משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת בבא מציעא · דף סא
אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה כו', לעבור עליו בב' לאוין, ובתוס' שם וא"ת לאוקמי' בגזל גופי' ולעבור עליו בב' לאוין, וי"ל דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה, אבל אי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר, ומהרש"א שם התפלא דהא כובש ש"ש נמי נל"ע כמו לאו דלא תגזול דכתיב והשיב את הגזילה, או את העושק עי"ש שישב בדוחק, ובחידושי רע"א שם תירץ ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דתמורה לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוין, א"כ כי מוקמינן לכובש ש"ש ונ"מ דהוה ב' לאוין ולקי אחדא, אבל כי מוקמינן בגזילה לא לקי דחד לאו למדנו מריבית ואונאה ואין מזהירין מן הדין וחד לאו ניתק לעשה כו', אמנם קושית מהרש"א לנכון לפי מש"כ התוס' זבחים קי"ז דדוקא אם העשה סמוכים לב' לאוין כמו בתמורה הוא דאינו מנתק לב' לאוין, אבל בעלמא דהעשה מרוחק מנתק לב' לאוין וא"כ הכא דוהשיב את העושק אינו סמוך להב' לאוין מנתק להב' לאוין כו' עיי"ש.
ואני מוסיף על דברי רבינו עק"א דיישוב זה אינו מספיק ליישב גם ראש דברי התוס' דלא לקי אלאו דגזל משום דנל"ע, דכתב בטעמי' דל"ה ב' לאוין דחד לאו שמענו מריבית ואונאה הא אין מזהירין מה"ד, דהא לפמש"כ הרא"מ בפ' שמיני בשם רבינו ישעיה ראשון בטעם דאין מזהירין מה"ד דאין כח ביד ק"ו להעלות ב' מדריגות דהיינו איסור וגם מלקות ודי לו להעלות מדריגה אחת דהיינו איסור לחוד, משא"כ אם האיסור כבר מפורש בתורה שפיר אהני לי הק"ו להעלות לו מדריגה א' דהיינו מלקות, וזהו הטעם דגבי ממון עונשין מה"ד דאם לא ישלם הממון הק"ו לא אהני לי' מידי עיי"ש
ומעתה הרי בגזל מפורש בו לאו ואף דנל"ע מ"מ איסור שמענו דיש בגזל ושוב עונשין מה"ד דלמדנו גזל מריבית ואונאה, ועד כאן לא כתבו התוס' ב"מ שם ד"ה אמרי, וא"ת והא אין מזהירין מה"ד וי"ל דגזל לאו הנל"ע הוא, היינו דשם קאי הסוגיא דלא לכתוב כלל לאו בגזל ונילף מרו"א ע"ז שפיר הקשו הא אין מזהמ"ד, משא"כ לפי מאי דקיימו התוס' בקושייתם דלוקמי' בגזל גופי' ולעבור בב' לאוין ע"ז לא יתכן לומר דלאו דלמדנו מרו"א אין לוקין עליו דאין עונשין מה"ד, דזה אינו כיון דמפורש איסור לאו בגזל שוב עמה"ד כנזכר לעיל.
והנלע"ד ליישב דברי התוס' הנ"ל עפמש"כ הרמב"ן בחידושיו למכות על הא דאיתא שם ט"ו אמר רבה בב"ח אר"י כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו כו' כתיבא ותנינא, כתיבא וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם, תנינא הבא למקדש טמא "לוקה" והדר בי' רבב"ח עיי"ש, והקשו כולם לפי מאי דהדר בי' רבב"ח וס"ל דל"ת שקדמו עשה אין לוקין עליו אמאי באמת הבא אל המקדש טמא לוקה והא הוה לאו הנל"ע וכתב הרמב"ן שם בשם התוס' ליישב ןדשאני בטמא הנכנס למקדש דאין העשה דשילוח בא לתקן הלאו דלא יטמאו רק דהעשה הוא שלא יוסיף לעבור עוד בלאו להיות במקדש, אבל לא לתקן על העבר, אבל באונס שגירש העשה בא רק לתקן על העבר עיי"ש.
ועפי"ז העלה בדו"ח במערכה ה' דהא דלאו דב"י אי הוה נל"ע או לא אשר בזה נחלקו הרמב"ם והתוס' תליא בזה אי אין ביעור חמץ אלא שריפה או בכ"ד, עייש"ה, ומעתה מיושבים לנכון דברי התוס' ודעת שפתם ברור מיללו דודאי אי מוקמינן לאו דלא תגזול אגזל גופי' לא לקי דה"ל נל"ע, דהא לאו דלא תגזול ל"ה כ"א בשעת הגזילה ממש ושוב אינו עובר עליו כמש"כ רש"י בב"מ כ"ו ד"ה עובר משום, לא תגזול ל"ש אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית עיי"ש. וא"כ העשה דוהשיב את הגזילה בא לתקן על העבר מה שעבר אלאו דלא תגזול, דומיא דאונס שגירש דאם מחזירה מתקן למפרע הלאו דלא יוכל לשלחה כמש"כ הרמב"ן, בטעמא כיון דלאחר שגירש אינו עובר עוד בלאו במה ששוהא מלהחזירה, אולם כי מוקמינן לי' בכובש ש"ש לקי שפיר דהא הל"ת דלא תעשוק ש"ש עובר עליו כל שעה שמעכב השכר אצלו ואינו משלם לו. ודוקא בלאו דלא תלין אינו עובר כ"א עד בקר ראשון ומשם ואילך אינו עובר כ"א בלאו מדברי קבלה כדאיתא ב"מ ק"י דשם איירי דמבטיחו ליתן לו רק שמדחהו בלך ושוב עיי"ש, אבל אם עושקו לגמרי וכובש שכרו שלא להשיב לו אח"כ עובר כל שעה שמשהא השכר בידו וכמו בלאו דבל יראה דעובר כל שעה שמשהא החמץ בביתו כנ"ל, וזה פשוט וברור, וא"כ העשה דוהשיב את העושק בא לתקן על להבא שלא ישהא עוד שכרו, ולא לתקן על העבר במה שעשקו מכבר והוה דומיא דטמא שנכנס למקדש כנ"ל, וכמו עשה דתשביתו שלא בא לנתק את הל"ת כ"א בא לתקן על להבא למ"ד השבתתו בכ"ד וכנ"ל, ושפיר כתבו התוס' דבכובש שיש לקי שפיר, וזה נכון מאד ומיושב דברי התוס' כדת אין אונס ודו"ק. והא דפריך הגמ' ונוקמי' ברבית ואונאה ולעבור עליו בב' לאוין הגם דריבית ואונאה ג"כ אינו עובר כ"א בשעה שנוטל הריבית והאונאה, היינו משום דרו"א ל"ה נלע"ש כלל כמש"כ המהרש"א והמהרמ"ש שם עיי"ש.
ובחידושי רעק"א שם ובדף מ"ח כתב עוד ליישב קושית מהרש"א על התוס' הנ"ל, וז"ל נ"ל דרבא לשיטתו דס"ל לעיל מ"ח דמעות אינו קונה וקרא מיירי בייחד לו כלי והפקידו וחזר ונטלו ממנו, א"כ ליכא עשה בעושק, דעושק דהתם הוה גזילת הכלי דכבר נקנה הכלי בעד העושק. ואח"כ הראו לי שכ"כ הפנ"י בהקדמתו עכ"ד.
ולענ"ד אין דבריו מספיקים ליישב קושית מהרש"א, דהרי ודאי אין כוונת התוס' דעל סתם עושק לוקה דהרי הוה לאו שאין בו מעשה וכמו שהקשה בתשו' ח"צ סי' כ"ו יובא דבריו לקמן, וכתבנו שם דכוונת התוס' דכי מוקמינן לאו דלא תגזול אכובש ש"ש משכ"ל לפעמים שילקה כגון ביחד לו כלי למשכון על שכרו ונתנו לידו ואח"כ עשק ממנו הכלי ולא שילם לו שכרו דבזה ה"ל לאו שיש בו מעשה ולקי שפיר, וא"כ באופן זה הרי הוא נל"ע והשיב את העושק וכנ"ל, וקושית מהרש"א קמה במקומה, ומחוורתא כתירוצינו.
ועל דבר מה שהקשה המהרמ"ש על התוס' הנ"ל מהא דכתבו לעיל ה' ד"ה לא תחמוד, וז"ל וא"ת תפ"ל מלא תגזול, וי"ל לעבור עליו בב' לאוין, ולפי דברי התוספות כאן איזה נפ"מ בב' לאוין כיון דלא לקי,
לענ"ד לק"מ עפ"מ שכתב הרמב"ם בהל' גזילה ה"א כל החומד עבדו כו' והפציר בו עד שלקחו ממנו עובר בל"ת ואין לוקין עליו מפני שאין בו מעשה ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד כו', וכתב המ"מ בביאורו כי ההשתדלות אשר השתדל כדי לרצותו הוא האיסור ונגמר בשעת המקח ובהשתדלות ל"ה מעשה עיי"ש. המתבאר מזה דלאו זה מתחיל משעה שעשה ההשתדלות והפציר בחבירו, ונגמר בשעת המקח, להרמב"ם אפילו בדמים ולהתוס' והראב"ד שם בלא דמים מ"מ לדברי כולם האיסור הוא בעת שחמד בלבו ועשה פעולות כדי להשיג החפץ עובר בל"ת, וא"כ הרי צריכה התורה לאסור זה, דזה לא שמענו מלא תגזול אף שאין בו מלקות, ושפיר כתבו התוס' לעבור עליו בב' לאוין והיינו דאף דלא תחמוד נגמר בעת שלקחו בלא דמי ואז עובר גם בלא תגזול, מ"מ איסור לא תחמוד מתחיל מקודם וכנ"ל, ואף שאין בזה מלקות מ"מ צריכה התורה לאסור, וזה פשוט וברור.