משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת חולין. · דף קמב
במשנה לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה כו' ק"ו על מצות חמורות שבתורה. וצריך להבין המשך המשנה בבא שני' לראשו'
והנ"ל לומר דשפיר שייך להדדי דבגמ' שם תניא ר' יעקב אומר כו' אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך בעולם שכולו טוב עיי"ש. וס"ל לר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנה לדעת ר"י ליכא ק"ו דמתני' ע"פ המשנה אבות פ"ב והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע כו', ולכאורה זה סותר לסוף פ"ה דאבות בן הא הא אומר לפום צערא אגרא, ופירשו בזה המפרשים דשכר בעה"ז בודאי ישלם לפום צערא, אולם תשלום גמול לעה"ב אינו לפום צערא וטורח המצוה רק לפי טוהר וזכות המחשבה, ויתכן שעשה מצוה קלה אשר התענג בעשותה בשמחה וטוב לבב יקבל ע"ז שכר נצחי תענוג עוה"ב יותר ממצוה חמורה אשר הצטער הרבה עיי"ש. ובתוי"ט. ושפיר אמרה המשנה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וקאי על שכר עוה"ב, ולפי"ז לדעת ר"י דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלל רק שכר עוה"ב א"כ אין כאן ק"ו, שאין אתה יודע כו' וע"כ דמתני' אתיא לרבנן בקדושין מ' עי"ש.
והנה שם בגמ' אמרו בהא דר' יעקב מעשה חזא באחד שאמר לו אביו עלה לבירה כו' ופריך והא אמר ר"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין, ומשני סולם רעוע הוה והיכא דשכיח הזיקא שאני כו', והקשה בס' המקנה קדושין מ' דא"כ מאי מייתא ר"י ראי' ממעשה דחזא הא ברא שעשה לא שפיר עביד דמסר נפשי' דהלא אסור לעמוד במקום סכנה וא"כ הוה מצהב"ע לכך לא אנין המצוה עלי' ועיי"ש דתירוצו אינו מובן דמכש"כ אם הי' אפשר לו ליקח סולם יפה דעביד איסורא שלא במקום המצוה והיכי מייתי ר"י ראי' מזה.
והנ"ל לומר דר"י ס"ל כדעת הפוסקים דאדם רשאי למסור נפשי' בכדי לקיים מצוה ועי' בתוס' ע"ז כ"ו דמייתא מירושלמי ומאלישע בעל כנפים שבת קל"א אכן הנמ"י ושארי פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דאין אדם רשאי להחמיר על עצמו ולמסור נפשו בשביל סתם מצוה עי' ביו"ד סי' קנ"ז ברמ"א. יעו"ש בביאור הגאון אות י' דהר"ן ס"ל דרשאים למסור נפש במקום שאין צריך, ונמ"י ס"ל דאסור אולם עדיין אינו מספיק דאפילו אי נימא דרי"ע ס"ל דרשאי למסור נפש, מ"מ מצוה דאורייתא ליכא בזה רק רשות וא"כ אין ראי', דילמא משום דל"ה מחוייב לקיים המ"ע דכיבוד אב משו"ה לא אגין עלי' המצוה וכנ"ל.
והנ"ל לומר דרי"ע ס"ל דבאמת היה מחוייב מדאורייתא בכיבוד אב אף הכא הגם שיש כנגד מ"ע זו, עשה ול"ת, היינו עשה דוחי בהם ולא שימות, וכן ונשמרתם לנפשותיכם דהוא ל"ת, מכל מקום מ"ע דכיבוד אב היא חמורה דהוקש כבודם לכבוד המקום ודוחה לעשה אחר וכמש"כ התוס' ביבמות ו' ד"ה מה ניגמר מהכא, ולא ס"ל לרי"ע הא דדחי שם הגמ' מה להנך שכן הכשר מצוה לפי' התוס' רק ס"ל דבאמת דתי עשה דכיבוד לעשה ול"ת ושפיר מייתא ראי' מזה לדבריו.
אולם רבנן דפליגי עליו ס"ל דגם מצוה חמורה כמו כיבוד אב אינה דוחה לעשה ול"ת ולכן ה"ל מצוה הבא בעבירה ולפיכך לא אגין עלי'. והנה יש ראי' מהימנא לרבנן דאפילו מצוה חמורה אינה דוחה לעשה ול"ת מהא דלא יטול אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע דילפינן זה מתשלח אפילו לדבר מצוה, וקאמר הגמ' דסד"א הואיל ואמר מר גדול השלום שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה כו' מהו דתימא ליתי עשה דידי' ולידחי לעשה דשילוח הקן קמ"ל. אלמא דאפילו עשה חמורה אינה דוחה לעשה קלה ומכש"כ לעשה ולא תעשה. ועי' בתוס' זבחים ל"ג ד"ה לענין מלקות איתמר.
ומעתה מיושב לנכון סמיכות דלא יטול אם על הבנים אפילו לטהר המצורע עם הסיפא ומה מצוה קלה, והיינו דמהא דלא יעול כו' מוכח דעשה חמורה לא דחי אפילו לעשה גרידא ואם כן במעשה דרי"ע ל"ה רשאי לעמוד במקום סכנה בשביל כיבוד אב וה"ל מלהב"ע ומשו"ה נענש ולא אגין עלי', ובאמת שכר מצוה איכא בהאי עלמא, ואם כן השכר שמשלם הש"י בעוה"ז הוא לפום צערא אגרא ובמצוה חמורה מגיע לו שכר יותר ושפיר עביד הק"ו ומה מצוה קלה שהיא כאיסר כו' ק"ו למצות חמורות שבתורה דבהאי עלמא השכר לפי גודל המצוה ולפום צערא אגרא וא"ש ודו"ק.