אור ברסלב
משאת בנימין (אייזנשטדט) מסכת יומא. › דף יח

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת יומא. · דף יח

דף יג

מסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה כו' משביעין אנו עליך כו' שלא תשנה כו', בתשו' ח"ס חאו"ח סי' קע"ו הביא קושיא חמורה ע"ז שהקשה לו הגאון מו"ה בונם ז"ל, הא לדעת הצדוקים דצריך ליתן הקטורת על האש מבחוץ, ה"ל נשבע לבטל את המצוה, ואינו חל אפילו בכולל. לדעת הרז"ה שלהי פ"ג דשבועות. והשיב הח"ס די"ל דידוע הי' לחכמים דהצדוקים אינם מודים בדרשא דלהרע או להיטיב דמיני' ילפינן דאין נשבעין לבעל המצוה, או לכל הפחות ס"ל לצדוקים דבכולל חל כו' ושוב כתב בזה והנ"ל דלא לחנם האריכו לומר ואתה שלוחינו ושליח ב"ד משביעים כו', ומה צורך לזה, אלא משום דכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ע"י ב"ד כמש"כ התוס' יומא י"ב ע"ב ד"ה כה"ג, והצדוקים מודים שאין עבודת יוה"כ כשירה אלא בכ"ג, ושלוחי ב"ד מתנים עמו שאם ישנה דבר אינו שלוחם, פי' אינו כה"ג נמצא העבודה פסולה, ומיהו בלא שבועה לא היו יכולים להתנות זאת, דמ"מ לדעתו לא יפסיד, דאם יכנוס אחר שאינו צדוקי ויקטיר בפנים עבודתו פסולה, לדעת הצדוקי, ואם יכנוס הוא ויקטיר בחוץ ולא יהי' כה"ג עבודתו פסולה, ואין הפסד, על כן השביעוהו ע"ז דעל חנם לא יעבור על השבועה, ולפי ענ"ד תירוץ נכון ואמת הוא, עכ"ד.

ולענ"ד אין תירוצו מספיק, דמהיכא תיתי לומר שיבחר לו לעבוד עבודה פסולה בכדי שלא יעבור חבירו לעבוד עבודה פסולה, ופי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ובודאי גם הצדוקים יודו בזה דזה הוא סברא פשוטה, ועוד דאיסורא דידי' שיעבור על דעת משלחו נפיש מאיסורא דכה"ג אחר שיעשה כמצות חכמים, דאילו אם יכנוס אחר אין בידו עבודה פסולה כ"א במעשה הקטורת שפסולה לדעת הצדוקים ואילו הוא אם יעשה כדעתו הנכזבה הלא בזה נסתלק מהיות כה"ג, וכל עבודתו שיעבוד ביוה"כ פסולות שאינם כשירים אלא בכה"ג, וא"כ מה צורך להשביעו.

לזאת נלע"ד ליישב קושיא זאת, דלכאורה יש להבין במאי שכתבו התוס' הנ"ל דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירושלמי דריש לה מקרא, דהלא בודאי יש איסור דאורייתא לסלק הכה"ג מטעם מעלין בקודש ואין מורידין כדאיתא בסוגיא שם, ועי' בטו"א מגילה ט' שהאריך להוכיח דהא דמעלין בקודש ואין מורידין הוא דאורייתא כדילפינן בזבחים צ"ט מקרא והקמת את המשכן כמשפטו, ובהוריות י"ב גמרינן דכה"ג שעבר מחמת מומו מ"מ מצות כה"ג עליו, וכתב טו"א שם דהא ג"כ מטעם אין מורידין, ועי' בס' תוספות קדוש' יומא י"ב בזה, וא"כ למ"ד בתמורה ד' ה' דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, איך משכחת לה דכ"ג מסתלק בפה, הא עבר אמימרא דרחמנא בזה, ונשאר בקדוש', אך באמת לק"מ דמשכ"ל בכה"ג שנשא נשים בעבירה או מטמא למתים או מפגל בקדשים דבו אין מצוה לקדשו דמעשיו גרמו לו להורידו מקדושתו, וכדאיתא כיו"ב באו"ח סי' קכ"ח ובזה שפיר מסתלק בפה, ובזה שפיר מועיל התנאי עם הכה"ג לפי מאי שאנו חושדין אותו פן הוא צדוקי ושפיר יכולין לסלקו דאם ישנה אינו עוד כה"ג ועבודתו פסולה וז"ב.

אולם עדיין אינו מספיק דהא לפי מאי דאנו חוששין פן הכה"ג נטה דעתו לדעת הצדוקים אם כן דרכו ישר בעיניו לתקן הקטורת מבחוץ אם כן שוב יש איסור דאורייתא לסלקו מטעם דאין מורידין מקדושתו כי חף הוא מפשע לדעתו, ואי עביד לא מהני אם כן נשאר בקדושתו כה"ג אף לאחר שסלקוהו ומה מהני התנאי הנ"ל, אכן למ"ד דאי עביד מהני מסתלק שפיר מכה"ג על ידי התנאי, אך אולי ס"ל להכה"ג כמ"ד אי עביד לא מהני, והתנאי לא מהני. לזאת עשו תקנה שניה להשביעהו שלא ישנה דאז באים עליו ממ"נ, דהנה בהגמ"ר סוף שבועות פסק דהנשבע שלא למכור או שלא ליתן דבר ועבר ומכר ונתן אין במכירתו ומתנתו כלום מטעם אי עביד לא מהני, וכוותי' פסק הרמ"א ביו"ד סי' ר"ל ועי' בסמ"ע סי' ר"ח שהסכים ג"כ לדעת הגמ"ר, ויישב דעתו מכל קושיות שהקשו עליו, ולפי"ז בהשבועה שהשביע את הכה"ג אם יעבור על השבועה ויעשה כהצדוקים לתקן מבחוץ לא מהני מעשיו, והוה כאילו נתפזרו הקטורת מעצמם ע"ג הגחלים דלא עשה ולא כלום. להך דעה דא"ע לא מהני, ועי' תוס' תמורה ד' ע"ב ד"ה רבא אמר ודו"ק.

אולם בהשבועה לחוד לא סגי דאולי סובר הכה"ג דאע"מ, ויבחר לו לעבור על השבועה בכדי לעמוד על דעתו ולקיים שיטתו דהרבה דחקו הצדוקים עצמם להעמיד דבריהם. אך אי סובר דאע"מ אם כן שוב מועיל שפיר התקנה הראשונה דהתנה עמו אתה שלוחינו ואם תשנה איננו שלוחם ומסתלק בפה, והגם דלפי דעתו עוברים בזה איסור דאורייתא בהא מורידין אך לפי דעתו דאע"מ שפיר מועיל הסילוק, ואם כן ממ"נ חד מהנך תרי תקנות מועיל שפיר שלא יוכל לשנות דאי סובר אע"מ ואז לא מועיל השבועה אז מועיל התנאי, אך אז מועיל השבועה, וא"ש היטב דהוצרכו לב' תקנות, ודו"ק.

ובדברינו יתיישב לנכון דעת הרמב"ם בפ"א מה' עבודת יוה"כ שהעתיק המשנה כצורתה, אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח ב"ד, ותמה ע"ז בת"ח דבגמ' י"ט איתא לימא תיהוי תיובתא דר"ה ברד"י דאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, ה"ק לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב"ד. והרמב"ם השמיט זה והעתיק המשנה כצורתה, אמנם לפי הנ"ל ניחא דבאמת ס"ל להרמב"ם דהגמ' לא מקשה מידי מהא דאמרו לי' ואתה שלוחינו ושליח ב"ד על הא דר"ה דאף אי כהני שלוחי דרחמנא בהקרבת הקרבנות, מכל מקום עיקר התמנותו של כה"ג והסתלקותו תלוי בב"ד וכמש"כ התוס' הנ"ל, ובזה גילו לו אוזן שאם ישנה אינו שלוחם כמש"כ ח"ס. רק עיקר קושית הגמ' היא לפי מאי דאיתא במשנה מסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה והעלוהו לעליית בית אבטינוס, והשביעוהו, ומשמע דזקני כהונה השביעוהו ואמרו לו אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח ב"ד, ובודאי יתפרש תרווייהו בחד גוונא דאנו שלוחי ב"ד בעינן הקרבת הקרבנות, כמו ואתה שלוחינו ושליח ב"ד, וע"ז מקשה שפיר מהא דר"ה דכהני שלוחי דרחמנא נינהו, והוצרך לתרץ ה"ק וכו'

אולם הרמב"ם השמיט להא דמסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה, והוא ע"פ מה שכתב בפהמ"ש שם דזה לדעת האומר שהוא מן העבודות הקשות, שבמקדש, ועוד נבאר בתחילת מנחות שאין הדבר כן אלא כמו שאמרו שם מלא חפניו כדחפני אינשי, אם כן הא דאמרו לו אנו שלוחי ב"ד, רק הזקני ב"ד אמרו כן, וע"כ הפירוש אנו שלוחי ב"ד בענין השבועה ולפי"ז לא מקשה הגמ' מידי, ע"כ העתיק הרמב"ם המשנה ככתבה וא"ש ודו"ק.

ובאופן אחר בדרך פלפול נ"ל ליישב קושיא הנ"ל אמאי הוצרכו חכמים לב' התקנות, ויתורץ ג"כ קושית הח"ס הנ"ל דמה שתירץ הח"ס דקים להו לחכמים דאינם מודים בדרשה דלהרע או להטיב, הוא דוחק, אטו הצדוקים יש להם שפה אחת ודברים אחדים בדרשת הכתובים, כ"א דורש מקרא לעצמו כפי העולה על רוחו, ואין קץ לאמרי רוח, ודילמא הכה"ג הזה דורש הדרשה דלהרע או להיטיב, ובפרט לפי מאי דיליף הגמ' בנדרים ט"ז ע"ב דאין נשבעים לבטל את המצוה דכתיב לא יחל דברו, דברו אינו מיחל, אבל מיחל לחפצי שמים, וזהו דרשא פשוטה יותר מדרשא דלהרע או להיטיב דאיצטריך למידרשיה מריבוי ומיעוט או מתיבת או' כדאיתא בשבועות כ"ו, ובאמת האי קרא בקרבן שבועה מיירי ועיקר ילפותא מלא יחל דברו, למיפטרי' מלאו דשבועה כדאיתא בנדרים שם, ואולי האי צדוקי מודה גם כן בדרשא דלא יחל דברו, [ובאמת תימא על הח"ס שלא הביא האי קרא] והנ"ל יישב הכל בעזה"י, דהנה בהא, דיליף בנדרים שם דאין נשבעים לעבור על המצות מלא יחל דברו, לכאורה יש לעורר דבת"כ דריש מהאי קרא לעשות הבטאה כשבועה ופירש בהתוה"מ מדלא אמר לא יחל שבועתו, היינו שגם מבטא שהוא הדבור הנפלט מתוך רגשת נפשו הוא שבועה, א"כ אצטריך קרא להאי דרשא, ואין לומר דהכא מן וו של דברו דריש דלימא קרא לא יחל דבר שמ"מ תרתי, ומצינו כיו"ב בברכות י"א דקאמר לימא קרא בשבת ובלכת, עי"ש, אך באמת אין זה דומה להתם דאי הוה כתיב דבר הוה מפרשין פירושו שלא יחל שום פרט מן השבועה, כמו "לא חסרת דבר" והרבה כיו"ב, ולא הוה ידעינן הבעאה כשבועה, וא"כ איצטריך קרא דדברו להאי דרשא, ובאמת מבואר שם בסוגיא דהאי דרשא קאי גם לפי המסקנא עי"ש,

אך באמת ניחא דהא בספרי שם יליף רע"ק מן ככל היוצא מפיו יעשה לעשות הבעאה כשבועה, וא"כ י"ל דרב ושמואל סברי כרע"ק, וצ"ל לפי"ז דלר"א ילפינן דפטור מקרבן דשבועה וג"כ מלאו דשבועה שניהם מקרא דלהרע או להיטיב, דשקולין הם ויבואו שניהם עי"ש בסוגיא, אבל רע"ק, ס"ל דאיצטריך קרא בפ"ע למיפטרא מלאו דשבועה כדאיתא בסוגיא שם וילפינן מלא יחל דברו, וא"כ לא יליף מהכא לעשות הבטאה כשבועה רק מקרא אחר מכל היוצא מפיו יעשה.

והנה צריכים אנו להבין מדוע לא ניחא לי' לר"א למילף הבטאה כשבועה מהאי קרא דיליף ר"ע מכל היוצא מפיו, ובמאי פליגי ר"א ור"ע, והנ"ל לומר בזה דודאי הא דיליף ר"ע מככל היוצא מפיו, לא ממשמעותי' דקרא יליף לה, דקרא משתמע שפיר שהוציא מפיו שבועה, וארישא דקרא קאי דכתיב או השבע שבועה רק מיתורא דקרא יליף לה דלא איצטריך האי דיוצא מפיו דהוה מצי למכתב לא יחל ויעשה, ואתא לרבות הבטאה, אולם לכאורה לא יתכן זה דהא דרשינן בפ"ק דנדרים מככל לרבות ידות נדרים, ובירושלמי דריש לנדר שהותר מקצתו הותר כולו, כדאיתא בר"ן שם, א"כ לא מיותר קרא אך באמת ניחא לר"ע לשיטתו דס"ל בסוטה ג' דלה יטמא מצוה, ודריש מן יתורא דיטמא ואם כי גוף הקרא איצטריך למאי דדריש שם לה יטמא ואינו מטמא לאברי', אך א"כ לימא קרא לה, ולישתוק, יטמא ל"ל שמ"מ עי"ש, ומבואר דר"ע ס"ל דלא אמרינן פרשה שנשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, רק מה דמצינו למידרש דרשינן, וא"כ ה"נ דכוותיה, דהגם דככל איצטריך לרבות ידות נדרים או לנדר שהותר מקצתו, מ"מ דרשינן סיפא דקרא היוצא מפיו לעשות הבעאה כשבועה. אבל ר"א יסבור כר' ישמעאל בסוטה שם דפרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ואיידי דכתיב לה כתיב יטמא, וא"כ ה"נ איידי דכתיב ככל דאיצטריך, כתיב נמי היוצא מפיו, ולא שמעינן מזה דהבטאה כשבועה, והוצרך למילף מן לא יחל דברו דיליף לה שפיר ממשמעותיה. היוצא מכל האמור דלפי סוגית הש"ס בנדרים דאיצטריך קרא דאין שבועה חלה על דבר מצוה למיפטרי' מלאו דשבועה ילפינן זה מן לא יחל דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים, דלא מצינו למילף מהאי קרא כ"א למ"ד דלא אמרינן פרשה שנאמרה וכו', אבל למ"ד דנשנית בשביל דבר שנתחדש בה אין לנו קרא דאין השבועה חלה על דבר מצוה, וכאמור.

ומעתה נחזור לענינינו הא דהשביעו את הכה"ג שלא ישנה כו' דאם ס"ל להכ"ג כר"י דנשנית בשביל דבר שנתחדש בה, א"כ יש תועלת בהשבועה דלפי האי סברא ע"כ דס"ל שבועה חלה ע"ד מצוה וכנ"ל, אמנם דילמא ס"ל כר"ע א"כ ס"ל דאין השבועה חלה ע"ד מצוה לזאת הקדימו לו לומר ואתה שלוחינו ושליח ב"ד והיינו אם ישנה אינו שלוחם וכנ"ל, רק דזה אינו עולה רק למ"ד דנשנית בשביל דבר שנתחדש בה ואולי ס"ל כר"י לכן השביעוהו ג"כ דאז ממ"נ תצא חדא מהנהו תרי תקנתא מהני ומועיל שפיר שלא יעבור על דעת החכמים.

ונבאר דבר זה דהנה במאי שכתבו התוס' יומא י"ב שהבאנו לעיל דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה, פליג הטו"א מגילה ט' עלייהו, והקשה עליהם דהא ודאי כה"ג אע"פ שעבר ממשיחתו בקדושתי' קאי דהא תנן פ"ג דהוריות ט' משיח שעבר ואח"כ חטא, מביא פר, ושם י"ב פשיט דמשוח שנצטרע אסור באלמנה, אלמא משוח שעבר אכתי בקדושתי' קאי, הילכך נ"ל לפרש דהא גופי' דאמרה תורה משוח שעבר בקדושתי' קאי הוא מה"ע גופי' דמעלין בקודש ולא מורידין כו' עי"ש היטב, ובס' תוס' קדושה יומא י"ב שם יישב דעת התוס' וכתב דיש לחלק דקרא לא קאי אלא אכה"ג שנתמנה להיות כ"ג לעולם ונחתי לי' קדושת הגוף מעיקרא לגמרי, אבל זה שמתחילה לא נתמנה אלא לזמן עד שיטהר הראשון לאחר שעבר הזמן ונטהר הראשון יכולין להפקיע קדושתי' דמעיקרא לא נחתא לי' קדושת הגוף אלא עד זמן, והא למה זה דומה להקדיש כלי להשתמש לבדה"ב לשנה, לאחר זמן פקע קדושתי', ואפשר דמעיקרא לא היו אומרים בהדי' שממנים אותו לזמן, ומשו"ה בעי סילוק בפה כו' עי"ש, וע"פ דבריו נראים דברי הח"ס הנ"ל דמאי שאמרו ואתה שלוחינו כו' רמזו לי' דאם ישנה אינו שלוחם מעתה, והיינו דודאי דעת הממנים אותו הוא רק באופן שיעשה כמצות חכמים ולא יעבור על דעת הממנים אותו בענין עבודה אבל אם יעבור אינו שלוחם מני אז והלאה, לזאת גילו שהוא רק שלוחם ואם ישנה אינו שלוחם, ועי' בנדרים ל' בסוגיא דבר פדא, ועי' באה"ע סי' נ' בענין קלקל המשודך מעשיו עי"ש.

והנה נ"ל להביא ראיה לדעת התוס"ק דבנתמנה לזמן לאחר שעבר הזמן יכולין להפקיע קדושתי', מהא דאיתא בת"כ פ' שמיני עהפ"ס ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן כו' מכאן אמרו אין הכהנים מטמאים למתים, שהרי אלו"א כהנים היו ולא נטמאו, מי נטמאו להם הלוים וכתב ע"ז הקרבן אהרן דה"ק שאם יש מי שיטמא להם אינם מטמאים הכהנים, ובחידושי הצרפתים מצאתי שפירושו שאין הכהנים בעת משיחתם מטמאים לקרוביהם שחשובים אז ככה"ג ולזה אמר להם אל יפרמו וכו' ועי' בדול"צ דרוש י' ד' נ"א שהביא בשם הזית רענן שדחה לפירושו של הק"א והסכים לפירושו של הצרפתי עי"ש עוד, ועי' לעיל בחיד' על דף ג'. והנה לפירוש הצרפתי דבנ"א בעת משיחתם דינם ככ"ג הרי מצינו דאחרי כן הי' דינם ככהנים הדיוטים דהכי דריש פ' אמור התיר להם טומאת קרובים מז' מתים, וקשה איך נפקע קדושתם בכדי, וע"כ כיון דלא נתקדשו רק לזמן היינו בעת משיחתם שפיר נפקע קדושתם ממילא וכדעת התוס"ק, וזו ראי' נכונה.

אמנם בדול"צ שם כתב בכוונת הת"כ שהכריע כר' ישמעאל שסובר לה יטמא רשות, וקאמר מכאן אמרו אין הכהנים מטמאים לקרוביהם, פירושו שאין עליהם חובה אלא רשות, שאלמלי היה חובה היה משה אומר להם, אבל כיון שהוא רשות לא רצה לטמאם מחמת קרבנות, ולפי"ז נדחה הראי' הנ"ל, וכבר מבואר לעיל דפלוגתא דר"ע ור"י בסוטה תלוי' א"א פרשה וכו', ואחרי תוצאות הענינים האלו יתיישבו לנכון מה שעמדו הא דהצורכו לב' התקנות, דהא בהתקנה ראשונה שאמרו לו ואתה שלוחינו לא סגי דשמא ס"ל להכה"ג כדעת עו"א דכ"ג אע"פ שעבר אכתי בקדושתי' קאי, ואם כן יכול לעבוד שלא מדעתם, ואי משום דהוה כמו שמינוהו לזמן דהיינו כל זמן שיקיים דעתם, דילמא ס"ל דקדושת הגוף היא דלא פקעה בכדי אף בהקדישו לזמן, ואין לומר הרי מצינו באלו"א שהי' דינם ככ"ג ביום משיחתם ומכל מקום פקעה קדושתם כנ"ל ע"פ פירוש הצרפתי, דילמא ס"ל כדעת הדול"צ דהא דלא נטמאו אלו"א משום דלה יטמא רשות ומעולם לא הי' דינם ככ"ג, אך אם כן הרי ס"ל כר"י דפרשה שנאמרה וכו' אם כן לפי"ז מועיל שפיר השבועה דאין לנו מקרא ללמוד דאין שבועה חלה ע"ד מצוה, דקרא דלא יחל איצטריך להא דדריש בספרי לעשות הבטאה, וכיון דאין לנו הכרע איזה מב' הדרשות עיקר, ממילא השבועה חלה ע"ד מצוה, כפשטא דקרא, או השבע שבועה שדומה לנדרים, ואף דיסבור כר"ע דדריש לה מככל היוצא וכו', ואייתר לי' דברו, ז"א לשיטתו דפרשה וכו', אין לנו ללמוד מזה לעשות הבטאה כשבועה וכנ"ל ואם כן השבועה חלה עד"מ. וכן השבועה לחוד לא סגי, דדילמא ס"ל כר"ע ויליף דאין השבועה וכו' מקרא דלא יחל דברו, אם כן מועיל שפיר הא דאמרו לו שאם ישנה אינו עוד כ"ג ומסתלק בפה, דיהי' מוכח מאלו"א דבנתמנה לזמן מסתלק בפה וכאמור, וממ"נ חדא מב' תקנות מהני. ודו"ק.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה