מרבה לספר על הגדה של פסח· רבי ידידיה טיאה ווייל
מגיד · ארמי אבד אבי
פסקה ב
צא ולמד וכו' יש להבין אמאי לא אמר כן על עשו שהי' מוקדם במעשה שניחם עליו להורגו וגם שלח אליפז כדי להמיתו בבאר שבע. ונר' כי בעשו לא הי' שנאת חנם כי לק' ממנו בכורתו וגם רימה אותו בברכה אבל גבי לבן ופרע' הי' השנאה שלהם שנא' חנם או די"ל דנקט לבן הארמי הואיל דהי' הרדיפה בליל הפס' כמו שיס' הפייט הפחד' ארמי באמש לילה. והי' הנס ליל פסח כמו בפרעה אמנם הכוונה שלא תאמר דווקא ביציאת מצרים שהי' גזרה בברית בין הבתרים ולכן נמכרו ישראל ויצאו ברכוש. אבל הענין אפי' בלא גזרה האמורה השנאה כבושה עלינו בין האומות כי אין שנאה כשנא' הדת. ושנאה מקלקל השורה הלא לבן הארמי שהיו בניו של יעקב נכדיו. ואפ"ה ביקש לעקור את הכל ולכך כתיב אובד אבי ר"ל כמו שפרשי' שמחשבתו הרעה מצרפה. ובפרט שהי' מכשף גדול ורב הקוסם ומשורש נחש יצא צפע הוא בעור ובן בנו הוא בלעם ושנאה נטורה בלבו ועיין בזוה' פ' וישלח והוא נתן עצה לפרעה במצרי' והי' מן חרטומי מצרי' לכן מזכירין אותו בסיפור י"מ. והרב בעל מעשה ה' כ' כי לבן הי' דבוק מאוד בע"ז ובקש להדיחו לע"ז. ומפני זה הטעם לא צוה לבניו לקנות שבר בארם פן יסית בניו. והוכרח לפקוד שירדו מצרים. וזה הכוונה מפני שארמי אובד אבי וזה גרם לירד למצרים עכ"ד. ועוד י"ל הא דהביא לבן לסיפור י"מ דאי' בי"ח דף ע"ה ע"א תתקע"ד דורו' היו מגולגלין בצאן לבן ויעקב הביאן למצרי' ושם יתגלגלו במין האנושי ולכן היו ישראל פרים ורבים מאוד עכ"ל גלי רזיא. אי' בס' אפי רברבי כי מצות ליל פסח הוא כמו מצות ביכורים לכך מגביהין הקערה כמו תנופת הבכורים ולפי דבריו הוא הטע' שמזכירין הווידוי בכורי' בליל י"מ. ודורש בעל הגדה כל הפסוק:
פסקה ג
וירד מצרימה אנוס על פי דיבור. ולכאורה יש להבין דהא מפורש בקרא שאמר השם אל תירא מרדה מצרים אנכי ארד עמך וכו' דנ"ל דבזוהר פ' ויחי הקשה למה ירא יעקב לרדת מצרים הא ידע דצריכין בניו להיות בשעבוד מצרים ותי' דירא שמא יקברוהו שם ועו' שמא לא ירד השכינה בארץ טמאה עד שהבטיחו הקב"ה ואמר אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך ואנכי אעלך. ובס' יונת אלם תי' שהבטיחו הקב"ה שלא ימות עד שראה ס' ריבוי מיוצאי חלציו דכתיב אל תירא מרדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם. אשימך דייקי שתהא עיניו רואו' וזהו שאמר יוסף להחיו' עם רב והיו כולם בני תורה עיין בי"ר פ' ויגש. וזהו אנוס עפ"י הדיבור כלו' שהי' ניח' לו האונס משום שהדיבור הבטיחו לראו' ס' ריבוי בני תורה וזהו שאמ' הכתוב וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. ולמה לא התפלל יעקב שלא ירד למצרימה לזה מפר' הקרא ויהי שם לגוי גדול עצו' ורב מדייק ויהי ולא כתיב ויהיו שם אלא דקאי על יעקב שראה בעיניו ס' ריבוי:
ויגר שם מלמד וכו' כי דעת של יעקב שלא יהיו בשיעבוד ועינו רק דרך דירה בארץ לא להם. וגם שלא להשתקע בטומאה ח"ו. וגם לא רצה לגלות זאת לפרעה שירד כדי להיות בניו בגלות לכך אמרו לפרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדך כי כבד הרעב בארץ כנען ואוכלין הבני אד' החציר ועשה הארץ משא"כ במצרים דיש שבר והניחו צימח אדמה לבהמה כ"כ הרמב"ן בחומ' והראי' שלא ירדו להשתקע דאם היו דעתם לשבת שם הרבה שנים יותר ראוי' הי' לפזר בכל ארץ מצרי' כדי שיהי' להם רווחה ומקומו' גדולות לסחור בארץ רחבת ידים. אבל עיקר הכוונה להיות יחד כדי שבקל יהיו מכונסים לעלות מן הארץ ויהיו כולם יחד בארץ גושן ועתה ישבו (לשון עכבה כמו ותשב בקדש ברנע) נא עבדיך בארץ גושן כדי שלא יתערבו עם שאר מצרי' ועו' שארץ גושן נתן פרעה לשרה אמנו כדאי' במדר' ועו' דאי' ארץ גושן הוא רעמסס ועיין בי"ר סוף פ' ויגש. וא"כ הי' זה שתי בקשות לכך כתיב נא במקרא זה. כי על לגור בארץ כבר נתן פרעה רשו' ליוסף. אבל על ארץ גושן בקשו עכשיו. וכתי' ויאמר פרעה אל יוסף לאמ' ר"ל לכרוז בכל מלכותו אביך ואחיך באו אליך ליטול שררה כמותך ולא להשתעבד בהם ושמתם שרי מקנה על אשר לי שיהיו השבטי' שולטי' על שר המזלו' שהוא טלה כ"כ כנפי יונה והביאו י"ר סוף ויגש. ובסיבת צאן ירדו לגושן. ובסיבת צאן קחו ומשכו לכם צאן יצאו ממצרים:
פסקה ד
במתי מעט וכו' נרא' הטעם דהיו שבעים נפש. כנגד שבעי' אומו' כדי כל נפש אחד לשלו' באומה אחת ולכך שהי' שר של מצרים למעלה מכל שרי ע' אומו' וכשהיה נכבש שר של מצרים נכבשו כולם. ונר' לתת טעם הא דהיו ישראל רד"ו שני' בשיעבוד. כי היו יורדי מצרים שבעי' נפש וראוי לכל אחד להיו' בשיעבו' שלש שני' כשלא שני שכר שכיר וג"פ שבעי' הוא רד"ו. ולאחר מיתת יוסף התחיל השיעבוד נמצא שאותן ע' נפש שמת כל הדור ההוא שראוי להיות בשיעבוד. לכך הוטל אלו רד"ו שנים על בניהם תחת אבותם יהיו בניהם והם נטלו שכר מצרים:
פסקה ה
ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינן שם. אית' במדר' שלא שינוי את לשונ' ובגדיה'. ולענ"ד הכוונה שהיו מצויינן בקלסתר פנים הבנים דומה לאביהם כמ"ש השל"ה כל הבנים שנולדו בשיעבוד מצרים היו בצורתן ממש דומה לאבותם שלא יאמרו אם מצרים שלטו בגופן בוודאי שלטו גם בנשותיהן וכו' ודוגמא לדבר אברהם הוליד את יצחק ע"ש. ובזה יובן רבבה כצמח השדה נתתיך שילדו בשדות ובאו עדרים עדרים לבותיהם. ואעפ"י שהי' הדבר על פי נס שהכירו את אבותם אפ"ה יש חשש מלצני הדור שיאמרו שיש תערובות בנים ונושא את אחותו. אמנם מצד קלסתר פנים שדומין הבנים לאביהם אז ליכא חשש עוד בדבר זה הנכון:
ועצום כמו שנ' וכו' ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם. הכוונה קודם הגזרה של פרישות דרך ארץ היו מזדווגין ומולידין בפרהסיא והי' כל הארץ מלא מבנים קטנים ויולדות ששה בכרס אחד וברבה אית' חד דעה שהיו יולדות שני' עשר בכרס אחד ע"ש הדרש. ואפש' דמזו אמרו זה אלי ואנוהו כי זה גמ' י"ב. וכל זה ראה יעקב אבינו. ואעפ"י לפי דרך הטבע שתאומי' המה חלושי כח ואינם גדולים בטבעם וגם הנשים אם תלדי רק אחד כ"ד חודש אבריה מתפרקים ומכ"ש אם ששה בכרס אחד ובפרט בהנקת ביניהם הרבים. עם כל זה הי' דרך נס שהי' האם והבנים בתכלית העצום וזה כפל הלשון ויעצמו במאוד מאוד על אמותם ועל הבנים. ותמלא הארץ אותם כלו' בחוצות שלא הי' להם צער גידול בנים שהיו הבנים קל במרוצתם והולכין מיד על רגליהם:
פסקה ו
ורב כמו שנאמר וכו' נר' דקשה לבעל הגדה למה הקדים עצום ואח"כ ורב. הלא מצינו בקרא שאמר פרעה רב ועצום ממנו (שמות א' ח') וכן עם רב ועצום (יואל ב' ב') אלא וודאי לדרשא דהאי ורב הוא לשון רבבה כצמח השדה כדאי' בסוטה דף י"א דרש ר"ע בשכר נשים צדקניות נגאלו שבאו לשאב מים והקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהם ושואב' מחצה מים ומחצה דגים. ובאו' ושופתו' שתי קדרות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אותן לבעליהן לשדה ומחיצו' אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקי' אותם ונזקקות להם בין שפתים וכו' וכיון שמתעברות באו לבתיהן וכיון שהגיע זמן מולידיהון הולכו' ויולדת בשדה תחת התפוח וכו' והקב"ה שלח מלאך מן השמי' ומנקר אות' ומשפר אותם כחיה זו שמשפרת את הוולד וכו' ונותן להם שני עיגולים אחד של דבש ואחד של שמן וכו' וכיון שמכירי' בהן המצרים באים עליה להורגם. ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ומביאים שוורים וחורשים על גבם שנ' על גבי חרשו חורשים ולאחר שהלכו מבצבצים ויוצאי' כעשב השדה שפ' רבבה כצמח השדה נתתיך ולאחר שמגדלים באו עדרים עדרים אל ביתיהם שנ' ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדים אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרי'. וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחילה שנ' זה אלי ואנויהו עכ"ל הגמ' והאי אל תקרי עיין מהרש"א שדחה בזה ונר' דאי הפירש כפשוטי לשון קישוט כלי כסף וזהב ושמלו'. קשה הא כתי' ואת ערו' וערי' אלא ש"מ דנקר' עדרי עדרי' והי' הקישוט שהיו מכירים הבני' את האבו' ואבות מכירים הבני' וכמ"ש למעלה וזהו הקישוט שלא מזנות הנשים במצרים. וזהו עדי לבנים ועדיים לאיש ואשתו. וזהו שרמז עצום ורב. וכן הא דכתי' גבי משה ואעשה אותך לגוי עצו' ורב (דברים ט' ט"ו) גם לזה יש דרש דקאי על בני משה שהם אחורי נהר סמבטיון וכמ"ש בתרגום יונתן בפ' כי תשא אשר אני עושה עמך ע"ש באריכות. במדרש חזית על פסוק אחזו לנו שועלים כמה תינוקות השליכו ליאור עשרת אלפים שנ' רבבה כצמח השדה ר"ל אמר ס' ריבוי שנ' ו' מאו' אלף רגלי אשר אנכי בקרבו עכ"ל ונלע"ד הא דמייתי' הפסוק רבבה וכו' עפ"י מה דאי' בפרקי ר"א פרק ל"ב כל הילדים שהשליכו ביאור והי' היאור פלטם אותם במדבר ע"ש וזהו רבבה כצמח השדה וכו' ונכון:
פסקה ז
וירעו אותנו המצרי' כמה שנ' הבה נתחכמה לו וכו' וכבר הרבו המפרשי' לתמוה על הפסוק שמביא הרעה זו הלא הרבה יותר המפורש בקרא וימררו את חייהם בעבודה קשה ובחומר ובלבנים וכו' ושמעתי פי' לזה כי יותר מכל דבר שנוגע בלב אדם הוא שנאת חנם שחושב על רעהו שמבקש לעשות לו רעה. ובאמת מעולם לא עלה כן בלב רעהו לעשות לו לחבירו שום דבר רע. ובאשר שחושב שיש רעה בלב חבירו אזי נעשה שונא לו ומבקש להמיתו וזהו שנאת חנם. וזה כוונת הפסקא וירעו אותנו המצרים ולא כתיב וירעו לנו אלא כלו' שעשו אותנו רעים כאלו אנחנו רעה בלבבינו ומפני מה נטרו שנאה בלבבם שנ' הבה נתחכמה לו פן ירבה והי' כי תקראנה מלחמה. ובאמת מעולם לא עלה זה ברעיונינו ובמחשבתינו. ויותר נר' לפרש דדריש דרש זה מדהוי לי' למכתב וירעו אותנו ויענונו המצרים למה מפסיק באמצע הרעה והעינוי. אלא דרצה להורו' באשר שפרעה הי' שונא ישראל. ונכנס הדאגה בלבו שמא עמו המצרי' לא יאבו לשמוע אליו לעשו' רעה לישראל. מפני אהב' יוסף ויעקב שהצילם בימי רעבון עדיין תקועה בלבבם והיאך ישלמו רעה תחת טובה. לכך בערמה וחכמה הוציע דבריו לפני אנשי מצרי' ואמר לפניהם שישראל תושבי' עליכ' רעה פן ירבה והי' כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ עם כל העושר אשר נתן להם יוסף שנתעשר מממון שלנו וזה גרם שאנשי מצרים הסכימו לענות נפש ישראל. ובאשר שנתנו עיניהם בממון של ישראל לכך נגזר עליהם שיצאו ברכוש גדול של עם מצרי'. או די"ל עפ"י מה שאית' בספר הישר דכשעשה פרעה מלחמה עם בני עשו. אז היו מוכרחים בני ישראל ג"כ לילך עמם למלחמה ובאמצע מלחמה בתוקפו אז אנשי מצרי' נזורו אחו' והניחו לבני ישראל ללחו' עם שונאיהם. וזה חררה מאוד לישראל. ויהרגו בשובם מן המלחמה הרבה ממצרים בערמה כי הרעו המצרי' לישראל בעזבם במלחמה לבדם וזהו וירעו אותנו המצרים. ואח"כ התקבצו זקני ויועצי פרעה אל המלך ואמרו הבה נתחכמה לו ע"ש במדרש הנ"ל ותראה פלאים: ועוד נר' לפרש ולהבין גם הפסקא ויענונו כמה שנא' וישימו כו' דלכאורה קשה בקרא דכתי' הבה נתחכמה לשון יחיד דהל"ל לשון רבי' הבו נתחכמה לו הלא שלשה היו באותו עצה יתרו איוב ובלעם הגם שיתרו ברח זכה להתגייר. ואיוב שתק נידון ביסורין. ובלעם יעץ נהרג. אפ"ה בתחילה אמר כן פרעה לשלשתן יחד. אבל הענין דכתי' וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלות'. כי בהשכל עשה פרעה מזימות לבו הרע. ואמר לישראל אין אני מניח אתכ' לדור בארצי. אם לא שיתן מס כדרך כל העמי' הנתונים תחת ממשל' המלך. אבל הברירה בידכם אם אתם רוצים להיות עבדים למלך ולעשות עבודתו אז פטורי' אתם ממס. וכדאי' במדרש שהלכו בני לוי אל לוי אביהם ושאלו ממנו עצה. ואמר להם שלא יכנסו בעבודת המלך. ובאמת לא נשתעבדו בני לוי במצרי' וזש"ה וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלות' כי זה הי' עיקר כוונתם. ולזה אמר פרעה הבה נתחכמה לו לכל אחד מישראל ר"ל הבה שיתנו מס. ואם הם לא ירצו ליתן מס רק להיות עבדים ממש אז נתחכמה לו לענותו בסבלותם. וזה כוונת המגיד וירעו אותנו המצרי' שאמרו לנו הבה ליתן מס ומכח זה גרם ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. (דע דמדרשות חלוקות הן באיוב לפי מה דאי' בסוטה דמת איוב בשעת שליחו' את המרגלי' בשנה שנית לי"מ. וקרא כתיב דחי איוב לאחר יסורין ק"מ שני' א"כ בשעת יסורין הי' בן ע' שנה דהא כפל לו הכל. נמצא כל שנותיו רד"ו שנים והיאך הי' באותו עצה ויש ליישב בדוחק. וכן מוכח עוד בשמו' רבה פ' בא דבשע' קריעת ים סוף מסר איוב לשטן א"כ היאך הי' חי ק"מ שנה הא מת בשנה שני' לי"מ א"ו מדרשות חלקות הן. ועיין בסדר עולם רבה פ"ג):
פסקה ח
שרי מסים וכו' כבר כתבתי למעלה. יען ראי' בס' הישר כי פרעה צוה לכל עמו שיחזקו פתו' ורעמסס. וליתן להם שכר עבודת' ממס המלך ואוצרותיו. ולזה צוה לשרי מסים ומתחילה באו כל מצרים וגם ישראל לעבוד עבוד' המלך ונתן להם שכר'. ומקץ ימים וארבע חדשי' ברחו כל מצרי' וישארו בני ישראל לבדם לעשו' מלאכה ויכנשו את ישראל בעבוד' פרך. ומהם אשר עמדו על בני ישראל לשרי מסים לקחת מהם את כל אשר נתנו להם בשכר עבודתם ע"ש ותבין פירוש הקרא:
את פיתום וכו' אי' במדרש ילקוט כשלקח יוסף את בנימין נתמלא יהודה חימה ושאגו שניהם ומקולם נפלו פיתום ורעמסס ועל כן נגזר על ישראל לבנותם עכ"ל. ועוד אית' במדרש שיראו ממלכי כנען שיבאו למלחמה מקנאת זהב וכסף שכנסו:
פסקה ט
ויתנו עלינו עבודה קשה שנ' ויעבידו וכו' הא דלא מייתי קרא היות' חמור וימררו את חייה'. כי הכוונה בתחיל' העבודה מיד הי' בעלילה לתת עלינו עבודה קשה כדאי' במדרש ילקוט שהי' פרעה קרא לכל ישראל מי שיעשה עמו טובה לסייע עמו במלאכה ולזה דרשו בגמ' דסוטה בפרך בפה רך משכום בדברים ובשכר עד שהרגילם בעבודה:
ויעבידו בני ישראל בפרך אי' במדרש חד אמר מגזרה שוה וחד אמר מקל וחומר והוא תמוה. ונלע"ד בגמ' דנדרים דף ל"ב אי' אר"א מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים רד"ו שנים מפני שעשה אנגרי' בתלמידי חכמים דכתי' וירק את חניכיו והקשה הרא"ש הלא עבירו' העונש על אומרו במה אדע. ונ"ל דאי משו' מה אדע הי' די בגלות קל כמו מלידת יצחק אבל קושי' ר"א הוא על קושי' השיעבוד למה נשתעבדו רד"ו שנים במצרים שוב ראי' בתוס' דשבת דף י' ע"ב בגמ' אמר רבאל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים וכ' תוס' אע"ג דבלא"ה נגזר ועבדום ועינוי ושמא לא נגזר קושי' השיעבו' בשביל כך דהרי התחילו משנול' יצחק ע"ש באורך והנה לפ"ז יש ב' טעמי' על קושי' השיעבוד אחד מפני שיוו הבנים ואחד שעשה אנגרי' בתלמידי חכמים וזה ארז"ל דמשתמש בחגא חלף ואמרינן במכות דכבוד ת"ח עדיף מתורה מקל וחומר מפניה עומדים מפני לומדיה לא כל שכן מדכתי' מ' יכנו ואתי רבנן ובצרי חדא ע"ש. וזה כוונ' המדר' ויעבידו בני ישראל בפרך למה קושי' השיעבוד חד אמר מגזרה שוה ר"ל הגזרה הי' מפני השוה שראוי שיוו בנים. וחד אמר מקל וחומר שאסור לעשות אנגרי' בת"ח דיליף מק"ו וק"ל:
פסקה יב
ונצעק וכו' ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה. כבר כתבו כי פרעה הראשון הי' נתנגע עשר שנים ושחט ילדים ולבסוף מת בחרפה ונמלך בנו וסברו ישראל שהבן משים על לבו ולא יוסף העבודה ובפרט שכן דרך מלך חדש לעשות חסד לבני עמו זה לא עשה כן. ואעפ"כ העמיס עליה' עבודה אעפ"י שהיו יודעים שצריכין להיות בגלות ד' מאות שנה: אבל הקושי' שיעבוד העבודה היו נאנחים. ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים כי זה בראש השנה שהוא יום הדין הנקרא אלקים מן העבודה ר"ל שהעבודה בטל בר"ה כדאי' בר"ה דף י'. אבל הוציאה ממצרים הי' לאחר י"ב חודש שנעשה עשר מכות. או די"ל כמו דאי' במדרש אינה שנבוכדנצר צוה לנבוזרארדן שלא יניח את ישראל לפוש בדרך וליגעים כדי שלא יתפללו וישובו לה'. והנה שונא ישראל הוא פרעה ועמו מצרים ג"כ חששו לזה ולא הניחו לישראל לנוח ולהתפלל לה' פן ישוב מחרון אפו ויגאל'. אמנם כשמ' המלך אז מדרכי עמו להספיד את המלך ולבכו' ולהאנח על מיתת המלך הם ועבדיהם ולזה נתנו להם לישראל רשות להאנח בתוך העבודה אמנם ישראל בעצמם היו זועקים בקול גדול והרבו בשועתם אל אלקים מן העבודה ר"ל מחמת העבודה. כ' במ"ע אופן קפד שפרעה הי' לו בכל רוח ק"כ אלף. ד"פ ק"כ הוא ת"פ במתנה לילית נגד זה נזכר ד"פ אלקים בפסוק זה כי אלקים יש לו ק"כ צרופים לבטל זאת ע"ש שהאריך. והנה ישראל שומרים עצמם בשעת שימוש מלילית כי היא מבלבלת יצוע קודש. לכך דרשו גבי אלקים הד' ר"ל וידע אלקים ועיין. וזהו סוד ד' כוסות. כי כוס גמט' אלקים ובאלו מכניע הקליפה ת"פ וד' כוסות נגד ד"פ אלקים בפסוק זה:
ויאנחו בני ישראל מן וכו' וברבה פ"א כ' על ויאנחו ישראל מן העבודה שאמרו חרטומי מצרים כשנצטרעו פרעה שנשחט ק"ן ילדים בבוקר וק"ן בערב ולרחוץ ב"פ ביום ונעשה נס ונתרפאו מצרעתו ע"ש. והנה לישראל שהיו פרים ורבי' הוא כאשר יענו אותו כן ירבה והיו ישראל מקבלים העבודה כדי לפרות ולרבות וכשראו שממיתם את הילדים אז ויאנחו מן העבודה. ודע שכל אותן קטנים שנהרגו לא היו ראוים שיתגדלו כדאי' במדרש שאחד הציל משה והי' מערב רב. וזהו רמז אל תסתכל בקן קן אלא במה שיש בו:
וישמע ה' את קולינו וכו' ויזכור להם בריתו וכו' ונר' דהנה כשמ' מלך פרעה הראשון בנגעי' גדולים. הי' בנו המולך תחתיו נכנס קצת מורך בלבבו שנעשה שלא כדין. אמנם המצרי' וזקיו ויועציו אמרו למלך באשר שאביך כרת ברית עם עמו לשעבד ולעבוד את ישראל בפרך. א"כ אין לך לבטל את ברית אבותיך ולזה הסכים עם המצרי' לנגוש את ישראל. ובאשר ששיעבד את ישראל מטעם ברית אבות ושילם הקב"ה מידה כנגד מידה וזכר גם כן ברית אבות לבנים. הנה ראיתי מקשים מהא דאי' בסנהדרין דף ע"א בבן סורר ומורה דצריך להיות האביו ואמו שוין בקול ופרשי מדכתי' אינו שומע בקולינו חד קול משמע מדלא כתיב בקולותינו או בקולינו ביו"ד עכ"ל א"כ היאך כתיב כאן קולנו בלא יו"ד הא בוודאי אי אפשר דיהי' קולות כל ישראל שוין. והנלע"ד דאדרבא קשה היאך כתיב וישמע ה' את קולנו הא כל המרים קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה ומנביאי שקר כדאי' בברכו'. אלא וודאי דכוונ' האי קלא היינו הרהור ומחשבה טובה כמו הקול קול יעקב. וא"כ באמ' היו כל ישראל מתפללין בהרהור בלחש ומייחדין לבם לאביהם שבשמים שיזכור לנו ברית אבות ושמע ה' קולם שהיו בלחש וכל הקולות הי' שוין. ובזה יבואר המדרש וז"ל אלקים את נאקתם מלמד שהרהרו בתשובה עכ"ל וקשה מנ"ל דהרהרו דלמא עשו תשובה במעשה אבל לפי דכתי' וישמע ה' קולנו דהיינו הרהו' שהי' שוה לכל אדם:
פסקה יד
וירא את ענינו זו פרישו' דרך ארץ וכו' הא דהוציא העינו ועמל מדרך פשוט המפורש בקרא ויעבידו אותם בפרך. הכוונה כי מתחילה הי' הלחץ זו הדחק. והיו מקוצרי רוח מצד העבודה הקשה ונעשו הם עמלים מרוב עבודה ולא יכולים לעשות מלאכתם ועינוי אותם בהנאה ונגישה לכלות מעשיהם א"כ ה"ל למכתב וירא את לחצינו ועמלינו וענינו. ולמה הקדי' המאוחר לזה דרש שבא לדרשת פרישות ד"א הנה יש מפרשי' שלא היו מניחין המצרי' ללון בבתיהם כדי שיקומו בבקר. וזה דחוק קצת כי לא מצינו שגזר זה פרעה. דא"כ הי' לו לצוו' שלא ישא איש אשה. ויש מפרשים שהן עצמן הי' פורשין מן נשותיהן בשביל כל בן הילו' וכו' וגם זה ק' דבסוטה קאמר באמת כשנגזר כל הבן הילוד וכו' גירש עמרם אשתו. וגרשו כולם נשותיהן. אמרה מרים קשה גזרותך וכו' ושמע אביה והחזיר אשתו והחזירו כולם נשותיהם. הרי דלא הי' גירושין זה רק לפי שעה. והכא משמע דמשך זמן הגלות הי' הפרישות ד"א עד וירא את ענינו. והנראה לפע"ד כי הישראל מעצמן לא רצו ללון בבתיהם כדי שלא ירגישו המצרים שהם נזקקין לנשותיהן ולא יעלו על לבם שהן נבעלות ומעוברת ולא ידקדקו לעיין על נשי ישראל מתי יולדות. והיו אומרים האנשים שלא ילכו לביתם ללון כדי שיקומו מהר למלאכתן. אבל באמת ישראל יודעין שאי אפשר לגאול אם לא שיהיו ס' ריבוי מה עשאו נשים צדקניות נטלו שתי קדרות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אותן אצל בעליהן בשדה ומרחיצו' אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקות אותם ונזקקות בין שפתי' כיון שמתעברות באות לבתיהם וכיון שהגיע זמן מולידיהן הולכו' ויולדת בשדה וכו' כן דרש ר"ע בסוטה. וזה שדורש וירא ענינו זו פרישו' ד"א ודרש כמה שנ' וירא אלקים את בני ישראל דריש מצד בני ישראל לשון בנים. וגם מצד דרש וידע אלקים לשון וידע אדם את חוה. והא דכתיב אלקים דלא תימא כיון דנזקק בין שפתי' א"כ שמשו ח"ו בפהרסי'. לזה אמר דהי' צניעו' גמור בשעת ד"א וירא' אלקים הי' בשעת תשמיש וכן פרשי' בין שפתי' בין מצרי השדות מקומו' צנועים גבול השדה גבוה מכאן וחבירו גבוה מכאן וחריץ באמצע עכ"ל ולא ידע שום ברי' מזה רק אלקים (ומיהו לפי מה דאי' במדרש שמשה השתדל לנוח ביום השבת והיינו דמתפללין ישמח משה במתנת חלקו. א"כ לית' לזה הפי' ואפשר דהשתדלות משה הי' סמוך לימי הגאולה):
פסקה טו
ואת עמלינו אלו הבנים דנתן טעם למה יש פרישות ד"א ופרשו מנשותיהם ואמר משום הבנים. אך יש להבין מה עמל הי' להם עם הבנים הלא יולדות בשדה והקב"ה שלח מלאך מן השמים ומנקר ומשפר אותם כתי' שמשפרת הוולד. ונותן להם שני עיגולים אחד של דבש ואחד של שמן וכו' וכיון שגדלו באו עדרי עדרים וכו' ונלע"ד דבאמת כשבאו נשותיהן לשדה היו יגיע כח מצד רוב עמל המלאכה ולא ראוי לשמש עם נשי'. אפ"ה היו משמשי' כדי להיו' להם בנים שלא יוודע זאת למצרים לקים מצות פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכהו. והנה מן הראוי אותו שעת צהרים שהיו להם מנוח לאכל ולשתות ואח"כ עשו ד"א עם הנשים וראוי לנוח ולישון שעה אחת אחר עשית צרכיו כמו שכתבו כל הרופאים והם היו בלאו הכי תשי כח ממלאכתם ועבודה הקשה. ואפ"ה עומדים מיד למלאכת פרעה כי הלחץ זו הדחק:
במדרש ילקוט פ' כי תבא וז"ל ואת עמלינו אלו הבני' כענין שנ' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ועל זה נתן ר' יהודה סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב והוא תמוהו מאוד. ועוד אי' במדרש תמוהו למכה מצרי' בבכוריה' על זה נתן ר"י סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב גם זה פליאה הוא ולקמן אכתוב בס"ד כמה דרכים. וכאן אכתוב רק דרך פשוט דכל מפרשי הגדה הקשו מה ראה ר"י לחלק הסימנין ג' ג' ד' ולא אמר ד"ץ כ"ע ד"ש ב"א ח"ב והוי זוגו' או דהל"ל דצכע"ד שבאח"ב לחמש אותיות ותי' בכל בו ואבודרהם וא"ח ששני מכות הראשונות בסימן הי' בהתראה והאחרון שלא בהתראה והא דשיחף בכורות בהדי' חושך אע"ג דלמכה בכורות הי' התראה אך לפי שאין לו זוג צירפו והוא דחוק. ולענ"ד י"ל דאי' במדרש תהילים למה לא נאמר למכה בכורת מצרים להורות דמצרים נהרג מבכוריהם עצמם דיותר הרגו הבכורים ממה שנהרגו הבכורים דהיו אומרים לאבותיהם שישלחו את ישראל ולא ימותו הם. ולא שלחם ומיד חגרו חרבם והמיתו והביאו תוס' בשב' דף פ"ז ע"ש נמצא על זה מה שהרגו הבכורי' לא הי' התראה וזהו פי' המדרש למכה מצרים בבכוריהם ולא קאמ' בכורי מצרי' וצ"ל דעיקר המכה הוא מה שהרגו הבכורים על זה נתן ר' יהודה סימנין באח"ב דמכה אחרונה לא הי' בהתראה וזה נכון. ונר' לי עוד ראי' למדרש הנ"ל דזה הי' עיקר המכה דאי' במדרש דמכת בכורי' הי' בשביל הבני' שהשליכו למים. וקשה א"כ למה הי' הגזרה דווקא על הבכורים הלא הי' גזרת פרעה להשליך הילדים הבכורים והפשוטים גזרה שוה. והי' מן הראוי להרוג גם הפשוטים. וטעם זה מוכח דהא לא מתו הבכורות לפי שלא גזרו על הנקבו'. אש"מ דעיק' המכה הי' מה שהרגו הבכורי' לאבותיה' ולא הי' חילוק בין בכור לפשוט. וזהו כוונ' המדרש ואת עמלינו אלו הבנים כענין שנ' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו והי' מידה כנגד מידה מכת בכורים. וצ"ל דעיקר המכה במה שהרגו הבכורי' את אבותיהם ושפיר אמר על זה נתן ר"י סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב. וגם הי' מדה כנגד דה כי בהשלכ' הבנים ליאור הי' שני אכזריו' אחד מצד מיתת הבן עצמו והשני מצד אבותיהן שצריכין לראות במיתת בניהם. נגד זה הי' מכת בכורים בעצמו שבאו הבני בכורים לאבותיהם ואמרו שישלחו ישראל ממצרים. דאל"כ ימותו ולא אבו אבותיהם לשמוע ולא חשו למיתת הבנים וזה נגד הטבע דרחמי אב אבנים שלו. ושוב אכזריות השני שהבכורים הרגו לאבותיהם גם זה נגד הטבע שהבן יהרג האב וק"ל:
פסקה יז
ויוציאנו ה' ממצרים וכו' כי למעלה מזכיר חמשה מיני ענוים וירעו אותנו וכו' ויענונו זה קושי השיעבוד בפרך. ענינו זו פרישות ד"א. עמלינו אלו הבנים. לחצנו זו הדחק. נגד זה מזכיר ה' מיני גאולה יד חזקה. זרוע נטוי'. מורה גדול. אותות ומופתים:
פסקה יח
לא על ידי מלאך וכו' המבוכה בזה התעוררו כל המפורשים הלא כתיב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. הרי"א כ' דקאי על המצרים שלא יכלו לבא אל בתי יהודי' להנקם בשראו שאכלו כצלוי' תועבתיהן ע"ש לזה קשה הוא כבר נעשה גם זה בעשור לחודש כדאי' במדר' שקשרו בכרעי מטה ואמרו שרוצי' לשחוט אלוהיהן. ובעל מ"ה מפרש שה' הנגוף כל מצרי' בניגף החולי. אבל לא מתו רק הבכורי' ובזה מיישב הפסוקי' (אי' בשמו' רבה פ' י"ז וז"ל ועבר ה' לנגוף את מצרי'. י"א על ידי מלאך. וי"א הקב"ה בעצמו. ומהו שאמר לנגוף מלמד שאף המעוברת שהיו ראוי לילד הפילו ומתו האימהות והמשחית יצא וחיבל כל מה שמצא ואין לנגוף אלא עוברות שנ' ונגפו אשה הרה עכ"ל ונר' דרצה ליישב לי"א קמ"א דהיאך נאמר ע"י מלאך נעשה הא כתי' ועבר ה' וזהו שאמר המבר' שהקשה לי"א ראשון. ומהו שאמ' לנגוף ותי' דמה שיצא כבר הי' ע"י משחי' ובתוך מעי אמו הי' ע"י הקב"ה ומיוש' תמי' של המפורשי'. אמנם למ"ד דהכל נעשה ע"י הקב"ה צ"ל כמ"ש ועיין). וגם זה מהלחץ זו הדחק דהא בעל הגדה דורש שכל מכה הי' של ארבע או חמש מכו' שנ' ישלח חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעי'. ולדברי בעל מ"ה לא הי' זה בבכורי' רק בפשוטי'. אמנם בס' פענח רז"א תי' דבכורי' עצמם לא הי' נעשה ע"י שום ברי' כדכתיב והכתי כל בכור. אבל גדול שבבית במקום שאין בכור נעשה ע"י שלוחים ומלאכי רעים עכ"ל. ולענ"ד יש לפרש דוודאי הבכורים הטמאים שהן היו תועבת מצרים אין מן הראוי שימותו ע"י הקב"ה בעצמו אשרי האיש שמת בנשיקה. מה לערל וטמא ליגע בו יד רם ונשא קדוש ונורא שמו. רק הקב"ה בעצמו הי' מכה להם אבל המשחיתים הם המיתו אחריו כדכתי' והכתי כל בכור לשון הכאה בעלמא. כי הוא המבחין בין טפה לטפה. אבל המלאכי רעים המיתו והרגו הבכורים. ובזה נר' לבאר הפסוקים בתהלים סי' ע"ט ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. יפלס נתיב לאפו לא חשך ממות נפשם. והייתם לדבר הסגיר. ויך כל בכור במצרים. ראשית אונים באהלי חם עכ"ל הכתובים. ויש להבין מהו לשון יפלס נתיב. ותו לא חשך ממות הוא אך למותר. ומה שאמר וחייתם לדבר הסגיר ועוד בראשון אמר מות ואח"כ אמר לדבר. ואף קשה מאי לשון הסגיר דמשמע ע"י אחרים. וגם זאת מה ויך כל בכור. והוסיף עוד ראשית אונים דגם זה הוא בכורים:
ולדברינו יונעם דמתחילה אמר ישלח בם וכו' מלאכי רעים וקשה הא לא הי' ע"י מלאך או שליח רק הקב"ה בעצמו כדכתיב ועברתי בארץ מצרים והכתי כל בכור. לזה בא הכתוב לפרש יפלס נתיב לאפו כלומר הקב"ה בעצמו לא הרגם והמיתם רק הכה לבכורים בהכאה לראות נתיבות המשפט לאפו מי המה הבכורי' ואפ"ה לא חשך ממות נפשם וחייתם כלו' בעודם בחייהם וחייתם בם לדבר הסגיר למלאכי רעים. אך קשה למה בא הקב"ה בעצמו לזה קאמר ויך כל בכור בארץ מצרי' ראשי' אוני' באהלי חם שבני חם הם אוהבי ושטופי זימה הנם. ואין ברי' יכולה להבחין בין טיפה לטיפה דאפי' בכור מאב נלקה וזה לא ידעו המלאכים וק"ל:
פסקה יט
ועברתי בארץ וכו' ולא מלאך וכו' ולא שרף וכו' ולא שליח וכו' אני הוא ולא אח'. הנה הכוונה ולא שליח קשה קצת. והנר' כי בעת ההיא הי' עשר לחודש בשבת וא"כ חל ט"ו בחמישי בשבת ובחצות הלילה ממש הי' מכות בכורים. ולפי הסדר מזלו' שצ"ם חנכ"ל. והתחלת הלילות כצנ"ש חל"ם נמצא תחילת ליל ה' הוא ממשלת חמה. ותחילת חצו' לילה הוא ממשל' מאדי' וידוע דממשלתו על שפיכ' דם והרג רב דמי מלחמה. וא"כ הוי עלה על הרעיון שהמי' בכוכב הרע הזה את הבכורי' כי הוא השליח לשפיכ' דם בעול'. לכך אמ' אני ולא השליח. כי כוכב זה שליח הוא תמיד להריג' העול' השפל:
אני ולא אחר. כי יש דיעות נפסדות עדיין בין עובדי מזלות והכושיים וכן הי' בימים קדמונים שאמרו ששתי רשויות הן פועל טוב ופועל רע לכך אמר הקב"ה אני ממית ומחי' מחצתי ואני ארפא שהכל ביד אחד אמיתי ולהיות הקב"ה רוצה להראות זאת לישראל עמו ולעיני עמים הי' גילוי השכינה להכות הבכורים ולפסוח על בתי ישראל. ומפני זה הקב"ה בכבודו ובעצמו עשה כל אלה. ונתן טעם למה לא ע"י מלאך או שרף או שליח ומפרש אני הוא ולא אחר:
ועברתי בארץ מצרים וכו' והכתי כל בכור בארץ מצרים. האי בארץ מצרים הראשון אך למותיר. וראה מצאתי כתוב בשם קבלת רוקח וז"ל כשירד ריבון כל העולמי' בתוך מצרי'. ירדו עמו תשעים אלפים רבבות מלאכי חבלה. מהם מלאכי אש. ומהם מלאכי ברד ומהם מלאכי רתת ורתת וחלחלה אוחז' למי שרואה אות'. אמרו לפניו רבש"ע הלא מלך ב"ו שבראת בעולמך. כשהוא יורד למלחמה. שריו ועבדיו מקיפין אותו כדי שלא ימצא צער בגופו. ואתה ממ"ה הקב"ה דיו שאנחנו עבדיך. והם בני בריתך נרד ונעשה נקמה במצרים. אמר להם הניחו לי שאין דעתי נתקררה עד שארוד אני בעצמי ואעשה נקמה במצרי' ביד חזקה עכ"ל וזה מרומז בארץ בר"ת באו אלפים רבבות צ. ודם ר"ת ברד. אש. רתת צ מצרים. ואפ"ה והכתי כל בכור בעצמי. ולכך נקט אני ולא מלאך דהיינו מלאכי ברד. אני ולא שרף דהיינו מלאכי אש. אני הוא ולא שליח. היינו מלאכי רתת. רק הקב"ה בעצמו. ועיין בפענח רז"א פ' בשלח טעם למספר זה:
פסקה כ
ביד חזקה זו הדבר וכו' הנה הספקו' הנופלי' בפסקא הללו כבר נודע בס' הרי"א וס' מע"ה ולא מן הצורך להעתיקם. רק אכתוב מה שנר' בעיני. כי קשה לבעל המגיד הא כל מכה נקרא אצבע. וכדכתיב גבי כינים אצבע אלקים היא וכן לקמן בפלוגת' דר"א ורי"ג ור"ע. א"כ למה כתב יד חזקה. לכך דרשו על דבר דהקרא קראו יד דכתיב ויד ה' הויה במקנך כי יד אחד הוא ה' אצבעו' ובאשר שמכת דבר הוא מכה חמשי' מפני זה קראו יד. ובפרט שהי' על חמשה מיני בהמה וכמו שאכתוב לקמן בפסקא ועל הים מהו אומר ע"ש:
פסקה כא
ובזרוע נטוי' זו החרב וכו' וכתבו דזהו מורה על יד השני דהוא מכה עשירית מכת בכורות. ולמדו מג"ש נטוי' נטוי' דהי' דוד המלך רואה את מלאך המות אצל גורן ארוונה. ואע"ג דכתי' אני ה' ולא מלאך וכו' כבר כתבתי לעיל שהקב"ה לא המית הבכורים רק בהנאה בעלמא ומלאכי רעים הם המיתו אותם ועל ידיהם יצאה נשמתם. וכבר ידוע שבשעת מגיפה על הרוב נרא' המלאך המות בחוצו' וברחובות. וזרוע כולל נמי חמשה מכות אחרו' וקאמר לשון זרוע כי אינו דומה מי שמכה ביד בלא הרמת זרוע למי שמכה ביד בהרמת זרוע נטוי'. ומכת בכורות קשה מכל המכות לכן אמר זרוע ויד לכולל' עשר מכו'. או דנאמ' בזרוע נטוי' דהקב"ה הי' מורה למלאך בזרוע נטוי' איזהו הבכור שימו' על ידי מלאך. וי"מ זו החרב שהרגו הבכורים לאבותיהם כשלא רצו לשלחם לישראל. דקשה למגיד למה לא יש רמז בתורה במה שהרגו הבכורי' למצרים יותר ממה שנהרגו הבכורים. לזה מתרץ דזרוע נטוי' רמז על החרב שממי' את חבירו ויליף לה מגזרה שוה:
פסקה כב
ובמורא גדול זו גילוי שכינה. אמ' לשון גילוי שהקב"ה בעצמו הי' מגלה מי המה הבכורים מאב או מאם שהוא יודע במסתרים כדכתיב היסתר איש במסתרים ואני לא אראנו. ובסיבה זו נכנס מורא גדול בלב כל אד' לבלתי תחטאו בסתר אם אדם עובר עבירה בסתר הקב"ה מפרסמו בגלוי וזה מורא גדול זו גילוי השכינה שמגלה מה שבמסתרים או די"ל במורא גדול זה גילוי שכניה על הים כדכתיב זה אלי ואנוהו יותר ראתה שפחה על הים ממה שראה יחזקאל וכו' והרי"א כ' שגילוי שכינה נעשה ע"י שנעשה שפטים בכל אלקי מצרים ע"ש:
פסקה כג
ובאותות זה המטה וכו' אע"ג דהמטה לא מכה עצמו רק כלי לעשו' בו את המכו'. ונר' דאי' במדרש שכל עשר מכות היו חקוקו' על המט' והרמב"ן בפ' וארא כ' בש' המד' דהי' חקוק על המט' בר"ת דצ"ך עד"ש באח"ב וכ"ה בילקוט דף נ"ד ע"ב המטה משקל מ' סאה ושל סנפירין הי' וחקוק עליו בר"ת דצ"ך וכו' ובדף נ"ג ע"ד אית' שהי' המטה מדבר לפני ישראל ע"ש והטעם שלא יאמרו שח"ו אין יכולת ביד ה' להוציאם ממצרים אם לא שעשה למצרים עשר מכות. ובאמת אמר הקב"ה למשה אני הכבדתי את לבו למען שתי אותותי אלה בקרבו. והראי' דהא כל אלה עשר מכות חקוקות על המטה וה' התעולל במצרי'. ובאשר שגם בקיע' הים נעשה ע"י מטה דכתיב הרם את מטך ונטה על הים ובקעיהו מפני זה מזכיר האותות לבסוף לאחר העשר מכות:
פסקה כד
ובמופתים זה הדם וכו' ר"ל שהרבה מופתים חלוקים נעשה עם דם כי במכות דם ישראל ומצרים שותין יחד מכוס אחד זה שותה דם וזה שותה מים ועיין בזה במדרש שממכת דם העשירו בני ישראל ודם הי' תחיל' מכות מצרים ואפשר דגם היאור כשלקה ונעשה דם הי' מרתיח ומעלה אבעבועות כמו סיר רותח ומעלה עשן לכך אמר דם ואש ותמרו' עשן וגם בסוף שהרגו הבכורי' לאבותיהם וגם מיתת בכורי' הי' אפשר ע"י נליזת דם ואז החולאים החדים שהי' העשן יוצא מפיה'. וגם בקיעת הים כשנטבעו המצרים בים סוף הי' הדם זב מגופ' ומביא ראי' מפסוק דיואל סי' ג' דם ואש ותמרות עשן וזה הי' כשבאו המצרים בתוך הים כדכתיב וישקף ה' אל המחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים וכתיב ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי ענן והחושך ויאר את הלילה. ומפני זה כתיב במופתים לשון רבים וגם לבסוף כי מכת הדם הי' תחילת וסוף כל המכות. וכן מכות בכורות כתיב בו לא ישמע אליכם פרעה למען רבו' מופתי בארץ מצרים ופרשי' מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את מצרים. ועיקר דרשת המגיד מדכתיב תחילה יד חזקה זרוע נטוי' מורא גדול לשון יחיד ואח"כ ובאותות ומופתים לשון רבים על זה אמר המגיד דבר אחר. ואע"ג דהאי קרא כתיב לעתיד י"ל כמו דאי' במדרש דכל עשר מכו' יהי' נמי לעתיד אי' בי"ר דף פ"א ע"ג בש' פסיק' אות לזמן כענין למחר יהי' אות הזה. ומופת לאלתר כענין שנ' תנו לכם מופת ע"ש לכן דרשו אותות זה המטה שהי' חקוק בו כל יוד מכו' שיהיו לאחר זמן. ומופתים זה הדם מכה ראשונה: