אור ברסלב
מראה יחזקאל (חולין) פרק השוחט › דף מ:

מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר

פרק השוחט · דף מ:

דף מ.

ברש"י ד"ה מחתך בעפר כו' אע"ג דאמרינן בפרקין שחט סימן אחד בחוץ עכ"ל והקשה המהרש"א וי"לד לפמ"ש התוס' התם לפי' הקונטרס דההיא דשחט סימן אחד בחוץ בעוף קדשים קמיירי דהיינו עולת עוף מאי קושי' וכו' ותירוציו דחוקים ויש לתרץ קושית המהרש"א אפי' לפירוש הראשון שבקונטריס דהא בל"ה י"לד על קושית רש"י ואע"ג וכו' דמה מקשה רש"י דלמא המקשה נתכווין תיכף על קושי' ב' וה"פ ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אוסרה ובודאי סימן אחד לאו דוקא אלא אפי' כל דהוא כדפריך אח"כ וא"כ אע"פ דשחוטי חוץ חל בגמר סימן אחד אעפ"כ הוי מחתך בעפר דהא ע"א חל תיכף על כל דהוא וצ"ל דקושית רש"י הוא לפי המסקנא דמתרץ רב פפא הכא בחטאת עוף עסקינן וכגון שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו ומש"ה נקיט דוקא חטאת ע"ז קשה למה תני דוקא חטאת הא בעולת עוף נמי איכא לאשכוחי' כה"ג שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דהא בעולת עוף נמי חייב כששחט סימן אחד בחוץ משום שעשה בה מעשה חטאת עוף בחוץ א"ו דרב פפא ס"ל דאינו חייב בחוץ על עולות עוף אלא כששחט ב' סימנין וזהו שהקשה רש"י הא אמרינן לעיל אליבא דכ"ע אפי' לרבא דחייב בעולת עוף כששחט סימן אחד בחוץ ע"ז מתרץ רש"י דכי אמרינן סימן אחד מחייב בעולת עוף הני מילי היכי דגמר השחיטה בעודה קדשים דאיגלאי מילתא דבסימן קמא שחיטת חוץ הוי אבל לענין ע"א ס"ל לכ"ע דחיתוך עפרא בעלמא הוא ואזי מתורץ קושית המהרש"א דהא אליבא דרב פפא מוכח מדנקיט חטאת דאינו חייב בעולת עוף על שחיטת סימן אחד בחוץ וכתב רש"י וטעמא דהתם משום דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף וכתב המהרש"א אין זה מדוקדק דהא אפי' למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף אמרינן התם דחייב אסימן אחד בחוץ שהרי עשה בה בהמעשה חטאת עוף בחוץ עכ"ל ואפשר ליישב ולומר דמש"ה כתב רש"י זאת משום דקושית רש"י ואע"ג וכו' הוא אליבא דכ"ע אפי' אליבא דרבא כנ"ל ומ"ש המהרש"א דאפי' למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף אמרינן התם דחייב אסימן אחד בחוץ הוא אליבא דרב יוסף אבל רבא קאמר דתלוי בהך פלוגתא דלמאן דאמר דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף וחייב בעולת עוף בסימן אחד בחוץ אבל למאן דאמר אינו לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב וא"כ שפיר כתב רש"י אליבא דרבא וטעמא דהתם דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף דאזי צריך לחלק הכי דשאני התם דגמר לשחיטה בעודה קדשים אבל למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף אליבא דרבא א"צ לזה דבלא"ה לק"מ ליתני בעולת עוף דהא בעי שני סימנין וק"ל:

תוס' ד"ה לא הוי חטאת תיובתא כו' תימא לפי' ראשון שבקונטריס כו' עכ"ל ואפשר ליישב ולומר דלפי' הראשון קושית הגמ' מאי אריא חטאת וכו' אי אתיא הברייתא כרבנן דס"ל דשום זבח לא חשיב שלו אבל לעולם מצ"ל אי לאו דאמר רב הונא סימן אחד הוה מצינו למטעי דמה מעשה מעשה רבה ונקיט חטאת דזהו אליבא דכ"ע אפי' לרי"הג משא"כ זבח דחשיב אינו שלו זהו דוקא לרבנן ובפלוגתא לא מיירי תנא דברייתא וק"ל:

בא"ד שמא יש לומר דהא דנקיט חטאת וכו' וכתב המהרש"א וז"ל אבל לא ניחא להו לבעלי התוס' למימר ריש לומר דהאי מעשה מעשה רבה ונקיט חטאת עוף משום דבכל קרבנות הוו כדידי' ע"ש פי' כתירוץ דרב נחמן דבין חטאת ואשם ועולה דבאים לכפרה חשיבו כשלו ושלמים ושאר קדשים קלים דידיה נינהו וצריך לפרש דברי המהרש"א הכי דבמימרא קמא דרב פפא אי לאו דאמר רב הונא סימן אחד הוה אמינא מאי מעשה מעשה רבה וכל הקרבנות חשיבו כדידי' ובמימרא ב' דרב פפא דאי לאו דאמר רב הונא בהמת חברו לא הוה חטאת תיובתא מ"ט דידי' מצי אסיר דחברי' לא מצי אסיר דאזי הוה אמרינן דאפי' חטאת לא חשיב כדידי' דהא קאמר דחברי' לא מצי אסיר ויש ליישב קושית המהרש"א דמשום הכי לא תירצו הכי משום דבכל קרבנות הוה כדידי' דהא כתב המהרש"א ודע דתמיהת התוס' תפול נמי באידך מימרא דרב פפא וכו' ע"ש וא"כ מש"ה לא מתרצו הכי דה"א דבכל הקרבנות חשיבא כדידי' דהא במימרא ב' דר"פ קאמר ר"פ בהדי' דה"א דחברי' לא מצי אסיר דאזי מקרי חטאת אינו שלו וה"ה אינך דאתי לכפרה ואזי הוי קושית התוס' במ"ע מש"ה מתרצו התוס' תירוצם דאזי מתורץ קושיתם ג"כ במימרא ב' דרב פפא ודוק:

גמ' רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו פי' רש"י אפי' בגמר מעשה ואית דמפרשי במעשה כל דהוא ולא היא דא"כ לא הוי מנסך תיובתא דהא מעשה גמור הוא וכו' ע"ש תו קשיא לשיטת אית דמפרשי קושי' ב' של המהרש"א מה שהקשה בתוס' ד"ה לא הוי חטאת תיובתא עיין במהרש"א ד"ה ושמא יש לומר כו' ואפשר ליישב קושית רש"י וקושית מהרש"א הכי לפי מה שכתבו התוס' בד"ה לפני ע"א וז"ל לפני ע"א לאו דוקא דשלא בפני ע"א נמי מתסרא והא דנקט הכא לפני ע"א אורחי' דמלתא נקיט אי כמי כיון דלפני ע"א הוא מסתמא לשם ע"א מתכווין אע"פ שלא פירש וכגון שהוא ישראל מומר וכתב המהרש"א וז"ל וצ"ל דהאי תירוצא למאי דמשני לר"כ דההיא דשנים אוחזין כו' דמנסך דאיירי דאית לי' שותפת בגווי' אבל לאידך אוקימתא דאיירי במומר דמודה א"כ במומר ע"כ דרב הונא לא איירי הכא במומר דא"כ לא הוי ר"נ פליג עלי' לפ"ז מצ"ל דב' לשונות של רש"י הנ"ל לפי מסקנות הגמ' דפי' ראשון של רש"י כראה לו תירוץ א' של התוס' הנ"ל והאית דמפרשי נראה להם דוחק תירוץ א' של התוס' אלא סוברים כתי' ב' של התוס' דמיירי רב הונא במומר ואזי קשיא להו קושית המהרש"א הא לפי המסקנא מיירי ר"נ ג"כ במומר וא"כ במאי קמפלגי תו קשיא להו קושית התוס' ד"ה ה"נ בישראל מומר שכתבו להנך אמוראי הו"מ למימר בהנזקין מנסך היינו שנגע בו מש"ה מפרשו דברי ר"כ לפי המסקנא דמודה ר"נ במומר ופליגי רב נחמן ורב הונא בהא דרב הונא ס"ל דמומר אוסר דבר שאינו שלו במעשה כל דהוא אבל בדברי רב נחמן הפי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' מומר והיינו במעשה כל דהוא אבל במעשה רבה כגון האי דמנסך אוסר מומר אבל למאי דס"ד של המקשה דלא ידע דמודה ר"נ במומר נראה לו להמקשה דהפי' בדברי ר"נ כפשוטו דנקיט סתמא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דלגמרי אין אוסר דבר שאינו שלו אפי' במעשה רבה לפ"ז מתורץ קושית התוס' הנ"ל ד"ה והכי נמי בישראל מומר דלא מצי למימר מנסך היינו שנגע בו דבמומר צריך מעשה רבה ולא נגיעה בעלמא בדבר שאינו שלו ודוק:

הנה בש"ע סימן ד' ס"ד פסק המחבר ישראל ששחט בהמת חברו לע"ז לא אסרה שוודאי לא כוון אלא לצערו ע"ז כתב הט"ז ס"ק ד' לא אסרה כתב הר"ן איכא למ"ד דבאכילה אסורה ואפי' השוחט בהמת חברו לשם הרים כו' דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה והוי' כלא נשחטה ומתה מאלי' עכ"ל והקשה הט"ז ותימה על הב"י ורמ"א שלא הביאו זה ורש"ל פרק ב' דחולין סימן כ"ב הביאו ומו"ח ז"ל הקשה על הר"ן בזה דא"כ מאי פריך תלמודא למאן דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהאי דב' אוחזין בסכין דשחיטתו פסולה מאי קושי' הא פסולה תנן אבל לא אסור בהנאה כו' וכתב הט"ז ע"ז ואגב חורפא לא עיין בזה דהא עיקר הטעם איסור אכילה להר"ן משום דנסתלקה מעשה שחיטתו והוה באלו לא עשה בה מידי וזה לא שייך אלא ביחיד השוחט משא"כ בשנים אוחזין בסכין כו' אע"פ שתאמר שאותו ששחט לשם פסול נסתלקה מעשה שלו וכאלו לא הי' כאן מ"מ אין כאן נבלה שהרי יש כאן השני ששחט לשם דבר כשר ע"ש והנה דברי הט"ז קשין להולמן וכמ"ש ג"כ הנק"הכ והתבואות שור כתב בסימן ד' ס"ק י"ד דאליבא דיש"ש יפה תירץ הט"ז דהיש"ש לשיטתו דס"ל דכשר ופסול אוחזין בסכין אחד דכשרה משא"כ דעת הש"ע ע"ש ולפענ"ד אינו עולה יפה אפי' לדעת היש"ש דהא לעיל סימן ב' ס"ק למד ד"ה הו' ישראל ופסול כו' כתב הש"ך ובא"ז והג"א ריש פרק קמא דחולין מכשירין וכן פסק מהרש"ל שם סימן ש' וכתב דלא דמי לדלקמן סימן ה' שנים שאוחזין בסכין ואחד שוחט לשם דבר פסול שפסול דהתם מחשבת השוחט פסלה אבל הכא בסתם נכרי או מומר דלא אסור אלא משום דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו דיו בזה וכשר הרי ס"ל למהרש"ל דהיכי דפוסל מחשבת השוחט דפסולה משום דבכה"ג דפוסל מחשבת השוחט לא הוי שחיטה כלל אלא הוי כמתה מאלי' וא"כ קושית הב"ח במ"ע דמאי פריך הגמ' מב' אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר ששחיטתו פסולה הא מהאי טעמא שחיטתו פסולה דאסורה באכילה משום דמחשבת השוחט לשם אחד מכל אלו פוסלה דלא מקרי שחיטה כלל אלא כמתה מאלי' אבל לעולם מותרת בהנאה ומש"ה שפיר השמיט הש"ע דברי הר"ן ז"ל וק"ל:

תוכן העניינים

מראה יחזקאל (חולין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה