משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת בבא מציעא
דף ה
ההוא רעיא דהוו מסרו לי' כל יומא חיותא בסהדי כו', אר"ז אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא כו'. ועי' במהר"ם שיף שהקשה מסוגיא זו לרש"י דפירש בהגוזל ק"ז דבפקדון שלא עשה לי טובה מעיז, ולדבריו גם כופר הכל בפקדון חייב שבועת התורה, א"כ איך תלוי הך עובדא בדר' חייא, וצ"ל דהך סוגיא אתיא כרמי ב"ח דבעי הודאה במקצת וכפירה במקצת עי"ש.
והנה המהרמ"ש בעצמו סותר אח"כ תירוץ זה במש"כ על התוס' ד"ה בסהדי, ומיירי דא"ל אל תחזיר אלא בעדים דאל"כ קי"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים, וכתב מהרמ"ש ע"ז דאינו יכול לטעון נאנסו דנאנסה שבועה בעי כרחב"י, א"כ מוכח דהאי סוגיא אזלא כרחב"י, דלשיטת רש"י אין חילוק בין טענת נאנסה לכופר הכל בפקדון דלרחב"י בשניהם חייב שבועה, ולרב"ח בשניהם צריך כפירה והודאה במקצת ע"ש בב"ק, א"כ לשיטת רש"י קשה קושית המהרמ"ש דהא אף בלא הא דר"ח חייב שב"ד אף בכפר בכל בפקדון, ובאמת קושיא זו לאו יחידאה היא לפרש"י כי התוס' בב"ק שם הרבו להשיב על שיטת רש"י מכמה מקומות המבואר שם דגם בשומרים אינו חייב שב"ד בכופר הכל כ"א בהודה במקצת, וגם על שיטת ר"ת השיגו שם התוס' ולזאת העלו כשיטת ריב"א דלרחב"י רק בטענת נאנסה חייב שב"ד גם בלא הודאה, אבל בכופר בפקדון אינו חייב שב"ד כו' עי"ש. והנה באמת כל העובר ישתומם איך נעלם ממאור עינינו רש"י ז"ל כל הני מקומות שהביאו התוס' לסתור דעת רש"י, ובימי חרפי אמרתי בכוונת רש"י דדוקא בש"ח דשם כתיב כי הוא זה, שם אמרינן כיון דלא עשה לו שום טובה מעיז אבל בש"ש וכש"כ בשואל מיחשב טובה לגבי השומר בההיא הנאה דשביק לכו"ע ואוגיר לדידי' כדאיתא בפ' האומנין שפיר אינו מעיז, ובעינן כפירה והודאה במקצת כמו במלוה, ובזה יתורץ רוב קושיות התוס' שם על כרש"י דאיכא לאוקמא כל הני בש"ש דמטא הנאה לידו כנ"ל, ומכש"כ קושית התוס' מהשואל דמוקמינן רישא בתרתי וסיפא בתלת, בודאי לק"מ דבשואל כל הנאה שלו הר"ז דומה ממש למלוה דאינו מעיז משום דעשה לו טובה, ועפי"ז מתורץ שפיר קושית המהרמ"ש בסוגיא דההוא רעיא על פרש"י דאיך תלוי זה בדר"ח כנ"ל דהשתא ניחא דמסתמא הרעיא הוה ש"ש ובש"ש לא מיחייב שבועה עד שיכפור במקצת ויודה במקצת.
והנה חכם אחד הקשה לי דא"כ אמאי עקרינן לכי הוא זה מש"ח ומוקמינן לי' במלוה, הלא יותר נקל לומר כי כתיב כי הוא זה אש"ש ואשואל כתיב שהם בפרשה הסמוכה לש"ח ואמאי דליג מש"ש ושואל אמלוה.
והשבתי לו ע"פ מש"כ מהר"ם שיף בב"מ ג' ליישב דעת רש"י דפירש במאי דקאמר רבה שם והאי בכולה בעי דלודי לי', וכ"ת נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא והתוס' שם ד"ה בכולה הקשו עליו דהא לא אמרינן מגו דחשיד כו' ותירץ מהר"ם שיף דס"ל לרבה כאביי תלמידו לקמן דס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא רק הא דמשביעים לעולם משום שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו כדלקמן ונפ"מ כמו שכתב הר"ן שם דהיכא שמחל לו כל ספק מלוה ישינה בכה"ג אמרינן מגו דחשיד כו'. וא"כ אמר רבה שפיר וכ"ת נימא מגו דחשיד כו' דהתורה ודאי בכל ענין מחייב מודה במקצת דלא פליג אפילו היכא דמחל לו כל ספק מלוה ישינה עכ"ד. והתוס' ב"ק שם הקשו למאן דבעי ג' פרות ליפטרי' במיגו דאי בעי אמר נאנסה אההיא דכפירה, וי"ל כגון דההיא דכפירה קמן עכ"ל
ומעתה מיושב כמין חומר קושית החכם הנ"ל דא"א לומר כלל כי הוא זה אש"ש ואשואל הוא דכתיב דכמו דעקרינן כה"ז מש"ח מטעם דלא שייך טעמא דרבה משום דליכא גבי' סברא דמעיז, ה"נ א"א לאוקמי אש"ש ואשואל משום דלפעמים ליכא טעמא דאשתמוטי דלפי מש"כ מהרמ"ש דהתורה ודאי בכל ענין מחייב מובמ"ק אפילו היכא דמחל לו כל ספק מלוה ישינה, ולפי מש"כ התוס' בב"ק הנ"ל דלמאן דבעי ג' פרות מיירי דההיא דכפירה קמן דאל"כ נאמן במגו דנאנסו א"כ ל"ש בזה טעמא דאשתמוטי לדעת רבה הנ"ל, וא"כ הוה הקל"ד נימא מיגו דחשיד כו' דהא אי הוה מוקמינן לכה"ז על ש"ש ואשואל הוה מצרכינן שיודה במקצת ויכפר במקצת זולת טענת נאנסה ומתה מחמת מלאכה, וההיא דכפירה ל"ש אישתמוטי וכנ"ל, לזאת מוכרחין אנו לאוקמא כה"ז אמלוה דבמלוה לעולם שייך טעמא דאשתמוטי כמבואר בח"מ סי' ע"ה סע"ד וסי' צ"ב סע"ד, ואחרי דמוקמינן לכה"ז אמלוה שוב גם בש"ש ושואל לא ילפינן ממלוה לחייב בדין מובמ"ק כ"א היכא דשייך אשתמוטי כגון דלא מחל לו מלוה ישינה או היכא דההיא דכפירה אינו קמן דומיא דמלוה דשייך לעולם אשתמוטי, ואין להקשות דא"כ גם שבועה דעד אחד נמי נימא הכי דאיירי בכל ענין אפילו היכא דהעיד דחפץ זה הוא של תובעו ומחל לו כל ספק מלוה ישינה, זה אינו כיון דעד אחד לא כתיב בפירוש אלא מדיוקא דאמרינן לכל עון ולכל חטאת הוא אינו קם, אבל קם הוא לשבועה ל"ש בזה למימר דבכל ענין איירי וכמו שכתב רש"י בב"מ י"ח ע"ב ד"ה ולעולם בכיו"ב עי"ש ודו"ק היטב כי היא עצה עמוקה בס"ד.
ובהכי יתיישב לנכון מה שהקשה הפנ"י בב"מ ג' דמימרא דרבה בשמעתין לא אתי שפיר אליבא דאביי דא"כ תקשה מאי האי דקאמר מפ"מ אמרה תורה מוב"מ הטענה ישבע. ולא חשבינן לי' משיב אבידה כפרש"י או דלהימן במיגו כפירוש התוס' דהא לאביי ל"ש לומר כן דלקושטא דמילתא אנן לא חשדינן לי' ברשיעא אלא דאמרינן שמא ספק מלוה ישינה כו', כפי הממון שכופר בו וא"כ ל"ש מיגו דאי בעי הוי כפר בכל דלמה יכפור בכל כיון שאין הספק מלוה ישינה עולה כנגד כל התביעה, ולפי"ז קשה על כל הפוסקים שהביאו הא דרבה והביאו ג"כ מילתא דאביי לפסק הלכה ולפי מה שכתבתי משמע דפליגי כו' עי"ש, ולפי דברי מהרמ"ש הנ"ל, אתי שפיר דאדרבה מילתא דרבה אין לו מקום כ"א לפי שיטת אביי דאמרינן מגו דחשיד כו', וכיון דהתורה ודאי מיירי בכל ענין אפילו היכא שמחל לו כל ספק מלי"ש וא"כ הקשה נימא מיגו דחשיד כו' וא"כ דברי רבה ואביי תלמידו עולים בקנה אחד ומיושב שפיר קושית הפנ"י הנ"ל.
אולם עדיין קושית התוס' על פרש"י מההוא דשבועות דסלע הלויתני עליו, ומההיא דגיטין גבי שני כיסין קשורין כו', עדיין לא מתרצא ע"פ תירוצינו הנ"ל דגם התם הוה כש"ח דלא עשה לו שום טובה. לזאת נלע"ד לומר בשיטת רש"י דגם רש"י סובר כשיטת ריב"א בתוס' שם דאינו חייב בפקדון שבועת התורה בלא כפירה והודאה כ"א בטענת נאנסו ומטעם דאין חבירו מכיר בשקרו מעיז וכנ"ל, אלא דרש"י ס"ל דטעם זה לחוד אינו מספיק לחלק בין מלוה לפקדון דדעת רש"י דבמלוה אפילו היכא דאין חבירו מכיר בשקרו בתחילת התביעה מ"מ אינו חייב שב"ד כ"א בהודה במקצת וכמו שכתב הש"ך סי' פ"ח ס"ק נ"ד וז"ל כתב רבינו ירוחם נ"ג ח"ב התובע לחבירו בשמא ומתוך הודאת הנתבע חזר טענתו ברי שהודה במקצת חייב שבועת התורה כך נראה מפרש"י פרק הניזקין עכ"ל. והרי שם בשעה שהודה במקצת לא הי' חבירו תובעו כ"א בשמא ומ"מ בעינן הודאה במקצת אף דאין חבירו מכיר בשקרו, וא"כ יקשה מ"ש דבשומרים חייב שב"ד בטענת נאנסה אף בלא הודאה במקצת, לכך כתב רש"י לחלק דבמלוה שעשה לו טובה אינו מעיז ואינו חייב שב"ד כ"א בהודה במקצת, אבל בפקדון שלא עשה לו טובה מעיז וגם בלא הודאה במקצת חייב שב"ד, אולם גם טעם זה לחוד אינו מספיק דהא גם בפקדון אם חבירו מכיר בשקרו פטור ואינו חייב כ"א ע"י הצטרפות ב' הטעמים, היינו משום שלא עשה לו טובה וגם אין חבירו מכיר בשקרו דבזה מעיז לכך חייב אף בלא הודה במקצת, והא דנקט רש"י טעמא שלא עשה לו טובה לחוד ושייר אידך טעמא, משום דסוגיין קאי אטוען טענת גנב בפקדון דאין חבירו מכיר בשקרו, ולמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן וכה"ז אמלוה הוא דכתיב היינו דבמלוה אפילו היכא שאין חבירו מכיר בשקרו דומיא דטענת גניבה ונאנסו בפקדון אינו חייב שבד"א כ"א בהודה במקצת וכנ"ל ולפי"ז לא יתכן לפרש ומ"ש מלוה כו' משום דחבירו מכיר בשקרו אבל בפקדון אין חבירו מכיר בשקרו דזה אינו דהא במלוה דאיירינן הכא הוא ג"כ באופן דאין חברו מכיר בשקרו כגון בתובע לחבירו בשמא ומ"מ בעינן הודאה במקצת לזאת תפס רש"י עיקר החילוק לפי סוגיא דשמעתין משום דבמלוה עשה לו טובה ואינו מעיז, אבל בפקדון שלא עשה לו טובה מעיז, והיינו היכא דאין חבירו מכיר בשקרו כגון בטוען טענת גנב או נאנסו דאיירינן בשמעתין ובזה מעיז, ומהשתא יתורצו כל קושיות התוס' על שיטת רש"י וכמו כן יתורץ קושית המהרמ"ש בסוגיא דההוא רעיא הנ"ל על שיטת רש"י וזה ברור ונכון ודו"ק, שוב הראו לי שתירוצי השני מבואר בפנ"י כאן ושמחתי.
דף סא
אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה כו', לעבור עליו בב' לאוין, ובתוס' שם וא"ת לאוקמי' בגזל גופי' ולעבור עליו בב' לאוין, וי"ל דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה, אבל אי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר, ומהרש"א שם התפלא דהא כובש ש"ש נמי נל"ע כמו לאו דלא תגזול דכתיב והשיב את הגזילה, או את העושק עי"ש שישב בדוחק, ובחידושי רע"א שם תירץ ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דתמורה לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוין, א"כ כי מוקמינן לכובש ש"ש ונ"מ דהוה ב' לאוין ולקי אחדא, אבל כי מוקמינן בגזילה לא לקי דחד לאו למדנו מריבית ואונאה ואין מזהירין מן הדין וחד לאו ניתק לעשה כו', אמנם קושית מהרש"א לנכון לפי מש"כ התוס' זבחים קי"ז דדוקא אם העשה סמוכים לב' לאוין כמו בתמורה הוא דאינו מנתק לב' לאוין, אבל בעלמא דהעשה מרוחק מנתק לב' לאוין וא"כ הכא דוהשיב את העושק אינו סמוך להב' לאוין מנתק להב' לאוין כו' עיי"ש.
ואני מוסיף על דברי רבינו עק"א דיישוב זה אינו מספיק ליישב גם ראש דברי התוס' דלא לקי אלאו דגזל משום דנל"ע, דכתב בטעמי' דל"ה ב' לאוין דחד לאו שמענו מריבית ואונאה הא אין מזהירין מה"ד, דהא לפמש"כ הרא"מ בפ' שמיני בשם רבינו ישעיה ראשון בטעם דאין מזהירין מה"ד דאין כח ביד ק"ו להעלות ב' מדריגות דהיינו איסור וגם מלקות ודי לו להעלות מדריגה אחת דהיינו איסור לחוד, משא"כ אם האיסור כבר מפורש בתורה שפיר אהני לי הק"ו להעלות לו מדריגה א' דהיינו מלקות, וזהו הטעם דגבי ממון עונשין מה"ד דאם לא ישלם הממון הק"ו לא אהני לי' מידי עיי"ש
ומעתה הרי בגזל מפורש בו לאו ואף דנל"ע מ"מ איסור שמענו דיש בגזל ושוב עונשין מה"ד דלמדנו גזל מריבית ואונאה, ועד כאן לא כתבו התוס' ב"מ שם ד"ה אמרי, וא"ת והא אין מזהירין מה"ד וי"ל דגזל לאו הנל"ע הוא, היינו דשם קאי הסוגיא דלא לכתוב כלל לאו בגזל ונילף מרו"א ע"ז שפיר הקשו הא אין מזהמ"ד, משא"כ לפי מאי דקיימו התוס' בקושייתם דלוקמי' בגזל גופי' ולעבור בב' לאוין ע"ז לא יתכן לומר דלאו דלמדנו מרו"א אין לוקין עליו דאין עונשין מה"ד, דזה אינו כיון דמפורש איסור לאו בגזל שוב עמה"ד כנזכר לעיל.
והנלע"ד ליישב דברי התוס' הנ"ל עפמש"כ הרמב"ן בחידושיו למכות על הא דאיתא שם ט"ו אמר רבה בב"ח אר"י כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו כו' כתיבא ותנינא, כתיבא וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם, תנינא הבא למקדש טמא "לוקה" והדר בי' רבב"ח עיי"ש, והקשו כולם לפי מאי דהדר בי' רבב"ח וס"ל דל"ת שקדמו עשה אין לוקין עליו אמאי באמת הבא אל המקדש טמא לוקה והא הוה לאו הנל"ע וכתב הרמב"ן שם בשם התוס' ליישב ןדשאני בטמא הנכנס למקדש דאין העשה דשילוח בא לתקן הלאו דלא יטמאו רק דהעשה הוא שלא יוסיף לעבור עוד בלאו להיות במקדש, אבל לא לתקן על העבר, אבל באונס שגירש העשה בא רק לתקן על העבר עיי"ש.
ועפי"ז העלה בדו"ח במערכה ה' דהא דלאו דב"י אי הוה נל"ע או לא אשר בזה נחלקו הרמב"ם והתוס' תליא בזה אי אין ביעור חמץ אלא שריפה או בכ"ד, עייש"ה, ומעתה מיושבים לנכון דברי התוס' ודעת שפתם ברור מיללו דודאי אי מוקמינן לאו דלא תגזול אגזל גופי' לא לקי דה"ל נל"ע, דהא לאו דלא תגזול ל"ה כ"א בשעת הגזילה ממש ושוב אינו עובר עליו כמש"כ רש"י בב"מ כ"ו ד"ה עובר משום, לא תגזול ל"ש אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית עיי"ש. וא"כ העשה דוהשיב את הגזילה בא לתקן על העבר מה שעבר אלאו דלא תגזול, דומיא דאונס שגירש דאם מחזירה מתקן למפרע הלאו דלא יוכל לשלחה כמש"כ הרמב"ן, בטעמא כיון דלאחר שגירש אינו עובר עוד בלאו במה ששוהא מלהחזירה, אולם כי מוקמינן לי' בכובש ש"ש לקי שפיר דהא הל"ת דלא תעשוק ש"ש עובר עליו כל שעה שמעכב השכר אצלו ואינו משלם לו. ודוקא בלאו דלא תלין אינו עובר כ"א עד בקר ראשון ומשם ואילך אינו עובר כ"א בלאו מדברי קבלה כדאיתא ב"מ ק"י דשם איירי דמבטיחו ליתן לו רק שמדחהו בלך ושוב עיי"ש, אבל אם עושקו לגמרי וכובש שכרו שלא להשיב לו אח"כ עובר כל שעה שמשהא השכר בידו וכמו בלאו דבל יראה דעובר כל שעה שמשהא החמץ בביתו כנ"ל, וזה פשוט וברור, וא"כ העשה דוהשיב את העושק בא לתקן על להבא שלא ישהא עוד שכרו, ולא לתקן על העבר במה שעשקו מכבר והוה דומיא דטמא שנכנס למקדש כנ"ל, וכמו עשה דתשביתו שלא בא לנתק את הל"ת כ"א בא לתקן על להבא למ"ד השבתתו בכ"ד וכנ"ל, ושפיר כתבו התוס' דבכובש שיש לקי שפיר, וזה נכון מאד ומיושב דברי התוס' כדת אין אונס ודו"ק. והא דפריך הגמ' ונוקמי' ברבית ואונאה ולעבור עליו בב' לאוין הגם דריבית ואונאה ג"כ אינו עובר כ"א בשעה שנוטל הריבית והאונאה, היינו משום דרו"א ל"ה נלע"ש כלל כמש"כ המהרש"א והמהרמ"ש שם עיי"ש.
ובחידושי רעק"א שם ובדף מ"ח כתב עוד ליישב קושית מהרש"א על התוס' הנ"ל, וז"ל נ"ל דרבא לשיטתו דס"ל לעיל מ"ח דמעות אינו קונה וקרא מיירי בייחד לו כלי והפקידו וחזר ונטלו ממנו, א"כ ליכא עשה בעושק, דעושק דהתם הוה גזילת הכלי דכבר נקנה הכלי בעד העושק. ואח"כ הראו לי שכ"כ הפנ"י בהקדמתו עכ"ד.
ולענ"ד אין דבריו מספיקים ליישב קושית מהרש"א, דהרי ודאי אין כוונת התוס' דעל סתם עושק לוקה דהרי הוה לאו שאין בו מעשה וכמו שהקשה בתשו' ח"צ סי' כ"ו יובא דבריו לקמן, וכתבנו שם דכוונת התוס' דכי מוקמינן לאו דלא תגזול אכובש ש"ש משכ"ל לפעמים שילקה כגון ביחד לו כלי למשכון על שכרו ונתנו לידו ואח"כ עשק ממנו הכלי ולא שילם לו שכרו דבזה ה"ל לאו שיש בו מעשה ולקי שפיר, וא"כ באופן זה הרי הוא נל"ע והשיב את העושק וכנ"ל, וקושית מהרש"א קמה במקומה, ומחוורתא כתירוצינו.
ועל דבר מה שהקשה המהרמ"ש על התוס' הנ"ל מהא דכתבו לעיל ה' ד"ה לא תחמוד, וז"ל וא"ת תפ"ל מלא תגזול, וי"ל לעבור עליו בב' לאוין, ולפי דברי התוספות כאן איזה נפ"מ בב' לאוין כיון דלא לקי,
לענ"ד לק"מ עפ"מ שכתב הרמב"ם בהל' גזילה ה"א כל החומד עבדו כו' והפציר בו עד שלקחו ממנו עובר בל"ת ואין לוקין עליו מפני שאין בו מעשה ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד כו', וכתב המ"מ בביאורו כי ההשתדלות אשר השתדל כדי לרצותו הוא האיסור ונגמר בשעת המקח ובהשתדלות ל"ה מעשה עיי"ש. המתבאר מזה דלאו זה מתחיל משעה שעשה ההשתדלות והפציר בחבירו, ונגמר בשעת המקח, להרמב"ם אפילו בדמים ולהתוס' והראב"ד שם בלא דמים מ"מ לדברי כולם האיסור הוא בעת שחמד בלבו ועשה פעולות כדי להשיג החפץ עובר בל"ת, וא"כ הרי צריכה התורה לאסור זה, דזה לא שמענו מלא תגזול אף שאין בו מלקות, ושפיר כתבו התוס' לעבור עליו בב' לאוין והיינו דאף דלא תחמוד נגמר בעת שלקחו בלא דמי ואז עובר גם בלא תגזול, מ"מ איסור לא תחמוד מתחיל מקודם וכנ"ל, ואף שאין בזה מלקות מ"מ צריכה התורה לאסור, וזה פשוט וברור.