משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת יומא. · דף יג
שם בגמ' ומי סגי לי' בתקנתא, ביתו אמר רחמנא והך לאו ביתו היא, דמקדש לה, וכו' ושקיל וטרי בזה ומסיק אלא דאמר לה הר"ז גיטך ע"מ שלא תמות חבירתך, אי לא מייתא חברתה מיגרשא ואי מייתא הא קיימא הא, ופריך ודילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ואיגלאי מילתא למפרע דגיטא דהא לאו גיטא הוא ועביד עבודה בשני בתים, ומסיק אלא לחדא אמר הר"ז גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אמר הר"ז גיטך ע"מ וכו' עי"ש. והקשה בעל ש"א ל"ל למיעבד כולי האי לקדש ולגרש בתנאי, לוקמי שיקדש לחוד בתנאי דהיינו שיקדש האחרת בתנאי אם תמות חברתך ולאשתו יגרש בתנאי על מנת שאכנס לבהכ"נ ואי מייתא עייל לבהכ"נ ומשני לי' גיטא למפרע והאחרת נתקדשה, ואי לא מייתא לא עייל לבהכ"נ ותירץ דמצינו פלוגתא דתנאי בעירובין לו דאיו ס"ל אליבא דר"י אין ברירה, דתני איו אין אדם מתנה על שני דברים כאחד וכו', ומבואר ברש"י גיטין כ"ה דענין ברירה לא דמי לשאר תנאים, דשאני התם שבידו לקיימם ובדבר שבידו ל"ש ברירה. ובר"ן שם כתב עוד דאף במה שאין בידו, מ"מ באינו מחוסר מעשה רק כמו למשל שישתוק אבא יעו"ש, יש ברירה. נמצא דענין ברירה לא שייך רק בדבר שאינו בידו ותלוי במעשה, ומעתה ניחא דבגוונא דהש"ס דמגרש להאחרת ע"מ שלא תמות חברתה ל"ש ברירה, אף שאינו בידו כיון שאינו מחוסר מעשה וכן בזו שמגרשה ע"מ שאכנס לבהכ"נ אף דמחוסר מעשה מ"מ הוא בידו, משא"כ אי הוי מוקי הש"ס שיקדש האחרת בתנאי מוכרח התנאי להיות ע"מ שתמות חברתך, א"כ הוה דבר שאינו בידו ומחוסר מעשה ובזה ס"ל לר"י דאין ברירה ואנן אליבי' קיימינן כו'. ושוב הקשה הגאון הנ"ל כל הטורח למה לקדשה להאחרת ויאמר ה"א מקודשת לאחר שתמות, חברתיך דבאותה רגע שמתה חלו הקדושין דבכה"ג לא תליא בברירה כיון דחל לאחר הברירה כמבואר בב"ק בסוגיא דצנועין, והיא באמת קושיא עצומה מאד.
והגרע"א ז"ל כתב ליישב קושיא זו העצומה שנשאל הגאון שתי שאלות במה דקיי"ל אין קונין בשבת:
א) אם מכר לו חפץ מער"ש במשיכה או בכסף ואמר תקנה לך למחר דבשבת נגמר הקנין רק בההיא שעתא לא עביד מידי אם גם זה אסור בשבת. ב) את"ל בזה אסור משום דגמר הקנין בשבת, אכתי מיבעי במכר לו ער"ש במעכשיו בתנאי שיעשה כך וכך אם מותר לקיים התנאי בשבת שעי"ז נתקיים הקנין למפרע? והשיב דיש להוכיח מגמ' הנ"ל דבדין הראשון אסור דגמר הקנין הוא בשבת אסור משום שבות אף דלא עביד מידי, ובדין השני דהקנין נגמר למפרע על ידי קיום התנאי שרי אף דקעביד מעשה קיום התנאי בשבת, מתוך קושית הש"א הנ"ל ומאוקימתת הש"ס נוכל ללמוד שני דינים הנ"ל עי"ש. איברא דלפי"ז קושית הש"א הראשונה במקומה עומדת, ומה שתירץ דע"כ יהיה התנאי על מנת שתמות ובכה"ג אין ברירה, ז"א דעדין קשה לקדש בתנאי על מנת שאכנס לבית הכנסת ולאשתו הראשונה יגרש ע"מ שאכנס לבית הכנסת ואם מייתא היא עייל לבה"כ ומגורשת למפרע והשניה מקודשת למפרע, ואי לא מייתא היא לא עייל והיא לא מיגרשה והאחרת לא מיקדשה, ול"ש בכה"ג אין ברירה כיון דהוא בידו, בשלמא אי אמרינן דגם בקיום התנאי הוה שבות א"ש דלא ניחא לאוקמא בכה"ג משום דהא ודאי מאי דאפשר למעט בשבותים עדיף, ואם כן בכה"ג כמה דמקיים התנאי דעייל לבה"כ גורם הגירושין והקידושין בב"א והוה ב' שבותים לכן מוקי שמגרש האחרת ע"מ שלא תמות חבירתך ולא הוה רק שבות א', משא"כ לפי השתא דקיום התנאי לא הוה שבות, מצי לאוקמי בכה"ג ולא הוה שום שבות, וממ"נ יקשה, דאי אמרינן דקיום התנאי הוה שבות קשה קושיא השניה של הש"א, ואי לא הוה שבות יקשה קושיא הראשונה עכ"ד. [ועי' בלוית חן שהביא ראי' דקיום התנאי לא הוה שבות מהא דאמר ריש ע"ז תנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית, אם ישראל מקבלים התורה ובשבת פ' ר"ע אמר רבא דכו"ע בשבת ניתנה תורה, חזינן דקיום התנאי בשבת שרי עי"ש].
ולענד"נ ליישב קושיתו של הגרע"א, דהנה הרמב"ם פי"ז מה' אס"ב הי"ב פסק דכ"ג אסור ליקח ב' נשים לעולם שנאמר אשה, אחת ולא שתים, והראב"ד שם השיג עליו, והרב המגיד ובעל מג"ע חתרו לישב דעת הרמב"ם יעו"ש. ולשיטת הרמב"ם ניחא קושית הש"א הראשונה, דהנה מבואר בנוב"י חלק אהע"ז סי' ע"ב דהא דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה, פירושו דשליחות בטלה, ולפי"ז להרמב"ם דכ"ג אסור ליקח ב' נשים הוה קדושי עבירה אם יקדש עוד אחת ואינם תופסין אם יקדש ע"י שליח, והנה מבואר בפ' המדיר ע"ד דבעינן תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח יעו"ש, וממילא תו לא מהני הכא תנאי כיון דא"א ע"י שליח לקדש השניה ודו"ק.
אמנם יש להבין אם כן דהך קידושין שמקדש הכ"ג עוד אחת הוה קדושי עבירה, איך אומרים לו לעשות עבירה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, ואף שמגרש אח"כ מכל מקום לעת עתה קודם הגרושין הוא עבירה. אך באמת לק"מ דהא אנן קי"ל כרבא בקידושין ע"ח דאפילו בחייבי לאוין קידש לחוד אינו לוקה בעל אח"כ לוקה שתים, משום דכתיב לא יקח ולא יחלל ואם כן הכא דאסור ליקח ב' נשים משום שנאמר אשה, הוא לאו הבא מכלל עשה ולא חמיר מלאו דבקידש לחוד לא עביד איסורא עד דבעל וא"כ לא עביד הכ"ג איסור כלל מה דמקדש עוד אחת אלא א"כ הדקל"ד דלא שייך בזה לומר אין שליח לדבר עבירה ואפשר להתנות תנאי.
אך באמת ניחא הכל רק נקדים דברי התוס' פ"ק דב"מ י' הצריכים ביאור, דהקשו מאי נפ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ואי בעי לא עביד, ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר קידש אינו לוקה בעל לוקה, וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין, א"נ י"ל דאף לרבא נפ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין כלל ע"כ. וצריך להבין דבריהם אלו דמשמע דלתירוץ שני אף בלא בעל אח"כ אמרינן אשלד"ע יבעל הקדושין, וקשה אמאי הא אכתי ליכא עבירה בקידש לחוד, ומאי אשלד"ע שייך כאן דהתוס' בעצמם כתבו ביבמות י' דבקידש לחוד ליכא איסור דאורייתא, ומספקא להו אם יש איסור דרבנן, וא"כ יקשה לפי מאי דמספקא להו לתשובת מהרי"ע ובמלמ"ל ה' מלוה ולוה אם באיסור דרבנן אמרינן אשלד"ע ואמאי לא פשטו מדברי התוס' אלו, וביותר קשה דבאמת יש ראי' מפורשת מסוגיא דסוטה מ"ד דבקידש לחוד אפילו איסור דרבנן ליכא [כמש"כ בפ"ת לאהע"ז סי' ז'] דאיתא התם מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, פרט לאלמנה לכ"ג וגוח"ל לכהן הדיוט וכו' לימא דלא כר' יוסי הגלילי וכו', אפילו תימא ריה"ג כדרבא דא"ר לעולם אינו חייב עד שיבעול וכו', והשתא אי נימא דמ"מ איסור דרבנן איכא הדק"ל מתני' דלא כריה"ג דאי ריה"ג ס"ל דאפילו בעבירה דרבנן חוזר כדאיתא שם והיא ראי' מוכרחת, וא"כ דברי התוס' בב"מ קשים להולמן.
ונראה לבאר כונת התוס' בדרך נכון דודאי גם התוס' ס"ל דליכא איסור כלל, ומ"מ כתבו שפיר דאי אשלד"ע אין חלין הקדושין, ובהקדם הגמ' במס' קדושין נ"א איתמר קדושין שאין מסורין לביאה, כו' אמר רבא בר אהינא אסברא לי כי יקח איש אשה ובעלה, קדושין המסורין לביאה הוי קדושין וכתב הרשב"א שם בחיד' דודאי גם אביי מודה לפשטא דקרא דבעי ראויין לביאה, רק דס"ל דזה דוקא למעוטי שאין מסורין לביאה מודאי כגוונא דמתני' שם בקידש שתי אחיות כאחת, אבל בקידש אחת מב' אחיות דכל אחת אינה אסורה אלא מספק, ס"ל הוו קדושין, ובתוס' שם כתבו אהא דרבא ס"ל לא הוו קדושין, וקשה הא ח"ל אינם ראויים לביאה, ותפסי בהו קדושין, ותי', דקשאמ"ל היינו היכא שאיסור הביאה בא ע"י הקדושין, ומקודם היתה כל אחת מהן מותרת, אבל ח"ל לא בא האיסור מחמת הקדושין, עי"ש, ולהבין פשט דברי התוס' מה חילוק יש בין זה לזה, צ"ל דידוע דמה שציותה התורה קדושין הוא כדי להתיר הביאה כמש"כ הרמב"ם ריש הל' אישות, דמשניתנה תורה נאסרה ביאה בלא קדושין, וא"כ בקדושין שאמ"ל, דהקדושין לא הועילו כלום, דאדרבה מיגרע גרע שע"י הקדושין נאסרה טפי, ס"ל לרבא דלא הוו קדושין [וגם אביי מודה לזה, רק מחלק בין ודאי לספק] משא"כ בח"ל דהאיסור הוא מקודם והקדושין הועילו למילתייהו, להפקיע איסור ביאה בלא קדושין, שפיר הוו קדושין.
והנה נראה ברור דמה שכתבו התוס' דבח"ל תפסי קדושין ולא מקרי קשאמ"ל, זהו דוקא היכא שקידש ע"י עצמו, אבל אם קידשה ע"י שליח בודאי מיקרי קשאמ"ל, לפי המבואר לעיל דכו"ע ס"ל דבעינן קרא כדכתיב כי יקח ובעלה, וא"כ בקידשה ע"י שליח א"א שיתקיים תרווייהו, דהא אם יבעל אח"כ יהי' למפרע קדושי עבירה [דהא קיי"ל קידש אינו לוקה בעל לוקה שתים] ויתבטלו הקדושין מצד אשלד"ע, וא"כ אפילו השתא שלא בעל, בעלו הקדושין מצד דהוי קשאמ"ל, וע"כ דברי התוס' דוקא בקידשה בעצמו שהביאה אינו סותר הקדושין ויכול להתקיים קרא כי יקח ובעלה, באם יבא אלי' באיסור, שהקדושין לא יתבטלו ע"ז, משא"כ ע"י שליח דהביאה סותרת הקדושין כנ"ל ודאי דאין מקום להקדושין אפילו כל כמה דלא בעיל, דלא מתקיים קרא. ולפ"ז נכונים היטב דברי התוס' בב"מ הנ"ל דכוונת התוס' דאי אין שלד"ע היינו כשיבעל אח"כ שיתהוה למפרע קדושי עבירה א"כ אין חלין הקדושין אפילו עתה שלא בעל, מצד דהוי קשאמ"ל כיון שאם יבעל אח"כ יתבטלו הקדושין למפרע ולא קרינן כי יקח ובעלה, ולעולם גם התוס' הכא מודים דבקידש לחוד ליכא שום עבירה אפילו דרבנן וכנ"ל.
ועפי"ז א"ש היטב התירוץ שאמרנו על קושית הש"א הראשונה דלא מצי לאוקמי כלל במקדש על תנאי, לפ"ד הרמב"ם דכ"ג אסור ליקח ב' נשים לעולם, וא"כ א"א לקדש ע"י שליח. דאף דעכשיו אין שום עבירה, מ"מ אם יבעל אחר כך יתהוה למפרע איסור גם על הקדושין ויתבטלו מצד אשלד"ע, וא"כ גם בשלא בעל בעלו הקדושין שע"י שליח מצד דהוי קשאמ"ל, ולפי"ז כיון דא"א ע"י שליח ממילא א"א להיות בתנאי וכנ"ל, משו"ה מוכרח לאוקמא שמקדש הכ"ג בעצמו לחלוטין וליכא בזה שום איסור אפילו דרבנן ואח"כ מגרש על תנאי, ומסוגיא זו ג"כ ראי' להרמב"ם דכ"ג אסור ליקח ב' נשים לעולם דאל"כ הדק"ל, וא"ש הכל בס"ד. ע"כ בשם אאמו"ר הגאון זצ"ל בדרוש י"א לש"ת.
אמנם לענ"ד יש להתבונן בזה, דאי נימא דאיסור ב' נשים שאסור הכ"ג ליקח להרמב"ם משוי לה נשואי עבירה "א"כ קשה דהא בסוגיא, פריך והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא, ומשני דכניס לה, ואח"כ מגרש לה על תנאי, ולפי"ז הדק"ל איך הותר לכ"ג לכנוס באיסור ב' נשים דהא בנשואין איכא בודאי איסור אף לרבא דקידש אינו לוקה, והנה זולת דברי מר אבא מארי זצ"ל, ג"כ קשה לכאורה להרמב"ם דחופת נדה אינה קונה ואינה כאשתו כמבואר באהע"ז סי' ס"א א"כ מאי מהני הא דכניס לה, הא הוי חופה דלא חזיא לביאה משום איסור ב' נשים, והתינח לדעת ב"ש בסי' ס"ד סק"ה דכשמודיעים להחתן שהיא נדה מהני גם לדעת הרמב"ם שתהא חופה גמורה אולם לדעת אא"ז פמ"א ולדעת הח"צ הובא דעתם בפ"ת שם סי' ס"א סקי"ב דלא מהני הודעה להרמב"ם, קשה כנ"ל. והנלע"ד בזה דלא שייך לומר חופה דחזיא לביאה כ"א בחופת נדה דעיקר האיסור הוא על הביאה, משא"כ בנשואי ב' נשים לכ"ג האיסור הוא רק בעת הליקוחין היינו בעת הקדושין דכי יקח אשה כתיב, וקיחה היינו קדושין כדאיתא בריש קדושין, ומה שבא עליה אח"כ אינו מוסיף איסור, רק איסורא דעבד עבד וכל ימיו בעמוד והוצא קאי, א"כ לא שייך כאן לומר דהויא חופה דלא חזיא לביאה, ואפילו לרבא, היינו דוקא בפסולי כהונה כדדרשינן שם מ"ע לא יקח משום דלא יחלל, משא"כ באיסור ב' נשים אינו עושה חילולין, בודאי עיקר האיסור הוא בשעת הלקיחה, ועל הביאה שאח"כ עושה, אינו מוסיף איסור חדש לכך שפיר הויא חופה דחזיא לביאה, וז"ב.
אמנם לפי"ז קשה כנ"ל איך הותר לכ"ג לקדש אשה אחרת, ואין לומר דהתירו לו משום דכפרת ישראל תלוי' בי', דא"כ עדיפא ה"ל להזמין לחוד וביוה"כ אם תמות אשתו יקדשנה וכדעת הירושלמי דאין בזה רק איסור שבות, אך זאת באמת לא קשה, דשיטת תלמודין היא דכל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא ובעי דכניס לה דוקא וזה א"א ביה"כ דהא יה"כ אסור בתשה"מ, וא"כ הוה חופה דלא חזיא לביאה ואפילו להאומרים דשלשת ענויים היא מדרבנן מ"מ נשמע מהפוסקים דגם בדרבנן מיקרי חופה שאינה ראוי' לביאה, ועי' בר"ן ריש כתובות ובפ"ת סי' ס"א סק"ד שכתב בשם שעה"מ דלדעת הרמב"ם אפילו באיסור דרבנן דינה כארוסה דלא מהני חופה, עי"ש, ועתה נוכל שפיר לומר דהתירו לו משום דכפרת ישראל תלי' בי', וא"א באופן אחר, כנ"ל. וממוצא דברינו הנ"ל דעיקר האיסור לכ"ג בלקיחת ב' נשים הוא רק בעת הקדושין רק שהותר לו משום כפרת ישראל, או דנימא דכיון דדעתו לגרשה תיכף אין כאן איסור כלל, לפי"ז צ"ע תירוצו של אאמו"ר זצ"ל, דאשלד"ע, הרי התירו לו לעשות איסור זה" וכנ"ל וצ"ע לע"ע.
והנה בעיקר קושית הש"א הראשונה, או כפי קושית אאמו"ר ז"ל שיקדשנה ע"מ שיכנוס לבה"כ לכאורה הדבר נכון מאד, לפי מאי דקאמר הגמ' בסוגיין דבעינן דכניס לה ג"כ כנ"ל, וא"כ הוו לי' נשואין והרי אמרינן ביבמות ק"ז דאין תנאי בנשואין, אולם יש לדחות זה, לפמש"כ בס' הפלאה ד' ע"ג בד"ה וקשה, דביבמות פ' ב"ש, וז"ל הא דקאמר אין תנאי בנשואין היינו כשהוא מתנה תנאי על הנשואין לבד, כגון שהיתה כבר ארוסה בלי תנאי, ובזה לא מהני תנאי דאמרינן לקמן ע"ד הא דמהני תנאי בקדושי ביאה אף דא"א ע"י שליח משום דאיתקיש הוויות להדדי, משא"כ בנשואין כו', והביא שכ"כ הב"י סי' ל"ע בשם רבינו ירוחם, ומעתה בנ"ד דמיירי דהקדושין היו ג"כ על תנאי בזה שפיר מועיל התנאי גם בנשואין, דהא אם יתבטלו הקדושין מחמת התנאי ממילא הויא חופה רק אירוסין לבד, והוי כקדושין בעלמא ובקדושין מהני תנאי. ולבד זאת ג"כ לק"מ דהא לפי מאי דקיימינן דבעינן דכניס דוקא א"כ אם יתבטלו הקדושין מחמת התנאי, א"כ אף אי אין מועיל תנאי בנשואין מ"מ הא נשואין דהיינו חופה בלא קדושי' הוה רק אירוסין לבד ולא מיקרי ב' בתים, דכל כמה דלא כניס לה ע"י נשואין גמורין לאו ביתו הוא, וא"כ אפשר לקדש ע"ת ולפרש התנאי גם בעת החופה, דבזה לא אמרינן אחולי אחול לתנאי כמבואר בהג"א בשם מהרי"ח עי"ש ודו"ק ועתה קוש' הש"א הראשונה חזקה.
אולם קושיא השני' של הש"א דיקדשנה לאחר שתמות חברתה, לכאורה לק"מ לפי שיטת תלמודא דידן דבעינן דכניס לה, דהא כתבו התוס' בכתובות פ"ב ד"ה הא דאמר, דבקנין משיכה וחזקה לא מהני קני לאחר ל' יום בלא מעכשיו, דבשעת קנין כבר פסקה המשיכה, וכן הוא בחו"מ סי' קצ"א וסי' קצ"ה בלא חולקין, וא"כ מאי מהני לאחר שתמות חברתה, דהא צריך להיות גם החופה ע"ת זה, וחופה בודאי לא עדיף ממשיכה וחזקה דלא מהני לאחר ל' בלא מעכשיו משום דכלתה קנינו.
ולכאורה אפשר לומר דקושייתו היא באופן זה שיקדשנה לחוד לאחר שתמות חברתה, דבקדושין מהני לאחר ל' כמבואר שם, ואח"כ יכניסנה לחופה במעכשיו בלא תנאי, ובזה סגי לסלק כל החששות, דכ"ז שלא מתה חברתה אין הקדושין חלין וחופה לבד לא קני לדעת כמה הפוסקים דקיי"ל דלא כרב הונא בקדושין ה', ע"ע באהע"ז סי' כ"ו, ואפילו להפוסקים דקני, מ"מ אינו גומר לכו"ע כמש"כ המקנה בק"א סי' כ"ו דלדידן דקי"ל דלא כר"ע דהיכא דמיפרך ק"ו אמרינן ג"כ דיו, אין חופה גומרת הנשואין בלא קדושין עי' בתוס' שם ד"ה חופה ובהרא"ש שם ותבין, וא"כ אינה רק כארוסה ואין כאן ב' בתים דכל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא, ואם מתה חברתה א"כ חלין אז הקדושין וקני לה בחופה וקדושין כנשואה ממש ומתקיים קרא, ובעד ביתו, והרוחנו בזה דלא נצטרך לכל הטורח לקדש ולגרש ע"ת, ואי מייתא בפלגא דעבודה מוכרח הכ"ג להפסיק עבודתו ולכנוס לבהכ"נ, ועוד דלמ"ד חופה אינה קונה כלל נרויח בעצה הנ"ל הרבה שלא יצטרך הכ"ג לעבור על איסור לקיחת ב' נשים וכנ"ל. אולם ז"א לפמש"כ הב"ש סי' ס"ד סק"ו בשם המ"ב דאם הקדים החופה להקדושין לא מהני להיות כנשואה והסכימו לזה השעה"מ בקו' ח"ח והמקנה בק"א שם הובא בפ"ת ר"ס ס"א, וא"כ אם יקדשנה ע"ת לאחר שתמות חברתה והחופה תהי' במעכשיו נמצא כשתמות חברתה תקדם החופה להקדושין, וזה לא מהני לדעת הפוסקים הנ"ל, ודינה רק כארוסה וכנ"ל, ומיושב היטב קושית הש"א וקושית אאמו"ר זצ"ל ודו"ק, ובדברינו הנ"ל, יהי' ג"כ סייעתא לדעת הפוסקים הנ"ל דחופה קודם לא מהני, ועוד דברנו בדברי הש"א הנ"ל במק"א וכאן אין להאריך יותר.