משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת חולין. · דף קמ
בתוס' ד"ה למעוטי צפורי עיר הנדחת, וז"ל תימה הא נמי נפקא מדתנא דבי ר"י דכיון שאסורים בהנאה לא קרינן ממשקה ישראל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דטו"כ הכרם כו'. ע"ש. והקשה אותי כבוד גיסי הרה"ג ר"א אבד"ק לוצין על דברי התוס' מגמרא פסחים מ"ח דאמרינן שם יכול לא יבא מן המוקצה, אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל כו' ואי אמרת מוקצה דאורייתא מ"ל איסור גופו מ"ל איסור ד"א כו', ולדברי התוס' אין התחלה לקושית הגמ' דהרי כל מוקצה הי' לו שעת הכושר קודם שבת ולא משכ"ל בלא הי' לו שעת הכושר, דו"ק ותשכח, א"כ לא נוכל למעט ממשקה ישראל כמש"כ התוס' הנ"ל ושפיר כשר לקרבן. וגם על הברייתא גופי' קשה דאמאי לא נקטו עיקר הטעם מה טבל שלא היתה לו שעת הכושר יצא מוקצה שהי' לו שעת הכושר, ואי נימא דטבל מקרי הי' לו שעה"כ קודם שנתמרח או קודם שראה פני הבית א"כ מכש"כ קשה לדעת התוס' דהרי חזינן דגם בטבל שהי' לו שעה"כ ממעטינן ממשקה ישראל. ע"כ דברי כבוד גיסי בתוס' דברים,
וזאת אשר השבתי לו, קושייתו חמורה מאד והקשה אדם קשה כברזל, ומצאתי קושיא זו בס' איבי הנחל להגאון מהרי"א מסלאנים ולא תירץ ע"ז כלום. ומלבד קושיא זו הקשה בס' משנ"ל ה' איסורי מזבח פ"ג ה"ו ובגליון הש"ס מנחות ו' מדברי התוס' עצמם שכתבו במנחות שם ד"ה כתב רחמנא, אע"ג דמוכח דהיכא שהיתה לו שעה"כ לא ילפינן ממשקה ישראל אפ"ה מייתא לה בכל דוכתי בפ' כל האסורין גבי נעבד משום דע"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק עכ"ל. הרי מפורש יוצא מדברי התוס' דאף בהיתה לו שעה"כ ילפינן ממשקה ישראל, וקושייתם מרפסן איגרי. עוד הקשה המשנ"ל שם מגמרא חולין קט"ו דפריך או"ב ליתסר, ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ומאי ראי' הא לא ממעטינן לגבוה כ"א בלא הי' לו שעה"כ משא"כ מחו"ז, ושפיר איצטריך קרא.
והנלע"ד ליישב כל הקושיות בחדא מחתא בדרך פלפול בס"ד, דהנה זה דבר ברור ואמת דמה שכתבו התוס' במנחות דע"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק, היינו משום דהתוס' נסמכים על מסקנת הסוגיא דשם דלא אשכחן מידי דאסור להדיוט ומותר לגבוה, א"כ כיון דמצינו גבי עריפה דע"י תלתא קראי ילפינן גם בהיתה לו שעה"כ אסור לגבוה שוב ילפינן ממשקה ישראל דאין לחלק, אולם אם באמת נמצא דבר האסור להדיוט ואעפ"כ מותר לגבוה א"כ שוב א"א לומר דממשקה ישראל ממעטינן גם בהי' לו שעה"כ דהרי חזינן דבהי' לו שעה"כ מותר לגבוה וע"כ דממשקה ישראל אתא להיכא דלא הי' לו שעה"כ והוא דבר נכון ומתקבל. והנה שם במנחות איתא רב שישא בדר"א אמר משום דאיכא למימר ליהדר דינא ותיתא במה הצד, מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה חלב ודם יוכיחו, מה לחו"ד שכן באים מכלל היתר, מליקה תוכיח, וחזר הדין הצד השוה שבהם שאסורים להדיוט ומותרים לגבוה כו', מה להצה"ש שכן מצותה בכך. והנה יש לתמוה טובא מה הי' דעתו של רשבד"א אי לא אסיק אדעתי' הפירכא שכן מצותו בכך, א"כ מה הי' צריך ללמוד ממה הצד הלא הי' יכול ללמוד חדא מחדא משבת או מכלאים ואינך שם, ואם אסיק אדעתי' הך פירכא א"כ גם על מה"צ יש לפרוך וכדדחי שם, ובאמת מסדר הסוגיא משמע דר"ש כבר ידע השקלא והטריא דסוגיא שם, והנלע"ד לומר דודאי ידע ר"ש דעל כל הנך דבסוגיא יש לדחות שכן מצותו בכך אבל על מה"צ הי' סובר שאין ע"ז פירכא זו רק הגמ' פליג עליו.
והוא בהקדם מש"כ אא"ז הגאון בספרו כתנות אור פ' בהעלותך בביאור דברי התוס' מנחות מ"ה ד"ה הואיל, שכתבו אע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך מ"מ אתא לאוריי לן דלא נטעי למילף מיני' מהאי דקאמר אין שחיטה לעוף מה"ת פרשתי בחולין עכ"ל ודברי התוס' הם סתומים וחתומים וכתב בס' הנ"ל לפרש דבריהם דהנה בחולין כ' כתבו התוס' בד"ה לא אמרן, דאף למ"ד אש"ל מה"ת מ"מ נחירה בעי עי"ש. ושם בחולין י"ט איתא אמרי בני ר"ח מצות מליקה מחזיר סימנים אחורי עורף ומולק כו', ומסתברא כמ"ד אף מחזיר ע"ש. ולפי"ז אי נימא דא"ש למה"ת ולדעת בני ר"ח דמצות מליקה אף מחזיר סימנים. היינו שהברירה בידו להחזיר הסימנים אחורי עורף או לא יחזור א"כ אין לפרוך מה למליקה שכן מצותו בכך, הא הברירה בידו לעשות באופן שלא יהא שום טריפות כלל בזה, ואי משום שחיטה א"ש למה"ת ומ"מ התירה התורה אף שלא להחזיר ואז הוי טריפה וכמש"כ התוס' הנ"ל וזה כוונת התוס' שכתבו ואע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך כו' פרשתי בחולין, וכוונתם דבחולין קאמרי דמ"מ נחירה בעי ובנשבר המפרקת הוי טריפה א"כ לבני ר"ח דס"ל אף מחזיר הסימנים אין להקשות מצותו בכך כנ"ל, וזה אמת לאמיתו של תורה, עכ"ד.
ומעתה יתכנו דברי רשבד"א די"ל דגם איהו סובר אשלמה"ת וס"ל ג"כ כבני ר"ח א"כ אין לפרוך על מה"צ שכן מצותו בכך דהא מליקה אין מצותו בכך כדכתבנו לעיל ואפ"ה שרי רחמנא הרי חזינן דדבר האסור להדיוט שרי לגבוה, אולם הגמ' דפריך, היינו משום דסוברים כמ"ד יש שחיטה לעמה"ת או דס"ל כר' ינאי דל"ל מחזיר סימנים, ונכון.
והנה לפי דעת רשבד"א שפיר נוכל ללמוד בעלמא דדבר האסור להדיוט מותר לגבוה וילפינן להו ממה הצד ממליקה וחלב ודם והיינו באופן דהי' לו שעה"כ דומיא דמליקה שהי' לו שעה"כ ואין לדחות דאחרי דגלי קרא בעריפה שפסול לקרבן אף בהי' לו שעה"כ כדילפינן התם מתלתא קראי א"כ שוב א"א ללמוד מהצה"ש דאיכא למימר טריפה תוכיח, זה אינו דהרי כלל גדול בידינו דכל מה הצד מגופי' פרכינן מעלמא לא פרכינן כדאיתא בחולין קט"ו ע"ב דלא פרכינן נבלה תוכיח משום דמעלמא לא פרכינן, ובזה א"ש הא דמצרכינן קרא לטריפה ולא עבדינן יוכיח מרי"נ מוקצה ונעבד והיינו משום דמעלמא לא פרכינן, כן ה"נ בתר דגלי קרא בטריפה מ"מ בשאר מילי כשר לגבוה אע"פ שאסור להדיוט ולא עבדינן יוכיח מטריפה, ומעתה הא דילפינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל היינו דוקא באופן שלא הי' לו שעה"כ דומיא דערלה וכלה"כ, והתוס' במנחות שכתבו דממעטינן אף בהי' לו שעה"כ היינו משום דאזלי בשיטת הסוגיא דשם דדחו להא דר"ש בד"א ולא אשכחן למילף דבר האסור להדיוט שיהא מותר לגבוה אז שפיר ילפינן מתלתא קראי דטריפה דגם בלא הי' שעה"כ אסור לגבוה וכנ"ל, ומעתה מיושב יפה קושית כת"ר, והיינו דיתכן דעת זה למאן דס"ל אין שחיטה לעמה"ת וס"ל ג"כ דאף מחזיר סימנים ואז נוכל ללמוד ממה הצד דר"ש דבהי' לו שעה"כ מותר לגבוה וע"כ ממשקה ישראל אתא להיכא דלא הי' שעה"כ ואפשר דגם תנא דבי ר"י ס"ל ג"כ הכי ולא קשה מעתה הא דכתבו התוס' במנחות דממעטינן גם בהי' לו שעה"כ משום דשם קאי התוס' לפי דעת הסוגיא דשם דלא אשכחן דבר האסור להדיוט מותר לגבוה וכנ"ל באורך ומיושב גם מגמ' פסחים שהקשה כת"ר וכן מה שהקשה המשנ"ל מחולין קע"ו דיתכן דכל הסוגיות אלו אזלי לשיטת הסוברים יש שחיטה לעמה"ת וכדאיפסקא הילכתא הכי או דסברי כר' ינאי דל"ל מחזיר סימנים וכמו שפסק הרמב"ם כן.
וע"פ דברי הכו"פ שהבאנו לעיל בחידושינו על דף כ"ח עיש"ה עוד יערב ויבושם תירוצ' על קושית כת"ר, דמדברי הכו"פ יוצא לנו דר"י דס"ל בחולין י"ז דבשר נחירה לא אישתרי כלל ע"כ ס"ל אשלעמה"ת עי"ש, והכא התוס' קיימו אהך תנא דבי ר"י דיליף מכשיר ומכפר בפנים כו' ולשיטתו זו ואפשר דס"ל ג"כ כבני ר"ח הנ"ל, וכמו שכתב הרא"מ ויקרא א' ט"ו, א"כ שפיר נוכל ללמוד ממה הצד דר"ש, ודו"ק.
ובאופן אחר יש לתרץ קושית כת"ר הנ"ל והוא בהיפך מדרך הראשון והיינו ע"פ מש"כ בס' כת"א הנ"ל ליישב דברי התוס' מנחות מ"ה ע"פ דברי הגמ' חולין כ' אמר רבינא אמר לי רבין בר קיסי הא דתנא ר' יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף ה"מ במליקה אבל בשחיטה יש עיקור עי"ש, וע"פ דברי ס' המקנה קדושין נ"ז דר"י ס"ל יש שחיטה לעמה"ת וע"פ הדרך אשר סללנו לעיל ודו"ק היטב.
ובדבר קושית המשנ"ל וגליון הש"ס אשר הבאנו לעיל, יש ליישב בפשיטות ע"פ מש"כ התוס' נדה מ"א ד"ה היינו, דלא בעינן תרי קראי בשאר פסולים חד לקודם הקדש וחד לאחר הקדש דכיון דגלי קרא בטריפה ה"ה בשאר פסולים כו' עיש"ה וכ"כ בס' גו"א פ' ויקרא א' ב' עי"ש, וא"כ שארי פסולים דלא נפקא לן מקרא הנ"ל ורק ממשקה ישראל ילפינן להו בודאי י"ל דבעינן דוקא דלא הי' לו שעה"כ דומיא דערלה וכלה"כ וא"כ לק"מ דברי התוס' אהדדי.
והנה כבוד גיסי השיב על תירוצי הראשון, דהלא בתמורה כ"ח: אמרינן דר' ישמעאל מפיק לרי"נ מוקצה ונעבד מהאי קרא כי משחתם בהם מום בם ואמרינן שם מן העזים מן הכבשים ומן הצאן מאי עביד לי' ומתרצינן אורחא דקרא לאישתעי הכי, ואמאי לא נימא דאתא ללמוד דהיכא דאין מותר לישראל והי' לו שעה"כ, לפי דברי, אלא ע"כ צ"ל כמש"כ התוס' מנחות הנ"ל דאין לחלק, ונסתר תירוצינו הנ"ל אליבי' דר' ישמעאל,
ואנכי השבתי דלא קשה מידי דהא אנן לר' ישמעאל קיימינן ומצינו דס"ל בסוטה ג' דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ופרש"י שם דאורחי' דקרא לחזור ולשנות את האמור מפני ד"א המתחדש עתה והיינו אפילו איכא למידרש לא דרשינן לר"י וכמש"כ התוס' שם, אם כן גם בנ"ד ילפינן מהא דנשנה האי קרא מן הבקר להוציא את העריפה, אם כן שוב לא מצינו למידרש הא דנשנית מן הצאן כו', דהדרינן לכללא דכל פרשה כו' והיינו במאי שנתחדש בדרשה מן הבקר להוציא את הטריפה, לכן משני הש"ס בתמורה שם אורחי' דקרא כו', והיא ממש כשיטת ר"י בסוטה הכי, ומוכרח לומר כן דאם לא כן יקשה אמאי מצרכינן קרא בנדה מ"א לכל הפסולים בבהמת קדשים תפ"ל לר"י מקרא מן הצאן כו', וכפי גירסת הילקוט שם דכולהו ממעטינן מהאי קרא, אלא ע"כ דלר"י לא מצינו למידרש הכי, דהכי אורחי' דקרא לאשתעויי הכי, ועוד יש לנו להאריך בענין זה ודו"ק.