אור ברסלב

מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר

פרק השוחט

מה שחדשתי בע"ה בפוסקים

דף כז.

מתני' ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין והנה דעת התוס' דבדיעבד אם צלאו כולו כא' שרי לר"י אבל דעת רוב הפוסקים דאף בדיעבד אסור:

וכ"כ הרשב"א במתני' ד"ה השוחט וז"ל א"נ אינה כשירה ממש קאמר דכיון שצלאו או בשלו כולו כא' בלא חתיכת אבר אבר לר"י וודאי אסור אפי' דיעבד ולכאורה קשי' להרשב"א וסייעתו קושית התוס' הלא ממה שתירץ ר"פ רישא בחולין מהכא מוכת דמותר בדיעבד אבל נראה דלק"מ ואדרבה דברי הרשב"א מוכרחין דכבר הרגישו בתוס' במה שיש מהקושי' מהתוספתא דקתני ר"י פוסל וכתבו דלשון פוסל לאו דוקא והוא דוחק וכמ"ש הרא"ש דלשון פוסל השנוי בשחיטה היינו פוסל מעתה ואין לו תקנה א"ו מדקתני בתוספתא לשון פוסל ובמתני' קתני עד שישחוט דמשמע לכתחילה ולא קתני פוסל ש"מ דבתוספתא איירי כשצלאו כולו כא' מהכא במתני' איירי כשרוצה לנתחו אבר אבר ואעפ"כ ס"ל לר"י דצריך לכתחילה לשחוט הוורידין דדלמא ממליך עלי' לצלותו כולו כא' וא"כ מוכח ממתני' מדלא קתני ר"י פוסל כמו בתוספתא דפליגי כשאינו צולאו כולו כא' ובלכתחילה דלר"י צריך לכתחילה לשחוט וורידין אע"פ שרצה לנתחו אבר אבר ולרבנן א"צ ודברי הרשב"א א"ש דלק"מ קושית התוס' דשפיר הוכיח ר"פ דהא מוכח כנ"ל דמתני' איירי כשאינו צולאו כולו כא' ופליגי רק בלכתחילה וסברי רבנן דאפי' לכתחילה מותר ויש להוכיח עוד כדברי הרשב"א דהנה אח"ז בד"ה השוחט דיעבד אין לכתחילה לא כתב עוד הרשב"א וז"ל דאי משום וורידין ולאפוקי מר"י הא לרבנן אפי' לכתחילה א"צ חתיכת וורידין וכו' א"נ דאפי' ר"י לא קאמר אלא בעוף אבל בבהמה לא וכן כתבו התוס' ויש להקשות ע"ז דמנ"ל להמקשה להקשות דלמא איירי מתני' כשצלאו כולו כא' ופליגי בדיעבד ורבנן מודו דבכה"ג צריך לכתחילה לשחוט הוורידין וכמ"ש התוס' להוכיח מר"פ וכשרצונו לצלותו כולו כא' אין חילוק בין עוף לבהמה וצריך ג"כ בבהמה לשחוט לכתחילה הוורידין אפי' לרבנן ושפיר קתני השוחט דיעבד בבהמה דלכתחילה בעינן וורידין א"ו דהמקשה הוכיח מדלא קתני ר"י פוסל כמו בתוספתא דמתני' לא מיירי כשצלתו כולו בא' ואין להקשות דא"כ ל"ל לר"פ להוכיח דרישא בחולין מכח דהוא עצמו לדם הוא צריך הו"ל להוכיח בלא"ה דאי מיירי רישא בקדשים מסתמא מיירי בכל הקדשים אפי' בפסח ואזי תקשי דהו"ל לר"י למימר דפוסל כשלא שחט הוורידין משום דנצלה כולו כא' כדאיתא בפרק כיצד צולין ז"א דנקיט ר"י עד שישחוט משום רוב קדשים שאינן נצלן כא' וק"ל:

תוס' ד"ה ותו שהיי' דרסה וחלדה וכו' ובקונטריס הגיה ותו וקשה לפירושו דאי הש"ס קאמר לה ומסיק דקרא אתא דלא לשווי גיסטרא וכן בסמוך גבי קרא דוזבחת וכו' ל"ל תרי קראי להכי ויש לתרץ קושי' התוס' לפמ"ש הרשב"א בד"ה ה"ג וז"ל פי' דלא לשווי' גיסטרא שלא יחתוך המפרקת אפי' דרך הולכה והובאה משום דלדם הוא צריך דהאי קרא בקדשים כתיב ואי שובר המפרקת מבליע דם באברים כדאמרינן לקמן ולספרים דגרסי בדרב יימר כמי וקרא למאי אתא דלא לשווי' גיסטרא אע"ג דהאי קרא בחולין קאמשתעי התם נמי ה"ק דלא לשווי' גיסטרא כדי שלא יבלע דם באברים דהו"ל דם האברים שפירש ממקומו ונבלע במקום אחר וכדאיתא נמי לקמן עכ"ל ע"ש. לפ"ז מ"ל דא"ש דברי רש"י דמ"ש רש"י שלא יחתוך המפרקת לשנים מ"ל נמי מהאי טעמא של הרשב"א משום דמבליע דם באברים ושפיר איצטריך תרי קראי חד בקדשים וחד בחולין ואין להקשות דקרא בקדשים ל"ל דאם בחולין אסור מכ"ש בקדשים דאסור ז"א דהא האי קרא ושחט את בן הבקר גבי עולה כתיב ושפיר איצטריך לי' לקרא דאי מקרא דחולין ה"א דווקא בקדשים הנאכלין אסור אבל בעולה דאינו נאכל ה"א דלא איכפת לן מידי אם מבליע דם דהא איסור דם בלא"ה הותר מכללו לגבוה ולא שייך בי' ממשקה ישראל כדאיתא לקמן דף צ' ע"ב דקאמר ורבי מידי דהוה אחלב ודם ורבנן מצותן בכך שאני. מש"ה איצטריך קרא דושחט גבי עולה דאפילו בעולה אסור וק"ל:

רש"י בד"ה מניין לרבות בכלל עריכה וכו' כתב המהרש"א וז"ל דא"כ בלא דרשה דהכא הו"ל לאוכחי שכבר הותז וכו' ומוהקטיר הכהן את הכל כדילפינן לי' במס' זבחים עכ"ל ודבריו תמוהין דהא לא ילפינן שם מוהקטיר אלא גידין ועצמות וכו' וכמ"ש המהר"ם אבל הקרנים יכולין להיות מחוברין אף לאחר הפשט ולא מוכח כלל קרנים בהדי' מקרא דהא איצטריך קרא לגידין ועצמות וטלפין. ואולי דכוונת המהרש"א כמ"ש הרשב"א דילפינן צמר ושער מאת וק"ל:

תוס' בד"ה מדקאמר את הראש שכבר הותז אבל אכתי לא ידעינן אי מן הצואר אי מן העורף וי"לד לדבריהם איך נקט ר"ח בלשונו מניין לשחיטה שהיא מן הצואר הא אכתי לא ידעינן אי מן הצואר אי מן העורף. וי"ל דר"ח כמי אקרא דושחט סמיך וכמ"ש רש"י לקמן אליבא דת"ק דר"א ע"ב ד"ה מה בהמה בשחיטה ע"ש דקרא דושחט פי' ממקום ששחט חטהו אך אכתי מ"ל דקרא דושחט אתי למעוטי רק מן העורף אבל עדיין י"ל מזנבו שהוא ג"כ שח ותירוץ הגמ' שח מכלל שזקוף בעינן לא נראה לר"ח ומש"ה יליף מאת הראש שכבר הותז דמזה מוכח שפיר דדוקא מן הצואר השחיטה וק"ל:

גמ' ה"ק מנין לרבות את הראש שכבר הותז ת"ל את הראש ואת הפדר ויש להקשות דהול"ל חסורי מחסרא וכו' דהא התנא דברייתא מסיים קרא אחר את ראשו ואת פדרו וי"ל ע"פ תירוץ התוס' לקמן ד"ה ופדר קמא למאי אתא שכתבו דאי לא כתיב אלא חד ראש לא הוי דרשינן מיני' שכבר הותז אלא הוי דרשינן שחופה וכו' אבל השתא מיתורא דראש שני אשמועינן וכו' לפ"ז א"ש וה"פ ת"ל את הראש ואת הפדר מה שהתחיל אך תקשי מנ"ל דלמא אתי לאורוי שחופה לזה מסיים ת"ל את ראשו ואת פדרו:

ואזי תקשי נהי דאיצטריך את פדרו להיות קודם לכל האברים עכ"פ את ראשו מיותר דהא מדחופהו מוכח דראש נמי קודם א"ו מיתורא דראש שני מוכח שכבר הותז וק"ל:

דף כז:

תוס' בד"ה ופדר קמא למאי אתא מה שמקשינן לכתוב חד ראש ותרי פדר וכו' והכה כמו כן יש להקשות להיפוך לכתוב תרי ראש וחד פדר ועיין בתוס' יומא דף כ"ה ע"ב ד"ה נותן פדר על בית השחיטה וא"ת מהאי קרא תיפוק לן שהפדר קודם לכל הנתחים דכיון שהראש קודם פדר שעליו נמי קודם פי' ול"ל פדר ב'. ואפשר לתרץ קושי' התוס' ביומא דאי לא הוי כתיב אלא את ראשו וערך הוי מוקמינן הך ראשו שיהי' בכלל עריכה והוי דרשינן מיני' את הראש שכבר הותז אבל לא הוי ידעינן דראש ופדר קודמין לכל האברים ואדרבה הוי מצינן למטעי ולומר איפכא מדכתב קרא דוערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים ואח"כ את הראש ואת הפדר דה"ל למכתב הראש ואת הפדר תחלה א"ו דאתי לאורויי שכל הנתחין קודמין לראש ופדר ואזי לא הוי ידעינן נמי שחופה הפדר על בית השחיטה דהא איצטריך את הראש ואת הפדר לאורויי שיהיו באחרונה והא דכתיב באידך קרא ראשו קודם לוערך הטעם דסדר עבודה הכי דהא ראש אתי לאורויי הראש שכבר הותז דהוא השחיטה והרי השחיטה קודם העריכה אבל לעולם הנתחין קודמין לראש ופדר אבל השתא דכתיב את פדרו סמך לוערך דמפדרו לא מצי למדרש אלא הך דרשא דפדר קודם לכל האברים ואזי ליכא למימר ששאר נתחים קודמין להם אלא ע"כ דהאי קרא וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר אתי לאורויי הכי דהראש אתי לאורויי שכבר הותז ואת הפדר אתי לאורויי שחופה הפדר על בית השחיטה ומוכח ג"כ דהראש קודם מכח דהפדר קודם שחופה הראש ואין להקשות דאכתי כמי נימא דילמא קרא דאת ראשו ופדרו אתיא לאורויי שחופה על בית השחיטה וראש ופדר קמא שיהיו מאוחרין להנתחים ז"א דא"כ פדר קמא ל"ל דהא מדחופה ידעינן נמי דפדר ג"כ מאוחר. דאין לומר דאי הוי כתיב ראש לחוד הוי מוקמינן למדרש ראש שכבר הותז ז"א דאעפ"כ הוי ידעינן דראש מאוחר מדלא כתיב את הראש בתחילה א"ו דפדר קמא אתי לאורויי חופה ואת פדרו אתי לאורויי שיהא הראש והפדר קודמין לכל הנתחים ולפ"ז אתי שפיר נמי דהתנא מסיים במאי דלא פתח דהתחיל בקרא דאת הראש ואת הפדר ומסיים ת"ל את ראשו ואת פדרו וערך. דה"פ דהקשה ולמה יצאו וע"ז קאמר דאין לומר לאורויי שיהיו ראש ופדר מאוחרין לכל הנתחים דהא ת"ל את ראשו ואת פדרו וערך דמוכח מהך קרא דראש ופדר קודמין לכל הנתחים א"ו דהך קרא את הראש ואת הפדר קמא הראש אתי לאורויי שכבר הותז ואת הפדר אתי לאורויי שחופה וכו' וכנ"ל ודוק:

גמ' ור"א האי זאת מאי עביד לי' והא דלא פריך נמי את"ק דר"א האי ראשו מאי עביד לי' משום דנ"ל להמקשה אע"פ דלא הזכיר הת"ק קרא דראשו אעפ"כ סמיך אהך קרא דהא איצטריך ראשו דלא נילף איפכא בהמה מעוף שיהי' ממול עורף כמליקת עוף דהא אין היקש למחצה וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ג ד"ה פרה דסמכי' אקרא דראשו דפרה אינה ממול עורף:

דף כח.

רש"י בד"ה מאן תנא דלעיל דקתני נוחרו או עוקרו והקשה המהרש"א דאין זו מכרעת דהא דחינן לה דאיכא לאוקמא בחי' אבל הך דמלק בסכין וכו' הוי לי' למנקיט דההוא ודאי מכרעת וכו' וי"ל עפמ"ש הרשב"א בד"ה נוחרו או עוקרו וז"ל פי' משום דתנא לי' בלשון זכר ואי בחי' הו"ל למתני נוחרה או עוקרה ואהדר לי' לא בחי' ולשון נוחרו לא קפיד עכ"ל ע"ש ולפ"ז מצ"ל דתירוץ הגמ' הלז נראה לו לרש"י דיחוי בעלמא והוא רק למאי דס"ד אבל לפי מאי שתי' הגמ' הוא דאמר כי האי תנא למה נדחק לומר דהלשון אינו מדוקדק הא מצ"ל דהוא סבר כי האי תנא בוודאי דדייקינן הלשון נוחרו כדעת המקשה ומוקמינן להברייתא דהשוחט וצריך לדם כהך תנא דפליג אר"א הקפר והך דמלק בסכין לא רצה למנקט דס"ל דזה אינה מוכרעת דהומ"ל כקושית תוס' ד"ה תהני ליה סכין הך פירכא ליתא לר"י וכו' ומשום הך קושי' לא הוי צריך לתרץ הוא דאמר כי האי תנא דבלא"ה הך דמלק בסכין מצי אתיא כר"י רק מכח הברייתא דנוחרו או עוקרו משני הגמ' הוא דאמר כי האי תנא ולהכי שפיר מפרש רש"י מאן תנא דלעיל דקתני נוחרו או עוקרו:

גמ' הרי זה בא ללמד ולמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי מוקדשין וי"לד למה כתב הלשון בתורה להיפוך אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו דמשמע שבא ללמד מה למדנו מצבי ואיל ואפשר ליישב הכי דהנה על קרא דוזבחת וכו' מצינו למדחי כמ"ש רש"י לעיל דף י"ז ד"ה בשר נחירה לא אשתרי כלל אליבא דר"י דאורחי' דקרא למכתב זביחה באכילת בשר וא"כ מנא לן דפסולי המוקדשין עצמן בשחיטה אך מ"ל הכי דהא אע"ג דר"ע ס"ל דבשר נחירה מישתרי אעפ"כ מודה דבקדשים הי' צריך בכל עת שחיטה מדכתיב ושחט וכו' כדמתרץ הגמ' לעיל דף י"ז קדשים שאני וכמו כן מצינו למימר לר"א הקפר דיליף דפסולי מוקדשין בשחיטה מקרא דושחט דהא פסולי מוקדשין בכלל קדשים הם אך מצינו למדחי דזה אינו דדוקא בקדשים דחזיא להקרבה ס"ל לר"ע דאע"ג דבשר נחירה הי' מותר אעפ"כ קדשים אלו הי' צריכין שחיטה אבל בפסולי מוקדשין שהם בעלי מומין שנפדו דלא חזו להקרבה מצ"ל דאינן בכלל קדשים דפקע לגמרי שם קדשים מהם ואזי מותרין בנחירה וכמו שכתבו התוס' דף י"ז הנ"ל ד"ה לר"ע דהו"ל לאוקמי קרא דהיתר נחירה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה אמנם מצ"ל דמוכח ממס' מכות דפסולי מוקדשין הוי בכלל שאר קדשים דאיתא במס' מכות דף כ"ב ע"א אמר ר"י המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב ב' גופין חולין וקדשים וכתבו התוס' שם ד"ה שהרי גוף אחד וז"ל ור"ת פי' בע"א כמין חומר דכתיב בי' כצבי וכאיל שהן ב' מינים מזה מוכח דפסולי מוקדשין מקרי נמי קדשים והתוס' הוכיחו משם ובבכורות דף ל"ג כפי' ר"ת לפ"ז מיושב שפיר הדקדוק הנ"ל וה"פ הרי זה בא ללמד צבי ואיל על פסולי מוקדשין דעדיין מקרי קדשים ואזי דפסולי מוקדשין עדיין מקרי קדשים בוודאי צריכין שחיטה כמו שאר קדשים כדמתרץ לעיל אליבא דר"ע מקרא דושחט ואח"כ נמצא למד צבי ואיל מפסולי מוקדשין דצבי ואיל נמי בשחיטה כמו בפסולי מוקדשין וק"ל:

תוס' ד"ה אתא כי ממסמס קועי דמא וה"רר אלחנן הקשה וכו' ונראה שיש חולה שיאדים כמו דרוסה וכו' והקשה המהרש"א וז"ל אבל לא ידענא למה להו למימר הכי שיש שום חולי כו' הא למיעוטא דרוסת גופה איכא למיחש דאין לו בדיקה מבחוץ עכ"ל ואפשר ליישב הכי דהא הגמ' רוצה להוכיח מדר' מאיר דהיכא דלא אפשר שאני משום דא"כ היכא אכיל בשרא דע"ז ליכא לתרץ כתי' הראשונים דאיכא לאשכוחי' בשום גוונא מה"ט מיאנו התוס' לפרש דקושית הגמ' היכא אכיל בשרא משום דהא איכא למיחש למיעוט דרוסת דע"ז מצינו למדחי דאיכא נמי לאשכוחי' שום גוונא דליכא למיחש לדרוסה כגון שמשמרין את הוולד תיכף ביציאתו מרחם בחדר אחד הבדוק יפה וליכא בו שום נקב שיכול הדורס ליכנס דרך הנקב להחדר וכדאיתא בע"א דף כ"ז דקאמר התם לר"א דאית לי' עובר ירך אמו דהיו משמרין אותה משעה שנוצרה ע"ש ואזי א"ש דמש"ה הוצרכו התוס' לומר שיש שום חולי וכו' דע"ז ליכא לתרץ דאיכא לאשכוחי' בשום גוונא וחזי הוכיח הגמ' שפיר וק"ל:

בא"ד א"נ ה"פ וכי תימא דלא אכיל בלא בדיקה וכו' ויש להקשות לפ"ז ולדברי תוס' לעיל דף י"ב ד"ה פסח וקדשים מא"ל דלמה הוצרכו התוס' לדחוק ולתרץ על זה שכתבו ומבשר תאוה לא פריך משום דנראה דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטי אלא מדרבנן וכו' ע"ש הוי להו לתרץ בפשיטות דממה שהותרה התורה בשר תאוה לא הו"מ להקשות דמצינו לתרץ דאין ה"נ דלא התירה התורה בלא בדיקה אבל מפסח שמחויב לאכול וכמו כן קדשים הנאכלין פריך שפיר ויש לדחוק וליישב הכי דהנה בלא"ה י"לד על דברי התוס' מבשר תאוה לא פריך דמה נרוויח בזה אם הוי פריך מבשר תאוה וצ"ל הכי משום דעל הקושי' ר"מ היכי אכיל בשרא הוי מצינו למדחי דלמא באמת לא אכיל ר"מ בשר כלל מש"ה פריך מפסח וכו' דמחויב מן התורה לאכול ואזי קושית התוס' הכי דהוי לי' למפרך תיכף מבשר תאוה דאעפ"כ דאיכא למדחי נמי אבשר תאוה הך וכי תימא ה"נ דלא אכיל בלא בדיקה אעפ"כ הו"ל להקשות טפי בתחילה במקום הך קושי' ר"מ היכא אכיל בשרא הו"ל למפרך הך קושי' איך התירה התורה בשר תאוה לר"מ דע"ז לא הוה מצינו למדחי דלמא לא אכיל ר"מ בשר כלל אבל הקושי' דר"מ היכא אכיל בשרא שפיר מצינו למדחי דלמא לא אכיל כלל בשר וק"ל:

דף כח:

תוס' ד"ה רב אמר מחצה על מחצה כרוב כתבו וז"ל ובפ' אלו טריפות גבי פסוקת הגרגרת דאתא לקמי' דרב ובדקי' ברוב עובי' וכו' וי"ל הא רבא משני לקמן דף ב"ט דשאני לענין טריפה דבעינן רוב הנראה לעינים וזהו ודאי דקושי' התוס' אינו לאביי לקמן דמ"ל דהא דקאמר אלא דכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב הוא דברי אביי דאביי עצמו יתרץ זאת ולרבא לק"מ ויש לדחוק ולומר דקושית התוס' על המקשה דלא ידע עדיין תי' דרבא דהו"ל להקשות טפי דרב אדרב אך הוא דחוק דמדכתבו התוס' ובמסקנא דאמר מחצה על מחצה אינו כרוב ניחא משמע דוקא דלהך תי' ניחא אבל לתי' קמא שמתרץ רבא קשי' וצ"ע:

דף כט.

גמ' ממ"נ אי מע"מ כרוב וכו' ואי מע"מ אינו כרוב לא עבד ולא כלום וי"לד ל"ל למימר ואי מע"מ אינו כרוב דהוא אך למותר דהא אליבא דרב קיימינן דאית לי' מחצה על מחצה כרוב ואפשר לומר דתירוצא דלעיל דמשני מדרבנן דלמא לא אתי למעבד פלגא לא ברירא לי' להש"ס דמצינו לתרץ ג"כ דמתניתן אתיא כרבנן דס"ל א"א לצמצם ומש"ה פסול אבל רב ס"ל כר"י הגלילי בבכורות שהביאו התוס' ד"ה לפי שא"א לצמצם רק ניחא להש"ס טפי לתרץ תירוץ הנ"ל מדרבנן וכו' כדי לאוקמא רב ככ"ע וא"כ מצ"ל דה"פ אי מע"מ כרוב אפי' מדרבנן הא עביד לי' רובא ואי מע"מ אינו כרוב מדרבנן ורב מדאורייתא כתירוצא דלעיל א"כ לא עבד כלום דהא צריך דוקא לגמור מדרבנן וא"ל דא"כ דרוצה לאוקמא רב אפי' לרבנן ל"ל להקשות אח"ז מתנור מדיוקא הא אפשר לצמצם וטהורין הו"ל להקשו' מגופי' איך קאמר רב מע"מ כרוב הא א"א לצמצם ז"א דהו"מ למדחי נמי כדברי התוס' דשאני כלי חרס הואיל ואית בי' גומות וזיל הכי קא מדחי לה וזיל הכי קא מדחי לה וק"ל:

תוס' ד"ה אבל בחולין וכו' והא דקתני חצי א' בעוף וכו' היינו סיפא דאיירי בקדשים עיין במהרש"א ואין להקשות להיפוך קושית המהרש"א דהו"ל להתוס' לתרץ כתי' הגמ' דחצי א' פסול מדרבנן ומתניתן אתי לאשמועינן דאפי' מדאורייתא פסול ז"א דע"כ צ"ל דלר' הושעי' לא שני לי' בין דאורייתא לדרבנן דלא ס"ל השתא להמסקנא כתירוצא דלעיל דאל"כ ל"ל לר' הושעי' לתרץ חדא בחולין וחדא בקדשים נוקי הכל בחולין ואעפ"כ צריך למתני תרתי בבא דאי לא תני אלא חדא בבא הוה מוקמינן דמיירי מדרבנן דמדרבנן צריך רובא אבל מדאורייתא בפלגא סגי לכך איצטריך בבא ב' לאורויי דאפי' מדאורייתא צריך רובא א"ו דלא שאני לר' הושעי' כלל ומקשה התוס' שפיר:

גמ' אבל חולין דלדם לא צריך אימא בפלגא סגי לי' קמ"ל יש להקשות לשיטת רבא לעיל דס"ד לרב דאפי' בשחיטה מע"מ כרוב הו"ל להקשות ארב ממתניתן דידן דל"ל תרתי בבי ואזי אין לומר דה"א בחולין בפלגי סגי לי' דהא לרב באמת בפלגא סגי אך ז"א לפ"מ דס"ד דרבא מצ"ל שפיר דה"א בפלגא סגי אפי' מדרבנן מש"ה איצטריך לאשמועינן דמדרבנן עכ"פ צריך רובא ותו מצ"ל דרב לא ס"ל כר' הושעי' אלא ס"ל דבחד צריכא סגי וכקושית מהר"ם דרב ס"ל דאי לא הוה אשמועינן אלא חדא הוי מוקמינן בחולין דמסתבר טפי אבל קדשים דלדם הוא צריך ה"א דלא סגי לי' ברובא עד דאיכא כולי' קמ"ל תרתי וק"ל:

דף כט:

גמ' ה"ק יכול יהא פסול מדרבנן יש להקשות לפ"ז דבבא דרוב אחד בעוף וכו' אתי לא לאשמועינן דמדרבנן כשר א"כ מנ"ל להש"ס להוכיח דר"ל מוקי רישא בחולין דלמא מוקי כולה מתניתן בקדשים ויתורא דסיפא אתי לאשמועינן דאפי' מדרבנן כשר ואפשר לומר דמסתבר לי' טפי דמיירי בחולין משום דהכא עיקר המס' בחולין ולא אתי אלא להוכיח דסיפא איירי בקדשים וק"ל:

תוס' ד"ה א"כ הו"ל עבודה באחר הו"מ נמי למפרך א"כ הו"ל שחיטה בשנים כיון דאם לא מירק פסול ואין שנים שוחטין זבח אחד כו' ע"ש ואפשר ליישב קושית התוס' דלא רצה למיפרך מכח שלא יהא שנים שוחטין זבח אחד משום דזהו רק לכתחילה וכמ"ש התוס' למטה ד"ה תרי גברא בחד זבחא וז"ל תימא הא ע"כ שלא יהא שנים שוחטין זבח אחד היינו לכתחילה וא"כ כיון דצריך מירוק ואי אפשר בענין אחר הוי כדיעבד ודיעבד כשר אבל מעבודה באחר פריך שפיר דנ"ל דאפי' בדיעבד פסול מקראי דאהרן וחוקה ולמסקנת התוס' פסול עכ"פ בדיעבד מדרבנן תו י"ל קושי' התוס' דמצ"ל דלא מקרי שנים שוחטין זבח אחד אלא עד שחיטת הרוב אבל לאחר שנשחט הרוב דכבר נפיק חיותין והרי בחולין א"צ אלא הרוב ובקדשים דצריך מירוק הטעם משום דם וכבר נשחט הרוב ואזי לא מקרי עוד שנים שוחטין זבח אחד אבל עכ"פ מקרי עבודה משום דם ופריך שפיר א"כ הו"ל עבודה באחר תו י"ל על קושית התוס' דהא בסוף העמוד קאמר אביי על ההיא ברייתא שלא יהיוב' שוחטין זבח אחד אמר לי' אביי לאו איתמר עלי' אמר רבה בב"ח אמר ר"י זו דברי ר"א בר"ש סתימתאה אבל חכמים אומרים ב' שוחטין זבח א' מש"ה ניחא לי' למפרך טפי הקושי' דהו"ל עבודה באחר דבזה ליכא פלוגתא דתנאי וק"ל:

תוס' ד"ה כגון ששחט סימן א' בחוץ פי' בקו' בעוף קדשים ע"ש ונרא' לפרש דמש"ה מפרש רש"י דוק' בעוף קדשי' דאל"כ הו"ל לרבא למימר דפליגי כמי במיעוט סימנין א"ו מדנקיט רבא דוקא כגון ששחט סימן א' בחוץ מוכח דאין לפרש למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כמי על מיעוט סימנין אלא דקאי דוקא כששחט סימן א' ע"ז הזהיר' התורה משום שחיטת חוץ דזהו נקרא בשם שחיטה ואיכא הכשר שחיטה בחוץ בעוף בסימן א' דאזי פסול משום שחיטת חוץ אבל כששחט מיעוט סימנין בחוץ לא מקרי שחיטת חוץ דאין שם שחיטה עליו ואזי פליגי דוקא בעולת עוף דר"י ס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ואזי חייב משום שחיטת חוץ לפי שהכשר שחיטת עוף בסימן א' ור"ל פוטר משום דאינה לשחיטה אלא לבסוף אע"פ שהכשר שחיטת עוף בחולין בסימן א' לא גמרינן קדשים מחולין וכדברי וכי תימא שכתב הרשב"א ז"ל אלא אזלינן בעולת עוף בתר דין מליקתו שהוא בב' סימנין אבל בבהמה שהכשר שחיטתו דוקא בב' סימנין אפי' ר"י מודה דאינו נקרא שחיטת חוץ אלא לבסוף משום דהכשר שחיטת הבהמה בב' סימנין וכמו כן מ"ל לרש"י אליבא דר"י דמה דקאמר כששחט סי' א' בחוץ דמחייב שהרי עשה בו מעשה חטאת עוף זה דוקא בעולת עוף משום דזהו הכשר שחיטה בעוף ומקרי שחיטת חוץ אבל בבהמה לא דאין אנו מדמין בהמה לעוף אבל הא דקאמר לא נחלקו אלא במיעוט סימנין וודאי כוונתו בין בעוף בין בבהמה ולפ"ד אלו לק"מ קושית התוס' על רש"י ז"ל דקושי' א' של התוס' לרבה ורב יוסף לא קשי' כמ"ש ג"כ הרשב"א הנ"ל דמהכשר שחיטה בחוץ אין ראי' דלא גמרינן קדשים מחולין וקושי' ב' של התוס' יש לתרץ הכי ויתורץ בזה מה שי"לד דרב יוסף נקיט בתחילה לשון פסול ואח"כ בלשון חיוב דלכתחילה אמר היכא ששחט סימן א' בחוץ נמי פסול ואח"כ קאמר לא נחלקו וכו' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מחייב דמ"ל דכוונת ר"י דאין לחלק בין היכא דמלק סימן א' למטה וסימן א' למעלה להיכא דשחט סימן א' בחוץ וסימן א' מבפנים דכמו דאמרינן במליקת עולת עוף למטה דפסול משום דעשה בה מעשה חטאת עוף למטה כמו כן פסול כששחט עולת עוף סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים שהרי עשה בה מעשה חטאת עוף בחוץ ומש"ה נקיט בלשונו מלת נמי כלומר כמו דשם פסול כמו כן כאן פסול מש"ה א"ש דנקיט לשון פסול דהא כשמלק סימן א' למטה לא שייך בי' לשון חיוב אבל בולא נחלקו נקיט כפשוטו לשון מחייב ולפ"ז דנקיט לשון פסול משום דומיא דמליקת עולת עוף למטה בסימן א' לק"מ קושי' ב' שהקשו התוס' על רש"י דודאי בב' בפנים פסול ור"י אתי לאשמועינן היכא דשחט סימן א' בחוץ דפסול דלא למטעי לומר כרבה דלמ"ד אינה לשחיטה אל לבסוף כשר מש"ה קאמר הלשון פסול ולפ"ז צ"ל דקושית ר' זירא מפרה אדומה הוא דוקא לרב יוסף דקאמר דמיירי נמי בבהמה אבל לרבה דקאמר דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף רק בעוף פסול לק"מ מפרה ודוק:

בא"ד וא"ת ובסוף פרקין גבי הא דתניא וכו' והקשה המהר"ם וז"ל מקשין לרש"י נמי תקשי אמאי נקיט חטאת עוף ולא נקיט עולת עוף ונ"ל דלפירוש רש"י א"ש משום דלא מחייבי בעולת עוף בסימן א' אלא משום שהרי עשה בה מעשה חטאת עוף בחוץ לכך נקיט חטאת עוף גופי' וכו' ע"ש דברי המהר"ם אינן מובנין לי דהא סוגי' דגמ' דלקמן אליבא דעולא אר"י הוא דס"ל דבמעשה כל דהוא אדם אוסר דבר שאינו שלו ור"י לשיטתו ס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ואזי אפי' במיעוט סימנין חייב משום קדשים בחוץ כדמוקי לה רב יוסף וא"כ הקושי' במ"ע לר"י הו"ל למנקיט עולה ואזי לא שייך תי' המהר"ם דנקיט חטאת משום דהטעם הוא שהרי עשה בה מעשה חטאת עוף דהא לר"י דס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ואינו צריך הטעם שהרי עשה בה מעשה חטאת עוף דאפי' אי שחיט בעולת עוף מיעוט סימנין בחוץ חייב ואזי מצי למנקט עולת עוף כששחט מיעוט ושט דאזי ע"א ושחוטי חוץ בהדי הדדי קאתיין תו מצ"ל דהא בלא"ה קשי' דאכתי על התוס' דס"ל דבעולת עוף הטעם משום דהכשר שחיטת עוף בסי' א' ולא משום שהרי עשה בה מעשה חטאת עוף הקושי' במ"ע לפי תירוץ התוס' דל"ל למינקט חטאת עוף ליתני עולת עוף וכקושית מהרש"א א"ו צ"ל כתי' המהרש"א דלל"ק של רש"י דלקמן א"ש דמש"ה נקיט חטאת לאשמועינן הדין של ר"ה דמצי אסיר דחברא אפי' במעשה כל דהוא משא"כ בעולת עוף איכא למטעי משום דבעי בסימנין וא"כ קושית המהר"ם מעיקרא לק"מ על רש"י ז"ל וק"ל:

הנה הרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות שחיטה התחיל הנכרי לשחוט מיעוט סימנין וגמר ישראל פסול דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכתב הלח"מ וז"ל ותימה על רבינו איך תלה הדבר מפני שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הא כששחט הנכרי מיעוט ושט הרי עושה אותה טרפה ובודאי פסולה אפי' למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף ומתרץ הלח"מ דהרמב"ם ז"ל סובר כששחט הנכרי חצי ושט וגמרה ישראל והשלימו דהשלמת הרוב הוה כאילו שחט הכל וכו' ומסיים שם כשאמר ר"י בגמ' לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ ה"ה דבשחיטה מצי למימר הכי דהיכא דשחט הנכרי מיעוט ושט וגמר ישראל נמי פליגי וכו' ע"ש באורך. ולענ"ד אפשר לומר דמשמע לי' להרמב"ם זאת מדנקיט רבא דוקא היכא דשחט סימן א' נכרי ולא נקיט רבא רבותא טפי מיעוט ושט דאי משום דרוצה לאשמועינן אפי' בקנה הא ידוע הוא ממתניתן דפסוקת הגרגרת ברובה א"ו כששחט נכרי מיעוט ושט וגמר ישראל כשר ואין להקשות על מ"ש הלח"מ כשאמר ר"י לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין מבחוץ דה"ה דבשחיטה מצ"ל הכי היכא דשחט נכרי מיעוט ושט וגמר ישראל וכו' עכ"פ תקשי לרבא דהו"ל למנקט דפליגי בששחט נכרי מיעוט ושט וגמר ישראל ז"א מדנקיט רבא דוקא היכא ששחט סימן א' נכרי כדמשמע לי' להרמב"ם ז"ל מש"ה ניחא לי' לרבא טפי לאשמועינן דפליגי כששחט סימן א' מבחוץ משום דה"א דמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מודה כששחט סימן א' בחוץ דמחייב משום דהכשר שחיטה בעוף בסימן א' או משום דעשה מעשה חטאת עוף בחוץ מש"ה קמ"ל רבא דפליגי ודוק:

דף ל.

גמ' אא"א אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט בי' פורתא אדחי לי' מפסח אידך כי קאשחיט שלמים וכו' וקשה הא למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף נמי קשה כיון דחתך בעור אדחי' לי' מפסח דאין לך מום גדול מזה וכמ"ש התוס' לעיל ד' כ"ט ד"ה אתא כו' ואזי כשמתחיל לשחוט בסימנין שלמים קא שחיט ואפשר לדחוק ולומר דעור שאני דאף שנחתך העור יכול להיות שנתרפא אח"כ עד שנתחבר העור יחד הטיב ולא ניכר שום רושם דאזי שפיר חזיא אח"כ לפסח שני או מצ"ל דעל אידך מ"ד לא רצה להקשות מחתיכת עור דשפיר ידע דיש לתרץ דחזיא עכ"פ לדמי פסח דהא שייך בה העמדה והערכה דהא לא נחתך אלא העור והסימנים שלימים אבל אהך מ"ד דאינה לשחיטה אלא לבסוף עיקר קושיתו קושי' ב' והא בעי העמדה והערכה וק"ל:

תוס' ד"ה השוחט בב' או ג' מקומות וכי פריך משנים אוחזין וכו' יש לתרץ מ"ש התוס' וכי פריך משנים אוחזין דמצינו לפרש דברי רש"י הכי דס"ל לרש"י דשמואל אינו אוסר מדאורייתא ומה דקאמר ר"ל מקרא דחץ שחוט וכו' הוא רק אסמכתא דהא שמואל יליף ע"ב מהך קרא דחץ שחוט דדרסה פסול דמה חץ במשיכה ומצ"ל דמה"ט ל"ל לרבא הך דרשא דחץ שחוט והא דקאמר שמואל דבעינן שחיטה מפורעת מפרש רש"י דהוא מטעם חומרא דהנה יש להבין לדעת מה זה שכתבו התוס' אליבא דרש"י הטעם דבשנחתך הסימן למעלה או למטה אע"ג ששחט הרוב כהלכתו פסול משום דבכה"ג בית השחיטה לא מרווח ואינה מפורעת מה בכך הא לאחר שחיטה יכול לפרוע בית השחיטה להגביה עור הסימן מה שמכסה החתך ולהניחו אצל החתך ואזי הוי שחיטה גלוי ונראה לעינים לכל ואע"ג דבשעת השחיטה אינה מגולה מה בכך הא לאחר השחיטה הוא גלוי ונראה לכל דלא יהא אלא כשוחט בלילה אע"ג דבשעת שחיטה לא יוכל לראות אם נשחט הרוב אעפ"כ כשרואה אח"כ ביום שנשחט הרוב שחיטתו כשירה אך מצ"ל דנ"ל לרש"י דמה"ט החמיר שמואל מטעם חלדה דאיכא למיחש שהרואה שבית השחיטה לא מירווח והוא שוחט יהי' בעיניו כחלדה ששוחט תחת העור הסימן הנחתך ויטעה לומר שחלדה מותר ואזי ליכא חלוק דאפי' כ"א שוחט הרוב אסור מה"ט ולק"מ וק"ל:

דף ל:

תוס' ד"ה החליד במיעוט סימנין מהו ור"ת הקשה לפי' הקו' דתניא בתוספתא שחט רוב הגרגרת בעוף אפי' אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה ומפרש ר"ת דהכא בעי במיעוט קמא ובעי לרב יהודה דמכשר תחת העור וכו' ע"ש והנה מצ"ל דרש"י מיאן לפרש כפי' ר"ת משום דלא שייך להסתפק בזה דבמיעוט ושט עד חצי הושט יהי' כשר אם שהה בה דהא רש"י כתב לעיל דף כ"ט ע"ב בד"ה פסולה ואפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מקרי שחיטת נכרי מיהו שחיטת ישראל נמי לא הוי והו"ל כקוץ בעלמא ואיטרפ' לה וכמו כן נ"ל לרש"י הכי דבכה"ג אם שחט מיעוט או חצי ושט ושהה כל היום כולו ואח"כ גמר איך נימא שיהי' כשר דהא עיקר ההכשר מחמת שגמר זה השחיטה שהוסיף עליו כל שהוא וא"כ לא יהא אלא שחט נכרי וגמר ישראל דפסול לכ"ע משום דהוה כקוץ בעלמא וטריפה ואיך נימא דדבר שהוא טריפה חוזר להכשירן מש"ה לא כראה לי' לרש"י לפרש כפי' ר"ת תו קשיא לי' לרש"י על פי' ר"ת דהו"ל למפשט האי בעיי' דבמיעוט קמא דושט פסולה מברייתא דלעיל דף כ"ט ת"ש שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתה כשרה ואם איתא דבמיעוט ושט נמי שחיטה כשרה הו"ל למנקט בברייתא רבותא טפי אפי' שחט חצי ושט ושהה בה כ"ש וגמרה נמי שחיטתה כשירה ואין לומר דהך ברייתא מיירי מדרבנן ובושט עכ"פ פסול מדרבנן ז"א דהא מתרץ הגמ' לעיל הקושיא על רב תנן חצי א' בעוף וכו' מדרבנן דלמא לא אתי למעבד פלגא משמע דרב מיירי מדאורייתא ומדפריך הגמ' מהך ברייתא דשחט חצי גרגרת ארב משמע דנ"ל דהך ברייתא נמי מיירי מדאורייתא ואזי שפיר ממאן רש"י לפרש כפי' ר"ת ומ"ש ר"ת מתוספתא שחט רוב הגרגרת בעוף וכו' מצינו לתרץ אליבא דרש"י דהנה י"ל דלמה נקיט הברייתא לשון זכר וגמרו הו"ל למנקיט וגמרה לשון נקבה דהא קאי אגרגרת או אשחיטה שהוא לשון נקבה וכברייתא דלעיל דף כ"ט שחט חצי גרגרת ושהה בה כ"ש וגמרה וכמו כן איתא הלשון בתוספתא שהביא התוס' וז"ל ומ"ש בתוספתא שחט חצי הגרגרת ושהה כ"ש וגמרה שחיטתו פסולה טעות סופר הוא כו' נקוט נמי בלשון נקבה וגמרה מש"ה מפרש רש"י הברייתא באופן אחר דלא כפי' ר"ת אלא ה"פ דמש"ה נקיט וגמרו לשון זכר משום דקאי אדלעיל ארוב ואתי לאשמועינן דאפי' אם גמר אותה הרוב של הגרגרת לזמן מרובה שחיטתו כשרה דהא לכתחילה הוה כחצי קנה פגום דלא מיטרפא העוף בי' ואח"כ הוסיף עליו כ"ש ואזי אפי' גמרו אותה הרוב לזמן מרובה אין שייך בי' שהייה דהא בחצי קנה פגום ליכא שהייה ועיקר השחיטה היא מה שהוסיף עליו כל שהוא אבל לעולם מצ"ל כדעת רש"י דאם שהה לאחר ששחט רוב הגרגרת שיעור שהיי' ואח"כ גמר כל הגרגרת דפסולה משום שהייה במיעוט בתרא ודוק:

הנה הב"י הביא דברי הרמב"ם בסימן כ"ד וז"ל והרמב"ם בפ"ג כתב וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה הרי זו ספק נבלה נראה מדבריו שהוא מפרש בעיא זו מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר שחיטתו שלא בהחלדה מהו אי אמרינן שיעור הכשר שחיטה דהיינו רוב סימנין בעינן בהחלדה או דלמא אפי' מיעוט בהחלדה פסול עכ"ל אבל הטור מפרש הרמב"ם בע"א וז"ל והרמב"ם פי' במיעוט קמא שהחליד תחת מיעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה ואח"כ גמר השחיטה כדרכו וכן אם שחט רוב סימן א' בבהמה והחליד הסכין תחת מיעוט הנשאר דזהו החליד בין סימן לסימן ושחט סימן השני זהו בכלל ספק נבלה אבל החליד במיעוט בתרא כשר וכתב הב"י אדברי הטור וז"ל ומ"ש רבינו שהרמב"ם פי' שהחליד הסכין תחת מיעוט הראשון וכו' איני רואה מהיכן למד רבינו לומר שהרמב"ם מפרש האי בעיא כן ומ"ש הוא הנכון ומבואר בדבריו והת"ח כתב דנ"ל להטור דוחק לומר כהך פי' א' של ר"ת דזהו כפי' הב"י דהיינו שתחב הסכין במיעוט הסימן בחלדה ושחט אח"כ ברוב שלמטה כדרכו והכה לא אוכל לדעת מה זה שנראה לז להטור דוחק לפרש כפי' הב"י וכמ"ש הב"י איני רואה מהיכן למד רבינו לומר כן ונ"ל דברי הטור דמש"ה מפרש דברי הרמב"ם כפי' ב' של התוס' אי נמי שתחב הסכין תחת מיעוט קמא מלמטה למעלה ואח"כ שחט הרוב כהלכת' ולא כפי' קמא של התוס' דהחליד הסכין תחת מיעוט הסימן ושחט ברוב שלמטה כדרכו ובעי לרב יהודה וכו' דא"כ תקשי לפשוט מרב יהודה אמר רב עצמו דהחליד במיעוט הסימן ושחט אח"כ כדרכו דכשר דהא מדנקיט ר"י אמר רב דוקא החליד בין סימן לסימן ולא נקיט רבותא טפי דאפי' החליד במיעוט סימן נמי פסול א"ו דס"ל לר"י אמר רב דהחליד במיעוט סימנין כשר ואין לומר הא מוכח מסיפא איפכא דדוקא תחת העור כשרה אבל החליד במיעוט סימנין פסול וא"כ יהיו הדיוקים סתרו אהדדי א"ו דנקיט תחת העור כשרה לרבותא כמ"ש התוס' משום דשחיטה לא שייכא בעור והוה חלדה טפי אבל סימנין דשייכא בהו שחיטה המיעוט שעל הסכין הוה כאלו נחתך ולא הוה חלדה וא"כ מוכח דלר"י אמר רב החליד במיעוט סימנין כשר ומצ"ל דאפי' לאמרי בי' רב כמי אפשטיה האיבעיא דמיעוט סימנין כשר דאל"כ אלא דס"ל לאמרי בי רב דתחת העור אינו יודע ומכ"ש מיעוט סימנין או ס"ל דמיעוט סימנין הוא ודאי חלדה הו"ל לאמרי בי רב לפרש דפליגי נמי אר"י אמר רב במיעוט סימנין דהא מר"י אמר רב מוכח דהחליד במיעוט סימנין כשר אלא ודאי דאמרי בי רב נמי ס"ל הכי דדוקא תחת העור אינו יודע משום דשחיטה לא שייכא בעור אבל החליד במיעוט סימנין הוה המיעוט סימנין כאלו נחתך מש"ה מפרש הטור כפי' ב' של התוס' שתחב הסכין תחת המיעוט קמא ופסקו מלמטה למעלה דאזי לא מוכח מדר"י אמר רב מידי דר"י אמר רב אתי לאשמועינן אע"פ ששחט מלמעלה למטה כדרך שחיטה אפ"ה פסולה ומ"ש הטור עוד וכן אם שחט רוב סימן א' בבהמה והחליד הסכין תחת מיעוט הנשאר מצ"ל דמפרש דברי ר"י עצמו החליד את הסכין בין סימן לסימן הכי דהיינו לאחר ששחט רוב סימן א' החליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ולפ"ד הנ"ל מצינן לתרץ מה שיש להקשות על דברי התוס' דצ"ל להתוס' לפרש לאמרי בי רב שיש סברא להכשיר מותר מיעוט סימנין מתחת העור משום דהמיעוט הוה כאלו נחתך הו"ל לפרש דלעולם החליד במיעוט סימנין גרע מתחת העור והכי מבעי' לי' אליבא דאמרי בי רב אי הוה ודאי חלדה כיון שהיא בסימנין שהן בני שחיטה או דלמא מספקא לי' כמי בהא כדאיסתפק לי' בעור וכמו שמפרש הרשב"א ז"ל האיבעי' לאמרי בי רב אבל לפ"ד הנ"ל א"ש דהא ע"כ מוכח מדר"י אמר רב דאיכא סברא להכשיר החליד במיעוט סימנין טפי מתחת העור כנ"ל וא"כ אי הוה ס"ל לאמרי בי רב דהחליד במיעוט סימנין הוי ודאי חלדה או הוא בכלל תחת העור שאינו יודע הו"ל לאמרי בי רב לפרש הכי דפליגי נמי בזה וק"ל:

בא"ד ומיהו גם לפי' ר"ת קשה מתוספתא דתניא שחט מיעוט ושט ושהה כ"ש פסולה אלמא יש שהייה במיעוט סימנין קמא ע"ש ולפמ"ש הרא"ש ז"ל אליבא דר"ת וז"ל ומיבעיא לי' אע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט דלמא לא פסלא שהייה אלא במידי דמנבלה בי' כגון אחר רוב הסימן ע"ש לפ"ז יש לתרץ קושי' התוס' מתוספתא על ר"ת דמצ"ל לענין ושט הכי קמבעיא לי' לר"פ דודאי ס"ל לר"פ ג"כ כששחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה דהוי טרפה מהאי טעמא דכששהה או החליד בו לא הוי שחיטה כלל ואזי הוי כנקיבת הקוץ בעלמא וטריפה אך מבעיא לי' לר"פ בושט הכי אי הוה שהייה או חלדה במיעוט ושט והוי אפי' נבלה או לא הוי שהייה ולא חלדה כלל במיעוט ושט ומה דקתני בתוספתא פסולה הוי טריפה ולא נבלה ואזי לא קשה מהתוספתא מידי לר"ת אבל לענין גרגרת איבעיתי' דר"פ הכי אי הוי חלדה או שהוא כשר לגמרי ודוק:

דף לא.

ברש"י ד"ה אבל הכא דלא מכוון דאי לאו דאשמועינן רבא לא הוי דייקינן מיני' הא הפילה הוא כשרה וכו' והיא גופי' איצטריכא לי' לאשמועינן מה שאתה זובח אתה אוכל דבעינן שחיטה מכח אדם וכתב המהר"ם וז"ל דברי רש"י תמוהים דמה אמר דהיא גופי' איצטריכא לאשמועינן הא תקשה לך דליתני דאפי' הפילה פסולה ואנא אמינא דכ"ש נפלה מעצמה ועוד וכו' ע"ש שמתרץ בדוחק ולפע"ד אפשר ליישב הכי דמה דס"ד ורבא מחולקין בב' תירוצים דגמ' דלעיל דף י"ו ע"א דפריך הגמ' על השוחט במוכני שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה ל"ק הא בסרכא דפחרא הא בסרכא דמיא ואב"א הא והא בסרכא דמיא ול"ק הא בכח ראשון והא בכח שני ופירש"י בד"ה בכח ראשון וז"ל מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף בכח שני לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושנייה לפ"ז מצ"ל הכי דלמאי דס"ד ה"א כתי' ראשון לעיל דבסרנא דמיא ליכא חלוק כלל בין כח ראשון לכח שני דדוקא בסרנא דפחרא כשר אבל בסרנא דמיא בכל גוונא פסולה וה"א דמתני' דנפלה סכין מיירי ע"י כח ראשון דמים נפלה ואזי מצ"ל דלעולם הפילה הוא פסולה והא דנקט נפלה לאשמועינן מה שאתה זובח אתה אוכל דדוקא שחיטה מכח אדם בעינן אבל כשנפלה מכח המים אע"פ שהוא כח ראשון דהוי כאלו באה מכח אדם וגם מצ"ל דזהו מקרי כוונה דהא הניח הבהמה שם כדי לשוחטה וגם נטל הדף מה"ט אפ"ה פסולה ואתא רבא לאשמועינן דהדין הנכון כתי' ב' דלעיל דאם נפלה הסכין ע"י כח ראשון דמים ודאי כשרה דזהו שפיר מקרי כח גברא וא"כ לא מצי איירי מתני' דנפלה סכין ע"י המים בכח ראשון אלא לאחר גלגל ראשונה ושנייה דזה לא מקרי מה שאתה זובח וגם לא איכוין באותו פעם לאחר גלגול ראשונה ושנייה מש"ה פסולה ואזי דייק רבא שפיר הא הפילה הוא כשירה דהפילה מסתבר טפי דבאה מכח אדם וא"ש דברי רש"י ז"ל וק"ל:

ומה שהקשה המהר"ם בתוס' ד"ה ואי אשמועינן הפילה וז"ל ומפירש"י משמע דמדמה הפיל לזרק דתרווייהו מקרי לא נתכוין לחתיכה וכו' ואם כן לא יתישב הצריכותא לפירושו באופן זה אלא צ"ל דה"ק וכו' ולא היינו מודים לדברי רבא דלעיל דמוקי מתני' כר' נתן לכך איצטריך רבא לדייק ממתני' דהכא הא הפילה כשרה והשתא מוכרחים אנו לומר ע"כ דתנא דמתני' ס"ל כר' נתן עכ"ל ותירוצו דחוק דהא אכתי מצ"ל דאין אנו מודים לדברי רבא דהכא דדייק הא הפילה הוא כשרה דהא למאי דס"ד לא הוי דייקינן הא הפילה הוא כשרה ויש לתרץ קושית המהר"ם על רש"י דהכה יש לתרץ קושית המהר"ם ברש"י ד"ה אבל הכא דלא מכוין אפי' לחתיכה שהבאתי לעיל שכתב דדברי רש"י תמוהים ומ"ל הכי דמאי דס"ד ורבא מחולקים בב' שיטות שהביא הרשב"א ז"ל דשיטה ראשונה ס"ל דהפי' כפלה סכין דוקא כשנפלה ע"י רוח והפי' הפילה הוא שנפלה מידו שלא במתכוין דכשרה ושיטה ב' ס"ל דמתני' דנפלה סכין כולל הכל אפי' נפלה מידו לפ"ז מצ"ל דלמאי דס"ד אי לאו דאשמועינן רבא לא הוי דייקינן מיני' הא הפילה הוא כשרה דה"א דפסולה והיא גופא איצטריכא לאשמועינן מה שאתה זובח אתה אוכל דבעינן שחיטה מכח אדם והכי פירושו דה"א דנפלה סכין כולל הכל אפי' הפילה מידו ואפי' זרק הסכין דהפי' מה שאתה זובח הכי דדוקא בשעת זביחה או בשעת חתיכה צריך כח גברא וכוונה ומש"ה האריך רש"י ז"ל בלישני' למיכתב לאשמועינן מה שאתה זובח וכו' דבעינן שחיטה מכח אדם דהו"מ רש"י לקצר ולומר לאשמועינן דבעינן שחיטה מכח אדם אלא ודאי דמש"ה נקיט רש"י לאשמועינן מה שאתה זובח אתה אוכל דייקא דדוקא בשעת זביחה וחתיכה בעינן כח גברא אבל רבא כ"ל דהדין הנכון כשיטה א' של הרשב"א ז"ל דהפי' נפלה דוקא ע"י רוח אבל נפלה מידו או זרק ואינו מתכוין לחתיכה כלל הוי כח גברא דאל"כ לא ה"ל למתני נפלה סתם דהא איכא למטעי דנפלה אינו כולל הפילה מידו או זרק אלא ודאי מדלא קתני הפיל או זרק מוכח דבהפיל או זרק כשירה לפ"ז מתורץ קושי' המהר"ם על רש"י וה"פ דאי אשמועינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם דהא התם מיירי זרק לנועצה בכותל דהוי מכוין לחתיכה משא"כ הכא דמיירי דזרק בעלמ' דלא איתכוין לנועצה בכותל ה"א דפסולה מש"ה איצטריך רבא לאשמועינן דכשרה וק"ל:

תוס' ד"ה ואי אשמועינן הפילה וז"ל השתא הך צריכותא לא הוי דומי' דאידך וכו' אלא אמתני' גופי' עביד צריכותא אמאי איצטריך ע"ש והנה פי' התוס' דחוק ולפע"ד יש לפרש דקאי הצריכותא הב' נמי על רבא לפי מ"ש רש"י לעיל דףי"ב ע"ב ד"ה זאת אומרת אין מוסרין להם חולין וז"ל כלומר אפי' חולין לכתחילה ואפי' אחרים עומדין על גבן וכתבתי לעיל דדקדק רש"י לפרש ואפי' אחרים עומדין על גבן ולא כתב אחרים רואין אותן סתם משום דקשי' לי' לרש"י למה מוקי רבא הסיפא וכולן ששחטו וכו' דוקא כר' נתן הא מצינו לאוקמי' ג"כ כרבנן והפי' דאחרים רואין אותן שעומדין על גבן דאזי מקרו חש"ו בני כוונה וכמו שכתבו התוס' שם מש"ה מפרש רש"י על מה שאמר רבא ז"א אין מוסרין להן חולין לכתחילה ואפי' אחרים עומדין על גבן דאתי לאשמועינן דאפי' באחרים עומדין על גבן דאזי מקרו חש"ו בני כוונה אפ"ה אין מוסרין להן חולין לכתחילה שמא יקלקלו דאזי מוכח דהסיפא וכולן ששחטו ואחר"א מיירי דאחר"א בעלמא ואינך עע"ג דאל"כ תקשי למה לי' רישא דמתני' שמא יקלקלו לאשמועינן דאין מוסרין להן חולין לכתחילה הא מסיפא שמעינן לה מוכלן ששחטו וכו' וכמו שהקשו התוס' לעיל דף ב' ד"ה שמא יקלקלו אלא ודאי דברישא אשמועינן רבותא דאפי' בעע"ג לכתחילה לא ובסיפא אשמועינן רבותא דאפי' אינן עע"ג אלא רואין אותן בעלמא נמי שחיטתן כשרה לפ"ז אם אחרים עע"ג דאזי הוי חש"ו בני כוונה מקרי דאתי מכח בן דעת לפ"ז א"ש הצריכותא הב' אליבא דרבא וה"פ דאי לאו דאשמועינן רבא לעיל דהסיפא וכולן ששחטו ואחר"א אתיא כר' נתן הומ"ל דאתיא אפי' כרבנן והפי' דאחר"א שאחרים עע"ג דאזי מקרי דאתי' מכח בן דעת ולא הוי דייקינן שמא יקלקלו וכמ"ש התוס' לעיל דף ב' בד"ה שמא יקלקלו וי"מ דגרס לקמן רבה אבל רבא לא דייק בין יקלקלו לקלקלו אבל באחרים רואין אותן בעלמא דאזי חש"ו לאו בני כוונה נינהו וא"כ לא אתי מכח בן דעת ה"א דשחיטתן פסולה דמתני' מיירי דוקא בעע"ג מש"ה איצטריך רבא לאשמועינן לעיל דאפי' באחרים רואין אותן בעלמא דאזי אינן בני כוונה אשמועינן סיפא דמתני' דשחיטתן כשירה דאתיא כר' נתן וא"ש הצריכותא הב' אליבא דרבא עצמו ודוק:

גמ' ומנא תימרא דתנן גל שנתלש וכו' קצת קשה לפי מה דמפרש רב נחמן דטעמא דרב משום דחולין לא בעי כוונה דמוכח מגל שנתלש הא לתרומה ולמעשר בעי כוונה א"כ למה תני בגל שנתלש טהורין סתם דאיכא למטעי דטהורין לכל. תו קשי' על מה דקאמר וכ"ת ביושב ומצפה מאי למימרא דילמא אתי לאשמועינן ביושב ומצפה דכוונה לחוד מהני בלא מעשה דה"א דצריך להיות דווקא טבל והוחזק כדס"ד דרבא לפרש הברייתא טבל לחולין והוחזק לחולין קמ"ל דכוונה לחוד מהני:

דף לא:

תוס' ד"ה וכ"ת ביושב ומצפה מאי למימרא דליכא למימר דאתי לאשמועינן דבעי כוונה דהא לא משמע מיני' וכו' והרי"ך פי' מאי למימרא דליכא למימר דאתי לאשמועינן דבעי כוונה דהא קתני טהורין משמע דקולא אתי לאשמועינן ויש לדקדק למה לי' להרי"ך לתרץ תירוץ אחר דהא תירוץ קמא של התוס' הוא אמת ונכון דלא נשמע מידי מזה דבעי כוונה ואפשר ליישב הכי דהנה כתב התורת חיים ח"ה מאי לאו אדם דמכח דומי' דייק רב נחמן מדקתני במתני' כלים מיותר דה"מ למתני אדם לחודי' אלא ודאי לומר לך דאדם דומיא דכלים דלא בעי כוונה אזי כתבו התוס' שפיר דמ"ל דאתי לאשמועינן דבעי כוונה מדקתני כלים מיותר דאל"כ אלא דלא בעי כוונה דאדם דומיא דכלים תקשי הא נפל ג"כ משמע בלא כוונה וא"כ למה לי כלים אלא לאורויי דכלים דומיא דאדם דבעי כוונה ואעפ"כ תירצו התוס' תירוץ קמא דעדיין לא משמע מיני' דבעי כוונה דהא ונפל משמע טפי בלא יושב ומצפה ואכתי מצינו למטעי למימר דאיירי בלא כוונה כמשמעות וכפל ולא לדייק יתורא דכלים כלל דאורחא דתנא למתני הכי אדם וכלים כמו בשאר דוכתי אבל להרי"ך נראה תירוץ תוס' הלז דוחק מש"ה מתרץ הרי"ך תי' אחר וק"ל:

גמ' איתיבי' רבא לרב נחמן טבל לחולין י"לד קצת דהו"ל לומר איתיבי' רבא לרב נחמן לרב דהא קושיתו אליב' דרב כדקאמר לעיל אמר לי' רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה ויש לתרץ לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה עון כרת התרת א"נ נאנסה עדיף מטבל לחולין וכו' וא"כ לרב עצמו לא הוי ק"מ דמצ"ל דדוקא בנאנסה ס"ל לרב טהורה לביתה אבל בטבל לחולין מודה רב דבעי כוונ' אבל לרב נחמן דקאמ' דכל לחולין לא בעי כוונה אפי' בעלמא פריך רבא שפיר וק"ל:

הנה בי"ד סימן קצ"ח סעיף מ"ח פסק המחבר נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או שירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה והוא כדעת הרמב"ם שפסק כרב משום דקאי ר"נ כוותי' אבל הרמ"א כ' כדעת הרשב"א ושאר פוסקים וז"ל ויש מחמירין ומצריכין אותה טבילה והוא כדעת ר' יוחנן ולפע"ד יש להוכיח קצת מסוגי' דלן כדעת הרמ"א ז"ל דהנה לכאורה קשה מאי פריך הגמ' ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה דלמא ר' יוחנן לא ס"ל כרבא דלעיל דמדייק הא הפילה הוא כשרה אלא ס"ל כדס"ד דמתני' היא גופי' אתי לאשמועינן כמ"ש רש"י לעיל ע"א ד"ה אבל הכי דלא מכוין וכי גברא אגברא קרמית אלא ודאי דקושי' המקשה הלכתא אהלכתא דהא פסקינן כרבא דהפילה הוא כשירה ופסקינן ג"כ דהך בנדה שנאנסה כר' יוחנן ואזי צריך לאוקמי' הך דרבא כר' יוחנן ופריך הגמ' שפיר א"כ מוכח מסתמא דגמ' לדעת הרמ"א וק"ל:

דף לב.

גמ' נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן איצטריכא לי' כו' יש להקשות דהומ"ל דרבא אתי לאשמועינן אפי' לרבנן דנשחטה בהמה אחרת עמה דפרה כשרה ובהמה פסולה וכגון שנשחטה בהמה אחרת עמה רק בתחילת שחיטה ואח"כ נלקח הבהמ' וגמר איש אחר השחיטה דה"א דאינה לשחיטה אלא לבסוף ואזי הבהמה כשרה דלא בעי כוונה בתחילת שחיטה וגם הפרה כשרה דקרא דושחט אותה ולא אותה וחברתה לא קאי אלא אסוף שחיטה קמ"ל רבא דסבירא לי' כר' יוחנן לעיל דף כ"ט ע"ב דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ואזי בעי כוונה לרבנן בתחילת שחיטה ואזי הבהמה פסולה ופרה כשירה אבל אי הוי הבהמה כשרה הוי הפרה פסולה משום דקאי ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה נמי אתחילת שחיטה אך זה אינו דהא רבא לשטתו ס"ל בזבחים דף ל' דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

גמ' סד"א ושחט אותה כו' עיין במס' פרה פ"ד משנה ד' שכ' התו"יט בד"ה ופוסלין אותה במלאכה וז"ל פירש הר"ב דכתיב ושחט אותה למדנו שמלאכה פוסלת בה והקשה התו"יט על זה והא דדרשינן הכא אותה אע"ג דמפקינן לה לדרשא אחריתי בפרק דלעיל משנה ז' פירש דלעיל כתב הר"ב דילפינן מושחט אותה ולא אותה ואת חברתה ומתרץ התו"יט דתרתי שמעת מיני' והנה תירוצו דחוק דמנ"ל להמציא דבר חדש שלא ישחוט אחרת עמה אפי' בכה"ג דלא שייך פסול מלאכה כגון שלא בכוונה ואפשר ליישב הכי קושית התו"יט ע"פי מ"ש מקודם שם לשון ברייתא דספרי דהביא הר"ש הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם פוסלת בשחיטתה לא תפסול בשריפתה פי' דלמה לי את גבי ושרף הא כבר ידעינן זאת מק"ו דשחיטתה אלא בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתעשה אפר לפ"ז מצ"ל הכי דלת"ק במתני' דלעיל בפרק ג' דדריש טעמא דקרא שלא יאמרו שתי' שחטו פירושו דשחיטת שתים הטעם משום פסול מלאכה דהוא מסתבר טפי דכל היסח הדעת פוסלת בה מלומר שלא יאמרו ב' שחטו דפסול משום אותה ולא אותה ואת חברתה וא"כ אי הוה כתיב והוציא אותה לחוד דאתי לאורויי שלא יאמרו ב' שחטו וב' אסורין משום פסול מלאכה ג"כ הוי מצינן למילף קל וחומר דמלאכה פוסלת בשריפתה דאם אסור לשחוט ב' משום פסול מלאכה מכ"ש דמלאכה פוסלת בשריפתה ואזי נמי קשי' למה לי את גבי ושרף ואזי מוכח בבירור מיתורא דושרף את דמלאכה פוסלת בפרה משחיטתה עד שריפתה וא"כ למה לי אותה גבי ושחט אלא לאורויי דבר חדש אפי' היכי דלא שייך פסול מלאכה כגון שלא בכוונה אפ"ה פסול משום אותה ולא אותה ואת חברתה וק"ל:

דף לב:

גמ' אמר לי' ב' תשובות בדבר חדא דהיינו קמייתא והנה באמת י"לד על תירוץ רבא האיך מצא ידיו ורגליו לומר כן הא שפיר פריך דהיינו קמייתא ואפשר ליישב הכי דהשתא לפי תירוץ רבא דמגיה וקאמר אימא וכבר שחט את הושט מצ"ל דרישא וסיפא שוים דברישא נמי הכי פירושו שחט את הושט ופסק את הגרגרת כבר וא"כ ה"א דדוקא אם נפסקה הגרגרת כבר אזי הוי נבלה כדינו דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוא נבלה משא"כ בסיפא דנשחט הושט כבר ה"א דאין טריפות לחצי חיות ואפי' באכילה מותר כדעת ר' זירא לקמן קמ"ל סיפא דלא זו שאסורה באכילה אלא אפי' נבלה נמי הוי משום כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וכמי שאין לה אלא סימן אחד מש"ה הוי נבלה וק"ל:

גמ' ומי אמר ר' שמעון בן לקיש הכי כתב המהר"ם שמקשין העולם אהא דפריך ומי אמר רשב"ל הכי וכו' דבל"ז הי' לו להקשות אמימרא דרשב"ל ממתני' כיון דאמר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא א"כ האיך קתני במתני' דהוי טרפה והא אין סימן אחד מוציא מידי נבלה ותירץ המהר"ם על זה וז"ל דאין זה קושי' כלל דבל"ז הוי סבירא לן דמתני' דאלו טריפות ס"ל דאפי' בשחיטת סימן א' מוציא מידי נבלה אבל השתא דרמינן מתני' דאלו טרפות אמתני' דהכא ואתא רשב"ל לשנויי דתרווייהו ס"ל דאין מוציאה מידי נבלה כ"א בשחיטת ב' סימנין ומתני' דהכא איירי כגון ששחט במקום חתך ולכך היא נבלה כיון שלא שחט כ"א סימן א' ומתני' דא"ט איירי ששחט שלא במקום חתך דמקרי שחט ב' סימנין ולכך פריך דז"א כיון דאמר ר"ל כמאן דמנחא בדיקולא א"כ ה"נ אפי' כששחט שלא במקום חתך לא מקרי ב' סימנין והנה תירוצו דחוק דמנ"ל להמקשה לומר דהטעם כששחט במקום חתך דהוי נבלה כיון שלא שחט כ"א סי' א' דילמא לעולם ס"ל מתני' דא"ט דסימן א' מטהר מידי נבלה והטעם דהוי נבלה אם שחט במקום חתך משום דנפסלה בשחיטה כדקאמר ר"ל בהדיא שחט במקום חתך נפסלה בשחיטה היא ולפע"ד יש לתרץ קושי' העולם דבל"ז לא הוי יכול להקשות ממתני' דא"ט אר"ל דהו"מ לתרץ כתירוץ דרבא דבאמת הוי נבלה ואלו אסורות קתני יש מהן נבלות ויש מהן טרפות ולא הוי ק"מ אבל השתא דמשני רשב"ל תירוץ אחר כאן ששחט במקום חתך וכו' ולא כתירוץ דרבא משום דנ"ל דוחק לפרש אלו טרפות אלו אסורות דאזי הפי' אלו טרפות ולא כבלו' פריך הגמ' הכי ומי אמר רשב"ל הכי הך תירוץ כאן ששחט במקום חתך וכו' הא ע"כ צ"ל כתירוץ דרבא דאלו אסורות קתני דאל"כ קשי' אאידך דר"ל דאמר שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ממתני' דא"ט דלמה הוי טרפה הא הוי אפי' נבלה א"ו צ"ל כתירוץ דרבא אלו אסורות קתני וא"כ למה מתרץ ר"ל תירוץ אחר וק"ל:

הנה יש להסתפק לדינא בעוף שנתעקם גבה וראינו שנשברה השדרה בלא רוב בשר ובלא פסיקת החוט וחזר ונקשרו השברים יחדיו ובכל רוחב השדרה יש בבשר שינוי מראה אי אמרינן כדעת הט"ז בי"ד סימן כ"ז דנשברה השדרה ורוב בשר עמה ולא נפסק החוט כשרה או כמשמעות התשובה מאחיו הגאון מהר"י הלוי ז"ל דנשברה השדרה ורוב בשר עמה בלא החוט לכ"הפ הוי טרפה ואת"ל דלא כדעת הט"ז אלא דנשברה השדרה ורוב בשר עמה בלא החוט הוי טרפה עכ"פ יש להסתפק אי אמרינן בנ"ד שנשברה השדרה בלא פסיקת החוט ובלא רוב בשר דאעפ"כ יש להטריף מספק דחיישינן שמא נקרע רוב בשר והבריא ונתרפא מטעם דחזינן דאיכא ריעותא בבשר או

ולפענ"ד יש להשיג על התשובה הנ"ל ואשיב על ראשון ראשון על מה שהשיב הגאון מהר"י הלוי הנ"ל וז"ל תמה אני דהא וודאי אי הוי נשבר רוב בשר עם המפרקת לא הי' לו אפשרות להחיות כדאמר זעירא נשבר מפרקת ורוב בשר עמה נבלה ואם הי' לו אפשרות להחיות לא הוי לי' נבלה אלא טריפה בעלמא וגם איך יהי' אפשרות לנבלה מתה שתחזור שבריה יחד ותתרפא הבשר ותחי' אח"כ ע"כ לא ידעתי צדיק מה פעל בזה דהא אכתי יש להטריף דדלמא נשבר השדרה ורוב בשר עמה בלא פסיקת החוט דבזה כראה דעת מהר"י הלוי ז"ל דהוי עכ"פ טרפה וכמ"ש הט"ז עצמו משמו וז"ל ואע"ג דמדברי אחי הנ"ל משמע דנשברה מפרקת ורוב בשר טרפה בלא החוט נלע"ד כמ"ש ע"כ דאזי דהוי רק טרפה אפשר שתחזור שבריה יחד ותתרפא ותחי' אח"כ וא"כ איכא למיחש בנ"ד דאיכא שינוי מראה בבשר דשמא נקרע רוב בשר וחזר ונתרפא דאזי הוי טרפה לפי הדעת מהר"י הלוי ז"ל ותו דהנה כתב הרמ"א ז"ל לקמן סימן כ"ה בנשבר הרגל דהמנהג שלנו להטריף כל שבירה בעצם במקום שאם נחתך אף אם עור ובשר מקיפין אותו מכל צד כו' מה"ט דילמא יצאה השבירה פעם אחת מחיים אך אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר וכתב על זה הש"ך ס"ק י"ד דאפי' בלא נקשר שא"ש י"י יש להכשיר כשעור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל וגם מהרי"ק גופי' דאסר לקמן עד שיתקשר שא"ש י"י היינו דוקא כשיש ריעותא בבשר אבל לא כשעור ובשר יפה ואין ניכר ריעותא כו' ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו עכ"ל הש"ך א"כ משמע מלשון הש"ך דדוקא בדליכא ריעותא כלל אבל היכא דאיכא ריעותא אפי' רק בבשר חיישינן שמא נקרע הבשר ונתרפא דהשינוי בבשר מורה דאיכא לקותא בבשר דהא כתב הרמ"א בסימן נ"ה הנ"ל כל מקום שנשתנה מראית הבשר אינו מציל גם בסימן מ"ח סעיף ה' כתב הרמ"א וז"ל דאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו ולכן כל מקום שנשתנה מראית הבשר דינו כניטל ע"כ ולכאורה הוי מצינו לחלק לפי מ"ש הרא"ש ז"ל גבי ישב לו קוץ בושט וז"ל ואפשר דרב אלפס ז"ל הי' מחלק משום דעובי בית הכוסות הוא עב ולא חיישינן בי' שמא הבריא וכן כתב הש"ך בסי' מ"ח ס"ק ל"ח גבי מחט שנמצאת בקורקבן דלא חיישינן בקורקבן דשמא הבריא ונתרפא דעורו עב כמו כן הו"מ לחלק הכא דאינו דומה בשר המקיף הרגל לבשר המקיף השדרה דבשר המקיף השדרה רחב טפי מבשר המקיף הרגל ואזי לא חיישינן ג"כ לשמא הבריא אמנם אין הנדון דומה לראי' דהתם בבית הכוסות ובקורקבן לא נזכר כלל שהי' ריעותא בבשר משא"כ בנ"ד דחזינן ששלט הלקותא השינוי מראה בכל רוחב הבשר המקיף השדרה שפיר יש להחמיר למיחש שנקרע רוב בשר עמה ומה שהבי' שם דעת השואל שהביא ראי' להטריף אף בלא בשר מדנקט רב חסדא בלשונו וא"א דטרפה הוי ולא קאמר וא"א לאו נבלה כו' א"ו שכך הוא הדין בכל מקום דראוי להיות נבלה הוי נבלה ושאין נבלה הוי טרפה עכ"פ יש לדחות ראי' זו דרש"י כתב שם בדברי רב חסדא ד"ה וא"א נשברה מפרקת ורוב בשר עמה טרפה וז"ל והא מליקת סכין כיון דלאו מליקה היא הוי כשובר מפרקתו וכשמגיע לסימנין וחותכין בסכין הרי זו כשוחט את הטריפה וקיי"ל בהעור והרוטב טרפה ששחטה אינה מטמאה ואע"ג דבשל מוקדשין אמרינן התם דמטמאה והאי עוף נמי דקדשים היא. ההיא מדרבנן היא ובהמה אבל טומאת בית הבליעה דעוף דמדאורייתא היא לית לה וכו' לפ"ז מ"ל דא"ש מה דקאמר וא"א דטרפה הוה וה"פ דע"כ מוכח כזעירא דהוי נבלה דאת"ל דטרפה הוי ואזי לא קשה מידי משום דבשל מוקדשין טרפה ששחטה מטמאה ז"א דעכ"פ בעוף תיהני לה סכין לטהרו מידי נבלה משום דטומאת בית הבליעה בעוף מדאורייתא ומדאורייתא אינה מטמאה תו מ"ש מהר"י הלוי ז"ל וז"ל ומ"ש כת"ר בשם התוס' פ"ק דעירובין דף ז' בד"ה כגון שדרה כו' דנפסקה השדרה טרפה אף בלא פסיקת החוט וכו' וזהו דלא כמ"ש רש"י בריש אלו טרפות דבנשבר השדרה אינה טרפה אלא בפסיקת החוט ע"כ תורף דבריך ומזה הי' קצת ראי' שגם במפרקת שנשברה טרפה בלא רוב בשר ובלא פסיקת החוט עכ"ל לא ירדתי לסוף דעתו כלל דאיך מצא ידיו ורגליו לומר הכי הא משנה ערוכה היא לקמן דף נ"ה ואלו כשרות וכו' דקתני נשבר השדרה ולא נפסק החוט כשרה ואת"ל דהך מתני' מיירי דנשברה השדרה בלא רוב בשר א"כ איך כתב מהר"י הלוי ז"ל דמדברי התוס' דעירובין הי' קצת ראי' דמפרקת שנשברה טרפה בלא רוב בשר ובלא פסיקת החוט תו מ"ש מהר"י הלוי ז"ל וז"ל ואי תימא דטרפה הוי אף בלא רוב בשר עמה הוי לי' להש"ע לכתוב לפחות דין זה לא להשמיט כל הענין בכללו ועוד שהרמב"ם טרח ומנה כל הטרפות שאפשר להמצא וכתב שהם במנין שבעים ע"ש בפרק ג' מהלכות שחיטה ולא זכר כלל טרפות זה דנשברה מפרקת בלא רוב בשר והא דלא מנה התם בנשבר רוב בשר עמה משום דהוי לי' נבלה וכבר מנה הרמב"ם תוך הני ששה נבלות עכ"ל לא הבנתי דבריו לפמ"ש הט"ז משמו הנ"ל וז"ל ואע"ג דמדברי אחי הנ"ל משמע דנשבר מפרקת עם רוב בשר טרפה בלא החוט וא"כ לדידי' נמי תקשי דהו"ל להש"ע לכתוב דין זה דשבירת המפרקת בלא חוט עם רוב בשר הוי טרפה וגם הרמב"ם ז"ל הו"ל למנות זאת תוך הטרפות גם על מ"ש וראי' מבוררת לדברינו מדלא פריך בריש אלו טרפות אברייתא דתדבר"י אמאי לא חשיב נמי טרפות זה דנשברה המפרקת בלא רוב בשר דגם לפי המסקנא דהתם לא מתרצא האי וכו' ע"ז ג"כ קשה ולטעמיך לפמ"ש הט"ז הנ"ל דמשמע מדבריו דנשברה מפרקת ברוב בשר בלא החוט טרפה א"כ נמי תקשי דהו"ל להש"ס להקשות אתנא דבר"י אמאי לא חשיב נמי הך טרפות דנשברה מפרקת ברוב בשר בלא החוט גם מ"ש מהר"י הלוי ז"ל ועוד אי הוה טרפה בלא רוב בשר טפי הו"ל לזעירא לאשמועינן האי דינא בפירוש מלאשמועינן דהוי נבלה ברוב בשר עמו וכו' ג"כ תקשי לנפשי' לפי מה שמפרש הט"ז הנ"ל דבריו דהו"ל לזעירא לאשמועינן בהדיא דנשברה מפרקת ורוב בשר בלא פסיקת החוט דטרפה אך זה הוא אפשר לדחות דהא זעירא סתמא קאמר ולא הזכיר כלל פסיקת החוט אזי מצ"ל דאיירי בכל גוונא בין עם פסיקת החוט בין בלא פסיקת החוט דהיינו רוב כל בשר עם פסיקת החוט הוי נבלה ובלא פסיקת החוט הוי טרפה ולא רצה להאריך לחלק הכי והוצרך לומר נבלה משום הך דין דנפסק החוט עמה ולחומרא לא דק משא"כ הך דין בלא רוב בשר דמזה לא איירי זעירא כלל ע"ז שפיר יש להקשות קושיתו דטפי הו"ל לזעירא לאשמועינן האי דינא בלא רוב בשר טרפה בהדיא מלאשמועינן דברוב בשר הוי נבלה:

והנה כתב הט"ז על דברי אחיו וז"ל יפה כוון אחי הגאון הנ"ל להלכה דאין טריפות כלל בנשברה המפרקת והחוט קוים ויש ראי' מגמ' ערוכה פ' השוחט דף כ"ח דאמרינן נהי דא תבר לה שדרה ומפרקת הו"ל טריפה והך שדרה פירושו חוט השדרה ואי ס"ד דבשבירת המפרקת בלא החוט יש ג"כ טרפות וכו' לא הו"ל למימר אלא נהי דבשבירת המפרקת טרפה וכו' ע"כ ולפע"ד יש לדחות ראייתו דהא רש"י מפרש שם ד"ה נהי נמי דכי תבר שדרה ומפרקת וז"ל בלא רוב בשר כדאמרן בפ"ק הוי טרפה דרצונו ליישב בזה דמאי פריך תיהני לי' סכין הא המליקה אינה אלא בשבירת המפרקת עם החוט עד שמגיע לסימנין וא"כ אי הוי המליקה ברוב בשר לא ק"מ תיהני לי' סכין דהא הוי נבלה קודם שמגיע לסימנין לזה כתב רש"י ז"ל דהא המליקה היא בלא רוב בשר ואזי אינה נבלה מקודם א"כ מצ"ל דמש"ה נקט שדרה ומפרקת דאי הוי נקט דכי תבר לה מפרקת הוי טרפה לא הוי פריך מידי תיהני לה סכין וכו' דהוי מצינן למדחי דבאמת דבשאירת המפרקת לחוד הוי טרפה אך המליקה אינה אלא בשבירת המפרקת עם פסיקת החוט קודם שמגיע לסימנין ואזי הוי נבלה קודם שמגיע לסימנין ולא מהני הסכין מידי מש"ה קאמר אע"ג דכי תבר השדרה דהיינו חוט השדרה ומפרקת אפ"ה לא הוי אלא טרפה משום דמולק קודם הסימנים בלא רוב בשר:

תו כתב הט"ז וז"ל וגדולה מזו כ"ל להקל דאפי' בנשבר המפרקת ורוב בשר עמו והחוט קיים דכשרה דהא כתבו התוס' בפרק השוחט דף ל"ב בד"ה וליחשוב וא"ת וליחשוב נמי דזעירא וכו' וי"ל דאינה נבלה אח"כ נפסק נמי החוט והא תני לה דנפסק חוט השדרה לחוד אסור הרי מוכח דאפי' טרפה אינו בלא החוט דאל"כ לא מתרצא קושי' התוס' למה לא חשיב כפסק השדרה בלא חוט דטרפה וכו' עכ"ל הנה על זה השיג שו"ת שבות יעקב ותשובה זו אינה בידי רק ראיתי שהבאר היטב בסימן כ"ז הביא שו"ת שבות יעקב הנ"ל וז"ל ובשבות יעקב שאלה כ' סותר ראי' של הט"ז במה שמוכיח מתוס' דחולין ד"ה וליחשוב וז"ל דלפי מסקנת התרצן כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים אבל נבלה דמטמא מחיים לא קתני א"כ לא קשה מההיא דזעירא אע"ג דמיירי כפשטא שלא נפסק החוט מ"מ לא קשי' וליחשוב דזעיר' משו' דהוי נבלה דמטמאה מחיים ודעת התוס' לפ"ד המקשה וק"ל ועוד סתיר' לפ"ז ממתני' דף נ"ד ע"א ואלו כשרו' וכו' נשבר' השדרה ולא נפסק החוט ולא קתני רבותא טפי נשבר' השדר' עם רוב בשר ולא נפסק החוט דכשר א"ו כה"ג הוי טרפ' ונבל' לזעירא עכ"ל ולפע"ד דברי השבות יעקב דחוקין לפרש דברי התוס' הכי דמשמעות התוס' דהוא מלתא פסיקא אפי' למסקנא דלפ"ד הו"ל להתוס' לומר דס"ד דהמקשה דאינו נבלה אא"כ נפסק החוט וכ"כ הכר"ופ דאין להוציא דברי התוס' מפשטן תו יש לתרץ קושי' א' מה שהשיג השבות יעקב על הט"ז דהנה הקשה הרשב"א ז"ל לעיל דף כ"א ד"ה אמר לי' כהבדלת עולת העוף לר"א בר"ש וז"ל איכא למידק אמאי לא אקשו לזעירא ולשמואל מהאי מתני' דהותזו ראשיהן דאינהו מטמאה אפי' במפרקת ורוב בשר והכא קתני הותזו ראשיהן וכו' ותירץ על זה דיש לומר דזעירא ושמואל מפרשי הותזו ראשיהן היינו שנשבר המפרקת ורוב בשר אע"פ שלא הותזו סימנין כלל עכ"ל והנה תירוצו דחוק לפרש הכי הותזו ראשיהן עוד הקשה הרשב"א ז"ל בא"ד וז"ל לריש לקיש ולרב אסי תקשי ברייתא דלעיל דקתני כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר וכו' אלמא דוקא מפרקת בלא רוב בשר הא ברוב בשר נבלה ולאחר שמתה אינו עומד ומולק וכו' ע"ז תירץ שיש לומר דאינהו ברייתא דכיצד מולקין חטאת העוף לא שמיע להו ומסיים והילכך דר"ל ורב אסי ליתנהו מקמי ברייתא אלא כזעירא וכשמואל והנה תירוץ זה ג"כ דחוק לומר דלא שמיע להו הך ברייתא ונלפע"ד ליישב ב' קושיות הרשב"א ז"ל וא"צ לומר כלל דר"ל ורב אסי פליגי אזעירא דלעולם זעירא ס"ל כמי דהמשמעות הותזו ראשיהן הוי עם הסימנין אך דמתני' נקט הותזו ראשיהן מה"ט משום דאתי לאשמועינן שמטמאין מחיים אע"פ שמפרכסין אבל זעירא מצ"ל דאתי לאשמועינן רק דהוי כנבלה דעובר על אכילתו בלאו דנבלה אבל אינו מטמא מחיים כשהוא מפרכסת כמו שמחלק הכר"ופ רוש סימן ל"ג ס"ק ב' ע"ש דאיסור נבלה וטומאה אינן שוים דלענין טומאה בעינן מיתה גמורה וכ"כ התבואת שור בסימן ל"ג ס"ק ד' דלהרמב"ם נהי דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוי נבלה מחיים היינו דלקי עלי' משום נבלה ולא דמטמא מחיים וא"כ לא קשה מידי קושי' א' של הרשב"א כנ"ל דזעירא נמי ס"ל דהפירוש הותזו ראשיהן עם הסימנין כר"ל או כרב אסי לענין טומאה וקושי' ב' של הרשב"א נמי לק"מ דלעולם ר"ל ורב אסי שמיע להו הך ברייתא דכיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר וס"ל נמי הך דזעירא דנשבר מפרקת ורוב בשר הוי נבלה ומש"ה מולק בתחלה שדרה ומפרקת בלא רוב בשר משום דברוב בשר הוי נבלה מחיים וכדעת הרמב"ם בנקיבת הושט ופסוקת הגרגרת דהוי נבלה מחיים אבל לעולם אינה מטמאה מחיים כל זמן שמפרכסת עד שתמות וזהו דקשי' לי' לרבא וכי מתה עומד ומולק דאע"פ דאיכה מטמאה מחיים אעפ"כ נבלה הוי מחיים וחשיבא מתה ולפ"ז מתורץ קושי' א' של השבות יעקב על הט"ז מ"ש דלפי המסקנא לק"מ וליחשוב משום דהך דין דזעירא הוי נבלה מחיים ונבלה דמטמא מחיים לא קתני דלפ"ד מוכח מב' קושיות הרשב"א הנ"ל דהך דזעירא נבלה מחיים לענין אכילת נבלות דהוי כמתה אבל לענין טומאה אינה כן דאינה מטמאה מחיים ולפ"ז שפיר הוכיח הט"ז דנשבר המפרקת ברוב בשר בלא חוט אינה טרפה דאל"כ תקשי אפי' להמסקנא למה לא חשיב השבר השדרה ברוב בשר בלא פסיקת החוט תוך הטרפות ודוק. ולפ"ד הנ"ל דזה הוא ברור דבנשברה השדרה עם פסיקת החוט ברוב בשר הוי נבלה מחיים וחשיבא כמתה לענין אכילה אבל בנשבר השדרה עם פסיקת החוט בלא רוב בשר הוא ברור דאינו אלא טרפה וכמו שהוכחתי לעיל מדברי רש"י דף כ"ח ד"ה נהי נמי דכי תבר לה שדרה ומפרקת יש ליישב קושי' הרשב"א ז"ל לעיל דף כ' ד"ה הא דקאמר רבא אי קשי' הא קשי' לי וכי מתה עומד ומולק וז"ל קשה דהא מעיקרא לא אקשי מידי אהא דזעירא ומה שייך לומר אי קשי' הא קשי' לי שאינו רגילות לומר כן בשום מקום בתלמוד אלא בזמן שהקשו ותירצו ואח"כ אומר אי קשי' הא קשי' לי עכ"ל גם המהרש"א דחק עצמו לתרץ קושי' זו גם יש לדקדק על תירוץ רבא אמר רבא אימא וכו' דל"ל מלת אימא ויש לתרץ הכי דלכאורה קשה ארב חסדא דקאמר אף אנן כמי תנינא ומייתי סייעתא ממליקה וא"כ ס"ל דמליקה הוא ברוב בשר כהך דזעירא דאכתי לא ידע מהך ברייתא דכיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר א"כ קשה מנ"ל לרב חסדא זאת ומאין הוכיח זה דמליקה הוא ברוב בשר ודלמא זעירא אתי לאשמועינן הך דין דאינה נבלה אלא ברוב בשר דממליקה לא הו"מ להוכיח מידי וי"ל דרב חסדא סמך עצמו אקושית התוס' לעיל דף כ' ע"א ד"ה לא אמרן אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה שכתבו להך מ"ד דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה דנחירה מיהא בעי בסימנין והקשו התוס' והא דנקט בהתכלת גבי נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים דאיצטריך סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי נבלה פירוש דקשי להו הא איכה נבלה אלא טרפה דהא מולק המפרקת וחוט השדרה ואח"כ נוחר הסימנין ותירצו התוס' שם דנבלה לאו דוקא דלא הוי נבלה אלא כלומר טרפה וקרא נקט נבלה אגב טרפה והנה מצ"ל דתירוץ התוס' נראה לרב חסדא דוחק למימר בקרא הכי דנקט נבלה אגב טרפה ואזי קשה לי' לרב חסדא אהאי תנא ר' אליעזר הקפר בריבי דמייתי הש"ס דף כ"ח דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה איך מצא ידיו ורגליו למדרש קרא דיחזקאל דקרי לי' למליקה נבלה מכח קושי' זו הוכיח ר"ח דמליקה אינה אלא ברוב בשר ואזי כשמולק המפרקת ברוב בשר וחוט השדרה הוי נבלה תיכף קודם מליקת הסימנים ואז אין מועיל נחירת הסימנין כלום אפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה לפ"ז דעיקר הוכחת ר"ח מכח קושי' הנ"ל דלהך תנא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה איך כתיב נבלה א"ש מה דקאמר רבא אי קשי' הא קשי' לי וקאי אמאי דקאמ' רב חסדא אף אכן נמי תנינא וה"ק אי קשי' הך קושי' להך תנא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה אשר מזה מוכח דמליקה הוא ברוב בשר ואזי לק"מ נגד זה הא קשי' לי קושי' אחרת אם היא ברוב בשר וכי מתה עומד ומולק דהא ברוב בשר מחיי' הוי נבלה וחשיבא כמתה על זה מתרץ רבא אימא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ומש"ה נקט מלת אימא כלומר אימא דלא כר"ח דמליקה הוא ברוב בשר אלא אימא הכי דהוא בלא רוב בשר וא"ל איך מפרש רבא קרא דיחזקאל דנקט נבלה הא המליק' היא בלא רוב בשר והרי תירוץ התוס' דחוק מאוד לפרש בקרא הכי דנקט נבלה אגב אפשר לומר דלרבא לא קשי' לי' קושי' התוס' כלל דהא מצ"ל דהך תנא ר' אליעזר הקפר ס"ל כר' יוסי בזבחים דף ס"ט דמלק בצפורן כדינו ונמצאת טרפה דאין מליקה מטהרת מידי נבלה וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ח ע"א בד"ה תיהני לה סכין לטהרו מידי נבלה וז"ל הך פירכא ליתא לר' יוסי דאמר בזבחים דף ס"ט גבי מלק ונמצאת טרפה דאין מליקה מטהרת מידי נבלה דדוקא שחיטה מטהרת בבהמה אלא לר"מ פריך. וכתב המהרש"א על זה וז"ל ונחירה דהכא אע"ג דזו היא שחיטתו בעוף מ"מ אין מטהר מידי נבלה מה"ט גופי' דקאמר התם דיו כנבלת בהמה כו' עכ"ל וכמו כן נימא להך תנא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה אע"ג דנחירתו היא שחיטתו זה הוא דוקא אי לא הוי טרפה מקודם משא"כ במליקה אע"ג דמולק המפרקת בלא רוב בשר עכ"פ נשברה השדרה עם פסיקת החוט הוי טרפה קודם נחירת הסימנין ואזי כשנוחר הסימנין אח"כ אין המליקה מטהרת מידי נבלה ומ"ש עוד השבות יעקב ועוד סתירה לפ"ד הט"ז ממתני' דאלו כשירות דלא קתני רבותא טפי נשברה השדרה ברוב בשר ולא נפסק החוט דכשר מצינו למדחי הכי ע"פ מ"ש התוס' ריש פא"ט בד"ה ניקב הלב לבית חללו דסיפא נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך לפרש הרישא דאי מהכא ה"א או הא או הא א"נ ה"א דבעי תרתי קמ"ל דבחוט תליא מלתא א"כ אי הוי תני הכי כמ"ש השבות יעקב נשברה השדרה ברוב בשר ולא נפסק החוט דכשרה אכתי פירושא דסיפא אינו מספיק דעדיין מצינו למטעי' דרישא וסיפא מיירי בחד גוונא דנשברה השדרה ברוב בשר והוי מצ"ל דדוקא נשברה השדרה ברוב בשר ונפסק החוט אזי הוא טרפה אבל נשבר השדרה ונפסק החוט בלא רוב בשר כשרה להכי תני בסיפא סתמא נשברה השדרה ולא נפסק החוט כשרה דמיירי בכל גוונא דאפי' ברוב בשר כשרה אם לא נפסק החוט והסיפא מפרש לי' לרישא דהרישא נמי מיירי בכל גונא בין ברוב בשר בין בלא רוב בשר דאפי' בלא רוב בשר טרפה אם נפסק החוט דהכל תלוי בפסיקת החוט. אך לפע"ד יש לדחות הוכחת הט"ז באופן אחר. מה שרוצה להוכיח דנשברה השדרה ברוב בשר ולא נפסק החוט דכשרה דאל"כ קושי' התוס' במ"ע וליחשוב דזעירא בתוך הטרפות איכא למדחי על זה דהך טרפה אתיא בזה הכלל וכמו שהקשו התוס' אח"ז וא"ת אמאי קשי' לי' דניחשוב דחזקי' וכו' משום דאתיא בזה הכלל דעל נבלה תירצו שפיר דלא משמע לי' לרבוי נבלה וכו' אבל טרפה שפיר מצ"ל דאתיא בזה הכלל אח"כ מצאתי כמו כן בספר פרי מגדים סימן כ"ז ד"ה תשובה שהביא ט"ז וז"ל ואף דעל המשנה לא קשי' די"ל כיון דלא הוי נבלה כ"א טרפה אתיא בזה הכלל מ"מ על ברייתא דר' ישמעאל תקשי אמאי לא קחשיב נשברה מפרקת ורוב בשר עמה דהוי טרפה עכ"ל ולפע"ד מברייתא דר' ישמעאל נמי לק"מ לפמ"ש התוס' רפא"ט ד"ה אפיק חדא ולמ"ד חסרון מבפנים לא שמי' חסרון וכו' צ"ל דהך סוגי' כר"ש דלרבנן ליכא אלא י"ז ע"ש אזי מצ"ל דזעירא מוקי לה כרבנן ואעפ"כ הוי י"ח דס"ל דקחשיב באמת נשברה השדרה ברוב בשר בלי פסיקת החוט בתוך הי"ח טרפות ושפיר הוי י"ח או מצ"ל דס"ל כמ"ש התוס' דף מ"ב ד"ה הנך דאפקת ועוד קשה למ"ד נקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה את רוב הכרס חסר להו חדא ע"ש ואזי מצ"ל דזעירא ס"ל כהך מ"ד וקחשיב נשברה השדרה ברוב בשר בלי החוט תחת זה והנה עיינתי בשו"ת חכם צבי שאלה כ"ח וראיתי שהשואל ג"כ רוצה לדחות הוכחת הט"ז כנ"ל דלק"מ דליחשוב תוך הטריפות דמצ"ל דאתיא בזה הכלל וע"ז השיב הח"צ די"ל דעכ"פ קשי' אתלמודא רפא"ט אמאי נקט והא איכא בסגר וכו' ולא נקט הך דנשבר השדרה ורוב בשר בלי החוט ולומר בשלמא לתנא דידן אתיא בזה הכלל ע"ש ואפשר לדחות דבריו הכי דאין דרך המקשה להקשות אלא ממה דאיתא בהדיא והרי זעירא לא מזכי כלל טרפה אלא נבלה וס"ל להמקשה כמ"ש התוס' דה דקאמר זעירא דהוי נבלה הפי' עם פסיקת החוט אבל הדין דנשברה המפרקת ורוב בשר בלי החוט דטרפה לא נזכר כלל מש"ה לא פריך מזה תו מצינו למדחי הוכחת הט"ז הכי לפמ"ש רש"י ז"ל במתני' דא"ט ד"ה נשברה השדרה ונפסק החוט טרפות דידה משום חוט ונשברה השדרה דקתני אורחא דמלתא נקיט דעסיקת החוט ע"י שבירת השדרה היא אזי מצ"ל דלעולם דאם נשברה השדרה ורוב בשר עמה הוי טרפה ומה"ט שע"י ששולט האויר בחוט נתקלקל החוט והוי לקותא ואזי סופו לפסוק החוט ואז הוא טרפה משום דסופו לפסוק החוט וכדמצינו בכמה טרפות הטעם משום דסופו ליפסוק ועיין בתוס' ד"ה הנך דאפקת הנ"ל שכתבו שטעמא דחסרון הגרגרת דהוי בכאיסור משום דסופה ליפסוק וא"כ לק"מ קושי' הט"ז דא"א דנשבר השדרה ורוב בשר בלי החוט הוי טרפה הו"ל למיחשב זאת בהדי שאר טרפות דלפ"ד הנ"ל אין הטרפות מצד עצמו אלא משום דסופה ליפסק החוט וכבר תני במתני' נפסק החוט דטרפה תו מצ"ל דיש קצת ראי' לדברי השבות יעקב לפי דעת התוס' לשיטתם דמ"ש דאינה נבלה אא"כ נפסק החוט הוא רק למה דס"ד של המקש' אבל לפי המסקנא להך תירוץ כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים כו' אין אנו צריכין לזה דס"ל להתו' דהך דזעירא כמי מטמא מחיים דהא כתבו התוס' לעיל דף כ"א ע"א בד"ה הותזו ממש וז"ל נראה דפליגי אזעירא דלעיל דסגי לי' במפרקת ורוב בשר לחוד דעל זה קשי' מנא להו דפליגי דלמא מש"ה קאמר ר"ל הותזו ממש ורב אסי א"ר מני כהבדלת עולת העוף משום דקתני במתני' אע"פי שמפרכסין טמאין דמטמאין מחיים משא"כ הך דזעירא נשברה המפרקת ורוב בשר אינה מטמאה כשעדיין מפרכסת א"ו דס"ל להתוס' דהך דזעירא נמי מטמא מחיים וא"כ לא קשה קושי' התוס' וליחשוב דזעירי לפי המסקנא דהא אהך דזעירא כמי מצינו לתרץ הכי דנבלה דמטמא מחיים לא קתני ואזי מוכח דמ"ש התוס' וי"ל דאיכה נבלה אא"כ נפסק החוט הוא רק למה דס"ד כדעת השבות יעקב:

מסקנא דמלתא לפ"ד הנ"ל דנדחין הוכחות הע"ז יש להחמיר כדעת אחיו הגאון מהר"י הלוי ז"ל דנשברה השדרה ברוב בשר בלא פסיקת החוט דטרפה הוי לפחות דאפי' את"ל דהך תירוץ התוס' וי"ל דאינה נבלה וכו' קאי אפי' להמסקנא הרי נקטו התוס' בלשונם דאינה נבלה אא"כ נפסק החוט אבל שפיר מצ"ל דדעת התוס' דנשברה שדרה ברוב בשר בלא פסיקת החוט הוא טרפה וא"כ בנ"ד דיש שינוי מראה בבשר בכל רוחב השדרה יש להחמיר משום דאיכא למיחש שמא נקרע רוב בשר עמה ונתרפא ואיכא למיחש ג"כ דלמא הוי נפסק החוט והבריא ונתרפא ואינו ניכר דהא עור החוט הוא דק כן נלפע"ד ודוק:

דף לג.

גמ' אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדרשב"ל מזמנין וכו' וכתב רש"י בד"ה מדריש לקיש ש"מ אין מזמנין נכרי על בני מעיין משום ריאה וכו' וכ' המהר"ם וז"ל צ"ל דלאו דוקא נקט רש"י ריאה דהא אף על שאר בני מעיין אין מזמנין אותו וכו' ואפשר דרש"י מלתא דפסיקא נקט דריאה הוי ודאי כאלו הוציאוהו קודם שמתה ושום בהמה איכה מתה בשחיטת הקנה לחוד אבל שאר בני מעיין התלוין בושט לא פסיקא לי' כל כך דלפעמים הבהמה מתה אחר גמר שחיטת ב' סימנין ותו לא הוי אמ"ה אפי' לנכרי וצ"ע עכ"ל אין להקשות דלמא האמת כן הוא דרב אחא בר יעקב ס"ל הכי דדוקא על ריאה אין מזמנין נכרי משום דמיד ששחט הקנה הוי הריאה כאלו הוציאוה מבהמה בעוד הבהמה חיה דהוי כדמנחא בדיקולא דהבהמה עדיין לא מתה בסי' א' משא"כ בהך דין הבריית' דמייתי הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כז"ב מבית השחיט' דמותר לנכרי היינו משום דכבר נשחטו ב' סימנין או רוב ב' סימנין ואזי הוי כמתה אע"פ שהיא מפרכסת אינו כלום וכדסבירא לי' לחזקי' לקמן דף קכ"א ע"ב דאם שחט בטמאה ב' או רוב ב' ועדיין היא מפרכסת חזקי' אמר אינה לאברים דאין בן כח מוזהר עליה משום אמ"ה ופירש"י וכ"ש בטהורה ע"ש וא"כ מה קאמר תניא דלא כרב אחא בר יעקב הא לא מוכח מידי מהך ברייתא זה אינו דהא מייתי לקמן דף קכ"א הנ"ל דמוכח מהך רישא דברייתא דהך תנא דברייתא לא ס"ל כחזקי' אלא כר' יוחנן דס"ל ישנה לאברים דקאמר לקמן אמר ר' אלעזר נקוט הא דר' יוחנן בידך דתני רב אושעי' כוותי' דאסורה לבני נח אם שחט בה ב' או רוב ב' דקתני ברישא דהך ברייתא ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי או נכרי ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח אפי' אחר שתצא נפשה ואח"כ קתני בסיפא הך בבא דמייתי הכא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה וכו' אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו והטעם משום מי איכא מידי וכו' וק"ל:

תוס' בד"ה אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו ותימא וכו' וה"נ שאני נכרים דלאו בני שחיטה נינהו עכ"ל יש להקשות דעל זה לא שייך הטעם דלאו בני שחיטה נינהו דהא בני נחירה נינהו ושחיטתן הוי כנחירה וא"כ אכתי נימא מי איכא מידי דהלא אמרה תורה בישראל לאחר ששחט רוב שנים אע"ג דמפרכסת מותרת א"כ מנ"ל לומר גבי נכרי דאם נוחר ב' או שוחט ב' או רוב ב' דאסור לנכרי כשהיא מפרכסת ומי איכא מידי דבשלמא גבי כיבוש משני הגמ' התם שפיר דלאו בני כיבוש נינהו דבישראל הכיבוש מצוה ומש"ה מותר יפת תואר כנגד היצ"הר משא"כ נכרים דלא נצטוו על הכיבוש ולמה יהא מותר להם אשת איש משא"כ הך טעם דלאו בני שחיטה נינהו אינו ענין לזה כלל דאכתי נימא אי אמרה תורה בישראל לקולא דלאחר שחיטת רוב ב' סימנין דחשיבא כמתה ומותרת אע"ג דהיא מפרכסת למה לא נימא להקל ג"כ גבי נכרי דלאחר נחירת ב' סימנין דהוי כמתה ומותרת מכח מי איכא מידי וק"ל:

בא"ד אלא לר"מ דאמר דאין נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אמ"ה דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולנכרי אסור וכתב המהרש"א וז"ל לא ידענא מה קושי' דהא לר"מ מסיק התם דגרסינן בברייתא טהורה ומשמע בין ברישא ובין בסיפא גרסינן הכי וא"כ במלתא דרב נמי לר"מ גרסינן הכי וכו' והשתא אימא דקושטא הוא בחיות ועופות הטהורין דכיון לישראל שרי לנכרי נמי שרי משום מי איכא מידי כו' עכ"ל ואפשר ליישב קושית מהרש"א הכי דהנה איתא במס' טהרות פ"א י"ג דברים נאמרו בנבלות עוף טהור וכנגדן בעוף טמא ההיפוך וקתני במתני' ברישא גבי עוף טהור מליקתו ושחיטתו מטהרת טרפה מטומאתו דברי ר' מאיר משמע דס"ל לר"מ דוקא בעוף טהור אמרינן דשחיטתו מטהרתו אבל בעוף טמא ס"ל לר"מ ההיפוך דאין שחיטה מטהרתו כדקתני בסיפא אכל אמ"ה ממנה אין שחיטה מטהרתה ומפרש הגמ' לקמן דף ק"ב דהא דקתני גבי עוף טמא דאין שחיטה מטהרתו לא מצי איירי בישראל ופשיטא דאין שחיטה מטהר עוף טמא אלא מיירי בבני נח והפי' אין שחיטה מטהרתו שאין שחיטה מתרת לו אמ"ה מן עוף טמא באכילה כל זמן שהיא מפרכסת ואזי משמע דס"ל לר"מ דבן נח מוזהר על אמ"ה של עופות טמאים וא"כ צ"ל דמה דקאמר לקמן דף ק"ב הנ"ל איכא דאמרי טהורה ור"מ לא קאי אלא אישראל מה דקתני בסיפא וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד דגרסינן טהורה אבל ברישא דקתני אמ"ה בן נח מוזהר עליו על הטמאין כטהורין אפי' לר"מ נמי גרסינן טמאין כטהורין ומצ"ל מה"ט ס"ל לר"מ דבן נח מוזהר על הטמאין כטהורין דלקמן בסוגי' זו דף ק"ב קאמר רב חסדא ואיתימא ר' יוסף מ"ט דר"מ דאמר קרא וזבחת מבקרך ומצאנך ופירש"י וכתיב בתרי' אמ"ה והך קרא בישראל כתיב אבל בב"נ דליכא קרא להתיר מצ"ל דס"ל לר"מ דשפיר נוהג אמ"ה בב"נ אפי' בחיות ועופות ואזי הקשו התוס' שפיר ולק"מ קושי' מהרש"א וק"ל:

תוכן העניינים

מראה יחזקאל (חולין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה