משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת סוכה. · דף מד ע"ב
ערבה בשביעי מ"ט דחי שבת, אמר ר' יוחנן כדי לפרסמה שהיא מה"ת, א"ה לולב נמי לידחי שבת, לולב גזירה משום דרבה, א"ה ערבה נמי נגזור, ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה, לולב לכל מסור כו', פרש"י שלוחי ב"ד מייתי לה מער"ש ולמחרת אינה מצוה בכל אדם אלא כהנים מקיפין בה המזבח, וכ"כ התוס' שם שהדבר תלוי בזה שאינה מצוה בכל אדם, וכהנים זריזין הם. עי"ש. והרמב"ם פ"ז מה' לולב ה' כ"א כתב לענין ערבה חל להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אלא א"כ חל יום ז' להיות בשבת זוקפין אותה ע"ג המזבח כדי לפרסמה כיצד היו עושין, מביאין אותה מער"ש וכו' ולמחר זוקפין ע"ג המזבח ובאים העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל היום כו'
והנה לדעת הרמב"ם דנטילתה בכל אדם, א"כ קשה קושית הגמ' ערבה נמי לגזור משום דרבה, ואין לומר דס"ל להרמב"ם כדעת הי"מ שהביא הר"ן כאן, ואחרים פירשו דערבה לית בה משום גזירה דרבה לפי ששלוחי ב"ד היו מביאין אותה וכולן נועלין ממה שהיו נותנים להם שלוחי ב"ד, וכיון שהיו נועלין אותה לפני ב"ד אימת ב"ד עליהם וליכא למיחש לדרבה, ע"כ, אבל אם נאמר כן, קשה דהא ה"ל להרמב"ם להזכיר ששלוחי ב"ד מייתי לה ואין מביאין כ"א מביתו, ונוטלין לפני ב"ד, כיון שהוא העיקר. וכמו כן מקשה מהרש"א על התוס' מ"ד ד"ה א"ל ר"י, שכתבו דלאבא שאול הקפת המזבח בכהנים ושאר ישראל בעזרה בלא הקפה, וכתב המהרש"א וי"ל השתא לתירוצם הדרא קושין לדוכתא, כיון דבשאר ישראל נמי דאורייתא בנטילת ערבה א"כ ערבה נמי לכל מסור ולא תדחי שבת, וי"ל דקושטא דמילתא דלאבא שאול לשאר ישראל לא דחי ערבה שבת אלא בכהנים כו' ע"כ. אולם בדעת הרמב"ם א"א לומר כן דהא ס"ל דנטילתה בכל אדם ומ"מ דוחה שבת, וגם תירוץ מהרש"א אליבא דאבא שאול דבאמת לא דחי לדידי' שבת בכל אדם, נראה דוחק דלא אישתמיט תנא למימר דלאב"ש לא דחי ערבה שבת. ומשמע דמתניתן דערבה ד"ש ליכא מאן דפליג עלה. והנ"ל ליישב קושייתינו על הרמב"ם וקושית המהרש"א על התוס' הנ"ל, בדרך נכון. דהנה בס' מעין החכמה ד' ע"ב כתב להקשות בעיקר גזירה דרבה, מהא דאיתא שם דף מ"א ר' יוסי אומר י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב בר"ה פטור, מפני שהוציא ברשות, וא"כ יש לפקפק בגזירה זו דרבה שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א בר"ה, כיון דאפילו הוציא אין כאן חיוב חטאת למה גזרו עי"ש, וכמ"כ ראיתי בתוס' חדשים בפ' לולב וערבה שהקשה כן והנה הם מקשין מסברא, דלא הי"ל לגזור כיון דאפילו הוציא פטור.
אמנם מצאתי מבואר כן במס' עירובין כ' ע"ב, וכה"ג מי מחייב, ופרש"י כי עקר מרה"י אדעתא לאנוחא ברה"י ואינשי ואפקי לר"ה מי מחייב מדאורייתא דליגזור רבנן בדלא אפקא משום דלא ליתא להכי כו', וכיון דאי נמי אתא לידי כך ליכא חיובא דאורייתא לא איבעי לן למיגזר היתרא משום הא, ע"כ, הרי הדבר מבואר בגמ' כסברת הגאונים הנ"ל וכקושייתם הוא קושית הגמ' בעירובין שם.
ותירצו המעה"ח והתו"ח הנ"ל ע"פ מאי דאמרינן בסוכה שם אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב, ופריך הא מדאגבי' נפיק בי', אמר אביי כשהפכו, רבא אמר כשהוציא בכלי, א"כ ר' יוסי לא איירא אלא בכה"ג, א"כ שפיר איכא למגזר שמא יוציאנו דרך גדולתו ואז חייב חטאת שכבר יצא בו עי"ש עוד. והנה תירוצם בהא דלולב ניחא בפשוטו כנ"ל, אולם בשופר ומגילה דגזור נמי רבנן מה"ט שמא ילך אצל בקי ללמוד, וכו', שם ל"ש דיצא בו בנטילה, וצ"ל דכוונתם דשמא כשיצא וילך אצל בקי ללמוד התקיעות וקריאת המגילה אז יוצא בלימודו למ"ד מצות אין צריכות כוונה כדאיתא ברה"ש כ"ח ולמ"ד צריכות כוונה י"ל דגזרינן שמא יתכוון לצאת בו בעת שיתעסק בלימודו, ואז אם יוציא אח"כ חייב חטאת, ושפיר גזרינן בזה, ובהכי ניחא לענ"ד ליישב מה שעמדו רש"י ותוס' בסופה ריש מ"ג אמאי קאמר הגמ' ויעבירנו ד"א ברה"ר, ולא קאמר משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, ולפי הנ"ל אתא שפיר דבמאי שיוציאנו מביתו כדי לילך אצל בקי ללמוד ל"ש לגזור, כיון דאפילו יוציאנו ליכא חיוב חטאת בשופר ומגילה דאכתי לא יצא בו ולא גזרינן התירא משום הא, רק עיקר הגזירה הוא שמא לאחר שילמוד ויצא בו אז ילך וישוב לביתו ויעבירנו ד"א ברה"ר דאי נמי ימצא את הבקי ברה"ר וילמוד ממנו איכא חששא שמא יעבירנו ד"א ברה"ר אבל הוצאה מרה"י לרה"ר ליכא בכה"ג. וא"ש.
והנה לפי יסוד דברינו הנ"ל לכאורה לא שייך בערבה לגזור כלל משום דרבה דהא מצות ערבה הוא במקדש דוקא כמש"כ הרמב"ם שם הלכה למ"מ שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. וא"כ אף אם יטלנו חוץ למקדש לצאת בו וכדרך גדולתו לא יצא כל זמן שלא יטלנו במקדש, ואם ישכח ויביאנו למקדש בשבת הוא פעור מחטאת וכדאמר ר' יוסי בסוכה שם, ואם כן קשה טובא דאמאי פריך הגמ' ערבה נמי לגזור משום דרבה, הא בערבה ל"ש כלל גזירה דרבה דכל כמה שלא יצא בו במקדש ליכא חיוב חטאת ולא שייך לגזור משום שמא יוציאנו כיון דאפילו יוציאנו ליכא חיוב חטאת וכנ"ל, ואין לומר דאכתי איכא למיגזר דילמא בתר דנפיק בי' במקדש יוציאנו מן המקדש להוליכו לביתו, דבזה ל"ש למיגזר כיון דלבתר דנפיק בי' לא טריד כלל ואין צריך לערבה כלל חוץ למקדש ולא אשכחן גזירה כה"ג ולא דמי ללולב ושופר ומגילה דבהנהו אפילו לבתר דנפיק בהו הוא צריך להם כגון לנענע בהלל ולתקוע על סדר הברכות ולקרות בציבור המגילה משא"כ בערבה, ובפרט דבמקדש לא גזרינן כלל כה"ג דרבים מדכרי אהדדי, ופסח שחל בשבת יוכיח דלא גזרינן שמא יוציאנו מן המקדש, ואם כן מאי פריך הגמ' ערבה נמי לגזור וכאמור.
אמנם נלע"ד ליישב דהנה ביסוד הדברים שהחליטו הגאונים הנ"ל דהיכא דליכא חיוב חטאת ל"ש למיגזר היתרא משום שמא יוציאנו, נראה לי לדון דר' יוחנן לא ס"ל להאי כללא, וס"ל דאפילו בדליכא חיוב חטאת דזכינן מדרבה, והוא מדאיתא בירושלמי שבת פ' ר"א דמילה ה' ד' אמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי אפילו פירש חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה, הוי דין ר' יוסי דתנינן תמן ר"י אומר י"ט הראשון שחל להיות בשבת ושכח והוציא הלולב לרשות הרבים פטור, ואף בסכין של מילה כן. וכתב בקה"ע שם ד"ה מפני שהוציאו ברשות, אע"ג כיון דאגבי' נפיק בי' ותו לא קעביד מצוה, כיון שיש קצת מצוה בנטילתו שיהיה הלולב בידו בכל מקום שהולך כמנהג אנשי ירושלים הלכך פטור על הוצאתו שהוא גמר מצותן כו' עי"ש. ומעתה אי נימא דהיכא דליכא חיוב חטאת ל"ש גזירה דרבה, אם כן לר"י דס"ל דלעולם ליכא ח"ח אף בתר דנפיק בי' ל"ש כלל גזירה דרבה, ואיך קאמר הגמ' בסוכה שם אליבא דר"י בלולב איכא משום גזירה דרבה, ע"כ צריך לומר דס"ל לר"י אף במקום דליכא ח"ח גזרינן משום דרבה, דמ"מ איסורא קעביד ושפיר איכא למיגזר משום איסורא, ויש להביא עוד ראי' דר"י ס"ל הכי ממנחות ס"ח דר"י ור"ל ס"ל דאף בזמן המקדש האיר המזרח מתיר חדש, והא דכתיב עד הביאכם הוא למצוה, ופריך הגמרא מהא דריב"ז תיקן שיהא יום הנף כולו אסור ואס"ד למצוה ליקום וליגזור משום מצוה, אם כן מוכח דר"י ס"ל דמשום מצוה גזרינן שפיר, ואף דהוה רק מצוה בעלמא כמש"כ התוס' שס ד"ה והא, ומכש"כ משום איסורא גזרינן גזירה, ומעתה פריך הגמ' בסוכה שפיר על ר"י גופי' לטעמי' ערבה נמי לגזור וכנ"ל. ואחרי הצעת הדברים הנ"ל מיושב לנכון דעת הרמב"ם דפסק דערבה נטילתה בכל אדם, ומכל מקום ניטלת בשבת ביום ז', ולא גזרינן דרבה, וכן קושית המהרש"א על התוס' אליבא דאבא שאול, דבאמת בערבה לא משכ"ל דאתא לידי חח"ע ולפי מש"כ מעה"ח ותוס"ח דל"ש למיגזר כ"א בדאתא לחח"ע ולפי"ז בערבה דלא אתא לעולם לח"ח ל"ש דרבה, וכיון דהרמב"ם פסק בפ"ב משגגות ה' י' כאביי דביצא בו חח"ט ולא ס"ל כר"י בירושלמי הנ"ל, אם כן ס"ל כסתמא דגמ' עירובין כ' דל"ש למיגזר בכה"ג וכסתמא דגמ' מנחות ס"ח ושפיר פסק דלא גזרינן כנ"ל.
ובזה יתיישב גם כן לנכון מה שהקשה בס' מחנה לוי וכן בהגהות רצ"ה חיות בשבת קל"ו למש"כ הר"ן דלכך לא גזרו במילה גזירה דרבה, משום דבשופר ולולב ומגילה גזרו משום דלא ידעינן בקביעא דירחא, וכיון דלדידן לא דחי אינהו נמי לא דחי, כדאיתא ר"פ לולב וערבה משא"כ במילה דאין בה ספק דהוא ודאי בן שמונה ימים, וקשה לפי"מ דס"ל לרשב"ג בשבת שם דאם לא שהה ל' יום ספיקא הוה אם כן אמאי דחי שבת בסתם וולדות דילמא לאו בר קיימא הוא ומספיקא ליגזור מדרבה, והניחו בקושיא. ולפי יסוד דברינו אתא שפיר דבאמת במילה לא אתא לידי חח"ט, דאף אם ילך אצל בקי ללמוד איך למול ויוציא הסכין של מילה מכל מקום ה"ל טרוד טרדה דמצוה ופטור מחטאת ואף לאחר שילמוד ויחזור לביתו וסכינו בידו אכתי לא יצא ידי מצות מילה במה שלמד, ואם כן לעולם טרוד טרדה דמצוה ולא אתי לחח"ע ולא שייך גזירה דרבה, ואין להקשות לשיטת ר"י בירושלמי הנ"ל, אמאי לא גזור במילה, די"ל דר"י לא ס"ל כרשב"ג ויסבור כרבנן דל"ח לספק נפל א"כ הוה מילה ודאי בבר קיימא, וא"ש.
ובפשוטו י"ל דבמילה ליש שמא ילך אצל בקי דמי שלא מל אסור למול בפעם ראשונה בשבת כדאיתא ביו"ד סי' רס"ו עי"ש וא"ש. וע"פ הדברים הנ"ל יש מקום ליישב קושית הע"ז או"ת סי' תרע"ג סק"ד על מש"כ השו"ע ויש מי שמתיר בתשמיש של קדושה והקשה דא"כ אמאי התירו בחנוכה בשמנים ופתילות שאמ"ד בהם בשבת מותרין בחנוכה, אפילו בשבת משום דאסור להשתמש לאורה ולא חיישינן שמא יטה, הא יש לחוש שמא יטה בשביל לימוד שהוא מותר וכו', ולהנ"ל א"ש דכיון דתשמיש חול אסור בנ"ח א"כ ליכא למיגזר בהא דאפילו אם יטה אין כאן ח"ח משום דטריד במצוה וכר"י בסוכה, ואין להקשות ע"ז משבת די"ב דר"י קרא והטה אמר כמה כו', כשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמנה, אמאי ח"ח הא הי' טרוד במצוה, אכן הדבר נכון דכיון דאסרו חכמים לקרות לאור הנר שוב ל"ה מצוה דה"ל מצהב"ע, ואפילו בדרבנן אמרינן כן כמש"כ בפסחים ל"ה עי"ש. והשתא א"ש מה שאמר רי"ש כמה גדולים דברי חכמים כו' דבלא גזירת חכמים שלא יקרא ל"ה חייב חטאת כנ"ל, אבל כיון דאסרו שוב ל"ה מצוה, אולם בנ"ח של"ש לאסור תשמיש דמצוה משום חול דאסור להשתמש לאורה וא"כ בתשמיש דמצוה דליכא ח"ח אם יטה, לא גזרינן שמא יטה כנ"ל. וא"ש.