אור ברסלב
משאת בנימין (אייזנשטדט) מסכת סוכה. › דף לב

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת סוכה. · דף לב

דף לא

במשנה ואם מיעטן כשר, ואין ממעטין ביו"ט. הנה בישועות יעקב סי' תרמ"ו כתב וז"ל לכאורה קשה באין לו הושענא אחרת אמאי לא נימא אתא עשה דמצות לולב ודחי ל"ת דרבנן [כמש"כ רש"י שם ל"ג ע"א ד"ה עבר ולקטן, ואין ממעטין בי"ע משום שבות] ואין לומר משום די"ט עול"ת הוא וחז"ל העמידו דבריהם כמו בדאורייתא וכמו דקי"ל בשופר של ר"ה דאינו דוחה שבות, הרי לעיל סי' תמ"ו הביא המג"א דעת השל"ה דדוקא התם משום דל"ה בעידנא, וכאן דאפשר לתקנו בעת שמקבלו בידו הוה שפיר בעידנא וכו' ונ"ל דבאמת הך דאין ממעטין איירי באופן שממעטו כעת לצורך זמן אחר באופן דל"ה בעידנא, עכ"ד. עי"ש היטב.

ולפנ"ד ממשמעות הש"ס והפוסקים שלא חילקו בזה משמע דבכל ענין אסור למעט, ומה דפשוט להגאון דזה הוה רק שבות, הנה תליא בפלוגתת הראשונים בזה דהכפ"ת כתב דהוה מלאכה דאורייתא משום תיקון מנא וכמו דאמר ר"א בשבת ק"ו אליבא דר"י דמילה חשיב תיקון דמ"ל מתקן מילה או מתקן כלי, אלמא תיקון מצוה חשיב תיקון מעליא, וכ"כ בליקוטי ח"ש בסוגיין דלהרמב"ם איכא מלאכה גמור' ובשבת חייב חטאת עי"ש. וכ"ה דעת הרא"ש בשבת פ' הבונה ס"א דלר"י איכא אסד"א בזה עי"ש. **(ובזה נדחה ג"כ מה שהקשה עוד שם הישי"ע, לדעת התה"ד דס"ל פס"ר מותר בדרבנן עי' או"ח סימן שי"ד, א"כ מאי פריך בגמ' והא מודה ר"ש בפס"ר, ולדברינו איכא כאן מלאכה גמורה. ודו"ק.)** אולם דעת התוס' שם ק"ג ד"ה לא צריכא בסה"ד, די"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים דלא אסור אלא מדרבנן כו', וכ"כ התוס' ביומא ל"ד בד"ה הנ"מ באיסורא, בסה"ד שאותו תיקון אפילו במתכוון אינו אלא דרבנן. ומדברי רש"י הנ"ל אין הכרח דס"ל דאינו רק שבות, די"ל דרש"י כ"כ אליבא דר"א בר' צדוק דס"ל עבר וליקטן פסול כמו שמסיים רש"י שם בדהנ"ל ולפי"ז אין כאן תיקון מנא מדאורייתא דאכתי בפסולו קאי, אבל לחכמים דס"ל עבר וליקטן כשר י"ל דגם רש"י יודה דהוה מלאכה גמורה דתיקון מנא למצוה חשיב תיקון.

ולפי"ז נסתר מחמת הפוסקים הנ"ל הך חידושא שהמציא הגאון הנ"ל לחלק, ובפרט מה שרצה ליישב בזה דעת הרמב"ם והרא"ש שסתמו וכתבו עבר וליקטן כשר ולא חילקו בין אשחור בי"ט ובין מערי"ט עיי"ש, תירוצו אינו עולה, יפה לדעתם דס"ל דה"ל מלאכה דאורייתא וא"כ אפילו באופן דהוה בעידנא אסור למעט בי"ט דעול"ת איכא ואין עשה דלולב דוחה אותם. ועי' בח"ס פ לוה"ג שכתב דלהרמב"ם שפסק כר"א בביצה ל"ג ע"ש בקוטם לחצוץ בו שיניו איכא חיוב חטאת, ה"נ במיעטן בי"ט איכא איסורא דאורייתא, מיהו התוס' ביומא דס"ל דהוה רק דרבנן אפשר היינו כרבנן דביצה שם. עכ"ד. ולפי"ז דאשכחן דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי, תהי' לנו ראי' מוכרחת דגם לדעת התוס' דהוה רק שבות מיעוט ענבים, מ"מ לא שרי אפילו היכא דהוה בעידנא, דאל"כ מאי פריך הגמ' בסוכה שם על ראבר"ש דאמר ממעטין, והא קמתקן מנא, אימא דלא שרי רק היכא דהוה בעידנא, והוא ס"ל דל"ה רק שבות דרבנן, וכרבנן דר"א הנ"ל, ובפרט דהוא אמר בשיטת ר"ש אביו ומסתמא קאי בשיטתי' והלא ר"ש ס"ל בשבת ק"ו דתיקון מצוה לא חשיבא תיקון מעליא, ואין לומר דא"כ מ"ט דת"ק דאסר למעט, די"ל ת"ק ס"ל כר"א בקועם לחצוץ בו שיניו איכא חיוב חטאת, וה"נ איכא מלאכה גמורה מדאורייתא ולא שרי אפילו בעידנא, אלא ודאי דגם אי הוה רק דרבנן אסור אפילו בעידנא. ולענין קושיתו דלדעת התוס' ולדעת השל"ה אמאי לא ימעט בעידנא, י"ל או דהתוס' לא ס"ל כדעת השל"ה או השל"ה לא ס"ל כדעת התוס' רק כהאומרים דהוה דאורייתא, אולם אפילו נאמר דלא פליגי אהדדי גם כן לק"מ, לפמש"כ הישו"ע שם מקודם, וכ"כ הצל"ח בסוגיין, דבאשחור בי"ט דאיתקצאי ביהש"מ למצותו והשתא לא חזי כלל אסור בטלטול מטעם מוקצה עיי"ש, אם כן ממ"נ אסור למעט, דבאשחורי בי"ע דהוה מוקצה אם ימעט טרם שיטלטל את ההדס, דבכה"ג ליכא משום מוקצה כמש"כ הצל"ח שם דענבים לא איתקצאי למצוה, מ"מ הא ל"ה בעידנא, ואם יטול את ההדס ואח"כ ימעט דהוה בעידנא, מכל מקום איסור טלטול ההדס הוה שלא בעידנא וגם באשחור מערי"ט דלא הוה מוקצה, מכל מקום אסור למעט, משום דהי' יכול למעט מערי"ט ובכה"ג לא דחי אף בגוף המצוה כדאמר במנחות ע"ב כל מלאכה שאפשר לעשותה מער"ש אינה דו"ש, וה"נ כן דכיון דיכול למעט מקודם י"ט אינו דוי"ט.

ואין להקשות דאם כן אמאי התיר השל"ה להוציא החמץ בי"ע ע"י א"י הא אפשר לבערם מערב יום טוב, וכן קשה על הב"ח שהביא המג"א בסי' תמ"ו סק"ב דמתיר בחמץ גמור לבערו בי"ע וקשה הא היה יכול לבערו מערב יו"ט, אך י"ל דשאני חמץ דהי' אנוס בזה שלא ביערם מקודם ולא ידע בהם, ובכה"ג גם לענין מכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לעשותם מאתמול שרי לעשותם ביו"ט כמש"כ המג"א סי' תק"ט סק"ב, וה"ה נשבר בערב יו"ט ולא ידע בו או שלא היה שהות לתקנו אבל אם שכח לתקנו מערב יו"ט אסור, עכ"ל עי"ש. וה"ה לענין חמץ שלא ידע בהם, משא"כ לענין מיעוט ענביו הא ידע בהם מקודם ואף אם שכח למעטם, מכל מקום אסור למעטם ביו"ט, ועוד יש לחלק בין הוצאה והבערה דקיל ממכשירים כמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' יו"ט, ובין מיעוט ענבים דיש בזה תיקון מנא. ודו"ק.

וע"פ דרך חידוד קצת נ"ל ליישב קושית הישי"ע הנ"ל, דהנה בכפ"ת בסוגיין חקר, הך מתקן מנא משום איזה מלאכה הוא ויראה דאפשר לומר שהוא משום מכה בפטיש, וכן מתבאר בהרמב"ם פכ"ג דשבת, דמתקן כלי חייב משום מכה בפטיש, ועוד יראה דממעט ענבי הדס הוה תולדה דמחתך שכ"כ הרמב"ם פי"א דשבת ה"ז המחתך מן העור כו' הקוטם מן הכנף הר"ז תולדות מחתך וחייב, וכן המגרר ראשי כלונסות של ארז חייב משום מחתך. הרי דקוטם כנף או מגרד קיסם הוה תולדה דמחתך, וה"נ הכא בזה. עכ"ד. עי"ש עוד.

העולה מדבריו דיש בלקיטת ענבי הדס ב' מלאכות, מכה בפטיש ומחתך, ומעתה הדבר נכון דלא אמרינן דידחה המצוה דאורייתא דנטילת לולב להאיסור דרבנן, די"ל דכיון דיש בזה ב' איסורין משני מלאכות, לא דחי כדאשכחן לענין תמורה שכתבו התוס' שם דלא אתי עשה ועקר תרי לאווי ה"נ דכוותי' דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ואין לומר כיון דס"ל לשל"ה דעשה דוחה שבות אף שיש בו עול"ת מדרבנן, ואם כן ה"נ בשבות שיש בה שני לאווין מדרבנן, דבאמת לא דמי דשאני בעול"ת דרק לכתחילה אמרינן דלא דחי, אבל בעבר וקיים העשה אמרינן דלא עשה עבירה כמש"כ הנוב"י קמא בסופו דאמרינן אח"כ מאי אולמא האי עשה מהאי עשה, לשיטת הריב"א חולין קמ"א עי"ש, משא"כ בשני ל"ת דאי עבר וקיים העשה לקי אחדא ל"ת, אם כן י"ל דגם בדרבנן אסור, ומצאתי כדברינו דהיכא דיש בהמלאכה שני שמות לא דחי העשה להשני לאוין דיו"ט, בס' תפארת הצבי ביצה י"ב בתירוצו לקוש' הפנ"י, בהא דקאמר שם דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה, דב"ש היא דל"ל מתוך, והקשה הפנ"י דגם כב"ה מצי אתיא דהא בשוחט קדשים יש גם משום מפרק כיון שצריך לדם, ומפרק הוא תולדה דדישה, ובדישה לא אמרינן מתוך כמש"כ תוס' ביצה ג'. ותירץ בס' הנ"ל, דבאמת יש מקום להתיר נו"נ בי"ט מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת למאן דס"ל די"ט הוה רק ל"ת, אך כיון דיש בשחיטה ב' לאוין היינו נעילת נשמה, ומפרק, לא דחי ב' לאווי כמש"כ התוס' בנזיר דעשה אינו דוחה ב' לאווי וכ"ז למאן דס"ל דלא אמרינן מתוך אבל לב"ה דאמרינן מתוך, לא נשאר רק איסור מפרק ודחי לי' העשה והבאתם שמה, עיי"ש, וצריך לומר לדבריו אף דקי"ל במכות כ"א דאין חילוק מלאכות בי"ט, היינו רק דלא לקי תרתי, אבל מ"מ איסורא דאורייתא איכא בזה משום ב' שמות, משו"ה לא דחי העשה להשני לאווין.

ומעתה מיושב דעת השל"ה דמשו"ה לא דחי העשה דנעילת לולב להאיסור מתקן מנא דהוא מדרבנן להתוס' הנ"ל, משום דיש בזה ב' מלאכות כנ"ל, ולא דחי עשה לשני לאוין, וכן בדרבנן אמרינן כעין דאורייתא תיקון ודו"ק. ובפשוטו נראה לענ"ד ליישב קושיא הנ"ל, דנראה לי אם לקח ההדס בענביו ומיעטן, דצריך להניחו וליטלו אח"כ דבעינן לקיחה תמה, דבשעת לקיחה יהי' כשר, ועי' בתשובת מאמר מרדכי סי' נ"ז נ"ח באורך בכיו"ב, וראייתו מזבחים י"ד, א"כ בכל אופן שיעשה אינו בעידנא דאף אם ימעט הענבים בעודו בידו, מ"מ אינו יוצא בלקיחה זו וצריך להניחו ולחזור א"כ שוב ה"ל שלא בעידנא, ועי' בתוס' סוכה ל"ד ד"ה שתהא, לדעת ר"ת. ולענין הא דהזכרנו לעיל דלכאורה יש להעיר על דברינו מהא דקי"ל אין חילוק מלאכות לי"ט, אפשר לומר באופן אחר, לפמש"כ בדרוש וחידוש במערכה ז' בסופה דהא דאמרינן אין חילוק מלאכות לי"ט, ה"ט דלא ילפינן חילוק מלקות מחילוק חטאות דקרא דלא תבערו אש וכן קרא דבחריש וקציר למאן דס"ל ב"כ הבאים כאחד מלמדין דמנייהו ילפינן חילוק מלאכות לשבת, מיירי לענין חטאות, דבשבת ליכא מלקות, וכדקי"ל כר"ע במכות י"ג דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו, אולם לר"י דס"ל לש"נ כו' לוקין עליו, שפיר ילפינן מלקות די"ט, ממלקות דשבת. והנה רבינא ס"ל במכות שם דלכו"ע אם לא אתרו בי' משום קטלא, לוקין, וכן ס"ל לרב אשי בסנהדרין ט' דלכו"ע לוקין, עי' במלה"ר ערך לאו שניתן כו' כ"כ, וממילא יש חילוק מלאכות לי"ט אפילו לענין מלקות, ואף לפי מאי דמשני הכא בגמ' דר"א בר"ש ס"ל כאבוה, ור"ש הא יליף חל"מ לשבת מהא דשמואל שבת דף ע' דאמ"ק מחללי' מות יומת, התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד כמש"כ התוס' בשבת ק"ו, מ"מ יש לאוקמא הא קרא גם לענין מלקות וכמו דאמרינן מאי מיתה. ממון שחייב בהבאת הקרבנות, כן נוכל לומר מאי מיתה מלקות, וכדאמרינן בכתובות, ובפרט שאין דברי התוס' בשבת מוכרחים, דנוכל לומר דר"ש יליף מבחריש ובקציר וס"ל ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין, וכן כתב בס' ענ"י.

ואין להקשות כיון דאנן קי"ל כרבא דאין חילוק מלאכות לי"ט, א"כ קשה אמאי אין ממעטין בי"ע כנ"ל, דזה ניחא מאד דהא לפי האמת קי"ל כר"י דמקלקל בחבורה חייב, והא דצריך קרא למישרי מילה, הוא משום דהתם מתקן הוא, הרי חזינן דתיקון מצוה חשיב תיקון גמור מה"ת, וא"כ ה"נ במיעוט ענביו של הדס חשיב תיקון המצוה לתיקון מנא ושוב ל"ק דליתי עשה ולידחי ל"ת, דהא יו"ט עשה ול"ת הוא, אולם כל עיקר קושייתינו אליבא דר"ש וכנ"ל, ולזה א"ש תירוצינו הנ"ל, דסתמא דגמ' הוא רבינא ור"א והם ס"ל דלכו"ע לאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין וא"כ יש חילוק מלאכות לי"ט. ולא אתא חד עשה ועקר תרי לאוין, ומעתה דעת השל"ה א"ש מכל צד, ודו"ק.

ובדברינו הנ"ל יש ליישב דעת הרמב"ם פ"ח מה' לולב, שכתב עבר וליקטן או שליקטן א' א' לאכילה כשר, והשמיע הא דאוקמא בגמ' דאית לי' הושענה אחריתא, ותמהו עליו נושאי כליו עי"ש. ולפי הנ"ל ניחא ע"פ מש"כ בליקוטי ח"ס פ' לוה"ג, דלמש"כ הה"מ פי"ב משבת גבי מכבה גחלת דיש מלאכות שענין המלאכה תלוי ברצונו, ואם אין רצונו לצרף המתכת אינו צרוף, וא"כ לכאורה לא היו צריכים לאוקמא בדאית לי' הושענא אחריתא, אפילו ל"ל, רק שאין מחשבתו אלא ללקט אחד אחד לאכילה, ממילא לא הוה קיטום הענבים תיקון מנא, וע"ש שכתב דלרב אשי דס"ל בשבת קמ"ו דטרפי דאסא אסור להניחו בחבית משום גזירה שמא יקטום, אפילו אינו מכוון בקטימתו לתקן מנא חייב, עי"ש, והגמ' כאן פריך אליבא דר"א, ורמב"ם פסק כרב יימר.

אולם זה אינו לפמש"כ הכפ"ת כאן דבאמת הרמב"ם פסק כר"א ג"כ בפכ"ג מה' שבת גבי אין קושרין את הזמורה בטפיח, והיינו משום שמא יקטום, וא"כ קשה מש"כ הרא"ש דכי קטים מאי הוה, דהא ר"י הוה מפשח עצי בשמים, וע"כ צ"ל כמש"כ הרא"ש דכשקוטמו כדי לתתו בחבית הוה כקוטמו לחצות בו שיניו ויש משום תיקון מנא, ועי' בב"י כאן.

אולם לענ"ד נראה לומר דכאן גזירת החכמים הוא שגזרו דילמא מכווין להכשיר ההדס למצותו, כיון דל"ל הושענא אחרינא, ואז הוה תיקון מנא, ויש לאסור אף בלוקטן לאכילה, וכיון דכל האיסור הוא מדרבנן תריץ יתיב דעת הרמב"ם שהשמיט להא דאית לי' הושענא אחרינא, דנוכל לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ כדעת השל"ה דעשה דוחה לשבות דרבנן דהוה בעידנא, רק דקושית הגמ' כאן, והא הוה פס"ר אף דהוה דרבנן וכנ"ל, הוא משום דסתמא דגמ' הוא רבינא ור"א ולדידהו יש חילוק מלאכות בי"ט, ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאווי, אולם הרמב"ם דפסק דאין חילוק מלאכות בי"ע, שפיר מותר בקוטמו לאכילה ולא גזרינן שמא יכווין להכשיר ההדס, דבדרבנן אמרינן עשה דוחה לשבות. ועיין ודו"ק.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה