משאת בנימין (אייזנשטדט)· רבי בנימין אייזנשטט
מסכת בבא מציעא · דף ה
ההוא רעיא דהוו מסרו לי' כל יומא חיותא בסהדי כו', אר"ז אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא כו'. ועי' במהר"ם שיף שהקשה מסוגיא זו לרש"י דפירש בהגוזל ק"ז דבפקדון שלא עשה לי טובה מעיז, ולדבריו גם כופר הכל בפקדון חייב שבועת התורה, א"כ איך תלוי הך עובדא בדר' חייא, וצ"ל דהך סוגיא אתיא כרמי ב"ח דבעי הודאה במקצת וכפירה במקצת עי"ש.
והנה המהרמ"ש בעצמו סותר אח"כ תירוץ זה במש"כ על התוס' ד"ה בסהדי, ומיירי דא"ל אל תחזיר אלא בעדים דאל"כ קי"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים, וכתב מהרמ"ש ע"ז דאינו יכול לטעון נאנסו דנאנסה שבועה בעי כרחב"י, א"כ מוכח דהאי סוגיא אזלא כרחב"י, דלשיטת רש"י אין חילוק בין טענת נאנסה לכופר הכל בפקדון דלרחב"י בשניהם חייב שבועה, ולרב"ח בשניהם צריך כפירה והודאה במקצת ע"ש בב"ק, א"כ לשיטת רש"י קשה קושית המהרמ"ש דהא אף בלא הא דר"ח חייב שב"ד אף בכפר בכל בפקדון, ובאמת קושיא זו לאו יחידאה היא לפרש"י כי התוס' בב"ק שם הרבו להשיב על שיטת רש"י מכמה מקומות המבואר שם דגם בשומרים אינו חייב שב"ד בכופר הכל כ"א בהודה במקצת, וגם על שיטת ר"ת השיגו שם התוס' ולזאת העלו כשיטת ריב"א דלרחב"י רק בטענת נאנסה חייב שב"ד גם בלא הודאה, אבל בכופר בפקדון אינו חייב שב"ד כו' עי"ש. והנה באמת כל העובר ישתומם איך נעלם ממאור עינינו רש"י ז"ל כל הני מקומות שהביאו התוס' לסתור דעת רש"י, ובימי חרפי אמרתי בכוונת רש"י דדוקא בש"ח דשם כתיב כי הוא זה, שם אמרינן כיון דלא עשה לו שום טובה מעיז אבל בש"ש וכש"כ בשואל מיחשב טובה לגבי השומר בההיא הנאה דשביק לכו"ע ואוגיר לדידי' כדאיתא בפ' האומנין שפיר אינו מעיז, ובעינן כפירה והודאה במקצת כמו במלוה, ובזה יתורץ רוב קושיות התוס' שם על כרש"י דאיכא לאוקמא כל הני בש"ש דמטא הנאה לידו כנ"ל, ומכש"כ קושית התוס' מהשואל דמוקמינן רישא בתרתי וסיפא בתלת, בודאי לק"מ דבשואל כל הנאה שלו הר"ז דומה ממש למלוה דאינו מעיז משום דעשה לו טובה, ועפי"ז מתורץ שפיר קושית המהרמ"ש בסוגיא דההוא רעיא על פרש"י דאיך תלוי זה בדר"ח כנ"ל דהשתא ניחא דמסתמא הרעיא הוה ש"ש ובש"ש לא מיחייב שבועה עד שיכפור במקצת ויודה במקצת.
והנה חכם אחד הקשה לי דא"כ אמאי עקרינן לכי הוא זה מש"ח ומוקמינן לי' במלוה, הלא יותר נקל לומר כי כתיב כי הוא זה אש"ש ואשואל כתיב שהם בפרשה הסמוכה לש"ח ואמאי דליג מש"ש ושואל אמלוה.
והשבתי לו ע"פ מש"כ מהר"ם שיף בב"מ ג' ליישב דעת רש"י דפירש במאי דקאמר רבה שם והאי בכולה בעי דלודי לי', וכ"ת נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא והתוס' שם ד"ה בכולה הקשו עליו דהא לא אמרינן מגו דחשיד כו' ותירץ מהר"ם שיף דס"ל לרבה כאביי תלמידו לקמן דס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא רק הא דמשביעים לעולם משום שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו כדלקמן ונפ"מ כמו שכתב הר"ן שם דהיכא שמחל לו כל ספק מלוה ישינה בכה"ג אמרינן מגו דחשיד כו'. וא"כ אמר רבה שפיר וכ"ת נימא מגו דחשיד כו' דהתורה ודאי בכל ענין מחייב מודה במקצת דלא פליג אפילו היכא דמחל לו כל ספק מלוה ישינה עכ"ד. והתוס' ב"ק שם הקשו למאן דבעי ג' פרות ליפטרי' במיגו דאי בעי אמר נאנסה אההיא דכפירה, וי"ל כגון דההיא דכפירה קמן עכ"ל
ומעתה מיושב כמין חומר קושית החכם הנ"ל דא"א לומר כלל כי הוא זה אש"ש ואשואל הוא דכתיב דכמו דעקרינן כה"ז מש"ח מטעם דלא שייך טעמא דרבה משום דליכא גבי' סברא דמעיז, ה"נ א"א לאוקמי אש"ש ואשואל משום דלפעמים ליכא טעמא דאשתמוטי דלפי מש"כ מהרמ"ש דהתורה ודאי בכל ענין מחייב מובמ"ק אפילו היכא דמחל לו כל ספק מלוה ישינה, ולפי מש"כ התוס' בב"ק הנ"ל דלמאן דבעי ג' פרות מיירי דההיא דכפירה קמן דאל"כ נאמן במגו דנאנסו א"כ ל"ש בזה טעמא דאשתמוטי לדעת רבה הנ"ל, וא"כ הוה הקל"ד נימא מיגו דחשיד כו' דהא אי הוה מוקמינן לכה"ז על ש"ש ואשואל הוה מצרכינן שיודה במקצת ויכפר במקצת זולת טענת נאנסה ומתה מחמת מלאכה, וההיא דכפירה ל"ש אישתמוטי וכנ"ל, לזאת מוכרחין אנו לאוקמא כה"ז אמלוה דבמלוה לעולם שייך טעמא דאשתמוטי כמבואר בח"מ סי' ע"ה סע"ד וסי' צ"ב סע"ד, ואחרי דמוקמינן לכה"ז אמלוה שוב גם בש"ש ושואל לא ילפינן ממלוה לחייב בדין מובמ"ק כ"א היכא דשייך אשתמוטי כגון דלא מחל לו מלוה ישינה או היכא דההיא דכפירה אינו קמן דומיא דמלוה דשייך לעולם אשתמוטי, ואין להקשות דא"כ גם שבועה דעד אחד נמי נימא הכי דאיירי בכל ענין אפילו היכא דהעיד דחפץ זה הוא של תובעו ומחל לו כל ספק מלוה ישינה, זה אינו כיון דעד אחד לא כתיב בפירוש אלא מדיוקא דאמרינן לכל עון ולכל חטאת הוא אינו קם, אבל קם הוא לשבועה ל"ש בזה למימר דבכל ענין איירי וכמו שכתב רש"י בב"מ י"ח ע"ב ד"ה ולעולם בכיו"ב עי"ש ודו"ק היטב כי היא עצה עמוקה בס"ד.
ובהכי יתיישב לנכון מה שהקשה הפנ"י בב"מ ג' דמימרא דרבה בשמעתין לא אתי שפיר אליבא דאביי דא"כ תקשה מאי האי דקאמר מפ"מ אמרה תורה מוב"מ הטענה ישבע. ולא חשבינן לי' משיב אבידה כפרש"י או דלהימן במיגו כפירוש התוס' דהא לאביי ל"ש לומר כן דלקושטא דמילתא אנן לא חשדינן לי' ברשיעא אלא דאמרינן שמא ספק מלוה ישינה כו', כפי הממון שכופר בו וא"כ ל"ש מיגו דאי בעי הוי כפר בכל דלמה יכפור בכל כיון שאין הספק מלוה ישינה עולה כנגד כל התביעה, ולפי"ז קשה על כל הפוסקים שהביאו הא דרבה והביאו ג"כ מילתא דאביי לפסק הלכה ולפי מה שכתבתי משמע דפליגי כו' עי"ש, ולפי דברי מהרמ"ש הנ"ל, אתי שפיר דאדרבה מילתא דרבה אין לו מקום כ"א לפי שיטת אביי דאמרינן מגו דחשיד כו', וכיון דהתורה ודאי מיירי בכל ענין אפילו היכא שמחל לו כל ספק מלי"ש וא"כ הקשה נימא מיגו דחשיד כו' וא"כ דברי רבה ואביי תלמידו עולים בקנה אחד ומיושב שפיר קושית הפנ"י הנ"ל.
אולם עדיין קושית התוס' על פרש"י מההוא דשבועות דסלע הלויתני עליו, ומההיא דגיטין גבי שני כיסין קשורין כו', עדיין לא מתרצא ע"פ תירוצינו הנ"ל דגם התם הוה כש"ח דלא עשה לו שום טובה. לזאת נלע"ד לומר בשיטת רש"י דגם רש"י סובר כשיטת ריב"א בתוס' שם דאינו חייב בפקדון שבועת התורה בלא כפירה והודאה כ"א בטענת נאנסו ומטעם דאין חבירו מכיר בשקרו מעיז וכנ"ל, אלא דרש"י ס"ל דטעם זה לחוד אינו מספיק לחלק בין מלוה לפקדון דדעת רש"י דבמלוה אפילו היכא דאין חבירו מכיר בשקרו בתחילת התביעה מ"מ אינו חייב שב"ד כ"א בהודה במקצת וכמו שכתב הש"ך סי' פ"ח ס"ק נ"ד וז"ל כתב רבינו ירוחם נ"ג ח"ב התובע לחבירו בשמא ומתוך הודאת הנתבע חזר טענתו ברי שהודה במקצת חייב שבועת התורה כך נראה מפרש"י פרק הניזקין עכ"ל. והרי שם בשעה שהודה במקצת לא הי' חבירו תובעו כ"א בשמא ומ"מ בעינן הודאה במקצת אף דאין חבירו מכיר בשקרו, וא"כ יקשה מ"ש דבשומרים חייב שב"ד בטענת נאנסה אף בלא הודאה במקצת, לכך כתב רש"י לחלק דבמלוה שעשה לו טובה אינו מעיז ואינו חייב שב"ד כ"א בהודה במקצת, אבל בפקדון שלא עשה לו טובה מעיז וגם בלא הודאה במקצת חייב שב"ד, אולם גם טעם זה לחוד אינו מספיק דהא גם בפקדון אם חבירו מכיר בשקרו פטור ואינו חייב כ"א ע"י הצטרפות ב' הטעמים, היינו משום שלא עשה לו טובה וגם אין חבירו מכיר בשקרו דבזה מעיז לכך חייב אף בלא הודה במקצת, והא דנקט רש"י טעמא שלא עשה לו טובה לחוד ושייר אידך טעמא, משום דסוגיין קאי אטוען טענת גנב בפקדון דאין חבירו מכיר בשקרו, ולמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן וכה"ז אמלוה הוא דכתיב היינו דבמלוה אפילו היכא שאין חבירו מכיר בשקרו דומיא דטענת גניבה ונאנסו בפקדון אינו חייב שבד"א כ"א בהודה במקצת וכנ"ל ולפי"ז לא יתכן לפרש ומ"ש מלוה כו' משום דחבירו מכיר בשקרו אבל בפקדון אין חבירו מכיר בשקרו דזה אינו דהא במלוה דאיירינן הכא הוא ג"כ באופן דאין חברו מכיר בשקרו כגון בתובע לחבירו בשמא ומ"מ בעינן הודאה במקצת לזאת תפס רש"י עיקר החילוק לפי סוגיא דשמעתין משום דבמלוה עשה לו טובה ואינו מעיז, אבל בפקדון שלא עשה לו טובה מעיז, והיינו היכא דאין חבירו מכיר בשקרו כגון בטוען טענת גנב או נאנסו דאיירינן בשמעתין ובזה מעיז, ומהשתא יתורצו כל קושיות התוס' על שיטת רש"י וכמו כן יתורץ קושית המהרמ"ש בסוגיא דההוא רעיא הנ"ל על שיטת רש"י וזה ברור ונכון ודו"ק, שוב הראו לי שתירוצי השני מבואר בפנ"י כאן ושמחתי.