אור ברסלב

משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט

מסכת בבא קמא.

עוד בענין הנ"ל.

דף עד

מעשה בר"ג שסימא עין טבי עבדו והי' שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע כו', א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים כו'.

בתשו' שו"מ מהד"ת ח"ד סי' קס"ג הביא קושיא ע"ז כיון דר"ג חשב שמשוחרר בזה נהי דטעה, עכ"פ איאושי קא מייאש מיני' וכדאמר בכריתות כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה, וה"ה כאן הוה עכ"פ הפקר וא"כ יצא לחירות, ועי"ש מה שתירץ לחלק בין שוהנ"ס ובין עבד, דכיון שיש איסור לשחרר עבד הוה מחילה בטעות ויאוש בטעות, [עי' ברש"י והג"א ב"מ ס"ו].

והנה דבריו תמוהים דהלא בירושלמי ב"ק ט"ז איתא וכן עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר"י אמר זכה בעצמו, הרי דגם בעבד הדין כן לר"י דהוי הפקר וזכה בעצמו, ובפשוטו אפשר ליישב קושייתו ע"פ מה שכתב במראה הפנים שם ליישב הא דהשמיטו בש"ס כריתות, והרמב"ם, הך דינא בעבד שזכה בעצמו, משום דהש"ס דילן והרמב"ם סוברים דהמפקיר עבדו צריך גט שיחרור כמו שסובר ר"י בגיטין ל"ח וא"כ לא זכה העבד בעצמו, כיון שמעוכב גט שיחרור ועדיין עומד ברשות רבו, והירושלמי אזל לשיטת ר' אבהו דאמר בשם ר' יוחנן ירושלמי גיטין פ' השולח דאינו צריך גט שיחרור, ולפי"ז זכה העבד בעצמו קודם שניזומו העדים, וא"כ מיושב הא דר"ג די"ל דר"ג ור"י ס"ל דצריך גט שיחרור ולא זכה העבד בעצמו ביאוש, כיון שאח"כ חזר ר"ג מהיאוש שהיתה בטעות, וכמו שכתב במה"פ הנ"ל, אולם עדיין אינו מיושב לדעת ר' יוחנן הנ"ל מה יענה בהאי מעשה דר"ג הנזכר ג"כ בירושלמי ס"פ נערה המאורסה דאמאי לא יצא טבי לחירות בהיאוש שנתייאש ר"ג ממנו.

לכן נלע"ד ליישב דהנה יש להבין בדעת ר"ל דאמר בירושלמי ב"ק שם דיאוש טעות הוא בשור הנסקל ובעבד שהוזמו עדיו, האיך שייך טעות לגבי יאוש, הא כל יאוש הוא בטעות שאם נאבד ממנו דבר שאין בו סימן בגופו ובמקומו ה"ה של מוצאו מפני שהבעלים מתיאשין ממנו, והלא גם בזה היאוש בטעות מפני שאיננו יודע באיזה מקום נאבד הוא מתייאש, ואילו הי' יודע אי' מקום האבידה ל"ה מתייאש שהרי הוא יכול לילך וליקח האבידה או שיתן סימן במקומו ואפ"ה מועיל היאוש, ומה חילוק בין אם מתייאש מפני שנעלם ממנו באיזה מקום נאבד או מתייאש מפני שעדים זוממין הטעהו, לכן נלע"ד לומר בזה מילתא חדתא, דהנה המפרשים כתבו דיאוש אינו כהפקר, דהפקר הוא מפקירו מדעת ויאוש אינו מפקירו רק שמסיח דעתו ממנו עי' בנה"מ סי' רס"ב ורע"ה, ומצינו דוגמא כיו"ב בעומר השכחה דאמר רחמנא לא תשוב לקחתו מפני שהסיח דעתו ממנו ושכחו, והנה במס' פאה רפ"ז איתא כל זית שיש לו שם בשדה ושכחו אינו שכחה, דכיון שעתיד לזוכרו לאח"ז ע"י שמו או מעשיו או מקומו אינו בגדר ושכחת עומר, וכדאיתא בירושלמי ובר"ב שם, ולפי"ז נ"ל דה"ה וכש"כ לגבי יאוש אם נתייאש מאיזה דבר ע"פ טעות כגון שסבור שאין לו בו סימן והוא עתיד לזכור שיש לו בו סימן או שאבדו במקום המשתמר לדעתו והי' סבור שאבדו ברה"ר והי' עתיד למוצאו במקום המשתמר בודאי ל"ה יאוש דכל שהדבר עומד שלא יתייאש ממנו ע"י סימן בגופו או במקומו ל"ה יאוש וז"ב לדעתי, וכ"כ הרמב"ן הובא בחמד"ש ס' כ"ה שאין יאוש בדבר העומד ברשותו עיי"ש.

ובזה נבין טעמא דר"ל דס"ל בשור הנסקל שהוזמו עדיו דיאוש טעות הוא דכיון שבאו עדים והזימום מעיקרא היה עומד להתברר ע"י עדים המזימים שבודאי יבואו אלו העדים כשישמעו עדות הראשונים, ואגלאי מילתא למפרע דיאוש טעות הוא וכמו בזית שעתיד לזוכרו ע"י שמו ומעשיו ומקומו דל"ה שכחה, אולם ר"י סובר דלא דמי לההיא, דהתם עומד בודאי לזוכרו אבל כאן אפשר דלא יבואו המזימים עד אחר שיסקל השור או שיהיה להם איזה עיכוב מלבא להעיד, והר"ז דומה להא דאיתא בפ"ה מפאה מ"ב, עומר הסמוך לגפה ולגדר כו' ושכחו הוה שכחה לב"ה, וכמבואר בירושלמי שאינו עתיד בודאי לזוכרו מפני שהוא תלוש ואפשר שיתגלגל משם.

ומעתה מיושב היטב קושיא הנ"ל, דשם גם כן היה ר"ג עתיד לזכור ההלכה דבלא עדים אינו יוצא לחירות או שחביריו יזכרוהו ע"ז, וכמו שאמר לו ר"י אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים, ובכה"ג בודאי הוה יאוש בטעות וכנ"ל. ולא קשה לפי"ז על התניא שהביא אח"כ שם דאמר לו שכבר הודית, ובאמת היו עדים בזה והלא שם לא היה עומד לחזור בו מהיאוש קודם שהודה, דנוכל ליישב כנ"ל דהאי ברייתא ס"ל דהמפקיר עבדו צריך ג"ש ולא זכה עדיין העבד בעצמו כיון שהי' היאוש בטעות וכנ"ל, ולר"י דס"ל אין צריך ג"ש יתיישב לפי ברייתא ראשונה דא"ל שאין לך עדים, ובזה הוה בודאי יאוש בטעות שהי' עתיד לזכור הדין וכנ"ל, ועפי"ז נ"ל ליישב קושית התוס' ב"ק קט"ז ד"ה אדעתא, מהא דאמר בב"מ כ"ד המציל מן הארי ה"ה שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן, ומה שתירצו התוס' הוא דוחק קצת וכמובן, ולפי הכלל שכתבנו דפעמים דיאוש בטעות ל"ה יאוש היכא שהדבר הי' עומד מעיקרו להתברר ועתיד לחזור בו מהיאוש, ניחא מאד דכאן נמי הי' עומד להתברר, ור"ס הי' מוכן לנס זה מעיקרא והוה ממש יאוש בטעות שהי' עתיד לחזור בו מהיאוש דלא הוה יאוש.

ובדברינו הנ"ל יש ליישב שיטת רש"י ב"מ ס"ו דס"ל מחילה בטעות הוה מחילה, והקשו בתוס' עליו מכמה מקומות דמצינו דלא הוה מחילה, ולפי הנ"ל ניחא דכל הנהו דמייתא התוס' שם הי' עומד הדבר להתוודע אח"כ עייש"ה, משא"כ בהא דדבר שלב"ל לא הי' עומד הדבר להתוודע אח"כ, מיהו אנן לא קי"ל כשיטת רש"י כמבואר בחו"מ סי' רמ"א, לבד מיאוש דמועיל אפילו בטעות אם ל"ה עומד להתוודע ולהתברר אח"כ כנ"ל.

ועוד אמרתי ליישב הקושיא הנ"ל על הא דר"ג, דהנה בים התלמוד כתב ליישב קושית התוס' ב"ק הנ"ל הא דאמרינן אדעתא דארי' אפקרי', מהא דהמציל מן הארי ה"ה שלו כו', וכתב ליישב ע"פ דברי הג"א ב"מ ס"ו דהיכא דכבר זכה בו האחר בזה אף דמחל בטעות מכל מקום אינו יכול להוציאו מזה, אבל מקודם שזכה בו שום אדם שפיר יכול לחזור בו מהמחילה, כיון דהוה מחילה בטעות, [ועי"ש במפרשי הים שכת' ע"ז דכשזכה בו אחר יוכל לומר שמא אדעתא דכו"ע אפקרי' ובדיבורי' אינו יכול להוציא מחבירו, וכעין זה כתב הרשב"א גבי הא דהקדש ביד הגזבר. אין נשאלין עליו]. ולפי"ז מיושב קושית התוס' דשפיר פריך ל"ל למיזכי בי', משום דכאן כל זמן שלא זכה בו אחר ממילא הוא שלו דהפקר בטעות אינו הפקר, משא"כ התם במציל מן הארי דכבר זכה בו אחר אינו יכול להוציא ממנו עי"ש. המורם מדבריהם דהא דהפקר ויאוש בטעות הוה הפקר ויאוש. היינו דוקא היכא דכבר זכה בו אחר ומשום דיכול לומר שמא אדעתא דכו"ע אפקרי', אבל מקודם שזכה בו אחר יכול לומר אדעתא דארי' אפקרי'

והנה בקצוה"ח סי' פ"ח סק"ט כתב דלא שייך תפיסה בעבד אלא היכא דליכא ספיקא במילתא, משא"כ היכא דאיכא ספיקא, אין העבד נקרא מוחזק ותפיס, כיון דעבד גופו קנוי לבעלים והוה ספק בזה גופי' אם התפיסה מהני או לא. בזה לא מהני תפיסה, כיון דבזה הוא הספק אם הוא תפוס דאם הוא עבד הרי גופו קנוי לבעלים ואין זה תפוס כו' יעו"ש.

ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דדוקא בהא דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו דשם הוה תפיסה גמורה לכן אינו יכול להוציא ממנו דיכול אידך לומר שמא אדעתא דכו"ע אפקרי', משא"כ בהא דטבי עבדי' דר"ג דיש ספק אם אפקרי' אדעתא דכו"ע, והיינו דנתייאש ממנו עכ"פ, או לא, ל"ש בזה תפיסה הא דהעבד מוחזק בעצמו כיון דהתפיסה היא בספק, דשמא לא נתייאש ממנו רק אדעתא שהי' סבור שיצא בזה לחירות או שמא נתייאש עכ"פ, וכמו בהא דהמציל מהארי וכנ"ל, ומספיקא לא מקרי תפוס בעצמו ואפשר דמהאי טעמא השמיטו הבבלי והרמב"ם הא דאיתא בירושלמי הנ"ל, וכן עבד שהיה יוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר"י אומר זכה בעצמו, דכיון שיש ספק ביאוש לא מהני תפיסתו בעצמו דהוה הספק בהתפיסה עצמה וכנ"ל ודו"ק.

וע"פ דברי הים התלמוד והמפרשי הים, יש ליישב לנכון דברי הר"ן נדרים פ"ה שכתב בשם הרשב"א בהא דאוסר הנאה מנכסיו שבאים אחרים ונוטלין ממנו בע"כ דאם איתשל על נדרו חייבין לשלם, וכתב הר"ן ואני מסתפק בזה דמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר, ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה, קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר כו', ובנה"מ סי' ער"ה תמה עליו דכיון שהחכם עושה לנדרו נדר טעות הפקר בטעות הוא, ומ"ש מקנין בטעות דחוזר ע"ש, ולפי דבריהם ניחא מאד דכיון דכבר אתא ליד זוכה לא מהני שאלה בהפקר דיכול הזוכה לומר דילמא אפקרי' אף אדעתא שיוכל ליהנות ממנו וכמו בחמרא דר"ס, וכמו שכתב הרשב"א בהא דהקדש ביד הגזבר אין נשאלין עליו דיכול הגזבר לומר שמא הקדיש עכ"פ וה"נ דכוותי', והוא נכון.

תוכן העניינים

משאת בנימין (אייזנשטדט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה