משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
עוד בענין הנ"ל.
הנה על הירושלמי הזה נתקשו המפרשים מאד, א) הקושיא המפורסמת בשם הגאון מהר"י ז"ל מאי פריך הירושלמי יבוא העשה דמצה וידחה ל"ת דחדש הלא אמרו רז"ל ביומא ר"פ יהכ"פ ש' הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, וחד מינייהו שיעורין, כמבואר שם שיעורין ב"ד של יעבץ תיקנו, והשתא איך היו יכולים לאכול מצה מחדש הא ממ"נ אם יאכלו ב' זיתים שמא צריך לאכול רק זית אחד, וא"כ עברו על הב' בל"ת דחדש, ואם יאכלו זית אחד, שמא השיעור ב' זיתים וא"כ באחד לא יצאו יד"ח, ועברו על איסור חדש, ואף דהשתא נימא דגם בחדש השיעור ב' זיתים, מ"מ הא ח"ש אסור מה"ת, ב) הקשה מהרש"א בד"ה אקרוב כו', וז"ל אבל לפירוש ר"ת שהי' להם ישן וממנו אכלו בט"ו לא מקשה כלום כיון דאפשר לקיים שניהם לא תדחה העשה לל"ת. ג) הקשה הפנ"י שם על תירוץ הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור, דזה סותר לסוגייתנו דיבמות ה' אשכחן דאתי עשה כו' ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור כו', אלמא דעשה דלפני הדיבור אלים טפי למדחי אפילו ל"ת שיש בו כרת.
ונ"ל לתרץ הכל על נכון בחדא מחתא בס"ד, ונקדים הסוגיא דמס' פסחים מ"ד ע"ב א"ל ראבדר"א לרב אשי מדרבנן נשמע לרע"ק מי לא אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר כו' אלא לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מיני' כו' עיש"ה כל הסוגיא. והקשה באו"ח בשם הגאון מגלוגא, דר"א סותר עצמו למאי דאמר במס' זבחים צ"ב דאמר שם ר"א, יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה לתו"ע ע"כ. ומקשה הגאון הנ"ל, א"כ ה"ק ר"א הכא בפסחים דליגמר חטאת מנזיר, הלא אי לא הוי גלי קרא בחטאת ה"א דבחטאת עשה דוחה ל"ת, רק אחר דכתב רחמנא בחטאת ידעינן דחטאת הוה עול"ת, וזוהי קושיא חמורה יעו"ש.
ונ"ל לתרץ זה על נכון בצירוף קושית תוס' בשבת ק"ל ע"ב ד"ה שלא ברצון ר"א, וז"ל קשה להרשב"א הא דאמרינן לקמן כ"מ שאתה מוצא כו' והכא כיון דאפשר לקיים שניהם להביאו דרך גגות וחצירות אמאי יביאו אותו דרך רה"ר כו' עי"ש. ונקדים עוד המשנה דסוף מס' נזיר מנ"ל דנזיר הי' שמואל, כדברי רבי נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו כו' א"ל ר' יוסי והלא אין מורה אלא של ב"ו א"ל ר' נהוראי והלא כבר נאמר ויאמר שמואל כו' יעוש"ה.
והנה הרמב"ם פסק כר' נהוראי בפ"ג מה' נזיר וכתב שם המ"מ הטעם משום דר"י איתותב במתניתן דהכא, וע"פ הדברים הללו נבין שאין חולק על ר' נהוראי זולתי ר"י ונניח זאת ליסוד מוסד. והנה ראיתי בביאור תפארת ישראל על משניות שהקשה מהא דכתיב וישסף שמואל את אגג, הא נטמא במת? ותירץ לפי מאי דקי"ל דמגויד ומחותך שאמר תנו גט הוי כחי לכל דבר, ה"ה בנזיר, וכ"כ תי' הש"ס לעיל ד' דשווינהו גוססין דה"ל כחי לכל דבריו, ע"כ, והנה בדורש לציון דרוש ה' הקשה ג"כ קושיא זו מהאי קרא דוישסף שמואל ופשטא דקרא משמע ששסעו בסייף לשנים ול"ש כאן בחצים, ורש"י פירש בהדיא שחתכו לד' חלקים וע"ש בהגה מבן המחבר דא"א לומר ששסעו בפשוטי כלי עץ כו' יעו"ש. ובזה נדחה תירוץ התפא"י הנ"ל דהלא כתב רש"י דחתכו לד' חלקים, ומבואר בחולין ל"ג אמר חזקי' עשהו גיסטרא נבילה, ותירץ בדול"צ דהא דנטמא לאגג משום עשה דמחיית עמלק דוחה ל"ת, והוכיח מזה דעשה דל"ת אף באפשר לקיים שניהם דלא כר"ל, דכאן נמי הי' יכול להתקיים העשה ע"י אחר או ע"י חצים. והנה קושית הגאונים הנ"ל אינה רק אי אמרינן דנזירות שמואל אסור לטמא למתים אבל אי נימא דמותר לטמא למתים כמו נזירות שמשון אין מקום לקושייתם, והנה בתוי"ט על המשנה הנ"ל כתב וז"ל לכאורה נראה מדיליף לה משמשון שנזירותו הי' כנזירת שמשון דתנן בפ"ק, אבל הרמב"ם פ"ג מה' נזירות כתב שמואל הרמתי נזיר עולם הי' לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי הר"ז נזיר עולם, ולעיל תנן דא"ב דשמשון ונז"ע, ונראה בעיני דהרמב"ם סובר דזהו בכלל פלוגתא דר"מ ורבנן בדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה, בשבועות ל"א, והלכה כרבנן דס"ל ד"מ ואוקי באתרה, והלכך דון משמשון דמורה האמורה היא נזירות, ואוקי באתרה כו' יעו"ש.
העולה מזה דמאן דס"ל ד"מ ואב"א, ומוכח לדידי' דשמואל נזיר עולם הי' שאסור לטמא למתים, וע"כ מוכח דעשה דוחה ל"ת אף באפשר לקיים שניהם, והנה ר' שמעון בן לקיש דלא ס"ל הכי לטעמי' אזיל דס"ל דמו"מ ביבמות ע"ח ע"ב ע"ש. וכיון שכן הוא לק"מ קושית הגאונים הנ"ל, והנה דעת ר"י מוכח דסובר כמ"ד ד"מ ואוקי באתרה, חדא מהא דפסק בכ"ד הלכה כסתם מתניתן, ואנן תנן ביבמות שם ממזרים ונזירים אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות, ומוקי לה בגמרא כמ"ד ד"מ ואוקי באתרה, וביותר יש להביא ראי' מהא דאיתא בעירובין מ"ו ע"ב א"ר יעקב ב"א אר"י ר"מ ור"י הלכה כרבי יהודא יעו"ש, והנה בפלוגתא זו דד"מ כו' נחלקו ר"מ וחכמים בשבועות ל"א וידוע דחכמים דר"מ היינו ר"י וס"ל שם ד"מ ואוקי באתרה, ומוכח דר' יוחנן ס"ל ג"כ הכי כר"י, ועי' בעירובין סוף הסוגיא הנ"ל ובפרש"י וביבמות ע"ז אר"י אי לאו דאמר ר' יהודא תלאן הכתוב בלידה כו' ובדורש לציון ד' ל"ז.
והנה אחרי הודיע ה' אותנו את כל אלה נבא לתרץ בס"ד קושית האו"ח והשעה"מ הא דסותר ר"א לעצמו בפסחים ובזבחים, ונקדים עוד התוס' בסוגיא דזבחים הנ"ל ד"ה ואחד עצם כו', וז"ל וא"ת ש"ה משום דאפשר לקיים שניהם דמנח גומרתא עלייהו ושקיל לי' מות, וי"ל דרבא הכא לטעמי' דמפרש בסוף כיצד צולין פ"ד גבי אין נימנין על מוח שבקולית דלא אפשר בגומרתא משום פסידא דקדשים, אם כן לא מקיים עשה דואכל את הבשר בלילה הזה כו', יעו"ש. ועפ"ז קרוב לשמוע דהא דרב אשי נאיד מתירוצו של רבא בסוגיין הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש משום דסובר דאין איסור בגומרתא כדמוכח בחולין י"א דבעי למילף דאזלינן בתר רובא מפסח, דלמא נקוב קרום של מוח, ודחי דילמא דמנח גומרתא עלי', אלמא שאין בזה איסור דאורייתא, ואם כן משו"ה לא ניחא לי' בתירוצו דרבא משום דכאן אפשר לקיים שניהם ולעולם עשה דל"ת שבמקדש, אמנם כל זה ניחא לר"א לשיטתו דס"ל גם כן כר"ל ביבמות כ' ע"ב דכ"מ שאתה מוצא כו', ואם כן אין ראי' מהא דר"ש ב"מ דאין עדל"ת שבמקדש, אבל למאן דפליג על ר"ל וס"ל דאף באפשר לקיים שניהם עדל"ת, עולה שפיר תירוצו דרבא, דהא מוכח שפיר מהא דר"ש ב"מ דאין עדל"ת שבמקדש.
והנה כבר הוכחנו דר' יוחנן ס"ל כר"י דון מינה ואוקי באתרה, וע"כ דס"ל דעשה דוחה אף דאפשר לקיים שניהם ואם כן לדידי' שפיר עולה לנכון תירוצו של רבא בזבחים הנ"ל, ועפ"ז מתורץ קושית האו"ח, דבפסחים אזלא הסוגיא אליבא דר' יוחנן דס"ל אף ר"ע לא אמרה אלא באיסור נזיר שהרי אמרה תורה משרת, ואין למידין מנזיר משום דה"ל נזיר וחטאת ב' כתובים הבכ"א ושפיר קאמר דלר"י לשיטתו לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מיני', וא"ל דה"א עדל"ת כנ"ל דהא לר' יוחנן ע"כ דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כנ"ל, ודו"ק.
ובזה נבא לתרץ קושית התוס' בשבת ק"ל, דהנה כבר הוכחנו דמ"ד דון מינה ואוקי באתרה בהכרח ס"ל עדל"ת אף דאפשר לקיים שניהם, והנה הרשב"א לסוכה כתב על הא דאמרינן שם כ"ז ועוד אמר ר"א מי שלא אכל לילי יו"ט הראשון כו', וז"ל וכי תימא דמודה ר"א לרבנן שאינו חייב אלא באכילת ליל ראשונה, הא ודאי גמר לה בג"ש דחג המצות כרבנן דליכא דוכתא אחרינא למיגמר מיני', ואם כן מנ"ל שיש לו תשלומין ובמאי פליגי, וי"ל דרבנן סברי דגמרינן מחה"מ לגמרי דסברי ד"מ ומינה דמה התם חייב ואין לו תשלומין אף כאן חייב ואין לו תשלומין, ור"א סובר ד"מ דחייב באכילה, ואוקי באתרה, דהתם דאיתקש לפסח אין לו תשלומין כפסח אבל הכא דמיא לחגיגה שיש לה תשלומין כל הרג ולילי י"ט האחרון עכ"ל.
והנה אף כי לכאורה דבריו נראין כסותרין תלמוד ערוך בחולין ק"כ ע"ב דאיתא שם דר"א ס"ל דון מינה ומינה, וכ"כ התוס' בפשיטות ביבמות ע"ח ע"ב, מ"מ צריכים אנו למשכוני נפשין אדרב ולומר דבתר דמסיק בסוכה חזר בי' ר"א חזר נמי מההיא דדבש תמרים הנזכר בחולין שם, או י"ל דדוקא בההיא דחולין דילפינן התם בהקישא דתרומת ידך, ס"ל דמו"מ, דהקישא עדיף מג"ש כמבואר בזבחים מ"ח אבל בג"ש ס"ל, אוקי באתרה, והשתא מתורץ קושית התוס' בשבת, דודאי לר"א שרי להביאו אף דרך רה"ר לשיטתו ע"כ ע"ש דוחה ל"ת אף באפשר לקיים שניהם כנ"ל.
ואחרי הדברים והאמת האלו נבוא לתרץ השלש קושיות העצומות שהצגנו בפתח דברינו על התוספת קדושין ל"ח, ומתחילה נתרץ ב' קושיות הראשונות דהשתא מתרצת חדא לחברתה, דהנה בפסחים מ' איתא דאמר רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה, אלמא קסבר בעינן שימור מעיקרא, מתחילתו ועד סופו, ואם כן מצינו מעליותא טפי בחדש מבישן דמצי עביד שימור מתחילתו ועד סופו.
אמנם משום זה ל"ש לומר דידחה העשה דמצה הל"ת דחדש כדי לעשות שימור מעיקרא דמאחר דיוצא גם במצה שאינה משומרת לשם מצה כמבואר בא"ח סי' תנ"ג ס"ד ולא דמיא להא דיבמות כ"א דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא יעו"ש אבל הכא הרי מקיים המצוה בעצמותה של אכילת מצה, ושימור אינו אלא למצוה מן המובחר, אמנם אי נימא דלא כר"ל דאף היכא דאפשר לקיים שניהם עשה דוחה, בזה צדקו דברי הירושלמי דאמאי לא אכלו מצה מחדש בשביל מצות שימור, ואף דהי' להם מן הישן, מ"מ לא איכפת לן מאחר דעשה דוחה בכל גוונא כנ"ל,
והנה הסוגיא דהכא אזלא אליבא דר"א דס"ל מושבות כ"מ שאתם יושבים משמע ור"א סובר ד"מ ואוקי באתרה, וע"כ דס"ל עשה דוחה ל"ת אף באפשר לקיים כו' ומתורץ שפיר קושית מהרש"א, ומעתה מתורץ נמי קושית מהר"י הנ"ל, דאף דלא ידעו השיעור של אכילת מצה, מ"מ היו יכולים לאכול מצה מן החדש שיעור הפחות שבשיעורין, היינו כזית דילמא השיעור זית א' ויהיו עושין מצוה מן המובחר, ואח"כ יאכלו עוד שיעור זית א' מן הישן דדילמא השיעור ב' זיתים, והשתא ממ"נ מעשיהם רצויים, דאף אם השיעור ב' זיתים לא עבדו איסורא במה דאכלו זית אחד מן החדש דאף דהיה להם ישן, מ"מ הא אף באפשר לקיים שניהם עדל"ת, ואולי השיעור זית אחד ועבדי מצוה מן המובחר. ומעתה לא די שאין קושיא מדברי הירושלמי לפר"ת, אלא סייעתא נמי איכא דע"כ היה להם ישן והם אכלו מצת מצוה דאם לא כן הק"ל היינו קושית מהר"י הנ"ל, ודו"ק היטב.
והשתא יתורץ שפיר קושיא הג' בשם המפרשים דהירושלמי סותר לתלמודא דידן יבמות, דהנה בהגהה לדורש לציון דף כ"ד כתב דהך דר"ל דאין עשה דל"ת באפשר לקיים, תליא במחלוקת הרמב"ן והר"ש מקינון, דהרמב"ן כתב בפירוש התורה פ' יתרו טעם על הא דעדל"ת משום דעשה גדולה מל"ת כו' אם כן י"ל דאם אפשר לקיים שניהם אז אין עשה דל"ת, אבל הר"ש מקינון נתן טעם דאפילו ל"ת חמור מ"מ עשה דוחה אותו משום דהל"ת לא נאמר במקום העשה כלל, ולפי"ז י"ל דאף אם נוכל לקיים שניהם אפ"ה נדחה הל"ת מפני העשה כיון שלא נאמר כלל במקום העשה כו' ע"כ.
ואנן נסביר דברי הר"ש מקינון עפ"י הגמרא יבמות ו' משום ר"י אמר תלמיד אחד, לפי שנאמר וכי יהיה באיש משפט מות והומת שומע אני בין בחול ובין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות, או אינו אלא אפילו מב"ד ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת כו', הנה ראינו דהתנא מספקא לי' אם העשה דשביתת שבת מיירי בכג"ו, והצווי דמב"ד לא נאמרה במקום שבת, או איפכא, כמו כן אנו היינו מסופקים בכל עשה ול"ת אם העשה נאמרה אף במקום הל"ת, והל"ת לא נאמרה במקום העשה, או איפכא הלא תעשה נאמרה במקום העשה והעשה לא נאמרה במקום הל"ת, עד שמצאנו ראיה מה"ת מקרא דגדילים ת"ל דהעשה נאמרה בכל גוונא והל"ת לא נאמרה במקום העשה אף שהיא חמורה מהעשה, וא"כ עדל"ת אף באפשר לקיים שניהם, כנ"ל.
אמנם כ"ז לא יתכן רק בעשה ול"ת דלאחר הדיבור דתורה חתומה ניתנה הרמ"ח עשין והשס"ה לאווין וכתבה התורה להעשה בסתם שמ"מ דניתנה אף במקום ל"ת, ותו לא נאמרה הל"ת במקום העשה ושפיר דחי אף באפשר לקיים שניהם, אמנם בעשה דלפני הדיבור אין ראי' דנאמרה העשה סתם אף במקום ל"ת, דהא אז לא היה עדיין הצווי של הל"ת ולא שייך לומר כסברת הר"ש דהעשה נתנה אף במקום לא תעשה דהל"ת לא נאמרה רק אחר הדיבור, וז"ב.
ומעתה מיושב שפיר הסתירה הנ"ל, דודאי עשה דלפה"ד יש לה יותר בחשיבות למדחי להל"ת דלאחה"ד כבתלמודא דידן יבמות וגם הירושלמי לא פליג ע"ז, רק הירושלמי קאי לתרץ הקושיא דהקשה אמאי לא אכלו מצה מן החדש, וכתבנו לעיל דאף דאפשר לקיים מן הישן מ"מ עשה דל"ת כנ"ל, וע"ז תירץ שפיר הירושלמי דזה ל"ש כ"א בעשה ול"ת דלאה"ד דנוכל לומר העשה נאמרה סתם אף במקום הל"ת, ודוחה אף באפשר לקיים שניהם משא"כ בעשה דקודם הדיבור דאז לא ניתנה הל"ת ל"ש לומר העשה נאמרה סתם אף במקום הל"ת דאז לא ניתנה עדיין הל"ת כלל, וא"כ באפשר לקיים שניהם אין העשה דוחה להל"ת וכאן נמי אפשר לקיים שניהם באכילת מצה מן הישן כנ"ל, ודו"ק היטב.
וע"פ דברי המגיה הנ"ל יש לנו ליישב קושיות הגאון מהר"י והמהרש"א באופן אחר, בהקדם הגמ' שבת כ"ה ומנחות מ' סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין, ופרש"י וז"ל ואע"ג דציצית חובה הוא בכל טליתות שיש לאדם ואפילו מונחים בקופסא, הני דפשתן פטורים משום דכלאים לא שרי רחמנא דלא דרשי סמוכין ע"כ וכן פרש"י במנחות, והקשו התוס' בשבת ובמנחות וז"ל ועוד דאמרינן בפ"ק דיבמות גבי כלאים בציצית דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא, במשנה תורה דריש, ואיך יתכן לומר דב"ש לא דרשי סמוכין יעו"ש. ואמרינן ליישב פרש"י ע"פ התוס' יבמות ד' ד"ה דכתיב לא תלבש, וז"ל ואיפכא ליכא למימר כו' דא"כ לישתוק קרא מיני' וממילא ידעינן דלא דחי כו' עיי"ש.
והנה אם נילף ממק"א דעשה דל"ת ממילא נוכל לדרוש הסמיכות דלא תלבש שעטנז איפכא דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז, דאי לאו דגלי קרא כאן ה"א עדל"ת, כמו בעלמא, והנה שם בדף ה' איתא, אלא אתיא מראשו דהך תנא כו', איכא למפרך מה לנזיר מצורע שישנו בשאלה דאלת"ה הא דקי"ל אין עשה דוחה לתו"ע נגמר מנזיר כו', עיש"ה.
והנה בנזיר ט' ובכ"ד אמרינן דביש ס"ל דאין שאלה בהקדש ואין שאלה בנזירות, ולפי"ז שפיר נוכל ללמוד מראשו דנזיר מצורע דעשה דוחה ל"ת, ואין לומר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, הא לב"ש אינו בשאלה, והשתא לפי"ז נוכל שפיר לומר דהסמיכות דלא תלבש כו' אתא להורות דבמקום גדילים לא תלבש כו', ובזה מיושב פרש"י הנ"ל דב"ש לא דרשי סמוכין וכוונתו דלא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית וכן פרש"י בהדיא במנחות דלב"ש ג"כ דרשי סמוכין רק דלא דרשי למישרי כלאים בציצית אלא להיפך דבמקום גדילים כו' דבלא קרא ה"א עדל"ת מנזיר. אמנם ב"ה לשיטתייהו אזלי דס"ל דיש שאלה בנזירות ואין ללמוד מנזיר כנ"ל, וא"ש.
והנה ע"פ הדברים הנ"ל מוכרחין אנו לומר דב"ש ס"ל עשה דקום ועשה דוחה לתו"ע דשוא"ת, דהא נזיר הוא עשה ול"ת, והשתא לפי"ז אין לומר טעם הרמב"ן דהא דעשה דל"ת משום דגדולה מל"ת, דהא דוחה אפילו לעול"ת, וע"כ צריכים לתפוס טעם הר"ש מקינון דבמקום עשה לא נאמרה הל"ת, והעשה נאמרה אף במקום ל"ת כנ"ל, וא"כ נוכל שפיר לומר דעשה דוחה ל"ת אף באפשר לקיים שניהם כיון דהל"ת ניתנה רק במקום עשה, ועפי"ז מיושב מאד קושיות הנ"ל על דברי התוס' קדושין, דהא הסוגיא שם אזלא אליבא דר"א ומצינו בכמה דוכתי דר"א שמותי הוא ומתלמידי ב"ש הוא, וע"כ סובר דאין שאלה בנזירות, וא"כ ס"ל דעשה דוחה ל"ת אף באפשר לקיים שניהם, והשתא מקשה הירושלמי שפיר לשיטתו, דאף דהי' להם ישן כפר"ת בתוס' שם, מ"מ היו יכולים לאכול מצת מצוה מן החדש בכדי לקיים מצות שימור, והיינו שיאכלו כזית א' מחדש ואח"כ כזית א' מישן דממ"נ שפיר עבדו ואיסורא ליכא כנ"ל, ומתורץ שפיר קושיות הגאון מהר"י ומהרש"א וכן מתורץ שפיר קושית התוס' בשבת ק"ל ד"ה שלא ברצון ר"א, דשרי אפילו ברה"ר, ועי' ברש"י ב"מ ל"ז ע"ב ד"ה אמר רע"ק מודה אני בזה אף שאני מתלמידי ב"ש, ועפי"ז נוכל לתרץ ג"כ קושית האו"ח לפסחים הנ"ל ע"פ דרכינו הנ"ל, ועי' בתוס' שם. ועי' בחידושינו על פסחים דף מ"ג מה שכתבנו שם לתרץ קושית מהר"י באופן אחר.
דף נט
אמר אביי ולטעמי' דרב בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת כו', ממ"נ אי תנאי הוה דקמא קדושין כו' אי חזרה הוה דבתרא קדושין כו', וכתב הרא"ש ורב אלפס לא כתב הך דאביי וגם הרמב"ם כתב דצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן מספק, ותימא הוא בעיני למה לא יהיה הלכה כאביי, הא ליכא מאן דפליג עליו עכ"ד. ועי' בק"נ שם.
ב) קשה לי על הרי"ף והרמב"ם אמאי השמיטו הא דאמרו בגמ' בטעמא דרב דס"ל מקודשת ואינה מקודשת לעולם, מספקא לי' אי תנאה הוה אי חזרה הוה, והם ז"ל כתבו סתם דמקודשת מספק, הלא נפ"מ רבתא בה"ט דיהיב הגמ' היכא שלא נתקיים התנאי כגון שחזר בו או שמת בתוך ל' יום דאינה מקודשת כלל לראשון כיון דאמרו בטעמא דרב דמספקא לי' אי תנאה הוה היינו שלא יחזור בו או שלא ימות בתוך השלשים יום כמו שפרש"י, א"כ היכא שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת כלל לראשון, ולפי מה שפסקו הרי"ף והרמב"ם סתמא דמקודשת בספק לא שמעינן האי חידושא.
ג) נפלאתי דמנין לאביי דרב לא סבר דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע נמי חזרה, אימא דלרב שתי משמעות בהאי לישנא, ותיבעי גיטא מכל חד וחד, ומנין לי' לאביי לחדש זאת, ובפרט דהגמ' מקשה פשיטא משמע דס"ל להגמ' לסברא פשוטה דהאי לישנא משמע או תנאה או חזרה, ומנין למדו דבר זה כי לכאורה אין רמז בדברי רב לומר כן. ואמרתי ליישב בעזה"י כל הקושיות באופן נאות במועצות ודעת אשר יאמר כי הוא זה.
דהנה אמרנו נבוא העיר אזן בלימודים להתחקות על שרשי השמועה זו דמאין נובע מחלוקת דרב ושמואל הנ"ל, ואפתח אנא פתחא לנפשאי דלענד"נ דענין פלוגתתם מישך שייכי להא דפליגי רב ושמואל בב"מ ד' ק"ב ובב"ב ק"ה בענין תפוס לשון אחרון דמספקא לן נמי התם, ואזלו בזה לשיטתם, ומנא אמינא לה מהא דאיתא ב"ב ק"ה אמר ר' אבא בר ממל אמר רב חולקין עליו חבריו על בן ננס, דס"ל תפוס לשון אחרון, מאי קמ"ל תנינא מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחברו כו' ובא לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו לחדש העיבור, אי מהתם ה"א התם הוא דאיכא למימר מיהדר קהדר ואיכא למימר פרושי קמפרש אבל הכא דודאי קהדר בי' אימא לא קמ"ל. וכתב הרשב"ם דאיכא למימר מיהדר קהדר מלשון ראשון ותפוס לשון אחרון ונתעברה למשכיר ואיכא למימר דלא הדר בי' מלשון הראשון ונתעברה לשוכר אלא פרושי קמפרש דאינו משכיר לו לשנה שלמה ויקבל שכירותו בסוף השנה כדין שכירות שאינה משתלמת אלא בסוף, אלא מדינר זהב לחודש משכירה כדי שיטול הדינר בכל חדש, וגם אם ירצה לחזור בו מלהשכירה בסוף חדש יוכל להוציאו מביתו, הלכך כיון דאיכא למימר תפוס לשון אחרון כו' ואיכא למימר תפוס לשון ראשון כו' הילכך יחלוקו ע"כ, הנה דאינו בעליל דזהו ממש דעת רב בקדושין דמספקא לי' אי תנאה הוה או חזרה הוה, דפרש"י שם דמספקא לי' האי לאחר שלשים יום אי תנאה הוה אם לא אחזור בי בתוך ל' יהיו קדושין מעכשיו, אי חזרה ממאי דקאמר כו', וזהו ממש כסברת הגמ' ב"ב שם דשם נמי אי פרושי קמפרש הכוונה שלא יחזור בו בתוך השנה וכנ"ל, ואם כי לשון הסוגיות האלו אינם שפה אחת אבל הם דברים אחדים ושניהם מתאימים לכוונה אחת יתלכדו ולא יתפרדו.
אולם לפי"ז חל עלינו חובת ביאור דא"כ יהיו רב ושמואל סותרים עצמם ומחלפי שיטתייהו דהרי באמת מסקינן שם בב"ב דרב ס"ל תפוס לשון אחרון אפילו היכא דאיכא למימר פרושי קמפרש כמו במרחץ דס"ל לרב אי הואי התם יהיבנא כולו למשכיר משום תפוס לשון אחרון כו' וא"כ בקדושין נמי לימא דודאי הדר בי' ותפוס לשון אחרון ואמאי מספקא לי' בתנאה. וכ"כ יקשה על שמואל דס"ל שם כמתני' דיחלוקו משום דמספקא לי', והכא בקדושין תפס בפשיטות דתנאה הוי.
אמנם באמת נכון מאד ודבריהם צדקו יחדיו, דהנה הא ודאי מילתא דפשיטא דכל היכא דמצינו להשוות הדברים הנראים כסותרים זא"ז צריכים אנו לפרשם באופן שלא יסתרו זא"ז וכמו שכתב הרשב"ם שם ע"ב ד"ה מה"ד, וכ"כ רש"י גיטין פ"ח דבתוך כד"ד ליכא למימר דמימלך, יעו"ש ד"ה הרי את, ועי' בתוס' ב"ק ק"ב וב"ב ק"ה ד"ה ובא מעשה, וכ"כ מצינו גבי עדים דצריכים אנו להשוות עדותן שלא יכחישו כדאיתא סנהדרין מ' ובפסחים י"א עי"ש, וא"כ צריכים אנו להבין דאמאי ס"ל לרב בב"ב דודאי חוזר מדבריו ותפוס לשון אחרון, אמאי לא ניחא לי' למימר דליכא כאן חזרה כלל רק פרושי קמפרש וכנ"ל,
אמנם באמת לק"מ דהרי בהא דב"ב אם באנו להשוות שני הדברים הנראים כסותרים זא"ז במה שאמר בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, יש לנו ב' דרכים לפרשם כדי להשוותן, האחד מה שהבאנו לעיל הרשב"ם בהא דפרושי קמפרש לענין דאם ירצה לחזור בו יהא הרשות בידו, וא"כ תפסינן בזה לשון ראשון עיקר וחדש העיבור להשוכר, אופן השני הוא מה שכתב רשב"ם ע"ב שם ד"ה מהד"ת דאי"ל פרושי קמפרש ונתכוון ליעול דינר זהב לכל חדש והי' ירא שמא תתעבר השנה ופירש הך שנה דאמרי לך י"ב דינר לא בשנה מעוברת קאמינא אלא בשנה פשוטה כו', עי"ש, ולפי"ז תפסינן לשון אחרון עיקר, והוא בהיפך מאופן הראשון, והנה אחרי שיש לפנינו ב' דרכים לפרש דבריו להשוותן יחד אשר המה מן הקצה אל הקצה ואנחנו לא נדע באיזה דרך נלך, אמור מעתה דהענין תפל"ר או תפצ"א ינתנו בזה הדרך נלך בה, דאם נחליט דתפוס לשון ראשון א"כ גם בזה נעשה דיבור הראשון לעיקר במה שאמר לו בי"ב דינרין לשנה, ומה שחזר ואמר מדינר לחדש פרושי קמפרש לענין זמן תשלומי השכירות ולענין חזרה, אולם אם נחליט תפל"א א"כ מה שאמר מדינר זהב לחדש עיקר ונתעברה למשכיר, ומה שאמר בתחילה בי"ב דינרין לשנה הכוונה הוא על שנה פשוטה וכנ"ל, ומעתה א"ש הא דפליגי בזה רב ושמואל ולא ניחא להו לומר דאין כאן חזרה כלל רק פרושי קמפרש, דבאמת יש לנו בזה תרי אנפי לפרש דבריו בשני פרושים הפכיים וזה תלוי אי תפל"ר או תפל"א, ולכך לשמואל דמספקא לי' בעלמא בזה, לכך ס"ל הכא ג"כ דיחלוקו בבא באמצע החדש, אולם רב דס"ל בעלמא דתפוס לשון אחרון לכך ס"ל כאן כולו למשכיר, והא דקאמר הגמ' מ"ד פרושי קמפרש כו' משמע דבאופן זה לא אמרינן תפל"א. היינו דלפי ההו"א לא נימא כלל לפרש כלשון ראשון וכאשר יבואר אי"ה להלן דאופן תנאי הוא דוחק לפרש כן.
ומעתה א"ש הא דשמואל ס"ל בקדושין תנאה הוה, היינו משום דבהא דקדושין אין לנו רק דרך ואופן אחד לפרש דנימא דתנאה הוה, כדי להשוות דבריו, לכך שפיר ס"ל לשמואל דבכדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי מפרשינן דתנאה הוה, משא"כ בהא דב"ב דיש לנו תרי אנפי בפירוש השוואת דבריו לכך מספקא לי' שם, אולם רב ס"ל בהא דב"ב בההיא דמרחץ דתפל"א, והא דס"ל הכא בקדושין ספיקא הוה, ולא אמרינן בודאי דתנאה הוה, היינו משום דס"ל דרחוק הדבר לפרש דבריו דתנאה הוה וכמו שכתב רש"י בגיטין ע"ב במשנה בהא דמהיום ולאחר מותי גט ואינו גט, משום דאיכא למימר חזרה הוה דאי כוונתו לתנאי ה"ל לאתנויי עכ"ד. ולכך מספקא לי' הכא דילמא חזרה הוה וא"ש.
והנראה להוסיף עוד נופך בזה לומר דרב ושמואל הכא פליגי במאי דפליגי הסמ"ע והש"ך חו"מ סי' מ"ב סע"ה, דהסמ"ע שם סק"י כתב בשם הד"מ בהא דהי' כתוב למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיימן שניהם, מקוימין, דאפילו. אם הקיום הוא בדוחק מקיימין משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תכד"ד, והש"ך שם סק"ט השיג עליו דאין כוונת הד"מ כן, דכשאי אפשר ליישבן אם לא מדוחק זה לא שמענו, ועי' באו"ת שם שהביא ראי' לדבריו מהא דב"ב קס"ו.
ומעתה י"ל דשמואל ס"ל כדעת הסמ"ע דגם בדוחק מקיימין דבריו שלא יסתרו זא"ז לכך ס"ל בפשיטות דמפרשינן דבריו דתנאה הוה אף שהוא דוחק, דא"כ הו"ל לפרש כן בהדיא וכנ"ל, אולם רב ס"ל אי כדעת הסמ"ע או כהש"ך, לכן מספקא לי' הכא
ומצינו לומר עוד דרב ושמואל פליגי בזה בפלוגתת הפוסקים בח"מ סי' כ"ט סע"א וסי' מ"ו סעל"ז אי עדים יכולים להוסיף בעדותן תנאי דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דאין יכולים להוסיף בעדותן תנאי, וכתב הסמ"ע שם סק"ה דגם בזה סותר דבריו שהעיד בראשונה סתם ומשמע בכל ענין הי' אותו הדבר, והרמ"א כתב שם בשם הרא"ש דיכול להוסיף ועי' כתובות י"ט ברש"י ותוס' שם, ולפי"ז י"ל דרב ס"ל כהרי"ף והרמב"ם וא"כ שוב לא מצינו ליישב דבריו ולומר דתנאה הוה דהא גם בתנאה סותר דבריו הראשונים וא"כ שפיר י"ל דחזרה הוה, ומ"מ מספקא לי' בתנאה דדילמא כל מה שיכולין ליישב דבריו במקצת מיישבין לומר דתנאה הוה דאינו סותר בזה דבריו לגמרי וי"ל עוד דרב באמת מספקא לי' בהא גופי' אי יכול להוסיף בעדותו תנאי, אולם שמואל יסבור כדעת הרא"ש דיכול להוסיף בעדותו תנאי, משום דתנאי מילתא אחריתא היא ואינו סותר בזה לדבריו הראשונים, וע"כ ס"ל במוחלט דתנאה הוה וא"ש היטב.
ואחרי אשר חידשתי זה ת"ל פקחתי עיני ומצאתי בספר "נחל יצחק" סימן מ"ב כתב ממש כדברי בזה ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה, דפליגי בדעת הסמ"ע והש"ך עיין שם. וראיתי עוד שם שהביא בשם תשובת רע"א זצ"ל סי' כ"א שהקשה להפוסקים דס"ל דגם במעכשיו בעינן תנאי כפול ואי לא כפלי' לתנאו התנאי בטל ומעשה קיים וא"כ הרי הכא מיירי דלא כפל לתנאו דאל"כ ל"ש למיספק בחזרה, וא"כ היא מקודשת מיד בלי תנאי ואמאי קתני במתני' מקודשת ואינה מקודשת עיי"ש.
הנה גם לדידי קשיא לי זאת וניחא לי עפמש"כ הרשב"א בגיטין ע"ה שכתב שם להביא ראי' לדעת הפוסקים דבמעכשיו לא בעינן דיני תנאי מהא דקדושין ח', אמר ר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת מ"ע כיון דא"ל מנה ונתן דינר כמאן דאמר עמ"נ דמי, ואמר ר"ה א"ר כל האומר עמ"נ כאומר מעכשיו דמי, והא שם לא כפל לתנאה, וכתב לדחות ראי' זו דיותר עדיף כשלא התנה בהדיא רק שגילה דעתו על התנאי דבזה לא בעינן משפטי התנאים, משאם התנה בפירוש ולא התנה במשפטי התנאים דבזה התנאי בטל עיי"ש באורך.
ומעתה גם כאן ניחא דכיון דלא התנה בפירוש רק מכלל דבריו שמעינן, דתנאי הי' דבריו, בזה לא בעינן משפטי התנאים ודמי ממש להא דר"א. וא"ש. ואחרי הדברים והאמת האלה הגענו לכלל ישוב בעזה"י ליישב מה שעמדנו להקשות לעיל אות ג' דמנ"ל לאביי דלרב אין שתי משמעות במשמע הלשון מעכשיו ולאחר שלשים, דכפי מה שביארנו דהיכא דמצינו ליישב הדברים הנראים כסותרים ולקיימן שלא יסתרו זא"ז צריכים אנו להשוותן, וא"כ גם כאן אמאי מספקינן כלל בחזרה, אמאי לא נימא דפרושי קמפרש דבריו וכוונתו לתנאה אם לא יחזור בו בתוך ל' יום ובזה כל דבריו קיימים ואין כאן חזרה כלל, אלא ע"כ דאין שתי משמעות במשמע הלשון הזה רק חדא מהנהו משמעות, ואי הא לא קיימא הא, והיינו אם נתפוס כדעת הסמ"ע דמפרשינן לדבריו אף באופן רחוק ודחוק בכדי שלא יסתרו זא"ז, וגם אם נתפוס כשיטת הרא"ש דעדים יכולים להוסיף בדבריו תנאי, משום דתנאי מילתא אחריתא היא ואין עוקר בזה לדבריו הראשונים, א"כ גם כאן מפרשינן דבריו להשוותן בפרושי קמפרש בתנאי אם לא יחזור בו בתוך ל' יום ואין כאן חזרה כלל, דאין דרך הבריות לחזור בהם בתוך כדי דיבור כלל. אולם אם נתפוס כדעת הש"ך דלא מצינו לפרש דבריו להשוותן באופן רחוק כנ"ל, או לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דעדים אין יכולים להוסיף בעדותן תנאי, דגם בתנאי עוקר לדבריו להראשונים, וא"כ בודאי לחזרה קמכוון ולא לתנאי וכנ"ל, וא"כ שפיר מסיק אביי דלטעמא דרב מאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ, דאמאי דמספקא לי' לרב שמעינן דלא מצינו לאחוז החבל בשני ראשין, רק חדא משני האופנים, ואתי שפיר ודו"ק.
ומעתה יתיישב לנכון מה שתמהנו על הרי"ף והרמב"ם מדוע השמיעו הא דאמור רבנן בטעמא דרב דמספקא לי' אי תנאה הוה אי חזרה הוה, והא נ"מ לדינא איכא. דבאמת יסברו דאין מקום לספק תנאה הוה, ולפי דעת הרמב"ם פ"ג מה' עדות דעדים אינם יכולים להוסיף בעדותם תנאי וכאשר כן הוא דעת רוב הפוסקים כאשר הכריע כן הש"ך סי' כ"ט, א"כ א"א לפרש דבריו שכוונתו על תנאי, דהא גם בזה עוקר לדבריו הראשונים, וגם יסברו כדעת הש"ך והאחרונים דאין מיישבים דבריו באופן רחוק, אם כן א"א לומר כלל דתנאה הוה רק חזרה, וכל עיקר הספק הוא דמספקא אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון כפי מה שפסקו הרי"ף והרמב"ם כשמואל וכר"נ דמספקא להו אי תפל"ר או ל"א, עי' ב"מ ק"ב ובהרא"ש שם ובב"ב ק"ה, ובעור ח"מ סי' ר' לענין כור בשלשים, ובסי' רי"ח לענין מדה בחבל, ולפי"ז אי נימא דתפל"ר היא מקודשת גמורה במעכשיו בלי שום תנאי, ואי נימא תפל"א מקודשת לשני ולא לראשון ולכן שפיר עבדו רבותינו הרי"ף והרמב"ם דהשמיטו להא דמספקינן אי תנאה הוה דלפי ההלכה לשיטתם לא מספקינן כלל בתנאה רק בהא דתפל"ר או תפל"א ואם כן הספק אי מקודשת גמורה לראשון בלי תנאי או לשני, וא"ש ודו"ק כי הוא נכון.
ומעתה נבוא הלום ליישב תמיהת הרא"ש על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו להא דאביי דאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ, ותמה עליהם למה לא יהא הלכה כמותו כיון דלא מצינו שום חולק עליו כנ"ל בתחילת דברינו, אולם אחרי מוצא הדברים הנ"ל, יתיישב מאד קושייתו באופן נאות, דהנה אביי הוכיח במישור מדעת רב דא"א לומר דלראשון הוה חזרה ולהשני הוה תנאי כי הם ב' הפכיים זה לזה דהא אי נימא דלראשון חזרה הוה, והיינו מטעמא דאמרינן דגם תנאי הוה עקירה מדבריו הראשונים וכשיטת הרי"ף ורמב"ם, וכנ"ל, וגם תפסינן כדעת הש"ך הנ"ל, וא"כ ע"כ חזרה הוה, ולפי"ז איך מצינו לומר דלהשני הוה תנאי דאיך מצינו לתפוס החבל בב' ראשין לתפוס כחומרי שני הדעות אשר הם פלוגתא דרבבתא, וע"כ לכולם הוה חזרה, וע"כ דעת שפתי אביי ברור מללו דמאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ, ועי' בפ"ת חו"מ סי' כ"ג סק"ב וסי' מ"ב ס"ק י"ב, וכ"ז א"ש לדעת רב דהספק הוא אי תנאה או חזרה. אולם לדעת הרמב"ם וכמה רבבתא שפסקו דאין יכולין להוסיף בעדותן תנאי וכן הסכימו האחרונים והש"ך דאין יכולין לפרש דבריו בפירוש רחוק ודחוק ועי"ש בפ"ת ס"ק י"ב ובסי' כ"ג סק"ב, א"כ אין הספק משום דילמא תנאה הוה, רק דודאי חזרה הוה, והספק הוא אי תפוס ל"ר או ל"א א"כ הוה הספק במציאות, היינו שאנו דנין על כוונתו איך כיוון לתפוס לעיקר אחד משתי הלשונות, וכמו שכתב המשל"מ פ"ו מה' שכירות עי"ש.
ולפי"ז מצינו שפיר לומר דאולי הראשון כיון לתפוס לשון אחרון והשני כיון לשון ראשון דבמילתא דתליא בכוונה אין דעות בני אדם שווין ואחר כוונת הלב הן הן הדברים, ומצינו לומר דהאחד כיוון כך, והשני בהיפך, ומצינו כיו"ב שכתב הש"ך בחו"מ סי' ש"צ סע"א לענין כשכשה בזנבה כשכוש יתירה דמיבעי בגמ' אי הוה אורחי' ותולדה דרגל הוא, או לאו אורחי' ותולדה דקרן הוא עי"ש בסמ"ע וב"ח מה שהקשו על הטור ותי' הש"ך דאפילו בבהמה אחת כיון דמבעי' אי אורחי' הוא ואין כוונתה להזיק או כוונתה להזיק והוה קרן א"כ יכול לומר דילמא הטבע של הבהמה לפעמים היא כך, ולפעמים היא כך ודילמא בר"ה לא הי' כוונתה להזיק וברשות הניזק היה כוונתה להזיק והוה קרן יעו"ש. וא"כ נידון מזה ק"ו בשני בנ"א דבמילתא דתליא בכוונה שפיר נוכל לומר דהראשון היה כוונתו לתפוס לשון אחרון והשני כוונתו לתפוס לשון ראשון, דהא גם בספיקא דל"ר או לש"א אינו דפלוגתא דרבבתא רק מקרי ספיקא במציאות והדבר תלוי בכוונה, ונביא ראי' לדברינו מהא דאיתא בקדושין ו' דמבעי לן באומר ה"א מיוחדת מיועדת, ולא איפשטא ואזלינן לחומרא אי הוה לשון קדושין ומוקי לה בגמ' דמיירי במדבר עמה על עסקי קדושין, דאל"כ מנא ידעה, וכתב הרא"ש שם אבל הני לישני דברירא לן דהוה לשון קדושין אינו נאמן לומר שלא כיון לקדושין, אבל לישנא דמספקא לן נאמן לפרש דבריו שלא כיוון רק למלאכה ונאמן לפרש הספיקות עיי"ש ובב"ש ובע"ז. ובפ"ת שם סק"ד.
ולפי"ז צריכים אנו לחלק מ"ש דבהא ספיקא דמספקא לי' לרב אי תנאה אי חזרה הוה דאינו נאמן לפרש דבריו איך כיון, ולא אזלינן כלל בתר כוונתו משום דאין נאמן לומר נגד המשמעות שבדבריו ודברים שבלב אינם דברים, דהא אם נתפוס אחד משני המשמעות אם כן בהכרח לומר דלא מצינו לפרש דבריו באופן אחר וכאשר הארכנו לעיל במועצות ודעת ת"ל, אם כן שוב כוונתו אינה מעלה ואינה מוריד בזה, אולם בהנהו לישני דמספקא לן אי הוה לשון קדושין או לשון מלאכה, כיון דלא איפשטו אמרינן דשתי משמעות יש בלשון הזה ונאמן לפרש כוונתו ואחרי כוונת הלב הן הן הדברים, ואם יקדשוה שני בנ"א בהנהו לישני דמספקא לן ואחד יאמר שכיון למלאכה הרי היא מקודשת לשני ולא אמרינן ממ"נ וה"ה והוא הטעם בספיקא דתפליר או לש"א דג"כ תליא באובנתא דליבא, נאמן הראשון לומר דכיוון לתפוס לש"א, והשני לתפוס לש"ר, ומכש"כ דאנן צריכים לחוש לזה דאולי כיון האחד כך והשני כך, ולפיכך מקודשת לכולן מספק. ושפיר פסקו הרי"ף והרמב"ם דמקודשת לכולן מספק וצריכה גט מכולן, ודו"ק היטב כי זה כפתופ"ר.
והנה אם כי מצינו דהרי"ף כתב ה"ע דמספקא לן אי תנאה הוה או חזרה לענין גט בנתן לה ואמר מעכשיו ולאח"מ דלדברי חכמים גט ואינו גט בגיטין ט"ב, ובב"ב קל"ו, לא קשה לדברינו הנ"ל, דהתם שאני דא"א להחליט דחזרה הוה מטעמא דאמר בקדושין שם דאדם יודע דאין גט לאח"מ, ופרש"י התם, הוא דאמר תנאה הוה לדברי רבי ולא חזרה דאדם יודע דאין גט לאח"מ ומילי דכדי לא עביד אינש דאמר, כו', ולפי"ז לענין גט לא יתכן לומר דודאי חזרה הוה דא"כ הוה מילי דכדי ואחרי דלא ידעינן דעתו אי ידע מזה, לכך מספקא לן אי תנאה הוה אי חזרה, משא"כ לענין קדושין דבין כך ובין כך הקדושין תופסין, לזה ס"ל להרי"ף דודאי חזרה הוה מטעמא דאמרן, וספיקא דידן הוא או תפל"ר או לש"א, וא"ש.
דף פא
במשנה ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואני מלמד בני כו', וכן הוא אומר בא"א כו' מצינו שעשה א"א כל התורה עד שלא ניתנה כו' ע"כ. ויש להבין סמיכות המאמר שעשה א"א כו' למאמר הקודם.
והנ"ל ליישב סמיכת המאמרים זל"ז, דהנה ראינו שר' נהוראי בא להגדיל מעלות התורה שהיא היפך ממש מן האומנות שכל האומנות אינם עומדות לאדם אלא בילדותו, אבל התורה טוב אחריתה מראשיתה, שבילדותו היא רק מגינה ומצילה מן הרע שזאת אמר משמרתו מן כל רע בילדותו שזהו רק שלילת רע אבל בזקנותו היא נותנת ללומדיה אחרית ותקוה שזהו השגת טובה וברכה, ומביא ראי' מאאע"ה שנאמר ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל, משמע תוספת ברכה, על הברכות שהי' לו מקודם שכבר נתברך והי' ברכה. אולם באמת אין ראי' מן הכתוב דאז בזקנותו נתברך בכל, די"ל דכבר היו הברכות מסורות בידו בשעה שאמר לו הקב"ה והי' ברכה, והגם דכתיב ואברהם זקן וה' ברך כו') יש לפרש שכבר ברך, וכמו שמצינו בפסוק והאדם ידע, שכבר ידע, וכן השמש יצא וכו' וה' המעיר, ופרש"י שכבר המעיר מעלות השחר, ועי' בפירוש התוה"מ שם עה"פ ואברהם זקן, ואי נימא כן אין ראי' לר' נהוראי שהתורה נותנת אחרית ותקוה בזקנותו, ולזה הסמיך מאמר השני מצינו שקיים א"א את כל התורה, דמזה יהי' מוכח דרק בזקנותו נתברך בכל.
דהנה המפרשים העירו דאחרי שעשה אאע"ה כל התורה עד שלא ניתנה, מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה, ובהמקנה שם תירץ משום דאין אדם רשאי לחבול בעצמו וכבר נצטוה ע"ז ואך את דמכם ונפשותכם אדרוש לכן לא הי' יכול לחבול בעצמו בשביל מצוה שלא נצטוה, ולענ"ד זה נסתר מדברי התוספות יבמות ע"א ד"ה לא ניתנה, וכתבו דמ"מ פרע מילתו אף שלא נצטוה דאפילו עירובי תבשילין קיים כו' ולסברת המקנה איך פרע מילתו הא לא נצטוה ואינו רשאי לחבול בעצמו, ועכצ"ל דמשום מצוה שאני דאף שלא נצטוה מ"מ חיבוב מצוה איכא, ובזה לא נצטוה שלא לחבול בעצמו.
אמנם המפרשים תירצו עפ"י מה דאיתא בב"ק פ"ז ובע"ז ג' גדול המצווה ועושה ממי שאינו כו', ולפי"ז אם הי' מקיים מצות מילה עד שלא נצטוה לא הי' שוב יכול לקיים מצות מילה אחר שנצטוה, ולכך המתין עד שנצטוה בכדי שיהי' מצווה ועושה, שהוא גדול ממי שאינו מצווה ועושה, וזה נכון.
אולם יש לעורר ע"ז שהרי התוס' בע"ז ג' ד"ה גדול, כתבו פירוש מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בורא, והרי אמרינן בב"ב י"ז שלשה לא שלטה בהם יצה"ר, אברהם יצוי', דכתיב בכל מכל כל, עיי"ש, וא"כ לגבי א"א בודאי אינו מצווה ועושה גדול ממצווה ועושה, וכדאמר רב יוסף בקדושין ל"א וב"ק פ"ז מריש ה"א מאן דאמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יו"ט לרבנן דלא מפקדינא ועבידנא, ואף דהדר בי' ר"י מהא דגדול המצווה ועושה, הוא מטעם שצריך לכוף יצה"ר, וכמש"כ תוס' הנ"ל אבל לגבי א"א דלא שלט בי' יצה"ר גדול מעלת אינו מצווה ועושה ממצוה כנ"ל.
ועי' בס' עיר דוד מה שכתב דבר נחמד בהא דאיתא בשבת פ"ז בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו עי"ש, וע"כ צ"ל דהא דאמרינן דלא שלט בא"א יצה"ר זה ילפינן מהא דכתיב "בכל" וזה כתיב אחרי שנאמר ואברהם זקן בא בימים, אם כן י"ל רק אחרי זקנותו לא שלט בי' יצה"ר, ולא מקודם, לכך לא הי' יכול לקיים מצות מילה עד שנצטווה בכדי שיה' מצווה ועושה ויכוף את יצרו לקיים מצות בוראו, ומעתה מיושב סמיכת המאמרים, והוא דר' נהוראי רצה להוכיח מקרא וה' ברך את אברהם דזה היה אחרי שהיה זקן בא בימים, ויהיה מוכח מזה שהתורה נותנת אחרית ותקוה בזקנותו וכנ"ל, אך י"ל דהפיאוש וה' ברך את אברהם בכל, ר"ל שכבר נתברך בילדותו, ולזה הסמיך מאמר השני מצינו שעשה א"א את התורה עד שלא נצטוה, וקשה ע"ז מ"ט לא קיים מצות מילה, וצ"ל כתירוץ המפרשים בכדי שיהיה מצווה ועושה, וקשה הא בא"א לא שלט יצה"ר דכתיב בכל, וא"כ לגבי דידי' גדול אינו מצווה ועושה, וע"כ צריך לומר דרק אחרי זקנותו נתברך בברכת בכל שלא שלט בו יצה"ר והטעימו מעין עוה"ב עיין במהרש"א שם, וא"כ מוכח מזה דהתורה נותנת אחרית ותקוה. וק"ל.
ובאופן שני אמרתי ליישב סמיכת המאמרים האלו, ע"פ הסגנון הנ"ל דר' נהוראי רצה להוכיח מקרא דא"א, דהנה כי כן יבורך גבר ירא ה' אחריתו מראשיתו וכנ"ל, וסמכו ענין לו הא דמצינו שקיים א"א את התורה עד שלא ניתנה, דמזה יהיה מבואר ומוכח דמאד ישגה אחריתו של הלומד תורה בברכה מרובה ע"פ פעלו, דהנה בב"ב ט"ז איתא וה' ברך א"א בכל ר"מ. אומר שלא היתה לו בת, ר"י אומר שהיתה לו בת, דאפילו בת לא חסרי' רחמנא, והנה לדעת ר"מ לא הי' הברכה כ"א שלילה לא בדרך חיוב ומציאת הטוב, וא"כ לא מצינו שברכתו של א"א בזקנותו הי' מרובה במציאת הטוב, ואין ראי' שהתורה נותנת אחרית ותקוה בזקנותו, וע"כ צ"ל דרנ"ה ס"ל כר"י ולא כר"מ.
והנה בס' ח"ס עה"ת פ' חיי שרה ביאר הפלוגתא דר"מ ור"י דשניהם אמת דהיתה לו בת מהגר ולא משרה, והטעם שלא יצטרך זרע שרה להנשא לכנענים, אך למ"ד שנשתחררה הגר קודם שנשאה א"כ הבת איננה שפחה, יש לתלות הברכה שהיה לו בת דאפ' ברתא לא חסרי' רחמנא, דהיא מתיחסת אחריו' ולמ"ד לא נשתחררה והיא שפחה אין ראוי' לתלות הברכה בארור, וגם דבת שפחה הרי היא כמותה ואינה מתיחסת אחריו' וע"כ שהיה הברכה שלא היתה לו בת משרה, אבל לעולם דשניהם אמת עכ"ד. והנה למ"ד שלא נשתחררה קשה איך נשאה א"א הא איכא לאו דלא יהיה קדש ולא תהי' קדשה, דלא יקח שפחה, ואיך נשאה כיון שקיים כל התורה, וע"כ צ"ל דמאן דס"ל שקיים כל התורה, ס"ל דנשתחררה מקודם, ולר"מ דס"ל דלא שיחררה וכנ"ל, לא יסבור כרנ"ה שקיים כל התורה.
ומעתה יובן המשך המאמרים, דרנ"ה רצה להוכיח דהתורה נותנת אחרית ותקוה ויתברך אחריתו מראשיתו וכנ"ל, ומביא ראיה מא"א, אך ע"ז קשה לדעת ר"מ דהברכה שלא היתה לו בת, א"כ הוא רק בשלילה ולא בחיוב במציאת ובהשגת הטוב, ולזה אמר מצינו שעשה א"א כל התורה כו', א"כ אין לומר דלא נשתחררה דאיך נשאה, וע"כ דשיחררה וא"כ הברכה שהיה לו בת וכדעת ר"י וא"כ היה הברכה במציאות הטוב וא"ש סמיכת המאמרים זל"ז. וק"ל.