משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת סוכה. · דף מא ע"ב
במשנה ר"י אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח כו', ובגמרא בסוף הדף אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו, אבל יצא בו חייב וכו', וראיתי בחידושי רבינו ע"א הנקרא דו"ח וז"ל תימא הא מ"מ בשעת העקירה הוה בכלל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה, וא"א לחייבו על העקירה ומשו"ה אינו חייב כלל דהוה כהנחה בלא עקירה כמו בהי' שוגג ואנוס על העקירה דפטור, ה"נ הכא וה' יאיר עיני, עכ"ל.
הנה בעניי נוראות נפלאתי על מאור עינינו הגאון רע"א זצ"ל דלכאורה לק"מ, והוא עפ"י דברי התוס' בכתובות ל"א ע"א על הא דאיתא התם הגונב כיס בשבת חייב כו' אמאי ה"נ נימא הגבהה צורך הוצאה כו' וכתבו התוס' בד"ה נימא, תימה לפר"ת דהגבהה קונה פחות מג' טפחים, מאי פריך, והא כיון דקנאה קודם התחלת העקירה, דעקירה לא הויא עד שיגביה ג' טפחים כו' וא"כ דין הוא שיתחייב כו', ואומר רשב"א שמשמע לי' דכל ענין גונב כיס אפילו מונח ע"ג מקל שהוא גבוה ג' טפחים שבא הקנין והעקירה בבת אחת, עכ"ל.
ומעתה מיושב שפיר, דזה פשוט דבלקיחת אתרוג יוצא ידי חובתו תיכף משנטלו בידו אף שלא הגביהו אפילו טפח לכו"ע, וראיה לזאת מהתוס' והרא"ש בסוכה ל"ט שכתבו דאין לברך אחר שנטלו דכבר יצא בו ולא הוי עובר לעשייתן, וכתבו דמשהתחיל ליטול הלולב קודם שנטל האתרוג מברך, וכ"ה בשו"ע סי' תרנ"א ולא כתבו דאחר שנטל רק קודם שיגביה טפח או ג' טפחים לכל מר כדאית לי', אז יברך, אלא ודאי דבלקיחת הד' מינים יוצא ידי חובתו תיכף כשנטלם ולא בעינן הגבהה טפח, ולענין שבת מתחלת העקירה לאחר שהגביה שלשה דאז נפיק מתורת לבוד כמ"ש התוס', ואם כן פריך שפיר והא מדאגבי' נפיק בי' קודם שיבוא איסור שבת היינו הגבהת ג' טפחים, ואף שיש למצוא שיבואו שניהם בב"א כגון שמונח ע"ג מקל גבוה ג' טפחים כמ"ש התוספת בכתובות הנ"ל, מכל מקום פריך שפיר דמסתמא מיירי בכל גוונא כמש"כ התוס' הנ"ל, ואדרבה הכא עדיף טפי למיפרך דסתמא דמילתא מונח ע"ג מקום דע"ד, וה' יאיר עיני להבין עומק כונת הגאון הנ"ל.
והנה אם יש מקום להקושיא הנ"ל יש להקשות באופן זה, דמאי פריך והא מדאגבי' נפיק, דילמא זה נמי כונת אביי קשישא, וה"ק ל"ש אלא שלא יצ"ב, קודם שתתחיל העקירה, כגון שהיה מונח ע"ג מקל הגבוה שלשה שאז העקירה לענין איסורו שבת וקיום מצות ולקחתם באים כאחד כמש"כ התוס' כתובות ואם כן הוי כהנחה בלא עקירה כמש"כ הדו"ח, אבל יצא בו, כגון שהיה מונח ע"ג מקום דע"ד חייב משום דמדאגבי' נפיק בי' והעקירה אינה מתחילה עד שיגביה ג' כנ"ל, ומאי פריך הגמ', ואולי ס"ל להמקשה שזה דוחק להעמיס כן בכוונת אביי, דאם כן היה לו לפרש דבריו. ועוד אפשר ליישב הקושיא הנ"ל ע"פ דברי הגמ' כריתות י"ח ע"ב, אמרי כי מכפר יוה"כ אכולא שיעורא, אפלגא דשיעורא לא מכפר יוה"כ, ועי' בס' שאלת הכהנים תורה שכתב לבאר ד"ז משום דח"ש במעילה הוא דרבנן, ואם כן שנהנה בח"ש לא היה ליוה"כ על מה לכפר, דעדין לא עביד איסורא דאורייתא, רק כשנהנה עוד בח"ש אז מצטרף לח"ש הראשון ונעשה שיעור שלם, ויוה"כ אינו מכפר אלהבא, ע"ש. אם כן סברא זו נוכל להשתמש גם לענינינו דסברא דטעה בדבר מצוה שפטור אינו רק כ"א בעת שעשה המצוה עשה העבירה ובזה מהני לי' המצוה לפוטרו מהאיסור, אבל אם אז לא היה עדיין שום איסור רק שאח"כ נעשה האיסור אף שנעשה האיסור למפרע מ"מ אין ביד המצוה להגן מן האיסור שנצמח אח"כ כמו ביוה"כ כנ"ל. ודו"ק.