משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת חולין.
דף כח
דתניא ר"א הקפר בר' אומר מה ת"ל אך כאשר יאכל את כו', מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף אין שחיטה מד"ת וברש"י ד"ה מה פסה"מ, בספרי גרסינן מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה כו', ולא מוקי להאי קרא דכי ירחיב בפסה"מ אלא בבשר כו' עיי"ש. הנה רבים תמהו על רש"י מה בעי בזה בהביאו גירסת הספרי.
והנלע"ד לומר בכוונת רש"י ע"פ מש"כ בפלתי ר"ס א' על מש"כ הרמב"ם בפ"א מה' שחיטה לימוד על שחיטת עוף מה"ת שהרי הוא אומר אשר יצוד ציד חי' או עוף, מלמד ששפיכת דם עוף כדם חי' עכ"ל. ותמה הכ"מ דהא בגמרא ילפינן מזה דאין שחיטה לעוף מה"ת דכתיב ושפך בשפיכה בעלמא ופריך ואימא חי', ותירץ הא איתקש לפסה"מ כו', וא"כ אדרבה מהאי קרא נלמד דאין שחיטה לעוף מה"ת כו', ונראה דודאי בקרא כתיב ציד חי' או עוף ושפך את דמו, פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, ומזה אמרינן דושפך קאי רק על עוף, י"ל להיפך דסיים בלשון יחיד להורות דחי' ועוף כחדא הם וכאילו מין אחד לשחיטה ושניהם צריכים שחיטה, ואי אמרינן כר"ע דבמדבר הותר נחירה ליכא למימר פירוש דבא ללמוד דסגי לעוף בשפיכה דהא אז במדבר הי' הכל בשפיכה ואין שפיכה דיוק כלל ועכצ"ל פירוש השני להורות דשוים הם לעולם הן במדבר והן אח"כ או שניהם בשפיכה במדבר או שניהם בשחיטה אח"כ מבלי הבדל וכן ס"ל להרמב"ם כר"ע דבמדבר הותר נחירה, וע"כ למד מזה דעוף שוה לחי' דצריך שחיטה מה"ת, ויב"פ דלמד מזה דאין שלעמה"ת הוא משום דס"ל כר' ישמעאל דבשר נחירה לא הותר כלל א"כ דייק שפיר מדכתיב ושפך דמו לשון יחיד דקאי רק על עוף דאין שחיטה לעוף מה"ת עכ"ד.
והנה בחולין י"ז אמרינן לר' ישמעאל דס"ל דבא הכתוב להתיר בשר תאוה דכי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה כו', ולפי"ז נראה דגם בהמה בעלת מום דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא, ומעתה יבואר כוונת רש"י דהביא גירסת הספרי, דהיה קשה לרש"י איך מוכיח ר"א הקפר דמקיש צבי ואיל לפסה"מ דעוף אין לו שחיטה, אדרבה מזה מוכח דיש שחיטה לעמה"ת דהא אי נימא דהאי קרא מיירי בפסה"מ א"א לומר דבא הכתוב להתיר בשר תאוה דהא פסה"מ דלא חזיא להקרבה הי' מותר גם במדבר בהוא בשר תאוה וא"כ ע"כ דבא הכתוב לאסור בשר נחירה כר"ע א"כ יהיה מוכח מקרא דושפך דעוף יש לו דין אחד עם חיה כנ"ל בשם הכו"פ א"כ מוכח דיש לעוף שמה"ת, לכן תפס רש"י גירסת הספרי מקיש צו"א לבהמה ומיירי בתמימים, ובא הכתוב לאסור בש"ת, ע"כ קרא קאי רק על עוף. ודו"ק.
דף צא
אמר ר' יוסי ב"ח מאי דכתיב וטבח טבח, פרע להם ביהש"ח, והכן עול גיד הנשה בפניהם כמ"ד גה"נ נאסר לבני נח, תוס' שם וא"ת דילמא לא נאסר ואפ"ה היו מקיימין, כמו שחיטה עיי"ש.
והנ"ל לתרץ דהנה מה שאמר טול גה"נ בפניהם, יש לדקדק אמאי צריך ליטול דוקא בפניהם למ"ד אין בגידים בנ"ט דמאי חשש יש בזה אם יטול שלא בפניהם דממילא לא יאכלו גה"נ, וראיתי בס' מיני תרגומא שהוכיח מזה דריב"ח פליג על אביו ר' חנינא דס"ל לקמן דאין בגידין בנ"ט
לזאת נ"ל לומר דאף למ"ד אין בגידין בנ"ט מ"מ טעם פגום בודאי נותן, והנה הרמב"ם פ"י מה' מ"א כתב דשיעורי כזית לא נאמרו אצל ב"נ והם רייבין אף בכ"ש עי' בפמ"ג יו"ד סי' ס"ב והתוס' בע"ז ריש ס"ו כתבו בשם י"מ דאיסורין שהם בכ"ש אף נ"ט לפגם אסור דלא גרע מכ"ש וכוותי' פסק הרמ"א או"ח סי' תמ"ז ס"י, ולפי"ז שפיר אמר טול בפניהם דאל"כ יסברו שלא ניטל גה"נ ומצד נטל"פ יאסר כולי לדידהו, ועוד י"ל אף לדעת התוס' דלא ס"ל כהי"מ הנ"ל א"ש לפי דעת הרשב"א דפסק השו"ע יו"ד סי' ק"ג כוותי' דנטל"פ דשרי מ"מ צריך ביטול ברוב עיי"ש, וא"כ לגבי ב"נ ל"ש ביטול כמש"כ הפמ"ג סי' הנ"ל, א"כ נאסר הירך לבני יעקב מצד גה"נ שנטל"פ דלא מהני ביטול לדידהו וא"ש מה שאמר טול גה"נ בפניהם. אולם כ"ז ניחא אי אמרינן מבני יעקב נאסר גה"נ, אבל אי נאמר כרבנן דלא נאסר אלא מסיני א"כ אף אי בני יעקב היו מחמירין על עצמם שלא לאכל גה"נ מ"מ לא יתכן שיהיו מחמירין יותר מכפי שעתידה תורה לאסור, ולפי דב"ת שאין בגידין בנ"ט, וטעם לפגם שרי, בודאי גם לדידהו שרי ממ"נ דלדידהו לא נאמרה המצוה כלל, ואם מצד שעתידה תורה לאסור מ"מ אין יכולין לאסור על עצמם יותר, וכה"ג מבואר בס' איבי הנחל בענין פריעת מילה שלא בזמנה בלילה דקודם מ"ת לא יתכן להחמיר יותר ממה שציוותה התורה אח"כ. ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל.
(שם) אמר רע"ק שאלתי את ר"ג ור"י באיטלז של אימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג, כתיב ויזרח לו השמש וכי לו לבד זרחה שמש אמר ר' יצחק שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו, ועמדו בספרים מדוע נתעורר עתה רע"ק כשראה שהלכו ליקח בהמה כו' לשאול מהם זאת, ולאיזה ענין הזכיר סיבת ההליכה ומקום השאלה.
והנלע"ד ליישב זאת, דלכאורה קשה מה זו שאלה, הא מבואר במדרש הביאו רש"י שם ויזרח לו השמש לרפאותו מצרעתו כמו דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפי' עיי"ש, א"כ שפיר כתב קרא ויזרח לו השמש דמרפא הי' רק לו ואין לזרים חלק בו וכמו דאמרינן בנדרים ח' לעת"ל מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כו' עי"ש ומאי קשה לו לרע"ק בהאי קרא.
אמנם באמת מצינו היפך מזה במדרש והביאו רש"י פ' וירא עה"פ צחק עשה כו' הרבה עקרות נפקדו עמה הרבה חולים נתרפאו בו ביום הרבה תפלות נענו כו', הרי חזינן כשהקב"ה עושה נס לצדיק משתתפים בטובתו כל העולם ולכולם יתן מנות משפע ברכות הצדיק, א"כ כשזרח ליעקב אע"ה שמש צדקה ומרפא בודאי לכל העולם זרחה וכמה חולים נתרפאו א"כ שאל ר"ע שפיר, והלא לכל העולם כו'
אולם צריכים אנו להבין מפני מה נשתנה הנהגת הש"י בעה"ז מהנהגתו לעתיד, דבעוה"ז אמרינן כשהקב"ה עושה נס וטובה לצדיק משתתפים בטובתו כל העולם וכנ"ל, ולא כן הנהגתו ית"ש לעתיד כמו דאמרינן בנדרים הנ"ל, צדיקים מתרפאין ומתעדנין בה ורשעים נדונים בה, ולהבין זאת נקדים גמ' דשבת ל"ג פתח ר' יהודא ואמר כמה נאים מעשיהם של אומה זו תיקנו שווקים תיקנו גשרים תיקנו מרחצאות כו' נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן כו', והקשה המהרש"א שם דדברים אלו בעצמם התנצלות של האומות לעתיד ביום הדין, ודברי רשב"י הם בעצמם דברי הקב"ה להאומות ביום הדין דלעתיד, כדאיתא ברפ"ק דע"ז ואטו ר"י יסבור כדעת אוה"ע יעו"ש
וקושייתו על ר"י, חזקה וישובו הוא דוחק, נגלה, לזאת נלע"ד ליישב ברוחה דודאי לא נעלם מר"י דכל מה שתקנו לצורך עצמן תקנו ולא כמו שיטענו אוה"ע לעתיד שעשו הכל כדי שיתעסקו ישראל בתורה, ומ"מ ס"ל כיון דעכ"פ המעשה שלהם הוא טוב לישראל לא אזלינן בתר כוונתם רק בתר המעשה ורשב"י ס"ל דמעשה בלא כוונה נכונה אינה כלום ואזלינן בתר כוונה, ואזלי בזה לשיטתם דאיפלגו בכמה דוכתי דר"י ס"ל דבר שאינו מכוון אסור, ור"ש ס"ל דמותר, ובפסחים כ"ה מבואר טעמם דר"י אזיל בתר מעשה ור"ש אזיל בתר כוונה יעו"ש, והנה מסתבר לומר כמו דאיפלגו לענין דבר איסור כמו כן יפלגו לענין מעשה של מצוה דר"י דאזיל בתר מעשה יסבור נמי דמעשה הטוב בלא כוונה הוא ג"כ מצוה וראוי לשלם לו שכר טוב בעמלו, ור"ש דאזיל לענין איסורא בתר כוונה ס"ל ג"כ לענין מצוה דבלא כוונה אינה כלום, לכך ר"י אמר כמה נאים "מעשיהם" של אומה זו, היינו דהמעשה הוא נאה, ולא אזלינן בתר כוונה, ור"ש חולק עליו ואמר כל מה שתקנו לצורך עצמן דאזלינן בתר כוונה. והנה פלוגתתן הוא רק בתשלום שכר בעוה"ז, אבל לענין שכר דלעתיד הכל מודים דרק בעושין לשמה יש לו שכר ולא בעושין שלא לשמה כמבואר בפסחים נ' ר"פ מקום שנהגו, רבא רמי כתיב כי גדול כו' עיש"ה ופירשו המפרשים שם דעל שמים הוא השכר לעתיד לעוה"ב דהוא מעל שמים וזה רק בעושין לשמה, ועד שמים הוא השכר בעה"ז דהוא עד שמים אפילו שלא לשמה יש לו שכר. וכמו כן איתא בשבת ס"ג אריב"ח אר"ש מ"ד אורך ימים כו' ופרש"י שם למיימינים בה היינו לשמה, למשמאילים בה היינו שלא לשמה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא, א"כ לא יכול לזכות לעוה"ב שהוא עולם שכולו טוב וארוך רק מי שעושה לשמה, ומעתה מיושב שפיר קושית מהרש"א דר"י לא קאמר כמה נאים מעשיהם של אומה זו רק לענין תשלום שכר בעה"ז דמהני אפילו שלא לשמה כיון דר"י אזיל בתר מעשה, אבל לענין לעתיד גם ר"י מודה דעושה שלא לשמה אינו כלום ולכך ישיב השי"ת לאוה"ע כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם וא"ש. ומעתה יתיישב לנכון מה שעמדנו דמדוע בעה"ז ברבות צדיקים תעלץ קרי' והרבה שחוק נעשה בעולם ולא כן לעתיד, די"ל דבעל אגדה שהביא רש"י עה"פ צחוק עשה לי, ס"ל כר"י דמעשה בלא כוונה הוה ג"כ מצוה ויש לו שכר טוב בעמלו ולכן כל העולם שנעשה לצוות להצדיק והכינו והזמינו כל מחסוריו הגם שעשו לצורך עצמן וכנ"ל ולכך כאשר יעשה הש"י נס לצדיק כולם ישבעו ויתענגו מטובו של הצדיק, אבל לענין שכר לעתיד דלא מועיל שלא לשמה ומכש"כ דלא מהני בעושין לצורך עצמן לזאת אין להם חלק במתן שכר דצדיק.
והנה נלע"ד לומר דהנהו תנאי ר"י ור"ש דאיפלגו בדבר שאינו מתכוון אזלי כהני תנאי ר' טרפון והזקנים סוף פ"ק דקדושין דר"ע ס"ל מעשה גדול ור"ע ס"ל תלמוד גדול, והוא ע"פ מש"כ בים התלמוד ספ"ק דב"ק בביאור מה שאמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ע"ד מה שמבואר בס' יראים ובראשם הרב של"ה דאם חושב אדם בעת שלומד מתי יבא הדבר לידי ואקיימנו הוה כאילו עשה כן, ונחשב למעשה, ובזה ביארו הפסוק בפיך ובלבבך לעשותו, וא"כ כוונת הש"ס תלמוד גדול היינו חלק התלמוד שמתכוון שאם יבא לידו יקיים גדול מהמעשה דהא בזה בידו פי שנים תלמוד ומעשה, יעו"ש.
ובאמת הדבר מבואר סוף מנחות זאת התורה לעולה כו' כל העוסק בתורה כאילו הקריב חטאת כו', אמנם נראה דזהו רק למאן דאזל בתר מחשבה א"כ ס"ל דנחשב כמעשה לכך רע"ק דס"ל תלמוד גדול אזיל לשיטתו דס"ל בב"ק קי"ג לענין כלאים דבר שאינו מתכוון מותר משום דאזיל בתר כוונה, אולם ר"ט דס"ל מעשה גדול אזיל בזה לשיטתו דס"ל בזבחים צ"א דש"מ אסור א"כ לא יתכן לומר לדעתו דבלימוד לחוד נחשב כמעשה, דאזיל בתר מעשה, ואף דאמרינן בקדושין שם מאי ולחושבי שמו שאם חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה, זהו רק בשהי' מוכן לעשות המצוה רק מצד האונס לא עשה ובזה מצד הדין ג"כ מגיע לו שכר כמבואר בפ' הפועלים ובחו"מ סי' של"ג דאם הלכו חמרין ולא מצאו תבואה כו', נותן להם שכרם משלם, אבל בלא הלכו אין להם אלא תרעומות וגם ר' יהודא דס"ל דש"מ אסור דאזיל בתר מעשה ס"ל ג"כ בירושלמי פ"ק דחגיגה הל' ז' מעשה גדול, ורע"ק דס"ל דש"מ מותר אזיל לשיטתו דס"ל תלמוד גדול.
ומעתה יתיישב כמין חומר מאמר הגמ' בפתח דברינו והוא דרע"ק בעצמו לא קשה לי' על הכתוב ויזרח לו השמש וכי שמש לו לבד זרחה והלא לכל העולם זרחה והיינו אף אם נפרש דויזרח לו השמש לרפאותו מצרעתו לא קשה לו והלא כמה חולים נרפאו עמו, דאין ה"נ דרק לו לבדו זרחה לרע"ק לשיטתו דס"ל דש"מ מותר והיינו דאזיל בתר כוונה וכנ"ל, וא"כ אין מגיע לכל העולם שכר וחלק במעשה המצוות של הצדיק ואף דנעשו צוות להצדיק מ"מ כיון דמה שעשו לצורך עצמן עשו אזלינן בתר כוונה ואין להם זכות במעשה הצדיק וא"ש הכתוב ויזרח לו השמש דרק לו לבד זרחה לרפאותו וכשיטתו כנ"ל. אולם כאשר ראה דר"ג ור"י הלכו ליקח בהמה באיטלז של אימאום והי' קשה לו הלא בזה בטלו תלמוד תורה לאגמורי לאחריני וע"כ ס"ל דמעשה גדול אף מת"ת לאגמורי וכמש"כ התוס' שם וס"ל כדעת ר"ט לכך הלכו לעשות המצוה של שמחת חתן א"כ ס"ל דאזלינן בתר מעשה וא"כ מגיע שכר לכל העולם מצד מעשיהן אף דעשו לצורך עצמן לכך שאל מהם מהו ויזרח לו השמש וכו', דכולם מקבלין טובה בעת הזאת וע"ז משני ר"י שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו דלו, הכוונה בשבילו, ודו"ק.
דף קמ
בתוס' ד"ה למעוטי צפורי עיר הנדחת, וז"ל תימה הא נמי נפקא מדתנא דבי ר"י דכיון שאסורים בהנאה לא קרינן ממשקה ישראל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דטו"כ הכרם כו'. ע"ש. והקשה אותי כבוד גיסי הרה"ג ר"א אבד"ק לוצין על דברי התוס' מגמרא פסחים מ"ח דאמרינן שם יכול לא יבא מן המוקצה, אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל כו' ואי אמרת מוקצה דאורייתא מ"ל איסור גופו מ"ל איסור ד"א כו', ולדברי התוס' אין התחלה לקושית הגמ' דהרי כל מוקצה הי' לו שעת הכושר קודם שבת ולא משכ"ל בלא הי' לו שעת הכושר, דו"ק ותשכח, א"כ לא נוכל למעט ממשקה ישראל כמש"כ התוס' הנ"ל ושפיר כשר לקרבן. וגם על הברייתא גופי' קשה דאמאי לא נקטו עיקר הטעם מה טבל שלא היתה לו שעת הכושר יצא מוקצה שהי' לו שעת הכושר, ואי נימא דטבל מקרי הי' לו שעה"כ קודם שנתמרח או קודם שראה פני הבית א"כ מכש"כ קשה לדעת התוס' דהרי חזינן דגם בטבל שהי' לו שעה"כ ממעטינן ממשקה ישראל. ע"כ דברי כבוד גיסי בתוס' דברים,
וזאת אשר השבתי לו, קושייתו חמורה מאד והקשה אדם קשה כברזל, ומצאתי קושיא זו בס' איבי הנחל להגאון מהרי"א מסלאנים ולא תירץ ע"ז כלום. ומלבד קושיא זו הקשה בס' משנ"ל ה' איסורי מזבח פ"ג ה"ו ובגליון הש"ס מנחות ו' מדברי התוס' עצמם שכתבו במנחות שם ד"ה כתב רחמנא, אע"ג דמוכח דהיכא שהיתה לו שעה"כ לא ילפינן ממשקה ישראל אפ"ה מייתא לה בכל דוכתי בפ' כל האסורין גבי נעבד משום דע"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק עכ"ל. הרי מפורש יוצא מדברי התוס' דאף בהיתה לו שעה"כ ילפינן ממשקה ישראל, וקושייתם מרפסן איגרי. עוד הקשה המשנ"ל שם מגמרא חולין קט"ו דפריך או"ב ליתסר, ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ומאי ראי' הא לא ממעטינן לגבוה כ"א בלא הי' לו שעה"כ משא"כ מחו"ז, ושפיר איצטריך קרא.
והנלע"ד ליישב כל הקושיות בחדא מחתא בדרך פלפול בס"ד, דהנה זה דבר ברור ואמת דמה שכתבו התוס' במנחות דע"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק, היינו משום דהתוס' נסמכים על מסקנת הסוגיא דשם דלא אשכחן מידי דאסור להדיוט ומותר לגבוה, א"כ כיון דמצינו גבי עריפה דע"י תלתא קראי ילפינן גם בהיתה לו שעה"כ אסור לגבוה שוב ילפינן ממשקה ישראל דאין לחלק, אולם אם באמת נמצא דבר האסור להדיוט ואעפ"כ מותר לגבוה א"כ שוב א"א לומר דממשקה ישראל ממעטינן גם בהי' לו שעה"כ דהרי חזינן דבהי' לו שעה"כ מותר לגבוה וע"כ דממשקה ישראל אתא להיכא דלא הי' לו שעה"כ והוא דבר נכון ומתקבל. והנה שם במנחות איתא רב שישא בדר"א אמר משום דאיכא למימר ליהדר דינא ותיתא במה הצד, מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה חלב ודם יוכיחו, מה לחו"ד שכן באים מכלל היתר, מליקה תוכיח, וחזר הדין הצד השוה שבהם שאסורים להדיוט ומותרים לגבוה כו', מה להצה"ש שכן מצותה בכך. והנה יש לתמוה טובא מה הי' דעתו של רשבד"א אי לא אסיק אדעתי' הפירכא שכן מצותו בכך, א"כ מה הי' צריך ללמוד ממה הצד הלא הי' יכול ללמוד חדא מחדא משבת או מכלאים ואינך שם, ואם אסיק אדעתי' הך פירכא א"כ גם על מה"צ יש לפרוך וכדדחי שם, ובאמת מסדר הסוגיא משמע דר"ש כבר ידע השקלא והטריא דסוגיא שם, והנלע"ד לומר דודאי ידע ר"ש דעל כל הנך דבסוגיא יש לדחות שכן מצותו בכך אבל על מה"צ הי' סובר שאין ע"ז פירכא זו רק הגמ' פליג עליו.
והוא בהקדם מש"כ אא"ז הגאון בספרו כתנות אור פ' בהעלותך בביאור דברי התוס' מנחות מ"ה ד"ה הואיל, שכתבו אע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך מ"מ אתא לאוריי לן דלא נטעי למילף מיני' מהאי דקאמר אין שחיטה לעוף מה"ת פרשתי בחולין עכ"ל ודברי התוס' הם סתומים וחתומים וכתב בס' הנ"ל לפרש דבריהם דהנה בחולין כ' כתבו התוס' בד"ה לא אמרן, דאף למ"ד אש"ל מה"ת מ"מ נחירה בעי עי"ש. ושם בחולין י"ט איתא אמרי בני ר"ח מצות מליקה מחזיר סימנים אחורי עורף ומולק כו', ומסתברא כמ"ד אף מחזיר ע"ש. ולפי"ז אי נימא דא"ש למה"ת ולדעת בני ר"ח דמצות מליקה אף מחזיר סימנים. היינו שהברירה בידו להחזיר הסימנים אחורי עורף או לא יחזור א"כ אין לפרוך מה למליקה שכן מצותו בכך, הא הברירה בידו לעשות באופן שלא יהא שום טריפות כלל בזה, ואי משום שחיטה א"ש למה"ת ומ"מ התירה התורה אף שלא להחזיר ואז הוי טריפה וכמש"כ התוס' הנ"ל וזה כוונת התוס' שכתבו ואע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך כו' פרשתי בחולין, וכוונתם דבחולין קאמרי דמ"מ נחירה בעי ובנשבר המפרקת הוי טריפה א"כ לבני ר"ח דס"ל אף מחזיר הסימנים אין להקשות מצותו בכך כנ"ל, וזה אמת לאמיתו של תורה, עכ"ד.
ומעתה יתכנו דברי רשבד"א די"ל דגם איהו סובר אשלמה"ת וס"ל ג"כ כבני ר"ח א"כ אין לפרוך על מה"צ שכן מצותו בכך דהא מליקה אין מצותו בכך כדכתבנו לעיל ואפ"ה שרי רחמנא הרי חזינן דדבר האסור להדיוט שרי לגבוה, אולם הגמ' דפריך, היינו משום דסוברים כמ"ד יש שחיטה לעמה"ת או דס"ל כר' ינאי דל"ל מחזיר סימנים, ונכון.
והנה לפי דעת רשבד"א שפיר נוכל ללמוד בעלמא דדבר האסור להדיוט מותר לגבוה וילפינן להו ממה הצד ממליקה וחלב ודם והיינו באופן דהי' לו שעה"כ דומיא דמליקה שהי' לו שעה"כ ואין לדחות דאחרי דגלי קרא בעריפה שפסול לקרבן אף בהי' לו שעה"כ כדילפינן התם מתלתא קראי א"כ שוב א"א ללמוד מהצה"ש דאיכא למימר טריפה תוכיח, זה אינו דהרי כלל גדול בידינו דכל מה הצד מגופי' פרכינן מעלמא לא פרכינן כדאיתא בחולין קט"ו ע"ב דלא פרכינן נבלה תוכיח משום דמעלמא לא פרכינן, ובזה א"ש הא דמצרכינן קרא לטריפה ולא עבדינן יוכיח מרי"נ מוקצה ונעבד והיינו משום דמעלמא לא פרכינן, כן ה"נ בתר דגלי קרא בטריפה מ"מ בשאר מילי כשר לגבוה אע"פ שאסור להדיוט ולא עבדינן יוכיח מטריפה, ומעתה הא דילפינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל היינו דוקא באופן שלא הי' לו שעה"כ דומיא דערלה וכלה"כ, והתוס' במנחות שכתבו דממעטינן אף בהי' לו שעה"כ היינו משום דאזלי בשיטת הסוגיא דשם דדחו להא דר"ש בד"א ולא אשכחן למילף דבר האסור להדיוט שיהא מותר לגבוה אז שפיר ילפינן מתלתא קראי דטריפה דגם בלא הי' שעה"כ אסור לגבוה וכנ"ל, ומעתה מיושב יפה קושית כת"ר, והיינו דיתכן דעת זה למאן דס"ל אין שחיטה לעמה"ת וס"ל ג"כ דאף מחזיר סימנים ואז נוכל ללמוד ממה הצד דר"ש דבהי' לו שעה"כ מותר לגבוה וע"כ ממשקה ישראל אתא להיכא דלא הי' שעה"כ ואפשר דגם תנא דבי ר"י ס"ל ג"כ הכי ולא קשה מעתה הא דכתבו התוס' במנחות דממעטינן גם בהי' לו שעה"כ משום דשם קאי התוס' לפי דעת הסוגיא דשם דלא אשכחן דבר האסור להדיוט מותר לגבוה וכנ"ל באורך ומיושב גם מגמ' פסחים שהקשה כת"ר וכן מה שהקשה המשנ"ל מחולין קע"ו דיתכן דכל הסוגיות אלו אזלי לשיטת הסוברים יש שחיטה לעמה"ת וכדאיפסקא הילכתא הכי או דסברי כר' ינאי דל"ל מחזיר סימנים וכמו שפסק הרמב"ם כן.
וע"פ דברי הכו"פ שהבאנו לעיל בחידושינו על דף כ"ח עיש"ה עוד יערב ויבושם תירוצ' על קושית כת"ר, דמדברי הכו"פ יוצא לנו דר"י דס"ל בחולין י"ז דבשר נחירה לא אישתרי כלל ע"כ ס"ל אשלעמה"ת עי"ש, והכא התוס' קיימו אהך תנא דבי ר"י דיליף מכשיר ומכפר בפנים כו' ולשיטתו זו ואפשר דס"ל ג"כ כבני ר"ח הנ"ל, וכמו שכתב הרא"מ ויקרא א' ט"ו, א"כ שפיר נוכל ללמוד ממה הצד דר"ש, ודו"ק.
ובאופן אחר יש לתרץ קושית כת"ר הנ"ל והוא בהיפך מדרך הראשון והיינו ע"פ מש"כ בס' כת"א הנ"ל ליישב דברי התוס' מנחות מ"ה ע"פ דברי הגמ' חולין כ' אמר רבינא אמר לי רבין בר קיסי הא דתנא ר' יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף ה"מ במליקה אבל בשחיטה יש עיקור עי"ש, וע"פ דברי ס' המקנה קדושין נ"ז דר"י ס"ל יש שחיטה לעמה"ת וע"פ הדרך אשר סללנו לעיל ודו"ק היטב.
ובדבר קושית המשנ"ל וגליון הש"ס אשר הבאנו לעיל, יש ליישב בפשיטות ע"פ מש"כ התוס' נדה מ"א ד"ה היינו, דלא בעינן תרי קראי בשאר פסולים חד לקודם הקדש וחד לאחר הקדש דכיון דגלי קרא בטריפה ה"ה בשאר פסולים כו' עיש"ה וכ"כ בס' גו"א פ' ויקרא א' ב' עי"ש, וא"כ שארי פסולים דלא נפקא לן מקרא הנ"ל ורק ממשקה ישראל ילפינן להו בודאי י"ל דבעינן דוקא דלא הי' לו שעה"כ דומיא דערלה וכלה"כ וא"כ לק"מ דברי התוס' אהדדי.
והנה כבוד גיסי השיב על תירוצי הראשון, דהלא בתמורה כ"ח: אמרינן דר' ישמעאל מפיק לרי"נ מוקצה ונעבד מהאי קרא כי משחתם בהם מום בם ואמרינן שם מן העזים מן הכבשים ומן הצאן מאי עביד לי' ומתרצינן אורחא דקרא לאישתעי הכי, ואמאי לא נימא דאתא ללמוד דהיכא דאין מותר לישראל והי' לו שעה"כ, לפי דברי, אלא ע"כ צ"ל כמש"כ התוס' מנחות הנ"ל דאין לחלק, ונסתר תירוצינו הנ"ל אליבי' דר' ישמעאל,
ואנכי השבתי דלא קשה מידי דהא אנן לר' ישמעאל קיימינן ומצינו דס"ל בסוטה ג' דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ופרש"י שם דאורחי' דקרא לחזור ולשנות את האמור מפני ד"א המתחדש עתה והיינו אפילו איכא למידרש לא דרשינן לר"י וכמש"כ התוס' שם, אם כן גם בנ"ד ילפינן מהא דנשנה האי קרא מן הבקר להוציא את העריפה, אם כן שוב לא מצינו למידרש הא דנשנית מן הצאן כו', דהדרינן לכללא דכל פרשה כו' והיינו במאי שנתחדש בדרשה מן הבקר להוציא את הטריפה, לכן משני הש"ס בתמורה שם אורחי' דקרא כו', והיא ממש כשיטת ר"י בסוטה הכי, ומוכרח לומר כן דאם לא כן יקשה אמאי מצרכינן קרא בנדה מ"א לכל הפסולים בבהמת קדשים תפ"ל לר"י מקרא מן הצאן כו', וכפי גירסת הילקוט שם דכולהו ממעטינן מהאי קרא, אלא ע"כ דלר"י לא מצינו למידרש הכי, דהכי אורחי' דקרא לאשתעויי הכי, ועוד יש לנו להאריך בענין זה ודו"ק.
דף קמא ע"א
א"ל ר' אבא ברדר"י בר רבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא, עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, לא צריכא דעבר ושקלא כו', ובתוס' שם ד"ה ל"צ וז"ל מכאן קשה לריב"א דכתב בפ' אלו עוברין דנהי דלא דחי עשה לל"ת ועשה מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה עיש"ה. נראה לי לתרץ קושית התוס' מעל ריב"א בהקדם קושיא המפורסמת שראיתי בנוב"י קמא בקונטרס אחרון ובמהדורא תנינא חא"ח סי' קל"ה שהקשה על ריב"א הנ"ל סוף סוף כיון דאין הלאו נדחה לכתחילה אם כן ה"ל מצוה הבאה בעבירה אם עבר ועשה העשה ואפילו בדיעבד אינה מצוה כמו שמצינו כמה פעמים בסוכה וכדומה, וכיון דהמצוה לא עלתה לו הרי לא קיים העשה ונשארו העשה והל"ת יחד במקומם ושפיר לקי אלאו, ומצוה לתרץ, עי"ש.
ואמרתי ליישב קושית התוס' וקושית הנוב"י חדא מיגו חברתה ע"פ מה שראיתי בשו"ת שאילות שמואל סי' ח' שכתב שם לתרץ קושית התוס' בסוכה ל' שהקשו ל"ל קרא במצה דאינו יוצא בטבל, תפ"ל משום מצוה הבא בעבירה, וז"ל וע"פ מה שכתבנו י"ל דבאמת עיקר הסברא לכתחילה הוא מן התורה דאיך יקיים המצוה לכתחילה בעבירה שהקב"ה שונאה כו', רק בדיעבד שקיים המצוה בעבירה י"ל נהי דתערובות עבירה נתערב בהמצוה, מכל מקום אין העבירה מבטל כח המצוה שלא יצא, אמנם כיון דמצות צריכות כונה אם כן ל"ש כונת המצוה שיצא מה שציוה לו השם את אשר לא ציוהו לקיים המצוה בפרט זה, וכוונתו בטלה כי הוא שקר גמור רק המעשה קיים בלא כוונה. ויש לדמותו למקדיש בעל מום למזבח דקי"ל דלא קדיש קדושת הגוף כו', ולכן במצה דלא בעינן כוונה אם כן בדיעבד יוצא כו' יעו"ש בתוס' ביאור. העולה מדבריו דהא דמצוה הבא בעבירה אינו יוצא אפילו בדיעבד תלוי בזה אם מצוה צריכה כוונה
ומעתה מיושבים היטב הקושיות הנ"ל דהנה בר"ה כ"ח מבואר דרבה ס"ל מאצ"כ כן הוא גירסת הרא"ש. והנה בלח"מ פ"ב משופר ה"ד העלה דרבא ס"ל מצ"כ, והא דאמר בר"ה לצאת לא בעי כוונה לדבריו דרבה קאמר ולי' לא ס"ל יעו"ש. ועפי"ז מיושב שיטת הריב"א דלאו כמאן דליתא דמי דהתם בפסחים קאי אליבא דרבה עי"ש, והא סבירא לי' מאצ"כ משא"כ כאן בחולין הקשה ר"א בדר"י בר רבא לרב כהנא, ומסתמא ר"א קאי בשיטת רבא אבי אביו וכן רב כהנא בתרא היה תלמידו דרבא כמבואר בחרע"א על ח"מ בסופו, ומסתמא קאי בשיטת רבו ועי' מנחות ע"ב, ורבא ס"ל מצר"כ אם כן במצוה הבא בעבירה אינו יוצא אפילו בדיעבד ושפיר קאמר לי' ר"כ דעבר ושקלה, אבל כ"ז דלא עבר ושקלה איכא עשה ול"ת ואין העשה דוחה ללאו לשיטתו דלא קיים העשה כלל. ודו"ק.
דף קמב
במשנה לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה כו' ק"ו על מצות חמורות שבתורה. וצריך להבין המשך המשנה בבא שני' לראשו'
והנ"ל לומר דשפיר שייך להדדי דבגמ' שם תניא ר' יעקב אומר כו' אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך בעולם שכולו טוב עיי"ש. וס"ל לר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנה לדעת ר"י ליכא ק"ו דמתני' ע"פ המשנה אבות פ"ב והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע כו', ולכאורה זה סותר לסוף פ"ה דאבות בן הא הא אומר לפום צערא אגרא, ופירשו בזה המפרשים דשכר בעה"ז בודאי ישלם לפום צערא, אולם תשלום גמול לעה"ב אינו לפום צערא וטורח המצוה רק לפי טוהר וזכות המחשבה, ויתכן שעשה מצוה קלה אשר התענג בעשותה בשמחה וטוב לבב יקבל ע"ז שכר נצחי תענוג עוה"ב יותר ממצוה חמורה אשר הצטער הרבה עיי"ש. ובתוי"ט. ושפיר אמרה המשנה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וקאי על שכר עוה"ב, ולפי"ז לדעת ר"י דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלל רק שכר עוה"ב א"כ אין כאן ק"ו, שאין אתה יודע כו' וע"כ דמתני' אתיא לרבנן בקדושין מ' עי"ש.
והנה שם בגמ' אמרו בהא דר' יעקב מעשה חזא באחד שאמר לו אביו עלה לבירה כו' ופריך והא אמר ר"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין, ומשני סולם רעוע הוה והיכא דשכיח הזיקא שאני כו', והקשה בס' המקנה קדושין מ' דא"כ מאי מייתא ר"י ראי' ממעשה דחזא הא ברא שעשה לא שפיר עביד דמסר נפשי' דהלא אסור לעמוד במקום סכנה וא"כ הוה מצהב"ע לכך לא אנין המצוה עלי' ועיי"ש דתירוצו אינו מובן דמכש"כ אם הי' אפשר לו ליקח סולם יפה דעביד איסורא שלא במקום המצוה והיכי מייתי ר"י ראי' מזה.
והנ"ל לומר דר"י ס"ל כדעת הפוסקים דאדם רשאי למסור נפשי' בכדי לקיים מצוה ועי' בתוס' ע"ז כ"ו דמייתא מירושלמי ומאלישע בעל כנפים שבת קל"א אכן הנמ"י ושארי פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דאין אדם רשאי להחמיר על עצמו ולמסור נפשו בשביל סתם מצוה עי' ביו"ד סי' קנ"ז ברמ"א. יעו"ש בביאור הגאון אות י' דהר"ן ס"ל דרשאים למסור נפש במקום שאין צריך, ונמ"י ס"ל דאסור אולם עדיין אינו מספיק דאפילו אי נימא דרי"ע ס"ל דרשאי למסור נפש, מ"מ מצוה דאורייתא ליכא בזה רק רשות וא"כ אין ראי', דילמא משום דל"ה מחוייב לקיים המ"ע דכיבוד אב משו"ה לא אגין עלי' המצוה וכנ"ל.
והנ"ל לומר דרי"ע ס"ל דבאמת היה מחוייב מדאורייתא בכיבוד אב אף הכא הגם שיש כנגד מ"ע זו, עשה ול"ת, היינו עשה דוחי בהם ולא שימות, וכן ונשמרתם לנפשותיכם דהוא ל"ת, מכל מקום מ"ע דכיבוד אב היא חמורה דהוקש כבודם לכבוד המקום ודוחה לעשה אחר וכמש"כ התוס' ביבמות ו' ד"ה מה ניגמר מהכא, ולא ס"ל לרי"ע הא דדחי שם הגמ' מה להנך שכן הכשר מצוה לפי' התוס' רק ס"ל דבאמת דתי עשה דכיבוד לעשה ול"ת ושפיר מייתא ראי' מזה לדבריו.
אולם רבנן דפליגי עליו ס"ל דגם מצוה חמורה כמו כיבוד אב אינה דוחה לעשה ול"ת ולכן ה"ל מצוה הבא בעבירה ולפיכך לא אגין עלי'. והנה יש ראי' מהימנא לרבנן דאפילו מצוה חמורה אינה דוחה לעשה ול"ת מהא דלא יטול אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע דילפינן זה מתשלח אפילו לדבר מצוה, וקאמר הגמ' דסד"א הואיל ואמר מר גדול השלום שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה כו' מהו דתימא ליתי עשה דידי' ולידחי לעשה דשילוח הקן קמ"ל. אלמא דאפילו עשה חמורה אינה דוחה לעשה קלה ומכש"כ לעשה ולא תעשה. ועי' בתוס' זבחים ל"ג ד"ה לענין מלקות איתמר.
ומעתה מיושב לנכון סמיכות דלא יטול אם על הבנים אפילו לטהר המצורע עם הסיפא ומה מצוה קלה, והיינו דמהא דלא יעול כו' מוכח דעשה חמורה לא דחי אפילו לעשה גרידא ואם כן במעשה דרי"ע ל"ה רשאי לעמוד במקום סכנה בשביל כיבוד אב וה"ל מלהב"ע ומשו"ה נענש ולא אגין עלי', ובאמת שכר מצוה איכא בהאי עלמא, ואם כן השכר שמשלם הש"י בעוה"ז הוא לפום צערא אגרא ובמצוה חמורה מגיע לו שכר יותר ושפיר עביד הק"ו ומה מצוה קלה שהיא כאיסר כו' ק"ו למצות חמורות שבתורה דבהאי עלמא השכר לפי גודל המצוה ולפום צערא אגרא וא"ש ודו"ק.