אור ברסלב

מרבה לספר על הגדה של פסח· רבי ידידיה טיאה ווייל

מגיד

יחץ

הא לחמא עניא

פסקה ג

הא לחמא עני' (כ' בכנפי יונה גמט' רי"ו שם של ע"ב. לחמא עני' גמט' רד"ו) פסקא זו קשה דבראשון הי' לנו לומר כל דכפין וכו' ואח"כ בהסיב' כל בני ביתו ראוי לאמ' הא לחמא. וגם שאר דקדוקים שהאריכו בזה האברבנאל וס' מעשה ה'. והנראה בזה כדאית' בי"ד סי' רמ"ט צריך ליתן צדקה בסר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו תנחומין. ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו וכן אמר ישעי' הנביא ונפש נענה תשביע והכוונה מתחילה ידבר אל העני שאל יצער נפשו ולא יתבייש שהוא עני. באשר שגלגול חוזר בעולם. ומאשפות ירום אביון להושיבו עם נדיבים. ובזה יתרצה האביון והעני לבא לביתו. אמנם בשעת האכילה לא ידבר כלל מענין העניות. רק יחשב בעיניו כאלו הוא חבירו ממש וטוב לו עמך. ויאכל וישתה בטוב לב משתה תמיד. יען לאחר האכילה כשיפטור האורח עני ממנו ינחם אותו בדברי תנחומין שיאמר ה' יעזור לו ויצפה לישועה כמו שאנו מצפין ג"כ לגאולה שלימה:
וכל אלה הדברים סידר בעל הגדה שרוצה בעל הבית שיסיבו עמו ענים. מתחיל ואומר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארבע דמצרי'. והא דאמר בארעא דמצרי' ולא אמר ביציאת מצרים כ' האבודרהם בשם בן עזרא שהי' שבוי בהודו. והיו מאכילין אותו לחם שאינו מתעכל להם שאינו מחומץ ומזה הענין עצמו הי' הגאולה שלא הניחו המצרים את ישראל להחמיץ העיסה. ואם זה ה' לאבותינו במצרים כל כך עניות והיו להם לעבדים. ובאלו דברים יסיר המסוה הבושה מעל פני העני ויבא לבית העשיר. אמנם כשמיסב עמו על השולחן. יאמר כאלו הוא חבירו כל דכפין ייתי ויכול. וכל דצריך ייתי ויפסח ולא יהי' לעני כאוכל נהמא דכסופא. וכשנפטר העני ממנו ידבר לו תנחומין השתא הכא וכו' כלומר שיהי' מצפה לתשועת ה' ויוחיל לו כמו שאנו מצפין לגאולה לבא לארעא דישראל:

דרך השני דאית' במדרש שבזכות הצדקה שהיו אבותינו במצרים מאכילין את הענים הרעבים על שולחנם לכך נגאלו ומהם ראוי ללמוד לעשות כמו שעשו הם גם אנחנו מחויבים לעשו' כן. וגדולה הצדקה שמקרבת אל הגאולה כדאי' בב"ב דילפינן מדכתיב כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. וזהו כוונת תחילת הגדה הא לחמא עני' ר"ל הגאולה הי' בעבור לחם הענים די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. לכך גם אנו עושין כן ונאמר כל דכפין ייתי וייכול ולמה נעשה כן לזה אמר השתא הכא וכו' דגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שאנו מצפין לשנה הבאה בארעא דישראל:

דרך הג' יאמר בדקדוק למה התקינו פסקא זו בלשון ארמי. ואינו מספיק מה שמפרשים לפי שבני בבל מבינים לשון ארמי. דא"כ בזמן הזה ה"ל לתקן לאומרו בלה"ק. בסידור כתוב על קלף שנת קס"ו מ"כ וז"ל ומה שאנו אומרים קריאה זו בלשון ארמית משום שאין המזיקים מבינים בלשון ארמית. ואלו היינו אומרים כל דכפין ייתי וייכול בלשון שהיו מבינים היו באים ומזיקים לבני אדם. וא"ת והא אמרינן ליל שמורים לילה משומר ובא מן המזיקי'. וי"ל דאינם מזיקים מאליהם אבל אי קורין להם באים ומזיקים. ועוד י"ל שאם היו מבינים הי' לחוש שמא מתוך כך יבאו וירגילו לבא לאחר פסח ואז יזיקו לבני הבית. ולמאי דאמרינן לילה המשומר ובא מן המזיקין קשה הא אמרינן השטן גמט' שס"ד דאית לי' רשות שס"ד ימים בשנה להזיק חוץ מיום הכיפור שאין לו רשות להזיק משמע שאף בליל פסח יש לו רשות להזיק וי"ל דהא דאמרי' ליל המשומר היינו דווקא לישראל כדכתיב לבני ישראל לדורותם במעשה וודאי אין מזיקים לישראל אבל בדיבור מזיקים. אבל בי"כ לית לי' רשות לא במעשה ולא בדיבור עכ"ל הבט וראה מגודל הלכה זו הדחק בטעם זה. ותו יש להפליא הא דאמרינן דלשנה הבאה היו צריכין לומר בלה"ק רק כדי שלא יאמרו מרדו היהודים. דא"כ למה חוזרין ואומרין בארעא דישראל וה"ל לומר בארץ ישראל. ושוב אומר כולה בלה"ק לשנה הבא בני חורין ולא אמר בנן חורין ויתר דקדוקים האריכו בו המפרשים:
והנראה בזה שבני בבל שהי' לשונם ארמית ותרגום תקנוהו נוסחא זו על ארבע זמנים שונים. והיינו בפסח ראשון שבאו לארץ בשבע שכבשו ושבע שחלקו אז היו אומרים כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים ואח"כ כשנבנה בית המקדש והיו דומין לבני מלכים שביתם פתוחה לרווחה והיו אוכלי' המצה דרך משתה ושמחה היו אומרים כל דכפין ייתי וייכול וכל דצריך ייתי ויפסח ר"ל דברים הצריכין לקרבן דהיינו ד' כוסות (אבל הפסח עצמו אינו נאכל אלא למנויו) (והרמב"ם בסדר הגדה כ' שזאת הפסקא לא אמרו בזמן שבית המקדש קיים) אמנם לאחר החורבן נשבת השמחה מעירנו ולא היו אומרים כבראשונה. רק השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל וכינוי לגאולה בלשון הקודש ולא אמרו לשתא דאתא. כי ידוע כשהיינו בארצנו הקדושה לא דברנו רק בלשון הקודש כי הוא לשון מולדתינו. והואיל שגאולת עזרא לא הי' בתכלית השלימות על כן משתף עמו לשון תרגום. ובעבור שעכ"פ משועבדים היינו לכשדים ומדי ופרס וגם יודעים שנחרב אח"כ. ועכשיו בגלות הרביעי אנו אומרים לשנה הבא בני חורין מפני שתהי' גאולה אחרונה גאולה בשלימות ואז כינוי אותו כולו בלשון הקודש:

דרך הד' ירצה בזה כי יש שלשה טעמים על יחץ ומפני שהוא חלק המצה לשני חלקים. אחת לתוך הקערה. ואחת תחת מראשותיו ההוא מצניע. ונתן טעם בדבר הא לחמא עני' שסדרו לאחר שעשה יחץ. ומבאר טעם הראשון כי החצי שמניח בין שתי המצות הוא סי' עברות כדרך העני בפרוסה והוא שאמר די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים בהיותם עבדי'. והחלק השני הוא על שום שלא הספיק להחמיץ ביציאתם ממצרי' וזה שאמר הא לחמא עני'. ובזה יובן חקירה אחת למה נקרא חג המצות לשון רבים ולא נקרא חג המצה. כמו חג הפסח שלא אומרים חג הפסחים ואפשר לומר הואיל דנוהג מצוה זו כל שבעה וכן חג הסוכות. וכן שבועות הוא סוף ז' שבועות של ספירה. אבל פסח אינו נוהג רק לילה אחת. ועוד יש לפרש הואיל דיש במצות שני טעמים זכר למצה של עני במצרים גופא. והשני זכר למצה של יציאת מצרים לכן נקרא לשון רבים חג המצות:
טעם שני של יחץ כי החלק הראשון הוא כדי לברך על אכילת מצה וזה שאמר כל דכפין ייתי וייכול. ועל חלק שמצניע לאפיקומין הוא דצריך לאכול כזית מצה באחרונה זכר לפסח דנא כל על השובע לזה אמר ברמז כל דיצריך ייתי ויפסח:
טעם שלישי ליחץ. דחלק הראשון מורה על הגלות המר הזה וקאמר השתא הכא וכו' והשתא עבדי דמצה לשון ריב ומצה. אבל חלק אפיקומן הוא סימן על הגאולה העתידה ולשון אפיק משמע לעתיד. וסימן לשנה הבאה בארעא דישראל כלומר אפיקו מניכי שלא יהיו כליהם עוד פה בגלות. ובני חורין כלו' אפיקו מיני שיאכלו פרפראות כבני חורין ומפני שקץ הפלאות מכוסה מעין כל אי לכך לרמז מצניעו וישם אותו תחת מראשותיו כלומר שכל בטחונינו בזמן הגלות הזה על סמיכת קץ הפלאות כאדם הסומך ראשו על מראשותיו:

דרך החמשה הוא דצריך לתת טעם למה אמרו ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך. משום דבמצרים לא היו מניחין העברים לאכל מן הצהרים עד הלילה שהיו הולכים לביתם ולא בין הפרקים. כי הנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם ולא היו יכולין לאכול עד לעבודתו עדי ערב. לזה אמרו הא לחמא עני' די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים מש"ה אסור לאכל עד שתחשך כמו עני שאינו אוכל עד הלילה לכך כל דכפין שהרעיב עצמו ביום ייתי וייכול: (ואמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו ומפרשי' משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה נמצא הכלה צריך שבע ברכות. וקודם שיאכל מצה ג"כ צריך לברך שבע ברכות. וצ"ל דשני בפה"ג לא קחשיב כ"כ אבודרהם. ולי נראה דענ"י ומוציא לא קחשיב משום דגם אם אוכל חמץ צריך לברך ענ"י ומוציא. ולענ"ד כוונ' הירושלמי כי בין אירוסין לקידושין צריך קידושין וחופה וקריאת כתובה ושתי כוסו' כן הוא במצה דמקדש היום וחופה היינו כיסוי הלחם. וקריאת הכתוב' הוא קריא' הגדה ושתי כוסו' ששותין קודם האכילה. והביאה נקרא בשם אכילה כדכתי' אכלה ומחתה פיה. וא"כ הוא דוגמא דארוסה) כל דיצריך ר"ל ארבע כוסות וזכר לפסח שאוכלין אפיקומן שהוא זכר לפסח ייתי ויפסח ויעשו זכר הפסח ונתן טעם בזה משום דאנו מצפין לגאולה העתידה כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאול וד' כוסות ואפיקומן רומזין ע"ז לכן אומרים השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל:

דרך ששי נראה דפסקא זו מסודר כנגד הארבע בנים. כי מתחילה בא להראות לבן החכם. דכמו זה הלחם היו אוכלין במצרי' עצמו כדי שלא יתעכל במהרה. וגם כדי שלא הספיקו להחמיץ עיסתם ביציאתם ממצרים ואין בלב כל אדם להבין זאת כי איש בער לא ידע והחכמה בלב חכם תנוח. כל דכפין וכו' אמר המסדר נגד הרשע כמ"ש אבודרהם כל מי שהרעיב עצמו בע"פ כדי לאכול מצה לתאבון ייתי וייכול. וכל דיצריך שטרח הרבה מאוד בעשיית צורכי י"ט ולא מצאה ידו מה שהוא מהצורך י"ט של פסח ייתי ויפסח מה שאין דבר זה נכנס בלב בן הרשע האומר מה העבודה זאת לכם ואינו מרעיב עצמו. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. אמר נגד בן תם שמתמי' למה לנו כל זאת הטרחא. כי עם היות שיצאנו ממצרים והגאיל אותנו מיד פרעה. עם כל זאת הלא עדיין אנו שרוין בגלות המר הזה. ומה יתרון לנו הלא אנחנו עבדי למלכי אומת העולם חוץ לארצינו. על זה בא כמשיב אע"ג דהשתא הכא. אבל לנשה הבאה בארעא דישראל כי אנו מצפין בכל יום לישועה וגאולה. השתא עבדי וכו' ואמר נגד הבן שאינו יודע לשאול. כי גם זה הבן בהיותו שומע דברי אביו מה שאומר לאחיו התם. מיד נסתעפו רעיוניו ג"כ במבוכת בן התם. ולבן קטן זה אין האב יכול להשיב כמו שהשיב לבן תם שהוא גדול ויודע לחלק בין מדינה למדינה. אבל הקטן אינו יודע בשינוי ארצות והאקלימים זה מזה. מפני זה אומר האב דלשנה הבא נהי' אנחנו בני חורין כמו שרים ומלכים וזה ההבדל רואה הבן קטן בכל עת:

דרך השביעי שהמסדר אומר שבעל הבית מחויב לומר זאת הפסקא לפני בני ביתו כדי שישאלו עליו שאלות מה נשתנה וכו' ואמר הא לחמא עני' וכו' כדי שיחול עליו שאלת הבן מה נשתנה וכו' שבלילה זה אוכלין כולו מצה וכו' ואחר זה אומר כל דכפין וכו' וכל דיצריך וכו' ר"ל שאומר בזה שמראה להגיה הקערה שמסודר עליו השני טיבולין ומרור וכרפס שכל מי שאין לו אלא המצו' על י"ט של פסח יבא לכאן ויתן לו. על זה יבא בשאלתו השני שאלות למה אוכלין מרור ולמה מטבילין שני פעמים. ואח"כ אומר השתא הכא וכו' ר"ל כי מחויבין להסב התינוקות כדי שישאלו ובזה אומר האב לבני ביתו שיהיו מסובין כדרך בני מלכים ואעפ"י שהשתא הכא וכו' לשנה הבא בארץ ישראל וכתי' בני חורין על זה מתמי' הבן למה בלילה זה דווקא כולם מסובין:

מה נשתנה

פסקה ב

מה נשתנה וכו' יש להבין למה קאמר מה נשתנה. ולא קאמר למה נשתנה על פי פשוטו י"ל כי החילוק בין מילת למה למילת מה. כי תיבת למה הוא אם מבקש שלא תהי' דבר זה כמו למה יאמרו מצרים. למה הריעות לעם הזה. למה יאמרו הגוים וכדומה שהוא רוצה לטעון בטענה שלא יעשה דבר זה. אבל מילת מה מורה שרוצה בדבר רק שביקש טעם לדבר מפני מה. ואע"ג דבשאלת רשע כתיב מה העבודה הזאת לכם. הוא כי הרשע ברעתו שאל ב' דברי' אחד מה העבודה הזאת כלו' מה נתינת טעם יש ועוד אומר לכם דאף אם יש טעם בדבר אין דעתו לקבל מדאומר לכם ולא לו. או י"ל הואיל דבתורה כל שאלת ד' בנים מתחילין בלשון מה בחכם מה העדו' וכו' ברשע מה העבודה. בתם אומר מה זאת. מתחיל בעל הגדה נמי בלשון מה. ועפ"י רמז דרצה להזכיר בלילה ההוא נדדה שנת המלך ודרשי' מלכו של עול' ותחילת מפלת המן שהוא בליל פסח. וזהו ר"ת מה נשתנה הלילה ר"ת המן. ועפ"י סוד בן חכם שואל חכמה כח מ"ה. ולילה זו מלכות בשם מ"ה וכו':

בין חמץ ובין מצה. והא דלא שאל כן גבי מרור ר"ל דהל"ל שבכל הלילות אנו אוכלין בין שאר ירקות ובין מרור די"ל דה"ק ובין מצה האי אמצה עשירה דבלילה זה אינו יוצא רק במצה גמור שבעינן לחם עני והיינו דקאמר כולו מצה אבל במרור לא שייך כן דהא יוצאין בכל מין עשב וירק מר. ומש"ה נמי לא אמר כולו מרור כמ"ש תוס' דף קט"ז:

מה נשתנה הספיקות בזה הפסקא רבו. למה לא שאל על שאר שנוים דהיינו ד' כוסו'. וכי תימא דהבן לא ידע עדיין דישתה ד' כוסו'. הא נמי לא ידע מטיבול שני רק דראה על הקערה ה"נ רואה שמוזגין כוס שני וביותר קשה לפמ"ש רש"י דף קי"ו וכאן הבן שואל במזיגת כוס שני. א"כ ה"ל לשאול על כוס שני גופו. ובפרט הרשב"ם שכ' דשואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני ע"ש ונרא' דעיקר שאלתו על אכילה משום דמוזגין כוס שני כדי שיהי' נגררי' לליבי' דניכול מצה טפי כדאית' בדף ק"ז ע"ב וכיון דרואה דכל המזיגה כדי שיאכל כל המונח לפניו לתאבון ושפיר נופל הספק מה נשתנה על אכילתן. אמנם אכתי קשה דשואל שלא כסדר. האברבנא"ל בזבח פסח מיישב דבראשון שואל על שני סימני עבדות דהיינו מצה ומרור. ואח"כ שואל על שני סימני חירות. ולזה השיב דשני סימני עבדות הוא מצד שהיינו שני מיני עבדות לפרעה. וגם במצרים שהמקום גורם שלא יכול עבד לברוח והכל מושלים בנו. אמנם עדיין קשה דה"ל לבן חכם לכלול השני שאלות של עבדות יחד שבכל הלילות אנו אוכלין בין חמץ ובין מצה ובין שאר ירקות. והלילה הזה כולו מצה ומרור. וכן הל"ל בסימני חירות שבלילה זו אוכלין מסובין ומטבילין שני פעמים מה שאין כן בכל הלילות:
והנה בעל מעשה ה' כ' דארבע שאלו' נתקנו נגד ד' בנים שאלת מצה הוא שאלת חכם למה בלילה זו כולו מצה שיהי' אסור אפי' משהו. (או כולו מצה שאינו יוצא במצה מבושלת דבעי' טעם מצה. וגם לאכל מצה באחרונה ואין מפטירין אחריו כדי שישאר טעם מצה בפיו). שאלה שני על אכילת מרור הוא שאלת רשע שהוא לא חפץ בתמרורים ראש ולענה. ועל זה יענה מה העבודה זאת לכם. שאלה שלישית הוא שאלת תם שאינו ספק לו רק מה שרואה בחוש הגשמי שרואה שני מיני טבילות הלא די במין טיבול ראשון. שאלה רביעית הוא על הסיבה נגד שאינו יודע לשאול כדאי' בגמ' מחויבים להסב התינוקו' כדי שישאלו:
ולענ"ד יש לפרש הפסק' על שני דרכי' אחרי' ומתחילה נבאר מה שלא מצאתי בהמפרשים שהרגישו בשינוי הקרא כי בפרשת בא בפסח ראשון כתיב כי אם צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ובפ' בהעלותך כתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו על מצות ומרורי' יאכלוהו. למה מפסיק בעל בפסח ראשון בין מצה למרור. ובשני כוללן יחד. ולא דיברו בזה מפרשי התורה. ונראה עפ"י מ"ש הרמב"ן בחומש ליישב הא דכתיב צלי אש ומצו' בוי"ו החיבור. להורות כי אם צלי אש הוא מצוה מיוחדת. ואח"כ אמר ומצות כלו' דגם מצות הוא מצוה מיוחד' דלאו זה תלי' בזה דאע"ג דליכא פסח נמי איכא חיוב מצה כמ"ש ארז"ל ואחר זה אמר על מרורים יאכלוהו להורות דמרור תלי' באכיל' פסח והוי מרור כמו הכשר מצוה דמרור בזמן הזה דרבנן עכ"ל הנה באמת מי שלא עשה את הפסח בראשון כגון שגג או נאנס יש לו תשלומין בפסח שני. אבל מי ששגג או נאנס ולא אכל מצה בליל א' דפסח בזמן הזה אין לו תשלומין אפי' אם אוכל מצה בט"ו אייר לא קיים המצוה עשה דאכילת מצה. דדווקא פסח יש לו תשלומין אבל לא מצה ואי עבר הוא מעוות שלא יכול לתקן. ואע"ג דבפסח שני החיוב על מצות ומרורים יאכלוהו וזה לית' דבפסח שני לא הוי המצה מצוה מיוחדת. רק הוי מצה כמו הכשר מצוה כאשר הדין במרור. ומעתה זה כוונת הפסוק בפסח ראשון צלי אש הוא מצוה. ומצו' ג"כ מצוה מיוחדת. על מרורים יאכלוהו דאכילת מרור הוא הכשר לאכילת פסח. אבל בפסח שני כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. דבפסח שני הוי מצה ומרור רק הכשר מצוה וזה נראה ביאור הקרא על הנכון: ובזה מבואר שאלות מה נשתנה כי בוודאי ידע שמקרא מלא דיבר הכתוב שטעם חג הפסח הוא משום יציאת מצרים רק השאלה הוא מה נשתנה לילה הזה מכל הלילות. הכוונה על ליל פסח שני שהדין בפסח שני חמץ ומצה עמו בבית ולילה זה כולו מצה ושאל הטעם הלא בפסח שני כתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו:
ועוד בא בשאלת מרור כיון דמוכח מקרא דאכילת מרור הוא רק הכשר מצוה דפסח. א"כ בזמן הזה דליכא פסח למה אוכלין מרור. ואי משום זכר דפסח. א"כ נעשה נמי איזה דבר זכר לפסח. וגם בא בשאלה על שני טיבולין. וחיוב הסיבה. מאי טעמי' לאו הדין כן לעשות שני טיבולין והסיבה בפסח שני. כי דווקא מצוה שעל גופו מעכב בפסח שני. אבל שאר מצות לא נהגו בפסח שני כמ"ש הסמ"ג והרמב"ם. ותשובה לזה כי עיקר יציאת מצרים הוא בלילה הזה ועושין מצה על שם שלא הספיק להתחמץ. וגם עושין לחם עוני כדרך עני. ומה שאנו אוכלין מרור בזמן הזה על שם וימררו את חייהם. וטיבולין והסיבה משום ויוציאנו ה' ביד חזקה וזרוע נטוי'. וכל זה דווקא בליל ט"ו דניסן בו נעשו נסים הללו. אבל פסח שני אינו רק תשלומין דפסח ראשון ולא לזכר נס:

ובדרך שני נראה לפרש דיש להבין בהא שאמר ר' גמליאל הטעם על פסח מצה ומרור. א"כ מצה על שם חירות. ומרור זכר לעינוי. א"כ יש לשאול הטעם למה כלל התורה שיאכל הפסח על מצות ומרורים שיכלל זכרון העינוי והחירות בפעם אחת וכן עשה הלל שאכל שלשתן בחיד. ועוד דהעינוי הי' קודם החירו' וה"ל לר"ג לנקוט מתחילה טעם למרור ואח"כ טעם למצה. וכן בקרא כתיב על מצות ומרורי' יאכלוהו כתיב מצה תחילה דהוי שלא כסדרן. וכמו כן קשה בברכה עושין שלא כסדר. ותו יש להבין בפורים וחנוכה לא עושין שום זכר לעינוי רק זכר לפרסום נס וחירות. משא"כ ביציאת מצרים. ולהבין חקירת אלו ראיתי בשל"ה דף קס"א ע"ב כי הנשים צדקניו' רצו להעמיד ס' ריבוי שאי אפשר לקבלת התורה רק במספר הזה. שכן בתורה יש ס' ריבוי אותיות לס' ריבוי נשמות כי לכל ישראל יש אחיזה באות אחת לכך היו נזקקו' לבעליהן עכ"ל והנה כתי' כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. נמצא ע"י גודל העינוי יצא לנו תועלת שהי' ישראל פרים ורבים ונעשו לגוי גדול ועצום ורב ס' ריבוי. ואע"ג דבמצרים הי' ריבוי דישראל בעבודה קשה ולצער גדול אך אח"כ בזמן קבלת התורה הי' זה לנו למפרע לתועלת גדול כדי שנוכל לקבל התורה. לפ"ז בא מרור ג"כ לזכר הנס החירות של פרי' ורבי' על ידי וימררו את חייהם. יען זה התועל' הי' אחר יציאת מצרים בזמן מתן תורתינו. ומפני זה מזכירין נס דיציאת מצרים קודם לזכר נס דמרור דהי' תועלת מאוחר בזמן מתן תורה והוא נכון. וזהו כמו שאלת הבן מה נשתנה מתחילה אוכלין מצות דהוא זכר לחירות ואח"כ אוכלין מרור זכר לעינוי וכן הטיבול בחרוס' הוא זכר לטיט והי' מן הראוי להקדים זכר העינוי לחרות וכי תימא דגם מצה הוא זכר לעינוי כמ"ש האברבנא"ל. ועוד דהא נקרא לחם עני מה עני בפרוסה. לזה קשי' בשאלה כולנו מסובין דהא מצה צריך הסיבה ש"מ דהוא מורה על חירות. ועוד דקיי"ל דגם מרור אם ירצה להסב רשאי כמ"ש האחרונים בסי' תע"ה ואם מרור רק זכר לעינוי א"כ אין רשאי להיות מיסב ואוכל:

עבדים היינו

פסקה ב

עבדים היינו לפרעה וכו' פסקא זו קשה דלא הל"ל רק עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה כלשון הקרא (דברים ו') ולמה הוסיף ה' אלקינו ואומר נמי לשון משם. וגם מוסיף בזרוע נטוי' ועוד מה קמ"ל דאמר אלו לא הוציא וכו'. ותו קשה למה קאמר משועבדים ולא אמר עבדי' ואף יש להבין למה נקט אלו ג' דורות לכך נראה התשובה לשאלות עבדים היינו לפרעה במצרים ר"ל מלך קשה זה עינוי אחת שהכביד את לבו. ועוד עינוי הנסתר במצרים שהוא מלא טומאה וכישוף שאין עבד יכו לברוח משם. ולכך עושין שני זכר לעינוי מצה ומרור כדעת אברבנא"ל ויוציאנו ה' אלקינו ביד חזקה אמר נגד פרעה העבדות הנגלה. ובזרוע נטוי' אמר על הנסתר כי כבר נשתקעו ישראל במ"ט שערי טומאה ואלו שהו עוד רגע אחת חלילה נשתקעו בחמשים שערי טומאה ולכך הוכרח הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך או שליח להוציאנו. כי הטומאה כבר גברה מאוד מאוד. וזה שאמר ויוציאנו ה' אלקינו כמש"ה לקחת גוי מקרב גוי בעצמו ובכבודו משם ר"ל מן הטומאה ביד חזקה זהו יד ימין של חסד ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. אמר שני פעמים ימינך אחד כנגד נס נגלה. ואחד כנגד נס הנסתר. ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים ר"ל שאם לא הי' הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו רק ע"י שליח הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו למצרים כי העבדות שייך לנגלה. אבל השיעבוד שייך לנסתר כי היינו ח"ו משועבדים לטומאה ולשבר כח הקליפות שגברה לכך הי' צריך ההוצאה ע"י הקבק"ה בעצמו. וגם שהיו נתונים תחת המזל שראוים בעבדו' לעולם דאית' בדרשו' ר' שלמה מלכו הי"ד. שאם מזל שבתי מגלגל כל גלגלו והוא שלשים שנה. ואחד הי' עבד מתחילת סיבובו עד סוף סיבובו. צריך זה אדם להיות כל ימיו וזרעו אשר לו בזה הזמן עבדות. להיותם עבדים לעולם לכך גבי עבד עברי כתיב והגישו אדוניו אל אלקי' שצריך למלוך במוכריו כן דרשו חז"ל. אבל הענין הוא שצריך הב"ד לחשוב את זמן מכירתו שתהי' לאחר שעברו מתחילת סיבוב גלגל שבתי שנה אחת עד שנה תשיעית לסיבובו כדי שלא יסבב כל גלגל שבתי בימי עבדות שלו ע"ש והוא פלא והנה במצרים כבר עבר על ישראל כמה פעמים גלגל שבתי והיו צריכין ח"ו להיות עבדים. לכך הוצרך הקב"ה להוציאם בזרוע נטוי' מתחת המזל וכישופים. ולהכניסם תחת כנפי השכינה. וגם ידוע כי ארץ טמאה ובפרט מי שרוח טומאה גובר עליו נתטמטם לבו כדאמרי' ביומא דף ל"ט ונטמאתם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם. וא"כ לענין חכמים אוירא דא"י מחכים כי עשר קדושות ישנו שם. והוי הוצאת י"מ טובה גדולה לחכמה ובינה וידיעת התורה ותפארת חכמים זקנם. ומפני זה אמר אפי' כולנו חכמים וכו' מצוה לספר בי"מ כי למעלת אלו ארבע ראשים הי' תועלת גדול ביציאת מצרים ר"ל שנדחה קליפה ושערי טומאה. ונכנסו בשערי קדושה. ולפי דרך השני שהי' שאלת מה נשתנה על חילוק ליל ט"ו דפסח ראשון מן פסח שני לזה אמר כי עיקר החג נקבע על י"מ וזה הי' בליל ט"ו דניסן. ואע"ג דעושין פסח שני הוא רק לפי שיחידים הי' טמאין או בדרך רחוקה ולא יכולין לעשות פסח והוא תשלומין דראשון. אבל מה שמצא הוא חיוב מצוה בפ"ע העיקר בליל ט"ו שלא שהו רגע אחד בטומאה על שם שלא הספיק. וכל השנוים נעשו בשביל טעם הנסתר. ואמר אלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו. מזכיר אלו ג' דורות על שם הקרא בפ' בא למען תספר באזני בנך ובן בנך והא דקאמר משועבדי' ולא קאמר עבדים ר"ל אלו נתן הקב"ה רק בלב פרעה ומצרי' שיהי' לב רחמנות על בני ישראל ומרצונ' הטוב היו יוצאים לחירות אז ניהי דבטל העבדו'. אפ"ה היינו מחויבים להחזיק להם טובה כיון שאין אנו יוצאים זולת מרצונם הטוב אז מוכרחים לעולם להחזיק טוב למצרים כי אינו דומה יוצא בעל כרחו של אדון ליוצא מרצון האדון וא"כ היינו משועבדים שיעבוד מה. ולא עבדות גמור ובעבור זה חוזר ואומר ואלו לא הוציא הקב"ה ע"י ניסים ואותות וכו' משועבדים היינו למצרים כצ"ל ולא גרסינין לפרעה כי פרעה כבר סי' מת ורקב שמו בזמן חיבור בעל הגדה (אבודרה"ם). וגם לפי דרך השלישי דהי' השאלה מ"ט הקדימו זכר מצה לזכר מרור לזה בא התשובה עבדים היינו וכו' דאי' דלא היו יכולין לקבל התורה אם היו ישראל משועבדים לשום אומה ולשון דכתיב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות. ורמז בזה משועבדים היינו למצרים ולא היינו יכולין לקבל התורה. וא"כ גם מרור סי' חירו'. וגם הי' הטיבול זכר למתן תורה דהא הי' הזאה שהטביל אצבעו בדם ויזרוק על העם כדכתיב בפ' משפטים. וגם הי' הזאה אחת בטבילת האזוב במצרים על המזוזת ומשקוף ובזה היו מבערים המשחית וטומאה ונכנסי' בקדושה וא"כ דעיקר י"מ הוא משום מתן תורה אמר אפילו כולנו חכמים וכו':

הרי אנו ובנינו ובני בנינו. הרי הזכיר ג' דורות משום דחסר מן ת' שנים שרוי' ישראל להיות במצרי' ק"ץ שנים. כי לא היו במצרים רק רד"ו שנים. ובאשר שדור אחד הוא שבעי' שנים כדכתיב ימי שנותינו בהם שבעי' שנה. וג"פ שבעים הוא אד"ו. והנה יוצאי מצרי' קחשיב שש מאות אלף רגלי לבד מנשים וטף הם היו כבר הפחות מבני עשרים ולמעלה כמו שחשב בחומש הפקודים וא"כ חסר מהני ג' דורות ך' שנה ונשאר ק"ץ שנה למלאות ת' וזה שאמר הרי אנו חמשים שנה ובנינו ע' שנים ובני בנינו ג"כ ע' שנה והוי ליחד ק"ץ שנה שראוי' להיות במצרים:

אלו לא הוציא וכו' נראה דאית' במדרש דלא יצאו ישראל ממצרים עד שאמר פרעה הרי אתם ברשותכם ופי' בזית רענן בדף ס"ג דר"ל דעדיין לא שלמו אותן ת' שנים שחייבין להיות בגלות. ופרעה נתן להם השנים במחילת מתנה. והקשה הנ"ל הא קיי"ל בב"ב תלוהו ויהיב מתנה לא הוי מתנה ותי' משום דמצוה לקיים דברי חכמים הוי מתנה. מכל שכן לשמוע דברי הקב"ה פשיטא דהוי מתנה ע"ש וזה שאמר בעל הגדה ואלו לא הוציא הקב"ה לא הוי מהני מה שאמר פרעה הרי אתם ברשותכם כי הוא כמו תלוהו ויהיב מתנה. או שנאמר כי בראש השנה בטלה עבודת צמרים. וא"כ קודם י"מ בניסן כבר בטלה עבודה והי' לנו לעשות זכר לגלות בר"ה שנעשו חפשים. ומיהו השיעבוד עדיין הי' לכך קאמר בשעת י"מ משועבדים היינו למצרים:

ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכולנו זקנים כולנו יודעים את התורה. כן גרס בסדר רב עמרם. אבל מדברי אברבנא"ל משמע דל"ג זקנים שכ' דאמר הני שלשה ע"ש הפסוק הבו לכם אנשים חכמים וידועים ונבוני' ע"ש עכ"ל. ולדבריו קשה דהל"ל כולנו יודעים את התורה וכולנו נבונים. לכך נראה כגי' שלפנינו ונקט הני ד' כנגד שכלל התורה נחלק לארבע חלקים פרד"ס פש"ט רמ"ז דר"ש סו"ד ויש רמז לזה כי בא"ב במלואו יש בו ד' למדן אלף גימל דלת למד כנגד אלו ארבע שצריכין לימוד חכם נקרא מה שמקבל התורה מרבו בדרך פשט ונבון הוא המבין דבר ברמזים מתוך דבר. וזקן הוא הדורש לרבים כדאמרינן זקן יושב ודורש. ויודעים את התורה היינו ידיעה פנימיות. וקאמר בעל הגדה שלא יאמרו אלו מה לנו לספר בי"מ שזה אפילו תינוקת של בית רבן יודעין אותו. רק נפלפל בעשיי' הפסח ודיניו נרמז נדרש נגלה סודות בהלכות פסח ע"ז אמר אפ"ה מצוה עלינו לספר בי"מ על דרך סיפור כאלו הוא יצא ממצרים וחביבה מצוה בשעתו:

מצוה עלינו לספר בי"מ וכל המרבה וכו' וקשה למה אמר מצוה הכי הל"ל חיוב לספר בי"מ וגם מה שסיים וכל המרבה וכו' ולא אמר כל המספר בי"מ או כל המאריך בסיפור י"מ. ונראה דקשה אמאי לא מברכין על קריאת הגדה וסיפור י"מ והא כתיב והגדת לבנך. ותי' הפרי חדש בסי' תע"ג דבי"מ שנזכיר בקידוש כבר יצא י"ח מההגדה ומש"ה לא מברך ע"ש. וקשה א"כ שכבר יצא י"ח בקידוש א"כ למה מאריך בהגדה וצ"ל כל המרבה לספר בי"מ הרי זה משובח. וזה כוונת בעל הגדה מצוה לספר בי"מ א"כ למה לא מברכין וצ"ל דיצאו י"ח בקידוש א"כ למה מאריך בהגדה וקאמר כל המרבה וכו': ואמר לשון מרבה לפי משאחז"ל מושיבין התינוקות כדי שישאלו. וכן הטיבולים והכל כדי לעורר לב של ילדים וכדומה חילוק קליות ואגוזים כדי שלא ישנו וישאלו חוטפין מצות בליל פסחי' בשביל תינוקות כדי שלא ישנו (ונלע"ד דמזה רמז מה שנוהגין לגנוב אפיקומן ועיין בחק יעקב) כדאית' בפסחים דף ק"ט וה"ק כל המרבה בשינוי דברים לעשות כדי שע"י כך יבואו לספר בי"מ הרי זה משובח והא דאמר בלשון זה ולא אמר הוא משובח. ועיין בשל"ה שדחק בזה. ולע"ד דהמפורשים פרשו בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים ר"ל כמנין זה י"ב מצות צריכין לעשו' בליל זה ד' כוסות ב' טיבולים. ב' זיתי מרור. ב' זיתי מצה ואפיקומן. כרפס. וזית מצה לכריכה. וה"א דנתחיל בי"מ מבע"י לכך אמר כל המרבה לספר בי"מ הרי זה ר"ל בשעת שהרי זה מונח לפניו. משובח:

מעשה שהיה בבני ברק

פסקה א

מעשה בר"א ור"י וראב"ע ור"ע ור"ט. ואע"ג דר"ע ור"ט היו גדולים וזקנים ממנו בשנים ולמה לא חשבן כסדר תולדתם. ונראה שהיו מסובין בבני ברק כלים יפים שברקו כברק' בבית הנשיא דהוא ראב"ע. ומשום כבוד דבני נשיאה היו מושיבין הנשיא באמצע ב' בימינו. וב' בשמאלו. ומביא ראי' לענין הקודם אע"ג דהיו גדולי פרדס. ואפ"ה לא היו מספרין רק בי"מ דרך סיפור. דאית' בזוהר פ' בא דהקב"ה מזמין מלאכיו לשמוע שבניו מספרין בי"מ:

כל אותו לילה. ונקט לשון זכר אותו. משום דעד חצות נקרא ליל לשון נקבה. ומחצו' הלילה חלק שני נקרא לילה לשון זכר. והם היו מספרין בחלק השני. כי בחלק הראשון היו עסוקין בעשית המצות הנוהגות. ואפשר דהי' כל אחד בביתו לסדר לבני ביתו סידור פסח. ולאחר חצות התאספו יחד לספר י"מ וכן ראוי לנהוג לומר שירות ובפרט בשיר השירים עד שתחטפנו שינה:

עד שבאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית. ואע"ג דהם ג"כ ראו כן שעלה השחר ודוחק לומר מתוך עוצם הפלפול ועיון לא שמו לבם לכך. או מפני שישבו על בני ברק שהן מבריק אורם לא בחנו בין יום ולילה. או שהי' אש שלמעלה מסביבים אותם לא ידעו שהוא יום. ולכך באו תלמידיהם ואמרו דאין עושין מצות חבילות חבילות וחיוב בלילה לספר י"מ. וכן ביום צריך להזכיר י"מ בפ' ויאמר והי' להם להפסיק בין מצוה למצוה ולעשות היכר. או דנאמר דהנה סיפור י"מ יתחלק על שני חלקים. אחד סיפור י"מ מה שנעשה באותו לילה במכות בכורות וכדומה. ואחד קריעת ים סוף הנעשה בשביעי של פסח. וזהו קבעוהו באמת ויציב כמו שטבעו חכמים משה ובני ישראל לך ענו שירה וכו' על שפת הים יחד וכו'. והנה חכמים אלו היו מספרים בי"מ כל אותו לילה ר"ל י"מ של כל אותו לילה ולא היו מספרים מקריעת ים סוף והיינו דקמדייק כל אותו לילה. ולא קאמר מספרים בי"מ כל הלילה וכן בכל סיפור הגדה לא מזכיר קריעת ים סוף. ובאו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית וצריכין להזכיר י"מ בקריעת ים סוף כדאית' בברכות דף כ"א ע"א דק"ש דרבנן ואמת ויציב דאוריית' כנ"ל ברור: הנה נראה דמה שפלפלו דווקא אלו חכמים כשישבו במסיבה אחת עפ"י מה דאית' במכילת' סוף פ' בא מה העדו' ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמי' או של תלמידים שצריכין לעסוק בהלכות פסח עד חצות לכך נאמר מה העדות עכ"ל (ופי' המפרש דנפקא מדאמר הוציאך מארץ מצרים עד זמן היציאה) ונרא' דר"א לשיטתו אזיל דאית' בגמ' דברכו' דף ט' ע"א ראב"ע אומר נאמר כאן ואכלו את הבשר בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרי' בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות א"ל ר"ע הלא כבר נאמר בחפזון עד שעת חפזון. והא דכתיב בלילה הזה סד"א פסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים מה שלמים נאכלים לב' ימים ולילה אחד אף פסח נוקי לילות להדי ימים ויהי' נאכל לשני לילות ויום אחד לכך כתיב בלילה הזה הוא נאכל ואינו נאכל בלילה אחר וכו'. והני תנאי כהני תנאי דתני' שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים ר"א אומר בערב אתה זובח וכבא השמש אתה אוכל ומועד צאתך ממצרים אתה שורף. ר' יהושיע אומר בערב אתה זובח וכבא השמש אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים עכ"ל נמצא ר' אליעזר דסבר אכילת פסח עד חצות לכך גם חיוב סיפור י"מ הוא עד חצות דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא כדין פסח כך אמירתו נמצא לפ"ז. דר"א ור"י פליגי בפלוגת' דראב"ע ור"ע ונ"ל דגם ר' טרפון בא למחלוק' זה. דאי' בזבחים דף נ"ז ע"א דנשאל לפני ר' טרפון בכור דנאכל לשני ימים מנ"ל א"ל ר"ט בכור קדשים קלים ושלמים קדשים קלים מה שלמים לשני ימים ולילה אחת אף בכור כן הוא. ופריך עלי' מה לשלמים שכן בא בנדר ונדבה משא"כ בכור. והנה פרכא זו שייך נמי לגבי פסח דלא מצי לילף משלמים שכן פסח אינו בא בנדבה כי חיוב הוא לפ"ז תקשי ל"ל בלילה הזה לגבי פסח למעט שלא יאכל לשני לילות ויום הפסח. אש"מ דס"ל ר"ט כמ"ד דילפינין קדשים קלים מקדשים קלים ושפיר איצטריך לילה הזה לפ"ז י"ל דבדין זה היו מפלפלים כל הלילה דר"א וראב"ע בחדא שיטה הוי קיימי דסיפור מצרים החיוב רק עד חצות ור"ע ור' יהושיע בחדא שיטה קיימי די"מ כל הלילה. ור"ט הי' רוצה להוכיח דינו דס"ל בוקר דיש לפרש בוקר שני ויש לפרש בוקר ראשון ע"ש בגמ':

פסקה ב

אמר ראב"ע וכו' הנה פסקא זו קשה למה מזכיר בעל הגדה משנה זו דברכות דף י"ב בהגדה די"מ הלא פליגי בכל השנה. ותו קשה מה נצחון מצא ראב"ע לדבריו הא החכמים דרשו כל להביא ימות המשיח. ועו' הקשה הרשב"א בש' הראב"ד וכי לא ס"ל חכמי' דמברכין שניהם לאחריה': ותי' הראב"ד דמדרבנן וודאי מזכירין י"מ רק דפליגי אי מדאוריית' מחויב להזכיר י"מ בלילה. ובזה מיושב קושי' השל"ה. דהקשה הא ברישא דמתניתן קתני סתם מזכירין י"מ בלילו' ולא פליגי רבנן די"ל מדרבנן לכ"ע חייב. ושל"ה מיישב דלא פליגי ראב"ע ורבנן אליבי' דדינא רק משמעו' דורשין איכא בנייהו ובזה מיושב קושי' הראב"ד אך לשון לא זכיתי קשה לדבריו. ועוד יש לתמוהו בשלמא לראב"ע דכל לרבות הלילות וימי היינו ימים ממש וא"כ שפיר הקדים כל לימי דלילה קודם ליום. אבל לרבנן דימי חייך הוא עוה"ז וכל לימות המשיח א"כ הקדים את המאוחר ובזה מיושב דקשה להבין כי במה נצח לחכמים הלא הם דרשו הקרא על ימות המשיח. אבל לפמ"ש ניחא דלראב"ע ובן זומא הוי הדרש כסדר. משא"כ לחכמים הקדים המאוחר. ועוד הקשה מהרש"א בח"א דלא לכתוב ימי ולא לכתוב כל. לכך נראה דגם ראב"ע ס"ל דמחויב להזכיר י"מ בלילה. כמו כן לרבנן דהא הי' הגאולה מתחיל מבערב. וכשיצאו ממצרים הי' ביום ולא צריך קרא ללילה. והנה אם דרשינין כל ללילה וימי ליום. א"כ הדין נותן שהדין לילה כיום מה הזכרת י"מ דיום הוא כל היום זמנו. ה"ה הזכרת י"מ דלילה זמנו כל הלילה. יען לראב"ע דס"ל די"מ בליל ט"ו דפסח הוא רק עד חצות כמ"ש לעיל בשם המכילת'. ובוודאי לא עדיף מצד סברא שאר לילו' מלילה זו ומה נשתנה לילה זה מכל הלילו'. אבל מדהיקש הקרא ללילה ליום ש"מ דדין לילה ויום שוין וזה הי' קשה מאוד לראב"ע דשמע הדין דמזכירין י"מ בלילות ומשמע דזמנו כל הלילה וקשה לראב"ע דס"ל אכילת פסחים עד חצות וכמו כן סיפור י"מ בליל ט"ו הוא עד חצו'. א"כ מנ"ל דבשאר לילות זכירת י"מ כל הלילה. והיינו דאמר ראב"ע שלא זכיתי לקיים דינו עד שבא בן זומא ודרש כל לרבות את הלילות וימי חיינו ימים והוי לילות דינן כימים. אבל לחכמים דס"ל דסיפור י"מ בליל ט"ו הוא כל הלילה א"כ תקשי להו למה לי קרא לרבות לילה דהא מסברא ידעיני' דעיקר גאולה הי' בלילה לכך אמרי דקרא דחיק ומוקי אנפשי' דכל להביא ימות המשיח ובס' מעשה רקח מצאתי הנוסחא אמר להם ראב"ע הרי אני וכו' משמע שמקושר במה שלמעלה וניחא לדברינו:

ולא זכיתי שתאמר לשון נצוח כמו מאן דזכי למלא. בהא זכינהו לרבנן הרני כבן שבעים שנה הרמב"ם בפי' המשניות סוף פ"ק דברכות כתב דהי' כל כך מתמיד בלימודו שאע"ג שהי' רך בשנים קפצה עליו הזקנה והשיבה עכ"ל אבל שם בגמ' דף כ"ז אית' דביום שמנוהו לראב"ע לנשיא הי' בר תמני סרי ולא הי' לו שיבה ונעשה לו נס דבאותו לילה גדלו תמני סרי דרי חוורא ע"ש ודלא כמ"ש האברבנא"ל בשם ירושלמי. ומה שתלה הדבר בנס זה. דהנה יש לומר מה שנעשה לו נס זה בגדלות הזקן משום דאי' בקידושין דף ל"ב ע"ב דת"ק ס"ל והדרת פני זקן. שצריך להיות זקן וחכם כמשמעו' הקרא דדברי' ככתבן. אבל יניק וחכים לא. ור' יוסי גלילי ס"ל אפי' ליניק וחכים מחויב לעשות קימה והידור לפיכך נעשה לו נס דיהי' נראה כזקן: נמצא מכח הנס מוכח דדברים ככתבן. הנה סתמא דקרא ימי חייך אם אמרינין משמעות דקרא ודברים ככתבן משמע דווקא ימים ולא לילות: אבל אי לא נאמר דברים ככתבן שפיר י"ל דימי כולל גם לילות וזה כוונתו באומרו הרי אני כבן שבעים שנה ש"מ דדברי' ככתבן ומפני זה לא זכיתי להנצח לחכמים שתאמר י"מ בלילו' דימי חייך משמע דווקא ימים עד שבא בן זומא ודריש לילות מריבוי דכל (ועיין בפסחים דף כ"א פלוגת' דר"מ ור"י בדברים ככתבן) ותנוח דעתו:

וחכמים אומרים ימי חייך עוה"ז כל להביא ימות המשיח. וקשה היאך יפרשו הקרא דבראשית. ארורה אדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. היאך שייך זה לומר כל להביא ימות המשיח. הא לעתיד מוציא הארץ גלוסקאות ואילני סרק יתנו פירות כדאית' בשלה"י כתובות ונלע"ד דחכמים ס"ל כשמואל דאמר אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד כדאית' בברכות דף ל"ד ע"ב. אבל ראב"ע ובן זומא סברי כאידך מ"ד ע"ש. אית' בילקוט פ' שופטים בשם ספרי והיתה עמו כל ימי חייו ימי חייו אלו הימים כל לרבות הלילות עכ"ל הרי כדרשת בן זומא:

כל להביא ימות המשיח. ויש לראות במה נצח בן זומא הלא חכמים דרשו דרש כל לימות המשיח אמנם ראיתי במכילת' פ' בא וז"ל אמר להם בן זומא עת דין ישראל שלא להזכיר י"מ לעתיד לבא שנ' לכן ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ צפון ר' נתן אומר אשר העלה ואשר הביא שמזכירין י"מ לעתיד. ומנין שאומרים בא"י או"א אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שנ' ויאמר אלקים אל משה וכו' אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אלכם. ומנין שמברכין על המזון שנ' ואכלת ושבעת וברכת זו ברכה ראשונה. על הארץ זה ברכה שני'. הטובה זה בונה ירושלים אשר נתן לך זה הטוב והמטיב עכ"ל ועיין בספר ברכת שמואל שהאריך בזה בפ' וארא לקשר המאמרים. ולענ"ד נראה פשוט דאי בברכו' דף י"ב דרבנן חולקי' אבן זומא וס"ל דגאולה העתידה יהי' עיקר וגאול' י"מ יהי טפל וכיוצא בו כתיב ויאמר ה' אל יעקב לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהי' שמך אלא דישראל עיקר ויעקב טפל. לפ"ז י"ל דבן זומא הוכיח דאין זה סברא דא"כ היאך אנו מתפללין ואומרים ואלקי יעקב. יותר הי' טוב לומר ואלקי ישראל דהוא עיקר לזה אמר המכילת' כל זה מנין שאומרים כן לזה מביא ראי' ממאמר ה' אל משה וכו' ואלקי יעקב. יען להבין באמת למה אמר הקב"ה כן. וגם קשה קושי' המפרשים למה גבי הקורא לאברהם אברם עובר משא"כ גבי יעקב. ואפשר משום דשם יעקב יש לפרש לנאי ולשבח. אחד כמו שאמר עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים והוא לשון מרמה ואין זה ישר אל שלא יכון בעיני ה'. אמנם פי' השני שם יעקב מורה על גאולה אחרונה כדאית' במדרש ששאל הגמון את ר"ג מי תופס מלכו' אחרינו לקח נייר וכתב ואחרי כן יצא אחיו השני וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב (ופרש"י הקב"ה קראו כן) ואז יהי' נקרא ישראל לפ"ז י"ל עד זמן גאולה נקרא בשם יעקב. אבל לעתיד יהי' נקרא בשם ישראל כי ה' אחד וישראל יהי' לגוי אחד בארץ וא"כ יעקב וישראל שניהם שמם לטובה. משא"כ בשם אברם אין תועלת כלל בשם זה רק אברהם הוא עיקר השם. הנה בן זומא רוצה להוכיח עוד דמזכירין י"מ בלילות מהאי דמברכין בהמ"ז בין ביום ובין בלילה בברכה שני' ועל שהוצאתנו מארץ מצרים. ופידתנו מבית עבדים ש"מ דמזכירין י"מ בלילות. אך קשה דלמא ברכה שני' לאו דאוריית' אלא מדרבנן לזה אמר ומנין שמברכין על המזון מן התורה שנ' וברכת זו ברכה ראשונה על הארץ זו ברכה שני' הרי דמוכח דמזכירין י"מ בלילות כדרשת בן זומא ונכון:

כנגד ארבעה בנים

פסקה א

ברוך המקום ברוך הוא כ' האבודרהם כי דרך הדורשים ליטול רשות מהקב"ה ותורה וישראל לכך בעל ההגדה קודם שיתחיל לדרוש אומר פתיחה וגם לקמן גבי מתחילה עע"ז אומר ועכשיו קרבנו המקום כי לפי דברי רב מתחיל בגנות היינו מתחילה עע"ז קאמר תחילת הדרשה המקום גם בסוף הדרוש קאמר כמה מעלות למקום עלינו כלומר הוא מקומו של עולם ונראה דהתחיל בלשון זה כי בי"מ הראה הקב"ה השגחתו פרטיות שלו שמלא כל הארץ כבודו המגביהי לשבת לראות בשמים וארץ והוא מקומו של עולם. ואין כל העולם מקומו לכך אמר ברוך המקום. ואעפ"י שהוא בכל מקומות ממשלתו ורואה הכל אפ"ה הוא נסתר ונעלם מעיני כל חי ואין משיג ליחודו רק מצד מעשיו שברא וממנו יושג שיש בורא וזה שאמר ברוך הוא שהוא נסתר מכל הנבראים אמנם בשעת מתן תורה הנה כבוד אלקים בהר סיני והראה עצמו כזקן יושב בישיבה ולזה אמר ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו כקדושת החכם ושם השיגו דבר מה מאלוהות שלו. ואפ"ה ברוך הוא שהי' נסתר מהם. ועפ"י סוד כי מקום גמט' שם פקו ר"ל כי פקו מטומאה וממצרים:

כנגד ארבע בני' דברה תורה אחד חכם וכו' ויש לדקדק למה אמר אחד ארבע פעמים. הלא די באומרו כנגד ד' בנים דברה תורה חכם רשע תם ושאי"ל אבל הענין כך. כי בס' חובת הלבבות בשער היחוד כ' כי מחויבים אנו לחקור שהאחדו' לו לבדו והוא יחיד מצד חקירה ובחינה כאשר האריך שם בראיות וכמו כן הרב המורה והעקרים. אבל להיו' מאמין באחדו' מצד קבלה לבד אין מן הראוי והביא משל לכמה עוורים שמוליכי' זה את זה במטה אשר בידם וראשם פיקח. ואם יפול הפיקח בגומא או בשחת יפלו כולם. אמנם הבחינת אלקות לאו כל דיעות שוין. כי לפי גודל חכמתו וידיעתו יגדל הבחינה רק כל אדם מחויב לחקו' ולהשיג בחינ' היחוד כפי כח השגתו. יען מי שאין בו דעת כמו קטן בקטנותו. טוב לו יותר להיות מאמין באחדות ה' מצד קבלת אבותיו. הנה יש אחד אמיתי והוא אחד ואין שני לו להחבירה ואין אחד אמיתי בעולם רק השם ב"ה לבד הוא אחד אמת וחותמו אמת ויציב. אבל שאר אחד אינו אמיתי כי אם תצרף אליו דבר כמוהו אז אזי יתעלם שם אחד ונקרא שני. ואם יאסוף אליו עוד אחד אז לא יזכר עוד שני זולת נקרא שלשה. ומפני זה כל אחד שבעול' יכול להיות אחד אינו אמיתי כי הקב"ה יכול לברא עוד אחד ונקרא שני משא"כ אחד האמיתי שהוא השם הנכבד ואין שני לו הוא לבדו נקרא אחד האמיתי. וזה השגת החכם. ולזה אמר אחד חכם. כלומר יש אחד של חכם שהוא משיג אחד האמיתי. ואמר אחד רשע. שהוא אומר שיש אחד אינו אמיתי ועובד בשותפות וכוללם יחד והוא כופר בעיקר. והוסיף אחד תם ר"ל שהתם גם הוא משיג האחדות גמור. אבל לפי השגתו הגס לא יכול להשיג הרבה בבחינתו. ויש אחד מצד קבלה הוא אחד של מי שאינו יודע לשאול. ועיקר השגת האחדות הוא בהבנת דברי תורה אשר נתן אל לעמו ישראל בקדושתו וחונן לאדם דעת:

פסקה ב

חכם מהו אומר וכו' והנה יש להבין דהל"ל חכם אומר רשע אומר תם אומר ומדקתני מהו אומר משמע שאלה ותשובה. אבל הענין כי שלשה בנים הללו פתחו דבריהם בלשון זה וז"ש בעל הגדה חכם מה הוא אומר ואינו בלשון שאלה רק סיפר דבריו. כי מילת מה הוא מורה על היראה כדכתיב מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה אותו. וזה כוונת הפסוק באיוב תולה ארץ על בלי מה כלומר על מה שהוא מלת' זוטרא לגבי משה. והחכם שעובד הקב"ה מיראה אהבה כל דבריו אומר בלשון מה ואומר מה עדות וחוקים וכו' כלומר שיש לנו לקיים העדות וחקים והמשפטי' בחינת היראה הנקראת מה. ואמר בלשון אתכם הואיל שתלה הדבר ביראה אומר מצד ענווה אתכ'. וכיוון שאנו רואין שחביבין עליו דברי תורה אף אתה אמור כהלכת פסח אין מפטירין אחר פסח אפיקומן וזה נמי מצד חיבת המצוה כדי שישאר הטעם בפיו. דאם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר. אמנם הרשע שהיראה קשה בעיניו מלעיג על דברי חכם שהוא עושה מילת מה לדבר קל וקטן. והוא מה הוא אומר מה העבודה זאת לכ' כי מילת מה הוא עבודה קשה מאוד ואומר נמי לכם שהוציא עצמו מן הכלל אבל התם דרואה פלפול החכם ורשע במילת מה. גם הוא מה אומר ושואל מה זאת כלו' זאת מה לא ידעתי פלפול שביניכם למה אתם מתווכחין היום יותר מן כל השנה. לזה באה התשובה בחוזק יד כו' כלומר שהלילה זאת גורם לעבוד ה' ביראה ואהבה. או די"ל דמילת מה מתחלק ונתפרש בלשון ניחא כדכתיב מה טובו אוהלך מה טוב ומה נעים שבת אחים. ובלשון שאלה כמו מה שאלתך. מה נאמר מה נדבר. מה תוארו (שמואל א' כ"ח) ויש מה לשון המי' מה דמות תערכו לו (ישעיהו מ׳:י״ח) מה זה מהרת לבא (בראשית כ"ז) מה אנוש כי תזכרנו (תהילים ח׳:ה׳) ואהרן מה הוא כי תלינו עליו (במדבר ט״ז:י״א) וזהו שאמר החכם בלשון נחת וחיבה מה העדות וכו' כלומר מה טוב העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו שכיון שהוא אלקינו ראוי לנו לקיים מצוותיו וחקיו. אבל הרשע אומר מה בלשון המי' מה העבודה זאת לכם. אבל התם אומר בלשון שאלה מה זאת:

אשר צוה ה' אלקינו אתכם. וכן הוא בקרא. אבל רבים רוצים להגיה אותנו כדי לכלול גם הוא עמם ונראה לפרש דבריהם. כי העדות הוא מורה על הדבר שהי' כמו בפסח על שם שפסח על בתי ישראל כן המצות על שום שלא הספיק הבצק להחמיץ כמו שאמר ר"ג כן עושין גם אנחנו בגלות וכן משפטים של פסח דהיינו הדינים כמו בפסח יש דינים הרבה כמו כן יש במצה כמבואר בש"ע ולכולם יש טעם. אבל החקים שישנו בפסח כמו עצם לא תשברו בו ואינו נאכל אלא למנויו וצלי אש. ויש לנו לעשות בזמן הזה לזכר המקדש. לזה שואל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אותנו כלומר מה החקים הנוהגים במצה. לזה בא כמשיב אין מפטירין אחר פסח אפיקומן ר"ל אפיקו מנייכו שאין נאכל הפסח בשני מקומות ה"ה מצה אינו נאכל בשני מקומות וזהו מחוקי ה' בזמן הזה. או דנא' דבקר' שפי' קאמ' אתכם. כי בפ' ואתחנן כתיב יש ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים וכו' אבל בפ' בא כתיב ושמרתם העבודה הזאת והי' כי יאמרו בניכ' מה העבודה הזאת לכם וכו' החילוק כי החכם לא שואל בשעת מעשה בליל ט"ו שלא לבלבל את אבותיו בשאלותיו. רק בשעת שהן עוסקין במצוות גם הוא מצטרף עמהם ומקיי' מצות בוראו ועוסק בם. אלא למחר שכבר נעשה כל סידור פסח כהלכתו אז למחר הוא שואל לאביו מה הטעם בעשיית המצות כוונתו וודאי נכון הוא לעשותם רק נעלם ממנו הטעם. וכן בתם כתיב למחר. כי גם הוא שואל שאלתו למחר דווקא. אבל הרשע שואל בשעת מעשה וכוונתו שלא רצה לעבוד עבודתו ולא לקיים המצוה וכל כוונתו לבטל אבותיו מן המצוה לכך נקרא רשע כי כוונתו ניכר מתוך דיבורו. אמנם בעל הגדה דמסדר שאלת החכ' בלילה א"כ מוכרח לומר בלשון אותנו כדי לכלול עצמו בכלל ישראל. ולמאן דגורס גם בהגדה אתכם י"ל כי מצינו כמה פעמים אתכם כמו עמכם. כי מילת את משמש כמו עם. ועוד דרשי בפ' שלח' לך פי' על פסוק אשר הצאתי אתכם וכו' על מנת כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכם גזרותי עכ"ל והיינו דדייקי אשר צוה ה' אלקינו אתכם ר"ל מילת אתכם ע"מ שתקבלו העדות וחקים ומשפטי' ובזה יורה שהוא בקי בחדרי תורה ופירושי':

פסקה ג

רשע מה הוא אומר מה העבודה וכו' עבודה לשון טורח ואמר מה לכם לטרחה זאת ואמר זאת בלשון נקבה כלומר שאין בו דבר שלימות במצוה זאת. ואית' בירושלמי כל מי שאומר על המצוה שהיא עליו לטורח נקרא רשע. ולפי שאומר הכל בלשון גנאי וגם לכם נראה שהוציא עצמו מן הכלל בלשונו ופיו ולבו שוין לסור מעבוד' ה' שראוי לעבדו מאהבה. והראי' שלא מזכיר ה' בפיו כמו שאמר החכם צוה ה' אלקינו:

ואף אתה. הכוונה כי תשוב' הרשע נאמרה בתורה וזה לא צריך לפרש. כי שם נאמר לתשובתו ואמרת' זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו. ויש להבין בקרא דהל"ל אשר פסח על בתינו והציל במצרים בנגפו את מצרים ויקוד וכו' ונראה דרמז בזה שהרשע כופר בעיקר אלו הי' שם לא הי' נגאל לכך אמר בתי בני ישראל. אבל הרשע הכופר לאו בכלל בני ישראל הוא. ואי הוי אמר בתינו הי' גם הרשע בכלל דרי בית לכך שינה הקרא הלשון. ומביא עוד ראי' מתשובת הקרא לשאי"ל דכתיב לי ולא לו כמו שאכתוב בסמוך. ויש לפרש עוד דברי הרשע והתשובה דאי' בפסחים דף צ"ו בעי ר"ז פסח מצרי' היכי אקטרינהו (שלא הוזכר בו מזבח) אמר אביי תני רב יוסף ג' מזבחו' היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה דלא הקריבו האימורין כלל כי עיקר פסח הוא על שם שפסח וראה ה' הדם על המשקוף ושתי מזוזות כמפורש בכתוב. וזהו שאלת הרשע מה העבודה זאת לכם כי הלא אתם מגרעים עבודת הקרבן שלא הקריבו אימורים על מזבח ואוכלין הכל א"כ אתם עושין זאת לכם לכל צורכיכם בשבילכם להונאת עצמיכם כדי לאכל האימורים ואלי' לזה בא התשובה ואמרתם זבח פסח הוא על שפסח ולא נצטוינו רק על זריקת הדם כדי שיראה הדם על משקוף ושתי מזוזות:

הקהה את שניו לשון חולשת כריתה בשניו כמו שיני בנים תקהנה. ר"ל כי אי' במדרש כי יש מן רשעים שלא היו רוצים למנו' על פסח מצרי' והיו אומרי' כמבזה אוכליו ולא בקשו להיות בכלל תכוסו שה לבית אבו'. מה עשה הקב"ה בליל י"ד הוציא רוח בשמים מג"ע והי' כל מטעמים בצלייתו. ואותן רשעים בקשו בתחינה לטעום ממנו. ולא שמעו לדברי הרשעים עד שנתמסמסו שיניהם וקהו נלע"ד דזהו פי' הקרא תהילי' קי"ב רשע יראה ר"ל עשיית הפסח וכעס. אבל בשעת צלי' שיניו יחרוק ונמס תאות רשע לאכול ממנו תאבד. ומפרש בעל הגדה שכבר היה קיהת שינים לרשע במצרים ואף אתה הקהה את שיניו עכשיו ואמור לו אלו הי' שם לא הי' נגאל. או י"ל עפ"י מה שאית' במקובלי' דכל מי שאינו נזהר בחמץ בזמן הזה. אף עכשיו הוא נתון תחת שר מצרים או הוא או זרעו נכבשי' לעבד. והדין דעבד להיות יוצא בשן. ושמעתי כי יש לבן ישראל שן אחד יותר מנכרי. ט"ז למעלה וט"ז למטה שהם ל" כנגד ל"ב נתיבו' החכמה וגם נגד ל"ב מידות שהתורה נדרשת בהם כמו שאמר ר' יוסי בספרא ע"ש וזהו שיסד הפייט שיניך לחתך כלל ופרט. נמצא מכח דברי רשע שהוא כופר בעיק' כעע"ז צריך אתה להפיל ממנו שן כנכרי:

פסקה ד

תם מה הוא אומר וכו' הא דלא כתוב נמי בזרוע נטוי' גבי תם רק בחוזק יד דכבר כתבתי לעיל דיד חזקה אמר כנגד פרעה מלך קשה הנגלה. וזרוע נטוי' הוא נסתר נגד המצרים שהמה היו בעלי כשפים וגם כבר הגיעו ישראל למ"ט שערי טומאה. הנה התם שאין לו עסק בנסתרות א"כ אין יכול לומר לו בזרוע נטוי' רק לפי ענין ששואל כשרואה עריפ' פטר חמור נתקשה בשאלתו מה ענין חמור ליציא' מצרים לזה משיב כי עריפה הוא קשה עורף של מצרים שהם דומים לחמורים ובהריגת בכורי חמורים יצאו ממצרים נגד זה קדש לי כל בכור:

בחזק יד חזק ו' כתיב בקרא גמט' סמא"ל. ונראה דרמז בזה כדאי' במקובלי' דס"מ השאיל מרכבת טומאה שלו לשר מצרים כדי להוסיף טומאה על טומאתו ומפני זה הוצרך הקב"ה בעצמו להוציאם. בירושלמי פרק ערבי פסחי' כו' וז"ל טיפש מה הוא אומר מה זא'. ואף אתה מלמדיהו כהלכו' פסח אין מפטירין אח' פסח אפיקומן שלא יעקריהו מחבורה לחבורה והוא תמוהו מאוד. ונרא' כי נתקשו מה חילוק יש בין שאלת חכם שאומר אשר צוה אתכם. לשאלת רשע דאומר מה העבודה הזאת לכם ותי' בס' קרבן עדה דשאל' חכם הוא רק על החוקים ואמר על דרך ענווה אשר צוה ה' אלקינו אתכם. כי לפי שכלי המה חוקים בלי טעם. אמנם אתם מביני מדע ובעלי שכל וזקני הדור מבינים טעמי המצות ורוצה לקבל טעמם. אך על זה יש לפקפק בשלמא גבי פסח יש בו חוקים כל ערל לא יאכל בו ולהיות דווקא צלי אש ועצם לא תשברו בו. אבל החכם השואל בזמן הזה דאין לנו פסח רק מצה מה חוקים שייך בו. ותי' בשל"ה בפירושו על הגדה כי אין רשאין לאכול אפיקומן בשני מקומו' כמו הפסח שאינו נאכל בשני חבורו' ושני מקומות. ולפ"ז זהו שאלת בן הטיפש מה זאת כי ראה שאנו כועסים על שאלת רשע שאמר בלשון לכם. הלא גם החכם אמר לשון אתכם. דהא בזמן הזה ליכא חוקים במצה. ואף אתה מלמדיהו כהלכו' פסח אין מפטירין אחר פסח אפיקומן שלא יעקרהו מחבורה לחבורה. וא"כ גם בזמן הזה שייך חוקי' במצה וזהו שאל' חכם. במדרש פליאה תם מה הוא אומר מה זאת זה אמת והוא כשמו כן הוא. ונלע"ד דראיתי דהני ד' בני' הם כנגד ד' אותיו' הוי'. חכם הוא כנגד יוד דרומז לחכמה. רשע רומז להי עילאה דהוא בינה דשם מקור הדיני' ומשם ואילך רוצה הטומאה לאחוז בקידושה כידוע ליודעי חן. תם רומז לויו מידת ת"ת. שאינו יודע לשאול רומז למידת מלכו' שאין לה הארה בפני עצמו רק לפי השפע אם הוא דין מתמלאת דין. ואם המקורו' ברחמים גם היא מלאה רחמי' כמו הלבנה וכן דעת הקטן הוא כפי שילמדו לו. וזהו רמז דוד הוא הקטן ועת לקצר ויוצא מזה דתם הוא מיד ת"ת ונודע דמידתו אמת כמו שאמר הקרא תתן אמ' ליעקב וזהו רמז הפליאה ובעל הגדה מה זאת הן אותיות ז"ה אמ"ת ונכון:

פסקה ה

שאינו יודע לשאל את פתח לו את פיך הא דקאמ' בלשון נקבה את ולא קאמר בלשון זכר אתה. כי תשש כחו של אב כמו נקבה שהי' ראוי לו ללמדו בהיותו נער לחנך במצות כמו שפרש"י בחומש גבי צור ילדך תשי. או די"ל דאפי' האשה מחויבת ללמדה לבנה להשיב להם. אעפ"י שאין האשה מחויב' לחנך בנה אפ"ה בסיפור י"מ גם עליה החיוב כי כל המרבה לספר משוב' ובפרט שלא יסית מן בן הרשע עליה מוטל כי בן כסיל תוגת אמו:

והגדת לבנך. ויש לדקדק למה שינה תשובתו משאר הבן חכם ותם. ועוד מילת לאמר מיותר. ועוד ימתין עד שיגדיל וישאל. ע"כ נראה דנכנס הפחד ומורא בלב האב פן יסיתנו אחד משאר בנים והנה וודאי דבן חכם או תם לא יסית אותו לדבר רע. רק עיקר דאגתו בשביל בן רשע לזה אמר והגדת לבנך לשון הגדה בדברי הגדה שממשכת לבו של אדם לאמר ר"ל שיאמר האב לבנו שאם יסיתך אחיך בן אמך לסור מעל ה' אזי תשיב לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל כ"כ שלה ובזה מיושב דמביא בעל הגדה קרא בעבור זה לתשובת רשע הלא הקרא בעבור זה כתיב בשאי"ל אלא דעיקר קרא הוא שישיב השאי"ל לרשע לי ולא לו. או דנאמר דיאמ' האב לבנו שישאלו מה נשתנה הלילה הזה כדאי' בגמ' דף קט"ז אם אין דעת בבן אביו מלמדו. והיינו דאת פתח לו שישאל לך דכתי' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר שיאמ' כן אליך ואתה תשיב לו בעבור זה וכו'. או די"ל דיש להבין את פתח דהל"ל אתה תגיד לשון קרא מה לשון פתיחה ועוד דתיב' לאמר מיותר דהא כתיב והגדת ונראה דלפי מה שארז"ל דף ק"ח מושיבין התינוקו' וכו' ומחלקין להם קליות ואגוזי' כדי שלא ישנו וישאלו. וזהו שאמר בעל הגדה את פתח לו כלומר שתגרו' שיפתח פיו והביא ראי' מפסוק לאמר שיאמ' הבן אליו מכח שינוי' שיעשה לבן הוא מתחיל להגיד לו:

ונראה דכנגד ד' בנים הוא ד' לשונות הגאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. כי והוצאתי נגד החכם שמורה על מהירות ההוצאה ממצרי' ואפי' רגע אחד לא שהו והוצאה מורה על יציאה הנסתר שהיו במ"ט שערי טומאה לאחר וינצלו את מצרי' מכל נצוצי קדושה. והוצאתי נגד הרשע דאלו הי' שם לא הי' ניצל ומת בימי אפלה. וגאלתי נגד התם דלשון גאולה שייך כמו גאולת עבד מרבו כמו תשובת התם הוצאנו מבית עבדים. ולקחתי הוא נגד שאי"ל תינוק קטן שצריך ליקח בידו להוליכו למקום אחר:

יכול מראש חודש

פסקה א

יכול מר"ח ר"ל כי שואלין ודורשין לרשב"ג שתי שבתו'. או אפי' לת"ק משו' נקרא כתיב החודש הזה לכם ואז צוה לו מקחו מבעשור. ת"ל בעבור זה. וקשה א"כ ל"ל ביום ההוא הלא בעבור זה כתיב. ונר' דאי לאו ביום ההוא. אז הי' אפשר לומ' בעבור זה קאי על שמיט' הפסח וישאלו מבעוד יום. אבל עתה דכתיב ביו' ההוא ומשמע מני' מבעוד יום והיינו שחיטת הפסח א"כ בעבור זה ל"ל אלא להורות בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך:

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

פסקה א

תחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקו' וכו' וקשה זו הפסקא חדא דלא נקרא אבו' רק שלשה כדאי' בברכות דף ט"ו וקשה מה רצה בעל הגדה בזה שאמר ועכשיו קרבנו המקום דזה דבר ידוע. ועוד פליאה כפל הלשון ואקח את אביכ' את אברהם ולא אמר ג"כ יצחק ויעקב. ותו יש להבין לשון ישבו אבותיכם מעולם מהו לשון מעולם. ונרא' לפי פשוטו דקוד' שבא אברהם לעולם הי' ג"כ נקרא השתלשלו' הדורות המולידי' לגבי הנולדים בשם אבות לתולדותיהם תמיד. אבל משבא אברהם והאיר השמש שהוא הכיר את בוראו. לא נקראו עוד כל דורות ראשונים בכינוי אבות. רק אלו שלשה אברהם יצחק ויעקב. זהו מגודל היחוס ואהבת הקב"ה לישראל שזרק הקליפה ונטל הפירות הטובים והם הביכורים אשר תביא בית ה' אלקיך. ומשלשה שריגי הגפן מתחיל ראש יחוס שלנו. וזהו שאמר יהושיע ובעל הגדה מתחילה קוד' שבא אברהם. אז היו עובדי ע"ז נקראים אבותינו. אבל עכשיו קרבנו המקום לעבודתו. וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ויחוס האומה מתחיל ממנו. משא"כ בתרח שהוא אבי אברהם ואבי נחור שהי' עע"ז גמורים. ומש"ה לא הזכיר הרן. אעפ"י שהי' אבי' של שרה אמנו. מ"מ הואיל שהי' מסופק בע"ז בשעה שהפילו אברהם בכבשן אש כדאי' במדר'. מש"ה לא כללו עם נחור המקום לעבודתו לא נקראו הראשונים עוד אבות. והיינו דקאמר ואקח את אביכם ר"ל קנין חדש מעתה. שלא נקראו עוד הראשונים אבות. זולת מעכשיו מתחיל ראש היחוס להיות הוא נקרא אב. ושמו גורם אב רם כי ממנו נתרומם השם אב. וכאלו הוא יציר כפיו של הקב"ה הוסיף לו אות משמו הגדול הוא ה"י ונקרא אברהם. ולכך כתבו רמז בקרא אלה תולדו' שמים וארץ בהבראם הוא אותיות אברהם כלו' כאלו הוא יציר כפיו. ומביא ראי' ממה שנא' ויאמר יהושיע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם כלו' מעולם עד שבא אברהם היו נקראו אבותיכ' תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלקים אחרים כי היו אדוקים בע"ז בארץ טמאה עבר הנהר. אמנם כשבא אברהם אז אקח את אביכם לשון מקח וקניון חדש להיות נקרא אביכם את אברהם ולהיות הוא יחיד בעולם וגם הקב"ה יחיד בעולמו נשתעשע עמו ואוליך אותו בכל ארץ כנען. ולמה נתן לו ארץ גדול כזה לזה קאמ' הקרא משום וארבה את זרעו ומפני זה צריך לארץ רחבת ידים. ובזה מיושב הא דכתי' כה אמר ה' הלא דבר מבוא' בתורה הוא וכתובה בספ' היש'. אבל לדברינו ניח' דרמז להם שלא נקראו אבו' רק שלשה אבו' הנ"ל (ור"ת של אברה' יצחק יעקב גמט' שם אהי'. וכן באברהם הוסיף ה'. ביצחק יו"ד. וביעקוב וי"ו מלא. שהוא יהו גמט' אהי' וזהו ישראל כלו' ישר השם הנ"ל וא"כ יש שני פעמים אהי' וזהו כוונת אהי' אשר אהי' שלחני אליכם וד"ל) ואתן לו את יצחק לשון מתנה כי ביצחק יקרא לך זרע. והוא המתנה שראוי לקדוש לארץ הקדושה. ומצד הזוהמא שהי' באברהם מטבע אבותיו. אותו זוהמא נטלו בני השפחות הגר וקטורה כי וולד שפחה כמותה. אבל בן הגבירה שרה אמנו הי' חלק הקדושה הוא יצחק עולה תמימה ולא הי' בה זוהמא כלל באשר שלא הי' לה בית וולד בבריאותה. וה' שינה שמה שרה להורו' שהיא נבראת עכשיו בי' מטרון שלה והיא כמו ציר כפיו כולה קודש ולכך קרא לה שם חדש. ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו הקדי' יעקב לעשו משום דיעקב הקדים בבריאה במעי אמו כמ"ש רש"י המשל לשפופרת ובני בכורי ישראל. ובאשר שיצחק אינו רשאי לישא שפחה מפני שנתקדש לכך הוכרח רבקה להוליד גם עשו. ובא כל הזוהמא שהי' עדיין ברבקה לעשו לבד. וליעקב כל חלק הקדושה. ולכך קאמ' ג"כ לשון מתנה גבי יעקב שלא שלט בו שום זוהמא. אבל לעשו שהי' טמא אין ראוי לנחל את ארץ הקדושה. וכדאי זכו' אב דיצחק שנתן לעשו במתנה את ארץ אדום הר שעיר לרשת אותו לבניו ואלה אלופי אדום. ויעקב ובניו ירדו מצרימה. הכוונה כי לשון ירד הוא לשון ממשלה לרדו' בגוים כמו (שופטים ה׳:י״ג) ירד לי בגבורי' וכדומה וגם הוא לשון ירידה. והנה תחילת ביאתם למצרי' הי' דרך ממשלה אשר שיוסף בנו הי' מושל בכל ארץ מצרים נתן להם ממשלה. וגם פרעה בראותם אמר והי' לי לשרי מקנה בארץ גושן ועליהם הי' דרך ממשלה ביד חזקה וזרוע נטוי' והכחישו שר של מצרים אמנם באמצע הי' ישראל בדרך יירדה וה' משפיל אף מרומם:

פסקה ג

ברוך שומר הבטחתו וכו' פסקא זו תמוהו מה זה עדיפות ושבח שהקב"ה שומר הבטחתו דוודאי לא איש אל ויכזב או בן אדם ויתנחם. ותו קשה מה שאמר הבטחתו לישראל ולא אמר לאברהם. דהא לישראל לא הבטיח כלום רק לאברהם בברית בין הבתרי'. וגם יש לשאול מה זה מחשב את הקץ וכי לחשבון הוא צריך. ואף יש להבין בתיבת לעשו' הוא אך למותר ומיותר ובפסוק גופא יש להבין ידוע תדע הוא מילות כפל דהל"ל תדע וכו' ותו יש לראות פסוק דכתיב ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה דהא לא היו ד' מאות שנה בעינו רק רד"ו שנה. וא"כ הל"ל כי גר יהי' זרעך ארבע מאו' שנה בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם. ועוד קשה במה שכתב וגם את הגוי הני תיבות וגם את הוא שפת יתר דהל"ל והגוי אשר יעבודו דן אנכי ועוד יתר דקדוקים. ונרא' דהא כתיב כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלקיך מייסריך ר"ל ברוגז רחם יזכור ומקיל הגזרה. והנה בברית בין הבתרים אמר הקב"ה בלשון דמשתמע על חרי אפי כי אמר גר יהי' זרעך בארץ לא להם (ראיתי בספר שזה רמז לגלות מצרים מפני שיוסף העביר העם ממקום למקום ולא הי' להם ארץ כלל. משא"כ גבי שאר מדינות. ובזה רמז שיהי' ישראל במצרי' בגלות אבל האמ' פי' ארץ לא להם ר"ל משנולד יצחק): ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה דיש לפרש שיהיו בעבדות ועינוי ארבע מאו' שנה מלבד שיהיו בארץ לא להם. כי גזרת ועבדום ועינו אות' קאי על ד' מאות שנה. ויש נמי לפרש דארבע מאות שנה קאי על ארץ לא להם דהוא מתחיל מיד שיהי' זרעיך בעולם דהיינו מלידת יצחק שביצחק יקרא לך זרע. והואיל שהקב"ה הוא גוזר ומקיים אמר לשון דמשתמע על תרי אפי והענין אם ישראל יעשו תשובה ויתפללו לה' אז יתחיל מלידת יצחק וימהר הקץ. אבל אם לאו שלא יעשו תשובה אז יהיו בעינו ועבודה כל ארבע מאות שנה. והקב"ה לא גילה הדבר כי האדם בעל הבחירה. וזהו שרמז הקב"ה לאברה' ידוע תדע כלו' בדבר זה יש שני ידיעו' היאך יפרש הגזרה של ת' שנה כמ"ש. ואמר וגם את הגוי אשר יעבודו וכו' אע"ג דצורם מכרם וגזרה היא מלפניו אפ"ה צריכין לדון. כי הואיל הגזרה לא הי' רק ד' מאו' שנה בארץ לא להם. ובמעט עבודה ועינו איזה שני' בסוף מאה האחרון מארבע מאו' היה סגי. והם לא עשו כן ועבדו בהן בעבודת הפרך רד"ו שנים לכן דן אנכי אותו גוי רמז במילת אנכי על מכת בכורות כדכתיב אנכי יוצא בתוך מצרי' והורג את בכורי מצרי'. ואמר וגם את ר"ל אפי' לא עינוי אות' בעינוי' קשי' רק ויעבודו מחויבים הם שיהי' נדונין. ואחרי כן ר"ל בין שיהי' כל ד' מאו' בעינוי או רק מקצ' שנים בעינוי עם כל זה יצאו ברכוש גדול. וזש"ה וישמע אלקים את נאקתם כלו' שעשו תשובה ויזכור אלקים את בריתות וכו' והי' מקצר בגזרה שהי' מתחיל את הארבע מאות מן לידת יצחק וקאמר את בריתו את אברה' מה שנאמר לו בברית בין הבתרים ואת יצחק שהחשבון מתחיל מלידת יצחק. ואת יעקב שאמר לו ואנכי עלה אעלה עמך והקב"ה הוא נאמן בבריתו וקים את מאמרו. וזה שיסד בעל הגדה ברוך שומר הבטחתו לישראל דייקי לישראל דהיינו ישראל סבא שנ' ויאמ' אלקי' לישראל וכו' אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה וכ' בעל הטורים עלה כתיב בה"י (ר"ל דהא קרינין עלו בחולם) רמז לאחר ה' דורות יעקב לוי קהת עמרם משה יהי' הגאולה. ברוך הוא אמר לשון נסתר כי החשבון של ארבע מאו' הי' נסתר ולא ידעו ישראל פירושו. שהקב"ה מחשב את הקץ שהי' חסר מעבודת ארבע מאות וחשב השיעבוד משנולד יצחק וזהו את הקץ ר"ל אותיות קץ החסר רומז נמי לליד' יצחק כי שרה היתה בת צ' שני' ואברהם בן ק' שנים והם אותיו' קץ וגם במדרש שכתוב בתהילם ושבועתו לישחק ובתורה יצחק וחסר ממנו מספר רד"ו כי קץ ממלא מליד' יצחק. לעשות כמו שאמ' לאברה' אבינו בברית בין הבתרי' כלו' שעשה פירו' בדברים שנאמרו לאברה' אבינו ומפרש שנ' ידוע תדע וכו' כי מרח' הקב"ה עלינו אף אם גוזר גזרה על ישראל עושה הקב"ה הגזרה על צד הקל והיא שעמדה לאבותינו וכו'. או די"ל ברוך שומר הבטחתו לישראל. נראה דקאי על ישראל אבינו דאמר לו הקב"ה אנכי ארד עמך ואנכי אעלך וקשה למה כתיב שני פעמים אנכי בקרא ונ"ל דאי' בילקוט דף מ"ח ע"ב כשירדו למצרים הי' נכנס הקב"ה למנין שבעים. וכשיצאו הי' ישראל ס' ריבוי חסר אחד ונכנס הקב"ה עמהם למנין כי לא הי' ישראל יכולין לגאול ולצא' ממצרי' עד שיהיו ס' ריבוי כמנין אותיו' התורה וגם לא הי' אפשר להתמהמה רגע אחד כדי שלא לשקוע בומאה ועשה הקב"ה חסד והשלים המנין של ס' ריבוי ומפני זה כתיב שני פעמים אנכי חד בירידה וחד בעלי' וזה כוונת המגיד ברוך שומר הבטחתו לישראל שאנכי ארד ואנכי אעלך ואמר עוד ברוך הוא בנסתר שידע שלא יתמהמהו רגע אחת בטומאת מצרים ולכך חשה את הקץ ר"ל שחישב עצמו למספר ס' ריבוי משום את הקץ שלא ישהו רגע אחת בטומאה רק להיות בקדושה ולעשות כמו שנאמר לאברהם. ועל זה קסמיך המגיד.

ארבע מאות שנה. אמנם בפ' בא אמר הכתוב מושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. וכ' רש"י דהיינו משנולד יצחק עד לידת יעקב ששים שנה. ומיעקב בעמדו לפני פרעה מאה ושלשים שנה. ומאה ועשר שנה במצרי' הרי ארבע מאות שנה ומברית בין הבתרים עד לידת יצחק הי' שלשים שנה. והקשו א"כ הי' אברהם בן שבעים שנה בשעת ברית בין הבתרים. דהא הי' בן מאה בלידת את יצחק. והא כתיב אברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ותי' תוס' בשבת דף י"א והרמב"ן בחומש ופענח רזא. דחזר אברהם לחרן ועשה שם חמשה שנים ע"ש. אמנם הרמב"ן בחומש חתר לעשות חשבון אחר ואמר דשלשים שנה היו לאחר יציאת מצרים. כי לא שלם עון האמורי. והוא נכלל בארבעים שנה שהיו במדבר ע"ש שהאריך ולא זכיתי להבין דבריו. דא"כ לכתוב תחילה ארבע מאות שנה ושלשים שנה. אף שדרך הקרא לכתוב מספר המועט תחילה. אפ"ה הכא הקרא הוי לסמוך אשר ישבו במצרים ארבע מאות שנה כי לסוף ת' שנה הי' יציאת מצרים:
וראיתי בספר מעשה ה' במאמר מעשי מצרים פרק י"ז שכ' דוודאי מברית בין הבתרים דהי' אברהם בן ע"ה שנים. וא"כ יש כ"ה שנים עד שנולד יצחק. וה' שנים שכלכל יוסף את אחיו שנ' עוד ה' שנים אשר אין חריש וכו' אינם נימנים בכלל רד"ו דאותן שנים אכלו על שולחן המלך הרי שלשים שנה ע"ש שהאריך וכ' זה כמה פעמים בספרו. ולא ידעתי לכוון דברי החכם. דהא על כורחך אותן רד"ו שנה מתחילין משעה שעמד יעקב לפני פרעה דהי' בן ק"ל שנה ובקרא כתיב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. הרי דאותן י"ז שנה בכלל רד"ו שנים ולא הי' בהם שיעבוד כלל עד שמת יוסף וכל הדור ההוא. והא דאמרינין בנדרים דף ל"ב שנשתעבדו רד"ו שנים. י"ל דלאו עבדות קאמר. רק שיעבוד לפרעה במצרים היו כמו הגרים תחת מלכות אחרת. על כן דברי רש"י ותוספות אמת:

פסקה ה

והיא שעמדה לאבותינו כלו' באשר שהשכינה עמנו בגלות כמו שנ' עמו אנכי בצרה. ולכך כח הטומאה רצה לשלוט בנו ולכלותינו בכל דור ודור אבל הקב"ה מצילינו מידם וע"ד פשוט היא אותה הבטחה דברי' בין הבתרים שהראה לו ד' מלכיו' עמדה לנו בכל דור. או שנ' והיא שעמדה לשון נקבה. כי בקרא כתי' נקבה תסובב גבר כי לא ירשו רק יו"ד אומו' והוא עישור נכסים אבל לעתיד אנו שולטים על שבעים אומות כן פירש"י. ועוד יש לפרש דקאי על הגאולה כי כל הגאולו' עד עכשיו לא הי' גאולה שלימה ומפני זה כתיב בלשון נקבה שירה אבל לעתיד יהי' גאולה שלימה לכך כתיב שירו לה' שיר חדש. ונודה לך שם שיר חדש בלשון זכר. וזהו נקבה תסובב גבר. ובאשר שגאולת מצרים לא הי' גאולה שלימה רק בלשון והיא שעמדה לאבותינו ולנו. ומפני זה בכל דור ודור עומדי' עלינו לכלותינו והקב"ה מצילינו מידם. או שנא' כמ"ש למעלה דהתשובה עשה רושם שנגאלו לאחר רד"ו שנים. ותשובה נקרא בלשון נקבה כלומ' כמו נקבה מוליד בנים כן התשובה מוליד גאולה כדאי' ביומא גדולה תשובה שמקרב' את הגאולה וזהו והיא ר"ל התשובה שעמדה לאבותינו ולנו. להציל השה מן הזאבי' שלא אחד בלבד עומד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדי' רבי' וקמי' עלינו לכלותינו אבל כשישראל צועקי' בתשובה אל ה' אז הקב"ה מצילינו מידם:

ארמי אבד אבי

פסקה ב

צא ולמד וכו' יש להבין אמאי לא אמר כן על עשו שהי' מוקדם במעשה שניחם עליו להורגו וגם שלח אליפז כדי להמיתו בבאר שבע. ונר' כי בעשו לא הי' שנאת חנם כי לק' ממנו בכורתו וגם רימה אותו בברכה אבל גבי לבן ופרע' הי' השנאה שלהם שנא' חנם או די"ל דנקט לבן הארמי הואיל דהי' הרדיפה בליל הפס' כמו שיס' הפייט הפחד' ארמי באמש לילה. והי' הנס ליל פסח כמו בפרעה אמנם הכוונה שלא תאמר דווקא ביציאת מצרים שהי' גזרה בברית בין הבתרים ולכן נמכרו ישראל ויצאו ברכוש. אבל הענין אפי' בלא גזרה האמורה השנאה כבושה עלינו בין האומות כי אין שנאה כשנא' הדת. ושנאה מקלקל השורה הלא לבן הארמי שהיו בניו של יעקב נכדיו. ואפ"ה ביקש לעקור את הכל ולכך כתיב אובד אבי ר"ל כמו שפרשי' שמחשבתו הרעה מצרפה. ובפרט שהי' מכשף גדול ורב הקוסם ומשורש נחש יצא צפע הוא בעור ובן בנו הוא בלעם ושנאה נטורה בלבו ועיין בזוה' פ' וישלח והוא נתן עצה לפרעה במצרי' והי' מן חרטומי מצרי' לכן מזכירין אותו בסיפור י"מ. והרב בעל מעשה ה' כ' כי לבן הי' דבוק מאוד בע"ז ובקש להדיחו לע"ז. ומפני זה הטעם לא צוה לבניו לקנות שבר בארם פן יסית בניו. והוכרח לפקוד שירדו מצרים. וזה הכוונה מפני שארמי אובד אבי וזה גרם לירד למצרים עכ"ד. ועוד י"ל הא דהביא לבן לסיפור י"מ דאי' בי"ח דף ע"ה ע"א תתקע"ד דורו' היו מגולגלין בצאן לבן ויעקב הביאן למצרי' ושם יתגלגלו במין האנושי ולכן היו ישראל פרים ורבים מאוד עכ"ל גלי רזיא. אי' בס' אפי רברבי כי מצות ליל פסח הוא כמו מצות ביכורים לכך מגביהין הקערה כמו תנופת הבכורים ולפי דבריו הוא הטע' שמזכירין הווידוי בכורי' בליל י"מ. ודורש בעל הגדה כל הפסוק:

פסקה ג

וירד מצרימה אנוס על פי דיבור. ולכאורה יש להבין דהא מפורש בקרא שאמר השם אל תירא מרדה מצרים אנכי ארד עמך וכו' דנ"ל דבזוהר פ' ויחי הקשה למה ירא יעקב לרדת מצרים הא ידע דצריכין בניו להיות בשעבוד מצרים ותי' דירא שמא יקברוהו שם ועו' שמא לא ירד השכינה בארץ טמאה עד שהבטיחו הקב"ה ואמר אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך ואנכי אעלך. ובס' יונת אלם תי' שהבטיחו הקב"ה שלא ימות עד שראה ס' ריבוי מיוצאי חלציו דכתיב אל תירא מרדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם. אשימך דייקי שתהא עיניו רואו' וזהו שאמר יוסף להחיו' עם רב והיו כולם בני תורה עיין בי"ר פ' ויגש. וזהו אנוס עפ"י הדיבור כלו' שהי' ניח' לו האונס משום שהדיבור הבטיחו לראו' ס' ריבוי בני תורה וזהו שאמ' הכתוב וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. ולמה לא התפלל יעקב שלא ירד למצרימה לזה מפר' הקרא ויהי שם לגוי גדול עצו' ורב מדייק ויהי ולא כתיב ויהיו שם אלא דקאי על יעקב שראה בעיניו ס' ריבוי:

ויגר שם מלמד וכו' כי דעת של יעקב שלא יהיו בשיעבוד ועינו רק דרך דירה בארץ לא להם. וגם שלא להשתקע בטומאה ח"ו. וגם לא רצה לגלות זאת לפרעה שירד כדי להיות בניו בגלות לכך אמרו לפרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדך כי כבד הרעב בארץ כנען ואוכלין הבני אד' החציר ועשה הארץ משא"כ במצרים דיש שבר והניחו צימח אדמה לבהמה כ"כ הרמב"ן בחומ' והראי' שלא ירדו להשתקע דאם היו דעתם לשבת שם הרבה שנים יותר ראוי' הי' לפזר בכל ארץ מצרי' כדי שיהי' להם רווחה ומקומו' גדולות לסחור בארץ רחבת ידים. אבל עיקר הכוונה להיות יחד כדי שבקל יהיו מכונסים לעלות מן הארץ ויהיו כולם יחד בארץ גושן ועתה ישבו (לשון עכבה כמו ותשב בקדש ברנע) נא עבדיך בארץ גושן כדי שלא יתערבו עם שאר מצרי' ועו' שארץ גושן נתן פרעה לשרה אמנו כדאי' במדר' ועו' דאי' ארץ גושן הוא רעמסס ועיין בי"ר סוף פ' ויגש. וא"כ הי' זה שתי בקשות לכך כתיב נא במקרא זה. כי על לגור בארץ כבר נתן פרעה רשו' ליוסף. אבל על ארץ גושן בקשו עכשיו. וכתי' ויאמר פרעה אל יוסף לאמ' ר"ל לכרוז בכל מלכותו אביך ואחיך באו אליך ליטול שררה כמותך ולא להשתעבד בהם ושמתם שרי מקנה על אשר לי שיהיו השבטי' שולטי' על שר המזלו' שהוא טלה כ"כ כנפי יונה והביאו י"ר סוף ויגש. ובסיבת צאן ירדו לגושן. ובסיבת צאן קחו ומשכו לכם צאן יצאו ממצרים:

פסקה ד

במתי מעט וכו' נרא' הטעם דהיו שבעים נפש. כנגד שבעי' אומו' כדי כל נפש אחד לשלו' באומה אחת ולכך שהי' שר של מצרים למעלה מכל שרי ע' אומו' וכשהיה נכבש שר של מצרים נכבשו כולם. ונר' לתת טעם הא דהיו ישראל רד"ו שני' בשיעבוד. כי היו יורדי מצרים שבעי' נפש וראוי לכל אחד להיו' בשיעבו' שלש שני' כשלא שני שכר שכיר וג"פ שבעי' הוא רד"ו. ולאחר מיתת יוסף התחיל השיעבוד נמצא שאותן ע' נפש שמת כל הדור ההוא שראוי להיות בשיעבוד. לכך הוטל אלו רד"ו שנים על בניהם תחת אבותם יהיו בניהם והם נטלו שכר מצרים:

פסקה ה

ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינן שם. אית' במדר' שלא שינוי את לשונ' ובגדיה'. ולענ"ד הכוונה שהיו מצויינן בקלסתר פנים הבנים דומה לאביהם כמ"ש השל"ה כל הבנים שנולדו בשיעבוד מצרים היו בצורתן ממש דומה לאבותם שלא יאמרו אם מצרים שלטו בגופן בוודאי שלטו גם בנשותיהן וכו' ודוגמא לדבר אברהם הוליד את יצחק ע"ש. ובזה יובן רבבה כצמח השדה נתתיך שילדו בשדות ובאו עדרים עדרים לבותיהם. ואעפ"י שהי' הדבר על פי נס שהכירו את אבותם אפ"ה יש חשש מלצני הדור שיאמרו שיש תערובות בנים ונושא את אחותו. אמנם מצד קלסתר פנים שדומין הבנים לאביהם אז ליכא חשש עוד בדבר זה הנכון:

ועצום כמו שנ' וכו' ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם. הכוונה קודם הגזרה של פרישות דרך ארץ היו מזדווגין ומולידין בפרהסיא והי' כל הארץ מלא מבנים קטנים ויולדות ששה בכרס אחד וברבה אית' חד דעה שהיו יולדות שני' עשר בכרס אחד ע"ש הדרש. ואפש' דמזו אמרו זה אלי ואנוהו כי זה גמ' י"ב. וכל זה ראה יעקב אבינו. ואעפ"י לפי דרך הטבע שתאומי' המה חלושי כח ואינם גדולים בטבעם וגם הנשים אם תלדי רק אחד כ"ד חודש אבריה מתפרקים ומכ"ש אם ששה בכרס אחד ובפרט בהנקת ביניהם הרבים. עם כל זה הי' דרך נס שהי' האם והבנים בתכלית העצום וזה כפל הלשון ויעצמו במאוד מאוד על אמותם ועל הבנים. ותמלא הארץ אותם כלו' בחוצות שלא הי' להם צער גידול בנים שהיו הבנים קל במרוצתם והולכין מיד על רגליהם:

פסקה ו

ורב כמו שנאמר וכו' נר' דקשה לבעל הגדה למה הקדים עצום ואח"כ ורב. הלא מצינו בקרא שאמר פרעה רב ועצום ממנו (שמות א' ח') וכן עם רב ועצום (יואל ב' ב') אלא וודאי לדרשא דהאי ורב הוא לשון רבבה כצמח השדה כדאי' בסוטה דף י"א דרש ר"ע בשכר נשים צדקניות נגאלו שבאו לשאב מים והקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהם ושואב' מחצה מים ומחצה דגים. ובאו' ושופתו' שתי קדרות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אותן לבעליהן לשדה ומחיצו' אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקי' אותם ונזקקות להם בין שפתים וכו' וכיון שמתעברות באו לבתיהן וכיון שהגיע זמן מולידיהון הולכו' ויולדת בשדה תחת התפוח וכו' והקב"ה שלח מלאך מן השמי' ומנקר אות' ומשפר אותם כחיה זו שמשפרת את הוולד וכו' ונותן להם שני עיגולים אחד של דבש ואחד של שמן וכו' וכיון שמכירי' בהן המצרים באים עליה להורגם. ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ומביאים שוורים וחורשים על גבם שנ' על גבי חרשו חורשים ולאחר שהלכו מבצבצים ויוצאי' כעשב השדה שפ' רבבה כצמח השדה נתתיך ולאחר שמגדלים באו עדרים עדרים אל ביתיהם שנ' ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדים אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרי'. וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחילה שנ' זה אלי ואנויהו עכ"ל הגמ' והאי אל תקרי עיין מהרש"א שדחה בזה ונר' דאי הפירש כפשוטי לשון קישוט כלי כסף וזהב ושמלו'. קשה הא כתי' ואת ערו' וערי' אלא ש"מ דנקר' עדרי עדרי' והי' הקישוט שהיו מכירים הבני' את האבו' ואבות מכירים הבני' וכמ"ש למעלה וזהו הקישוט שלא מזנות הנשים במצרים. וזהו עדי לבנים ועדיים לאיש ואשתו. וזהו שרמז עצום ורב. וכן הא דכתי' גבי משה ואעשה אותך לגוי עצו' ורב (דברים ט' ט"ו) גם לזה יש דרש דקאי על בני משה שהם אחורי נהר סמבטיון וכמ"ש בתרגום יונתן בפ' כי תשא אשר אני עושה עמך ע"ש באריכות. במדרש חזית על פסוק אחזו לנו שועלים כמה תינוקות השליכו ליאור עשרת אלפים שנ' רבבה כצמח השדה ר"ל אמר ס' ריבוי שנ' ו' מאו' אלף רגלי אשר אנכי בקרבו עכ"ל ונלע"ד הא דמייתי' הפסוק רבבה וכו' עפ"י מה דאי' בפרקי ר"א פרק ל"ב כל הילדים שהשליכו ביאור והי' היאור פלטם אותם במדבר ע"ש וזהו רבבה כצמח השדה וכו' ונכון:

תוכן העניינים

מרבה לספר על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה