אור ברסלב
משאת בנימין (אייזנשטדט) מסכת סוכה. › דף כו

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת סוכה. · דף כו

דף כא ע"ב

במשנה ועוד אמר ר"א מי שלא אכל ליל יו"ט הראשון ישלים ליל י"ט האחרון, עי' בפנ"י שהקשה כיון דלא אפשר לז' ימים בלא שבת, ובשבת בעינן ג' סעודות, וא"כ תעלה סעודה שלישית לתשלום י"ד סעודות, דהא כתבו כל המפרשים דכ"ש אם השלים בא' מז' ימים דיצא, והיכי משכ"ל דישלים לילי יו"ט הראשון בליל יו"ט האחרון דתיפוק לי' דבלא"ה סעודה שלישית עולה לו למנין השלמה, ויש ליישב לפרש"י) עכ"ד. ודבריו המה עלומי הביאור, דהרי הגמ' שם פריך משלים במאי, אילימא בריפתא סעודה דיומא קאכל, ופרש"י ומאי היכר יש כאן שתהא לשם סעודה ראשונה, הלא דרכו לסעוד היום, וא"כ ה"נ נימא בסעודה שלישית של שבת דסעודה דיומא קאכיל ולא נפיק בה לתשלומין, ואולי אפשר דדעתו לחלק כיון שאוכל בסוכה גופא יותר על חיוב מנין הסעודות שצריך לאכול מצד מצות סוכה, מהני להשלים סעודה הראשונה, ול"ד לליל י"ט האחרון דהתם אכיל לי' בתר ימי הסוכה, וגם אין לזה היכר שאוכלה לתשלומין, אבל אי אוכלה בז' ימי סוכה מהני, וצ"ע.

וע"ד החידוד אמרתי לתרץ קושייתו, דבאמת יש להבין הלשון, דקאמר ר"א ישלים בליל י"ט האחרון הלא אם השלים בז' ימי הסוכות כש"כ דמהני וכנ"ל, ומדוע נקט דוקא לילי י"ט האחרון, ואין לומר דרצה להשמיענו חידש זה דגם לילי י"ט האחרון מהני להשלמה, א"כ הליל מי שלא אכל כו' יש לו תשלומין כל שמונה. והנראה לומר דהנה הא דס"ל לר"א תשלומין לסוכה כבר כתב הריטב"א, ושארי מפרשים דיליף מחגיגה כמו דחגיגה יש לה תשלומין כל שמונה ה"נ סוכה. ובחגיגה ע' אמרינן מאי תשלומין ר"י אמר כולן תשלומין לראשון, ר"ה אמר כולן תשלומין זה לזה, מ"ב, א"ב חיגר ביום א' ונתפשט בשני, לר"י פטור, עי"ש והנה הריטב"א בסוכה מ"ז כתב לענין שמיני עצרת שהוא רגל בפע"צ שאם הי' קטן או חיגר או עכו"ם וכיו"ב שפטורים מן הראי' בראשון והגדיל או נתגייר או נתפשט בינתיים שהוא חייב בשמיני בראי' וחגיגה ושמחה, משא"כ בשאר ימי החג לר"י דאמר כולן תשלומין דראשון, אי נפטר ביום א' אע"פ שנראה בשאר הימים הרי הוא נדחה ונפטר, אבל שמיני אע"פ שהוא תשלומין דראשון הרי הוא רגל בפע"צ לחייב למי שהי' פעור בראשון וזה נראה נכון עכ"ל.

ולפי"ז נראה דה"נ לענין תשלומין דסוכה לר"א דמי שנפטר בראשון כגון שהי' קטן או נכרי או עוסק במצוה לא מהני תשלומין בשאר ימי החג לר"י דאמר כולן תשלומין דא' וקיי"ל כוותי', אולם בשמיני עצרת יש לו תשלומין כמו דיש תשלומין לחגיגה בשמ"ע אף אם נפטר בראשון, דהא תשלומין דסוכה יליף ר"א מחגיגה ודון מינה ומינה, וז"ב. ומעתה יאיר לנו נתיב בדברי ר"א דנקט ישלים לילי י"ט האחרון, דרצה לכלול בדבריו אף מי שהי' פטור כנ"ל. ועתה מיושב קושית הפנ"י דמשכ"ל דלא מהני סעודה ג' להשלים כגון שהי' פטור וא"ש. עי' בצל"ח שבת קל"ב ובשו"ת רשמי שאלה ב"ק מ"ק הבאתי דבריו בחיד' לשבועות ודו"ק.

(שם) תניא ר"א אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחוש"מ כו' מ"ט דר"א כו'. וכתב בחידושי הריטב"א תמיהא מילתא דהא בפ"ק אמרינן דב"ש אית להו הא דר"א שאין עושין סוכה בחג, וא"כ מהאי קרא נפקא להו, ואנן אשכחן דמפקו לי' לדרשא אחריתא למימרא דבעי סוכה לשם חג כדאיתא בפ"ק, וי"ל דלב"ש תרתי שמ"מ דמחג הסוכות דרשי סוכה לשם חג, ומשבעת ימים דרשי סוכה לשבעה, עכ"ל.

וראיתי בכמה ספרים שבנו מצודים גדולים על הקושיא הנ"ל, ולא הסתפקו בתירוץ הריטב"א, והנראה דדעתם הוא משום דלא מצינו למידרש גם להא דר"א דבעינן שיעשה סוכה לשבעה, דהיינו שיעשנה קודם ומתחילת החג, דאימא דאתא להא דדרשי ר"י ור"מ לעיל כ"ג דבעינן סוכה הראויה לשבעה דהיינו שיהיה יכול לישב בה משעת עשי' ואילך ולא יהיה בה מניעה משום איסור או מצד שאינה חזקה ולדידהו יכול לעשותה גם בחוה"מ, עי' צל"ח ר"פ הישן. דבשלמא אי כולי' קרא חג הסוכות כו' מיותר ע"כ דרשינן מזה לדר"א שיהיה בשעת עשיה ראויה לשבעה והיינו שיעשנה קודם החג, אבל אי מפקינן לחג הסוכות כו' להא דב"ש שיעשה לשם חג, תו אין הכרח לדרשא דר"א, דאימא דשבעת הימים אתא שתהא הסוכה ראויה לז' היינו שתהיה חזקה ולא יעשנה ע"ג בהמה, ולעולם דעושין סוכה בחוש"מ, וכמו כן יקשה לר"א גופי' דודאי אזיל בשיטת ב"ש דהוא מתלמידי ב"ש וס"ל ג"כ שיעשנה לשם חג, ומנ"ל למידרש מזה דאין עושין סוכה בחוש"מ.

ונלע"ד ליישב קושית הריטב"א דר"א לשיטתו יהיה לו הוכחה גמורה דע"כ אין עושין בחוש"מ, וממילא מוכרחין אנו לדרוש לחג הסוכות כו' שיעשנה סוכה ראויה לז', דהיינו שיעשנה קודם החג, וב"ש יסברו גם כן כר"א בהא. דהנה בשבת קל"א יליף ר"א דסוכה דו"ש מגז"ש שבעת ימים מלולב, וכן ס"ל דמילה וכל מכשירי' דו"ש, ופריך שם מנ"ל לר"א הא, אי מכולהו גמר כדאמרינן [דאיכא למיפרך חדא צד חמור האמור לעיל, רש"י] והיינו דיש לפרוך מה לסוכה שנוהגת בלילות כבימים תאמר במילה, ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה, וכתב שם בחידושי הרשב"א וז"ל איכא למידק והא סוכה אע"ג דדחית לה מקמי שבת אינה בעלה דעביד בחוש"מ, וי"ל דמ"מ זמן יש לה דאי עבר זמנה אין לה תשלומין, ועוי"ל דלמאן איצטריך לד"א, ור"א סוכה לז' בעי ואם אינו עושה אותה עכשיו אינו יכול לעשותה בחוש"מ כדאיתא בסוכה, עכ"ל.

והנה תירוצו הראשון לכאורה אינו מספיק, דהא ב"ש ס"ל דמה"ט חשיב אינו קבוע לו זמן כדאיתא בביצה כ' ע"ב, א"ל ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג והולך כל הרגל, ופליגי אב"ה, דאמרי מדתנן עבר הרגל כו' אף זו קבוע לה זמן, ואיך נסיב הרשב"א דעת ב"ה אדר"א, דאזיל תמיד בשיטת ב"ש. והמחוור כתירוץ ב' של הרשב"א. והנה אי נימא דר"א יסבור כר"א בר"ש ביבמות ד' ע"ב דמילה שלא בזמנה נימולה בין ביום ובין בלילה, ואם כן יקשה ניליף מילה מסוכה דליכא למיפרך, וע"כ צ"ל דאיכא למיפרך מה לסוכה שכן אם עבר זמנה כו' וקשה הא יש לה תשלומין לר"א וע"כ משום דאין עושין סוכה בחוש"מ ואם כן גם סוכה אם עבר זמנה בטלה, ושפיר איצטריך "וביום" ולפי"ז כיון דיש לנו הכרח ממק"א דאין עושין סוכה בחוש"מ, ממילא דרשינן לקרא דחה"ס תעשה שבעת ימים עשה סוכה הראויה לז' ומיושב שפיר קושית הריטב"א הנ"ל דגם ב"ש יסברו כר"א, וכן יסברו כראבר"ש, וממילא מוכח דאין עושין סוכה בחוש"מ.

ובדברינו אלה יש לחבר השתי שאלות ששאל אפוטרופוס של אגריפס את ר"א, כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר, ועוד שאלו מהו שאצא מסוכה לסוכה וכו', עי"ש, דהנה לכאורה יש לדחות הראיה שהבאנו, דאל"כ למאי איצטריך קרא דוביום השמיני למילה דד"ש ניליף מסוכה, כנ"ל דבשבת שם יליף ר"א דסוכה ד"ש מגז"ש שבעת ימים מלולב, ופרש"י שם ובג"ש אתי לה אע"ג דאינה מופנה מב' צדדים כו' כיון דגלי רחמנא בעומר ושתה"ל ולולב, גילוי מילתא בעלמא הוא ולא פרכינן עכ"ד. וכוונתו דבאמת יש למילף סוכה מכל הני ממה הצד, תו לא פרכינן על הג"ש. והנה לכאורה יש לנו פירכא אלימתא על הג"ש ועל המה הצד, דהא אנן קיימינן הכא לר"א, ולדידי' ס"ל דיש תשלומין לסוכה ואיכא למיפרך מה לכל הני שכן אין להם תשלומין תאמר בסוכה שיש לה תשלומין. ועי' בפסחים ו' דקאמר שם דמהאי טעמא חגיגה אינה דוחה שבת משום דיש לה תשלומין אך הדבר ניחא מאד על פי דברי הרשב"א הנ"ל דכיון דס"ל לר"א אין עושין סוכה בחוש"מ, שוב לא מהני תשלומין לעשיית הסוכה דאם לא עכשיו אימתי, ומעתה שוב נסתר הראי' שהבאנו, די"ל דבאמת עושין בחוש"מ, וממילא סוכה גופה לא ד"ש דליכא למילף מכל הני דיש למיפרך תאמר בסוכה שיש לה תשלומין וכנ"ל וממילא איצטריך קרא למילה דד"ש. אך באמת הדבר נכון מאד דשם בסוגיא אמרינן מצה וכל מכשירי' ד"ש דברי ר"א, מ"ט יליף ט"ו ט"ו מחה"ס, ואי נימא דסוכה לא ד"ש יקשה גז"ש למאי אתא, ואי"ל דאתא למאי דדרשו רבנן בסוכה שם דלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, דהא באמת ר"א פליג עלייהו וס"ל די"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, ומוכרחין אנו לומר דסוכה ד"ש, וע"כ דאין עושין בחוש"מ כנ"ל.

והנה בסוכה שם אמרינן מ"ט דר"א אמ"ק בסוכות תשבו, תשבו כעין תדורו, מה דירה ביום ובלילה, אף סוכה ביום ובלילה, ורבנן כי דירה, מה דירה אי בעי אכיל, אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי כו', וכתבו התוס' שם בירושלמי יליף ג"ש נאמר כאן תשבו ונאמר להלן ופתח או"מ תשבו שבעת ימים, מה ישיבה שנאמרה להלן עשה בו לילות כימים אף ישיבה האמורה כאן כו' עי"ש, וכתבו המפרשים דבאמת איצטריך ר"א להג"ש ולא סגי בטעמא דקאמר בגמ' תשבו כעין תדורו, דא"כ מי שאין רגיל לאכול כ"א סעודה אחת ביום כמו אפוטרופוס, לא יתחייב לאכול בסוכה כ"א סעודה אחת ביום אבל מג"ש ילפינן שפיר דבעי' ב' סעודות בכל יום, והנה יש עוד נפ"מ בין הטעמים הללו, דלטעמא דקאמר בגמ' דר"א יליף מתשבו, בודאי איצטריך לר"א גם הג"ש דט"ו ט"ו מחהמ"צ, דאי מתשבו ה"א כיון דאין הכתוב מחייבו יותר מכפי הרגלו, א"כ מי שאכל ערב סוכות ואינו רגיל לאכול כ"א פעם אחת ביום אינו מחויב לאכול בסוכה, אולם מהג"ש דתשבו ממילואים ילפינן שפיר לחייבו בהכרח לאכול ב' סעודות בכל יום, וכן אם אכל עחה"ס מחויב לאכול בלילה ולא איצטריך ליה לג"ש דט"ו ע"ו מחה"מ נילף דחייב בלילה הראשון. וכל זה פשוט.

ומעתה יתבאר המשך שתי השאלות ששאל אפוטרופוס של אגרה"מ, דמתחילה הי' סבור דר"א יליף לי"ד סעודות מתשבו כעין תדורו, ולפי' זה כיון שאינו רגיל לאכול כי אם פעם אחת ביום אינו מחויב לאכול יותר מכפי הרגלו, והשיב לו ר"א דחייב לאכול ב' פעמים ביום והיינו דיליף מג"ש דתשבו ממילואים, ולפי זה אייתר לי' הגז"ש דט"ו ט"ו, וע"כ דאתא למילף מצה מסוכה דדחי שבת כדאמר בשבת שם, ויקשה סוכה גופה מנ"ל דדחי שבת, ואי מג"ש דשבעת ימים מלולב, הא הג"ש אינה מופנה משני צדדים ואיכא למיפרך סוכה יש לה תשלומין כנ"ל, וע"כ דס"ל לר"א דאין עושין סוכה בחוש"מ ואין לעשיית הסוכה תשלומין, ולפי זה נולד לאפוטרופוס ספק חדש אם יכול לצאת מסוכה לסוכה דאולי לא דמי לאין עושין סוכה בחוש"מ כיון דמעיקרא ישב בסוכה הראוי' לשבעה, והשיב לו ר"א דאסור דחד טעמא הוא עם הא דאין עושין סוכה בחוש"מ והיינו שצריך לישב כל שבעה בסוכה אחת. ואתי שפיר ודו"ק, וכל זה לפלפולא בעלמא.

(שם ע"ב) ת"ר מעשה ברא"ל שהלך להקביל פני רבו ר"א בלוד, א"ל אילעאי אינך משובתי הרגל שהי' ר"א אומר משבח אני העצלנים שאינם יוצאים מבתיהם, שנאמר ושמחת אתה וביתך, איני והאמר ר"י מנין שחייב אדם להקביל פנ"ר ברגל וכו', והרמב"ם פ"ה מה' ת"ת ה"ז, הביא הא דר"י סתם ולא חילק כדמחלקינן בגמ' בין אזיל ואתא ביומא או לא, וכתב הכ"מ דמשמע לרבינו דדוקא ר"א הוא דס"ל לחלק אבל רבנן פליגי עלי'. ולענ"ד איני מבין דמנ"ל שיש מי שחולק על ר"א דלא מצינו, והנ"ל דדעת ר"א שמשבח העצלים הוא משום דס"ל אשה בעלה משמחה, ופרש"י קדושין ל"ד אין חובת השמחה תלוי' בה אלא על בעלה שישמחנה, וכ"כ כתב רש"י כאן ד"ה אינך משובתי הרגל הואיל ולא עמדת בביתך אצל אשתך, אולם למ"ד אשה מחויבת בשמחה, בודאי אין לחלק בהכי בין אזיל ואתא ביומי', והרמב"ם פי"ד מ"ה מעשהק"ר הי"ד פסק אחד האיש ואחד האשה עוברים בבל תאחר, וזה כמ"ד אשה חייבת בשמחה כמבואר ר"ה ו' וכ"כ הלח"מ שם, ולשיטתו א"ש מה שהשמיט החילוק שבגמ'. וק"ל. וכעת מצאתי בפי' ר"ח ר"ה ט"ז בהא דר"י הנ"ל דגרים אמרת חייב להקביל פנ"ר ברגל ונסיב לי' קרא לחדש ושבת, ל"ק כאן בשרבו במקום קרוב כאן במקום רחוק עי"ש. והנה ודאי דמקום רחוק נקרא מחוץ לתחום כדילפינן לענין תח"ש, וא"כ לא הדר ואתא ביומי' ומ"מ ברגל חייב להקביל פנ"ר, ויתכן דהרמב"ם הי' לו ג"כ כגירסת ר"ח. וא"ש בפשוטו.

(שם) ת"ר מעשה בר"א ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן ברא"ל, וכו' עי"ש היטב, מצאתי בכי"ק של אאמו"ר זצ"ל שכתב בזה וז"ל נלע"ד לפרש בהקדם מה דאיתא ביומא כ"ו אמר רבא לא משכ"ל צורבא מרבנן דמורי אלא דאתא משבט לוי או מיששכר, לוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, וכתבו התוס' שם אהא דמקשה ואימא יהודה, דכתיב יהודה מחוקקי, יש מקשי' אמאי לא מייתי מדכתיב. בתורה לא יסור שבט מיהודה כו', וי"ל דההוא בברכה כתיב, אבל מהאי קרא מייתא שכך הוא שביהודה יש מחוקקים ע"כ. ותירוץ זה הוא דוחק כמש"כ מהרש"א דנהי דבברכה הוא כתיב וכי לא נתקיימו הברכות ח"ו [וביותר תימה דגם יורו משפטיך ליעקב בברכות כתיב, אך י"ל עפמש"כ רש"י בחומש עהפ"ס הנ"ל ראויין אלו לכך, עי' בשפ"ח.] ובפרט כי מזה הפסוק לא יסור לא שייך תירוץ הגמ' אסוקי שמעתא כו' דודאי כשברכם יעקב לא ברכם שלא יכוונו אליבא דהילכתא, והנכון כמו שתירץ מהרש"א שם דקרא לא יסור שבט בשררה של מלכות משתעי עי"ש. והשתא נלע"ד לומר דר"א לא רצה להורות מה שלא שמע מרבו כי ירא פן לא סלקא לי' שמעתא אליבא דהילכתא כיון שלא הי' משבט לוי ואע"ג דאיתא במדרש הובא בילקוט פ' חוקת שמרע"ה בשעה שעלה למרום שמע שהקב"ה אמר אליעזר בני אומר פרה בת שתים והתפלל יה"ר שיצא זה מחלצי כו' ע"כ, אך באמת ר"א לא הי' לוי ומסתמא הי' מבנותיו, וע"ז לא קאי הברכה יורו משפטיך רק למי שהוא לוי כדכתיב ואת בניו לא ידע, וגם אם הוא משבט יששכר הי' מסופק לכן לא רצה להורות מה שלא שמע מרבו, ומלישנא דרבא דאמר צורבא מרבנן דמורי, משמע דקאי אף על הוראות או"ה, אמנם לכאורה אין הכרח מהפסוק כדברי רבא דקאי אכל הוראות דקרא לא אמר רק יורו משפטיך, וכן מבני יששכר יודעי בינה לעתים דקאי אקידוש החודש וי"ל דדוקא בד"מ דאיקרי משפט, וכן קדה"ח דאיקרי גם כן משפע ובעינן בהו דיינים מומחים סמוכים עי' בטוחו"מ סי' א' משא"כ בהוראת אסו"ה דביחיד סגי אין קפידא ואף משאר שבטים יכולים להורות לכן כששאל יוחנן את ר"א מהו שאפרוש כו' ור"א לא רצה להורות מטעם הנ"ל אך מאן יימר דקאי אף על אסו"ה כמו שאלה זו אם מותר להוסיף על אהל עראי בשבת, לכן א"ל מימרא שיבין יוחנן מזה דע"כ קאי דוקא על אסו"ה, וא"ל אין לך כל שבט ושבט שלא יצא ממנו שופע, אם כן היו שופעים בד"מ מכל השבטים, וע"כ צ"ל, בהיפך דבד"מ שהוא בב"ד מומחין אין קפידא אף משאר שבעים, כי אלהים נצב בעדת וכו' משא"כ באו"ה שהוא ביחיד, הוא דוקא, משבע לוי או יששכר, אך לפי שיש להקשות ע"ז דע"כ אין קפידא בשבט לוי או יששכר דכתיב נמי לא יסור שבע מיהודה, ואם כן ע"כ לא בא הכתוב למעט רק שבט לוי או יששכר, ומקרא דיהודה מחוקקי ידע לתרץ תירוץ הגמ' אסוקי שמעתא כו' רק על הקרא לא יסור לא שייך תירוץ הנ"ל כמש"כ לעיל דודאי ברכם יעקב שיהיו מכוונים ההלכה, לכן כשחזר ושאל ממנו מהו, שאפרוש כו' וראה שהוא רוצה שיאמר לו, ומסתמא לא ניחא לי' בתירוצו, והיינו משום דקש"ל מלא יסור כו' ואמר לי' ר"א עוד מימרא שיבין תירוץ גם ע"ז והיינו אין לך כל שבט כו' שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים ורמז לו תירוץ המהרש"א דההוא בשררה של מלכות הוא דכתיב, וע"ז מסיים שפיר לא מפני שהפליגו בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם ור"ל דמה שאמר לו מימרות הנ"ל אין בהם הפלגה בדברים שהשיאו לדבר אחר אלא מפני שלא אמר כו' ובמימרות הנ"ל פירש לו הטעם מדוע לא אמר מה שלא שמע מרבו וכו', עכ"ד הנחמדים.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה