אור ברסלב
מרבה לספר על הגדה של פסח מגיד › עשר המכות

מרבה לספר על הגדה של פסח· רבי ידידיה טיאה ווייל

מגיד · עשר המכות

ארמי אבד אבי

פסקה ד

דבר אחר ביד חזקה שתים וכו' הנה דריש התיבות רק באותו' ומופתי' דמיעוט אותות שתים. ויש להבין דמי לא יודע דהיו עשר מכו'. אבל הנראה כי דרש פסוק על מכת בכורות לבד דהי' נחלק לעשר מכות. פרטיות (א) בכור מאב (ב) בכור מאם (ג) גדול שבמשפחה (ד) גדול הבית (ה) בכור משבי (ו) בכור השפחה (ז) בכור של מצרי' בשאר ארצו' (ח) ובכור משאר ארצו' במצרים (ט) ובכור בהמה (כ"כ המפרש בפיוט דשבת הגדול כי אלו ט נכללים במכות בכורות) אמנם מכה העשירי היא מכה אשר לא כתובה בתורה והוא מה שהרגו הבכורים לאבותיהם. ונר' דזהו מה שפרשי בפ' וארא אני שולח כל מגפותי אל לבך. למדנו מכאן שמכת בכורות שקול כנגד כולם. וטעמי' בעי. ולפמ"ש ניחא משום דמכה זו כולל עשר מכות. ולזה רמז הדבר אחר יד חזקה שתם כי דרש כל הקרא על מכת בכורות שהי' כולל' עשר מכו'. אע"ג דלעיל כתבתי בשם מדרש דגם בכור במעי אמו מת. אפשר דאין זה מין פרטיי לא קחשיב:

פסקה ה

דע דכ' המ"א בשם ד"מ דנוהגין לזרוק ולהזות לחוץ י"ו פעמים ג"פ בדם ואש ותמרו' עשן ובעשר מכות וג"פ בדצ"ך עד"ש באח"ב כנגד חרבו של הקב"ה הנקרא יוה"ך (היוצא מס"ת כי מלאכיו יצוה לך) כלו' בי"ו ה"ך. ומנהג אנשי מעשה שלא לתחוב האצבע תוך הכוס ולזרוק ממנו לחוץ כי זה ביזוי מצוה לכוס של ברכה רק שופכין מן הכוס לתוך כף אחת. ומן הכף מזין לחוץ ונכון הוא. ולי נר' לתת טע' עפ"י נגלה להזאה י"ו פעמי' כי בי"ר בשם פליאה וכ"כ הגמיי' בשם ריב"א שלשה מכות הללו כנם. שחן. חשך. שמשו ביחד רק במכת כנם. הי' כנם עיקר וחשך ושחן טפל. ובמכות שחן הי' שחן עיקר וכנם וחשך טפל. ובמכת חשך הי' חשך עיקר ושחן וכנם טפל ואמרו רמז לזה אם תכתוב מכו' אלו זה תחת זה נמצאו המכות תמיד מכל צד כזה
ח ש ך
ש ח ן
כ נ ם
ולענ"ד יש רמז אחר כי חשך ר"ת חשך שחן כנם. ומעתה דאיכ' בכנם עוד שני מכות. וכן בחשך ב' מכות יתרים. וכן בשחן ב' מכות נוספי' הרי עוד שש מכות מלבד עשרה מכות והכל י"ו מכות. ובזה יבואר קושי' זית רענן בילקוט ם' וארא שהקשה לפי דעת המדרש שי"ד מיני כינים היו וקטנה שבהם הי' גדול כביצה. א"כ למה לא יוכלו החרטומים להוציא כנם. ודחק דהי' בריאה חדשה. ולמפ"ש י"ל דהחרטומי' לא יוכלו לעשות רק מכה אחד אבל שנים או שלשה מכו' בפעם אחד לא יוכלו לעשות ואמרו אצבע אלקים היא:
(אך הא קשי' דאי' במדרש דצ"ך נעשה ע"י אהרן עד"ב ע"י הקב"ה בא"ח ע"י משה. ושחין ע"י כולם עכ"ל ואמאי הא גם כנם וחושך הי' ע"י כול' וצ"ל דעיק' מכה שהן הי' ע"י כולם כי בכנם וחשך הי' מכה שחן טפל א"כ שפיר י"ל דשחן הי' ע"י הקב"ה כמו כנם באהרן וחשך במשה ויש ליישב). ובזה יובן עוד דרך ביאור המדרש למכה מצרים בבכוריהם על זה נתן ר' יהודה סימני' דצ"ך עד"ש באח"ב. כי הקשו המפורשים מה זה הסימן שנתן ר"י או דה"ל לחלק בשני תיבות או בחמש תיבות אבל הריב"א שהביא הג"מ. סוף ה"ל חמץ משום דסוף של דצ"ך הי' מוכלל משני מכות. וכן סוף של עד"ש. וכן סוף של בא"ח. אך קשה לדבריו מן ב' של בכורות. ונר' דמכת בכורי' נמי הי' נכלל משני מכות נעלמו' כי מלבד שנהרגו הבכורים במצרים יהיה עוד מכה שגם בכורי מצרים שהי' במדינו' אחרים נמי נהרגו. ואף גם זאת הי' מכה נעלמה כמה דאי' במדרש למצרים בבכוריה' ולא נאמר למכה בכורי מצרי' דיותר הרגו הבכורים במצרים ממה שנהרגו הבכורי' כי אמרו לאבותיהם שישלחו ישראל פן ימותו ולא אבו לשמוע לקולם ואז עמדו למלחמה כנגדם ע"ש. וא"כ גם מכת בכורות הי' נכלל בו ב' מכות נעלמות (ואין להקשות א"כ הוי י"ח מכות. זה אינו דכל שם מכה בכור אחד הוא ולא מתחלק בשם. אבל בחש"ך דהי' שמות מתחלקי' וסוגי מתחלפות) וא"כ מיושב המדרש למכה מצרים בבכוריה' ולמה לא אמר למכה בכורי מצרים וצ"ל דיותר הרגו הבכורי' ממה שנהרגו הבכורים והוי מכה בכורות ג"כ נכלל משני מכו' נעלמו' על זה נתן ר"י סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב כי כל או' אחרונה היה מוכלל משני מכו' נעלמו' וק"ל:
ועל פי רמז יש לפרש המדרש הנ"ל כי נר' דס"ת מן דצ"ך עד"ש באח"ב הוא כש"ב. ור"ת מן דצ"ך וכו' הוא עב"ד. והאותיות אמצעו' מן דצ"ך וכו' הוא צ"א ח"ד. והביאור לזה שהי' מן הראוי להיות עבדים לעולם כי אם שהו רק רגע אחד היו נכנסים במ"ט שערי טומאה וזהו ר"ת עבר ובאו אותיות אמצעות לאמר צ"א ח"ד שיצאו מפני חד רגע ומפרש ע"י זכות כשב ר"ל קרבן פסח. וגם הוא תיבת כבש ר"ל שנכבש השר של מעלה שהוא מזל טלה כי לולא שנכבש השר של מצרים לא יוכלו להם וזה פי' הפסוק למכה מצרים בבכוריהם דהל"ל למכה בכורי מצרים אלא אמר בבכוריהם כלו' השר של מצרים ומזל של מצרים דהם נקראו בכור. ובעבור זה אמר הקב"ה קדש לי כל בכור. וזהו הטעם דחמץ במשהו משום אותו רגע וכמ"ש שלה דהחילוק בין חמץ למצה אינו רק משהו דהיא הנקודה שבין חי"ת לה"י ע"ש. וז"ש המדרש למכה מצרים בבכוריהם דהיינו שר של מצרים על זה נתן ר"י סימנין דצ"ך עד"ש וכו' ודוק:
ולפי דרש יש לפרש המדרש הנ"ל דקשה לפי דעת המפרשים דמכה אחרונה של דצ"ך עד"ש באח"ב דהיינו כש"ח הי' שלא בהתראה. אכתי קש' מב' של באח"ב דהא מכת בכורו' הי' בהתראה ודחקו דב' בא באגב שאין לו זוג. ונלע"ד עפ"י מ"ש רש"י בחומ' מנין שאף בכורו' מצרי' שהיו במדינו' אחרו' שגם הם לקו תלמוד לומ' למכה מצרי' בבכוריהם עכ"ל ר"ל דה"ל למכתב למכה בכוריה' במצרים. אלא דהי' המכה לכל בכורי' של מצרי' אפי' בארצות אחרות. ולפ"ז על מכת בכורות בשאר מדינו' לא הי' התראה. ושפיר יש לקיים דהי' ב' של באח"ב בלא התראה ומיושב בזה המדרש הנ"ל למכה מצרי' בבכוריהם א"כ מוכח דהי' המכה אף בבכורים של מצרים בשאר מדינות ולא הי' לזה התראה על זה נתן ר"י סימנים דצ"ך וכו' ובזה יובן בעל הגדה שמביא דברי ר"י שנתן בהם סימנין משום דחולק את"ק דאמר אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים ואלו הן כו' משמע דמכת בכורות לא הי' בשאר מדינות לזה פליג ר"י ונתן סימנין וכו' ונכון:
ועל פי סוג יש לפרש המדרש דאי' בסוף ס' קרנים בשם הר"ש אסטריפולי' הי"ד שפרעה לקה במצרי' באלו שלשה אלפים ור"ף מלאכי חבלה הממוני' בשלשה רקיעי' של טומאה (וסימנך להכות באגרף רשע ר"ל אלף ג'. ר"ף. וגם אלו עשר מכו' דם צפרדע וכו' גמט' ג' אלפי' ר"ף) ושמו' של אלו שלשה רקיעי' האחד נקרא שרע. והשני תמוךְ. והשלישי בישהא. (ולזה רמז עשר מכו' שהביא אתווא דדין כאתווא דידין והוא פלא) ועל כולם השר דלפקט ועל זה השר יש שר גדול תקא ורמז לזה דצ"ך עד"ש באח"ב גמט' תקא עיין שם רזין עלאין בהפלא ופלא מ"ש בזה. ונלע"ד דזה פי' הפסוק למכה מצרים בבכוריה' ר"ל כי מצרי' הי' ראש לכל טומאה כנודע והכה הקב"ה אותם ע"י השר והראש שלהם וזה בבכוריהם כי גמט' של בבכוריהם הוא בזה הגדול דלפקט אמנם יש ראש אחד על זה השר והוא תקא וזה כוונת על זה (ר"ל השר) נתן ר"י סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב דהן גמט' תקא וה' יכפר בעדי אם שגיתי:

על המצרים במצרים. ויש לדקדק דלא הל"ל רק אלו עשר מכות שהביא במצרים ולמה אמר על המצרים וגם לשון ר"י הי' נותן בהם סימני' דלא הל"ל רק ר"י נתן סימנין מה לשון בהם. והנר' דבריש פ' בא כתיב בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו וכו' את אשר התעוללתי במצרי' ואת אותותי אשר שמתי בם וק' מתחילה אמר אותתי אלה בקרבו ואח"כ אמר ואת אותתי אשר שמתי בם משמע בגופם עצמם. ונר' לפי מה שמצאתי בילקוט תהילים סי' ק"ה דף קכ"ג) שמו בם דברי אותתם א"ר יהודה בר ר' סימון שהיו המכות נרשמין בגופן שנ' ואת אותתי אשר שמתי בם עכ"ל וזהו כוונת בעל הגדה עשר מכות על המצרים ר"ל על גופם של מצרים נרשמים. ור"י הי' נותן בהם ר"ל דהיו נרשמים בהם בר"ת דצ"ך עד"ש באח"ב לכך כתיב אשר שמתי כי אש"ר גמט' דצ"ך עד"ש באח"ב:
מכת בכורות ויש להבין הת"ק נקט מכת בכורות ור"י אמר רק סתם בכורות. והנר' בזה כי כל ט' מכו' כמו דצ"ך עד"ש בא"ח נקט שם המכה עצמו. ולא המוכה וגבי בכורו' נקט שם המוכה דהמה היו הבכורים והל"ל ומגפה או מיתה ומפני זה נקט הת"ק לשון מכת בכורי' דעיקר השם הוא מכת ועמ"ש למעלה בפסקא ולא ע"י מלאך. אמנם לר"י י"ל דס"ל יותר הרגו הבכורים ממה שנהרגו בכורים א"כ בכורים נמי שם המכה. ובזה שמעתי נמי ליישב מדרש הנ"ל על זה נתן וכו' ונכון:

ויש לבאר המכות כפי מה שמצאתי במדרשים כמה היתה המכה עושה בהם ר' יהודה ור' נחמי' ח"א כ"ד ימים הי' מתרה בהם. ושבעה ימים הי' המכה משמשת בהם. וח"א ז' ימים הי' מתרה בהם וכ"ד ימים היתה משמשת ילקוט דף נ"ו ע"ב. וצ"ל דהיתה המכה שלשים יום דהיינו חדשי חמה וביום אחרון של התראה התחיל המכה דיום זה עולה לכאן ולכאן:

פסקה ז

דם ז"ל המדרש מה על כל מקוה מימיהם אפי' מה שהי' בקיתון נעשה דם ואפי' מה שהי' המצרי רוקין מתוך פיו נעשה דם וכו' א"ר לוי ממכת דם העשירו בני ישראל כיצד אם הי' הגיגית מלאה מים והי' מצרי הולך למלאות הקיתון ונעשה דם וישראל הולך ושותה מים מתוך גיגית זה והי' המצרי אומר לו תן לי מידך מעט מים ונותן לו. נמצא ביד מצרי דם וכן כשהיו שותין מקערה אחת אבל כשהי' מצרי לוקח במעות מישראל מים והי' שותה מים לפיכך ממכת דם העשירו בני ישראל עכ"ל. וברבה שמות פ"ט אי' בשביל שלא הניחו בנות לטבול מטומאתן שלא יהיו פרין ורבין לכך נלקו בדם עכ"ל:

פסקה ח

צפרדע הא דאמר צפרדע לשון יחיד וכינם לשון רבים משום דהי' צפרדע אחת שמשריץ את כולם או שצפרדע קרא לכולם כדאי' בזה פלוגת' במדרש ר' אלעזר ור"ע ורמז לזה ותעל הצפרדע. או די"ל שבכיני' הי' הרבה מינים. אבל הצפרדע מין אחת הי'. וברבה פ' בא פרשה ט"ו ' הצפרדעים היו מחבלין גופיהם ומסרסין אותם שנ' בחדר משכבך ועל מטתך אמרו להם הצפרדעי' מוניטא של אלקיכם בטלה ושלכם קיימת לפיכך ותשחית' כשכתי' ושתת ארצה ומנין שהיו מדברים שנ' על דבר הצפרדעים עכ"ל. ש"ר פ"י בכה ובעמך אר"א שהי' פרעה שותה מים וטיפה אחת יורדת על לבו ונעשית צפרדע ונבקעת שם. ר' יוחנן אמר כל מקום שהי' שם עפר והי' טיפה של מים בו נעשה צפרדע עכ"ל בתנא דבי' אלי' פ"ז אי' דצפרדעים היו קורין לעופו' שיבואו לשתות מיאור ולא מתייראין. כ' הבחיי פ' בא שנשאר צפרדע אחד בנילוס מזיק בני אדם ונקרא א"ל תמס"ה עכ"ל:

פסקה ט

כנם כ' הרמב"ם בפרק עשרה מאמרו' שמכ' כינס הי' נמי בישראל רק שלא היו עוקצים להם והביא ראי' מפסוקי' דבשאר מכות כתב דלא הי' רק במצרים לבד. מה דלא כתיב במכת כינם ע"ש ויש להביא ראי' להרמב"ם מהא דאי' במדרש פ' ויחי וקברתני בקבורת' שלא ירחשו כינ' על קברי וכפרש"י וקש' הא לא שלטו כינים בישראל ובעפרם אש"מ כמ"ש הרמב"ם ואפשר דזהו כוונת דוד בתהילים סי' ק"ה ויבא ערוב כינם בכל גבולם ר"ל אפי' בישראל בארץ גושן. והאי ערוב אין הכוונה על מכת ערוב היות. אלא ערוב של כינם כמו דאי' בילקוט פ' וארא ארבע עשר מיני כינם בא עליהם (ולא תקשי א"כ למה לא מזכיר מכ' ערוב וי"ל דלא מזכיר כל המכות ותידע דהא לא מזכיר במזמו' מכת דבר אלא דלא חש למחשב) ולולי דמסתפינא אני אומר כמ"ש בעל המסורה כנם הסמוך לאדם הוא כנם בקמץ והסמוך לבהמה הוא כנם בחירק לפ"ז י"ל דוודאי בישראל עצמם לא שלטו הכנם אבל בבהמת ישראל שלטו הכנם וזהו כנם בחירק בכל גבולם אפילו בבהמת ישראל כ' בסדר הדורות דהיו הכינים ברום ב' אמות:

פסקה י

ערוב כדאי' במדרש תהילים סי' ע"ח ערוב מלמעלה בר זגין (תרגום דעזני') ועורב ודאות ועופות: ערוב מלמטה דובים ואריות נמרים וזאבים. וגם אי' במדרש אף אם מסגירי' בחדריהם בא חי' אחת שהי' עולה מלמעלה ונקב בחור עם קרניו החדים עד שפתח מנעול ובריחי' ונכנס הערוב ז"ל סדר הדורות דף כ"ד ע"ג וישלח ה' נחש שרף עקרב עכבר חולדה צב עם זוחלי עפר זבוב צרעה פשפוש פרעוש יתוש כל ערוב למיניהו וכל שרף וכל כנף ויבאו הפרעושים וזבובים בעיני כל מצרים ובאזניהם וירדפו אחריה' בחדרי חדריה' וינעלו את דלתותיהם מפני הערוב. ויצו אלקים את הסילונות אשר בים ולה אמות ארוכות יוד אמות איש ותעל הגגות ותעל את התקרה ותשלח אמתה ותסר המנעל והבריח ויבא הערוב וישחיתם עכ"ל:

פסקה יא

דבר מפני ששמו ישראל לרועי סוסים וגמלים חמורים בקר וצאן לכך בא עליהם הדבר והרג כל מה שרעו ישראל עד שלא מצאו ישראל בהמה שירעו כ"ה בילקוט פ' וארא ובזה מיושב מה שהקשה רש"י מאין הי' להם בהמות במכות ברד הא כבר כתיב בדבר וימת כל מקנה מצרי' דלא נגזרה הגזרה אלא על אותן שבשדות עכ"ל ולפי דעת המדרש ניחא דלא מתו רק מה שרעו ישראל אבל מה שרעו המצרים בעצמם לא מתו:

פסקה יב

שחין אמרינין בבכורות דף מ"א שחין שהביא הקב"ה על המצרים הי' לח מבחוץ ויבש מבפנים דכתיב ויהי שחין פורח אבעבעות באדם ופרשי' פורח דבר שהוא למעלה ואבעבועות לשון נובע. ויבש לא מיתסי ונתרפאו מצרים ע"י נס. או די"ל דאי' ש"ר פי"א דבהמה חצי' של ישראל לא מתה אפי' בהמה ביד גוי והי' לישראל לו רק תערומות שיש לו חלק בה לא מתה ובכך יודעין שדין עם ישראל ע"ש וא"כ י"ל שקנו אח"כ חלק ישראל. ש"ר פי"א שהי' שחין ע"י פיח כבשן שזרק השמימה והי' מגיע עד כסא כבוד עכ"ל:

פסקה יג

ברד אי' במדרש ש"ט תהילים ע"ח דהי' הרועה רוצה להגביה שבט להניס את צאנו מיד נשתברה מחמת הברד. ונעשה הברד ככותל בפני צאנו וזהו ויסגר לברד בעירם. ולא היו יכולין להלוך והיה המצרי שוחטן ונוטלן על כתפו והי' העוף יורד וחטפם שנ' ומקניהם לרשפים ואין רשף אלא עוף שנ' ובני רשף יגביה עוף עכ"ל ואי' עוד במדרש המטר הי' יורד והרוח נכנס בו ונעשה ברד ויהי ברד ואש מתלקחת צלוחית של ברד נעשה אש ע"ש:

פסקה יד

ארבה כ' הרמב"ן בחומש בשם רבינו חננאל מעת עתירת משה עד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים ואם יפול בארץ ישראל ויבא ונכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו עכ"ל ולא נשאר שום ארבה ואפילו הנמלחים פרחו:

פסקה טו

חשך במדרש ג' ימים ראשוני' מי שרוצה לעמוד או לישב יכול לעמוד או לישב. ג' ימים שנים יושב לא יכול לעמוד ועומד לא יכול לישב. ויום ז' הוא יום ז' של ים שנ ויהי הענן וחושך ונלע"ד זהו כוונת הפסוק שלח חשך דהיינו במצרים ויחשיך על הים. אי' עוד במדרש מהיכן החושך בא ר' יהודא אומר מחושך של גהנם (ר"ל החושך שנברא ביום ראשון שלא הי' תלי' במאור השמש וחלבנה שנבראו ביום ד') ור' נחמי' אומר מחושך של גהנם (ר"ל שבו מתו רשעים של ישראל בג' ימי אפילה) אבל לישראל הי' אור במושבותם ר"ל כמו בין ג"ע וגהנם אין ביניהם אלא משהו. וישראל היו מקברים בתוך ימי אפילה אותם רשעי ישראל שמתו ולא ידעו מצרים מזה מ"כ בשם רוקח דג' ימי אפילה הי' בי"ג אדר. עוד אית' בילקוט תהילים (ק"ה) רבי אומ' כמה עובי של חושך כדינר עבה קורינתי' שנ' וימש החושך והוא תמוהו היאך מוכח זה מקרא. ונ"ל וימש גמט' כדינ"ר ע"ב:

פסקה טז

מכת בכורות הא דאמר לשון מכת וגם לשון בכורות דמשמע רבות אעפ"י שהי' שקול נגד כל המכות י"ל עוד דאשמעינין נמי מלבד שיש בזה מכה ליו"ד מיני בכור כמ"ש וגם יותר הרגו הבכורים באבותיהם מה שנהרגו הבכורים לכך נקט לשון רבות בכורות. או די"ל דקאי על שר של מצרים דהי' ראש וראשון ובכור של שבעים שרי אומות של מעלה והורידו מגדולתו לכן אמר בכורות למעלה ולמטה:

פסקה יז

דצ"ך כ' תי"ט בפ"ה דאבו' מ"ג וז"ל הקשתי שאין בתיבו' אלו שום משמעו' ולכן נ"ל לקרותן דִצָךְ עֲדַשׁ בְאִחַב ומשמעותן כאלו הקב"ה אומ' שמחתך כשאדוש באבח' חרב. שעי"ן ואלף מתחלפין.
וכן שתי אותיות בתיבה אחת כמו שמלה שלמה. ואד"ש ע"ש הפסוק (חבקוק י"א ג') באפ"ך תדוש גוים. ובאבחת עש"ה (יחזקאל כ"א כ') אבחת חרב ופרש"י שהתי"ו אינה יסוד אלא לסמיכות וקלסי' שדרש כן בקרקא עכ"ל ומה מאוד דחוקים דבריו לשנות הנקודות ולהחליף האותיות. ולקט שכלי י"ל כי בזמן שמכר עשו הבכורה בנזיד עדשים. הי' אומר יעקב לעשו כי הבכור צריך לקיים גזרת ועבדום ועינו אותם לכך מכר לו הבכורה כדאי' במדרש. וכל זמן שהיו ישראל במצרים בשעבוד היו בצער על מכירת הבכורה. יען כששלח הקב"ה עשרה מכו' להוצי' מבית עבדי'. אז שמחו עצמם במכיר' הבכורה וזהו דִצָךְ כלומר שִׂמְחָתֵךְ עֲדַ שׁ ר"ל עדשי' בְאַח"ב ר"ל בא"ח ב' או בכורה ולכן הי' מכה אחרונה בכורות עש"ה בני בכורי ישראל. וכן יסד קלירי בשחרית פ' החודש הדום מגר נזיד עד"ש. שוב הראו לי הגדה עם ל"א שכ' ר"י נותן בהם סימני' על לעתיד דצ"ך ישמח אותנו ויכה לעשו שמכר בכורתו בנזיד עדשי'. גם כן בעשר מכו' עכ"ל:

פסקה יח

רבי יוסי הגלילי אומר וכו' שמעתי מפי הגאמ"ו זצ"ל הטע' מה שנוהגין לזרוק מן הכו' י"ו פעמי' כדאי' בש"ע סי' תע"ג (דהייכי שיש לשפוך מעט מן הכוס לתוך הכף ומש' זורקין כשמזכי' דם ואש ותמרו' עשן ובעשר מכו'. וכן בג' סימני' דר' יהודא והנשא' בתוך הכף ישפוך. אבל לא מתוך הכוס עצמו כי הוא בזיון לכוס של ברכה וכ"ה בסידור האריז"ל ומנהג בני א"י ונכון) וכ' המ"א בס"ק כ"ת דבד"מ כתב לזרוק באצבע ע"ש הקרא אצבע אלקים הוא. והגהו' מנהגי' כ' לזרוק בזרת קטן ויש נוהגין לזרו' בקמיצה ואמר הגאמ"ו זצ"ל דפליגי בהאי תנאי דמ"ד באצבע סבר כרי"ג דאצבע כמשמעו הוא ומ"ד בקמיצה סבר כר"א דכל מכה הי' של ארבע מכות וקמיצה הוא אצבע רביעי וא"כ לקו ב"ד אצבעות. ומ"ד בזרת הוא סבר כר"ע דכל מכה היתה של חמש מכות והכה בכל חמש אצבעות דזרת הוא אצבע חמישי ודפח"ח. ובזה נ"ל מה דאי' בילקוט פ' וארא בשם פרקי ר"א שבקמיצה הכה הקב"ה למצרים ועל זה נאמר אצבבע אלקים היא עכ"ל משו' דר"א לשיטתו אזיל דכל מכה היתה של ארבע מכות וכוונתו שבקמיצה התחיל להכות את המצרים. אמנם אנן קיי"ל כר"ע וראוי לזרוק בזרת. והא דאמר רי"ג דלקו על הים משום דרצו להביאו לישראל תחת שער החמשים של טומאה לכך לקו חמשים מכות על הים. אמנם כל המכו' של מצרים היו ס' מכות כנגד ס' ריבוי ישראל שעבדו בהם בפרך ובשמות רבה פכ"ג אי' דר' יהושיע ס"ל כרי"ג יען ר"א סבר הואיל שמצרי' מררו חייה' לכך הביא עליה' מר מכות דהיינו מ' במצרים ור' על הים. אבל ע"י כך ר"ם ה' על כל גוים. אבל ר"ע סבר אצבע אלקים הוא כי אלקי' במלואו אלף למד הי מם הוא ש' לכך במצרי' לקו חמשי' וים ר"ן והכל עולה יחד כמנין ש':

פסקה יט

ר"א אומר כל מכה היתה של ד' מכו' כו' חרון אפו אחת. עברה שתים כ"ה הגי' ברוב נוסחאות לפ"ז ר"א לא דריש משלחת מלאכי רעים כי סובר דסוף הקרא מפרש לרישא דקרא דאלו ארבע הם משלחת מלאכי רעים דאל"כ ה"ל למכתב לשון יחיד מלאכי רעה אלא קאי על אלו ארבע. אמנם במקצת נסחאו' וכ"ה במדרש ש"ט סי' ע"ח דדריש עברה אחת וכו' משלחת מלאכי רעי' ארבע. ולפ"ז מפרש דלא דרשינין ישלח חרון אפו. דס"ל דלא דרשינין תחיל' קרא רק דהשלחה הי' בחרון אף. לזה מפרש הקרא מהו דהיינו עברה וכו'. אבל ר"ע סבר דהנ"ל ישלח בם חרון אף: אלא דה"ק הכתוב ישלח בם חרון. ומהו החרון ומפרש אפו אחת וכו' ואפשר דטעמו דר"א משום דכל מכה היתה משמשת רביעית החודש לכך היתה המכה של ארבע מכות למלאות כל החודש. או די"ל משום דדין תשלומי כפל ארבע וחמשה. דר"א ס"ל דישראל נקראו צאן ויש לה' תשלומי ארבע דגנבו וטבחו הילדי' ומכרו ומש"ה יש להם תשלומי ד'. אבל ר"ע ס"ל דראוי להם תשלומי חמשה ועוד י"ל דלפמ"ש במכילת' פ' בא ר"א הקפר אמר דהיו נזהרין במצרי' ד' דברי' עריות. לשון הרע. לא שינו את שמם. ולא שינו בגדים ולשונם וא"כ בזכות זה לקו המצרים וזה טעם דר"א דכל מכה הי' של ד' מכות דהוא חשיב שינוי בגדים ולשונם כאחד. אבל ר"ע חשיב שינוי של בגדים לתרי זכיות וא"כ הוה חמש לכך כל מכה הי' של חמש. אמנם שאר מפרשי' כתבו דר"א ס"ל דהי' המכה מוכלל מן ד' יסודות. ור"ע ס"ל דמכה חמישית הי' מיסוד החמשי דהוא עול' הגלגלי'. ובעל מ"ה כ' דר"א ס"ל משום שהנחבל חייבים לו נזק. צער. שבת. בושת. אבל ריפוי לא שייך דישראל לא נתרפא על ידם רק רופא חנם ריפא להם. ור"ע סבר דאף על ריפוי מחויבים המצרים ע"ש שהאריך:

פסקה כ

ר' עקיבא אומר וכו' שכל מכה וכו' היתה של חמש מכות כ' בס' שיח יצחק הא דדריש לעיל ביד חזקה זה הדבר. ומופתי' זו הדם והא דמפרש דווקא אלו שני מכות משו' ד"ם דב"ר גמט' ר"ן כדע' ר"ע שלקו על הים ר"ן מכו' עכ"ל ויש לקיי' פסקא דלעיל גם לאינך תנאי ונקט דם דהוא תחילת המכות. ודבר הוא אמצע המכו'. כי לא תחשוב מכת בכורות דהוא נגגד כל המכות. וראי' בתרגום יונתן על פסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואוף ית עמא דיפלחון להום דיין אנא במאתן וחמשין מחן עכ"ל הרי דס"ל כר"ע דעל הים לקו בר"ן מכו'. אך לא ידעתי למה מפרש כן פסוק זה וצ"ע. אי' במדרש ש"ט סי' ע"ח רע"א כל מכה הי' של חמש מכות שנ' אלקים נצב בעדת אל בקרב אלהי' ישפוט ונלע"ד ביאורו דקשה דהל"ל אלקים נצב בעדתו אלא דקאי על מכת מצרים דדן במידת אל ההוא לשון חסד. וגם אל לשון דין וחוזק כמו ואת אלי ארץ לקח. וכך הוא מכת מצרים כי הציל את ישראל בחסד עליון וחסד אל כל היו'. ולקה את מצרי' בחוזק ותוקף ולכך כתיב אל מוציאם ממצרים וקאמר בקרב אלהים כי הקב"ה שפט במדת ה' ר"ל ה' מכות. וכן על הים הי' ה' פעמים כך ר"ל ה' פעמים עשר וזש"ה בקרב אלהים ר"ל שתי אותיו' שלפניו ושתי אותיות לאחריו וה' הוא אמצעי מתיבות אלקים ישפוט כדעת ר"ע דכל מכה הי' של חמש מכות. או דנאמר כמ"ש לעיל דלר"ע היו כל המכות דמצרים ועל הים יחדיו ש' מכות כמנין אלקים במלואו אלף למד הי יוד מם. ואם ממלאין השם אז צריך למלאות בקרב האותיות וזהו בקרב אלקים ישפוט ר"ל במילואו של אלקים והבן:

ועל הים הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה. והקשו הלא במכת דבר כתיב הנה יד ה' הויה במקנך ובעל מע"ה תי' הואיל שחרטומי מצרים אמרו על מכת דם וצפרדע שהיה בלטיהם אמנם ממכת כנים ואילך הודו לדברי משה. לכך אמר משה במכה חמישית שהוא הדבר הנה יד ה' להורות שגם מכות ראשונו' היתה מאת ה' עכ"ד וקשה דא"כ במכת ערוב הי' לו למשה לומ' דהוא מיד לאחר מכת כנים. ולענ"ד כי במכ' כינם כתי' ותהי הכנים באדם ובבהמה. ובדבר כתיב בבקר ובצאן דבר כבד מאוד. ובברד כתיב על האדם ועל הבהמה. ובמכת שחין כתיב שחין אבעבועו' פורח באדם ובבהמה ובמכת בכורות כתיב וכל בכור בהמה נמצא כתוב בתורה חמשה פעמים למכות בהמה והם כנגד חמשה אצבעות שביד. ודבר הוא רק למכות הבהמות לכך אמר הנה יד ה' הויה במקנך אבל שאר מכו' לא היו רק באדם לבד. או די"ל משום דכתי' הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה. בסוסים בחמורים. בגמלים. בבקר ובצאן. והם חמשה מיני בהמה ותו לא מידי. ומפני זה כתוב יד ה' שהוא חמשה אצבעות ועל כרחך לא הי' המכה באלו חמשה מיני' אבל לא באפס זולתו בכל סוג הבהמה דא"כ לא הוי להכתו' לפרוט אלו מינים אלא סתם יד ה' הויה במקנך. מוכח דלא שלטה מכת דבר בשאר מיני בהמה שוב ראיתי כן בזוהר פ' וארא ד"א דף ל"א ע"ב ושמחתי:

תוכן העניינים

מרבה לספר על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה