמ' לקמן ל"ג גבי אין ממעטין בי"ט הא עבר וליקטן כשר. אמנם זאת לא יתכן לומר דיצא בדיעבד, אלא אחרי דידעינן דאיסור שימוש באילן ובהמה בי"ע הוא דרבנן אבל אם הי' איסור דאורייתא בודאי לא הי' יוצא יד"ח גם בדיעבד, דהנה הקשיתי לדעת המחברים הנ"ל דיצא בדיעבד אם עבר ועלה, הא ה"ל מצוה הבאה בעבירה דכל שעה שמהלך בסוכה הוא משתמש באילן ובהמה כמש"כ התוס' בשבת קנ"ד, ד"ה שתים, ואם כי איסור זה הוא דרבנן, מ"מ בדרבנן ג"כ אמרינן דה"ל מצהב"ע כדאיתא פסחים ל"ה ע"ב ברש"י ד"ה טבול מדרבנן אפ"ה מצהב"ע חשיב לה, ומצאתי אח"כ בפמ"ג במשבצות סי' תרכ"ח הקשה כן, והניח בצ"ע, ולענד"נ ליישב קושיתו בטו"ט ודעת בעה"ש לפי דעת השל"ה הובא במג"א סי' תמ"ו דאיסור שבות לא העמידו במקום מצוה היכא דבעידנא דמיעקר השבות מקיים המ"ט דתורה, והא דשופר של ר"ה אין מפקחין את הגל עליו ואין עולין באילן וכו', כדאיתא בר"ה ל"א היא משום דבעידנא דמעיקר השבות לא מקיים עדיין המצוה, עי"ש, ואם כי המג"א דחי לה אמנם דעתו חוזר ונראה להרמב"ם פ"ב מה' שופר ה"ו שפסק י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום אע"פ שהתקיעה משום שבות ומן הדין הי' שיבא עשה וידחה ל"ת היינו שבות של דבריהם ולמה אין תוקעין, גזירה שמא יטלנו כו', וכתב הלח"מ קשה איך כתב דמן הדין וכו' הא עשה ול"ת הוא, והוא כתב לעיל בשופר של ר"ה אין מחללין עליו יו"ט אפילו בדבר שאיסורו משום שבות די"ט עשה ול"ת כו', וכתב שם בשנויא בתרא דהכא שאני שבשעת עשיית המצוה נדחה השבות, אבל התם קודם עשיית המצוה נדחה השבות כו' עי"ש, והוא ממש דעת השל"ה ועי' בתשו' מהרשד"ם או"ח סי' כ"ב דמתיר ג"כ בערבה שנתלשה בי"ט לצאת יד"ח דלא העמידו שבות במקום מצוה עי"ש שהביא שכן הוא דעת המרדכי, ונראה דאפילו לדעת הרשב"א הובא במג"א סי' תרנ"ה דאוסר ערבה שנתלשה ביו"ט לצאת בה יד"ח, מ"מ יתכן דשם לא הוה ממש בעידנא, דבעידנא שמנדנד הערבה טרם הגבהתו עבר משום טלטול מוקצה ומיפק לא נפיק עד דמגבה לה כמש"כ בתשובת דברי מרדכי, אולם באופן דהוי ממש בעידנא יתכן דלא פליג אף הרשב"א אכל הני רבותא הנ"ל, ומעתה מיושב קושית הפמ"ג הנ"ל דכאן בסוכה הוה ממש בעידנא, דהיינו בעת שנכנס לסוכה העשוי' ע"ג בהמה ואילן ועובר משום שבות הוא מקיים אז המ"ע של ישיבת סוכה דגם הישיבה והטיול בסוכה מכלל מצוה, כדאיתא בסוכה כ"ח ע"ב, א"כ שפיר נדחה השבות של דבריהם מפני המ"ע של תורה, והא דאסור לעלות בסוכה זו בי"ט הוא משום דבשעה שעולה לה טרם שיכנוס בתוכה עובר משום שבות דמשתמש בצדדי הבהמה ואילן דמסקינן בשבת קנ"ה דצדדין אסורין ועדיין לא קיים המצוה של ישיבת סוכה עד שיכנוס בה, ועי' ברמב"ם פ"ד מה' סוכה ה"ו שכתב ואין עולין לה בי"ט לפי שאסור לעלות ברגל באילן או ע"ג בהמה, מוכח מדבריו דמפרש ג"כ כרש"י שבת קנ"ד דמיירי שקרקעית הסוכה נשען על גבי אילן
והנה בזה ודאי לא שייך להקשות דא"כ הדקל"ד הא ה"ל מצהב"ע, דז"א דכיון דכבר כלתה העבירה טרם שיקוים המצוה אין בזה משום מצהב"ע כדאיתא בתוס' סוכה ל' ע"ש. ועי' בתשו' רעק"א סי' קע"ד בזה, ומיושב לנכון קושית הפמ"ג הנ"ל ודו"ק, אולם דברינו יתכנו שפיר בתר דידעינן דאיסור משתמש בבהמה ואילן הוא משום שבות, אבל אי הוה סברין מימר דמדאורייתא הוא, בודאי אין לדברינו מקום דהא יו"ט עול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, א"כ שוב ה"ל מצהב"ע וכקושית הפרמ"ג הנ"ל. [ועי' בנוב"י קמא בסוף הספר]. ומעתה אחרי ההצעה הזאת יתפרש כמין חומר לשון הגמ' דאמרו בטעמא דר"מ מדאוריי' מחזי חזי, דלא באו לתת טעם במאי דמכשיר הסוכה בימי החול דזה ניחא בפשוטו דר"מ ל"ל דבעינן סוכה הראוי' לז', רק באו לתת טעם לשבח במאי דמכשיר ר"מ גם ביו"ט הסוכה בדיעבד וקשה הא הוה מצהב"ע ולזה אמרו דמשום דמדאורייתא חזי ורבנן הוא דגזרו, וא"כ לא שייך שוב בזה משום מצהב"ע דשבות דדבריהם נדחה מפני מצוה של תורה ושפיר נפיק בה ידי חובתו גם בי"ט. וא"ש.
ויתכן לומר עוד דהא דנקיט הגמ' לשון מדאורייתא מחזי חזי דפי שנים בכונתם, דבזה נדחה נמי דברי ר"י דפוסל משום דבעינן סוכה הראוי' לז' דכיון דמדאורייתא חזי שוב משכ"ל דתהא ראוי' גם מדרבנן לפי מה שהעלינו דעיקר האיסור דאין עולין לה בי"ע, הוא רק על התחלת העלי' טרם שיכנוס לתוכה, והנה בשבת שם מסקינן, והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין, וא"כ משכ"ל שיכנוס לתוכה דרך צדי צדדים, ואין כאן איסור שבות כל עיקר והוה שפיר ראוי' לז', ולדעת ר"י צריכין אנו לומר דס"ל כרבא בשבת שם דמ"ד צדדים אסורים. אסר נמי צדי צדדים, וא"כ לא משכ"ל ראוי' לשבעה. ובזה נלע"ד לתת טו"ט להפוסקים שפסקו כר"מ וכסתם מתניתן ועי' בר"ן שם שכתב בשם הרי"ץ גיאות דפסק כר"י דמדאמרינן מתני' ר"מ היא משמע דליתא למתני' דלהכי גלי תלמודא לומר דר"י פליג עלי' לומר דר"מ ור"י הלכה כר"י עי"ש. אולם לדברינו הנ"ל ע"כ לא קי"ל כר"י בהא, דהא ר"י ע"כ ס"ל דגם צדי צדדים אסור ומשו"ה לא משכ"ל שתהא ראוי' לז', אבל אנן קי"ל דמותרין ושוב ה"ל ראוי' לז', וכנ"ל, וראי' להפוסקים הנ"ל.
אמנם כן הא דאצטריך הגמ' לומר אליבי' דר"מ מדאורייתא חזי הוא רק לפי סברת ר"י דס"ל דבעינן סוכה ראוי' לז', אבל ר"מ בעצמו ס"ל דסגי בטעמא דכיון דאינו אסור רק מדרבנן א"כ שפיר נפיק בה גם בי"ט וכנ"ל, וראוי' לז' לא ס"ל לר"מ כלל, ומעתה יתיישב לנכון כל הקושיות הנ"ל, דבאמת ר"מ לא ס"ל כלל דבעינן ראוי' לשבעה וממילא לא קשה קושית המלה"ר דבאמת ס"ל לר"מ דאינו ראוי מדרבנן לא מקרי ראוי מדאורייתא, רק כאן כיון דחזי מדאורייתא א"כ שוב הוה חזי גם מדרבנן וכנ"ל, ומכש"כ לפי מה שכתבנו מעיקרא דהא טעמא לא אתא רק לאכשורי ביו"ט גופא הסוכה בדיעבד ולפי"ז אין מקום כלל להקושיא הנ"ל. וכן יתיישב הקושיא הראשונה דמאי מהני מיגו, הא לא הוה ראוי' לז', דבאמת ר"מ לא בעי כלל ראוי' לז' וכיון דאנן פסקינן כר"מ, שפיר אמרינן מיגו, ולרבא גופי' בשבת שם דס"ל דצדי צדדין נמי אסור ע"כ ר"מ לא ס"ל דבעינן ראוי' לז' דהא לר"מ בסוטה שם ס"ל דאיסור דרבנן הוה אינו ראוי מדאורייתא ויקשה קושית מלה"ר אמאי הכשיר כאן בסוכה וע"כ דהך טעמא לא הוה רק לאכשורי הסוכה ביו"ט ולא בעינן כלל ראוי' לז', וא"ש ודוק היטב.
והנה במה שהבאנו לעיל ליישב קושית הפמ"ג ע"פ דעת השל"ה ורמב"ם דשבות דרבנן נדחה מפני עשה של תורה היכא דבעידנא, ולכן יוצא בדיעבד בסוכה ע"ג בהמה, הנה לכאורה הדבר מוקשה מיני' ובי', דא"כ אמאי אינו יד"ח במצה של טבל דרבנן משום מצהב"ע כמש"כ רש"י פסחים הנ"ל נימא בזה ג"כ דהאיסור דרבנן נדחה מפני המצוה, אך באמת הדבר נכון ע"פ מש"כ בתשו' ח"ס או"ח סי' קל"ז בשם מורו בעל הפלאה, דבזה אין שייך לומר האיסור נדחה אפילו אם אין לו רק כזית אחד מצה של טבל, דעכ"פ ה"ל להפריש דבר מועט תרומה לתקן השיריים ויהי' כולו היתר לבד מכ"ש שהפריש ואח"כ יאכל הכזית כולו ויוצא יד"ח מצה, ואי משום כ"ש תרומה לית בי' שיעורא למלקות, ומדלא הפריש ואכל כזית בטבלו ה"ל מצהב"ע כו' עי"ש.
ומעתה ניחא גבי סוכה היכא שאין לו סוכה אחרת שאין לו תקנה לעשות בהיתר אין בזה משום מצהב"ע דהאיסור דרבנן נדחה מפני המצוה של תורה וכנ"ל וא"ש. אלא דעדיין אינו מיושב כל הצורך, דא"כ נצטרך לאוקמא הא דיוצא בדיעבד דוקא באין לו סוכה אחרת, ומסתימת המחברים הנ"ל לא משמע הכי מדלא חילקו בכך, לזאת נראה דמעיקרא לק"מ ע"פ מה דאיתא בירושלמי פ' האורג הובא בטור יו"ד סי' ש"מ מהא דהקורע בשבת יצא ידי קריעה, ופריך עלה בירושלמי והרי מצה גזולה אין יוצאין בה בפסח משום מצהב"ע, ומשני תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה, ועי"ש בב"י, שכתב כלומר לא דמי למצה גזולה דהתם גוף המצוה שהיא המצה עבירה שהיא גזולה, אבל הכא גוף החלוק אינו עבירה אע"פ שהמעשה שעשה הוא עבירה לא מיקרי מצהב"ע כי היכי דמוציא מצה מרה"י לרה"ר אע"פ שעבר עבירה יוצא בה יד"ח בפסח לפי שהיא עצמה אינה עבירה עכ"ל. ועי' בקה"ע ובפ"מ שפירשו דהחילוק הוא דבמצה גזולה לעולם היא בעבירה משא"כ בקורע בשבת דעיקר הקריעה אינה עבירה אילו הי' בחול רק יומא גרם א"כ אין גופה עבירה. ומעתה מבואר החילוק בין מצה של טבל מדרבנן דהיא גופה עבירה, דלעולם אסור לכך הוה מצהב"ע, משא"כ בסוכה ע"ג בהמה דאין האיסור בסוכה גופה רק משום שוי"ט ויומא קא גרם אין בזה משום מצהב"ע, וא"ש.
וצריכים אנו למודעי דאפילו לפום דברינו אלה אין נסתר מחמתם מה שכתבנו לעיל דלר"מ שפיר הוה סוכה הראויה לז' כיון דרק איסורא דרבנן עלי' רכיב ונדחה מפני העשה של תורה הגם לפי דמסקינן הכא דביש לו סוכה אחרת לא נדחה שבות מפני המצוה, מ"מ כיון דאין החסרון בגוף הסוכה רק מחמת שיש לו סוכה אחרת שפיר מיקריא ראוי' לז' אילו היה נסתרה הסוכה האחרת ועדיף מהא דאיתא בפסחים ל"ו במצה של מע"ש דיוצא בה יד"ח לר"ע אף דאינה נאכלת בכל מושבות מ"מ כיון דאי נטמא פריק לה, ונאכל בכ"מ נקרא, ומכש"כ בנידן דידן, ודו"ק. ובדרך פשוט נלע"ד ליישב קושיא הראשונה הנ"ל, עפמש"כ הט"ז סי' תרל"ח הובא ג"כ בטעה"מ ה' חו"מ פ"ו ה"א דהך פלוגתא אי בעינן סוכה ראויה לז' מישך שייך להא דאיפלגו רבה ורב יוסף בפסחים ל"ח אי בעינן מצה הראויה לז' יעו"ש, וא"כ מיושב שפיר לפי גירסת הרי"ף דגרס אמר רבה סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי וכן ע"ג פסי ביראות, דאמרינן מיגו, וא"כ רבה לשיטתו בפסחים שם ס"ל דלא בעינן מצה הראויה לז' וה"נ ס"ל דלא בעינן סוכה הראוי' לז', והגמ' בדף כ"ג דאמרה גם לר"מ בעינן סוכה ראויה לז' אזלא אליבא דרב יוסף וא"ש. ודו"ק.
(י' ע"ב) אמר אביי רבי ור"א וכו' כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן כו' וראיתי בס' ב"י סי' כ' הביא קושיא, מחכם אחד על הא דאיתא בשבת קל"א ושווין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו חייב, מ"ט אלא אמר רנב"י כו' הואיל ובידו להפקירן והקשה ע"ז לפי מאי דאמרינן הכא דר"א ס"ל סוכה די"ק בעינן, וביומא י' פרש"י לפי המסקנא דמ"ד סדיר"ק בעינן חייבת במזוזה מדאורייתא, ובסוכה כ"ז אמרינן דר"א ס"ל דאין אדם יוצא בסוכה שאולה, והשתא מכל הלין קשה איך קאמר שאם עשה מזוזה לפתחו חייב גם לר"א ומשמע דאפילו עשה מזוזה לסוכתו חייב והלא בסוכה לא שייך ה"ט הואיל ובידו להפקירן, דאם יפקיר סוכתו אינו ויד"ח דה"ל כסוכה שאולה ומכשירי סוכה דוחה שבת לר"א וא"כ יהיה גם מכשירי מזוזה לסוכתו דוחה שבת לר' אליעזר, עי"ש שנדחק הרבה בזה.
הנה לענ"ד לק"מ, דהא בסוכה י"ט איתא דרב יוסף השיב לאביי דאיפכא תניא, דר"א מכשיר בעושה סוכתו כמין צריף, א"כ שמעינן מזה איפכא דר"א ס"ל סדירע"ר בעינן וא"כ פטורה מן המזוזה וי"ל דאביי קיבלה לבתר דשמע מרב יוסף רבי'. ועוד דלאביי לטעמי' בלא"ה לק"מ דבאמת אביי לא ס"ל כרבא דחיוב מזוזה בסוכה תליא בהך אי סוכה די"ק בעינן, כמבואר שם ביומא ונוכל לומר לדידי' דאף מאן דס"ל דיר"ק בעינן מ"מ פטורה ממזוזה מדאורייתא כדמצינו בירושלמי ריש סוכה ה"א דלרבי ור"ש סוכה פטורה מן המזוזה אף דס"ל דיר"ק בעינן ועי' בתוס' יומא שם ד"ה רבנן.
אמנם בדרך הפלפול אמרנו ליישב הקושיא הנ"ל בטוטו"ד בס"ד, דהנה שם איתא סוכה וכל מכשירי' דוחה שבת דברי ר"א, מנ"ל לר"א הא אי מלולב שכן טעון ד"מ אלא גמר שבעת ימים מלולב, וכתב רש"י שם ובגז"ש אתי לי' ואע"ג דאינה מופנה משני צדדין כו' כיון דגלי רחמנא בעומר ושתה"ל גילוי מילתא בעלמא הוא ולא פרכינן עלה. מבואר מדבריו דלכך לא פרכינן מה ללולב שכן טעון ד' מינים, כיון דגלי רחמנא בעומר ושתה"ל דדחו שבת ושם לא שייך הך מילתא שכן טעון ד"מ תו לא פרכינן גם על לולב הך פירכא, דאיכא למימר עושתה"ל יוכיחו. והנה הקשיתי בזה קושיא חמורה לכאורה, לפי מאי דקיי"ל דס"ל לר"א בסוכה כ"ז דמי שלא אכל בליל יו"ט ראשון ישלים בליל יו"ט האחרון דס"ל דחובת אכילת לילה הראשון בסוכה יש לה תשלומין, ועי' בחידושי הרשב"א שם דאסברה לה, דס"ל לר"א דמקשינן סוכה לחגיגה בהקישא דחג הסוכות, מה חג יש לו תשלומין אף סוכה יש לה תשלומין, ולפי"ז יקשה איך יליף ר"א סוכה מלולב בגז"ש, כיון דהג"ש אינה מופנה משני צדדין למידין ומשיבין ואיכא למיפרך מה ללולב שכן אם עבר זמנו בטלה ואין לו תשלומין משא"כ בסוכה, כמו דפריך לקמן ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנן בעלו, והלא בפסחים ע"ו אמרינן דלכך חגיגה אינה דו"ש משום דיש לה תשלומין וא"כ דון מינה לענין סוכה דג"כ לא ידחה שבת משום דיש לה תשלומין וכאן לא שייך היוכיח של עושתה"ל, דגם בהו יתכן הך פירכא שכן אם עבר זמנן בטלו.
אמנם הדבר נכון מאד דכבר הקשה חידושי הרשב"א כיו"ב על הא דקאמר שם ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנן בטלו, וז"ל, איכא למידק והא סוכה דאע"ג דדחית לה מקמי שבת לא בטלה דעביד לה בחולו של מועד [כוונתו לשיטת ר"א דס"ל, סוכה יש לה תשלומין] וי"ל דלמאן איצטריך לר"א, ור"א סוכה לז' בעי ואם אינו עושה אותה עכשיו אינו יכול לעשותה בחוה"מ ע"כ. ומעתה ממילתא זו תריץ יתיב גם קושייתנו הנ"ל דגם סוכה אם עבר זמנה בטלה דאינו יכול לעשותה בחוש"מ לר"א גופי' דס"ל אין עושין סוכה בחוש"מ ושפיר יליף סוכה מלולב בגז"ש הנ"ל.
ובדברינו אלה יתיישב לנכון מה שהקשה בס' אש"י בסוגיין, לר"א דס"ל ניסוך המים מה"ת כדאיתא בזבחים ק"ו, ובסוכה מ"ח תנן גבי ניסוך המים דבשבת היה ממלא מער"ש בחבית שאינה מקודשת, נשפכה היה ממלא מן הכיור, ובעי למימר בסוגיא דס"ל אין שיעור למים עי"ש, ושיטת התוס' בזבחים שם דר"א היא דאית לי' אין שיעור למים, א"כ קשה אמאי ממלא מער"ש הא נסה"מ בחג הוא צורך גבוה וניליף מעומר ושתה"ל שידחה שבת, ולפי דברינו ניחא מאד דהא בריש תענית דף ב' אמרינן דניסוך המים יכול להיות בערב דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה ומעתה שוב לא מצינו למילף נסה"מ מעושתה"ל דאיכא למיפרך, מה להנך שאם עבר זמנם בטלו משא"כ בנה"מ שיכול לנסך אח"כ בלילה וכאמור.
ומעתה נשובה ליישב קושית ס' ב"י הנ"ל, דהנה בסוכה כ"ז שם אמרינן בפלוגתא דר"א ורבנן, ושווין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחוש"מ, וגירסת התוס' והר"ן והרשב"א שם מהו דתימא האי אחרינא היא קמ"ל, כיון דבדידה קבני לה היא היא פירוש לפי שבונה אותה באותם עצים עצמם. ולפי גירסא זו נ"ל פשוט לומר דאם בליל התקדש החג הפקיר סוכתו קודם שאכל בתוכה, ולמחר או ביום אחר חזר וזכה בה בודאי היא סוכה כשירה ויוצא יד"ח אף לר"א וזה נלמד בק"ו מאם נפלה חוזר ובונה אותה בחוש"מ ומכש"כ בזו שהיא עומדת על מכונה בודאי כשחזר וזכה בה אמרינן דהיא היא והויא סוכה לשבעה, ואפילו למש"כ רש"י שם שאם נפלה חוזר ובונה הואיל וישב בה ביום א' וזו לתשלומין כו' נראה פשוט דבענין זה לא בעי שישב בה ועדיף מאם נפלה דשם אזדא לה וגם נתבטלה קדושתה מה"ת כמש"כ הפוסקים ועי' בצל"ח ביצה דף ל', א"כ כשחוזר ובונה ה"ל פנים חדשות ולזאת בעינן שישב בה יום א' דוקא, משא"כ בנד"ד שלא נפלה רק הפקיר אותה ולא פקעה קדושתה מינה במאי שהפקירה, ועי' בשו"ת ראשי בשמים סי' ל"א שכתב דלר"א דבעי עשי' לשם סוכה כדברי ב"ש חל קדושה על הסוכה אף קודם שישב בה, ולפי"ז כשחזר וזכה בה היא היא, ומעתה מיושב הקושיא הנ"ל, דהא העלינו לעיל דהא דמכשירי סוכה דו"ש לר"א הוא משום דאין לזה תשלומין וכנ"ל, אולם באופן שיש לו סוכה כשירה רק שחסר בה קביעת מזוזה הרי יכול להפקיר הסוכה ויפטר מלעשות בה מזוזה ואם כי עי"ז לא נפיק בסוכה זו יד"ח דבעינן משלך, מ"מ לא דחי שבת משום זה דהרי יש לזה תשלומין דיכול לחזור ולזכות בה בחוש"מ ושפיר נפיק בה וסוכה כשירה היא כנ"ל, ואכילת לילה ראשונה יש לה תשלומין ואז כשיזכה יקבע בה מזוזה, ולפי"ז שפיר קאמר הגמ' דמזוזה אינה דו"ש הואיל ובידו להפקירו, והיינו דאף בסוכה יכול להפקיר ויחזור ויזכה בחוש"מ ואז יקבע בה מזוזה ויאכל בה לתשלומין חובת אכילה של לילה ראשון. ואין להשיב ע"ז דאיך יפקיר הסוכה הא בעי לאכול ביום הראשון כזית פת משום חובת אכילת יו"ט כמש"כ התוס' סוכה כ"ז ד"ה חזר, דז"א דחובה זו בודאי לא ד"ש ודו"ק.
ועוד אפשר ליישב בדרך פשוט הקושיא של ב"י הנ"ל דהלא בידו להקנות לנכרי חלק בהסוכה ושותפות נכרי פוטר ממזוזה כמבואר ביו"ד סי' רפ"ו ולענין סוכה שפיר נפיק יד"ח בסוכת שותפין כמש"כ התוס' כ"ז ד"ה האזרח ועי' רש"א וחידושי הרשב"א.
דף י
סיככה כהילכתה ועיטרה בקרמין כו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון של חג, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו כו'.
הטור או"ח סי' תרל"ח הביא דעת הבה"ג שכתב עיטורי סוכה שנפלו בשבת אסורין באכילה ואסורין לטלטלן במקומן כו', והב"י שם הקשה עליו וז"ל אבל אי קשיא הא קשיא שבה"ג גופי' פסק כר"ש דל"ל מוקצה בין ביו"ט בין בשבת כמ"ש רבינו בתחילת היו"ט, ואפשר לומר דשאני לי' בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה, עכ"ד. והיש"ש בביצה תמה על הב"י וכתב עליו דאשתמיטתי' להב"י גמ' ערוכה בשבת מ"ה דמסקינן שם דאית לי' לר"ש מוקצה מחמת מצוה והיא תימא רבה על הב"י, ועי' בשו"מ מהד"ת סי' צ"ב מש"כ בזה.
והנלע"ד ליישב דברי הב"י בדרך פלפול בס"ד, ונקדים הסוגיא דשבת שם בעי מיני' ר"ל מר"י חטים שזרען בקרקע לר"ש מהו א"ל אין מוקצה לר"ש, אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו, ול"ל הוקצה למצותו, והתניא סיככה כהילכתה כו', וממאי דר"ש היא דתני ר' חייא ב"י קמי' דר"י אין נוטלין עצים כו' ור"ש מתיר ושווין בסוכת החג שהיא אסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו וכו', וכתב רש"י שם ד"ה אלא מן הסמוך ומהך דתני רחב"י הו"מ לאותבי' ברישא אלא ניחא לי' לאותבי' ממתניתא דר"ח ור"א כדאמרינן בעלמא כו'. והנה דברי רש"י לכאורה אינם מספיקים דס"ס היכי מותיב מהא דתני רחב"י ומה הואיל במה שמקדים להקשות מברייתא דסיככה כהילכתה, דהא עדיין יש לדחות ע"ז דלא מיתניא בי ר"ח ור"א, וכבר ראיתי מי שעמד על דברי רש"י בזה.
ולולי דברי קדשו של רש"י ז"ל הי' נלענ"ד דשפיר קא מותיב מהא דתני רחב"י ואין לחוש להנ"ל, כיון דרחב"י תני לה קמי' דר"י ושתיק לי' שמ"מ דר"י קיבלה מיני' ושפיר מותיב מינה לר"י גופי', אולם יש להתבונן מדוע הקשה הגמ' מעיקרא מהא דסיככה הלא לא נעלם גם מהמקשה דיש לדמות ממאי דר"ש היא, וה"ל להגמ' להקשות תיכף מהא דתני רחב"י, לכן נלע"ד ליישב דמהאי דתני רחב"י לא הוה מצי לאותבי' ברישא לולא שהקדים להקשות מהא דסיככה וכו', דהנה הקשיתי מאי פריך מהא דשווין דילמא שאני סוכת החג דאיסור מוקצה שבה הוא איסור תורה כדילפינן בסוכה ט' דעצי סוכה אסורין כל ז' מקרא דחג הסוכות וכו', ואם כן דון מינה ומינה דמה חג אסור ליהנות ממנו ולגזוז ממנו שום דבר ה"נ בסוכה ושפיר אית לי' לר"ש בזה מוקצה משא"כ בחטים שזרען או בנר שהדליקו בי' דלא הוי מוקצה אלא מדרבנן י"ל בזה ל"ל לר"ש מוקצה. וראיתי להפנ"י שם שהקשה כמו כן. עי"ש מש"כ בזה.
ולכאורה היה אפשר לומר ע"פ מה דאיתא בביצה ל' אמתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה, ופריך הא קסתר לה, ומשני בסמוך לדפנות, וע"ז קאי הא דשווין בסוכת החג וכו', והיינו אף בדסמוך לדפנות, ולדעת הרא"ש בסוכה ט' דעצי הדפנות אינן אסורין מדאורייתא ועי' בט"ז סי' תרל"ח דמ"מ אסורין מדרבנן, ולפי"ז פריך שפיר מהא דסוכת החג וכו' דלא הוה אלא מוקצה מדרבנן ושמ"מ דאית לי' לר"ש מוקצה, אולם לפי תירוצא דרב מנשיא בביצה שם אפ"ת בשאין סמוך כו' נסתר תירוצינו, דהא י"ל דמיירא הברייתא בעצי סכך ובזה אסר ר"ש כיון דהוא מדאורייתא משא"כ במוקצה דרבנן ל"ל לר"ש וכנ"ל.
לזאת נלע"ד ליישב דלכוונה זו הקדים להקשות מהברייתא בסיככה כהילכתה, דמזה יהי' מוכח דהך דתני רחב"י מיירי בסמוך לדפנות דוקא שהוא דרבנן, ומכל מקום מודה ר"ש דאסור, דהנה בברייתא זו יש להתבונן דלאיזה ענין נקיט סיככה כהילכתה, ולכאורה היא שפת יתר דמילתא דפשיטא דמיירי בסוכה כשירה דוקא, דבסוכה פסולה גם גוף הסוכה מותר ומכש"כ עיטורי סוכה. ומצאתי בצל"ח שם בביצה שעמד ע"ז, עי"ש, ולענד"נ דדבר גדול משמיענו הברייתא בזה, דבאמת יש למצוא אופן בדלא סיככה כהילכתה ומכל מקום עיטוריה אסורין והוא ע"פ מה דאיתא בסוכה י"ז ובשו"ע סי' תרל"ב דסכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ומן הצד ד' אמות, ואויר פוסל בג' טפחים בין בגדולה בין בקטנה ואפילו מן הצד עי"ש, ולפי"ז אם לא היה הסוכה מסוככת כהילכתה דהיינו שהיה בה אויר יותר מג' טפחים ופחות מד' טפחים או מן הצד פחות מד"א ועיטרה בקרמין וסדינין ואז מתכשרה הסוכה, על ידי העיטורין ואף שהם סכך פסול, מכל מקום אין בהם שיעור שיפסול מטעם סכך פסול, דהיינו ד' טפחים או ד"א, ובזה בודאי אסורין העיטורין משום מוקצה, אולם באופן זה אסורין העיטורין מדאורייתא כדין גוף הסכך, והנה לפי דעת רש"י בביצה שם והעומדים בשיטתו דבגוף הסוכה לא מהני תנאי דאינו בודל, וביאר הר"ן דעתם דבמילתא דאורייתא לא מהני תנאי אם כן גם כאן ל"ה מהני תנאי בהנויין כיון שהם השלימו הכשר הסוכה ונחשבים מגופה, ונמצא קולו של הסוכה חומרו, ולפי"ז הילכתא גבורתא השמיענו הברייתא במאי דנקט סיככה כהילכתה, דבזה שפיר יתכן שפיר מאי דמסיימא ואם התנה עלי' הכל לפי תנאו, משא"כ בלאו כהילכתה יש למצוא אופן דלא יהני תנאי כנ"ל. ומעתה מיושב לנכון מה שהקשה רש"י ז"ל, דמהך דתני רחב"י לא תברא דמצינו למימר דמאי דתני ושווין כו' שהיא אסורה מיירא בעצי סכך שמדאורייתא אסורין ומודה ר"ש לזאת הקדים הברייתא דסיככה דמזה מוכח דבאיסורא דאורייתא לא מהני תנאי, אם כן מיירי ע"כ בעצי דפנות, ומקשה שפיר. והנה לכאורה יש לשדות נרגא בדברינו הנ"ל, דבביצה שם פריך הגמ' על הך ברייתא, ומי מהני בה תנאי והאמר ר"ש וכו' אמר רב מנשיא וכו' עי"ש היטב.
ולפי"ז נסתר כל הבנין הנ"ל שהעלינו דהוכחת המקשה דמיירא בעצי דפנות שמדרבנן, מדמהני בה תנאי כנ"ל, דהא באמת הא דמסיים הברייתא ואם התנה עלי' לא קאי על סוכת החג רק סיפא אתאן לסוכה דעלמא כנ"ל ומעתה שוב יכולין לומר דמיירי בעצי סכך דמדאורייתא. אולם הדבר נכון מאד, דבאמת קשה טובא לפי תירוצא דרב מנשיא סיפא אתאן לסוכה דעלמא, א"כ אמאי הפסיק התנא בסוכת החג, בין אין נוטלין עצים מן הסוכה דמיירי בסוכה דעלמא ובין סיפא ואם התנה עלי' דג"כ קאי על סוכה דעלמא, ה"ל לשנות זאח"ז, ומצאתי בחידושי אא"ז הגאון בעל פמ"א על ביצה שעמד ע"ז וכתב ליישב דתירוצא דרמ"נ אתיא לדעת בעה"מ דס"ל דבסוכה בריאה לא מהני תנאי אפילו לר"ש ואפילו בסוכה דעלמא א"כ ל"ה מצי הברייתא לסיים עלה דאין נועלין כו' ואם התנה, דה"א דקאי גם אליבי' דר"ש דמתיר בסוכה נופלת אבל לא בסוכה בריאה, מ"מ אם התנה הכל לפי תנאו, א"כ יהי' מוכת מזה דמהני תנאי בבריאה לר"ש ומדר"ש נשמע לרבנן ג"כ דמהני לכך הפסיקה הברייתא בהא דושווין בסוכת החג שהיא אסורה, ויהי' שיעור הברייתא כך, דבסוכה נופלת שנחלקו ר"ש ורבנן יש אופן שמודה ר"ש לרבנן דאסור והיינו בסוכת החג דאפילו בנופלת אסורה וכן יש אופן שמודים רבנן לר"ש דמותר והיינו באם התנה עלי' דסוכה דעלמא ובנופלת דארישא קאי, וכ"ז יתכן לדעת בעה"מ, אולם לפי דעת הר"ן שם דס"ל דתנאי מהני גם בסוכה בריאה והביא ראי' מהירושלמי דעששית ופמוט דאסורים גם לר"ש מהני בהו תנאי, וה"ה בסוכה בריאה עי"ש, ולדבריו נסתר סברא הנ"ל ואין מקום לאוקימתא דרמ"נ. ולפי"ז קרוב לשמוע דהגמ' דמקשה שם בשבת אליבא דר"י מהא דושווין, ס"ל להגמ' בדעת ר"י דאזיל בשיטת הירושלמי דמהני תנאי בעששית דהא ר"י חיבר הירושלמי, וא"כ מהני תנאי בסוכה בריאה וכדעת הר"ן, וא"כ שוב אין מקום לאוקימתא דרמ"נ סיפא אתאן, דיקשה א"כ אמאי הפסיק התנא בין הפרקים וכנ"ל, אלא ע"כ דקאי הסיפא אסוכת החג וא"כ קשה אמאי מהני תנאי בסוכה והא אסורה מדאורייתא וכקושית הגמ' ביצה שם וכאשר הוכיח כן מברייתא הקודמת, וע"כ דמיירי בעצי דפנות דמדרבנן אסורים ומוכח שפיר מזה דר"ש אית לי' מוקצה מחמת מצוה.
ומעתה נשובה ליישב דברי הב"י מקושית היש"ש הנ"ל, דהנה הוכחת הגמ' דר"ש אית לי' מוקצה סלקא כהוגן רק לפי דעת הגמ' בביצה שם דסוכה דמצוה לא מהני בה תנאי וכפי שיטת רש"י דגם במסקנא ס"ל הכי עיי"ש, אולם לדעת הרי"ף והתוס' שם דאביי ורבא דאמרי באומר אינו בודל מהם וכו', אתו לסתור שנויא דרב מנשיא וס"ל דגם בגוף הסוכה מהני תנאי ודלא כדעת המקשה, ולדעתם אזלא לה הוכחת הגמ' דר"ש אי"ל מוקצה מחמת מצוה, די"ל דסוכת החג שאני דאסורה מדאורייתא, ולא קשה מעתה דא"כ אמאי מהני בה תנאי דבאמת מהני תנאי גם בסוכה דמצוה, והנה דעת הבה"ג נראה בעליל דס"ל ג"כ כדעת הרי"ף והתוס' דמהני תנאי בגוף הסוכה דמצוה, שכתב שם בה' סוכה ר"פ הישן, אין נוטלין עצים מן הסוכה אפי' בי"ע האחרון של חג ואם אמר כ"ז שארצה אטול הר"ז מותר, ומדסתם לה משמע דבין עצי הדפנות ובין עצי סכך מהני בהו תנאי, ולפי"ז לא מוכח מידי דר"ש אית לי' מוקצה. ומעתה מקשה הב"י שפיר על הבה"ג דכיון דפסק כר"ש דל"ל מוקצה מחמת איסור ה"ה מחמת מצוה דלשיטתו אין הוכחת הגמ' מכרעת, ומתרץ שפיר י"ל לחלק בין מוקצה מחמת מצוה למוקצה מחמת איסור דאף שאין לנו ראי' ע"ז מ"מ מסברא אפשר לחלק כן ולומר דמוקצה מחמת מצוה חמיר טפי. ודו"ק היטב.
דף כא ע"ב
תניא אמר ר' שמעון משיחתו של ר"ג כו' למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה וכתבו בתוס' ואע"ג דהאי מ"ע שהזמן גרמא, איצטריך לאשמעינן דלא תימא דחייבין משום דכתיב תשבו כעין תדורו כדלקמן כ"ח, עכ"ד. ראיתי בצל"ח שם כ"ח שהקשה דעדיין תקשה לרבא דל"ל הא דאביי דס"ד דליחייבינהו מתשבו כעין כו' רק ס"ל דאיצטריך הילכתא למיפטרינהו דסד"א ילפינן ט"ו מט"ו דחג המצות, א"כ קשה למאי איצטריך לאשמעינן דעבדים פטורים מן הסוכה ת"ל דה"ל מ"ע שהז"ר ואין לומר דאיצטריך כי היכי דלא נילף ט"ו ט"ו מחה"מ, הא מהאי גז"ש לא מצינן למילף כ"א על אכילת כזית בסוכה אבל לא לענין שינה דקיי"ל דון מינה ומינה כו' עי"ש.
ולענד"נ ליישב דהנה התוס' במגילה ד' ד"ה שאף הן, הקשו ל"ל קרא גבי מצה דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, ת"ל מטעם שאף הן היו באותו נס, וי"ל דמשום ה"ט לא מחייבינן אלא מדרבנן, ור"י איש ירושלים תירץ דס"ד למיפטרינהו מג"ש דע"ו ט"ו דחג הסוכות עכ"ד. ועי' בס' עמ"א סי' ע"ד אות ט' שכתב דהתוס' דתירוץ קמא אזיל בשיטת הרמב"ם בענין הפלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא עי' סנהדרין פ' כה"ג וב"מ קט"ו, דשלש מחלוקת בדבר, ת"ק סבר דלא אזלינן בתר טעמא דקרא אע"ג דמפרש טעמא, ור"י ס"ל דאזלינן היכא דמפרש, ור"ש דריש טעמא דקרא בעצמו.
ולפי"ז מש"כ התוס' הנ"ל דלא מהני ה"ע אלא לחייבינהו מדרבנן אתיא לפי דעת ת"ק לפי דעת הרמב"ם, דס"ל דלא אזלינן כלל בתר טעד"ק לרבות או למעט מכוח זה, אמנם לר"י ור"ש דדרשי טעד"ק מהני ה"ט שאף הן כו' לחייבינהו מדאורייתא וכדעת הר"י איש ירושלים הנ"ל, עיי"ש מה שמיישב בזה דעת התוס' קדושין ל"ה ד"ה משום.
והנה בשעה"מ ה' חו"מ פ"ט הביא קושיא בשם ס' עץ החיים שהקשה לתירוץ הר"י הנ"ל, דס"ל דה"ט שאף הן מהני לחייבינהו מדאורייתא, א"כ מאי פריך בפ"ב דסוכה האזרח ל"ל, מעשהז"ג היא ונשים פטורות, ומאי קושיא הא איצטריך משום סד"א דחייבות מטעמא שאף הן היו באותו הנס דענני כבוד כו' ולכן נראה דמשו"ה לא משני גמ' הכי משום דאכתי הוה קשה הניחא למ"ד ענ"כ היו, אלא לר"ע דאמר סוכות ממש היו, האזרח ל"ל עכ"ד. ועי' בתשו' ח"ס או"ח סי' קפ"ה שכתב דלמ"ד סוכות ממש, לא שייך לומר דגם נשים היו באותו נם, עפ"י בא"ר רס"י תרכ"ה שבעת מלחמות ישבו בסוכות חוץ לאהליהם כסוכת הלוחמים, ונשים לא שייכי דלאו בני כיבוש נינהו עיי"ש. המורם מזה דכל עיקר מה דמקשו בגמ' האזרח ל"ל וכן מה דתירצו עלה אביי ורבא אזלא רק למ"ד סוכות ממש, אבל למ"ד ענני כבוד מעיקרא לק"מ כנ"ל.
והנה ר"ש ס"ל דדרשינן טעמא דקרא, וכן בודאי ס"ל לר"ש כשיטת ר"ע רבו דאמר בת"כ דענני כבוד היו, וכן מצינו דכן הוא דעת הזהר פ' אמור דענני כבוד היו וידוע דסתמא דזהר אליבי' דרשב"י, ומעתה מיושב היטב קושית הצל"ח הנ"ל, דבאמת גם לפי דעת רבא דל"ל הא דאביי דס"ד לחייבינהו מתשבו כעין תדורו מ"מ שפיר איצטריך ר"ש ללמוד משיחתו של ר"ג דעבדים פטורים מסוכה דסד"א לחייבם מטעמא שאף הן היו באותו הנס דמהני ה"ט לחייבם דבר תורה לדעת רשב"י גופי' דדריש טעמא דקרא, ועבדים ילפינן בגז"ש מנשים, והתוס' דנקטו להא דאביי דס"ד לחייבינהו מתשבו דרשה פשוטה נקטו, וא"ש וק"ל. ועל פי הדברים האלה יש ליישב לנכון גם כן קושית הצל"ח שם דף כ"ח ע"ד רבא מהא דת"כ, דבאמת י"ל דהת"כ אזיל למ"ד ענני כבוד היו, וא"ש ודו"ק.
דף כו
במשנה ועוד אמר ר"א מי שלא אכל ליל יו"ט הראשון ישלים ליל י"ט האחרון, עי' בפנ"י שהקשה כיון דלא אפשר לז' ימים בלא שבת, ובשבת בעינן ג' סעודות, וא"כ תעלה סעודה שלישית לתשלום י"ד סעודות, דהא כתבו כל המפרשים דכ"ש אם השלים בא' מז' ימים דיצא, והיכי משכ"ל דישלים לילי יו"ט הראשון בליל יו"ט האחרון דתיפוק לי' דבלא"ה סעודה שלישית עולה לו למנין השלמה, ויש ליישב לפרש"י) עכ"ד. ודבריו המה עלומי הביאור, דהרי הגמ' שם פריך משלים במאי, אילימא בריפתא סעודה דיומא קאכל, ופרש"י ומאי היכר יש כאן שתהא לשם סעודה ראשונה, הלא דרכו לסעוד היום, וא"כ ה"נ נימא בסעודה שלישית של שבת דסעודה דיומא קאכיל ולא נפיק בה לתשלומין, ואולי אפשר דדעתו לחלק כיון שאוכל בסוכה גופא יותר על חיוב מנין הסעודות שצריך לאכול מצד מצות סוכה, מהני להשלים סעודה הראשונה, ול"ד לליל י"ט האחרון דהתם אכיל לי' בתר ימי הסוכה, וגם אין לזה היכר שאוכלה לתשלומין, אבל אי אוכלה בז' ימי סוכה מהני, וצ"ע.
וע"ד החידוד אמרתי לתרץ קושייתו, דבאמת יש להבין הלשון, דקאמר ר"א ישלים בליל י"ט האחרון הלא אם השלים בז' ימי הסוכות כש"כ דמהני וכנ"ל, ומדוע נקט דוקא לילי י"ט האחרון, ואין לומר דרצה להשמיענו חידש זה דגם לילי י"ט האחרון מהני להשלמה, א"כ הליל מי שלא אכל כו' יש לו תשלומין כל שמונה. והנראה לומר דהנה הא דס"ל לר"א תשלומין לסוכה כבר כתב הריטב"א, ושארי מפרשים דיליף מחגיגה כמו דחגיגה יש לה תשלומין כל שמונה ה"נ סוכה. ובחגיגה ע' אמרינן מאי תשלומין ר"י אמר כולן תשלומין לראשון, ר"ה אמר כולן תשלומין זה לזה, מ"ב, א"ב חיגר ביום א' ונתפשט בשני, לר"י פטור, עי"ש והנה הריטב"א בסוכה מ"ז כתב לענין שמיני עצרת שהוא רגל בפע"צ שאם הי' קטן או חיגר או עכו"ם וכיו"ב שפטורים מן הראי' בראשון והגדיל או נתגייר או נתפשט בינתיים שהוא חייב בשמיני בראי' וחגיגה ושמחה, משא"כ בשאר ימי החג לר"י דאמר כולן תשלומין דראשון, אי נפטר ביום א' אע"פ שנראה בשאר הימים הרי הוא נדחה ונפטר, אבל שמיני אע"פ שהוא תשלומין דראשון הרי הוא רגל בפע"צ לחייב למי שהי' פעור בראשון וזה נראה נכון עכ"ל.
ולפי"ז נראה דה"נ לענין תשלומין דסוכה לר"א דמי שנפטר בראשון כגון שהי' קטן או נכרי או עוסק במצוה לא מהני תשלומין בשאר ימי החג לר"י דאמר כולן תשלומין דא' וקיי"ל כוותי', אולם בשמיני עצרת יש לו תשלומין כמו דיש תשלומין לחגיגה בשמ"ע אף אם נפטר בראשון, דהא תשלומין דסוכה יליף ר"א מחגיגה ודון מינה ומינה, וז"ב. ומעתה יאיר לנו נתיב בדברי ר"א דנקט ישלים לילי י"ט האחרון, דרצה לכלול בדבריו אף מי שהי' פטור כנ"ל. ועתה מיושב קושית הפנ"י דמשכ"ל דלא מהני סעודה ג' להשלים כגון שהי' פטור וא"ש. עי' בצל"ח שבת קל"ב ובשו"ת רשמי שאלה ב"ק מ"ק הבאתי דבריו בחיד' לשבועות ודו"ק.
(שם) תניא ר"א אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחוש"מ כו' מ"ט דר"א כו'. וכתב בחידושי הריטב"א תמיהא מילתא דהא בפ"ק אמרינן דב"ש אית להו הא דר"א שאין עושין סוכה בחג, וא"כ מהאי קרא נפקא להו, ואנן אשכחן דמפקו לי' לדרשא אחריתא למימרא דבעי סוכה לשם חג כדאיתא בפ"ק, וי"ל דלב"ש תרתי שמ"מ דמחג הסוכות דרשי סוכה לשם חג, ומשבעת ימים דרשי סוכה לשבעה, עכ"ל.
וראיתי בכמה ספרים שבנו מצודים גדולים על הקושיא הנ"ל, ולא הסתפקו בתירוץ הריטב"א, והנראה דדעתם הוא משום דלא מצינו למידרש גם להא דר"א דבעינן שיעשה סוכה לשבעה, דהיינו שיעשנה קודם ומתחילת החג, דאימא דאתא להא דדרשי ר"י ור"מ לעיל כ"ג דבעינן סוכה הראויה לשבעה דהיינו שיהיה יכול לישב בה משעת עשי' ואילך ולא יהיה בה מניעה משום איסור או מצד שאינה חזקה ולדידהו יכול לעשותה גם בחוה"מ, עי' צל"ח ר"פ הישן. דבשלמא אי כולי' קרא חג הסוכות כו' מיותר ע"כ דרשינן מזה לדר"א שיהיה בשעת עשיה ראויה לשבעה והיינו שיעשנה קודם החג, אבל אי מפקינן לחג הסוכות כו' להא דב"ש שיעשה לשם חג, תו אין הכרח לדרשא דר"א, דאימא דשבעת הימים אתא שתהא הסוכה ראויה לז' היינו שתהיה חזקה ולא יעשנה ע"ג בהמה, ולעולם דעושין סוכה בחוש"מ, וכמו כן יקשה לר"א גופי' דודאי אזיל בשיטת ב"ש דהוא מתלמידי ב"ש וס"ל ג"כ שיעשנה לשם חג, ומנ"ל למידרש מזה דאין עושין סוכה בחוש"מ.
ונלע"ד ליישב קושית הריטב"א דר"א לשיטתו יהיה לו הוכחה גמורה דע"כ אין עושין בחוש"מ, וממילא מוכרחין אנו לדרוש לחג הסוכות כו' שיעשנה סוכה ראויה לז', דהיינו שיעשנה קודם החג, וב"ש יסברו גם כן כר"א בהא. דהנה בשבת קל"א יליף ר"א דסוכה דו"ש מגז"ש שבעת ימים מלולב, וכן ס"ל דמילה וכל מכשירי' דו"ש, ופריך שם מנ"ל לר"א הא, אי מכולהו גמר כדאמרינן [דאיכא למיפרך חדא צד חמור האמור לעיל, רש"י] והיינו דיש לפרוך מה לסוכה שנוהגת בלילות כבימים תאמר במילה, ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה, וכתב שם בחידושי הרשב"א וז"ל איכא למידק והא סוכה אע"ג דדחית לה מקמי שבת אינה בעלה דעביד בחוש"מ, וי"ל דמ"מ זמן יש לה דאי עבר זמנה אין לה תשלומין, ועוי"ל דלמאן איצטריך לד"א, ור"א סוכה לז' בעי ואם אינו עושה אותה עכשיו אינו יכול לעשותה בחוש"מ כדאיתא בסוכה, עכ"ל.
והנה תירוצו הראשון לכאורה אינו מספיק, דהא ב"ש ס"ל דמה"ט חשיב אינו קבוע לו זמן כדאיתא בביצה כ' ע"ב, א"ל ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג והולך כל הרגל, ופליגי אב"ה, דאמרי מדתנן עבר הרגל כו' אף זו קבוע לה זמן, ואיך נסיב הרשב"א דעת ב"ה אדר"א, דאזיל תמיד בשיטת ב"ש. והמחוור כתירוץ ב' של הרשב"א. והנה אי נימא דר"א יסבור כר"א בר"ש ביבמות ד' ע"ב דמילה שלא בזמנה נימולה בין ביום ובין בלילה, ואם כן יקשה ניליף מילה מסוכה דליכא למיפרך, וע"כ צ"ל דאיכא למיפרך מה לסוכה שכן אם עבר זמנה כו' וקשה הא יש לה תשלומין לר"א וע"כ משום דאין עושין סוכה בחוש"מ ואם כן גם סוכה אם עבר זמנה בטלה, ושפיר איצטריך "וביום" ולפי"ז כיון דיש לנו הכרח ממק"א דאין עושין סוכה בחוש"מ, ממילא דרשינן לקרא דחה"ס תעשה שבעת ימים עשה סוכה הראויה לז' ומיושב שפיר קושית הריטב"א הנ"ל דגם ב"ש יסברו כר"א, וכן יסברו כראבר"ש, וממילא מוכח דאין עושין סוכה בחוש"מ.
ובדברינו אלה יש לחבר השתי שאלות ששאל אפוטרופוס של אגריפס את ר"א, כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר, ועוד שאלו מהו שאצא מסוכה לסוכה וכו', עי"ש, דהנה לכאורה יש לדחות הראיה שהבאנו, דאל"כ למאי איצטריך קרא דוביום השמיני למילה דד"ש ניליף מסוכה, כנ"ל דבשבת שם יליף ר"א דסוכה ד"ש מגז"ש שבעת ימים מלולב, ופרש"י שם ובג"ש אתי לה אע"ג דאינה מופנה מב' צדדים כו' כיון דגלי רחמנא בעומר ושתה"ל ולולב, גילוי מילתא בעלמא הוא ולא פרכינן עכ"ד. וכוונתו דבאמת יש למילף סוכה מכל הני ממה הצד, תו לא פרכינן על הג"ש. והנה לכאורה יש לנו פירכא אלימתא על הג"ש ועל המה הצד, דהא אנן קיימינן הכא לר"א, ולדידי' ס"ל דיש תשלומין לסוכה ואיכא למיפרך מה לכל הני שכן אין להם תשלומין תאמר בסוכה שיש לה תשלומין. ועי' בפסחים ו' דקאמר שם דמהאי טעמא חגיגה אינה דוחה שבת משום דיש לה תשלומין אך הדבר ניחא מאד על פי דברי הרשב"א הנ"ל דכיון דס"ל לר"א אין עושין סוכה בחוש"מ, שוב לא מהני תשלומין לעשיית הסוכה דאם לא עכשיו אימתי, ומעתה שוב נסתר הראי' שהבאנו, די"ל דבאמת עושין בחוש"מ, וממילא סוכה גופה לא ד"ש דליכא למילף מכל הני דיש למיפרך תאמר בסוכה שיש לה תשלומין וכנ"ל וממילא איצטריך קרא למילה דד"ש. אך באמת הדבר נכון מאד דשם בסוגיא אמרינן מצה וכל מכשירי' ד"ש דברי ר"א, מ"ט יליף ט"ו ט"ו מחה"ס, ואי נימא דסוכה לא ד"ש יקשה גז"ש למאי אתא, ואי"ל דאתא למאי דדרשו רבנן בסוכה שם דלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, דהא באמת ר"א פליג עלייהו וס"ל די"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, ומוכרחין אנו לומר דסוכה ד"ש, וע"כ דאין עושין בחוש"מ כנ"ל.
והנה בסוכה שם אמרינן מ"ט דר"א אמ"ק בסוכות תשבו, תשבו כעין תדורו, מה דירה ביום ובלילה, אף סוכה ביום ובלילה, ורבנן כי דירה, מה דירה אי בעי אכיל, אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי כו', וכתבו התוס' שם בירושלמי יליף ג"ש נאמר כאן תשבו ונאמר להלן ופתח או"מ תשבו שבעת ימים, מה ישיבה שנאמרה להלן עשה בו לילות כימים אף ישיבה האמורה כאן כו' עי"ש, וכתבו המפרשים דבאמת איצטריך ר"א להג"ש ולא סגי בטעמא דקאמר בגמ' תשבו כעין תדורו, דא"כ מי שאין רגיל לאכול כ"א סעודה אחת ביום כמו אפוטרופוס, לא יתחייב לאכול בסוכה כ"א סעודה אחת ביום אבל מג"ש ילפינן שפיר דבעי' ב' סעודות בכל יום, והנה יש עוד נפ"מ בין הטעמים הללו, דלטעמא דקאמר בגמ' דר"א יליף מתשבו, בודאי איצטריך לר"א גם הג"ש דט"ו ט"ו מחהמ"צ, דאי מתשבו ה"א כיון דאין הכתוב מחייבו יותר מכפי הרגלו, א"כ מי שאכל ערב סוכות ואינו רגיל לאכול כ"א פעם אחת ביום אינו מחויב לאכול בסוכה, אולם מהג"ש דתשבו ממילואים ילפינן שפיר לחייבו בהכרח לאכול ב' סעודות בכל יום, וכן אם אכל עחה"ס מחויב לאכול בלילה ולא איצטריך ליה לג"ש דט"ו ע"ו מחה"מ נילף דחייב בלילה הראשון. וכל זה פשוט.
ומעתה יתבאר המשך שתי השאלות ששאל אפוטרופוס של אגרה"מ, דמתחילה הי' סבור דר"א יליף לי"ד סעודות מתשבו כעין תדורו, ולפי' זה כיון שאינו רגיל לאכול כי אם פעם אחת ביום אינו מחויב לאכול יותר מכפי הרגלו, והשיב לו ר"א דחייב לאכול ב' פעמים ביום והיינו דיליף מג"ש דתשבו ממילואים, ולפי זה אייתר לי' הגז"ש דט"ו ט"ו, וע"כ דאתא למילף מצה מסוכה דדחי שבת כדאמר בשבת שם, ויקשה סוכה גופה מנ"ל דדחי שבת, ואי מג"ש דשבעת ימים מלולב, הא הג"ש אינה מופנה משני צדדים ואיכא למיפרך סוכה יש לה תשלומין כנ"ל, וע"כ דס"ל לר"א דאין עושין סוכה בחוש"מ ואין לעשיית הסוכה תשלומין, ולפי זה נולד לאפוטרופוס ספק חדש אם יכול לצאת מסוכה לסוכה דאולי לא דמי לאין עושין סוכה בחוש"מ כיון דמעיקרא ישב בסוכה הראוי' לשבעה, והשיב לו ר"א דאסור דחד טעמא הוא עם הא דאין עושין סוכה בחוש"מ והיינו שצריך לישב כל שבעה בסוכה אחת. ואתי שפיר ודו"ק, וכל זה לפלפולא בעלמא.
(שם ע"ב) ת"ר מעשה ברא"ל שהלך להקביל פני רבו ר"א בלוד, א"ל אילעאי אינך משובתי הרגל שהי' ר"א אומר משבח אני העצלנים שאינם יוצאים מבתיהם, שנאמר ושמחת אתה וביתך, איני והאמר ר"י מנין שחייב אדם להקביל פנ"ר ברגל וכו', והרמב"ם פ"ה מה' ת"ת ה"ז, הביא הא דר"י סתם ולא חילק כדמחלקינן בגמ' בין אזיל ואתא ביומא או לא, וכתב הכ"מ דמשמע לרבינו דדוקא ר"א הוא דס"ל לחלק אבל רבנן פליגי עלי'. ולענ"ד איני מבין דמנ"ל שיש מי שחולק על ר"א דלא מצינו, והנ"ל דדעת ר"א שמשבח העצלים הוא משום דס"ל אשה בעלה משמחה, ופרש"י קדושין ל"ד אין חובת השמחה תלוי' בה אלא על בעלה שישמחנה, וכ"כ כתב רש"י כאן ד"ה אינך משובתי הרגל הואיל ולא עמדת בביתך אצל אשתך, אולם למ"ד אשה מחויבת בשמחה, בודאי אין לחלק בהכי בין אזיל ואתא ביומי', והרמב"ם פי"ד מ"ה מעשהק"ר הי"ד פסק אחד האיש ואחד האשה עוברים בבל תאחר, וזה כמ"ד אשה חייבת בשמחה כמבואר ר"ה ו' וכ"כ הלח"מ שם, ולשיטתו א"ש מה שהשמיט החילוק שבגמ'. וק"ל. וכעת מצאתי בפי' ר"ח ר"ה ט"ז בהא דר"י הנ"ל דגרים אמרת חייב להקביל פנ"ר ברגל ונסיב לי' קרא לחדש ושבת, ל"ק כאן בשרבו במקום קרוב כאן במקום רחוק עי"ש. והנה ודאי דמקום רחוק נקרא מחוץ לתחום כדילפינן לענין תח"ש, וא"כ לא הדר ואתא ביומי' ומ"מ ברגל חייב להקביל פנ"ר, ויתכן דהרמב"ם הי' לו ג"כ כגירסת ר"ח. וא"ש בפשוטו.
(שם) ת"ר מעשה בר"א ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן ברא"ל, וכו' עי"ש היטב, מצאתי בכי"ק של אאמו"ר זצ"ל שכתב בזה וז"ל נלע"ד לפרש בהקדם מה דאיתא ביומא כ"ו אמר רבא לא משכ"ל צורבא מרבנן דמורי אלא דאתא משבט לוי או מיששכר, לוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, וכתבו התוס' שם אהא דמקשה ואימא יהודה, דכתיב יהודה מחוקקי, יש מקשי' אמאי לא מייתי מדכתיב. בתורה לא יסור שבט מיהודה כו', וי"ל דההוא בברכה כתיב, אבל מהאי קרא מייתא שכך הוא שביהודה יש מחוקקים ע"כ. ותירוץ זה הוא דוחק כמש"כ מהרש"א דנהי דבברכה הוא כתיב וכי לא נתקיימו הברכות ח"ו [וביותר תימה דגם יורו משפטיך ליעקב בברכות כתיב, אך י"ל עפמש"כ רש"י בחומש עהפ"ס הנ"ל ראויין אלו לכך, עי' בשפ"ח.] ובפרט כי מזה הפסוק לא יסור לא שייך תירוץ הגמ' אסוקי שמעתא כו' דודאי כשברכם יעקב לא ברכם שלא יכוונו אליבא דהילכתא, והנכון כמו שתירץ מהרש"א שם דקרא לא יסור שבט בשררה של מלכות משתעי עי"ש. והשתא נלע"ד לומר דר"א לא רצה להורות מה שלא שמע מרבו כי ירא פן לא סלקא לי' שמעתא אליבא דהילכתא כיון שלא הי' משבט לוי ואע"ג דאיתא במדרש הובא בילקוט פ' חוקת שמרע"ה בשעה שעלה למרום שמע שהקב"ה אמר אליעזר בני אומר פרה בת שתים והתפלל יה"ר שיצא זה מחלצי כו' ע"כ, אך באמת ר"א לא הי' לוי ומסתמא הי' מבנותיו, וע"ז לא קאי הברכה יורו משפטיך רק למי שהוא לוי כדכתיב ואת בניו לא ידע, וגם אם הוא משבט יששכר הי' מסופק לכן לא רצה להורות מה שלא שמע מרבו, ומלישנא דרבא דאמר צורבא מרבנן דמורי, משמע דקאי אף על הוראות או"ה, אמנם לכאורה אין הכרח מהפסוק כדברי רבא דקאי אכל הוראות דקרא לא אמר רק יורו משפטיך, וכן מבני יששכר יודעי בינה לעתים דקאי אקידוש החודש וי"ל דדוקא בד"מ דאיקרי משפט, וכן קדה"ח דאיקרי גם כן משפע ובעינן בהו דיינים מומחים סמוכים עי' בטוחו"מ סי' א' משא"כ בהוראת אסו"ה דביחיד סגי אין קפידא ואף משאר שבטים יכולים להורות לכן כששאל יוחנן את ר"א מהו שאפרוש כו' ור"א לא רצה להורות מטעם הנ"ל אך מאן יימר דקאי אף על אסו"ה כמו שאלה זו אם מותר להוסיף על אהל עראי בשבת, לכן א"ל מימרא שיבין יוחנן מזה דע"כ קאי דוקא על אסו"ה, וא"ל אין לך כל שבט ושבט שלא יצא ממנו שופע, אם כן היו שופעים בד"מ מכל השבטים, וע"כ צ"ל, בהיפך דבד"מ שהוא בב"ד מומחין אין קפידא אף משאר שבעים, כי אלהים נצב בעדת וכו' משא"כ באו"ה שהוא ביחיד, הוא דוקא, משבע לוי או יששכר, אך לפי שיש להקשות ע"ז דע"כ אין קפידא בשבט לוי או יששכר דכתיב נמי לא יסור שבע מיהודה, ואם כן ע"כ לא בא הכתוב למעט רק שבט לוי או יששכר, ומקרא דיהודה מחוקקי ידע לתרץ תירוץ הגמ' אסוקי שמעתא כו' רק על הקרא לא יסור לא שייך תירוץ הנ"ל כמש"כ לעיל דודאי ברכם יעקב שיהיו מכוונים ההלכה, לכן כשחזר ושאל ממנו מהו, שאפרוש כו' וראה שהוא רוצה שיאמר לו, ומסתמא לא ניחא לי' בתירוצו, והיינו משום דקש"ל מלא יסור כו' ואמר לי' ר"א עוד מימרא שיבין תירוץ גם ע"ז והיינו אין לך כל שבט כו' שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים ורמז לו תירוץ המהרש"א דההוא בשררה של מלכות הוא דכתיב, וע"ז מסיים שפיר לא מפני שהפליגו בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם ור"ל דמה שאמר לו מימרות הנ"ל אין בהם הפלגה בדברים שהשיאו לדבר אחר אלא מפני שלא אמר כו' ובמימרות הנ"ל פירש לו הטעם מדוע לא אמר מה שלא שמע מרבו וכו', עכ"ד הנחמדים.
דף כח
פריך הגמ' ל"ל הילכתא ל"ל קרא לפטור נשים מסוכה הא מ"ע שהזג"ר ומשני אביי סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה קמ"ל. רבא אמר סד"א יליף ט"ו ע"ו מחה"מ וכו'. והקשה בצל"ח סוכה שם מהא דאיתא בת"כ פ' אמור חה"ס תעשה לך שבעת ימים, מה ת"ל, לפי שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים ואיני יודע אה שבעה ראשונים או אחרונים כשהוא אומר בט"ו יום לחודש הזה חה"ס הרי שבעה ראשונים ולא שבעה אחרונים. [עי"ש מה שפירש בשם הק"א].
ולכאורה יש להקשות מזה קושיא חמורה לרבא הנ"ל דלמאי איצטריך חה"ס ללמוד שהם שבעה ראשונים הא בלא"ה ידעינן שהם ראשונים דאל"כ לא שייך למילף ט"ו ט"ו מחה"מ ולמאי איצטריך הילכתא למיפטר נשים מסוכה, וזהו לכאורה קושיא עצומה לרבא. ונלענ"ד ליישב ע"פ מש"כ בס' מעין החכמה דף צ"ט ע"א, על סוגיא דעירובין צ"ו דאיתא שם אלא האי תנא הוא דס"ל שבת זמן תפילין הוא דתניא מיכל ב"כ הניחה תפילין, ולא מיחו בה חכמים כו', עי"ש, וכתב דיש להקשות הרי פטורא דנשים מתפילין לאו משום דמ"ע שהזג"ר אלא מהקישא דת"ת ואפילו אינה מ"ע שהז"ג נמי נשים פטורות כו' עי"ש, שהקשה כמה קושיות עצומות בסוגיא הנ"ל, וכתב ליישב דעת המקשה דודאי ידע דפטורות מתפילין אפילו אי הוה מ"ע שלא הזג"ר מהקישא דת"ת, אך הרי מוכיח מדלא מיחו בה, דאי הוה מצות עשה שהזמן גרמא אם כן ידעינן דפטורות ממעוטא דשני כתובים כדאיתא בקדושין ל"ה ואמאי איצטריך הקישא דתפילין לת"ת למפטרינהו אלא ע"כ דהך הקישא אתא לאיסורא דנשים אסורות בתפילין כו' ואמאי לא מיחו בה, אלא מזה מוכח דס"ל דהאי תנא שבת זמן תפילין וה"ל מצות עשה שלא הזמן גרמא ולהכי איצטריך הקישא, עי"ש היטב שמיישב בדרך זה כל הסוגיא כמין חומר.
והנה איכא למידק דאם כן מאי פריך הכא בסוכה ל"ל קרא או הילכתא למיפטר נשים וכו' אימא דהקרא וההילכתא אתא לאיסורא היינו לאסור נשים בסוכה, ויש סברא גם כן בזה מהא דאיתא בדף ט' דילפינן שחל ש"ש על הסוכה כשם שחל ש"ש על החגיגה, אם כן מיסתבר לאסרם בישיבת סוכה כמו דאסרינן לנשים לסמוך. אך באמת לא יתכן כלל לומר דהקרא וההילכתא אתו לאיסורא דקשה ע"ז ממעשים בכל יום שהנשים יושבות בסוכה ולא מיחו בהן חכמים ולדעת ר"י היתה סוכתה של הילנא המלכה כשירה והיתה יושבת ולא מיחו בה חכמים, עי' לעיל ב', וע"כ דאתא רק לפטורא, ופריך שפיר הילכתא ל"ל דמ"ע שהזג"ר הוא.
אמנם כן על הקרא בודאי לק"מ למאי איצטריך למיכתביני' חה"ס להורות דבסוכות תשבו הם שבעה ראשונים בלא"ה ידעינן דאם לא כן הילכתא ל"ל דלא מצינו למילף ט"ו ט"ו. דיש לומר אילו לא כתב קרא דחג הסוכות הוה אמינא דהאזרח או ההילכתא אתא לאיסורא דלפטורא לא צריך קרא דס"ל דמצות עשה שהזג"ר היא, לזאת בא הכתוב להורות דבסוכות תשבו הם שבעה ראשונים ולבתר דידעינן זאת שוב איצטריך ההילכתא לפטורא דסד"א דחייבות מגז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות, ומיושב קושית הצל"ח. ובדברינו אלה מיושב גם כן קושיית התוס' קדושין ל"ד ע"ב ד"ה סד"א כו' דלמאי איצטריך קרא במצה דנשים חייבות, בלא"ה ידעינן דאי פטורות ל"ל, האזרח להוציא את הנשים, הא מצות עשה שהזמן גרמא היא וע"כ דלא נילף מגז"ש ממצה, ומוכח דחייבין במצה, עי"ש, ולפי הנ"ל לא קשה מידי דסד"א דקרא דהאזרח אתא לאסור נשים בישיבת סוכה, ולהכי שפיר איצטריך קרא במצה לחייבינהו. וא"ש.
דף כט ע"ב
ריש פרק לולב הגזול גמ' קא פסיק ותני כו' אמר ר"י משום רשב"י משום דה"ל מצוה הבא בעבירה כו', תוס' שם ד"ה משום, והא דתניא בפ' לולב וערבה לכם משלכם להוציא את השאול והגזול, משום שאול איצטריכא דגזול בלאו לכם פסול משום מצוה הבא בעבירה כו' עד סוף הדיבור. וכתב שם המהרש"א וצ"ע אדקשיא מלולב של אשירה וממצה של טבל, אמאי לא תקשה להו מסוגיא דסוכה גזולה דלעיל בס"פ הישן דלרבנן שאולה כשירה וגזולה פסולה, וכבר הקשו כן בפ"ק כו'
והנה קושיתו יש ליישב בדרך פשוט ע"פ מש"כ בספר מנחת חינוך ליישב קושית התוס' דלעיל מסוכה גזולה ומציצית גזולים דל"ל קרא תפ"ל דהוה מצוה הבא בעבירה, ותירץ ספר הנ"ל דהרי בסוכה יש שני ענינים א' לאכול בסוכה, וב' שלא לאכול בבית, וגם בימי החג שאינו מחויב לאכול בסוכה, מכל מקום אסור לאכול בבית, וכן בציצית יש ב' ענינים א' המצוה ללבוש ציצית וב' שלא ללבוש בגד של ד' כנפות בלי ציצית
והשתא ניחא קושית התוס' דאם לא כתבה התורה דגזל פסול בסוכה ובציצית הייתי אומר דנהי שלא קיים המצוה של ישיבת סוכה ולבישת ציצית דה"ל מצוה הבא בעבירה מכל מקום לא עשה איסור בפועל שיחשב כאילו אכל בבית או לבש בגד בלי ציצית, דאין הסוכה והציצית פסולים מצד עצמם רק גברא עביד איסורא ולא יחשב לו למצוה, ומכל מקום איסורא נמי ליכא, לזאת מיעטא התורה בפירוש דגזולים פסולים משום לכם וכאילו ישב בסוכה פסולה מדברים הפוסלים הסוכה דסכך גזול חשיב כסכך פסול, ולפי דבריו ניחא מאד דברי התוס' שלא הקשו כאן מסוכה גזולה דאסקו השתא אדעתייהו דמסוכה אין קושיא דיש להשיב כנ"ל, אילם דוחק לומר דהתוס' דף ט' לא נחתו לסברא זו.
ולזאת נלע"ד לתרץ בדרך פלפול קושית המהרש"א ויתיישב ג"כ לנכון מה שעמד כתב סופר על התוס' שכתבו והא דתניא בפ' לולב וערבה כו' דל"ל להביא ממרחק לחמו הלא הך ברייתא מתנייא קודם בס"פ להג"ז מ"א ואמאי לא העמידו קושייתם על הך ברייתא וזהו דקדוק עצום עיי"ש. דהנה בס' ישי"ע סי' תרמ"ט הקשה קושיא עצומה על הא דקאמר לקמן בסוגיין ונקנינהו בשינוי מעשה, ומשני שינוי החוזר לברייתו הוא ול"ש שינוי ע"ש. והקשה מגמ' סוף ב"ק דאיתא שם ת"ר אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינו שלו כו', ובכ"מ לוקחין כר מלא מוכין מ"ט קננהו בשינוי, וכתב המ"מ הובא ברמ"א חו"מ סי' שנ"ח דאע"ג דשינוי החוזר אינו קונה מ"מ בספק גניבה מותר לקנות כה"ג. ואיך אמרינן הכא דשהחל"ב דהא דאף דאמרינן סתם נכרי גזלני ארעתא נינהו מ"מ אינו בודאי שגזלה ורק ספק הוא ובספק מהני שהחל"ב.
ותירץ שם דבאמת הרמב"ם ז"ל פסק דכל, הספקות מה"ת לקולא, והקשה הרשב"א מהא דילפינן דאזלינן בתר רובא מעולה ושמא טריפה היא, והא מה"ת לקולא, ותירצו דדוקא בספק אזלינן לקולא היינו בספק איסור אבל בספק אם המחויב מצוה קיים אותה או לא בזה לא שייך להקל דהוה כמו חזקת חיוב והספק אם כבר נסתלק החיוב, ומעתה ה"ה בזה אף דבספק מקילין דמהני שינוי החליב היינו משום דאין כאן איסור תורה להרמב"ם אבל בזה דאנו מסופקין אם כבר קיים מצות לולב בזה אזלינן מה"ת לחומרא, ועפי"ז תירץ לקושית התוס' הנ"ל דאי לאו קרא דלכם למעט גזולה רק משום מצהב"ע אתינן עלה, א"כ בספק גזל דמה"ת מקילין בספיקו מותר לו לצאת באין כאן עבירה, ואמנם כיון דכתיב לכם למעוטי גזולה הרי אנו מסופקין אי נעשה המצוה כהוגן ואזלינן להחמיר מה"ת עכ"ד.
והנה על מדוכה זו ישב ג"כ תשו' חמ"ש סי' ל' ליישב קושית התוס' באופן זה אמנם שוב דחה מהא דב"מ דף ו' הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, ולשיטת התוס' שם דתקפו כהן מוציאין מידו הוה לגמרי כשלו כמו גבי מעשר דשרי לאפקועי חיובי' בהספקות ואפילו להרמב"ם דפסק ת"כ אין מוציאין מוכח דאפ"ה הוה כשלו לגמרי דאל"כ קשה קושית הגמ' דנמצא זה פוטר בממונו של כהן עי"ש. לזאת נראה ליישב קושית התוס' ע"פ מש"כ בס' חוות דעת בק' בית הספק ליישב דעת הרמב"ם דפסק ספדא"ו מה"ת לקולא מקו' הרשב"א הנ"ל ועוד מנ"ל להרמב"ם זה, וכתב דהרמב"ם הוציא זה מש"ס ערוכה סוטה כ"ט דאיתא התם רב גידל רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל, וכתיב כל טהור יאכל בשר, טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק טמא לא יאכל וכו', אלמא דכל לישנא דקרא משמעותי' על הודאי ולא על הספק, ומזה מוכח דשאני בין היכא דכתב רחמנא קום ועשה ובין שוא"ת כגון בכל הלאווין דכתיב את זה לא תאכל, אמרי' ודאי לא יאכל, הא ספק יאכל ובמקום דמזהיר קרא בקום ועשה כגון לקיחת לולב ואכילת מצה אמרינן דחייב לצאת בודאי ולא בספק, ולא קשה שוב כל הקושיות הנ"ל דאי לא דגלי קרא דאזלינן בתר רובא היה פסול קרבן שלו, משום דלא נבדק מספק עריפה דבעינן תמים בודאי כו' עיי"ש. ובדבריו יתיישב קושית הישי"ע ע"פ הסגנון שלו דהתם בב"ק מהני שפיר שינוי החל"ב דספק גניבה מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור לקנות מהם לזאת מהני שינוי החל"ב. אבל בסוגיין דאוונכרי דאיירינן לענין לצאת יד"ח בהושענה, וכיון דהוה ספק גזל לא נפיק בהו דבעינן שיהי' ודאי לכם וכיון דמדאורייתא לא נפיק לא מהני שהחל"ב.
והשתא לכאורה מתורץ לנכון קושית התוס' הנ"ל דמאי איצטריך לכם לפסול גזול תפ"ל משום מצהב"ע, די"ל דאיצטריך לכם לענין ספק גזל דמשום מצהב"ע לא שייך בספק גזל דמה"ת שרי ואין כאן עבירה, אבל כיון דבעי לכם לא נפיק דבעינן ודאי לכם וכנ"ל, וא"ש. ומצאתי אח"כ בים התלמוד דף ס"ו שכתב ג"כ הכי עי"ש. אמנם כן באמת רבותינו בעלי התוס' כל יקר ראתה עיניהם והם ראו שיש ליישב קושיתם באופן הנ"ל, ולכן לא הקשו מסוכה גזולה וכן ממאי דאמרינן בסוגיין בשלמא בי"ט ראשון בעינן משלכם וכן לא הביאו בקושייתם הברייתא דמתנייא בס"פ לולב הגזול רק הביאו ממרחק לחמם מהברייתא דפ' לולב וערבה, דאיתא התם לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול דבאמת מהך ברייתא קושייתם נכונה מאד.
דהנה מה שכתבנו בשם החו"ד להוכיח דכל לישנא דקרא משמעותי' ודאי ולא ספק לא יתכן כ"א לשיטת הרמב"ם דס"ל ספדא"ו מה"ת לקולא, אולם להחולקים עליו וס"ל דמה"ת אסור ספיקא ומקורם מסוגיא דכריתות י"ח דמחייבינן אשם תלוי בחתיכה אחת אף בלא איקבע איסורא כמש"כ מהרי"ט ופר"ח באורך עיי"ש, א"כ איפכא שמעינן דמשמעותי' דקרא גם על הספק לאסור ספדא"ו זולת בממזר ספק ובגזל ספק דמותר מה"ת והיינו כמש"כ האו"ת בקיצור ת"כ, דבהנהו גלי קרא להתיר ספיקו, או כמש"כ הכנה"ג הובא שם באו"ת דע"כ ספק גזל מותר מה"ת דאיך יחייבו התורה להחזיר ספק גזל, הא גם לכנגדו, יהי' ספק גזל, יעו"ש, ולפי"ז נמצא חומרת הכתוב דאסור בספק איסור, קולא לענין ספק לולב הגזול דשפיר נפיק בי' יד"ח כיון דספק גזל מותר מה"ת לכו"ע וכנ"ל, ואי משום לכם לא בעינן שיהי' ודאי לכם דמשמעותי' דקרא גם על הספק וכנ"ל, וכיון דספק גזל שרי רחמנא א"כ נחשב ממון שלו והוי לכם וכנ"ל. וא"כ נסתר תירוצנו הנ"ל על קושית התוס' דלא נפ"מ מידי לענין ספק גזל בין טעם משום מצהב"ע ובין טעם דבעינן לכם דממ"נ יוצא יד"ח.