משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת סוכה. · דף כט ע"ב
ריש פרק לולב הגזול גמ' קא פסיק ותני כו' אמר ר"י משום רשב"י משום דה"ל מצוה הבא בעבירה כו', תוס' שם ד"ה משום, והא דתניא בפ' לולב וערבה לכם משלכם להוציא את השאול והגזול, משום שאול איצטריכא דגזול בלאו לכם פסול משום מצוה הבא בעבירה כו' עד סוף הדיבור. וכתב שם המהרש"א וצ"ע אדקשיא מלולב של אשירה וממצה של טבל, אמאי לא תקשה להו מסוגיא דסוכה גזולה דלעיל בס"פ הישן דלרבנן שאולה כשירה וגזולה פסולה, וכבר הקשו כן בפ"ק כו'
והנה קושיתו יש ליישב בדרך פשוט ע"פ מש"כ בספר מנחת חינוך ליישב קושית התוס' דלעיל מסוכה גזולה ומציצית גזולים דל"ל קרא תפ"ל דהוה מצוה הבא בעבירה, ותירץ ספר הנ"ל דהרי בסוכה יש שני ענינים א' לאכול בסוכה, וב' שלא לאכול בבית, וגם בימי החג שאינו מחויב לאכול בסוכה, מכל מקום אסור לאכול בבית, וכן בציצית יש ב' ענינים א' המצוה ללבוש ציצית וב' שלא ללבוש בגד של ד' כנפות בלי ציצית
והשתא ניחא קושית התוס' דאם לא כתבה התורה דגזל פסול בסוכה ובציצית הייתי אומר דנהי שלא קיים המצוה של ישיבת סוכה ולבישת ציצית דה"ל מצוה הבא בעבירה מכל מקום לא עשה איסור בפועל שיחשב כאילו אכל בבית או לבש בגד בלי ציצית, דאין הסוכה והציצית פסולים מצד עצמם רק גברא עביד איסורא ולא יחשב לו למצוה, ומכל מקום איסורא נמי ליכא, לזאת מיעטא התורה בפירוש דגזולים פסולים משום לכם וכאילו ישב בסוכה פסולה מדברים הפוסלים הסוכה דסכך גזול חשיב כסכך פסול, ולפי דבריו ניחא מאד דברי התוס' שלא הקשו כאן מסוכה גזולה דאסקו השתא אדעתייהו דמסוכה אין קושיא דיש להשיב כנ"ל, אילם דוחק לומר דהתוס' דף ט' לא נחתו לסברא זו.
ולזאת נלע"ד לתרץ בדרך פלפול קושית המהרש"א ויתיישב ג"כ לנכון מה שעמד כתב סופר על התוס' שכתבו והא דתניא בפ' לולב וערבה כו' דל"ל להביא ממרחק לחמו הלא הך ברייתא מתנייא קודם בס"פ להג"ז מ"א ואמאי לא העמידו קושייתם על הך ברייתא וזהו דקדוק עצום עיי"ש. דהנה בס' ישי"ע סי' תרמ"ט הקשה קושיא עצומה על הא דקאמר לקמן בסוגיין ונקנינהו בשינוי מעשה, ומשני שינוי החוזר לברייתו הוא ול"ש שינוי ע"ש. והקשה מגמ' סוף ב"ק דאיתא שם ת"ר אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינו שלו כו', ובכ"מ לוקחין כר מלא מוכין מ"ט קננהו בשינוי, וכתב המ"מ הובא ברמ"א חו"מ סי' שנ"ח דאע"ג דשינוי החוזר אינו קונה מ"מ בספק גניבה מותר לקנות כה"ג. ואיך אמרינן הכא דשהחל"ב דהא דאף דאמרינן סתם נכרי גזלני ארעתא נינהו מ"מ אינו בודאי שגזלה ורק ספק הוא ובספק מהני שהחל"ב.
ותירץ שם דבאמת הרמב"ם ז"ל פסק דכל, הספקות מה"ת לקולא, והקשה הרשב"א מהא דילפינן דאזלינן בתר רובא מעולה ושמא טריפה היא, והא מה"ת לקולא, ותירצו דדוקא בספק אזלינן לקולא היינו בספק איסור אבל בספק אם המחויב מצוה קיים אותה או לא בזה לא שייך להקל דהוה כמו חזקת חיוב והספק אם כבר נסתלק החיוב, ומעתה ה"ה בזה אף דבספק מקילין דמהני שינוי החליב היינו משום דאין כאן איסור תורה להרמב"ם אבל בזה דאנו מסופקין אם כבר קיים מצות לולב בזה אזלינן מה"ת לחומרא, ועפי"ז תירץ לקושית התוס' הנ"ל דאי לאו קרא דלכם למעט גזולה רק משום מצהב"ע אתינן עלה, א"כ בספק גזל דמה"ת מקילין בספיקו מותר לו לצאת באין כאן עבירה, ואמנם כיון דכתיב לכם למעוטי גזולה הרי אנו מסופקין אי נעשה המצוה כהוגן ואזלינן להחמיר מה"ת עכ"ד.
והנה על מדוכה זו ישב ג"כ תשו' חמ"ש סי' ל' ליישב קושית התוס' באופן זה אמנם שוב דחה מהא דב"מ דף ו' הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, ולשיטת התוס' שם דתקפו כהן מוציאין מידו הוה לגמרי כשלו כמו גבי מעשר דשרי לאפקועי חיובי' בהספקות ואפילו להרמב"ם דפסק ת"כ אין מוציאין מוכח דאפ"ה הוה כשלו לגמרי דאל"כ קשה קושית הגמ' דנמצא זה פוטר בממונו של כהן עי"ש. לזאת נראה ליישב קושית התוס' ע"פ מש"כ בס' חוות דעת בק' בית הספק ליישב דעת הרמב"ם דפסק ספדא"ו מה"ת לקולא מקו' הרשב"א הנ"ל ועוד מנ"ל להרמב"ם זה, וכתב דהרמב"ם הוציא זה מש"ס ערוכה סוטה כ"ט דאיתא התם רב גידל רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל, וכתיב כל טהור יאכל בשר, טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק טמא לא יאכל וכו', אלמא דכל לישנא דקרא משמעותי' על הודאי ולא על הספק, ומזה מוכח דשאני בין היכא דכתב רחמנא קום ועשה ובין שוא"ת כגון בכל הלאווין דכתיב את זה לא תאכל, אמרי' ודאי לא יאכל, הא ספק יאכל ובמקום דמזהיר קרא בקום ועשה כגון לקיחת לולב ואכילת מצה אמרינן דחייב לצאת בודאי ולא בספק, ולא קשה שוב כל הקושיות הנ"ל דאי לא דגלי קרא דאזלינן בתר רובא היה פסול קרבן שלו, משום דלא נבדק מספק עריפה דבעינן תמים בודאי כו' עיי"ש. ובדבריו יתיישב קושית הישי"ע ע"פ הסגנון שלו דהתם בב"ק מהני שפיר שינוי החל"ב דספק גניבה מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור לקנות מהם לזאת מהני שינוי החל"ב. אבל בסוגיין דאוונכרי דאיירינן לענין לצאת יד"ח בהושענה, וכיון דהוה ספק גזל לא נפיק בהו דבעינן שיהי' ודאי לכם וכיון דמדאורייתא לא נפיק לא מהני שהחל"ב.
והשתא לכאורה מתורץ לנכון קושית התוס' הנ"ל דמאי איצטריך לכם לפסול גזול תפ"ל משום מצהב"ע, די"ל דאיצטריך לכם לענין ספק גזל דמשום מצהב"ע לא שייך בספק גזל דמה"ת שרי ואין כאן עבירה, אבל כיון דבעי לכם לא נפיק דבעינן ודאי לכם וכנ"ל, וא"ש. ומצאתי אח"כ בים התלמוד דף ס"ו שכתב ג"כ הכי עי"ש. אמנם כן באמת רבותינו בעלי התוס' כל יקר ראתה עיניהם והם ראו שיש ליישב קושיתם באופן הנ"ל, ולכן לא הקשו מסוכה גזולה וכן ממאי דאמרינן בסוגיין בשלמא בי"ט ראשון בעינן משלכם וכן לא הביאו בקושייתם הברייתא דמתנייא בס"פ לולב הגזול רק הביאו ממרחק לחמם מהברייתא דפ' לולב וערבה, דאיתא התם לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול דבאמת מהך ברייתא קושייתם נכונה מאד.
דהנה מה שכתבנו בשם החו"ד להוכיח דכל לישנא דקרא משמעותי' ודאי ולא ספק לא יתכן כ"א לשיטת הרמב"ם דס"ל ספדא"ו מה"ת לקולא, אולם להחולקים עליו וס"ל דמה"ת אסור ספיקא ומקורם מסוגיא דכריתות י"ח דמחייבינן אשם תלוי בחתיכה אחת אף בלא איקבע איסורא כמש"כ מהרי"ט ופר"ח באורך עיי"ש, א"כ איפכא שמעינן דמשמעותי' דקרא גם על הספק לאסור ספדא"ו זולת בממזר ספק ובגזל ספק דמותר מה"ת והיינו כמש"כ האו"ת בקיצור ת"כ, דבהנהו גלי קרא להתיר ספיקו, או כמש"כ הכנה"ג הובא שם באו"ת דע"כ ספק גזל מותר מה"ת דאיך יחייבו התורה להחזיר ספק גזל, הא גם לכנגדו, יהי' ספק גזל, יעו"ש, ולפי"ז נמצא חומרת הכתוב דאסור בספק איסור, קולא לענין ספק לולב הגזול דשפיר נפיק בי' יד"ח כיון דספק גזל מותר מה"ת לכו"ע וכנ"ל, ואי משום לכם לא בעינן שיהי' ודאי לכם דמשמעותי' דקרא גם על הספק וכנ"ל, וכיון דספק גזל שרי רחמנא א"כ נחשב ממון שלו והוי לכם וכנ"ל. וא"כ נסתר תירוצנו הנ"ל על קושית התוס' דלא נפ"מ מידי לענין ספק גזל בין טעם משום מצהב"ע ובין טעם דבעינן לכם דממ"נ יוצא יד"ח.
והנה בכריתות י"ח מבואר דר"א ס"ל דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות ומחויב בחתיכה אחת ספק חלב אש"ת וא"כ ס"ל ספדא"ו מה"ת להחמיר, ובסוכה שם מ"ג אמרינן על הך ברייתא דלכם ביום אפילו בשבת דאתיא כר"א דס"ל מכשירי לולב דו"ש, ומהשתא מקשו התוס' שפיר מהך ברייתא דל"ל לכם להוציא הגזול תפ"ל משום מצהב"ע, דאין לתרץ כנ"ל דאיצטריך לספק גזל דלר"א שפיר נפיק גם עכשיו דהוי לכם וכנ"ל ומיושב לנכון דברי התוס' מכל הקושיות הנ"ל. ודו"ק היטב.
והנה לכאורה יש לעורר על דברינו אלה דא"כ מאי מקשו התוס' מלולב של אשירה דילמא ס"ל להגמרא דספיקא מדרבנן, ונ"מ לספק אשירה, אך באמת נכון מאד לפי מש"כ בס' ארעא דרבנן בערך ספדא"ו להוכיח דספק אשירה גם להרמב"ם אסור מה"ת מהא דע"ז נ"ג מאן מוכח, והיינו דגלי קרא ואשיריהם תשרפון באש קאי גם על הספיקות דהא כולם ספיקות יעו"ש. וכן קושיתם ממצה של טבל נכונה אף דהתם בפסחים מסיק הגמ' דאתיא כר"ש ואיהו ס"ל דספיקא מה"ת שרי דלא בעי ב' חתיכות כדאי' בכריתות שם ועי' מלה"ר, מ"מ אין לתרץ דנפ"מ לענין ספק טבל, אך באמת ז"א דכיון דספק טבל מותר מה"ת וא"כ ממילא חל עליו איסור חמץ וא"כ שוב ממילא נפיק בי' משום מצה דכיון דאסור משום חמץ יוצא בו משום מצה, ודו"ק. וע"פ הדברים שהעלינו בענין ספק גזל דתליא בהא אי ספד"א מה"ת לקולא, אינו יוצא בספק גזול דבעינן שיהא לכם בודאי, אמנם למ"ד ספד"א מה"ת לחומרא, אז יוצא בספק גזול דכיון דספק גזל התירה התורה דא"צ להחזיר א"כ מחשב ממון שלו כנ"ל באורך, עפי"ז נלע"ד ליישב מה שהקשה הצל"ח על הא דקאמר הגמ' קא פסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני, וכתב דבאמת צריך ביאור דאיך קדייק סתם גמ' להקשות קא פסיק ותני דמשמע שהדבר פשוט לומר כך, והרי באמת רנב"י אמר שמואל וכן רבא לא דייקו כן ומוקי למתני' רק בי"ט ראשון ולא חשו להך קא פסיק ותני כו' עי"ש.
והנראה בזה עפ"י מש"כ הפנ"י והצל"ח הגמ' דקאמר קא פסיק ותני כו' דדייק מהא דהואיל והתנא פוסק ותני גזול ויבש ואשירה ועיר הנדחת לשתי בבות, ותני גזול ויבש בפע"צ, ואשירה ועהנ"ד בפע"צ ולא ערבינהו בחד בבא, וע"כ דהתנא אתא לאשמעינן בזה דגזול דומיא דיבש, ל"ש יו"ט ראשון ל"ש יו"ט שני אף גזול כן. עי"ש. אולם נחזי אנן דלכאורה דיוקא דמתני' דפלגינהו לתרי בבות לא דייקא לומר דאתא להורות דגזול דומיא דיבש לענין פסול כל ז', ועדיף לומר דאתא להכשיר בספק גזול דומיא דיבש, והוא ע"פ דעת הרמב"ם פ"ב מה' לולב, דלולב היבש כשר בשעת הדחק, וזהו רק בלולב היבש ולא בשאר הפסולים עי"ש במ"מ, וכתב הב"ח ס"ס תרמ"ט בטעמא דמילתא דהיתר בשעת הדחק, משום דגבי לולב היבש מתקיים בי' הדר קצת מפני צורתו אע"פ שהוא יבש אבל שאר מינים לא מתקיים בהו הדר כל עיקר, עי"ש, ולפי"ז מוכח דפסול דלולב היבש אינו דאורייתא, דאל"ה אין חילוק בין שעהד"ח לאין שעהד"ח, ולפי"ז כיון דהוא פסול דרבנן מפני שאינו הדר לגמרי ע"כ הקילו בשעה"ד. ומעתה אם הדבר ספק אם הוא יבש או לא באופן דליכא למיקם עלה דמילתא שאינו חסרון ידיעה, בודאי הלולב כשר לכתחילה כמו כל ספק בדרבנן דהוה לקולא וכמו דאמרינן בברכות כ"א ספק קרא ק"ש או לא אינו חוזר וקורא מ"ט קר"ש דרבנן אף דק"ש יש לו עקמה"ת לפי מש"כ תשו' ש"א סי' א' ועי' בתוס' פסחים ט' ד"ה כדי, דמבואר שם לתירוץ קמא דבספק דרבנן אף באתחזיק איסורא מ"מ לקולא, וכן הוא דעת הפר"ח בכללי ס"ס אות ע"ו, ובנידן דידן אפילו הש"ך שם אות כ' יודה דכשר דאף דגברא אתחזיק בחיובא דנטילת לולב, מ"מ הא יש להלו"ב חזקת כשרות שהי' לח מעיקרו ואוקי אחזקתו, וז"ב, ואין זה דומה להא דקאמר הגמ' דיבש פסול כל ז' אף דשארי הימים הם מדרבנן, דהתם שאני משום כל דהיתון רבנן כעין דאורייתא תיקון כמש"כ הצל"ח שם, ועי' במג"א סי' תקפ"ו סק"ג.
העולה מזה דלדעת הרמב"ם ספק יבש כשר וא"כ נוכל לומר דתני גזול דומיא דיבש להכשיר ספק גזול דומיא דיבש, או דנימא להיפך דספק גזול פשוט יותר להכשיר דמחשב כממונא א"כ מצינו לומר דתני יבש דומיא דגזול להכשיר בספיקו וזה עדיף טפי מלומר דאתא להורות דגזול דומיא דיבש לפסול כל ז', דלענין זה לא שייך למיתני דוקא דומיא דיבש דגם באשירה ועהנ"ד פסול כל ז', אבל להכשיר בספיקם יצאו שני אלו מן הכלל דשאר פסולים, אולם כ"ז למ"ד ספד"א מה"ת לחומרא וא"כ לא בעינן שיהי' לכם ודאי או הדר ודאי, אבל למ"ד מה"ת לקולא והיינו מטעמא דכתבנו לעיל דמשמעותי' דקרא רק על הודאי, וא"כ בספק גזול ג"כ פסול, וכן בספק יבש אף דהוא מדרבנן. לפמש"כ הש"ך בשם הרשב"א דס"ס בדאורייתא, וכן ספיקא דרבנן שווים וכבר נודע מש"כ השטמ"ק ב"מ ו' בהא דקפץ אחד מן המנויין כו' דהיכא דבעינן ודאי לא מהני רוב. ועי' בשו"מ קמא ח"א סי' פ"ז דגם ס"ס לא מהני עי"ש. נשמע מזה דגם ספד"ר לא מהני להקל וא"כ ספק יבש פסול, וע"כ דאתא להורות דגזול דומיא דיבש לפסול כל ז', ומעתה יתיישב על נכון דבאמת הא דדייק הגמ' בפסיק ותני. זה קאי אליבא דר' יוחנן ורשב"י מרא דשמעתא דס"ל ספד"א מה"ת לקולא כמו שהבאנו לעיל דרשב"י הכי ס"ל בכריתות כ"ב. דבעי איקבע איסורא, וכן ר"י דס"ל בנדה ט"ו וסתות דרבנן. ס"ל ג"כ מה"ת לקולא כאשר הוכיח במישור ס' מלה"ר ערך וסתות אות ט"ו, ולדידהו דייק לן שפיר דגזול דומיא דיבש ל"ש י"ט ראשון כו', אולם שמואל לשיטתו דס"ל וסתות דאורייתא שם, והיינו דס"ל ספד"א מה"ת לחומרא, וכן ס"ל לרבא בכריתות י"ח, ולשיטתם אין לדייק דגזול דומיא דיבש לענין דל"ש יו"ט ראשון כו' רק דאתא להורות לענין ספק גזול דומיא דיבש להכשיר בספיקו, ולזאת שפיר ס"ל דבי"ט שני גזול כשר, וא"ש, ודו"ק.
והנה כ"ז צריכים אנו לומר להרמב"ם דס"ל דלית לן טעמא דמצהב"ע אף במצוה דאורייתא דלכן מכשיר לולב הגזול בשאר הימים אף במקדש עי' במ"מ פ"ב מה' לולב ועי' בר"ן כאן. אולם להתוס' ד"ה מתוך שיצא בשאול, דכתבו דוקא הכא שהוא מדרבנן לא חיישינן למצהב"ע, אבל בדאורייתא גם שמואל חייש, א"כ בפשוטו ניחא, דהיא גופא אתא לאשמעינן גזול דומיא דיבש מה יבש ל"ל תקנתא, ה"ה גזול ל"ל תקנתא ל"ש לפני יאוש ל"ש אחר יאוש כדאמר ר"י בשמעתין גזול דומיא דפסח כו', וכ"כ הפנ"י, ובזה יובן לנו דברי התוס' הנ"ל שכתבו דגם שמואל חייש למצהב"ע בדאורייתא, ועמדו ע"ז המפרשים דמנ"ל להתוס' זאת, ולהנ"ל א"ש די"ל דהתוס' ס"ל כהחולקים על הרמב"ם וס"ל דיבש פסול מדאורייתא וממילא אף בשעה"ד כשאר פסולים, ויקשה לדעת שמואל קושית הצל"ח הנ"ל דאמאי פסיק ותני גזול ויבש בפע"צ וע"כ דלהורות גזול דומיא דיבש, מה יבש ל"ל תקנתא אף גזול ל"ש לפני יאוש כו' והיינו ע"כ מטעם מצהב"ע, ומוכח דשמואל חייש בדאורייתא למצהב"ע, דהיינו ביט"ר וא"ש. ואף דהתוס' כתבו בד"ה קפסיק ותני דשמואל לא חייש לדיוקא דפסיק ותני, היינו לפירושם דמדנקט התנא סתם פסול קדייק. ובזה י"ל דשמואל לא חייש להאי, אבל בדיוקא דצל"ח והפנ"י שכתבנו לעיל י"ל דאף שמואל חייש למידק מזה דנ"ל,
והנה בעיקר קושית התוס' דל"ל קרא בגזול דאינו ייד"ח תפ"ל דהוה מצהב"ע, אמרתי ליישב, דהנה יש לחקור באם אחד נותן לחבירו בי"ע שני לולב במתנה ע"מ להחזיר, ונטלו ויצא בו ולבסוף לא החזירו או שנאבד מידו אי ייד"ח או נימא כיון דלא החזירו הוה למפרע גזל בידו כמש"כ הרא"ש בפ' לולב הגזול סי' מ"א, וממילא אפילו בי"ט שני דלא בעינן לכם מ"מ גזול פסול, או דילמא כיון דבשעה שנטלו לצאת בהיתר נטלו רק שאח"כ לא החזירו לא מיקרי מצהב"ע. ונ"ל לפשוע מדברי התוס' הנ"ל דבכה"ג לא מקרי מצהב"ע. שהרי כתבו דלולב של אשירה לא דמי לגזול, דמחמת עבירת הגזל באה המצוה, אבל הני אטו מחמת עבירת ע"ז שנעשית בו נפיק בי' כו' א"כ בנ"ד נמי דמי לזה כיון דלא מחמת העבירה באה המצוה שהרי אפשר להמצוה להעשות בלי עבירה באופן שיחזירנה אח"כ וכיון דבשעה שנטל בהיתר לקחו שפיר נפיק בי' ולא הוה מצוה הבאה בעבירה וגדולה מזה כתב הפנ"י בסוגיין בהא דא"ש דבי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, דשפיר מצי סבר שמואל מצהב"ע אפילו בדרבנן אלא שסובר כיון דאפשר לקיים המצוה בלי העבירה ביע"ש היינו שלא לכוון לקנותה דגם שאול כשר, להכי גזול נמי כשר עי"ש. ומכש"כ בנ"ד דנתנו עמל"ה ולא אתא בידו בתורת גזל, דיוצא
ולפי"ז הא דאיתא לקמן מ"א לא החזירו לא יצא, וכן פסקינן בסימן תרנ"ח מיירי דוקא ביט"ר דבעינן לכם, וא"כ אם לא החזירו לבסוף לא נפיק דל"ה לכם, דלמפרע גזל הוא, אבל ביט"ש שפיר נפיק בי'. ומעתה מתורץ קושית התוס' לנכון מלולב הגזול ומסוכה גזולה, דשפיר איצטריך קרא לפסול גזול באופן דל"ה מצהב"ע וכנ"ל. וכיו"ב יתורץ קושית התוס' גם ממצה של טבל, לפמש"כ התוס' גיטין ל"א ד"ה כשם, ולענין לאכול בלי הפרשה אין קפידא אפילו בכל המעשרות דלא כתיב בהו ונחשב שרי לאכול בלא הפרשה עכ"ל, וא"כ משכ"ל דל"ה מצהב"ע כגון שנתן עיניו בצד זה לשם תרומה ומעשר ואכל בצד אחר ולבסוף אכל גם התרומה ומעשר או שנאבדו, דאז נעשה טבל למפרע כדאיתא בעירובין ל"ו ולעיל כ"ג גבי הלוקח יין מבין הכותים, דאם נתבקע הנוד נעשה טבל למפרע, ובכה"ג ל"ש מצהב"ע דאין המצוה באה מחמת העבירה, לזה איצטריך קרא דלא ייד"ח משום טבל שנעשה אף למפרע, שוב מצאתי כיו"ב בתשו' כ"ס סי' קכ"ו ולא נמנעתי לכותבה משום שזכיתי בה תחילה בעז"ה. ועי"ש עוד.
ועוד יש ליישב קושית התוס' מסוכה ומלולב הגזול, עפמש"כ הרא"ש סי' כ"ט במתנה ע"מ להחזיר דאחר שיצא בו צריך לחזור וליתנו במתנה בשעת חזרה כו' וכ"כ הריטב"א בקדושין פ"ק וז"ל ומיהו מתנה עמנ"ל הקנאה גמורה היא וממון שלו וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות בעלמא ע"כ, ועיי"ש בנה"מ סי' רמ"א. ולפי"ז אם המקבל לא רצה להחזירו והנותן לקחה בחזקה מאתו, בזה לא שייך עבירה דהא המקבל הוא מחוייב להחזירו מחמת התנאי, ומ"מ לגבי הנותן ל"ה לכם דהא מחוסר הקנאה מהמקבל, וא"כ י"ל דאיצטריך קרא לכה"ג. ועי' בזה כי עצה היא.
ובאופן אחר נלע"ד ליישב קושית הכתב סופר הנ"ל דאדמקשו התוס' מפ' לולב וערבה והלא שנויי' גם בס"פ לולב הגזול ומדוע הביאו ממרחק לחמם, וכמו כן יתיישב מה שעמד הכפות תמרים דמ"ע לא ניחא להו להתוס' מסוגיין דקאמר בשלמא וט"ר לכם בעינן, ולפי המסקנא דס"ל מצהב"ע ל"ל קרא.
והנראה ליישב בס"ד, דהנה בשמעתין בסוגיא דאוונכרי קאמר דמשו"ה לא קנינהו בשינוי מעשה דשהחל"ב הוא ול"ש שינוי. וכתבו התוס' שם ואע"ג דמדרבנן קני כדאיתא בריש הגוזל קמא צ"ג, כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק בהו. ומיהו מההיא סבתא לקמן ל"א משמע גבי סוכה דנפיק אע"ג דלא קני אלא מטעם מריש, אלא י"ל התם משום תקנת השבים, והכא באגודת לולב ל"ש תקה"ש כו' ע"ש. וראיתי בחיד' מו"ה צבי הירש חיות זצ"ל הביא תירוץ נחמד וז"ל דהא דמהני קנין דרבנן היינו משום הפקר ב"ד הפקר וכבר ידענו דב"ד אינם יכולים לעשות רק הפקר ולא לעשות אינו זוכה כזוכה עי' מש"כ בהגהות חגיגה ע"ו בשם מחנה אפרים, והנה בסוכה דשאולה כשירה אף שאינה שלו ועיקר הפסול הוא גזולה, וא"כ כיון דהוה קנין דרבנן הוה כהפקר ושוב אינה כגזולה ולכן יוצא בה יד"ח משא"כ לולב גם שאול פסול וצריך להיות דוקא שלו ולזה אין כח ביד חכמים לעשות כזוכה ומפני זה לא מהני כאן קנין דרבנן שיהי' יוצא בו מה"ת ונכון עכ"ד.
והנה הגם דקלסי' גברא רבה להאי תירוצא, מ"מ לענ"ד אית לי' פירכא מאותה סוגיא עצמה דקאמר שם דבגזל עצים וסיכך בהם ד"ה בין ר"א ובין רבנן] אין לו אלא דמי עצים בלבד, ופרש"י בחד לישנא משום תקנת מריש, וכ"כ התוס' שם ד"ה אבל גזל, והלא מצינו דר"א ס"ל דסוכה שאולה פסולה ובעינן גבי סוכה ג"כ לכם כמו בלולב ואיך מהני קנין דרבנן לדידי', ואין לומר דכיון דהפקירו חז"ל להעצים ממילא קני להו מטעם חצר דקונה שלא מדעתו, דא"כ גבי אוונכרי נמי נימא הכי דקנין ידו לא גרע מחצירו כדאיתא בב"מ י' ע"ב ועכצ"ל כיון דהוא לא אסיק אדעתי' שצריך עדיין לקנות דקסבר שלו הוא מקודם, לא קנה כמו בעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קנה, ועי' חו"מ סי' רס"ח ס"ג, ובע"כ צריך ליישב דברי החכם המתרץ הנ"ל דנהי דמוכח דר"א ס"ל דיש כח ביד חז"ל לעשות שתי הפעולות להפקיע מזה, ולזכות לזה, מ"מ אין הלכה כמותו וכמו שהוכיח במחא"פ הנ"ל, וכן ס"ל לרב הונא דאמר להו לאוונכרי דלא לגזזו אינהו דלא עשאו חכמים שאינו זוכה כזוכה כנ"ל, ועפי"ז מיושב היטב קושית הכת"ס והכפ"ת הנ"ל, דהנה זה ודאי דהתוס' לא מקשי על הקרא גופי' ל"ל לכם תפ"ל משום מצהב"ע, דהא לא מיותר דאיצטריך לכם משום שאול דפסול בי"ע ראשון רק קושיתם סובב על התנא דל"ל למילף דגזול פסול משום לכם תפ"ל משום מצהב"ע דה"ט כולל יותר לפסול גם בשארי ימים, אולם לזה יש ליישב לנכון קושייתם ע"פ דברי הגאון מהרצ"ח דבקנין דרבנן לא מקרי גבי הגזלן לכם כנ"ל, וא"כ נפ"מ רבה איכא בהא טעמא דנקט התנא לפסול גזול משום לכם, דאי משום מצהב"ע אם עשה בזה ג"כ קנין דרבנן כגון שינוי החל"ב שפיר נפיק בי' כמו גבי סוכה, לכן נקט התנא קרא דלכם דלפי"ז לא מהני שינוי החל"ב, ולפ"ז נפתח לנו שערי בינה להבין דברי התוס' ועומק כוונתם דלא הקשו מסוגיין וכן לא הביאו הברייתא דס"פ לולב הגזול, דהתוס' שפיר נחתו לסברא הלזו דאיכא לתרוצי כנ"ל לכן הביאו הברייתא דבפ' לולב וערבה דמהתם נסתר תירוצינו הנ"ל דהתם קאמר בהברייתא ביום ואפילו בשבת, ופריך מכדי טלטול בעלמא הוא קרא למישרי טלטול איצטריך? וקאמר לא נצרכה אלא לר"א דאמר מכשירי לולב דוחין שבת, וכיון דהאי ברייתא מיתוקמא אליבא דר"א, נסתר תירוצינו דכבר הוכחנו דאי"ל לר"א דקנין דרבנן חשיב כשלו דהלא מכשיר בגזל עצים וסיכך בהם מתקנתא דרבנן הגם דס"ל סוכה שאולה פסולה, ובעי לכם וע"כ היינו מטעמא דס"ל דיש כח ביד חז"ל לעשות שאינו זוכה כזוכה, וא"כ ה"ה גבי לולב, וא"כ שוב אין יתרון בהך טעמא דנקט התנא משום לכם ולכן שפיר מקשו התוס' שפיר תפ"ל משום מצהב"ע, ודו"ק.