אור ברסלב

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת יומא.

מסכת פסחים.

בריש מס' יומא, מנה"מ דמפרישין כ"ג ז' ימים קודם יוה"כ, א"ר יוחנן אמ"ק כאשר עשה כו' לעשות אלו מעשה פרה, לכפר אלו מעשה יוה"כ כו', ופריך ואימא עצרת ור"ה, ומסיק הסוגיא שם דף ג' ע"ב רבינא אמר דנין עבודה בכ"ג מעבודה בכ"ג לאפוקי כולהו קושייתן דלאו עבודה בכ"ג נינהו, א"ד אמר רבינא דנין עבודה תחילה במקום מעבודה תחילה במקום, לאפוקי הני דלאו תחילה במקום נינהו, ופרש"י שם תחילה במקום, יוה"כ יש לו עבודה לפני ולפנים, שביוה"כ הראשון היתה תחילה במקום שקודם לכן לא נכנס אדם שם לעבודה, ויום שמיני למילואים היתה עבודה תחילה במזבח החיצון, ואם בשביל ששימש משה כל ז' ימי המילואים, אין קרוי' עבודה אצל עבודת כהנים שהוא בלבוש בגדי כהונה ושל משה בחלוק לבן עכ"ל, עי"ש. והנה עמדנו לדקדק במאי פליגי הני תרי טעמי, דרבינא, ומ"ט נאיד רבינא מטעמא קמא, וכן אמאי לא מסתפק בטעמא בתרא לחוד, ומדוע לא כללינהו יחד, דנין עבודה בכ"ג ותחילה במקום מעבודה ותחילה במקום כו'

ואמרתי בעזה"י בזה דבר שכלי דהני תרי לישני דרבינא פליגי במחלוקת הקדומה או שמיני למילואים הי' בר"ח או בח' לחדש, דבשבת פ"ז בברייתא דעשר עטרות, מבואר דיום השמיני הי' בר"ח, וברש"י פ' שמיני וכן בת"כ ג"כ הכי איתא, אולם במזרחי שם הביא גירסת הספרי, רע"א מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהם בער"פ, ומוכח מזה דר"ע סובר דשמיני למילואים הי' ח' לחודש, וכבר חתרו כמה גדולים חקרי לב, בזה שיש פלוגתא בזה אליבא דכמה תנאים, ואף אנו נאמר דבזה פליגי הני תרי לישנא דלישנא קמא דרבינא ס"ל דשמיני למילואים הי' בר"ח בהכרח, דהנה קאמר דנין עבודה בכ"ג מעבודה בכ"ג, ויש להקשות הא גם בני אהרן היו צריכים פרישה ז' ימים כמבואר בקרא פ' צו והם היו הדיועים כדאמר בזבחים ק"א ע"ב עי"ש, וכמו כן מצינו שעשו ג"כ עבודה, שקבלת הדם והולכת הדם הם עשו כמפורש בקרא, ויקריבו בני אהרן את הדם אליו וימציאו בנ"א את הדם אליו וזהו מעבודת כהנים וא"כ שפיר נוכל ללמוד עצרת ור"ה דטעון פרישה ז' מפרישת בני אהרן וכנ"ל, וע"כ צ"ל דרבינא ס"ל כדעת הת"כ פ' שמיני דאיתא התם קרבו שאו את אחיכם מכאן אמרו אין הכהנים מטמאים למתים שהרי לא נטמאו להם אלעזר ואיתמר, והוא תמוה שהרי בז' מתים חובה או מצוה, על הכהן שיטמא, ופי' הקרבן אהרן בשם חידושי הצרפתי' שאין כהנים בעת משיחתן מטמאים לקרוביהם שאז חשובין ככ"ג, והסכים לזה בז"ר ועי' בדול"צ דף נ"א, ומעתה מיושב מה שהקשינו לעיל, דרבינא סובר כדעת הת"כ שגם בני אהרן בעת משיחתן דינם ככ"ג וקאמר שפיר דנין עבודה בכ"ג, וכו'. והנה בזבחים ק"א איתא בשלמא לר' נחמיה "דס"ל מפני אנינות נשרפה" היינו דכתיב הן היום, כלומר לקרבן חובת היום קרב דשל ר"ח הי' וקרבן דורות הוא, ושמא לא שמעת אלא בקדשי שעה, אלא לרבנן מאי הן היום, ה"ק הן הקריבו שהם הדיוטים אני הקרבתי שאני כ"ג ומקריב אונן עי"ש בסוגיא היטב, וא"כ לפי מאי דאמרינן דרבינא ע"כ ס"ל כדעה הת"כ וכנ"ל ע"כ לא ס"ל כרבנן דאמרי ה"ק וכו', וע"כ דדריש כר' נחמיה דקרבן זה של חובת היום קרב דשעיר של ר"ח הי' וא"כ מוכח מזה דשמיני למילואים הי' בר"ח, דאי נימא דהי' בשמיני לחדש, א"כ לא הי' שם קדשי דורות כלל, וע"כ דרשינן הן היום וכי הם הקריבו שהם הדיוטים וכו', א"כ חוזר ניעור הקושיא הנ"ל דנילף מבני אהרן וע"כ צ"ל דס"ל דשמיני הי' בר"ח, ובאמת היו גם בנ"א כ"ג.

אולם לישנא בתרא דרבינא ע"כ ס"ל דהיה בח' לחודש דהנה לעיל הבאנו מה שכתב רש"י ד"ה תחילה במקום, דיום שמיני היתה עבודה תחילה במזבח החיצון, וכו', והנה קשה לפי מה שכתבו התוס' בע"ז ל"ד ד"ה במה שימש משה פה"ק דמשה לא נשתמש בבגדי כהונה וכו' עיי"ש היטב, ולדעת התוס' הנ"ל קשה טובא אי נימא דשמיני למילואים היה בר"ח, הלא בקרא מפורש בפ' פקודי, דבאחד לחדש שהוקם המשכן הקריב מרע"ה הקרבנות ציבור, וכן כתב רש"י שם פ' כ"ט ויעל עליו את העולה אף ביום השמיני למילואים שהוא יום הקמת המשכן וכו' עי"ש וא"כ ע"כ הקריב תמיד השחר קודם לקרבנות אהרן דקיי"ל אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר, ולפי דעת התוס' שלכך שימש משה בחלוק לבן כל ז' ימים שעדיין לא נתקדשו הבגדים וכן מפני שהמשכן נחשב אז כמו במה ואין בג"כ בבמה, ולפי זה בשמיני למילואים שכבר נתקדשו הבג"כ בז' ומה"מ ולא היה למשכן כבר דין במה ע"כ ששימש בבג"כ, אם כן איך קאמר רבינא דנין עבודה תחילה במקום וכו', הלא גם במילואים לא היה תחילה במקום ששימש מרע"ה קודם לאהרן בשמיני למילואים והקריב קר"צ בבג"כ וכנ"ל, ובע"כ צ"ל דביום החדש הראשון שהוקם המשכן ושימש אז מרע"ה, הי' ראשון למילואים, ושמיני למילואים שהי' בח' לחדש לא שימש משה כלל, וא"כ שפיר קאמר שהי' עבודה תחילה דבכל ז' ומהמ"ל שימש מרעיה בחלוק לבן, ובח' למילואים לא שימש כלל והעבודה שהי' בב"כ בח' למילואים ראשון תחילה הי' אהרן משמש, וא"ש. ולפי"ז מבואר היטב דהני תרי לישנא דרבינא תלוי באשלי רברבי וכאמור. ונוכל להוסיף בזה דתרי טעמי אזלי בין אליבא דר"י ובין אליבא דריב"ל דתרווייהו ילפי בשמעתין פרישה מכאשר עשה, ור"י ס"ל בזבחים ט"ז דמפני אנינות נשרפה, וע"כ שמיני למילואים הי' בר"ח וכנ"ל, אליבי' א"ש טעמא קמא, אולם ריב"ל ס"ל ע"כ דח' היה בח' לחדש כמ"ש רש"י בפסחים כ"ג ועי' בת"מ ד' נ', ולשיטתו א"ש טעמא בתרא כנ"ל. ויתכן ליישב לפי זה הרמב"ם בפ"ג מה' עבודת יו"ה שכ' דפרישת כ"ג הוא קבלה ממרע"ה וקשה הא בגמ' יליף מכאשר עשה וכו', אולם הרמב"ם מה' בהמ"ק כתב כהן הדיוט אינו דס"ל רשאי ג"כ להניח העבודה, יעו"ש, ויליף מבנ"א וע"כ דבנ"א היו כהנים הדיוטים ויסבור ג"כ דח' למילואים הי' בר"ח, א"כ לא יתכנו ב' טעמי דרבינא ע"כ ס"ל דהי' קבלה ממרע"ה.

דף יג

שם בגמ' ומי סגי לי' בתקנתא, ביתו אמר רחמנא והך לאו ביתו היא, דמקדש לה, וכו' ושקיל וטרי בזה ומסיק אלא דאמר לה הר"ז גיטך ע"מ שלא תמות חבירתך, אי לא מייתא חברתה מיגרשא ואי מייתא הא קיימא הא, ופריך ודילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ואיגלאי מילתא למפרע דגיטא דהא לאו גיטא הוא ועביד עבודה בשני בתים, ומסיק אלא לחדא אמר הר"ז גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אמר הר"ז גיטך ע"מ וכו' עי"ש. והקשה בעל ש"א ל"ל למיעבד כולי האי לקדש ולגרש בתנאי, לוקמי שיקדש לחוד בתנאי דהיינו שיקדש האחרת בתנאי אם תמות חברתך ולאשתו יגרש בתנאי על מנת שאכנס לבהכ"נ ואי מייתא עייל לבהכ"נ ומשני לי' גיטא למפרע והאחרת נתקדשה, ואי לא מייתא לא עייל לבהכ"נ ותירץ דמצינו פלוגתא דתנאי בעירובין לו דאיו ס"ל אליבא דר"י אין ברירה, דתני איו אין אדם מתנה על שני דברים כאחד וכו', ומבואר ברש"י גיטין כ"ה דענין ברירה לא דמי לשאר תנאים, דשאני התם שבידו לקיימם ובדבר שבידו ל"ש ברירה. ובר"ן שם כתב עוד דאף במה שאין בידו, מ"מ באינו מחוסר מעשה רק כמו למשל שישתוק אבא יעו"ש, יש ברירה. נמצא דענין ברירה לא שייך רק בדבר שאינו בידו ותלוי במעשה, ומעתה ניחא דבגוונא דהש"ס דמגרש להאחרת ע"מ שלא תמות חברתה ל"ש ברירה, אף שאינו בידו כיון שאינו מחוסר מעשה וכן בזו שמגרשה ע"מ שאכנס לבהכ"נ אף דמחוסר מעשה מ"מ הוא בידו, משא"כ אי הוי מוקי הש"ס שיקדש האחרת בתנאי מוכרח התנאי להיות ע"מ שתמות חברתך, א"כ הוה דבר שאינו בידו ומחוסר מעשה ובזה ס"ל לר"י דאין ברירה ואנן אליבי' קיימינן כו'. ושוב הקשה הגאון הנ"ל כל הטורח למה לקדשה להאחרת ויאמר ה"א מקודשת לאחר שתמות, חברתיך דבאותה רגע שמתה חלו הקדושין דבכה"ג לא תליא בברירה כיון דחל לאחר הברירה כמבואר בב"ק בסוגיא דצנועין, והיא באמת קושיא עצומה מאד.

והגרע"א ז"ל כתב ליישב קושיא זו העצומה שנשאל הגאון שתי שאלות במה דקיי"ל אין קונין בשבת:

א) אם מכר לו חפץ מער"ש במשיכה או בכסף ואמר תקנה לך למחר דבשבת נגמר הקנין רק בההיא שעתא לא עביד מידי אם גם זה אסור בשבת. ב) את"ל בזה אסור משום דגמר הקנין בשבת, אכתי מיבעי במכר לו ער"ש במעכשיו בתנאי שיעשה כך וכך אם מותר לקיים התנאי בשבת שעי"ז נתקיים הקנין למפרע? והשיב דיש להוכיח מגמ' הנ"ל דבדין הראשון אסור דגמר הקנין הוא בשבת אסור משום שבות אף דלא עביד מידי, ובדין השני דהקנין נגמר למפרע על ידי קיום התנאי שרי אף דקעביד מעשה קיום התנאי בשבת, מתוך קושית הש"א הנ"ל ומאוקימתת הש"ס נוכל ללמוד שני דינים הנ"ל עי"ש. איברא דלפי"ז קושית הש"א הראשונה במקומה עומדת, ומה שתירץ דע"כ יהיה התנאי על מנת שתמות ובכה"ג אין ברירה, ז"א דעדין קשה לקדש בתנאי על מנת שאכנס לבית הכנסת ולאשתו הראשונה יגרש ע"מ שאכנס לבית הכנסת ואם מייתא היא עייל לבה"כ ומגורשת למפרע והשניה מקודשת למפרע, ואי לא מייתא היא לא עייל והיא לא מיגרשה והאחרת לא מיקדשה, ול"ש בכה"ג אין ברירה כיון דהוא בידו, בשלמא אי אמרינן דגם בקיום התנאי הוה שבות א"ש דלא ניחא לאוקמא בכה"ג משום דהא ודאי מאי דאפשר למעט בשבותים עדיף, ואם כן בכה"ג כמה דמקיים התנאי דעייל לבה"כ גורם הגירושין והקידושין בב"א והוה ב' שבותים לכן מוקי שמגרש האחרת ע"מ שלא תמות חבירתך ולא הוה רק שבות א', משא"כ לפי השתא דקיום התנאי לא הוה שבות, מצי לאוקמי בכה"ג ולא הוה שום שבות, וממ"נ יקשה, דאי אמרינן דקיום התנאי הוה שבות קשה קושיא השניה של הש"א, ואי לא הוה שבות יקשה קושיא הראשונה עכ"ד. [ועי' בלוית חן שהביא ראי' דקיום התנאי לא הוה שבות מהא דאמר ריש ע"ז תנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית, אם ישראל מקבלים התורה ובשבת פ' ר"ע אמר רבא דכו"ע בשבת ניתנה תורה, חזינן דקיום התנאי בשבת שרי עי"ש].

ולענד"נ ליישב קושיתו של הגרע"א, דהנה הרמב"ם פי"ז מה' אס"ב הי"ב פסק דכ"ג אסור ליקח ב' נשים לעולם שנאמר אשה, אחת ולא שתים, והראב"ד שם השיג עליו, והרב המגיד ובעל מג"ע חתרו לישב דעת הרמב"ם יעו"ש. ולשיטת הרמב"ם ניחא קושית הש"א הראשונה, דהנה מבואר בנוב"י חלק אהע"ז סי' ע"ב דהא דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה, פירושו דשליחות בטלה, ולפי"ז להרמב"ם דכ"ג אסור ליקח ב' נשים הוה קדושי עבירה אם יקדש עוד אחת ואינם תופסין אם יקדש ע"י שליח, והנה מבואר בפ' המדיר ע"ד דבעינן תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח יעו"ש, וממילא תו לא מהני הכא תנאי כיון דא"א ע"י שליח לקדש השניה ודו"ק.

אמנם יש להבין אם כן דהך קידושין שמקדש הכ"ג עוד אחת הוה קדושי עבירה, איך אומרים לו לעשות עבירה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, ואף שמגרש אח"כ מכל מקום לעת עתה קודם הגרושין הוא עבירה. אך באמת לק"מ דהא אנן קי"ל כרבא בקידושין ע"ח דאפילו בחייבי לאוין קידש לחוד אינו לוקה בעל אח"כ לוקה שתים, משום דכתיב לא יקח ולא יחלל ואם כן הכא דאסור ליקח ב' נשים משום שנאמר אשה, הוא לאו הבא מכלל עשה ולא חמיר מלאו דבקידש לחוד לא עביד איסורא עד דבעל וא"כ לא עביד הכ"ג איסור כלל מה דמקדש עוד אחת אלא א"כ הדקל"ד דלא שייך בזה לומר אין שליח לדבר עבירה ואפשר להתנות תנאי.

אך באמת ניחא הכל רק נקדים דברי התוס' פ"ק דב"מ י' הצריכים ביאור, דהקשו מאי נפ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ואי בעי לא עביד, ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר קידש אינו לוקה בעל לוקה, וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין, א"נ י"ל דאף לרבא נפ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין כלל ע"כ. וצריך להבין דבריהם אלו דמשמע דלתירוץ שני אף בלא בעל אח"כ אמרינן אשלד"ע יבעל הקדושין, וקשה אמאי הא אכתי ליכא עבירה בקידש לחוד, ומאי אשלד"ע שייך כאן דהתוס' בעצמם כתבו ביבמות י' דבקידש לחוד ליכא איסור דאורייתא, ומספקא להו אם יש איסור דרבנן, וא"כ יקשה לפי מאי דמספקא להו לתשובת מהרי"ע ובמלמ"ל ה' מלוה ולוה אם באיסור דרבנן אמרינן אשלד"ע ואמאי לא פשטו מדברי התוס' אלו, וביותר קשה דבאמת יש ראי' מפורשת מסוגיא דסוטה מ"ד דבקידש לחוד אפילו איסור דרבנן ליכא [כמש"כ בפ"ת לאהע"ז סי' ז'] דאיתא התם מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, פרט לאלמנה לכ"ג וגוח"ל לכהן הדיוט וכו' לימא דלא כר' יוסי הגלילי וכו', אפילו תימא ריה"ג כדרבא דא"ר לעולם אינו חייב עד שיבעול וכו', והשתא אי נימא דמ"מ איסור דרבנן איכא הדק"ל מתני' דלא כריה"ג דאי ריה"ג ס"ל דאפילו בעבירה דרבנן חוזר כדאיתא שם והיא ראי' מוכרחת, וא"כ דברי התוס' בב"מ קשים להולמן.

ונראה לבאר כונת התוס' בדרך נכון דודאי גם התוס' ס"ל דליכא איסור כלל, ומ"מ כתבו שפיר דאי אשלד"ע אין חלין הקדושין, ובהקדם הגמ' במס' קדושין נ"א איתמר קדושין שאין מסורין לביאה, כו' אמר רבא בר אהינא אסברא לי כי יקח איש אשה ובעלה, קדושין המסורין לביאה הוי קדושין וכתב הרשב"א שם בחיד' דודאי גם אביי מודה לפשטא דקרא דבעי ראויין לביאה, רק דס"ל דזה דוקא למעוטי שאין מסורין לביאה מודאי כגוונא דמתני' שם בקידש שתי אחיות כאחת, אבל בקידש אחת מב' אחיות דכל אחת אינה אסורה אלא מספק, ס"ל הוו קדושין, ובתוס' שם כתבו אהא דרבא ס"ל לא הוו קדושין, וקשה הא ח"ל אינם ראויים לביאה, ותפסי בהו קדושין, ותי', דקשאמ"ל היינו היכא שאיסור הביאה בא ע"י הקדושין, ומקודם היתה כל אחת מהן מותרת, אבל ח"ל לא בא האיסור מחמת הקדושין, עי"ש, ולהבין פשט דברי התוס' מה חילוק יש בין זה לזה, צ"ל דידוע דמה שציותה התורה קדושין הוא כדי להתיר הביאה כמש"כ הרמב"ם ריש הל' אישות, דמשניתנה תורה נאסרה ביאה בלא קדושין, וא"כ בקדושין שאמ"ל, דהקדושין לא הועילו כלום, דאדרבה מיגרע גרע שע"י הקדושין נאסרה טפי, ס"ל לרבא דלא הוו קדושין [וגם אביי מודה לזה, רק מחלק בין ודאי לספק] משא"כ בח"ל דהאיסור הוא מקודם והקדושין הועילו למילתייהו, להפקיע איסור ביאה בלא קדושין, שפיר הוו קדושין.

והנה נראה ברור דמה שכתבו התוס' דבח"ל תפסי קדושין ולא מקרי קשאמ"ל, זהו דוקא היכא שקידש ע"י עצמו, אבל אם קידשה ע"י שליח בודאי מיקרי קשאמ"ל, לפי המבואר לעיל דכו"ע ס"ל דבעינן קרא כדכתיב כי יקח ובעלה, וא"כ בקידשה ע"י שליח א"א שיתקיים תרווייהו, דהא אם יבעל אח"כ יהי' למפרע קדושי עבירה [דהא קיי"ל קידש אינו לוקה בעל לוקה שתים] ויתבטלו הקדושין מצד אשלד"ע, וא"כ אפילו השתא שלא בעל, בעלו הקדושין מצד דהוי קשאמ"ל, וע"כ דברי התוס' דוקא בקידשה בעצמו שהביאה אינו סותר הקדושין ויכול להתקיים קרא כי יקח ובעלה, באם יבא אלי' באיסור, שהקדושין לא יתבטלו ע"ז, משא"כ ע"י שליח דהביאה סותרת הקדושין כנ"ל ודאי דאין מקום להקדושין אפילו כל כמה דלא בעיל, דלא מתקיים קרא. ולפ"ז נכונים היטב דברי התוס' בב"מ הנ"ל דכוונת התוס' דאי אין שלד"ע היינו כשיבעל אח"כ שיתהוה למפרע קדושי עבירה א"כ אין חלין הקדושין אפילו עתה שלא בעל, מצד דהוי קשאמ"ל כיון שאם יבעל אח"כ יתבטלו הקדושין למפרע ולא קרינן כי יקח ובעלה, ולעולם גם התוס' הכא מודים דבקידש לחוד ליכא שום עבירה אפילו דרבנן וכנ"ל.

ועפי"ז א"ש היטב התירוץ שאמרנו על קושית הש"א הראשונה דלא מצי לאוקמי כלל במקדש על תנאי, לפ"ד הרמב"ם דכ"ג אסור ליקח ב' נשים לעולם, וא"כ א"א לקדש ע"י שליח. דאף דעכשיו אין שום עבירה, מ"מ אם יבעל אחר כך יתהוה למפרע איסור גם על הקדושין ויתבטלו מצד אשלד"ע, וא"כ גם בשלא בעל בעלו הקדושין שע"י שליח מצד דהוי קשאמ"ל, ולפי"ז כיון דא"א ע"י שליח ממילא א"א להיות בתנאי וכנ"ל, משו"ה מוכרח לאוקמא שמקדש הכ"ג בעצמו לחלוטין וליכא בזה שום איסור אפילו דרבנן ואח"כ מגרש על תנאי, ומסוגיא זו ג"כ ראי' להרמב"ם דכ"ג אסור ליקח ב' נשים לעולם דאל"כ הדק"ל, וא"ש הכל בס"ד. ע"כ בשם אאמו"ר הגאון זצ"ל בדרוש י"א לש"ת.

אמנם לענ"ד יש להתבונן בזה, דאי נימא דאיסור ב' נשים שאסור הכ"ג ליקח להרמב"ם משוי לה נשואי עבירה "א"כ קשה דהא בסוגיא, פריך והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא, ומשני דכניס לה, ואח"כ מגרש לה על תנאי, ולפי"ז הדק"ל איך הותר לכ"ג לכנוס באיסור ב' נשים דהא בנשואין איכא בודאי איסור אף לרבא דקידש אינו לוקה, והנה זולת דברי מר אבא מארי זצ"ל, ג"כ קשה לכאורה להרמב"ם דחופת נדה אינה קונה ואינה כאשתו כמבואר באהע"ז סי' ס"א א"כ מאי מהני הא דכניס לה, הא הוי חופה דלא חזיא לביאה משום איסור ב' נשים, והתינח לדעת ב"ש בסי' ס"ד סק"ה דכשמודיעים להחתן שהיא נדה מהני גם לדעת הרמב"ם שתהא חופה גמורה אולם לדעת אא"ז פמ"א ולדעת הח"צ הובא דעתם בפ"ת שם סי' ס"א סקי"ב דלא מהני הודעה להרמב"ם, קשה כנ"ל. והנלע"ד בזה דלא שייך לומר חופה דחזיא לביאה כ"א בחופת נדה דעיקר האיסור הוא על הביאה, משא"כ בנשואי ב' נשים לכ"ג האיסור הוא רק בעת הליקוחין היינו בעת הקדושין דכי יקח אשה כתיב, וקיחה היינו קדושין כדאיתא בריש קדושין, ומה שבא עליה אח"כ אינו מוסיף איסור, רק איסורא דעבד עבד וכל ימיו בעמוד והוצא קאי, א"כ לא שייך כאן לומר דהויא חופה דלא חזיא לביאה, ואפילו לרבא, היינו דוקא בפסולי כהונה כדדרשינן שם מ"ע לא יקח משום דלא יחלל, משא"כ באיסור ב' נשים אינו עושה חילולין, בודאי עיקר האיסור הוא בשעת הלקיחה, ועל הביאה שאח"כ עושה, אינו מוסיף איסור חדש לכך שפיר הויא חופה דחזיא לביאה, וז"ב.

אמנם לפי"ז קשה כנ"ל איך הותר לכ"ג לקדש אשה אחרת, ואין לומר דהתירו לו משום דכפרת ישראל תלוי' בי', דא"כ עדיפא ה"ל להזמין לחוד וביוה"כ אם תמות אשתו יקדשנה וכדעת הירושלמי דאין בזה רק איסור שבות, אך זאת באמת לא קשה, דשיטת תלמודין היא דכל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא ובעי דכניס לה דוקא וזה א"א ביה"כ דהא יה"כ אסור בתשה"מ, וא"כ הוה חופה דלא חזיא לביאה ואפילו להאומרים דשלשת ענויים היא מדרבנן מ"מ נשמע מהפוסקים דגם בדרבנן מיקרי חופה שאינה ראוי' לביאה, ועי' בר"ן ריש כתובות ובפ"ת סי' ס"א סק"ד שכתב בשם שעה"מ דלדעת הרמב"ם אפילו באיסור דרבנן דינה כארוסה דלא מהני חופה, עי"ש, ועתה נוכל שפיר לומר דהתירו לו משום דכפרת ישראל תלי' בי', וא"א באופן אחר, כנ"ל. וממוצא דברינו הנ"ל דעיקר האיסור לכ"ג בלקיחת ב' נשים הוא רק בעת הקדושין רק שהותר לו משום כפרת ישראל, או דנימא דכיון דדעתו לגרשה תיכף אין כאן איסור כלל, לפי"ז צ"ע תירוצו של אאמו"ר זצ"ל, דאשלד"ע, הרי התירו לו לעשות איסור זה" וכנ"ל וצ"ע לע"ע.

והנה בעיקר קושית הש"א הראשונה, או כפי קושית אאמו"ר ז"ל שיקדשנה ע"מ שיכנוס לבה"כ לכאורה הדבר נכון מאד, לפי מאי דקאמר הגמ' בסוגיין דבעינן דכניס לה ג"כ כנ"ל, וא"כ הוו לי' נשואין והרי אמרינן ביבמות ק"ז דאין תנאי בנשואין, אולם יש לדחות זה, לפמש"כ בס' הפלאה ד' ע"ג בד"ה וקשה, דביבמות פ' ב"ש, וז"ל הא דקאמר אין תנאי בנשואין היינו כשהוא מתנה תנאי על הנשואין לבד, כגון שהיתה כבר ארוסה בלי תנאי, ובזה לא מהני תנאי דאמרינן לקמן ע"ד הא דמהני תנאי בקדושי ביאה אף דא"א ע"י שליח משום דאיתקיש הוויות להדדי, משא"כ בנשואין כו', והביא שכ"כ הב"י סי' ל"ע בשם רבינו ירוחם, ומעתה בנ"ד דמיירי דהקדושין היו ג"כ על תנאי בזה שפיר מועיל התנאי גם בנשואין, דהא אם יתבטלו הקדושין מחמת התנאי ממילא הויא חופה רק אירוסין לבד, והוי כקדושין בעלמא ובקדושין מהני תנאי. ולבד זאת ג"כ לק"מ דהא לפי מאי דקיימינן דבעינן דכניס דוקא א"כ אם יתבטלו הקדושין מחמת התנאי, א"כ אף אי אין מועיל תנאי בנשואין מ"מ הא נשואין דהיינו חופה בלא קדושי' הוה רק אירוסין לבד ולא מיקרי ב' בתים, דכל כמה דלא כניס לה ע"י נשואין גמורין לאו ביתו הוא, וא"כ אפשר לקדש ע"ת ולפרש התנאי גם בעת החופה, דבזה לא אמרינן אחולי אחול לתנאי כמבואר בהג"א בשם מהרי"ח עי"ש ודו"ק ועתה קוש' הש"א הראשונה חזקה.

אולם קושיא השני' של הש"א דיקדשנה לאחר שתמות חברתה, לכאורה לק"מ לפי שיטת תלמודא דידן דבעינן דכניס לה, דהא כתבו התוס' בכתובות פ"ב ד"ה הא דאמר, דבקנין משיכה וחזקה לא מהני קני לאחר ל' יום בלא מעכשיו, דבשעת קנין כבר פסקה המשיכה, וכן הוא בחו"מ סי' קצ"א וסי' קצ"ה בלא חולקין, וא"כ מאי מהני לאחר שתמות חברתה, דהא צריך להיות גם החופה ע"ת זה, וחופה בודאי לא עדיף ממשיכה וחזקה דלא מהני לאחר ל' בלא מעכשיו משום דכלתה קנינו.

ולכאורה אפשר לומר דקושייתו היא באופן זה שיקדשנה לחוד לאחר שתמות חברתה, דבקדושין מהני לאחר ל' כמבואר שם, ואח"כ יכניסנה לחופה במעכשיו בלא תנאי, ובזה סגי לסלק כל החששות, דכ"ז שלא מתה חברתה אין הקדושין חלין וחופה לבד לא קני לדעת כמה הפוסקים דקיי"ל דלא כרב הונא בקדושין ה', ע"ע באהע"ז סי' כ"ו, ואפילו להפוסקים דקני, מ"מ אינו גומר לכו"ע כמש"כ המקנה בק"א סי' כ"ו דלדידן דקי"ל דלא כר"ע דהיכא דמיפרך ק"ו אמרינן ג"כ דיו, אין חופה גומרת הנשואין בלא קדושין עי' בתוס' שם ד"ה חופה ובהרא"ש שם ותבין, וא"כ אינה רק כארוסה ואין כאן ב' בתים דכל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא, ואם מתה חברתה א"כ חלין אז הקדושין וקני לה בחופה וקדושין כנשואה ממש ומתקיים קרא, ובעד ביתו, והרוחנו בזה דלא נצטרך לכל הטורח לקדש ולגרש ע"ת, ואי מייתא בפלגא דעבודה מוכרח הכ"ג להפסיק עבודתו ולכנוס לבהכ"נ, ועוד דלמ"ד חופה אינה קונה כלל נרויח בעצה הנ"ל הרבה שלא יצטרך הכ"ג לעבור על איסור לקיחת ב' נשים וכנ"ל. אולם ז"א לפמש"כ הב"ש סי' ס"ד סק"ו בשם המ"ב דאם הקדים החופה להקדושין לא מהני להיות כנשואה והסכימו לזה השעה"מ בקו' ח"ח והמקנה בק"א שם הובא בפ"ת ר"ס ס"א, וא"כ אם יקדשנה ע"ת לאחר שתמות חברתה והחופה תהי' במעכשיו נמצא כשתמות חברתה תקדם החופה להקדושין, וזה לא מהני לדעת הפוסקים הנ"ל, ודינה רק כארוסה וכנ"ל, ומיושב היטב קושית הש"א וקושית אאמו"ר זצ"ל ודו"ק, ובדברינו הנ"ל, יהי' ג"כ סייעתא לדעת הפוסקים הנ"ל דחופה קודם לא מהני, ועוד דברנו בדברי הש"א הנ"ל במק"א וכאן אין להאריך יותר.

דף יח

מסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה כו' משביעין אנו עליך כו' שלא תשנה כו', בתשו' ח"ס חאו"ח סי' קע"ו הביא קושיא חמורה ע"ז שהקשה לו הגאון מו"ה בונם ז"ל, הא לדעת הצדוקים דצריך ליתן הקטורת על האש מבחוץ, ה"ל נשבע לבטל את המצוה, ואינו חל אפילו בכולל. לדעת הרז"ה שלהי פ"ג דשבועות. והשיב הח"ס די"ל דידוע הי' לחכמים דהצדוקים אינם מודים בדרשא דלהרע או להיטיב דמיני' ילפינן דאין נשבעין לבעל המצוה, או לכל הפחות ס"ל לצדוקים דבכולל חל כו' ושוב כתב בזה והנ"ל דלא לחנם האריכו לומר ואתה שלוחינו ושליח ב"ד משביעים כו', ומה צורך לזה, אלא משום דכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ע"י ב"ד כמש"כ התוס' יומא י"ב ע"ב ד"ה כה"ג, והצדוקים מודים שאין עבודת יוה"כ כשירה אלא בכ"ג, ושלוחי ב"ד מתנים עמו שאם ישנה דבר אינו שלוחם, פי' אינו כה"ג נמצא העבודה פסולה, ומיהו בלא שבועה לא היו יכולים להתנות זאת, דמ"מ לדעתו לא יפסיד, דאם יכנוס אחר שאינו צדוקי ויקטיר בפנים עבודתו פסולה, לדעת הצדוקי, ואם יכנוס הוא ויקטיר בחוץ ולא יהי' כה"ג עבודתו פסולה, ואין הפסד, על כן השביעוהו ע"ז דעל חנם לא יעבור על השבועה, ולפי ענ"ד תירוץ נכון ואמת הוא, עכ"ד.

ולענ"ד אין תירוצו מספיק, דמהיכא תיתי לומר שיבחר לו לעבוד עבודה פסולה בכדי שלא יעבור חבירו לעבוד עבודה פסולה, ופי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ובודאי גם הצדוקים יודו בזה דזה הוא סברא פשוטה, ועוד דאיסורא דידי' שיעבור על דעת משלחו נפיש מאיסורא דכה"ג אחר שיעשה כמצות חכמים, דאילו אם יכנוס אחר אין בידו עבודה פסולה כ"א במעשה הקטורת שפסולה לדעת הצדוקים ואילו הוא אם יעשה כדעתו הנכזבה הלא בזה נסתלק מהיות כה"ג, וכל עבודתו שיעבוד ביוה"כ פסולות שאינם כשירים אלא בכה"ג, וא"כ מה צורך להשביעו.

לזאת נלע"ד ליישב קושיא זאת, דלכאורה יש להבין במאי שכתבו התוס' הנ"ל דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירושלמי דריש לה מקרא, דהלא בודאי יש איסור דאורייתא לסלק הכה"ג מטעם מעלין בקודש ואין מורידין כדאיתא בסוגיא שם, ועי' בטו"א מגילה ט' שהאריך להוכיח דהא דמעלין בקודש ואין מורידין הוא דאורייתא כדילפינן בזבחים צ"ט מקרא והקמת את המשכן כמשפטו, ובהוריות י"ב גמרינן דכה"ג שעבר מחמת מומו מ"מ מצות כה"ג עליו, וכתב טו"א שם דהא ג"כ מטעם אין מורידין, ועי' בס' תוספות קדוש' יומא י"ב בזה, וא"כ למ"ד בתמורה ד' ה' דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, איך משכחת לה דכ"ג מסתלק בפה, הא עבר אמימרא דרחמנא בזה, ונשאר בקדוש', אך באמת לק"מ דמשכ"ל בכה"ג שנשא נשים בעבירה או מטמא למתים או מפגל בקדשים דבו אין מצוה לקדשו דמעשיו גרמו לו להורידו מקדושתו, וכדאיתא כיו"ב באו"ח סי' קכ"ח ובזה שפיר מסתלק בפה, ובזה שפיר מועיל התנאי עם הכה"ג לפי מאי שאנו חושדין אותו פן הוא צדוקי ושפיר יכולין לסלקו דאם ישנה אינו עוד כה"ג ועבודתו פסולה וז"ב.

אולם עדיין אינו מספיק דהא לפי מאי דאנו חוששין פן הכה"ג נטה דעתו לדעת הצדוקים אם כן דרכו ישר בעיניו לתקן הקטורת מבחוץ אם כן שוב יש איסור דאורייתא לסלקו מטעם דאין מורידין מקדושתו כי חף הוא מפשע לדעתו, ואי עביד לא מהני אם כן נשאר בקדושתו כה"ג אף לאחר שסלקוהו ומה מהני התנאי הנ"ל, אכן למ"ד דאי עביד מהני מסתלק שפיר מכה"ג על ידי התנאי, אך אולי ס"ל להכה"ג כמ"ד אי עביד לא מהני, והתנאי לא מהני. לזאת עשו תקנה שניה להשביעהו שלא ישנה דאז באים עליו ממ"נ, דהנה בהגמ"ר סוף שבועות פסק דהנשבע שלא למכור או שלא ליתן דבר ועבר ומכר ונתן אין במכירתו ומתנתו כלום מטעם אי עביד לא מהני, וכוותי' פסק הרמ"א ביו"ד סי' ר"ל ועי' בסמ"ע סי' ר"ח שהסכים ג"כ לדעת הגמ"ר, ויישב דעתו מכל קושיות שהקשו עליו, ולפי"ז בהשבועה שהשביע את הכה"ג אם יעבור על השבועה ויעשה כהצדוקים לתקן מבחוץ לא מהני מעשיו, והוה כאילו נתפזרו הקטורת מעצמם ע"ג הגחלים דלא עשה ולא כלום. להך דעה דא"ע לא מהני, ועי' תוס' תמורה ד' ע"ב ד"ה רבא אמר ודו"ק.

אולם בהשבועה לחוד לא סגי דאולי סובר הכה"ג דאע"מ, ויבחר לו לעבור על השבועה בכדי לעמוד על דעתו ולקיים שיטתו דהרבה דחקו הצדוקים עצמם להעמיד דבריהם. אך אי סובר דאע"מ אם כן שוב מועיל שפיר התקנה הראשונה דהתנה עמו אתה שלוחינו ואם תשנה איננו שלוחם ומסתלק בפה, והגם דלפי דעתו עוברים בזה איסור דאורייתא בהא מורידין אך לפי דעתו דאע"מ שפיר מועיל הסילוק, ואם כן ממ"נ חד מהנך תרי תקנות מועיל שפיר שלא יוכל לשנות דאי סובר אע"מ ואז לא מועיל השבועה אז מועיל התנאי, אך אז מועיל השבועה, וא"ש היטב דהוצרכו לב' תקנות, ודו"ק.

ובדברינו יתיישב לנכון דעת הרמב"ם בפ"א מה' עבודת יוה"כ שהעתיק המשנה כצורתה, אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח ב"ד, ותמה ע"ז בת"ח דבגמ' י"ט איתא לימא תיהוי תיובתא דר"ה ברד"י דאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, ה"ק לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב"ד. והרמב"ם השמיט זה והעתיק המשנה כצורתה, אמנם לפי הנ"ל ניחא דבאמת ס"ל להרמב"ם דהגמ' לא מקשה מידי מהא דאמרו לי' ואתה שלוחינו ושליח ב"ד על הא דר"ה דאף אי כהני שלוחי דרחמנא בהקרבת הקרבנות, מכל מקום עיקר התמנותו של כה"ג והסתלקותו תלוי בב"ד וכמש"כ התוס' הנ"ל, ובזה גילו לו אוזן שאם ישנה אינו שלוחם כמש"כ ח"ס. רק עיקר קושית הגמ' היא לפי מאי דאיתא במשנה מסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה והעלוהו לעליית בית אבטינוס, והשביעוהו, ומשמע דזקני כהונה השביעוהו ואמרו לו אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח ב"ד, ובודאי יתפרש תרווייהו בחד גוונא דאנו שלוחי ב"ד בעינן הקרבת הקרבנות, כמו ואתה שלוחינו ושליח ב"ד, וע"ז מקשה שפיר מהא דר"ה דכהני שלוחי דרחמנא נינהו, והוצרך לתרץ ה"ק וכו'

אולם הרמב"ם השמיט להא דמסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה, והוא ע"פ מה שכתב בפהמ"ש שם דזה לדעת האומר שהוא מן העבודות הקשות, שבמקדש, ועוד נבאר בתחילת מנחות שאין הדבר כן אלא כמו שאמרו שם מלא חפניו כדחפני אינשי, אם כן הא דאמרו לו אנו שלוחי ב"ד, רק הזקני ב"ד אמרו כן, וע"כ הפירוש אנו שלוחי ב"ד בענין השבועה ולפי"ז לא מקשה הגמ' מידי, ע"כ העתיק הרמב"ם המשנה ככתבה וא"ש ודו"ק.

ובאופן אחר בדרך פלפול נ"ל ליישב קושיא הנ"ל אמאי הוצרכו חכמים לב' התקנות, ויתורץ ג"כ קושית הח"ס הנ"ל דמה שתירץ הח"ס דקים להו לחכמים דאינם מודים בדרשה דלהרע או להטיב, הוא דוחק, אטו הצדוקים יש להם שפה אחת ודברים אחדים בדרשת הכתובים, כ"א דורש מקרא לעצמו כפי העולה על רוחו, ואין קץ לאמרי רוח, ודילמא הכה"ג הזה דורש הדרשה דלהרע או להיטיב, ובפרט לפי מאי דיליף הגמ' בנדרים ט"ז ע"ב דאין נשבעים לבטל את המצוה דכתיב לא יחל דברו, דברו אינו מיחל, אבל מיחל לחפצי שמים, וזהו דרשא פשוטה יותר מדרשא דלהרע או להיטיב דאיצטריך למידרשיה מריבוי ומיעוט או מתיבת או' כדאיתא בשבועות כ"ו, ובאמת האי קרא בקרבן שבועה מיירי ועיקר ילפותא מלא יחל דברו, למיפטרי' מלאו דשבועה כדאיתא בנדרים שם, ואולי האי צדוקי מודה גם כן בדרשא דלא יחל דברו, [ובאמת תימא על הח"ס שלא הביא האי קרא] והנ"ל יישב הכל בעזה"י, דהנה בהא, דיליף בנדרים שם דאין נשבעים לעבור על המצות מלא יחל דברו, לכאורה יש לעורר דבת"כ דריש מהאי קרא לעשות הבטאה כשבועה ופירש בהתוה"מ מדלא אמר לא יחל שבועתו, היינו שגם מבטא שהוא הדבור הנפלט מתוך רגשת נפשו הוא שבועה, א"כ אצטריך קרא להאי דרשא, ואין לומר דהכא מן וו של דברו דריש דלימא קרא לא יחל דבר שמ"מ תרתי, ומצינו כיו"ב בברכות י"א דקאמר לימא קרא בשבת ובלכת, עי"ש, אך באמת אין זה דומה להתם דאי הוה כתיב דבר הוה מפרשין פירושו שלא יחל שום פרט מן השבועה, כמו "לא חסרת דבר" והרבה כיו"ב, ולא הוה ידעינן הבעאה כשבועה, וא"כ איצטריך קרא דדברו להאי דרשא, ובאמת מבואר שם בסוגיא דהאי דרשא קאי גם לפי המסקנא עי"ש,

אך באמת ניחא דהא בספרי שם יליף רע"ק מן ככל היוצא מפיו יעשה לעשות הבעאה כשבועה, וא"כ י"ל דרב ושמואל סברי כרע"ק, וצ"ל לפי"ז דלר"א ילפינן דפטור מקרבן דשבועה וג"כ מלאו דשבועה שניהם מקרא דלהרע או להיטיב, דשקולין הם ויבואו שניהם עי"ש בסוגיא, אבל רע"ק, ס"ל דאיצטריך קרא בפ"ע למיפטרא מלאו דשבועה כדאיתא בסוגיא שם וילפינן מלא יחל דברו, וא"כ לא יליף מהכא לעשות הבטאה כשבועה רק מקרא אחר מכל היוצא מפיו יעשה.

והנה צריכים אנו להבין מדוע לא ניחא לי' לר"א למילף הבטאה כשבועה מהאי קרא דיליף ר"ע מכל היוצא מפיו, ובמאי פליגי ר"א ור"ע, והנ"ל לומר בזה דודאי הא דיליף ר"ע מככל היוצא מפיו, לא ממשמעותי' דקרא יליף לה, דקרא משתמע שפיר שהוציא מפיו שבועה, וארישא דקרא קאי דכתיב או השבע שבועה רק מיתורא דקרא יליף לה דלא איצטריך האי דיוצא מפיו דהוה מצי למכתב לא יחל ויעשה, ואתא לרבות הבטאה, אולם לכאורה לא יתכן זה דהא דרשינן בפ"ק דנדרים מככל לרבות ידות נדרים, ובירושלמי דריש לנדר שהותר מקצתו הותר כולו, כדאיתא בר"ן שם, א"כ לא מיותר קרא אך באמת ניחא לר"ע לשיטתו דס"ל בסוטה ג' דלה יטמא מצוה, ודריש מן יתורא דיטמא ואם כי גוף הקרא איצטריך למאי דדריש שם לה יטמא ואינו מטמא לאברי', אך א"כ לימא קרא לה, ולישתוק, יטמא ל"ל שמ"מ עי"ש, ומבואר דר"ע ס"ל דלא אמרינן פרשה שנשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, רק מה דמצינו למידרש דרשינן, וא"כ ה"נ דכוותיה, דהגם דככל איצטריך לרבות ידות נדרים או לנדר שהותר מקצתו, מ"מ דרשינן סיפא דקרא היוצא מפיו לעשות הבעאה כשבועה. אבל ר"א יסבור כר' ישמעאל בסוטה שם דפרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ואיידי דכתיב לה כתיב יטמא, וא"כ ה"נ איידי דכתיב ככל דאיצטריך, כתיב נמי היוצא מפיו, ולא שמעינן מזה דהבטאה כשבועה, והוצרך למילף מן לא יחל דברו דיליף לה שפיר ממשמעותיה. היוצא מכל האמור דלפי סוגית הש"ס בנדרים דאיצטריך קרא דאין שבועה חלה על דבר מצוה למיפטרי' מלאו דשבועה ילפינן זה מן לא יחל דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים, דלא מצינו למילף מהאי קרא כ"א למ"ד דלא אמרינן פרשה שנאמרה וכו', אבל למ"ד דנשנית בשביל דבר שנתחדש בה אין לנו קרא דאין השבועה חלה על דבר מצוה, וכאמור.

ומעתה נחזור לענינינו הא דהשביעו את הכה"ג שלא ישנה כו' דאם ס"ל להכ"ג כר"י דנשנית בשביל דבר שנתחדש בה, א"כ יש תועלת בהשבועה דלפי האי סברא ע"כ דס"ל שבועה חלה ע"ד מצוה וכנ"ל, אמנם דילמא ס"ל כר"ע א"כ ס"ל דאין השבועה חלה ע"ד מצוה לזאת הקדימו לו לומר ואתה שלוחינו ושליח ב"ד והיינו אם ישנה אינו שלוחם וכנ"ל, רק דזה אינו עולה רק למ"ד דנשנית בשביל דבר שנתחדש בה ואולי ס"ל כר"י לכן השביעוהו ג"כ דאז ממ"נ תצא חדא מהנהו תרי תקנתא מהני ומועיל שפיר שלא יעבור על דעת החכמים.

ונבאר דבר זה דהנה במאי שכתבו התוס' יומא י"ב שהבאנו לעיל דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה, פליג הטו"א מגילה ט' עלייהו, והקשה עליהם דהא ודאי כה"ג אע"פ שעבר ממשיחתו בקדושתי' קאי דהא תנן פ"ג דהוריות ט' משיח שעבר ואח"כ חטא, מביא פר, ושם י"ב פשיט דמשוח שנצטרע אסור באלמנה, אלמא משוח שעבר אכתי בקדושתי' קאי, הילכך נ"ל לפרש דהא גופי' דאמרה תורה משוח שעבר בקדושתי' קאי הוא מה"ע גופי' דמעלין בקודש ולא מורידין כו' עי"ש היטב, ובס' תוס' קדושה יומא י"ב שם יישב דעת התוס' וכתב דיש לחלק דקרא לא קאי אלא אכה"ג שנתמנה להיות כ"ג לעולם ונחתי לי' קדושת הגוף מעיקרא לגמרי, אבל זה שמתחילה לא נתמנה אלא לזמן עד שיטהר הראשון לאחר שעבר הזמן ונטהר הראשון יכולין להפקיע קדושתי' דמעיקרא לא נחתא לי' קדושת הגוף אלא עד זמן, והא למה זה דומה להקדיש כלי להשתמש לבדה"ב לשנה, לאחר זמן פקע קדושתי', ואפשר דמעיקרא לא היו אומרים בהדי' שממנים אותו לזמן, ומשו"ה בעי סילוק בפה כו' עי"ש, וע"פ דבריו נראים דברי הח"ס הנ"ל דמאי שאמרו ואתה שלוחינו כו' רמזו לי' דאם ישנה אינו שלוחם מעתה, והיינו דודאי דעת הממנים אותו הוא רק באופן שיעשה כמצות חכמים ולא יעבור על דעת הממנים אותו בענין עבודה אבל אם יעבור אינו שלוחם מני אז והלאה, לזאת גילו שהוא רק שלוחם ואם ישנה אינו שלוחם, ועי' בנדרים ל' בסוגיא דבר פדא, ועי' באה"ע סי' נ' בענין קלקל המשודך מעשיו עי"ש.

והנה נ"ל להביא ראיה לדעת התוס"ק דבנתמנה לזמן לאחר שעבר הזמן יכולין להפקיע קדושתי', מהא דאיתא בת"כ פ' שמיני עהפ"ס ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן כו' מכאן אמרו אין הכהנים מטמאים למתים, שהרי אלו"א כהנים היו ולא נטמאו, מי נטמאו להם הלוים וכתב ע"ז הקרבן אהרן דה"ק שאם יש מי שיטמא להם אינם מטמאים הכהנים, ובחידושי הצרפתים מצאתי שפירושו שאין הכהנים בעת משיחתם מטמאים לקרוביהם שחשובים אז ככה"ג ולזה אמר להם אל יפרמו וכו' ועי' בדול"צ דרוש י' ד' נ"א שהביא בשם הזית רענן שדחה לפירושו של הק"א והסכים לפירושו של הצרפתי עי"ש עוד, ועי' לעיל בחיד' על דף ג'. והנה לפירוש הצרפתי דבנ"א בעת משיחתם דינם ככ"ג הרי מצינו דאחרי כן הי' דינם ככהנים הדיוטים דהכי דריש פ' אמור התיר להם טומאת קרובים מז' מתים, וקשה איך נפקע קדושתם בכדי, וע"כ כיון דלא נתקדשו רק לזמן היינו בעת משיחתם שפיר נפקע קדושתם ממילא וכדעת התוס"ק, וזו ראי' נכונה.

אמנם בדול"צ שם כתב בכוונת הת"כ שהכריע כר' ישמעאל שסובר לה יטמא רשות, וקאמר מכאן אמרו אין הכהנים מטמאים לקרוביהם, פירושו שאין עליהם חובה אלא רשות, שאלמלי היה חובה היה משה אומר להם, אבל כיון שהוא רשות לא רצה לטמאם מחמת קרבנות, ולפי"ז נדחה הראי' הנ"ל, וכבר מבואר לעיל דפלוגתא דר"ע ור"י בסוטה תלוי' א"א פרשה וכו', ואחרי תוצאות הענינים האלו יתיישבו לנכון מה שעמדו הא דהצורכו לב' התקנות, דהא בהתקנה ראשונה שאמרו לו ואתה שלוחינו לא סגי דשמא ס"ל להכה"ג כדעת עו"א דכ"ג אע"פ שעבר אכתי בקדושתי' קאי, ואם כן יכול לעבוד שלא מדעתם, ואי משום דהוה כמו שמינוהו לזמן דהיינו כל זמן שיקיים דעתם, דילמא ס"ל דקדושת הגוף היא דלא פקעה בכדי אף בהקדישו לזמן, ואין לומר הרי מצינו באלו"א שהי' דינם ככ"ג ביום משיחתם ומכל מקום פקעה קדושתם כנ"ל ע"פ פירוש הצרפתי, דילמא ס"ל כדעת הדול"צ דהא דלא נטמאו אלו"א משום דלה יטמא רשות ומעולם לא הי' דינם ככ"ג, אך אם כן הרי ס"ל כר"י דפרשה שנאמרה וכו' אם כן לפי"ז מועיל שפיר השבועה דאין לנו מקרא ללמוד דאין שבועה חלה ע"ד מצוה, דקרא דלא יחל איצטריך להא דדריש בספרי לעשות הבטאה, וכיון דאין לנו הכרע איזה מב' הדרשות עיקר, ממילא השבועה חלה ע"ד מצוה, כפשטא דקרא, או השבע שבועה שדומה לנדרים, ואף דיסבור כר"ע דדריש לה מככל היוצא וכו', ואייתר לי' דברו, ז"א לשיטתו דפרשה וכו', אין לנו ללמוד מזה לעשות הבטאה כשבועה וכנ"ל ואם כן השבועה חלה עד"מ. וכן השבועה לחוד לא סגי, דדילמא ס"ל כר"ע ויליף דאין השבועה וכו' מקרא דלא יחל דברו, אם כן מועיל שפיר הא דאמרו לו שאם ישנה אינו עוד כ"ג ומסתלק בפה, דיהי' מוכח מאלו"א דבנתמנה לזמן מסתלק בפה וכאמור, וממ"נ חדא מב' תקנות מהני. ודו"ק.

דף לו ע"ב

ת"ר כיצד מתודה כו' עי' בתוס' רע"א שהקשה דא"כ מיירי קרא בתשובה מיראה דאם מאהבה נעשו זדונות כזכיות, והא האי קרא מיירי בעושין מאהבה כדכתיב נוצר חסד, עי"ש, ועוד הקשה אמאי לא ביקש יותר שיעשה זדונות כזכיות.

והנלע"ד ליישב ע"פ מש"כ בצל"ח רה"ש ח', ביאור בכוונת הפייטן לכובש כעסו בדין ללובש צדקות ביום דין למוחל עוונות בדין, והיינו דיש ג' מיני תשובה, ע"י יסורין, למעלה ממנו מיראה, למעלה ממנו מאהבה, ובזה יבואר כונת המדרש עה"פ אשרי העם כו' שיודעים לרצות רבונם והקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין למדת הרחמים, דהשלש לשונות אלו מכוונים נגד השלשה סוגי תשובה, ובמדרגה הג' נתהפך החטא לזכיות, וזהו הופך מדת הדין למדת הרחמים, אמנם בב' מדרגות הראשונות אינו מן הדין שיקובל תשובתו רק מצד החסד והרחמים, אולם בתשובה מאהבה גם מן הדין שימחל לו עוונותיו אחרי דשב בכל לבו כי כן יסד המלך טרם בריאת עולם שתואיל תשובה, ויש להסביר עפמש"כ בהוי"ח בשם מהר"א ברודא דהעונש על חטא הוא קנס והאדם בהודאתו הוא מודה בקנס ופטור אבל בראהו עדים ממשמשין ובאין חייב, כן הכי נמי העושה מאהבה הוא ממש מוב"ק, אבל מיראה אינו פטור, ובזה יבואר כוונת הפייטן לכובש כו' מדבר במדריגה הפחותה מחמת יסורין, שכבר עליו כעס, ללובש כו' מיירי מיראה שמצד הצדקה להתקבל, למוחל כו' מיירי במאהבה שמצד הדין יקובל וימחל לגמרי, עי"ש, ומעתה מיושב קושית תוס' רע"א דידוע דכל הי"ג מדות הם מדת הרחמים לכן שפיר ביקש מרע"ה ע"ז שיעשה להם זדונות כשגגות, משא"כ בתשובה מאהבה דגם מצד הדין נמחל לגמרי אין מקום לבקש ע"ז כי כן המשפט אלקי.

דף סב

ת"ר שני שעירים של יוה"כ ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהם חייב על שתיהן, משהגריל עליהם חייב על פנימי ופטור על של עזאזל, כו', והקשה לי כבוד מחותני הרב הגאון משה דוד הכהן שליט"א, דאמאי חייב עליהם משום ש"ח איך אתי איסור ש"ח וחייל על איסור מלאכה דיוה"כ, דהא קודם יוה"כ לא חייל עלייהו איסור ש"ח דה"ל מחוסר זמן כדאיתא ר"פ פרת חטאת, מחו"ז בגופו ובבעליו פטור, א"כ חייל איסור מלאכה קודם ולא אתי ש"ח וחייל על יוה"כ. ואמרתי ליישב קושייתו בכמה אנפין בס"ד. אופן אחד דשפיר חל איסור ש"ח מצד איסור כולל דהא זורק בחוץ חייב כדאיתא בזבחים ק"ז ויליף ר"י מדכתיב דם יחשב לרבות את הזורק, וקאמר שם דשחט וזרק לר"י אינו חייב אלא אחת דזריקה מלאו דשחיטה נפ"ל ובזריקה אין בה מלאכה דיוה"כ ושפיר חייל שחיטה משום כולל דזריקה, ואפילו לר"ע דנפ"ל זריקה מאו זבח דכתיב גבי העלאה, מ"מ מסיק אביי שם דאפילו לר"ע אינו חייב אלא אחת בשחט וזרק דכתיב ושם תעשה, הכתוב עשאן לכולן עבודה אחת, וא"כ נכלל זריקה בשחיטה, דחיובי' ג"כ משום לתא דשחיטה, ולר' אבוהו דס"ל שם דלר"ע חיובא דזריקה משום העלאה יתרץ הך ברייתא דאתיא כר"י ושייך שפיר כולל כדאמרן, וא"ש.

עוד אמרתי ליישב הקושיא באופן שני ע"פ מאי דאיתא בזבחים י"ב רב פפא אמר אפ"ת דאקדיש לפסח מאורתא, לילה אין מחוסר זמן דתני ר"י ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר וכו', וכ"כ התוס' שם קי"א ע"ב ד"ה השוחט דאף דקודם פתיחת דלתי ההיכל פטור דמחוסר מעשה אבל לילה לא הוה מחוסר מעשה, א"כ בכניסת יוה"כ חל עלייהו איסור ש"ח דלילה לא הוה מחו"ז וחיילו תרווייהו בב"א. ואי"ל דמ"מ באורתא דיוה"כ חל לאחר סגירת דלתי ההיכל דפסול בפנים ופטור בש"ח, כדאמר ביומא שם, דזה ניחא לפמש"כ רש"י בזבחים ס"א ע"א דדוקא בשלמים דכתיב בהו פתח אה"מ ולא ילפינן שאר קדשים מינייהו ועי"ש בתוס', וביומא שם ס"ג, א"כ כאן דבחטאת איירינן שפיר חייב משום ש"ח אף לאחר סגירת דלתי ההיכל דבפנים אם עלה לא יורד, א"כ ה"ל איסור ב"א מלאכת יוה"כ ואיסור ש"ח חיילי תרווייהו בכניסת ליל יוה"כ. וא"ש. ועוד בה שלישי' ליישב קושיא הנ"ל, ע"פ מש"כ התוס' חולין כ"ע ד"ה כגון ששחט, ונראה לפרש דאיירי בבהמה כו', ובסוף פרקין גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות, עיי"ש היטב, ולפי"ז בשחט קדשים בחוץ בשבת וביוה"כ מכיון דשחט סימן אחד חל איסור דש"ח דאכתי לא חל איסור מלאכת שבת ויוה"כ בסימן אחד דלא תיקן כלום וה"ל מקלקל ומשום ש"ח חייב שהרי עשה בו מעשה חטאת העוף בחוץ ואף דלאחר שיגמור הסימן השני בחוץ ה"ל תיקון לגבי שבת למפרע להוציאו מידי אמה"ח לב"נ כדאיתא בפסחים ע"ג, מ"מ בההיא שעתא דשחט סימן א' חל חיוב דש"ח ושוב לא פקע, ודבר זה יש ללמוד מהתוס' חולין ס"ט ד"ה ר"ה אמר, וז"ל הא דאמר בבכורות כ"ה אמר על הבכור ביציאת רובו יהא עולה, בכור הוה או עולה, דמשמע דפשיטא לי' דקודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור, הוא דלא כר"ה אם לא נחלק בין מכירה להנך עי"ש. הרי לפום סברת התוס' דבאמר עם יציאת מיעוטו יהא עולה שפיר הוה עולה אף דלמפרע קדוש, וה"נ בנ"ד אף דבגמר שחיטת סימן השני ה"ל מתקן לגבי שבת ויוה"כ למפרע, מ"מ בשעה ששחט סימן א' ה"ל מקלקל, ושוב לא פקע כיון דחל איסור ש"ח, וא"ש. וכן יש להוכיח סברתינו מקדושין ס' ע"א עולא אמר"י אפילו מאה כולן תופסין בה, וכו', עי"ש פרש"י כ"א מצא מקום וזמן פנוי לקדושין ותפסו כולם עי"ש, הרי דאף דכ"א קידשה מעכשיו ולאחר ל' יום, ובהגיע יום השלשים נתקדשה למפרע, מ"מ תפסי קידושי השני בתוך ל', וה"נ בנ"ד תפסי ש"ח על יוה"כ מכי שחט סימן אחד דלא הוה בזה איסור מלאכה, ואף דכתבו התוס' בחולין שם דמ"מ צריך לגמור סימן השני, זהו לא משום ש"ח דבאמת בסי' א' ה"ל דין דש"ח דהא בגמרו בפנים לא הוה בשחיטת סי' השני איסור דש"ח, רק בכדי דלא להווי מקלקל בשחיטה דאם לא ישחוט השני הוה נבילה למפרע, וכדאיתא שם לכך צריך לגמור אף בפנים, ובאמת חיובא משום סי' הראשון דעשה מעשה חטאת העוף בחוץ.

דף פו

אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה"א כו', וגירסת הילקוט וע"י, ר"י אמר עד ולא עד בכלל ומי אר"י הכי והאמר ר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה שנא' וכו', ל"ק הא ביחיד הא בציבור ע"כ. והקשה הרי"ף שם וכי בשביל שדוחה ל"ת ל"ל למימר שמגעת עד כסא הכבוד ולא עד בכלל כו'

והנלע"ד ליישב דהנה בס' כפות תמרים הקשה אמאי אלימא תשובה והלא כך היא המדה דאתי עשה ודחי ל"ת, ותירץ בשם ס' כנ"ב דהא דאמרינן אתא עודל"ת היינו היכא שאותו שדוחה הל"ת מקיים העשה, אבל הכא כנ"י מקיימים העשה של ושבת, ולגבי הקב"ה אין כאן עשה, ואפ"ה דוחה ל"ת, והיינו מטעם דגדולה תשובה. ובס' כתנות אור פ' וילך, תמה היכן מצינו כה"ג דזה יעבור הל"ת בשביל האידך שיקיים העשה. ונלע"ד דלק"מ דהרי אמרינן בפסחים נ"ע גבי מחוסר כפורים שחל שמיני שלו בער"פ דעשה שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה, והרי שם הכהן עובר בעשה דהשלמה בשביל שיקיים המחו"כ עשה דפסח, וכש"כ דעשה חמור דוחה ל"ת בכה"ג.

והנה בשבת ד' כתבו התוס' בד"ה וכי אומרים, דדוקא היכא שפשע קאמר וכי אומרים דומיא דמדביק פת בתנור אף דעבד בשוגג מ"מ מעשיו גרמו בזה, והי' לו לשים על לב, עיי"ש. ולפי"ז נסתר תירוצינו הנ"ל דהרי בכאן דפשעו ישראל בחטאם ואין אומרים לאדם חטא וכו', אך באמת ניחא דברינו דשם ביומא איתא ר"ח ב"ר חנינא רמי כתיב שובו בנים כו', דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב ארפא משובותיכם, ל"ק כאן מאהבה, כאן מיראה, ופרש"י השב מאהבה נעקר עונו מתחילתו, וכן שם ע"ב אמרינן דהשב מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות, וא"כ לק"מ איך אומרים לו לאדם חטא, היכא דפשע, דזה אינו דע"י התשובה נעקר החטא מעיקרו ונעשה לו כזכיות ואין כאן פשיעה ואדרבא לזכות יחשב.

והנה המפרשים כתבו דר"י ור"ל פליגי אי על ידי התשובה נעקר החטא לגמרי או לא, ר"ל ס"ל דנעקר לכך ס"ל דתשובה מגעת עד כסה"כ, אבל ר"י ס"ל דלא נעקר לגמרי לכך ס"ל דעד ולא עד בכלל, ואחרי ההצעה הזאת מקשה הגמ' שפיר ומי אמר ר"י הכי, והאר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה, וקשה אמאי באמת דוחה העשה, הא אין אומרים לו לאדם חטא כו' היכא דפשע, וצ"ל כיון דע"י התשובה נעקר החטא לגמרי מעיקרו אין כאן פשיעה, ואיך קאמר ר"י ולא עד בכלל, ומתרץ ל"ק כאן ביחיד כאן בציבור, ע"פ מש"כ התוס' בשבת שם בהא דאמרינן בגיטין גבי חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה לשחררה, משום דהוי מצוה דרבים, ולפי"ז משני שפיר אפילו אי נימא ולא עד בכלל, ואין החטא נעקר, מ"מ דוחה תשובה ל"ת, דמיירא בציבור והוה מצוה דרבים. וא"ש ודו"ק.

ובאופן אחר נלע"ד ליישב קושית הרי"ף, דהנה נ"ל לומר בטעם פלוגתת ר' לוי ור"י על פי מה דמבואר לקמן ע"ב דהאי קרא שובה ישראל מיירא בתשובה מיראה והיינו מיראת העונש, ועי' לעיל בחידושינו על דף ל"ו הבאנו דברי מהר"א ברוידא הטעם דמועיל תשובה משום דעיקר העונש הוא קנס ומודה בקנס פטור עי"ש. אולם לפי דעת ראבר"ש בב"ק ע"ה דהיכא דמודה מחמת ביעתותא דעדים חייב ועי' בש"ך חו"מ סי' י"ד סקי"א שכן פסק בתשו' הרא"ש, א"כ לא מהני תשובה מיראה מצד הדין רק מצד חסדו יתברך, וכיו"ב כתב הצל"ח ברה"ש דף ח' הבאנו דבריו ג"כ לעיל עיש"ה, אבל לפי דעת רבנן דראבר"ש דס"ל דגם במודה מחמת ביעתותא דעדים פטור ועי' בחו"מ סי' ע"ט ס"ס בהג"ה שפסק כן, א"כ מהני גם תשובה מיראה מה"ד מטעם מודה בקנס וכנ"ל.

והשתא מבואר לנכון טעם מחלוקתן של ר' לוי ור"י, והוא דר"ל ס"ל כרבנן וע"כ ס"ל דגדולה תשובה שמגעת עד כסה"כ והיינו דגם מיראה מועיל מה"ד ומגעת עד כסה"כ והוא מקום הדין והמשפט ומביא ראי' מן האי קרא שובה ישראל עד ה"א דמיירי בתשובה מיראה וכאמור, ומיושב בזה קושית מהרש"א בח"א דאמאי לא הביא ר"ל האי קרא שנאמר בתורה ושבת עד ה"א, ונדחק בזה, ולפי האמור ניחא דהמפרשים ביארו דהאי קרא דתורה מיירי בתשובה מאהבה, עי' בפי' התוה"מ באורך, ובתשובה מאהבה ודאי דמגעת עד כסה"כ דמועיל גם מן הדין וכאמור רק דר"ל חידש לן דגם במיראה היא גדולה ומגעת עד כסה"כ, אולם ר"י ס"ל כראבר"ש, וא"כ מיראה אינו מועיל מה"ד רק מצד החסד ולזה אמר עד ולא עד בכלל והיינו דלא יכולה להגיע עד כסה"כ דשם מקום משפט ורק מצד חסדו חותר לו חתירה תחת כסא הכבוד ומקבל תשובתו וכאמור, ואש"ה.

ומעתה מיושב לנכון פירכת הש"ס ומי אמר ר"י הכי והאמר ר"י כו', והוא ע"פ מה דאיתא בכתובות מ' כי אמרינן עדל"ת כגון כלאים בציצית דלא אפשר לקיומי' לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל, ופרש"י השתא נמי מלמדין אותה לומר אינני רוצה, והר"ן שם כתב דאפילו אמרה בעינא לא דחי ל"ת כיון שהעשה קל דיש לבטלו. עיי"ש. ולפי זה ה"נ בתשובה שדוחה ל"ת אי נימא דמהני מן הדין שפיר דחי ל"ת אבל אם מצד החסד הוא ולפנים משוה"ד בודאי לא לא אלים למידחי ל"ת דהא אי בעי הש"י לומר לא בעינא לתשובה גרועה כזו מי איכא עשה כלל, הגע בעצמך בענין עשה דוחה ל"ת אי אינו מחוייב בעשה מן הדין ורק שרצה לעשות זאת לפמשו"ה בודאי בכה"ג לא דחי העשה לל"ת, והוא פשוט ומבואר בכמה מקומות. כן ה"נ אחרי דמה"ד לא מועיל רק לפנמשו"ה בודאי לא דחי לל"ת דלא ישוב לקחתה. וכיון דר"י ס"ל עד ולא עד בכלל ולפי מה שביארנו בכוונתו, היכי דחי לל"ת, ומשני ל"ק הא ביחיד הא בציבור, ויתבאר ע"פ מה דאיתא בילקוט הביאו בס' כת"א על הפסוק וכיפר הכהן על כל כו', רא"א בא הכתוב לעשות זדון ציבור כשגגה, והנה בשוגג בודאי מהני תשובה מיראה מן הדין הגם דאין כוונתם רצוי' אבל הלא גם החטא הי' בלא כוונת מרי וכיון דבציבור גם הזדון נחשב לשגגה שפיר מועיל תשובה מיראה גם מה"ד ודוחה ל"ת, ולזאת משני שפיר הא ביחיד והא בציבור. וא"ש ודו"ק.

וע"פ זה נלע"ד ליישב דעת הטוש"ע או"ח סי' ר"ז ס"ד דכתבו שם עוונות שהתודה עליהן ביוה"כ זה יכול להתודות עליהן יוה"כ אחר, והוא כדעת ראב"י ביומא פ"ו, ועמד המג"א שם דהא בגמ' שם איתא ראב"י אומר כ"ש הר"ז משובח, ומדוע שינו הרמב"ם וטוש"ע מלשונו וכתבו "יכול להתודות" ולפי הצעתינו ניחא מאד דהנה נראה בטעם המחלוקת בין הת"ק וראב"י הוא דפליגי בפלוגתת ר' לוי ור"י הנ"ל והיינו ע"פ מה שהבאנו למעלה פירוש המפרשים בטעם פלוגתתן דלמ"ד עד ועד בכלל סובר דגם בתשובה מיראה נמחל החטא לגמרי ולא יזכר ולא יפקד עוד, אולם ר"י ס"ל דבתשובה מיראה לא נמחק החטא לגמרי רק שנעשו כשגגות והיינו מטעמא דס"ל כראבר"ש כנ"ל באורך.

והנה לפי"ז יתכן לומר דדעת רבנן דס"ל עונות שהתודה עליהן יוה"כ זה אינו חוזר ומתודה עליהן יוה"כ אחר, ס"ל כדעת לוי דאף תשובה מיראה מגעת עד כסה"כ ונמחל לו לגמרי אם כן אינו ראוי להתודות עליהן יוה"כ אחר שכבר נמחל לו לגמרי, אבל ראב"י ס"ל כדעת ר"י אם כן כיון דהרגילות הוא דתשובת השבין ביוה"כ הוא מיראה כמש"כ בספרים ונעשו מזדונות רק שגגות, בודאי עדיף שיחזור ויתודה עליהם בכדי שיהי' נמחל החטא לגמרי כמש"כ הצל"ח בברכות ד' בענין גדול מה שנאמר כו' עייש"ה שכתב דגם בתשובה מיראה שנעשו לו כשגגות היינו תיכף אחר התשובה, אכן כשחוזר אח"כ ועושה שנית תשובה ה"ה מאהבה ונעשו זכיות עי"ש.

ולפי"ז נכון מאד דעת ראב"י דסבי' לי' כש"כ הר"ז משובח. והשתא מיושב דעת הפוסקים שדקדקו וכתבו "יכול" להתודות כו' והיינו דבעיקר הדין במודה בקנס מחמת ביעתותא דעדים הביא הש"ך הנ"ל פלוגתת הפוסקים בזה יעו"ש, וא"כ יתכן לומר דמספקא להטוש"ע כמאן הלכה לכך לא כתבו הר"ז משובח, דדילמא הלכה כרבנן ואז אין כאן שבח שיחזור ויתודה כנ"ל וכיון דלא איתמר הילכתא כמאן, דעביד כמר עביד וכדאיתא בר"ה י"ד ע"ב ובכמה דוכתי. וא"ש וק"ל.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה