משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת מנחות.
דף מה
כה אמר ה"א בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר כו', אמר ר"י פרשה זו עתיד אלי' לדורשה, ר"א אומר מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה, תנ"ה ר"י אומר פ' זו אלי' עתיד לדורשה, ר' יוסי אומר מילואים הקריבו בימי עזרא כו', וכל נבלה וטריפה מן העוף ומן כו', כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל אכלי אמר ר' יוחנן פרשה זו אלי' עתיד לדורשה, רבינא אמר כהנים איצטריך סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי נבלה וטריפה קמ"ל ע"כ.
הנה בסוגיא זו כבר עמדו גדולים חקרי לב בספריהם ס' דורש לציון וס' נוב"ש, א) להבין במאי פליגי ר"י ור"א וכן ר"י ור"א הנ"ל, ב) אי נימא דהי' להם איזה הכרח שלא לפרש הקרא דמילואים הקריבו א"כ אמאי נתפייס אח"כ ר' יהודא כשאמר לו ר' יוסי מילואים הקריבו, ודוחק לומר דלא אסיק ר"י אדעתי' לפרש הקרא כן עד שגילה לו ר' יוסי כו', ג) מדוע הפסיק בין הדבקים היינו בין פסוק בראשון באחד כו', ובין פסוק וכן תעשה בשבעה לחודש אשר המה סמוכים במקרא והפסיק ביניהם בדרשה דקרא וכל נבילה כו', ועוד יתר דקדוקים יתבררו בהמשך דברינו בס"ד.
וכבר כתבנו בזה הענין בחידושינו על פסחים דף ו' עיי"ש ועתה תפסתי דרך קצרה אשר יאמר כי הוא זה. דהנה בתשו' נוב"ש כתב הא דר"י לא רצה לפרש הך קרא דיחזקאל על מילואים דעיקר טעם המילואים הוא לחק על המזבח לקדשו שיהי' ראוי להקרבה ולאסור הבמות כמו שהי' בימי משה, אבל בימי בית שני לר"י דס"ל בזבחים ק"ז המקריב בחוץ בזה"ז חייב משום דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבא ומקריבין אף ע"פ שאין בית כדאמר ר"י בזבחים ס"א, א"כ אף שנבנה המקדש בימי עזרא ל"ה צריך לקידוש, וכן לעתיד לבא, א"כ ל"ש כלל מילואים, וכיו"ב אמרינן בשבועות ט"ז קסבר ק"ר קלע"ל, ועזרא זכר בעלמא הוא דעביד, אלמא דאם קדושה ראשונה קיימת א"צ לקדש מחדש, וא"כ י"ל שלא הוצרכו למילואים ג"כ לכך אמר ר' יוחנן פרשה זו עתיד אלי' לדורש". אבל ר' יוסי דס"ל מילואים הקריבו אזיל לטעמי' דס"ל ביבמות פ"א דקדושה ראשונה ושני' יש להם דקדושה ראשונה לא קידשה לעת"ל ולכך הוצרכו בימי עזרא למילואים ועיי"ש שהאריך בפלפול גדול.
ואני מוסיף על דבריו דמצינו דגם ר' יהודה ס"ל דקדושת הבית יש לה הפסק, כמו שכתב בטו"א מגילה כ"ח ד"ה והשימותי את מקדשיכם כו' והקשה מברכות ס"א תניא הנפנה ביהודא לא יפנה מזרח ומערב ר' יהודא אומר בזמן שבה"מ קיים אסור בזמן שאין בה"מ קיים מותר, ואי קדושה ראשונה לר"י קלע"ל אין לחלק בין בזמן שבה"מ קיים לאינו קיים, הילכך נ"ל דהאי קרא דמתני' אסמכתא בעלמא היא ואע"ג דמוזהרין על מורא מקדש מה"ת כדכתיב ומקדשי תיראו, אפ"ה כשהוא חרב בטל קדושתו מה"ת לר"י עכ"ל הטו"א.
ועפי"ז יתיישב לנו לנכון הלשון שאמר ר"י לר' יוסי תנוח דעתך שהנחת דעתי שעמד ע"ז בדול"צ דאם סברת הקרא על מילואים הוא דבר נאה ומתקבל א"כ יש לכל חכמי ישראל נחת רוח בזה ומדוע אמר שהנחת דעתי, ולפי הנ"ל נכון. דלפי דעת ר' יוסי דמילואים הקריבו א"כ מוכח מזה דק"ר לקלע"ל וקדושת הבית בטלה כשהוא חרב, והוא כדעת ר' יהודא, ע"כ יש לו לר"י נחת דעת מזה שמצא לו חבר נגד דעת החכמים דפליגי עליו. והא דלא רצה ר"י באמת לפרש הקרא על מילואים, היינו משום קושית התוס' שם דלא דמי לשל משה דהתם עגל והכא פר ועי' מש"כ בזה אא"ז בכת"א פ' בהעלותך.
והנה בס' נחל איתן על הרמב"ם פ"ב משבת, הובא דבריו בעין יצחק או"ח סי' ט"ו שהביא הא דאמר בספרי פ' פנחס את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, שתהא עבודת בהמ"ק דוחה שבת, והקשה בעל ז"ר למאי איצטריך הך דרשה הא בהדיא כתיב וביום השבת, ותירץ הנח"א דאתא קרא לומר דקרבן ציבור הותרה בשבת, ומ"ד דשבת דחוי' דרש להאי קרא למורא מקדש לעולם דגמר משבת כדאיתא ביבמות ו' עי"ש, עכ"ד, וכ"כ הרמב"ם פ"ז ביה"ב ואזיל הרמב"ם לטעמי', ולפי"ז יאיר לנו נתיב להבין טעם פלוגתת הראשונים והפוסקים אי שבת הותרה אצל קרבן ציבור וכן אצל מילה או רק דחוי' כאשר האריך בתשו' הנ"ל וקיבץ כעמיר גורנה כל הדעות בזה יעו"ש.
ומעתה הנה נגלה לנו על מה אדני המחלוקת הוטבעו, והוא דמ"ד שבת הותרה אצל ק"צ ס"ל דקדושת המקדש בטלה בחורבן הבית דק"ר לקלע"ל וא"כ ע"כ אתא קרא לומר דק"צ הותרה בשבת כנ"ל, ומ"ד דשבת דחוי' אצל ק"צ ס"ל ק"ר קלע"ל א"כ דרשינן מהאי קרא מה שמירת שבת לעולם אף מורא כו', וכיון דאין לנו קרא דשבת הותרה ממילא הוא רק דחוי' דמנ"ל לומר דהותרה דהרי חזינן דמ"ד הותרה צריך למילף מקרא הנ"ל, ונכון.
והנה אא"ז בכת"א פ' בהעלותך כתב ענין נחמד בגמ' מנחות הנ"ל בהא דקאמר רבינא אמר כהנים איצטריך כו' וכתבו התוס' שם אע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך וכלאים נמי אסרינן להו בלא קרא, מ"מ אתא לאורויי לן דלא נטעי למילף מהאי דקאמר אין שחיטה לעוף מה"ת כדפרשתי בחולין ע"כ, ודברי התוס' אינם מובנים כלל, וכתב בס' הנ"ל בביאור דבריהם, והוא דבחולין כ' כתבו ד"ה לא, דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ נחירה בעי בסימן, ובנשבר שדרה ומפרקת חשיב טריפה, והא דנקט בהתכלת סד"א הואיל ואישתרי כו' נבלה לאו דוקא דנבלה ל"ה, אלא טריפה וקרא נקט נבלה אגב טריפה ע"כ.
והנה לבני ר"ח דאמרי בחולין שם דמצות מליקה מחזיר סימנים אחורי עורף ומולק א"כ למ"ד אשל"ע מה"ת אין שום טריפות במליקה בכה"ג וכמש"כ התוס' בנזיר כ"ט ד"ה קסבר, וזהו ביאור התוס' מנחות כמה שכתבו מ"מ אתא לאורויי לן דלא נטעי למילף מהאי דקאמר אש"ל מה"ת פרשתי בחולין, היינו דבחולין שם כתבו דלמ"ד אש"ל מה"ת מ"מ בעינן דוקא דרך נחירה ואמרינן שם מסתברא כמ"ד אף מחזיר כו' א"כ התם אין מצותו בכך כיון דיכול להחזיר הסימנים בלא שום עשיית טריפה ואפ"ה התירה התורה להתחיל בשדרה ומפרקת ושמ"מ דאין טריפות אצל כהנים ולא דמי לכלאים כלל, וזהו אמת לאמיתו של תורה.
ובזה מבואר טעם המחלוקת שבין ר"י ורבינא במנחות שם, והוא דר"י ס"ל כר' ינאי רבו דמחזיר סימנים אחורי עורף פסול במליקה א"כ ל"ש לומר הואיל ואשתרי מליקה כו' דשאני התם דמצותו בכך, אבל רבינא יסבור כדעת בני ר"ח דאף מחזיר סימנים כו' ול"ש לומר מצותו בכך וכנ"ל. ועי' שם עוד שכתב בישוב קושית התוס' הנ"ל דמה למליקה שכן מצותו בכך והוא עפ"מ דאיתא בחולין שם אמר רבינא אמר לי רבין בר קיסא הא דאמר רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים לעוף לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור, וכתבו התוס' שם בשם ה"ג דאין טריפות בעיקור סימנים אלא דכך הלכה דאין שחיטה מועלת ואם שחט הוה נבלה, וא"כ יש מקום לטעות כיון דמותר ליקח לכתחילה עוף שנעקר הסימנים למליקה ובשחיטה כה"ג הוה נבלה סד"א דנבלה מותרת לכהנים קמ"ל. אולם ר"י יסבור כשמואל דפליג על רבין בר קיסי כדאיתא בחולין שם וכן ר' ינאי חולק ע"ז כדמוכח שם עי"ש וכן פליג על בני ר"ח דאמרי מחזיר סימנים, ע"כ אמר שפיר דפרשה זו אלי' עתיד לדורשה דאין למילף ממליקה דמצותו בכך עכ"ד הנחמדים.
והנה באמת צריכים אנו להבין דעת רבינא דס"ל דאין עיקור סימנים לעוף במליקה, ובשחיטה יש עיקור, וכן ס"ל כבני ר"ח דאף מחזיר סימנים וגם ס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת, וקשה כיון דיכול לעשות בהיתר היינו שיחזיר סימנים וכן יכול ליקח עוף שאין סימנים שלו עקורים אמאי יעשה באופן שיש בזה נבוט"ר היינו באינו מחזיר שזהו הוה עריפה, וכן בסימנים עקורים דהוה נבלה כנ"ל, והלא במנחות ע"ב קאמר הגמרא דאס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי ד"ש, נקצרי' מער"ש, יעו"ש.
אמנם בתשו' עין יצחק כתב דקושית הגמ' אמאי ד"ש אזלא למ"ד שבת דחוי' אצל קר"צ, אבל למ"ד הותרה לק"מ דא"צ כלל להדר לעשות בהיתר כדאיתא ביומא ו' דלמאן דאמר טומאה הותרה בציבור אפילו איכא טהורים בהאי בית אב לא מהדרינן אטהורים, עי"ש, א"כ ה"נ י"ל דרבינא יסבור דמליקה הותרה אצל כהנים וכמו דאמר במנחות שם סד"א הואיל ואישתרי כו', א"כ ניחא דאף דיכול לעשות באופן שאין בו חשש נבוט"ר וכנ"ל מ"מ לא מהדרינן לעשות באופן זה כיון דהותרה מליקה.
ובזה נבין יסוד הפלוגתא שבין בני ר"ח ור' ינאי ובין רבין בר קיסי ושמואל, והוא דר' ינאי ס"ל דמליקה רק דחוי' ולא הותרה כמו למ"ד שבת וטומאה דחוי' אצל קר"צ, וא"כ אס"ד דיכול להחזיר סימנים אמאי התירה התורה אף באינו מחזיר וכנ"ל, והיינו נמי טעמא דר' ינאי ושמואל דלא ס"ל הא דרבין ב"ק וכדאמרן, אולם בני ר"ח ורבין ב"ק ס"ל מליקה הותרה ושפיר התירה התורה. ויסוד מחלוקתם בזה נ"ל דתליא אי שבת וטומאה הותרה בציבור או רק דחוי' ובאמת מצינו דהכי ס"ל לאיסי בן יהודא בנזיר כ"ט דיליף שם דחטאת העוף באה על הספק מקרא ומ"מ אינו נאכל משום שיש בו ב' איסורים נבלה וחולין בעזרה דקשה מאי ב' איסורים איכא הא בהדיא התירה התורה חטאת העוף על הספק וע"כ דאינו רק דחוי' לכן אינו נאכל, והנהו תנאי כהנהו תנאי.
ומעתה נבוא הלום ליישב מה שעמדנו בפתח דברינו דמדוע הפסיק הגמ' בדרשה דקרא וכל נבלה כו' בין קרא בראשון כו' ובין קרא וכן תעשה כו', ונאמר דבאמת המאמרים מקבילים אחת אל אחת ור' יוחנן ס"ל דהקרא בראשון כו' דפרשה זו אלי' עתיד לדורשה מוכרח לומר ג"כ בפסוק וכל נבו"ט דפ"ז אלי' עתיד לדורשה ורבינא דאמר דכהנים איצטריכו לי' אזיל בשיטת ר"א רבו דאמת מילואים הקריבו, והוא דר"י דקאמר דאלי' עתיד לדורשה שאין אנו יודעין טעמו ולא ניחא לי' לומר דמילואים הקריבו בימי עזרא משום דס"ל דק"ר קידשה לעת"ל ולא בטלה קדושת המקדש בחורבנו ולא הצריכו למילואים וכנ"ל, והיינו דיליף זה מאת שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, מה שבת לעולם כו', וא"כ אין לנו קרא דשבת הותרה בציבור ודון מינה לענין מליקה דג"כ הכי הוה וא"כ א"א לומר דאף מחזיר סימנים, או דאין עיקור סימנים בעוף במליקה דא"כ אמאי התירה התורה אף בשאינו מחזיר וכן ליקח עוף שסימנים עקורים, וא"כ א"א למילף ממליקה דאישתרי נבלה וטריפה לכהנים דשאני מליקה דמצותו בכך וע"כ אמר נמי בהך קרא וכל נבלה כו', פרשה זו אלי' עתיד לדורשה, אולם רבינא אזיל בשיטת ר"א דאמר מילואים הקריבו בימי עזרא, וע"כ דק"ר לא קלע"ל וקרא דאף שבתותי תשמרו כו' אתא להורות דשבת הותרה בציבור וילפינן מינה למליקה דהותרה ומצינו שפיר לומר כבני ר"ח דמחזיר סימנים וכן אין עיקור סימנים בעוף במליקה וא"כ א"א לומר דשאני מליקה דמצותו בכך דאפשר לעשות באופן אחר שאין בו נבוט"ר וא"כ מצינו למילף ממליקה דאישתרי לכהנים נבוט"ר ושפיר איצטריך קרא להורות דכל נבוט"ר לא יאכלו הכהנים וע"כ שפיר אמר רבינא כהנים איצטריכא לי' ומעתה ב' המאמרים אחד באחד יגשו.
דף סח
ר' פפא ור"ה ברי' דר"י אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בחו"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן, ורבנן דבי רב אשי הוו אכלי בצפרא דשיבסר קסברי חדש בחו"ל דאורייתא, ור' יוחנן ב"ז מדרבנן קאמר וכי תיקון ליום הנף לספיקא לא תיקון, אמר רבינא אמרה לי אם אבוך ל"ה אכיל חדש אלא באורתא דשיבסר נגהי תמניסר דסבר לה כר' יהודא דמדאו' אסור כל היום וחייש לספיקא ע"כ. ופסקו הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים כאבוה דרבינא דאסור לאכול חדש עד אורתא דשיבסר נגהי תמניסר.
וראיתי בתשו' שאגת ארי' החדשות בקונטרס חובת קרקע סי' ו' שכתב ומסתברא לי דאיכא בהא מילתא קולא וחומרא דאי אמרת מדאורייתא אסור כל היום איכא נמי קולא דתנן בפ' ר' ישמעאל אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא עומר הבא, והדבר ברור דכמו שבזמן שבהמ"ק קיים התירו תליא בהשרשה דקודם העומר שהוא המתיר חדש בזמן הבית, ה"ה בזמן שאין בהמ"ק קים למ"ד כל יום הנף אסור מדאורייתא עד שקה"ח בדידי' תליא מילתא דהיתר השרשה וכל שהשריש קודם שקה"ח דשיתסר שקה"ח מתירו, ולמ"ד האיר המזרח מתיר אי לא השריש קודם האיר המזרח דשיתסר אע"פ שהשריש קודם שקה"ח אסור לאוכלו עד האיר המזרח בשיתסר דשנה הבאה, ואני תמה על הפוסקים מה ראו לפסוק כאבוה דרבינא אי משום דבתראה הוא הא גם רבנן דבי ר"א בתראי נינהו ורבים נינהו, ועוד דקי"ל דמעשה רב ואינהו עבדי עובדא כו', ונ"ל דלא פסקו כרבינא אלא לחומרא אבל לענין השרשה אם השרישו אחר האהמ"ז וקודם שקה"ח דיום הנף חיישינן לרבנן דבי ר"א דילמא האיר המזרח מתיר מדאורייתא ואסור עד שנה הבאה דדילמא בהאיר המזרח תליא מילתא עכ"ד.
והנה בעניותינו אין תירוצו מספיק דאכתי תקשה אמאי לא פסקו כרבנן דבי ר"א דהוי רבים נגד רבינא דאמר משמי' דאבוה וכמ"ש הש"א הנ"ל, והתינח לדעת הרא"ש בפ' לולב וערבה סי' א' שהסכים לדעת ראב"י לפסוק כר"ח אר"י דאדם יצא יד"ח בערבה שבלולב משום דר"ח משמי' דר"י רבים נינהו נגד ר' אמי.
אולם לדעת הרמב"ם וכמו שכתב הרא"ש שם בשמי', ועי' בשעה"מ פ"ג מה' יו"ט הלכה ה' שדעת הרמב"ם דלא נקרא רבים במאי דלא פליג עלי' ועי"ש שהביא ראי' לזה, וא"כ בנידן דידן נמי אף דרבינא אמרה משמי' דאבוה לה"ל רבים וא"כ ה"ל לפסוק כרבנן. גם מה שכתב מרן הש"א ליישב דאפשר שלא פסקו כרבינא דאסור לאכול כל יום י"ז דעד ועד בכלל, רק לחומרא אבל לא לקולא ומחמרינן כרבנן דר"א דעד ולא עד בכלל, הנה בדעת הרמב"ם א"א לומר כן לענ"ד דהרי כתב בפ"י מה' מ"א ה"ב כל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מה"ת בכל מקום ובכל זמן בין בארץ ובין בחו"ל בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, אלא בזמן שיש מקדש מיקריב העומר הותר החדש בירושלים כו', ובזמן שאין בהמ"ק כל היום כולו אסור מה"ת הרי מפורש יצא דכל היום כולו אסור מה"ת ולא משום ספק מדלא כתב שהוא ספק וכמש"כ אח"כ בדין ה' מוכח בהדי' דאיסור ודאי מה"ת, וכן ממה שכלל איסור חדש בפני הבית ושלא בפני הבית משמע שדין אחד להם וכמו שבפני הבית אם אכל קודם הקרבת העומר לוקה, כן שלא בפני הבית קודם שקה"ח לוקה.
לכן נלע"ד לתרץ ע"פ מה שכתבנו לעיל בחידושינו על רה"ש דף ל' דהא דקאמר הגמ' במנחות שם ובר"ה ובסוכה מ"א בטעמא דריב"ז מהרה יבנה בהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול ואינהו לא ידעי דבזמן שאין בהמ"ק קים ההמ"ז מתיר והשתא עומר מתיר ושמא ובנה בשיחסר אי בלילה ולא יספיקו להקריב העומר עד סמוך לשקה"ח לפיכך אסור כל היום.
וכתבנו לעיל דה"ע לא יתכן רק לדעת ר' יוסי וכן רב אשי במנחות הנ"ל דקרבנות דיחזקאל הם מילואים שהקריבו בימי עזרא וא"כ אפשר דבהמ"ק דלעתיד אין זמן מוגבל לבניינו וכל שעתא זמני' ושפיר איכא למימר שמא יבנה בשיתסר כו', אולם לדעת הרמב"ם פ"ב מה' מעשה הקרבנות הי"ד שכתב כל שעירי הנסכין האמורים בס' יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מילואים הם שיקריבו עם חנוכת המזבח בימי מלך המשיח כשיבנה בית שלישי, ולעיל הבאנו דזהו דעת ר' יוחנן דס"ל במנחות שם פרשה זו עתיד אלי' לדורשה והיינו כמש"כ הלח"מ בפ"ב ממעה"ק דהפירוש דזהו הילכתא למשיחא כשיבא אלי' ומלך המשיח ויבנו בית שלישי אז יקריבו אותן הקרבנות ואז ידרוש אלי' בסידרי אותן הקרבנות והבאנו לעיל דברי הנוב"ש דלכן פסק הרמב"ם כר"י נגד ר"א דאזיל לשיטתו דס"ל חולין בעזרה דאורייתא וא"כ א"א לומר דהקרבנות שהקריבו בימי עזרא הכתובים בס' עזרא היו על חטא ע"ז וכדאמר בהוריות דהא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ולעקור דבר מה"ת בקום ועשה וכיון דהיו מזידים ולאו בני מייתא קרבן נינהו ה"ל חולין בעזרה דהיא מדאורייתא וע"כ דהיו מילואים שהקריבו לחנוך הבית שני וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל, וא"כ שוב א"א לומר דהקרבנות הכתובים בס' יחזקאל הם מילואים ג"כ שהקריבו בימי עזרא דהא בס' עזרא מפורש שהקריבו קרבנות אחרים ולא נזכר שם קרבנות דיחזקאל, וע"כ קרבנות דיחזקאל הם מילואים שיקריבו בימי מלך המשיח בבית שלישי ב"ב כנ"ל, ולפי"ז אין מקום לומר בטעם תקנת ריב"ז דיום הנף כולו אסור משום מהרה יבנה בהמ"ק כו' והיינו דאיבנא בחמיסר א"נ בלילה וכדאיתא שם בגמרא, דהא בקרא דיחזקאל מפורש דמילואים יהיו באחד לחודש וע"כ לומר דריב"ז קאמר מדאורייתא ואזיל בשיטת ר"י דס"ל עד ועד בכלל וכדאמר רנב"י שם.
ולפי"ז בהכי פליגי רבנן דבי ר"א ורבינא, דרבנן אזלי בשיטת ר"א רבם דאמר שם במנחות דמילואים הקריבו בימי עזרא היינו אותן הקרבנות הכתובים ביחזקאל, וא"כ בנין בית השלישי אפשר שיבנה בכל זמן ואולי בחמיסר ולזה ס"ל דריב"ז מדרבנן קאמר מהרה יבנה בהמ"ק כו' אולם רבינא ס"ל כר"י שם דהם מילואים שיקריבו בבית שלישי וע"כ דריב"ז מדאורייתא קאמר וכנ"ל. ומעתה שפיר פסקו הפוסקים הנ"ל כאבוה דרבינא ודו"ק.