אור ברסלב
מראה יחזקאל (חולין) מה שחדשתי בע"ה בפוסקים

מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר

מה שחדשתי בע"ה בפוסקים

הנה יש לי לחקור חקירה אחת לדינא

הרי"ף והרמב"ם פסקו סתם בתלוש ולבסוף חברו דבדיעבד שחיטתו כשרה. ולא מחלקין כלל בין בעלו ללא בעלו וכ"כ המחבר בי"ד סימן ו' דשחיטתו כשרה וכן דעת הרשב"א ז"ל. אבל דעת רש"ל וב"ח להחמיר לפסוק כדעת הרא"ש והרז"ה דבתלוש ולבסוף חברו ובעלו שחיטתו פסולה כבעי' דרבא דלא אפשטא והנה יש לחקור על מה סמכו הנך גאונים הראשונים להקל בדאורייתא שלא לפסוק כבעי' דרבא דלא איפשטא והלח"מ כתב לדעת הרמב"ם ז"ל וז"ל אע"ג דלקמן בעי רבא תול"ח מאי. מ"מ הך סוגי' עדיפא. ואמאי צד תמות במקומו עומדת דלמה פסק הרמב"ם ז"ל כסוגי' הראשונה לקולא בדאורייתא דהא בתרא עיקר בכל מקום ובפרט דסוגי' בתרא היא לחומרא:

ונלפע"ד לתרץ דהנה מצינו לפרש טעם כעיקר על המסדר הש"ס דסידר אמר מר נעץ סכין בכותל וכו' אמר רב ענן אמר שמואל וכו' לאחר איבעי' דרבא דהא הו"מ לסדר הך ר"ע אמר שמואל ל"ש וכו' תיכף לעיל כשמביא הברייתא דהשוחט במוכני וכו' ונקדים לפרש בתחילה דברי המהרש"א ז"ל בד"ה גמ' ר"פ אמר בעופא דקליל וז"ל וליכא לאקשויי להך תירוצא אמאי קא משני לעיל דברייתא בכל שוחטין בין בצור אתי' כר' חייא הא כרבי נמי מצי אתי' ושאני עופות דקליל וי"ל וכו' אך קשה וכו' אימא דר' חייא נמי לא מכשיר אלא בדיעבד משום שמא ידרוס ומתני' נמי אתי' כוותי' והכא שאני עופות דקליל דמשמע מדברי המהרש"א ז"ל דקושיות אלו קשיין דוקא לר"פ. ולא אליבי' דרב זביד וכנראה מסוף דבריו שכתב וע"כ הנכון דסוגי' דלעיל אזלת לתירוצא דרב זביד דמשמע מדבריו דאזי לא קשי' אסוגי' דלעיל מידי והא לתירוצא דר"ז נמי קשיין ב' קושיות הראשונות של המהרש"א ז"ל לפמ"ש התוס' בד"ה תול"ח וז"ל א"נ כרב זביד לצדדין קתני ובצואר בהמה למטה שרי לכתחילה אפי' במחובר מעיקרו וכשצואר בהמה למעלה אסור לכתחילה שמא ידרוס ואזי קשה דכמו כן הו"מ לאוקמי לעיל אליבא דרב זביד הבריי' דבכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר מיירי כשצואר בהמה למטה דאזי מותר במחובר אפי' לכתחילה הפי' במחובר בברייתא תול"ח ואזי הברייתא מצי אתי' אפי' כרבי דבצואר בהמה למטה מודה רבי דמותר לכתחילה משום דלא שייך בזה שמא ידרוס ומתני' גמי אתי' כר' ואיירי בצואר בהמה למעלה ומש"ה קתני השוחט דיעבד אין לכתחילה לא שמא ידרוס וגס מצינו להקפות קושי' ב' של המהרש"א ז"ל אליבא דרב זביד דמצינו לאוקמי מתני' וברייתא כר' חייא וברייתא בצואר בהמה למטה ומתני' בצואר בהמה למעלה דלענין חשש שמא ידרוס ל"פ ר' ור' חייא כמ"ש המהרש"א זיל א"ו הנכון דתירוץ התוס' א"כ כרב זביד לא קאי אלא אליבא דרבא לתרץ הקושי' לפ"מ דס"ד דרבא למבעי בעייתו אזי מ"ל דרבא לא ידע מהך מימרא דריע אמר שמואל ואז שפיר קמבעי' לי' לרבא דדלמא מתני' אתי' כר' חייא ואיירי בצואר בהמה למעלה דאסור רק לכתחילה וברייתא בצואר בהמה למטה דמותר לכתחילה אבל להמסקנא דקאמר ר"ע אמר שמוחל דבצואר בהמה למעלה אפי' בדיעבד אסור כמ"ש התוס' בד"ה אמר שמואל. וע"ז מפרש רב זביד הברייתא דבכל שוחטין לצדדין קתני דצואר בהמה למעלה קאי אתלוש אבל במחובר אפי' בדיעבד פסול וצואר בהמה למטה קאי אמחובר דאפי' לכתחילה מותר אזי א"ש דברי המהרש"א ז"ל דסוגי' דלעיל קאי אליבי' דרב זביד ואז לק"מ אסוגי' דלעיל דאליבי' דרב זביד לא מצינן לאוקמי בשום גוונא ברייתא ומתני' כחד תנא לא כר' ולא כר' חייא דבצואר בהמה למעלה לא מצי איירי מתני' דאז לכ"ע אפי' בדיעבד אסור ובצואר בהמה למטה לא מצי איירי מתני' דאסור לכתחילה דהא בברייתא קתני בכל שוחטין במחובר לכתחילה בצואר בהמה למטה כדמוקי ר' זביד ואזי א"ש לרב זביד ולק"מ ולפ"ז שפיר סידר המסדר הש"ס מימרא דרב ענן אמר שמואל אחר איבעי' דרבא דלמה דמסיק דרב זביד ליכא למבעי כלל איבעי' דרבא כנ"ל לפ"ז א"ש דברי הרמב"ם ושאר פוסקים דלא פסקו לחומרא כאיבעי' דרבא דלא איפשטא דלהמסקנ' איפשט בעי' דרבא אפי' לתירוץ דר"פ להרמב"ם ז"ל לשיטתן כמו שאכתוב לקמן לפי קושי' התוס' ותירוצם הנ"ל ד"ה תלוש ולבסוף חברו וקושי' התוס' אבל קשה מהצפורן נתרץ לקמן בע"ה להרמב"ם ז"ל ולשאר פוסקים לכאורה לפי מה שנתרץ דברי הש"ך ז"ל בסימן ו' על מה שהקשה הפ"ח עליו יהי' הקושי' על הרמב"ם ושאר פוסקים במ"ע דהנה כתב הש"ך בסימן ו' ס"ק ח' על מ"ש המחבר בעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה וכתב רמ"א ז"ל על ההיא דנעץ סכין בכותל בהגה או בדבר התלוש והקשה הש"ך ע"ז שהגיה הרמ"א או בדבר תלוש איכא למידק הלא כ"ש הוא ולא זה צורך הגיה הרב וכתב ע"ז תירוץ ב' וז"ל א"כ אתי לאורויי דאפי' כשצואר בהמה למטה ששחיטתו כשרה דוקא בדיעבד ולא לכתחילה. אפילו נעצו בדבר התלוש ע"ז כתב הפר"ח בסימן ו' ס"ק י"א ששגג הש"ך שמה שכתב בכוונת ההגה דאפי' בצואר בהמה למטה אסור לכתחילה אפי' נעצו בדבר התלוש ליתא דמה דמשמע בגמ' דבדיעבד דוקא שרי היינו משום דאיירי בנעץ סכין בכותל ומדין תלוש ולבסוף חברו פי' דאסור לרבי אטו מחובר מעיקרו אבל כשבעץ הסכין בקורה תלושה שאין כאן אלא חשש דרסה. וצואר בהמה למטה אף לכתחילה שרי כדמוכח באוקימתא דרב זביד דמוקי סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחובר וקתני דשוחטין לכתחילה עכ"ל ע"ש ויש ליישב דברי הש"ך דמ"ל דנ"ל להשיך שדעת הרמ"א ז"ל לפי תירוץ ר"פ שהוא תירוץ בתרא ולהחמיר ומדשני ר"פ סתמא דמיירי הברייתא כולה בעופא דקליל דאזי צ"ל במ"ש רש"י ז"ל דבהמה לאו דוקא ולא משני דאיירי הברייתא בכל גונא אפי' בבהמה וסיפא שהצואר בהמה למעלה מצי נמי איירי אפי' בבהמה ומשום צואר למעלה בתלוש נקט בהמה דה"א אפי' בתלוש חיישינן שמא תכבד בהמה על הסכין ותהא אסור לכתחילה וכמ"ש השיך דמשמע בש"ס דבתלוש לכתחילה מיהא אסור ומה דקאי בכל שוחטין לכתחילה על במחובר זהו נקט בעופא ורישא בין שהצואר למטה. גמי איירי בבהמה. ואתי לאשמועינן דאפי' בבהמה מותר במחובר לכתחילה משום דבצואר למטה ליכא חשש דרסה ואזי מצי איירי רישא וסיפא אפי' בבהמה ורק מה דנקט במחובר הוא בעופא ואזי א"צ לדחוק דבהמה לאו דוקא והו"ל לר"פ לפרש הכי. אלה מדמוקי ר"פ סתמא כל הברייתא בעופא דקליל נ"ל להרמ"א ז"ל דמה"ע משום דס"ל לר"פ דבבהמה בכל גוונא שייך דרסה אפי' נעצו בדבר התלוש וצואר בהמה למטה אבל בתלוש לגמרי מ"ל דס"ל להרמ"א ז"ל דלא שייך חשש דרסה כלל אפי' צואר בהמה למעלה ואזי א"ש מה שמתרץ הש"ך דברי רמ"א ז"ל בתירוץ ב' א"נ אתי לאורויי הנ"ל וכו' ולפ"ד הנ"ל דהרמ"א ז"ל סובר דר"פ פליג על רב זביד בצואר בהמה למטה במחובר משום דס"ל דבצואר בהמה למטה במחובר שייך ג"כ קצת דרסה לפי שמוליך ומביא צואר בהמה או מ"ל מה"ט דאי שרי לכתחילה להוליך ולהביא בצואר בהמה למטה. איכא למיחש שלא יבחין ויוליך ויביא ג"כ צואר בהמה למעלה. לפ"ז מ"ל דאיבעי' דרבא אזלא אפי' להמסקנא לר"פ דרב"א ס"ל כר"פ דבצואר בהמה למטה במחובר אסור לכתחילה משום דרסה כמ"ש הש"ך הנ"ל. ואזי שפיר מ"ל אליבא דר' דתול"ח אפי' בדיעבד אסור ומתני' אתי' כר' חייא ומיירי בבהמה ובצואר בהמה למטה וקתני השוחט דיעבד משום דלכתחילה אסור בצואר למטה שמא ידרוס דלענין חשש שמא ידרוס ל"פ רבי ורבי חייא. וברייתא נמי כר' חייא ובעופא דקליל אזי דמצי אזלת איבעי' דרבא לפי תירוץ ר"פ להמסקנא הקושי' הנ"ל עלהרמב"ם ושאר פוסקים במק"ע. דלמה לא פסקו לחומר' כבעי' דרבא דלא איפשטא אך יש לתרץ דהרמב"ם לשיטתו אזל דפסק בפ' ב' מהלכות שחיטה הלכה א' כשתי אוקימתות כר"פ וכרב זביד וכתב הכ"מ והלח"מ על זה דהרמב"ם סבר דהנך תרי אוקימתות לא פליגי אלא בישוב הברייתות אבל לא לענין דינא וכ"כ בב"י וא"כ לא ס"ל הרמב"ם כתירוץ הש"ך הנ"ל אליבי' דרמ"א ז"ל אלא ר"פ נמי סובר כרב זביד דבצואר בהמה למטה במחובר כשר לכתחילה ואזי לא מצינו לאוקמא כלל הך בעי' דרבא להמסקנא בין לרב זביד ובין לר"פ. דהא לתרווייהו בצואר בהמה למטה במחובר מותר לכתחילה ובצואר בהמה למעלה אפי' בדיעבד אסור ואזי אי אפשר לאוקמי מתני' כר' חייא אלא כרבי בצואר בהמה למטה או בעופא ואסור לכתחילה מה"ט לרבי משום דגזרינן תול"ח אטו מחובר מעיקרו וא"כ איפשט בעי' דרבא אליבא דהמסקנא וא"ש דלא פסקו כאיבעי' דרבא ומ"ל דהרמב"ם ז"ל הוכיח זאת דר"פ לא פליג על רב זביד אלא ס"ל כמי דבצואר בהמה למטה לא שייך כלל דרסה ומותר לכתחילה דקשי' לי' להרמב"ם ז"ל כל הקושיות של המהרש"א ז"ל בד"ה ר"פ אמר בעופא דקליל והתירוצים של המהרש"א ז"ל נ"ל להרמב"ם דוחק תו נ"ל להרמב"ם דוחק לומר לדברי רש"י ז"ל דלר"פ בהמה דברייתא לאו דוקא מש"ה נ"ל להרמב"ם ז"ל דר"פ נמי אית לי' דרב זביד וה"פ דודאי ר"פ מוקי הברייתא נמי בבהמה דהיינו ברישא נקט הבהמה לאשמועינן דבצואר בהמה למטה שרי לכתחילה במחובר ובסיפא נקט בהמה משום תלוש כנ"ל. ורק הך דנקט צואר בהמה למעלה מה דקאי נמי אמחובר זהו נקיט משום עופא דקליל ואזי שפיר נקט בהמה דבין ברישא ובין בסיפא אשמועינן רבותא בבהמה אבל בעופא מ"ל דאין כל כך רבותא דמסברא הוא דבצואר עוף דקל לא שייך דרסה. ואזי דר"פ נמי סובר כרב זביד דבצואר בהמה למטה במחובר שרי לכתחילה לק"מ קושי' המהרש"א ז"ל דאזי לא מצינו לאוקמי מתני' וברייתא כחד תנא לא כר' חייא ולא כרבי דהא מה דנקיט בברייתא צואר בהמה למטה במחובר דשרי לכתחילה מלת בהמה אינו לאו דוקא כמ"ש רש"י ז"ל אלא מיירי בבהמה. ואזי מוכח מברייתא דבצואר בהמה למטה שרי לכתחילה במחובר והרי במתני' קתני השוחט דיעבד וזהו לא מ"ל דמתני' איירי בצואר בהמה למעלה במחובר דא"כ אפי' בדיעבד אסור כנ"ל. א"ו צ"ל דמתני' אתי' כרבי ומיירי בצואר בהמה למטה בתול"ח ואסור לכתחילה אטו מחובר מעיקרו ואזי קושי' ג' של המהרש"א ז"ל ג"כ לק"מ דלעולם מ"ל כדברי תוס' הנ"ל דכבר אשמועינן כח דהתירא דר' חייא בברייתא בכל שוחטין ואזי אין לומר דלמא הברייתא מיירי בעופא דקליל דהא הרישא נוחר בהמה למטה אינו ל"ד אלא קאי באמת אבהמה וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל. אך לפי דעת הש"ך הנ"ל דס"ל לרמ"א ז"ל דר"פ פליג ארב זביד דס"ל לר"פ דבצואר בהמה למטה רק בדיעבד מותר קשי' דל"ל לסוגי' הנ"ל לדחוק ולומר הא דקמיפלגי פלוגתא בדיעבד להודיעך כח דרבי הא אליבי' דר"פ הו"מ לאוקמי פלוגתא דרבי ור' חייא בבהמה ובצואר בהמה למטה ואז ממילא צריך למינקט דיעבד משום ר' חייא. דר' חייא לא מכשיר בצואר בהמה למטה במחובר דאלא בדיעבד ונ"ל לפרש לדעת הש"ך סוגי' הגמ' הכי ונקדים לפרש דברי רש"י ז"ל בד"ה ור"ח מכשיר ומתני' דקתני שחיטתו כשרה וכו' וסוף דבריו ואשמועינן מתני' דעד כאן וכו' עכ"ל וי"לד דל"ל לרש"י לפרש הכי דהוא אך למותר והו"ל לפרש כפשוטו דאשמועינן מתני' לאפוקי מרבי ונראה לתרץ ומתורץ ג"כ בזה קושי' המהר"ם ז"ל דהאיך מצינן לאוקמא מתני' כר"ח דמכשיר במחובר. הא קתני במתני' צפורן דאסור משום מחובר ע"ש. דהנה כתב הרשב"א ז"ל בד"ה וע"כ לא קשרי ר"ח וז"ל והאי דקאמרינן לאו מחובר מעיקרו קאמר אלא תול"ח. דאי במחובר מעיקרו מ"ט דר"ח אי ס"ל דמחובר מעיקרו דאורייתא אפי' דיעבד כמי לא. ואי לאו דאורייתא לכתחילה אמאי לח דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזר עליו עכ"ל פי' דבריו דנ"ל לרשב"א ז"ל דבסוגי' זו אכתי לא ידעינן מחשש דשמא ידרוס במחובר וא"כ אמאי קא מכשיר ר"ח דוקא בדיעבד א"ן דס"ל לר"ח דמחובר מעיקרא בדיעבד פסול ופליגי בתול"ח וגזר ר"ח תול"ח אטו מחובר מעיקרא מש"ה לא מכשיר ר"ח אלא בדיעבד דלכתחילה גזרינן אטו מחובר מעיקרא ולפ"ד רשב"א הנ"ל א"ש דברי רש"י הנ"ל דלא רצה רש"י ז"ל לפרש דאשמועינן מתני' לאפוקי מדרבי. דהא אינו ידוע בבירור במה פליגי רבי ור"ח דהא מ"ל דפליגי במחובר מעיקרא אבל בתול"ח מודה רבי דבד עבד מותר ואזי מצי אתי' מתני' שפיר כרבי ומיירי בתול"ח מש"ה כתב רש"י ז"ל ואשמועינן מתני' דע"כ וכו' פי' מדמכשיר ר"ח דוקא בדיעבד מוכח דפליגי בתול"ח וכמ"ש הרשב"א ז"ל הנ"ל והשתא מוכח שפיר ממתני' לאפוקי דרבי דהא רבי פוסל אפי' בתול"ח ואזי מתורץ לפי דברי הרשב"א הנ"ל קושי' מהר"ם הנ"ל כמ"ש לעיל וע"ז פריך הגמ' אלא הא דתני' בכל שוחטין בין בתלוש וכו' מני וכו' ומשני הגמ' הכי דס"ל להש"ס דבאוקימתא קמייתא דר"ח פוסל במחובר מעיקרא ליכא לאשכוחי בשום גוונא היתר לכתחילה דאי מחובר מעיקרא פסול ראוי ונכון לאסור בתול"ח לכתחילה מטעם אטו מחובר מעיקרא וכמ"ש המהרש"א ז"ל בד"ה ר"פ אומר לתרץ קושיתו הראשונה והשתא משני הגמ' הכי לעולם ר"ח אפי' לכתחיל' פי' דלא כדמעיקר' אלא דר"ח מכשיר הכל אפי' מחובר מעיקרא לכתחיל' היכא דליכ' חשש דרסה אבל בודאי היכא דאיכ' חשש דרסה דהיינו בבהמ' ס"ל לר"ח גמי דאסו' לכתחיל' משום שמא ידרוס וא"נ ל"ק מ"ט דר"ח מכשיר דוק' בדיעבד משום דמ"ל דפליגי בבהמה דלרבי פסול בדיעבד מקרא דויקח את המאכלת ור"ח ל"ל האי דרשה אלא רק לכתחילה אסור בצואר בהמה למטה משום חשש דרסה כמ"ש השיך אבל ברייתא אתי' כר"ח ומיירי בעופא כתירוץ דר"פ והא דקאמר והאי דקמיפלגי בדיעבד ה"פ דלמה פליגי דוקא בדבר שהוא מותר רק בדיעבד דהיינו בבהמה. דאזי ר"ח אינו מכשיר אלא בדיעבד טפי הו"ל לאיפלוגי בעופא לאשמועינן דר"ח מכשיר אפי' לכתחילה. בזה ח"ש נמי הלשון והאי דקא מפלגי בדיעבד ולא קאמר והאי דקתני השוחט דיעבד דהא ודאי צריך למתני השוחט דיעבד אפי' אליבא דר"ח דלא מכשיר בבהמה אלא בדיעבד. ע"ז קאמר להודיעך כחו דרבי. דאי הוי קתני הפלוגתא בלכתחילה דהיינו אסור לשחוט במחובר דברי רבי ור"ח מתיר לשחוט ה"א דר' אוסר רק לכתחילה ובתול"ח מש"ה אשמועינן דרבי פוסל בכל גוונא אפי' בתול"ח לפ"ז מתורץ ממילא קושי' הנ"ל על הש"ך דלא הול"ל להודיעך כחו דרבי אלא דמש"ה ר"ח מכשיר דוקא בדיעבד משום דאיירי בבהמה דאזי אכתי תקשי האי דקא מפליגי בדיעבד פי' דלמה פליגי בבהמה ובדיעבד טפי הו"ל לאפלוגי בלכתחילה דהיינו בעופא דהוי כחו דהיתרא דר"ח והשתא מצינן לפרש דברי התוס' בד"ה להודיעך כחו דרבי הכי ולא חייש לאשמועינן כחו דהתירא דר' חייא דהוקשה להם לתוס' מאי מתרי בזה להודיעך כחו דרבי הא אכתי קשה והו"ל לאשמועינן הפלוגתא בעופא לאשמועינן כחו דהיתרא דר"ח. לזה תירצו דכבר אשמועינן בברייתא דבכל שוחטין וכו' דהא לר"פ קיימינן דמחלק בין עופא לבהמה. ולר"פ מיירי הברייתא דבכל שוחטין בעופא אבל בבהמה בצואר למטה רק בדיעבד מותר אך הא קשי' מאי פריך הגמ' אח"כ ואלא מתני' דקתני השוחט דיעבד מני אי ר"ח אפי' לכתחילה ומאי קושי' דלמא לעולם ר"ח ומתני' איירי בבהמה ובצואר למטה דבזה מודה ר"ח דאסור לכתחילה. וי"ל דקושי' הגמ' הכי דבשלמא לפי אוקימתא דמעיקרא דפלוגתא דרבי ור"ח בתול"ח ובמחובר מעיקרא מודה ר"ח דפסול מצי אתי' מתני' שפיר כר"ח ולק"מ מצפורן דבמחובר מעיקרא מודה ר"ח וכמ"ש לעיל לתרץ קושי' המהר"ם אבל השתא דקאמר דר"ח מכשיר לכתחילה ולא גזרינן אטו מחובר מעיקרא. ע"כ צ"ל דר"ח מכשיר אפי' במחובר מעיקרא וכנ"ל וא"כ מתני' מני דהא ר"ח ס"ל לכתחילה אפי' במחובר מעיקרא וא"כ לא מצי אתי' מתני' כר"ח דתקשי צפורן וע"ז משני עוד פעם לעולם ר"ח אפי' לכתחילה וה"פ דודאי האמת כן הוא דמתני' לא מצי אתי' כר"ח דר"ח לכתחילה מכשיר בכל גוונא בין בתול"ח ובין במחובר מעיקר' והאי דקתני ר"ח מכשיר בדיעבד להודיעך כחו דרבי דכחו דהיתרא דר"ח כבר אשמועינן בברייתא דבכל שוחטין וכו' דאתי' כר"ח ומתני' רבי היא ובתול"ח:

כל זה כתבתי לפי מה שהבין הפר"ח בדברי הש"ך וכמו כן כמה מפרשי' דהטעם דבצואר בהמה למטה אם נעצו בדבר התלוש אסור לכתחילה משום דבצואר בהמה למטה נמי שייך דרסה. אבל לפענ"ד נראה דס"ל להש"ך נמי דבצואר בהמה למטה לא שייך חשש דדרסה אלא הטעם דאסור לכתחילה משום דפסקינן כרבי דגזרינן תול"ח אטו מחובר מעיקרא ואזי משום ל"פ גזרינן אפי' נעצו בדבר התלוש אטו מחובר מעיקרא דהרואה שאינו תופס הסכין בידו אלא שהסכין נעוץ לא יבחין בין נעוץ בדבר התלוש למחובר מעיקרא ויסבור הרואה שמותר כמו כן לשחוט במחובר מעיקרא מש"ה אסור לכתחילה כמו בתול"ח ובפרט שיוכל להיות לפעמים שהקורה תלושה עומד אצל הכותל וסובר הרואה שהוא מחובר לכותל מש"ה אסרו לכתחילה משום לא פלוג:

אך הא קשי' עמ"ש לעיל דנראה להרמב"ם ושאר פוסקים כתי' התוס' דאיבעי' דרבא אי אתי' מתני' כר"ח הא התוס' הקשו על תירוצם וז"ל אבל קשה דהיכא מצי לאוקמא מתני' כר"ח הא פסול צפורן במחוברת במתני' אפי' דיעבד ואפשר לדחות ולומר דנ"ל להרמב"ם ושאר פוסקים דרבא ס"ל כתירוץ המהר"ם על קושי' זו בד"ה ל"ק כאן בתלוש כאן במחובר דאזי א"ש ג"כ דלא פסק כאיבעי' דרבא לחומרא משום דלמאי דמסיק רבה בר רב הונא לקמן דצפורן תלושה מותר לשחוט בו לא מצינו למימר באיבעי' דרבא. תו י"ל דנראה להרמב"ם טעם אחר דמה"ט פסול צפורן מחובר אפי' לר"ח משום דמליקה פסולה בתלוש וצריכה להיות דוקא בצפורן מחובר ואם מחזיר הסימנים אחורי העורף ושחט שחיטתו כשרה וא"כ אם יהי' מותר לשחוט בצפורן מחובר איכא למיחש מפני הרואין שיסברו כששחט בצפורן הסימנים מאחורי העורף דשחיטה היא כמו מליקה וכמו דכשרה מליק' מן העורף בלא החזיר סימנין כמו כן השחיט' כשרה מן העורף בלא החזיר הסימנין אבל כששוחט בסכין כשהחזיר הסימנין אחורי העורף השחיטה כשרה דחזי ליכא למטעי אטו מליקה דזהו ידוע דמליקה בסכין פסולה. תו איכא למיחש כשכהן שוחט בצפורן דלפעמים יארע שלא יוכל לשחוט מן הצואר שיהא הצואר מלוכלך בטיט או בשאר דברים הנדבקים וע"י זה נדבקים שערות הבהמה יחד ואזי לא יוכל לשחוט במקום הצואר ואז יהא מוכרח להחזיר הסימנים אחורי העורף ולשחוט שם ואם יהא מותר לשחוט בצפורן איכא למיחש שהכהן עצמו ישכח ויסבור שהוא מליקה וידרוס בצפורן ואח"כ ישכח המליקה ואתי למיכל נבלה ואזי נראה להרמב"ם ושאר פוסקים דלעולם מתני' מצי אתי' כר"ח ומטעם הנ"ל פוסל ר"ח צפורן במחובר. וק"ל:

בדרך אחר מצינו לתרץ קושי' התוס' אבל קשה מהצפורן על הרמב"ם ז"ל דהנה שמעתי אומרים בשם הרב הגאון החריף מו"ה הרש ז"ל אב"ד דק"ק הלברשטאט דמצינו לפרש ר"ח מכשיר הכי כדאיתא לקמן דף י"ח גבי מתניתן השוחט במגל קציר בדרך הליכת' דב"ש פוסלין וב"ה מכשירין דהביא הגמ' עלה דמתני' אמר ר"ח בר אבא אר"י אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירן אלא לטהר מידי נבל' אבל באכיל' אסורה כמו כן מצינו לפרש דברי ר"ח הכא דר"ח לא מכשיר במחובר מעיקרא אלא לטהר מידי נבלה אבל באכילה מודה דאסור עכ"ל הגאון הנ"ל ששמעתי אבל לא אוכל להבין כוונתו דאם ר"ח סובר דמחובר מעיקרא דוקא אסור באכיל' חזי צ"ל דטעמא דר"ח מכח קרא דויקח את המאכלת וא"כ דהוא פסול בשחיטה מדאורייתא למה לא תהא נבלה כשאר פסול בשחיטה. ואפשר לפרש כוונתו הכי דהנה בספר חדושי הר"ן ז"ל רוצה לתרץ קושי' התוס' ד"ה תול"ח ותימא מאי קמבעי' לי' הכי דמ"ל דמוקי מתני' נמי כר"ח ור"ח סובר דמחובר מעיקרא אסור לכתחילה מטעם דאיכא למטעי דהרואה סבור כשנשחטה הבהמה בדבר שהוא מחובר מעיקרא דלא בעינן כלל כח גברא אבל ברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר דאתי' נמי כר"ח מיירי בתול"ח. ובתול"ח לא יטעה הרואה דהא מעיקרא הי' תלוש רק ע"ז קושי' התוס' אבל קשה מצפורן במ"ע לפ"ז מ"ל דזה כוונת הגאון הנ"ל. דמ"ל הפירוש בדברי ר"ח. דר"ח מכשיר רק לטהר מידי נבלה אבל באכילה אסורה מה"ט הנ"ל. דאיכא למטעי במחובר מעיקרא דלא בעינן כח גברא וכדאמרינן במגל קציר דאסור באכילה מטעם גזרה. לפ"ז א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל. דמ"ל דרבא הי' מסופק בדברי ר"ח אי פירושו ר"ח מכשיר במחובר מעיקרא לגמרי או פירושו ר"ח מכשיר רק לטהר מידי נבלה אבל באכילה אסורה ואזי מ"ל שפיר כתירוץ התוס' הנ"ל:

דאליבי' דרבי מבעי' לי' דדלמא לר' אין חילוק בין תול"ח למחובר מעיקרא ופסולה ומתני' דמכשיר דיעבד בתול"ח אתי' כר"ח ובצואר בהמה למעלה דלכתחילה לא שמא ידרוס וברייתא בתול"ח ובצואר בהמה למטה ואזי שרי לכתחילה או הברייתא בעופא דקליל ואזי לק"מ קושי' התוס' אבל קשה מצפורן דהא ר"ח לא מכשיר במחובר מעיקרא אלא לטהר מידי נבלה אבל באכילה אסורה. וא"כ שפיר קא תני במתני' חוץ מצפורן דאסור באכילה. והתנא רוצה לאשמועינן דצפורן גמי הוי מחובר מעיקרא ומ"ל דנ"ל להרמב"ם ושאר פוסקי' בהכרח לפרש דברי דבא בנ"ל דקשי' לי' ואליבא דרבא מאי קמיבעי' לי' הא לפי מה דמשני הברייתא דהי' צור יוצא מן הכותל אכתי איכא למפשט מהך ברייתא דתול"ח מותר בדיעבד דאל"כ קשי' אדמפליג בין צור יוצא דהוא מחובר מעיקרא להך תול"ח דסכין דלא מבטל לי' לפלוג בתול"ח גופי' בין הך תול"ח שמבטל לי' ובין סכין דלא מבטל לי' א"ו דאפי' הך תול"ח דמבטל לי' נמי כשר בדיעבד. ואין לומר דאכתי איכא למידק מרישא איפכא דדוקא סכין דלא מבטל לי' כשר בדיעבד אבל בתול"ח כמו צור וקנה שמבטל פסול בדיעבד כמ"ש הרא"ש ז"א דמש"ה נקט סכין לאשמועינן דלכתחילה לא אבל בסיפא דצור יוצא מן הכותל לא אשמועינן שום רבותא והו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפי' תול"ח ביטלו אסור בדיעבד א"ו תול"ח וביטלו מותר בדיעבד וא"כ מאי קמבעי' לי' לרבא וצ"ל דרבא ס"ל דמשום דהוי נבלה נקיט לשון פסולה כדמצינו בהרבה מקומות דנקט פסולה היכא דהוי נבלה כדאיתא במתני' דף י"ט ע"ב השוחט מן העורף שחיטתו פסולה משום דהוי' דורס או מחליד כדאיתא בגמ' דף כ' ע"ב ואזי הוי נבלה וכמו כן איתא בגמ' לקמן דף כ"ט ע"ב היכא דשחט סימן א' נכרי וסימן א' ישראל שהיא פסולה משום שחיטת נכרי דהוי נבלה וכן איתא במתני' דף ל' נפלה סכין ושחטה פסולה וכמו כן ע"ב שחט והתיז את הראש בבת אחת פסולה והוי' נבלה ובדף ל"ב כל שנפסלה בשחיטה נבלה. והא דנקט בסיפא התם ודבר אחר גרם ליפסל טרפה דנקט לשון פסול גבי טרפה מ"ל איידי דנקט לשון פסול ברישא נקיט גמי לפסול בסיפא גבי טרפה לפ"ז א"ש דנקט בסיפא דוקא מחובר דהיינו צור יוצא מן הכותל משום דפלוגתא דרבי ור"ח אי הוי נבלה דרבי פוסל דהוי נבלה ור"ח מכשיר לטהר מידי נבלה וא"כ איצטריך לאשמועינן דצור יוצא מן הכותל פסולה דהוי נבלה לאפוקי מר"ח וא"ש דברי הרמב"ם ושאר פוסקים ז"ל:

בדרך אחר נראה לתרץ קושי' התוס' בד"ה תול"ח לענין שחיטה מאי תימא מאי קא מבעי' לי' וכו' אשר ע"ז לא יהי' ק"מ מצפורן דהנה כתב הש"ך בסימן ו' ס"ק ח' הנ"ל וז"ל ומוכח בש"ס ופוסקים דבסכין תלושה שלא נעצו בשום דבר אפי' צואר בהמה למעלה מותר בדיעבד דכל שתופס הסכין מסתמא אינו דורס ומשמע בש"ס דלכתחילה מיהא אסור עכ"ל וכתב עליו הפר"ח כד ניים ושכיב אמר להא דהא מוקי הגמ' הך ברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש וצואר בהמה למעלה דלכתחיל' מותר ואיך כתב דמשמע בש"ס דלכתחילה מיהא אסור ונראה לתרץ דברי הש"ך דמ"ל דקשי' לי' להש"ך קושי' המהרש"א בד"ה אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו דמה קא משני הגמ' לצדדין תני דמ"מ לא מכשיר הכא בסכין למעלה וצואר למטה אלא בדיעבד ובבריית' מכשיר לכתחיל' עכ"ל ונראה להש"ך ז"ל לתרץ קושי' המהרש"א הכי. דהמהרש"א ז"ל בריש הסוגי' בד"ה ורמינהו בכל שוחטין בין בצור וכו' מקשה דלמא הפי' בכל דיעבד דאיכא הכל לכתחילה ואיכא הכל דיעבד ומתרץ המהרש"א ע"ז ב' תירוצים ולפ"ז מצינו לתרץ קושי' המהרש"א הנ"ל בד"ה אמר רב ענן אמר שמואל ל"ש דמ"ל דבתר דמסק ר"ז דהתנא דברייתא בכל שוחטין בין בתלוש וכו' לצדדין קתני אתי לאשמועינן דבצואר למעלה שייך שמא ידרוס נ"ל להש"ס דס"ל להתנא דאפי' בתלוש וצואר בהמה למעלה אינו מותר אלא בדיעבד דלכתחילה איכא למיחש בתלוש נמי שמא ידרוס מפני שמוליך ומביא הצואר בהמה על הסכין ולא ירגיש כשמכביד הצואר בהמה על הסכין. ואז ע"כ צ"ל דמה דקתני בהך ברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש וכו' דהפירוש בכל שוחטין בדיעבד. וכמו שכתב המהרש"א ז"ל על ברייתא בכל שוחטין בין בצור דיש לפרש הכי בדיעבד דבהך ברייתא בכל שוחטין בין בתלוש וכו' שפיר מצינו לפרש בכל לשון דיעבד דע"ז לא שייכו ב' תירוצים של המהרש"א בד"ה ורמינהו בכל שוחטין שהתירוץ א' משום דלא תני מגל יד בהדייהו לא שייך הכא דהא לא פרט התנא מידי והכל בכלל בין בתלוש והתירוץ ב' של המהרש"א ז"ל דתרתי דיעבד ל"ל לא שייך כלל דהא לא תני הכא אלא בבא אחת ואזי שפיר מ"ל דהפי' בהך ברייתא בכל שוחטין בדיעבד ואין להקשות ע"ז הא לעיל בסוגי' ראשונה פריך הגמ' מהך ברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש דמשמע דבכל שוחטין לכתחילה. ז"א דנ"ל להש"ך דבסוגי' ראשונה עדיין לא ידע מהך מימרא דרב ענן אמר שמואל ל"ש דאיכא למיחש שמא ידרוס וכנראה מדברי רשב"א בר"ה וע"כ לא תשרי ר"ח כו' ממ"ש דאי במחובר מ"ט דר"ח דבסוגי' דלעיל לא ידע עדיין מחשש דשמא ידרוס ונ"ל להש"ך להוכיח זאת. דאל"כ תקשו ג' קושי' של המהרש"א בד"ה אמר ר"פ בעופא דקליל א"ו דבסוגי' ראשונה לא ידע הש"ס כלל מחשש שמא ידרוס ואזי לא ידע כלל לחלק בין צואר בהמה למעלה ובין צואר בהמה למטה ובין עופא לבהמה ואזי מוכח ממה דקתני בהך ברייתא בין בתלוש דהך בכל ע"כ לשון לכתחילה אבל להמסקנא דקאמר רב ענן אמר שמואל ל"ש וכו' דחיישינן שמא ידרוס ומחלק בין צואר בהמה למעלה ובין צואר בהמה למטה שפיר מ"ל דנ"ל להש"ס דאפי' בתלוש וצואר בהמה למעלה איכא למיחש לכתחילה שמא ידרוס לפי שמכביד צואר בהמה כשמוליך ומביא צואר בהמה על הסכין ואינו מרגיש זאת וזהו מוכח דנ"ל להש"ס הכי מכח קושי' המהרש"א הנ"ל בד"ה אמר ר"ע אמר שמואל ל"ש דמאי קא משני הגמ' הא מ"מ לא מכשיר הכא בצואר בהמה למטה אלא בדיעבד ובברייתא מכשיר לכתחילה. אבל לפ"ד הנ"ל א"ש דהפי' בברייתא בכל שוחטין דיעבד. ומ"ל דזהו מ"ש הש"ך ומשמע בש"ס דלכתחילה מיהא אסור:

אחר שכתבתי זאת מצאתי שכ"כ בספר פרי מגדים דמ"ל דבכל שוחטין בין בתלוש הפי' דיעבד ומחלק הכי בפשיטות דבסוגי' ראשונה לא ידע דחיישינן שמא ידרוס ובסוגי' אחרונה חייש שמא ידרוס אפי' בתלוש בצואר בהמה למעלה ונ"ל להנ"ל זאת פשוט בלי שום הוכחה כלל בין בסוגי' ראשונה ובין בסוגי' אחרונה ע"ש. ולפ"ד הנ"ל א"ש נמי מה שמשיג הפר"ח הנ"ל על הש"ך הנ"ל על מה שכתב הש"ך דבסכין למעלה וצואר בהמה למטה דק בדיעבד כשר במחובר דהא השתא מה דקתני בברייתא בכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר וסכין למעלה וצואר בהמה למטה הפי' בכל לשון דיעבד ובספר פ"מ מביא הכנ"הג שכתב ג"כ וז"ל כתבו התוס' דצואר למטה דיעבד ולא לכתחילה עכ"ל וכתב הפ"מ ע"ז וז"ל היינו מדכתבו התוס' דף י"ו ע"ב ד"ה אמר שמואל משמע אפי' כה"ג לא מכשיר אלא דיעבד דאברייתא וכו' וסוף דבריו דבאו לומר צואר למטה משום חשש דרסה לר' וכו' או לרב זביד לרבי אין הגזירה אטו מחובר אלא משום דרסה לחוד עכ"ל משמע לפמ"ש דהכ"הג מפרש דברי התוס' דלכ"ע חיישינן בצואר למטה במחובר שמא ידרוס דהא בחשש דשמא ידרוס ל"פ ר' ור"ח וכמ"ש המהרש"א. ולפ"ז שצדקו דברי הש"ך הנ"ל דבסכין תלושה לגמרי וצואר בהמה למעלה אסור לכתחילה משום שמא ידרוס מצינו לתרץ עפ"ז קושי' התוס' הנ"ל בד"ה תול"ח לענין שחיטה מאי תימא מאי קמבעי' לי' וכו' ולא תקשי כלל מצפורן דלעולם אליבא דר' מבעי' לי' אי הוי כתלוש וכשרה או שמא לר' אין חילוק בין תול"ח למחובר מעיקרא ופסולה ובין ברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר. ובין מתני' דהשוחט דמכשיר רק בדיעבד אתיין תרווייהו כר"ח והפי' בברייתא בכל שוחטין דיעבד ובין בתלוש מיירי בצואר בהמה למעלה דרק בדיעבד כשר כמ"ש הש"ך הנ"ל. וכמו כן בצואר בהמה למטה במחובר נמי רק בדיעבד כשר ומתני' דהשוחט בצואר או בקנה מיירי בתלוש לגמרי דומי' דמגל יד ובצואר בהמה למעלה דאזי דוקא בדיעבד שחיטתו כשרה ואזי לא תקשי קושי' התוס' דאיך מצי לאוקמי מתני' כר"ח הא פסול צפורן במחובר במתני' אפי' בדיעבד ז"א דהא מתני' איירי בצואר בהמה למעלה ובזה ר"ח מודה דמחובר אפי' בדיעבד פסול ומשום דחיישינן שמא ידרוס כמ"ש המהרש"א ז"ל דבזה לא פליגי רבי ור"ח והתנא רוצה לאשמועינן דצפורן מחובר הוי כשאר מחובר אשר לא פליגי כלל ופסול לכ"ע בדיעבד בצואר בהמה למעלה מטעם שמא ידרוס וכמו כן בצפורן:

בדרך אחר יש לתרץ קושי' התוס' ד"ה תול"ח אבל קשה דלא תקשי מצפורן. דהנה הקשו התוס' בד"ה מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת. וא"ת והא האי קרא בקדשים כתיב דבפרק התודה וכו' נפקא לן מהכא דקדשים טעונן כלי ותירץ ר"ת דתרווייהו ילפינן מהך קרא מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין ומדכתיב המאכלת ולא כתיב המחתך דרשינן כלי בקדשים ע"ש והנה מצינו לתרץ קושי' התוס' הלז דלכאורה יש להקשות קושי' עצומה על מה דקאמר ר"ח קרא זריזות דאברהם קמ"ל הא כבר מוכח זריזות דאברהם מקרא דהקודם דכתיב ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת. א"כ כבר נשמע זריזותי' דלקח עמו המאכלת וי"ל דלפ"ז מתורץ קושי' התוס' וקושי' חדא מתורצת בחברתה דמ"ל דאיצטריך תרווייהו דבאמת איצטריך חד קרא אקדשים וחד קרא זריזותא דאברהם קמ"ל וזהו שהקשה רב והא קרא קאמר דייקא דסבר רב דטעמא דר"ח דקאמר ויו דכתיב אאופתא משום דהך קרא איצטריך דקדשים טעונן כלי כקושי' התוס' על זה השיב רב והא קרא קאמר פי' הא קרא מיותר קאמר כקושיתי הנ"ל דהא כתיב עוד פעם ויקח את המאכלת דאזי מוקמינן חד קרא אקדשים וחד קרא דצריך להיות תלוש בחולין. ואזי תירוץ ר"ח א"ש דליכא שם יתור דחד קרא זריזותא דאברהם קמ"ל וחד קרא אקדשים ולא מוכח מידי דצריך תלוש בחולין ולתירוץ התוס' מצינו לתרץ הכי דהנה איתא במדרש רבה פ' וירא רב בעי קמי' דרבי מניין לשחיטה שהיא בדבר המטלטל מן הכא וישלח אברהם את ידו וגו' אמר לי' ר"ח אין מן ההגדה אמר לך חזר הוא בי' ואין מן אולפין אמר לך לית הוא חזר בי' דתני' לוי נעוצין מתחלתן הרי אלו פסולין. תלושין ונעצן הרי אלו כשרים דתנן השוחט במגל יד בצור או בקנה שחיטתו כשרה. ופירושו הכי דבעי למילף מהאי דצריך להיות דוקא דבר המטלטל דהיינו תלוש לגמרי אפי' תול"ח פסול. דמ' דזהו מוכח מיתורא דקרא מדכתיב ב' פעמים ויקח את המאכלת דמוקמינן חד קרא אמסתבר יותר מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין מוכח דבמחובר מעיקרא פסול ואתי אידך קרא דויקח את המאכלת לאורוי דצריך להיות דוקא דבר המטלטל דבר הניקח ביד מדכתיב וישלח אברהם את ידו וגו' ע"ז אמר אין מן ההגדה אמר לך פי' דיתורא דקרא מגיד שצריך להיות דוקא דבר המטלטל ואפי' תול"ח פסול חזר הוא בי' דהא מוכח מדתני לוי במתני' וכו' דס"ל לרבי דבתול"ח כשר בדיעבד אבל אם מן אולפן אמר מה דיליף מרבי' דגמירא לי' דחד קרא אסמכתא בעלמא משום דקרא זריזותא דאברהם קמ"ל רק מדינא אמר דגמיר לי' מרבי' דלכתחילה צריך להיות דבר המטלטל דהיינו תלוש לגמרי ולא תול"ח אזי לית חזר בי' דבמחובר מעיקרא שפיר ס"ל דפסול מחד קרא דויקח את המאכלת מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין ואידך קרא אסמכתא בעלמא דזריזותא דאברהם קמ"ל ואזי ליכא יתורא דקרא לאורוי דתול"ח דפסול ואז כשר בדיעבד בתול"ח ולפ"ז מצינו לפרש מה דקאמר ר"ח קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל בב' אופנים חדא כפשוטו דר"ח לא ס"ל כלל הנך קראי דויקח את המאכלת דלא ס"ל לר"ח הך לימוד מדכתיב המאכלת ולא כתיב המחתך לאורוי דבעינן כלי בקדשים וכמו כן לא ס"ל הך דרשה מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין אלא דחד קרא אתי לאורוי רק אקדשים דטעונין כלי ואידך קרא זריזות דאברהם קמ"ל ואזי ליכא שום יתור אמחובר מעיקרה דפסול ואז אפי' מחובר מעיקרא כשר. ובאופן ב' מצינו לפרש הכי דר"ח נמי ס"ל הנך דרשות דקרא מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין מוכח דמחובר מעיקרא פסול ומדכתיב המאכלת ולא כתיב המחתך דרשינן מיני' דקדשים טעונין כלי דר"ח כמי מודה דמחובר מעיקרא פסול מחד קרא דויקח וכו' מדלא כתיב ויכין אך רבי קאמר מניין לשחיטה שהיא בתלוש דמשמע בתלוש לגמרי דאפי' תול"ח נמי פסול ובדברי המדרש הנ"ל ע"ז קאמר ר"ח דמיתורא דאידך קרא לא מוכח מידי דבתול"ח פסול דחד קרא זריזותא דאברהם קמ"ל דלקת מאכלת עמו ואידך קרא אתא לאורוי תרווייהו מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין דרשינן מיני' דמחובר מעיקרא פסול בדיעבד ומדכתיב המאכלת ולא כתיב המחתך מוכח דקדשים טעונין כלי. ולפ"ז מ"ל דמש"ה סידר הש"ס בעי' דרבא בתר הך מימרא דיתיב רב אחורי' דר"ח וכו' דזהו דקא מבעי לרבא הפי' בדברי ר"ח מאי דקאמר רא זריזותא דאברהם קמ"ל. איך פירושו אי כפשוטו כאופן א' הנ"ל דרבי יליף מקרא דויקח את המאכלת רק מחובר מעיקרא דפסול ואידך קרא אתי לאורוי דקדשים טעונין כלי וע"ז השיב ר"ח דחד קרא זריזזתא דאברהם קמ"ל ואידך קרא לקדשים ואזי לר"ח מחובר מעיקרא מותר לכתחילה ולרבי רק מחובר מעיקרא פסול בדיעבד אבל תול"ח בדיעבד כשר ואזי אתי' מתני' דהשוחט כר' או דלמא כאופן ב' דלר' אפי' תול"ח פסול בדיעבד ור"ח לא קאמר קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל אלא דלא מוכח מיני' דתול"ח פסול אבל אידך קרא אתא לאורוי דמחובר מעיקרא פסול בדיעבד דבזה מודה ר"ח אבל בתול"ח ס"ל לריח דאפי' לכתחיל' מותר ולא גזר אטו מחובר מעיקרא וברייתא אתי' כר"ח ובתול"ח ובצואר למטה או בעופא ומתני' נמי אתי' כר"ח ומיירי נמי בתול"ח ובצואר למעלה דחיישינן שמא ידרוס ורק בדיעבד כשר וכמ"ש התוס' בד"ה תול"ח ואזי לא קשה קושי' התוס' מצפורן דהא ר"ח מודה במחובר מעיקרא דפסול בדיעבד:

וק"ל:

דף טז:

לעולם שוחטין מאן תנא אמר רבה ר' ישמעאל היא דתני' כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ער בעו רב ירמי' והנה הרמב"ם ז"ל פסק פ"ד מהלכו' שחיטה וז"ל כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כבש וגו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר הי' נוחר ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה וישחטו בכל מקו' לעולם חוץ לעזר' שנ' כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כי ירחק וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' עכ"ל ע"ש וכתב הלח"מ דקרא דאל פתח אוהל מועד לא הביאו מפרש רבינו שר"ע יתרץ אותו בכה"ג שלא יוכלו לשחוט אלא קדשים בלבד והנה דברי הרמב"ם אלו תמוהין מה דפסק דאסור לשחוט ולאכול בשר תאוה. ופסק דבשר נחירה הי' מותר להן במדבר ואזי קושי' תוס' ד"ה ר"ע סבר תימא מנ"ל דפליגי ר"י ור"ע דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי במ"ע דלמא ר"י נמי סובר כן שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים אבל על ידי נחירה מותר בשר תאוה ונראה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דמצינו למימר דהי' קשה להרמב"ם ו' קושיות בסוגי' זו א' קושית תוס' ד"ה הנ"ל שהקשו שם בסוף הדיבור ומיהו קשה דהו"ל לאוקמא קרא היתד נחירה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה:

ב'. לפ"מ דמתרץ הגמ' נחירתן זו שחיטתן אזי מ"ל דהך ושחט גבי קדשים נמי נימא נחירתן זו היא שחיטתן וא"כ קושי' התוס' מנ"ל דפליגי במ"ע:

ג'. על הא דבעי רב ירמי' אח"ז אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו וכתב רש"י ז"ל שהוא אליבא דר"ע קשה דהו"ל לרב ירמי' למימר בהדי' לר"ע מהו:

ד'. מ"ש רש"י ז"ל ד"ה בשר תאוה לא איתסר כלל וז"ל והא דכתב בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורוי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש לי' ראב"ע למדה תורה דרך ארץ וכו' שהוא דחוק דהו"ל להש"ס לפרש זאת אליבא דר"ע בהדי':

ה' קשה על תירוץ רבה דקאמר לעולם שוחטין דהעיקר אתא לאורוי להתיר אכילת בשר חוצה לארץ איך לא הרגיש בקושי' רב יוסף דהו"ל לאשמועינן העיקר שוחטין ואוכלין בשלמא על קושי' שני' מצינו למימר דנ"ל לרבה דלק"מ משום דמ"ל דסבירא לי' דלר"י הותרה הבמות וחזי אקריבו להו טפי וכקושי' התוס' ד"ה וכ"ש אבל על מה שלא הרגיש רבה בקושי' ראשונה:

קשי' ו' קשי' לי' להרמב"ם ז"ל קושי' תוס' לעיל דף ב' ע"ב ד"ה אבל אמר הרי עלי לא וא"ת לר"מ וכו' איך אכלו ישראל שלמים במדבר ומ"ש התוס' וי"ל כיון שנאסרו בענין אחר בבשר הוה כאלו צוה להם המקום לאכול ע"י שלמים ג"ל להרמב"ם דוחק דזהו דוקא לר' ישמעאל דס"ל שנאסר להם בשר תאוה אבל לר"ע דס"ל בשר תאוה לא איתסר כלל הקושי' במ"ע וזהו דוחק לומר דר"מ פליג אר"ע רבי' אשר ע"פ רוב ר"מ בשיטת ר"ע רבו אומר כדאמרינן בגמ' סתם משנה ר"מ כולה סתימתאה אליבה דר"ע. מכח ו' קושיות אלו הוכיח הרמב"ם דבריו ונקדים מ"ש הרשב"א ז"ל בסוגי' זו ד"ה שבתחילה נאסר להם בשר תאוה שרצונו ליישב ב' קושי' תוס' בד"ה שבתחילה כו' על רש"י ז"ל וז"ל ע"כ נראה לפרש וליישב לפי פירוש של רש"י ז"ל כי ממה שכתב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך למד ר' ישמעאל שאסרה להן התורה במדבר לאכול בשר לתיאבון ומעתה ממילא אגלי דהכל הי' בכלל ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ואפי' רצה לשחוט ולאכול אי אפשר לו עד שיביאנו אל פתח אוהל מועד ואם רצה לאכול יביא שלמים ויאכל ואי לאו דכתיב כי ירחיב הייתי אומר דאין בכלל ואל פתח אוהל מועד אלא קדשים אבל חולין לא ועיקר דברי ר' ישמעאל אינן אלא מקרא דכי ירחיב ולפיכך לא הוצרך ר"י להזכיר אלא עיקר קרא כי ירחיב ולכ"ע ואל פתח אוהל מועד בקדשים ששחטן בחוץ הוא אלא לר"י כיון שאסרה התורה לאכול אפי' חולין אלא א"כ הקדישן אף הן בכלל קדשים הן אם רצה לשחוט ולאכול וכן אקשי' לקמן אלא לר"י צבי ואיל גופייהו מי הוי שרי ה"ק אם איתא דאסרה תורה אפי' חולין לשחוט ולאכול אא"כ הקדישן אלמא כל אכילת בשר אסרה התורה אם לא הביאן אל פא"מ וא"כ שור וכשב ועז דראוין להקרבה מקדיש ומביא ושוחט ואוכל אבל צבי ואיל דלא חזי' להקרבה ליתסר לגמרי דמ"ש משור וכשב זהו חולין וזהו חולין ואהדר לי' התרצן אפ"ה לא אסרה התורה אלא מאי דחזי' להקרבה אבל צבי ואיל בהתירן הן עומדין עכ"ל ע"ש באורך ומ"ל דזה נ"ל להרמב"ם דוחק מ"ש הרשב"א ז"ל ואהדר לי' התרצן אפ"ה וכו' דבמאי פליגי המקשה והתרצן ע"כ נראה להרמב"ם ז"ל דבהא פליגי המקשה והתרצן דהמקש' ס"ל כתירוץ התוס' דנפקא לי' לר' שנאסר להם בשר תאוה מדאיצטריך קרא כי ירחיב להתיר להם בשר תאוה מכלל דמעיקרא אסור ואזי נ"ל להמקשה מדכתב בשר סתמא ובקרא דכי ירחיב לא נזכר כלל מלהביא אל פא"מ אזי מוכח דכל בשר תאוה אסור לאכול בין שור וכשב בין צבי ואיל ובין בעלי מומין הכל בכלל בשר ואסור וכמ"ש הרשב"א ז"ל וכמו הדין בהנודר מן הבשר סתם דאסור בכל בשר ואזי ממילא דאסור לאכול ג"כ בשר נחירה דהוא ג"כ בכלל בשר וא"כ שפיר נ"ל להמקשה דר"י ור"ע פליגי ותירוץ התוס' ד"ה ור"ע סבר ואזי מתורץ ממילא קושי א' קושי' התוס' ומיהו קשה דהו"ל לאוקמי קרא דהיתר נחירה בבעלי מומין דלפ"ד בעלי מומין הן בכלל בשר סתמא ודברי התרצן נ"ל להרמב"ם ז"ל לפרש הכי כי אסר רחמנא בהמה דחזי' להקרבה דהפי' בדברי ר' ישמעאל הכי דהפסוק ואל פא"מ מגלה דהקרא כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך מיירי במאי דחזי' להקרבה דהוא בכלל ואל פא"מ לא הביאו דהיינו אם רצה לשחוט ולאכול דאזי חזי' להקרבה הוצרך להביאו אל פא"מ אבל חי' ובעלי מומין ומה שרוצה לנחור אינו ראוי לבא אל פא"מ היו מותר לגמרי דאינן בכלל וחל פא"מ דדוקא אם רוצה לשחוט צריך להביא זאת אל אה"מ כדכתיב אשר ישחט וגו' וכדס"ל לר"ע ומש"ה מביא הרמב"ם ז"ל ב' פסוקים אלו יחד דהיינו הפסוק כי ירחיב וגו' והפסוק שאח"ז כי ירחק ממך המקום וזבחת וגו' דה"פ כי ירחיב וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר בכל ענין שאתה רוצה לאכול דהיינו כי ירחק ממך המקום וזבחת שמותר לך אפי' לזבוח ולאכול מה שאסרתי לך מקודם לשחוט ולאכול וחזי לפי מה דמסיק הש"ס כי אסר רחמנא וכו' דאינו כדס"ד המקשה דילפותא דר"י רק מקרא דכי ירחיב וכו' אלא סמך עצמו אהאי קרא דכי ישחט וגו' ואל פא"מ לא הביאו וגו' וכמ"ש ג"כ הרשב"א ז"ל אזי ר"י ור"ע לא פליגי כלל דלר"י לא אסרה התורה אלא כשרוצה לשחוט להביא אל פא"מ אבל נחירה הי' מותר ור"ע ג"כ ס"ל כר"י דמאי שרוצה לשחוט הי' צריך להביא אל פא"מ ואזי מתורץ ממילא קושי' ב' דלהמסקנא מ"ל נחירתן זו היא שחיטתן בקדשים וא"כ מנ"ל דפליגי ז"א דהא באמת לפי המסקנא לח פליגי כלל וגם לא מ"ל כלל גבי קדשים נחירתן זו היא שחיטתן דהא עיקר אזהרת התורה על מאי שרוצה לשחוט להקריב אל פא"מ ולפ"ז מתורץ קושי' ג' דמש"ה לא קאמר רב ירמי' בהדי' לר"ע מהו דהא השתא לא פליגי כלל דר"י ג"כ ס"ל דבשר נחירה הי' מותר לפ"ז מתורץ קושי' ד' דאין אנו צריכין לדחוק כדברי רש"י ז"ל דלר"ע האי דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורוי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש לי' ראב"ע וכו' דלפ"ד ר"ע נמי מוקי קרא דכי ירחיב להתיר בשר תאוה לשחוט ולאכול ולאורוי דמקודם במדבר היו אסורין לשחוט ולאכול ולפ"ז מתורץ נמי קושי' ו' קושי' התוס' לעיל דף ב' לר"מ איך אכלו ישראל שלמי' במדבר דלפ"ז ס"ל שפיר דר"מ ס"ל כר"ע רבו ולפי שלא היו רשאין לשחוט כי אם להביא שלמים הוה כאלו צוה להם המקום להקריב שלמים ולא היו צריכין לגדור כלל והשתא מתורץ ג"כ קושי' ה' לפי דעיקר צוואת המקום היו על מה ששוחטין להקריב שלמים שפיר קאמר רבה לעולם שוחטין וצדקו דברי הרמב"ם ז"ל. ודוק:

דף יז:

ברש"י ד"ה סכין שיש בו פגימות הרבה תידון במגירה ואין בה חילוק בין אוגרת למסונסכת שאפי' כולן מסוכסכות פסולה והקשה המהרש"א ז"ל וז"ל ואיכא לאקשויי לפי' רש"י אמאי קתני במסוכסכות הרבה דאסור הא אפי' במסוכסכת אחד אסור בדלא קיימא ארישא דסכינא ותי' דחוק ואפשר לתרץ קושי' המהרש"א הכי לפמ"ש רש"י ז"ל בד"ה מחליש מדקאמפליג בחדא בין אוגרת למסוכסכת ובטובא לא מפליג משמע דאפי' כל עוקצי' לצד אחד והוליך ולא הביא נמי קורע בירידתו לפ"ז מצ"ל דאי לא הוי תנא הדין דמסוכסכות הרבה אלא הוי תנא שאין לה אלא פגימ' אחת מסוכסכת כשרה בדקיימא ברישא דסכינא אבל באמצע פסולה הוי אמרינן בשהוליך והביא ואעפ"כ בשרה בדקיימא ברישא דסכינא אם לא הגיע עד הפגם ומטעם שכתב המהרש"א ז"ל אליבא דרש"י דאף אם יחזיר ויבא לא יגיע עד הפגם אבל באמצע כשמוליך ומביא ודאי פסול' אבל כשהוליך ולא הביא אפי' קיימ' באמצ' דסכינ' כשרה כשיטת הרי"ף שאינו קורע כלל בירידה להכי קתני ברישא במסוכסכת הרבה דפסולה דאזי מוכח דהברייתא איירי בשהוליך ולא הביא דאי בשהוליך והביא למה לי מסוכסכת הרבה הא אפי' במסוכסכת אחת באמצע כמי פסולה וכקושי' המהרש"א ז"ל חלא ודאי מוכח דמסוכסכת אפי' בריד' נמי קורע וק"ל:

לפי דעת הרי"ף דבמסוכסכת הרבה רק אסור באכילה מטעם שמא יוליך ויביא ולא הוי נבלה תקשי למה קאזמר התנא תידון כמגירה דמשמע דהוי נבלה ואפשר ליישב לפי מה שהביא הב"י בסימן י"ח דברי מהר"י בן חביב שרוצה לתרץ מאי דקשי' על בעל העיטור שכתב דבמסוכסכת הרבה כשרה אפי' בדיעבד ומוקי הברייתא דסכין שיש בו פגימות הרבה באוגרת ואזי קשה א"כ מאי אריא הרבה אפי' אחד נמי. ותירוץ שם המהר"י בן חביב דלבעל העיטור בריית' לא זו אף זו קתני לא מגירה לבד אלא אפי' סכין שיש בה פגימות הרבה אוגרת תידון כמגירה ולא שיש בה פגימות הרבה בלבד אלא אפי' אין בה אלא פגימה אחת אם היא אוגרת פסולה ואזי מ"ל כמו כן להרי"ף ז"ל דמוקי הרישא מאי דקתני תידון כמגירה באוגרת ולא זו אף זו קתני אבל במסוכסכת הרבה הדין כמו מגל קציר דמכשירין בית הלל לטהרו מידי נבלה ורק אסור באכילה. וק"ל:

דף יח:

רש"י בד"ה הכי קאמרי הלכה וכו' וכ"ת הגרים לא איצטריך לי' למתני דאם לא הגרים מקמ"ל וקשה לי אכתי תקשי ללישנא אחרינא דלמא הפירוש בסיפא ומוברמת פסולה בשאר טבעות אם הגרים לאחר ששחט רוב ויצא מאותו טבעת לחלל או לשאר טבעות דהוא במקום שחיטה אזי פסולה ומש"ה אשמועינן ברישא דהשוחט בשאר טבעו' שחיטתו כשרה משום סיפא לאשמועינן הך דין משום דהוי מקום שחיטה מש"ה אותה מוגרמת פסולה והעיד רחב"א על מוגרמת קאי על כל הגרמת בין בשאר טבעות ובין ההגרמה דחוץ מטבעת הגדולה ואזי לק"מ ארב ושמואל הא דקתני ומוגרמ' פסול' הוי כשיטתייהו דקאי אשאר טבעות:

תו קשי' על מה דפריך הגמ' לקמן על ריב"ל פשיטא לפי מאי דלא ידע עדיין התירוץ דהעיד עלי' מבעי' לי' תקשי מאי פריך פשיטא דלמא ה"א דרחב"א קאי אשאר טבעות קמ"ל ריב"ל מדקאמר סתם מוגרמת דקאי נמי אלמעלה מטבעת הגדולה עוד קשה ללישנא אחרינא מאי מתרץ הש"ס לקמן א"כ העיד עלי' מבעי' לי' דלמא אי הוי קתני העיד עלי' ה"א דקאי אלעיל אשאר טבעות דס"ל לריב"י דמוגרמת בשאר טבעות פסולה על זה העיד רחב"א דכשרה אבל אלמעלה מטבעת הגדולה לא קאי כלל מש"ה איצטריך למתני על מוגרמת לאשמועינן דקאי אלמעלה מטבעת הגדולה ולעולם דקאי רק אדרבנן ואפשר לדחוק ולדחות דא"כ לא הו"ל למתני מוגרמת פסולה סתמא אלא הו"ל לפרש בהדי' ולהיות כרוך ותני ולמתני הכי השוחט בשאר טבעות כשרה אבל הגרים בשאר טבעות ויצא מאותו הטבעת לחלל או לחברתה פסולה וכמו דקתני בתוספתא בהדי' על עלומוגרמת פסולה משם ולמעלה להודיע להכין הגרים כמו כן הו"ל לפרש בהך ברייתא דמוגרמת פסולה להודיע מקום ההגרמה להיכן הגרים דהיינו כשיצא מאותו הטבעת לחברתה או לחלל אלא ודאי דהך ומוגרמת פסולה לא קאי אדלעיל אשאר טבעות אלא אמוגרמת אחרינא וק"ל:

בא"ד ובהגרים היכי מצי לאכשורי' וכו' וי"לד דלא הו"ל לרש"י ז"ל לתלות הך קושי' בדברים הראשונים אלא הו"ל לקצר ולומר מדקמותיב מברייתא ס"ל דהברייתא מיירי בהגרים והיכי מצי לאכשורי הא ודאי לא שחיט רובא ויש לתרץ לפמ"ש המהרש"א ז"ל על מ"ש רש"י ובהגרים היכי מצי לאכשורי' וכו' וז"ל וי"לד ומאי קושי' דאימא דלהכי מכשר ריב"י בברייתא משום דס"ל דרוב הטבעת הוי רוב הקנה וכו' לפ"ז מצינו לתרץ דקדוק הנ"ל על רש"י ז"ל דבל"ז לא הו"מ להקשות היכי מצי לאכשורי' בהגרים הא ודאי לא שחיט רובא דהו"מ למימר כקושי' המהרש"א דס"ל דרוב הטבעות הוי רוב הקלה אבל השתא שכתב רש"י ז"ל וכ"ת הגרים לא איצטריך לי' למתני דאם לא הגרים מקמ"ל אזי תקשי דלמא אתי לאשמועינן כתירוץ המהרש"א דהשוחט רוב בשאר טבעות שחיטתו כשרה משום דרוב הטבעת הוי רוב הקנה א"ו דנ"ל להמקשה דליכא סברא כלל למימר הכי דרוב עובי הטבעת הוי רוב הקנה א"כ קשי' בהגרים היכי מצי לאכשורי' וכו' ואזי קושי' רש"י ז"ל הוא בדרך ממ"נ. וק"ל:

תוס' ד"ה אבל בשאר טבעות לא. וצ"ע על תירוצם שכתבו ונראה לפרש דהכי קאמר וכו' לפי מאי שמפרשו המהר"ם ומהרש"א ז"ל דבריהם דאיירי בהך הגרמ' שאחר שחתך רוב אחד מן הטבעות הגרים ויצא לו חוץ מטבעת הגדולה וכ"כ הבעל המאור ז"ל אבל מקום שחיטה הוי בשאר טבעות ג"כ. א"כ קשה מאי פריך הגמ' והתני' ריב"י אומר השוחט בשאר טבעות דלמא הברייתא איירי ששחט הטבעת כולה וכמשמעות הלשון אע"פ שאין מקיפות את כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה מש"ה ס"ל לריב"י דכשרה אבל רב ושמואל דקאמרי ואף ריב"י לא אמר לא איירי אלא כששחט רוב בשאר טבעות ולא כולה דומי' דטבעת הגדולה דמיירי נמי כששחט רוב הטבעת דאזי ס"ל לריב"י דפסולה כשהגרים משום דרוב הטבעת לא הוי רוב הקנה וק"ל:

דף יט:

רש"י ד"ה הכי כמי במיפק חיותא בעי למתלי ובהגרמ' נפקא וכל הנך הגרים דקאמרי רב הונא ורב יהודה הכא לאו בהגרמ' דרבנן וריב"י קאמרי וכו' והא אמוגרמת דשיפוי כובע קיימו כרחב"א ורב הונא משמי' דרב קאמר לה עכ"ל דברי רש"י תמוהין דדברי ר"ה דהכא לא תליין כלל בפלוגתא דרחב"א וריב"י דאתרווייהו מצי קאי דברי ר"ה דהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש לכל אחד לפי מקום שחיטה שלו וכמ"ש המהרש"א ומהר"ם לובלין ז"ל. ואפשר ליישב הכי. ונקדם לתרץ קושי' המהרש"א ז"ל ד"ה והלכתא כרחב"א דקאי ר"נ כוותי' וז"ל וצ"ע ל"ל למימר משום דר"נ סבר כוותי' הא כל עדות הלכתא היא כפירש"י בשמעתין וכ"ל קושי' המהרש"א דאי הוה אמר סתמא הלכתא כרחב"א משום דכל עדות וכו' ה"א כלישנא קמא דר"ה דפליגי בשחט שני שלישי' והגרים שליש משום הכי קתני העיד ראב"א על מוגרמת ולא קתני העיד עלי' דאי הוה קתני העיד עלי' ה"א דקאי אדרבנן דהיינו דשחט שני שלישי' והגרים שליש דכשרה מש"ה קתני על מוגרמת לאשמועינן אפי' במאי דמודה ריב"י לרבנן דהך הגרמה דהגרים שליש ושחט שני שלישי' דפסולה קאמר רחב"א דכשרה. אבל בכולה למעלה מטבעת הגדולה מודה רחב"א דהך הגרמה פסולה מש"ה הוצרך לומר דקאי ר"נ כוותי' לאשמועינן דאפי' הך הגרמה דכולה למעלה מטבעת הגדולה ס"ל לרחב"א דכשרה דמיל דר"כ ס"ל כלישנא בתרא דר"ה דאזי ס"ל לריב"י דאפי' הגרים שליש ושחט שני שלישי' דכשרה ומדנקט העיד רחב"א על מוגרמת ולא נקיט העיד עלי' ש"מ דרחב"א קאי אמוגרמת אחר דכולה למעלה מטבעת הגדולה אבל ללישנא קמא דר"ה לא מוכח מידי דאזי מ"ל כמשמעות לישנא על מוגרמת דמשמע שהגרים בשעה שחיטה דאל"כ הול"ל העיד רחב"א דלמעלה בשיפוי כובע הוי מקום שחיטה ואז לא פליג רחב"א אלא הגרים שליש ושחט שני שלישים דכשרה ולפ"ז מ"ל דזהו כוונת רש"י זיל הנ"ל דקשי' לי' לרש"י ז"ל הא קשי' דר"ה אדר"ה לל"ק דל"ק ס"ל דפליגי בשחט שני שלישי' והגרים שליש אבל בהגרים שליש ושחט שני שלישי' ד"ה פסולה ע"ז תירץ רש"י שפיר דההוא אפלוגתא דרבנן וריב"י קאי דחזי בהגרים שליש ושחט שני שלישי' ד"ה פסולה ומכ"ש בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש אבל הך מימרא דר"ה דהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דכשרה קאי אדרחב"א דס"ל לל"ק דהפי' מוגרמת דשיפוי כובע דהיינו כשהגרים שליש ששחט תחילה שליש בשיפוי כובע ואח"כ יצא ושחט בטבעת הגדולה שני שלישים דהך הגרמה דוקא כשרה לרחב"א אבל בולה בשיפוי כובע ס"ל לרחב"א נמי דפסולה דאינו מקום שחיטה ואתי ר"ה לאשמועינן דלא זו כשהגרים שליש ושחט שני שלישים ס"ל לרחב"א דכשרה אלא אפי' בהגרים שליש ששחט בשיפוי כובע ואח"כ שחט שליש בטבעת הגדול' ואח"כ הגרים עוד יצא למעלה ושחט בשיפוי כובע שליש כמי כשרה וא"ש דברי רש"י ז"ל ודוק:

שם מתניתן השוחט מן הצדדין וכו' אמרי בני ר"ח מצות מליקה וכו' כתב הים של שלמה וז"ל והרא"מ בפרשת ויקרא נוטה לדברי בני ר"ח דמצות מליקה מחזיר הסימנין וכתב היש"ש עליו דלא דקדק בדברי הרמב"ם דהא הרמב"ם פסק דמוליך ומביא כשר במליקה וא"כ מאחר דמוליך ומביא כשר במליקה א"כ נדחו דברי בני ר"ח דמכשירין כשמחזיר הסימנין עכ"ל פי' אי מוליך ומביא כשר לא מצינו למימר התירוץ של הבני ר"ח למעוטי מוליך ומביא אלא למעוטי מחזיר הסימנין ואיך כתב הרא"מ כבני ר"ח דמחזיר סימנין ונ"ל ויתורצו עם זה עוד ו' קושיות. א' קשה על דברי רש"י ז"ל דף כ' ע"א ד"ה אמר שמואל כל הכשר וכו' שמואל לאו בהלכות שחיטה איירי וכו' שמפרש המהרש"א ז"ל דברי רש"י דה"ק דתלמודא מדקדק מדברי שמואל דע"כ לאו בהלכות שחיטה איירי דאי הלכה דרישא גופא אתא לאשמועינן הא האי כללא ליתא דאי סבר מוליך ומביא פסול הא איכא מוליך ומביא והאיכא תלוש לפי אית דמפרשי דלעיל ואי קסבר מוליך ומביא כשר דבהכי איירי דכל הכשר כשר ולדיוקא אתא דכל הפסול פסול דהשתא אין לחוש אע"ג דכללא דרישא ליתא בכל מילי כגון בתלוש ובשמאל דעיקרו לדיוקא אתא קשה דהא כללא דסיפא נמי ליתא דהא איכא קוצץ ויורד וקשה לפמ"ש רש"י ז"ל לעיל בד"ה שן וצפורן דלא כאית דמפרשי אלא דתלוש לא מקרי מליקה כלל אפי' מליקה פסולה לא מקרי וא"כ לק"מ מתלוש ושמאל נמי ל"ק דמ"ל דשמואל ס"ל כר"ש בזבחים דף כ"ד ע"ב לפמ"ש רבינו תם שם בתוס' ד"ה והרי זריקה דגרסינן בברייתא מלק בשמאל פסול ור"ש מכשיר ומ"ל דמה"ט לא הקשה רש"י ז"ל משמאל וא"כ קשה מנ"ל להגמ' לדייק הא פסול פסול דלמא הלכה דרישא גופי' אתא לאשמועינן דכל הכשר כשר היינו מוליך ומביא וכללא דרישא דוקא ולא הדיוקא דסיפא דהא מתלוש ומשמאל לא קשה כנ"ל:

ב' יש להקשות למה מתרץ ר' ירמי' למעוטי מוליך ומביא דהוא סברות הפוכות נגד מה דס"ל לר' ירמי' דהא ר' ירמי' עצמו ס"ל להיפוך כדקאמר אח"ז על מה דסבר ר' אבין למימר קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא דאמר לי' ר' ירמי' כ"ש דמוליך ומביא כשר במליקה טפי הו"ל לר' ירמי' לתרץ דבני ר"ח ס"ל דעיקור סימנין בעוף פסול בשחיטה וכשר במליק' וכדס"ל לרבין בר קיסי לקמן ואזי מ"ל דמתני' אתא למעוטי עיקור סימנין ומשום סיפא נקיט לה דכשר במליקה עיקור סימנין פסול בשחיטה וקאי אמאי דקאמר שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה ע"ז קאמר דאותו צואר שנעקרו הסימנין כשר במליק' ופסול בשחיטה:

ג' קשה קושי' המהרש"א בפירש"י ז"ל ד"ה מחזיר הסימנין שהקשה למאן דאמר מחזיר דוקא הא איתא בברייתא להדי כיצד מולקין חטאת עוף חותך שדרה ומפרקת עד שמגיע לוושט או לקלה וכו':

ד' מה שמקשה העולם לפמ"ש התוס' ד"ה מסתברא כמ"ד אף מחזיר תימא דלא הול"ל מסתברא דהא תיובתא גמורה היא וכו' וי"ל דלכתחילה פליגי וכו' וא"כ לרש"י ז"ל שכתב בד"ה וא"ד דוקא מחזיר דלא כדברי התוס' דלכתחילה פליגי חלא ואם לא החזיר אלא חתך השדרה פסולה קושי' התוס' תימא דלא הול"ל מסתברא עליו במ"ע:

ה' על מ"ש המהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה מחזיר הסימנין וחותך הסימנין לבדן ומפרש המהרש"א ז"ל דה"פ דחותך רק הסימנין ואינו חותך המפרקת כלל כשמחזיר הסימנין דהא לא יבדיל כתב ע"ש דיש להקשות ע"ז דמנ"ל לרש"י זאת דאיירי רק בחטאת עוף ולא הו"ל לרש"י ז"ל לסתום אלא לפרש דחותך הסימנין לבדן בחטאת עוף אבל בעולת עוף חותך ג"כ השדרה ומפרקת:

ו' לפמ"ש המחבר בי"ד סימן ך' סעיף ג' דאם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והוא שהחזיר הסימנין ויודע שחתכם קודם שחתך המפרקת כי הסימנין רכים ונדחים מן הסכין וה"ה לשוחט מן העורף עכ"ל ואפי' לרש"י ז"ל שכתב דהשוחט מן הצדדים דקתני רישא מיירי אפי' לא החזיר הסימנין דמן הסתם משחטי סימנין שפיר קודם חתיכת מפרקת חבל במן העורף ודאי ס"ל לרש"י ז"ל דכשמחזיר הסימנין צריך שיודע שחתך הסימנין קודם שחתך המפרקת דאל"כ איכא למיחש שחותך הסימנין עם המפרקת יחד וזהו דוקא בשחיטה אבל במליק' מן העורף אפי' למ"ד מחזיר דוקא היינו לכתחילה כמ"ש התוס' וא"כ מחזיר סימנין וא"צ לחוש שמא ימלקו הסימנין עם המפרקת דהא אע"ג שנמלקו הסימנין עם המפרקת יחד אפ"ה כשרה המליקה דהא בדיעבד המליקה כשרה כשמולק המפרקת תחלה וא"כ קשה מאי פריך הגמ' על מ"ד מחזיר דוקא מאי ארי' מלק אפי' שוחט נמי דלמא מתני' איירי שהחזיר הסימנין בדלא ידע ואתי לאשמועינן דשוחט מן העורף בלא ידע דפסול דחזי במולק כשר ובשוחט מן העורף פסולה לפי שהסימנין רכים ונדחים מן הסכין איכא למיחש דלמא בשעת שחיטת הסימנין חתך ג"כ המפרקת. ונראה לתרץ קושיות אלו דמ"ל דקשי' לי' לרש"י ז"ל קושי' אחרונה הנ"ל ומזה הוכיח רש"י ז"ל למ"ד מחזיר דוקא דבמליקה פסול אם לא החזיר ואזי צריך ג"כ לידע למ"ד מחזיר דוק' לחתוך הסימנין בתחלה לבד בלי מפרקת ומטעם שכתב הרשב"א ז"ל דמש"ה סברי בני ר"ח מחזיר הסימנין דכל מה שנוכל להדמות מליקה לשחיטה טפי עדיף דאין לחלק אלא במקום דשחיטה מן הצואר ומליקה מן העורף אבל לענין חיותא דסימנין שווין כי היכא דצריך לשחוט חיותא דסימנין כמו כן במליקה כשהחזיר הסימנין צריך למלוק חיותא דסימנין תחלה. ולמ"ד אף מחזיר דאזי יכול ג"כ למלוק שדרה ומפרקת תחלה צריך ג"כ להיות בשעת מליקה עכ"פ חיותא בעוף שיהא השדרה שלם בתחלת מליקה דאם נשברה השדרה מקודם פסולה וכן כתב הפרי מגדים כשמחזיר סימנין במליקה צריך למלוק בתחלה הסימנין לבד בלי המפרקת משום חיותא דסימנין לפ"ז מתורץ קושי' ו' וקושי' ה' לרש"י ז"ל דמצינו לפרש דברי רש"י ז"ל בד"ה מחזיר סימנין וחותך הסימנין לבדן דלא כמהרש"א ז"ל וה"פ חותך סימנין לבדן דצריך שידע בשעה שמולק הסימנין למלוק הסימנין לבדן בלי מפרקת כלל משום חיותא דסימנין כמו בשחיטה וכ"מ לשון רש"י ז"ל דאל"כ הול"ל וחותך הסימנין ולא המפרקת אבל לאחר מליקת הסימנין בודאי מולק ג"כ השדרה ומפרקת ומולק כל אחד כדינו דהיינו חטאת עוף מולק סימן א' ואח"כ שדרה ומפרקת ובעולת עוף ב' סימנין ואח"כ שדר' ומפרקת כדכתיב בקרא ולק"מ קושי' ה' ואזי ממילא מתורץ ג"כ קושי' ו' דשפיר פריך הגמ' מאייארי' מולק כו' דהא מליקה ג"כ צריך שידע שמולק הסימנין לבדן בלי המפרקת כלל ולפ"ז ממילא מתורץ קושי' ד' קושי' התוס' תימא דלא הול"ל מסתברא על רש"י ז"ל דהא מצינו לתרץ קושי' הגמ' מאי ארי' מולק אפי' שוחט נמי דהפי' מחזיר דוקא רק לכתחילה כמ"ש התוס' וחזי שפיר נקיט מולק דוקא דמתני' מצי איירי בלא ידע דאזי כשר במליקה ופסול בשחיטה כנ"ל אך המקשה פריך מכח סברא דלענין חיותא דסימנין מליקה דמי לשחיטה וכנ"ל ואזי שפיר קאמר מסתברא:

באופן אחר יש לתרץ קושי' התוס' בד"ה מסתברא על רש"י ז"ל הכי ויתורץ בזה קושי' ג"קושי' המהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה מחזיר סימנין על מ"ד מחזיר דוקא הנ"ל דהנה מוכח דמ"ד מחזיר דוקא ע"כ ס"ל כמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה אבל מ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ודאי לא ס"ל כמ"ד מחזיר דוקא דהא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה א"צ אלא נחירה בסימנין כמ"ש התוס' ד"ה לא אמרן ואזי אי ס"ל מחזיר דוקא כותר בצפורן הסימנין במליקה ומוציא דם וכדאיתא בנזיר שם כ"ט בתוס' וא"כ קשה איך אמר יחזקאל הנביא נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים דקאמר הגמ' במנחות דאיצטריך סד"א הואיל ואישתרי מליקה גבייהו אישתרי נמי נבלה הא לא הוי נבלה ומותר באכילה מדאורייתא דהא נוחר הסימנין במליקה אלא ודאי דמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה לא ס"ל כמ"ד מחזיר דוקא אלא דמולק שדרה ומפרקת תחלה דהוי טרפה ובמ"ש התוס' בד"ה לא אמרן הנ"ל וא"כ דמ"ד מחזיר דוקא קאי אליבא דרבי דס"ל לקמן דף כ"ח ע"א יש שחיטה לעוף מן התורה קשה מאי פריך הגמ' על מ"ד מחזיר דוקא ממתני' מאי ארי' מולק אפי' שוקט נמי דלמא מתני' אתי' כר' אליעזר הקפר ברבי דפליג לקמן דף כ"ח על רבי דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה. אך מ"ל דמסתבר להש"ס טפי לומר דמתניתן אתי' כרבי מר"א דרבי הי' סותם כל המשניות וגם דהלכתא כרבי דיש שחיטה לעוף מן התורה דסבירא לן כר' יוחנן כסתם מתני' הגם דבנזיר דף כ"ט ע"א מוקי ריש לקיש סתם מתני' האיש מדיר את בנו בנזיר כר' יוסי בר' יהודה דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה מ"ל דלהש"ס דידן לא נראה לומר כן כר"ל אלא ס"ל להש"ס כר' יוחנן דהלכה היא בנזיר כסתם מתניתן ואזי מתורץ שפיר קושי' התוס' על זה דקאמר מסתברא לרש"י ז"ל דמסברא נ"ל להש"ס לאוקמא מתני' כרבי דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה ולפ"ז מתורץ ממילא קושי' ג' קושי' המהרש"א ז"ל על מ"ד מחזיר דוקא מברייתא דכיצד מולקין חטאת עוף דמ"ל דמ"ד מחזיר דוקא מוקי הברייתא כר' אליעזר הקפר דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה וחזי מולקין דוקא שדרה ומפרקת תחל' ולפ"ד הנ"ל באופן ראשון דמסתבר להש"ס לומר דמליקה כשחיטה דכשחולק צ"ל בתחלה חיותא דסימנין מצינו לתרץ קושי' א' הנ"ל דמה"ט אמר למעוטי מוליך ומביא ולא קאמר למעוטי עיקור סימנין דכשר במליקה ופסול בשחיטה משום דלמאי דסיד השתא עיקור סימנין נמי פסול במליקה דהא לרש"י ז"ל לשטתו הוא טריפה ואזי כשמולק כבר אזלא חיותא וא"כ המליקה פסולה כמו בשחיטה דמליקה ושחיטה שווין הן. לפ"ד הנ"ל יש לתרץ קושי' א' וקושי' היש"ש על הרא"מ ז"ל דלפום ריהטא דהשתא דאין לומר תירוץ אחר למעוטי עיקור סימנין אין לפרש למעוטי דמתני' באופן אחר אלא או למיעוטי מחזיר סימנין או למיעוטי מוליך ומביא לפ"ז מתורץ קושי' א' דשפיר מקשה הש"ס הא פסול פסול דאין לומר דלמא דיוקא דסיפא אינו אלא דרישא דוקא דאתי לאשמועינן כל הכשר בשחיטה דהיינו מוליך ומביא כשר במליקה דא"כ דמוליך ומביא כשר במליקה ע"כ מתני' דכשר בשחיט' פסול במליקה אתי לאשמועינן מחזיר סימנין דכשר בשחיטה ופסול במליקה תקשי הא ע"כ כללא דרישא לאו דוקא דכל הכשר בשחיטה כשר במליקה דהא מחזיר סימנין כשר בשחיטה ופסול במליקה אלא ודאי דאתי לדיוקא הא פסול פסול והנה זה דוקא לפום ריהטא השתא אבל למאי דמסיק רבין בר קיסי דאין עיקור סימנין בעוף דוקא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור אזי מ"ל דמליקה לא דמי לשחיטה דמליקה לא תלי' בחיותא דסימנין אלא צ"ל דהכי אגמרי' ואזי שפיר מ"ל דאין נדחין דברי בני ר"ח ומחזיר סימנין כשר במליקה ומוליך ומביא נמי כשר במליקה ומתני' אתי למיעוטי עיקור סימנין וסרה תלונת היש"ש מעל הרא"מ אך דלפ"ז קשה דל"ל להגמ' לתרץ ההוא פליגי דר' ירמי' אמר שמואל פליג ארבין בר קיסי דלמא ר' ירמי' נמי ס"ל כרבין בר קיסי ושמואל לאו בהכשר מקום שחיטה איירי אלא בהלכות שחיטה איירי וכללא דרישא דוקא ואת לאשמועינן דכל הכשר בשחיטה דהיינו מוליך ומביא כשר במליקה וכמו כן מחזיר סימנין ולא דייקינן כלל הא פסול פסול אלא יש שפסול בשחיטה דהיינו עיקור סימנין וכשר במליקה כקושי' המהרש"א ז"ל ואזי לא פליגי כלל ר"י אמר שמואל עם רבין וי"ל דניחא לי' להש"ס טפי לומר הכי משום דמשמע מדברי שמואל דקאי אהכשר מקום שחיטה ולא מיירי מהלכות שחיטה מדנקיט בלשונו כנגדו בעורף שהוא אך למותר דהול"ל כל הכשר בשחיטה כשר במליקה אלא ודאי מש"ה נקיט כנגדו בעורף לאשמועינן דינין דמקום שחיטה דהיינו למיעוטי ראשוולמיעוטי עיקור סימנין דפסול במליקה ואזי פליג אדרבין בר קיסי. אך קשה דבנזיר דף ב"ט פריך הגמ' על ר"ל דאמר הטעם דמתני' דהאיש מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות כי מטמא מייתי קרבן צפרין וקאכל כהן מליקה דהויא נבלה ומשני קסבר כר' יוסי בר יהודה דאין שחיטה לעוף מן התורה ופריך הגמ' וסבר ריב"י הכי והתני' וכו' מאי שני איסורין לאו איסור נבלה וכו' מתקיף לה רב אחי בר איקא דהפי' הוא תרי איסורין מדרבנן דחוקין כמ"ש התוס' בד"ה מתקיף לה וצ"ע אם ההיקש דרשה גמורה היכי קאמר להו אם אמרת בזכר שכן איסור א' תאמר בנקבה שכן שני איסורין דרבנן וט' ע"ש אזי תקשי ל"ל להש"ס לתרץ הך דוחק הו"ל לתרץ דר"ל ס"ל כבני ר"ח אף מחזיר וכמ"ש התוס' שם דס"ל לר"ל מחזיר הסימנין וס"ל דמוליך ומביא במליקה כשר וס"ל כר"ח דמחובר כשר בשחיטה ובכה"ג בשמדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות כי נטמא ומביא חטאת עוף אינו מולק שדרה ומפרקת תחלה אלא מחזיר סימנין אחורי עורף ומוליך ומביא בצפורן דהוי שחיטה מעלי' אי ס"ל כבני ר"ח דמחובר כשר ואזי לא קאכיל כהן נבלה ונראה לתרץ דמש"ה לא משני הגמ' הכי דהנה איתא במס' חולין דף ך' אמר זעירי נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבלה אמר רב חסדא אף אנן נמי תנינא מלק בסכין מטמא בגדים בבית הבליעה ואי אמרת טריפה הוי' מליקתה זו היא שחיטתה תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה אמרי התם משום דלאו שחיטה היא כלל מאי טעמא ר"ה אמר מפני שהוא מחליד רבא אמר מפני שהוא דורס מ"ד מפני שהוא מחליד מ"ט לא אמר מפני שהוא דורס קסבר מוליך ומביא במליקה כשר ופירש"י ז"ל בד"ה מוליך ומביא וההיא דמלק סתמא קתני לא שנא קוצץ ויורד ולא שנא מוליך ומביא ולפ"ז מ"ל דנראה לי' להש"ס דאי דאמרינן כבני ר"ח דאף מחזיר סימנין ומוליך ומביא במליקה כשר אזי מיירי מתני' דמלק סכין בכל גוונא מליקה דהיינו נמי שמחזיר הסימנין ומולח וכמ"ש רש"י ז"ל דמלק סכין סתמא קתני לא שנא קוצץ ויורד ול"ש מוליך ומביא כמו כן מיירי בכל גוונא מליקה בין שמולק שדרה ומפרקת תחלה ובין שמחזיר הסימנין דהא סתמא קתני ואם איתא דר"ל ס"ל דמחזיר הסימנין ומוליך ומביא ג"כ כשר תקשי מתני' דמלק בסכין דמיירי ג"כ כשמחזיר הסימנין ומוליך ומביא דלמה מטמא בגדים בבית הבליעה הלא כשמוליך ומביא בסכין בסימנין הוי שחיטה מעלי' וא"כ תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה דע"ז לא שייכו השני טעמים מפני שהוא דורס ומפני שהוא מחליד דהא מחזיר הסימנין ומולק הסימנין דאזי אינו דורס ואינו מחליד אלא ודאי דלא ס"ל לר"ל הכי דאי ס"ל דמחזיר סימנין אזי צ"ל דס"ל דמוליך ומביא במליקה פסול ואזי קושי' הגמ' במק"ע והא קאכל כהן מליקה דהוי נבילה מש"ה הוצרך הגמ' לתרץ דס"ל לר"ל כריב"י. ודוק:

דף כא.

תוס' ד"ה כי סליק ר"ז עיין קושי' מהר"ם ז"ל. ותירוצו דחוק דמ"ל דמש"ה לא מוקי הכי דא"כ הו"ל למתני בהדי' הותזו ראשיהן ברוב בשר כדקתני בברייתא דלעיל חותך סי' א' או רובו ורוב בשר עמו. אמנם אינו מובן לי כלל קושיתו דהא מדקאמר כהבדלת עולת עוף ולא כהבדלת חטאת עוף דקתני בברייתא דלעיל כיצד מולקין חטאת עוף לכתחיל' חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר וכו' ואח"כ כשהגיע לוושט או לקנה חותך סימן א' או רובי ורוב בשר עמו וא"כ דמליקת חטאת עוף הוא בשדרה ומפרקת ואח"כ רוב בשר ואעפ"כ קאמר דוקא כהבדלת עולת עוף ולא כהבדלת חטאת עוף ש"מ דס"ל נשברה המפרקת ורוב בשר עמה לא הוי נבלה וא"ש דברי התוס' דע"ב רב אסי פליג אזעירא. וק"ל:

דף כב.

רש"י ד"ה שיכול והלא דין הוא אי לאו דכתיב תורים הוי ילפינן מדינא וכו' משמע דרש"י ז"ל הי' לו הגירסא שיכול והלא דין הוא וא"כ קשה הלשון והלא דין הוא שהוא מיותר דהל"ל שיכול ומה בני יונה כמ"ש התוס' ואפשר ליישב ולומר דה"פ תורים פי' מכח ההיקש דתורים לב"י מוכח גדולים ולא קטנים ואית מנ"ל למיעוטי מהיקש דתורים לב"י דתורים דוקא גדולים דלמא כפשוטו ואיפכא לפי שתורים משמע לפירש"י ז"ל דוקא גדולים וא"כ ה"א דאפילו לעיכוב בעינן גדולים בתורים מש"ה הקישן הכתוב דתורים כשרים בדיעבד אפי' קטנים זה אינו דא"כ ל"ל הקישא דהא מצינו למילף דאתי מק"ו מב"י וזהו דקאמר והלא דין הוא כלומר אי אפשר לומר דההיקש אתי להורות דתורים בין גדולים ובין קטנים דא"כ ל"ל ההיקש הא מצינו למילף דאתי מק"ו מבני יונה אלא ודאי בתורים אתי להורות דוקא גדולים אך אכתי תקשי על הך והלא דין הוא דגבי בני יונה השני אפי' לרש"י ז"ל ואפשר לפרש הך והלא דין הוא בק"ו ב' הכי דהנה הקשה המהרש"א ז"ל וז"ל אבל הא קשי' לי לשיטת רש"י ז"ל כיון דלמצוה בעינן קרא כדכתיב ב"י קטנים מה קאמשני לבטל הק"ו דלא לעיכוב משום דלא לשתמיט לכתוב בחד קרא מן היונה דא"כ לא הוה ידעינן דמצוה בקטנים בההוא קרא אלא אדרבה ה"א דלמצוה דוקא בגדולים וי"ל קושי' המהרש"א ז"ל דאם איתא דקרא דמן היונה אתי לאורוי דמצוה בגדולים א"כ בההוא קרא תורים ויונים שווין לגמרי ואזי תקשי דליל בההוא קרא ההיקש דתורים ליונים אלא הו"ל למכתב תורים רחוק מן היונים דהא לענין דמצוה בגדולים שווין ולמילף תורים מהך היונה בקטנים לעיכוב לא מצינו למימר השתא דהא בהך קרא דמן היונה אין עיכוב בגדולים ואדרבה אתי לאורוי דמצוה בגדולים אלא ודאי מדאתקיש תורים להיונה בהאי קרא מוכח דאין חילוק כלל בין האי קרא לשאר מקומות דבכל מקום למצוה בעינן בני יונה קטנים וחזי משלי שפיר דלא לשתמט וכו' דאם איתא דבב"י לא אמרינן לעכב בגדולים הו"ל למכתב במקום אחד מן היונה וממילא הוה ידעינן כמו בכל מקום דמצוה בקטנים אלא ודאי דמש"ה כתיב בכל מקום ב"י לעכב גדולים אך זה יש לדחות דמצ"ל דאיצטריך הקישא דהא אי הוה כתיב מן היונה הוה מצינו לפרש קרא דמן היונה בתרי גוונא חדא דמן היונה אתי לאורוי דחלוק האי קרא משאר מקומות דכתיב בני יונה דבשאר מקומות המצוה בקטנים ובהאי קרא שרי לכתחילה בין גדולים בין קטנים וליכא מצוה כלל בקטנים יותר מבגדולים ואידך מ"ל כקושי' המהרש"א ז"ל דמן היונה אתי לאורוי דמצוה בגדולים בהאי קרא ואזי מ"ל דלזה איצטריך ההיקש להיפוך להקיש יונה לתורים לאורוי בהאי קרא דמצוה בגדולים במו בתורים אך זה אינו דלזה לא איצטריך ההיקש דהא מצינו למילף מק"ו דתורים דמה תורים שלא הוכשרו למצוה בקטנים דהא תורים משמע גדולים לשיטת רש"י הוכשרו לגדולים למצוה בני יונה דהוכשרו בכל מקום בקטנים אינו דין שהוכשרו בהאי קרא למצוה בגדולים וממילא אי ילפינן בק"ו בהאי קרא מן היונה מתורים אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה תורים מצוה בגדולים אף מן היונים מצוה בגדולים והשתא א"ש מה דקאמר והלא דין הוא בבני יונה וה"פ ב"י קטנים לעכוב מכח לא לשתמיט וכו' שיכול דליכא עיכוב בגדולים וב"י רק למצוה מש"ה כתיב ב"י בכל מקום דלא לשתמיט וכו' דאין לומר דאי הוה כתיב מן היונה ה"א דבהאי קרא מצוה בגדולים כקושי' המהרש"א ז"ל. ז"א דא"כ ל"ל היקישא כנ"ל ואין לומר דאיצטריך היקישא לאורוי להיפוך דיונה דומי' דתורים דמצוה בגדולים כנ"ל לזה קאמר והלא דין הוא הא בלא"ה מוכח זאת מק"ו ודוק:

באופן אחר מצינו לתרץ אליבא דרש"י ז"ל האי דנקט גבי תורים והלא דין הוא הכי ונקדים לתרץ קושי' התוס' על רש"י ד"ה ומה תורים וז"ל וקשה לפי' דאי משמע גדולים האיך בעי למדרש בק"ו לאפוקי קרא ממשמעותי' דהנה הביא המהרש"א קושי' הרא"מ על רש"י וז"ל והרא"מ הקש' לשיטת רש"י אמאי לא משני דלשתמט חד קרא ולכתוב מן בני תורים כדמשני גבי ב"י וכו' על זהכ' המהרש"א ז"ל ונראה דלאו קושי' היא אע"ג דלשון תורים גדולים משמע למה יש לו לקרא לייתר לשונו לכתוב בחד קרא בני תורים כיון דאיכא למילף קטנים בק"ו עכ"ל ע"ש נמצא אי איתא הך ק"ו ליכא למילף מהך ילפותא דלכתוב בחד קרא יתורא בני תורים אבל אי לינא ק"ו שפיר איכא למילף מדשינה הכתוב לכתוב תמיד אצל יונה בני ולא אצל תורים מזה מוכח דתורים גדולים. לפ"ז יש לתרץ קושי' התוס' דאיך בעי למדרש בק"ו לאפוקי קרא ממשמעותי' דמ"ל דתורים משמע גדולים מכח קושי' הרא"מ ז"ל מדלא כתיב פעם אחת בתורים בני תורים וזהו דוקא אי ליכא ק"ו אבל אי איכא ק"ו לא מצינו למילף מידי מדלא כתיב בני כתירוץ המהרש"א הנ"ל לפ"ז מ"ל דה"פ בברייתא תורים משמע גדולים מכח ההיקש לעכוב שיכול בלא הקישא למימר בין גדולים ובין קטנים דאין לומר דמוכח מדשינה הכתוב למיכתב כל פעם תורים ולא פעם א' בני תורי' ז"א והלא דין הוא ומה ב"י שלא הוכשרו בגדולי' הוכשרו בקטנים וכו' ואזי א"צ למיכתב ייתורא בבני גבי תורים ואזי לא ילפינן מידי ממה דלא כתיב פ"א בני גבי תורים וא"כ שפיר מ"ל מלדתורי' בין גדולים ובין קטנים להכי איצטריך ההיקש ואזי מתורץ קושי' התוס' על רש"י דהק"ו אינו מפיק קרא ממשמעותי' דהשתא דלא ילפינן ממה דלא כתיב בני גבי תורים שפיר מצ"ל דתורים משמע בין גדולים ובין קטנים כק"ו ולפ"ז ממילא א"ש נמי הלשון והלא דין הוא ודוק:

דף כג.

תוס' ד"ה תמות וזכרות בבהמה ומחוסר אבר דפסול בעוף מדכתיב במן העוף ולא כל עוף בפ"ק דקידושין דף ך"ד ולא כמו שפי' כאן בקונטריס משום הקריבהו נא לפחתך ע"ש ודברי רש"י ז"ל צ"ע דסתרו אהדדי דבחומש פ' ויקרא ב' בפסוק ואם מן העוף עולה קרבנו לה' פירש"י גופי' דילפינן מחוסר אבר מקרא דמן העוף ואפשר לדחוק ולומר דודאי רש"י ס"ל דילפינן מחוסר אבר מקרא דמן העוף כדיליף הש"ס בקידושין אך ק' לרש"י ז"ל מנ"ל להשים למילף מחוסר אבר מקרא דמן העוף ואזי נאסר' ג"כ לבני נח משו' דנאמר ונישנית וכמ"ש התוס' בא"ד וי"ל משו' דאמרינן בפ"ד מיתו' דכל מצוה שנאמר לב"נ וכו' דילמ' אתי קרא לאורוי מידי אחרינא דהנה בקידושין דף ך"ד ע"ב כ' רש"י בד"ה ואין תמות וזכרו' בעופו' דילפינן זאת מדלא כתיב לרצונכם תמים זכר ולישתוק דל"ל בבקר בכשבים ובעיזים למדך שאין מקפיד על תמות וזכרות רק באלו עכ"ל לפ"ז מצ"ל דמן העוף אתי לאורוי לגלו' דהך ייתורא דל"ל דבבקר בכשבים ובעיזים לא קאי אלא על זכר דאין זכרות בעופות אבל על מלת תמים לא קאי כלל ומום פוסל בעוף וחזי לא מוכח מידי דמחוסר אבר אסור לב"נ אלא דהנכרי' מותרין להקריב מחוסר אבר דמה ראית לאוקמי קרא דמן העוף המחוסר אבר דילמא אתי קרא לאורויי אישראל דמום פוסל בעוף להקריב לזה כתב רש"י ז"ל דמיסתבר דקאי הייתורא דבבקר ובכשבים וכו' אכל מה דכתיב מקודם דהיינו נמי אתמים ואזי דבבהמה כתיב ובעוף לא כתיב לא תמים ולא זכר לא פסלי בהו מומין קטנים אלא מומין גדולים נגון מחוסר אבר דפסול לכל אפי' לב"נ מכח סברת דהקריבהו בא לפחתך ולפ"ד רש"י הנ"ל בקידושין דתמים וזכר איצטריך לגופא ורק ילפינן דאין תמות וזכרות בעוף מיתורא דבבקר בכשבים וכו' מתורץ ממילא קו' התוס' בא"ד וא"ת ל"ל קרא דאין תמות וזכרות בעופות מדאיצטריך מן העוף לאסור מחוסר אבר ידעינן דאין מום פוסל בעוף וכו' ז"א דשפיר צ"ל דמן העוף אתי לאורויי דמום פוסל בעוף ובבקר ובכשבים וכו' אינו מיותר כלל דקאי אזכר ורק מסברא אמרינן דאין תמות וזכרות בעוף וכנ"ל וק"ל:

דף כג:

מתני' כשר בפרה וכו' ואמרי' לקמן בדף כ"ד א"ק וערפו העגלה וכי המהרש"ל בד"ה א"ק וערפו העגלה כצ"ל וכן ברש"י ונמחק הערופה ונראה בעיני טעות כי לא כ' בתורה רק וערפו שם את העגלה והאמת שהעגלה השנית מיותר בתורה דלא הוי לי' למכתב רק וערפו שם בנחל דהא לעיל מיני' כתיב והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אלא שינה הכתוב לעכב שלא תהא הכשר של עגלה אלא בעריפה עכ"ל וכ' עליו הת"ח ושרי' לי' מרא דלא דק כלל דהוי סבר וערפו הערופה גבי הדדי כתיבי ומקרא כתיב בתורה כך הוא ושגגה היוצא מלפני השליט הוא אלא ה"פ ל"ל הערופה דכתיב גבי ירחצו את ידיהם הא כתיב וערפו א"ו שינה הכתוב לעכב עכ"ל הת"ח ואפשר לומר דה"פ בדברי המהרש"ל דס"ל להמהרש"ל דמהך הערופה דכתיב וכל זקני העיר ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה ליכא למילף מידי דבעריפה אין בשחיטה לא דהא איצטריך הך ערופה לדרשא אחריתי כמ"ש התוס' לעיל דף י"א ע"א ד"ה הערופה ועיין מהר"ם שם דמהערופ' ילפינן דאף לאחר שנעשית מצותה אסורה ומן ה' דהערופה ילפינן זאת הערופה וכו' גם ילפינן בסוטה מהך הערופה דצריכין זקני העיר לרחוץ ידיהם על מקום עריפת עגלה כמו שהקשה הת"ח עצמו על סוגי' דהכא מש"ה כ' המהרש"ל דילפינן דבעריפה אין בשחיטה לא מקרא דוערפו שם העגלה דהך העגלה מיותר וה"פ בדברי המהרש"ל נראה בעיני טעות כי לא כ' בתורה פי' דהא לא כתיב וערפו הערופה דנימא ל"ל תרי הערופה א"ו חד אתי לאורויי דבעריפה אין בשחיטה לא דהא לא כתיב אלא חדא היינו וכל זקני העיר ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בכחל והך הערופה איצטריך כנ"ל א"ו ילפינן זאת דבעריפה אין בשחיטה לא מהך קרא דוערפו שם את העגלה דהך העגלה מיותר כמ"ש המהרש"ל שם והבן:

תוס' ד"ה פרה כו' אין ללמוד וכו' ותירצו התוס' ונ"ל כיון דאיכא מיעוטא דפרה ובעגלה וכו' וכ' המהרש"א ז"ל גליון הוא ואינו מלשון התוס' ולפי תירוץ התוס' דלעיל דאיכא מיעוט בפרה דאינו במליקה ובעוף דאינו בשחיטה צ"ל דלא שייך למימר תוכיח בכה"ג דאל"כ לא הוי צריכין למעט פרה מעריפה ועגלה משחיטה דהא איכא למימר פרה ועוף יוכיח ע"ש והכה קו' המהרש"א על הגליון במ"ע דל"ל הערופה למעט פרה מעריפה והעגלה למעט עגלה משחיטה ונראה לתרץ דהנה איתא ר"פ השוחט דף כ"ז אמר רב כהנא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום ששח חטהו ופריך הגמ' ואימא מאזנו כו' עד אלא גמ' שחיטה מן הצואר כמי גמ' ותנא מייתי לי' מהכא דתני' ר"ח אומר וכו' מנין לרבות את הראש שכבר הותז וכו' מדקאמר את הראש שכבר הותז מכלל דשחיטה מן הצואר והאי תנא מייתי לי' מהכא וזאת תורת הבהמה והעוף וכו' מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה פירש"י ד"ה מה בהמה בשחיטה יוצאה מידי נבילה דכתיב ושחט את בן הבקר אי מה להלן ברוב שנים וכו' ת"ל זאת פירש"י ז"ל ד"ה אי מה בהמה ברוב שנים מדאיצטריך לעיל לרבות את הראש שכבר הותז וכו' ר"א אומר באיזו תורה וכו' לומר לך מה עוף הכשרו מן הצואר מליקתו אף בהמה הכשרו מן הצואר ומה להלן ממול עורף וכו' ת"ל ומלק את ראשו ראשו של זה ממול עורף וכו' ור"א האי זאת מאי עביד לי' וכו' ע"ש משמע מדברי רש"י דהאי תנא דקאמר מה בהמה בשחיטה נפקא לי' שחיטה מן ושחט דהיינו הפי' הוא ממקום ששח חטהו והגם שכ' רש"י ז"ל דהא דקאמר האי תנא מה בהמה ברוב שנים משום דנפקא לי' רוב שנים מדאיצטריך לרבות את הראש שכבר הותז אעפ"כ אכתי לא ידעינן אי מן הצואר אי ממול עורף להכי איצטריך רש"י למימר דנפקי לי' שחיטה מושחט דהיינו מן הצואר ממקום ששח דהא לא מזכיר כלל הלימוד דראשו א"ו דיליף מושחט וכמו כן צ"ל לעיל לר"ח דהא ר"ח לא מזכיר ג"כ כלל הלימוד דראשו א"ו דיליף שחיטה מן הצואר ג"כ מן ושחט ממקום ששח דאל"כ קשה דילמא ממול עורף וכמ"ש התוס' ד"ה מדקאמר והנה להמקשה יש להקשות דפריך ולר"א האי זאת מאי עביד לי' דהו"ל להקשות ג"כ על האי תנא דפליג על ר"א וכן לר"ח האי וי"ו דראשו מאי עביד לי' וצ"ל דס"ל להמקשה דאיצטריך וי"ו דראשו אליבייהו לאורויי דפרה פסול במליקה כמו שכתבו התוס' ד"ה פרה שהיא כשירה בשחיטה דדרשינן ראשו של זה ממול עורף ולא ראשו של אחר משום דסד"א דפרה דמי לחטאת עוף משום דחטאת קרי' רחמנא ואזי כשירה כמי במליקה דודאי אשחיטת בהמת חולין לא איצטריך ראשו כנ"ל אלא משום פרה איצטריך ראשו ואע"פי דגבי פרה כמי כתיב ושחט אעפ"כ ה"א דאתי לאשמועינן דשחיטה נמי כשר אבל מליקה דכשירה בה לא איצטריך קרא דבלא"ה מוכח מק"ו דמליקה כשירה בה וכה"ג כ' המהר"ם לעיל גבי תורים ומשום דפרה דמי לעוף קדשים כנ"ל להכי איצטריך ראשו והנה מ"ל דלא איצטריך ראשו אליבא דר"ח והאי תנא אלא משום פרה אבל לא משום קדשים לפמ"ש המהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה פרה על מ"ש בתוס' ואין ללמוד בענין זה שתהא פרה כשירה במליקה מק"ו שהקשה המהרש"א וז"ל לכאורה מאי קשיא דאימא דתלמודא ל"ל הכא שום סברא לעשות ק"ו א' יותר מחבירו ולהכי כל חד וחד תיקום אדוכתי' אלא דאמת קאמרי דליכא למילף הכא ק"ו דפרה ועוף ולפ"ז מ"ל דלר"ח והאי תנא מוקי ראשו רק אפרה משום דאפשר דאיכא שום סברא להו למילף בק"ו פרה מעוף שתהא במליקה אבל בקדשים משמע מהש"ס דליכא שום סברא לעשות ק"ו מדלא פריך הש"ס ג"כ אקדשים כמ"ש התוס' וה"ה וכו' ואפשר לומר הטעם משום דבכל הקדשים כתיב שחיטה דהיינו בעולה וחטאת ושלמים ואשם ולא לשתמט קרא למיכתב פ"א ומלק וכדאמרינן לעיל גבי תורים ובני יונה מש"ה לא פריך הש"ס אקדשים ותו לר"ע דס"ל דהותר להן בשר נחירה ונחירתן זו היא שחיטתן אעפ"כ ס"ל דקדשים שאני א"ו מה"ט משום דמצינו בכ"מ שחיטה בקדשים ולא מליקה אפי' פ"א לפ"ז ק' על המקשה דפריך וכל היכא דכתיב בי' חוקה לא דרשינן ק"ו והא גבי י"הכ דכתיב בי' חוקה ותנא כו' דע"ז יש להקשו' קו' התוס' ד"ה טעמא דכתב רחמנא תימא דבפ' טרף בקלפי וכו' ואין לומר דשום תנא לא פליג אדרשה דועשהו וכו' והא אשכחן ר"ש וכו' ותי' התוס' די"ל דפריך משום דבפ' טרף בקלפי דריש ר' ינאי מאשר עלה אשר עלה וכו' והוא דחוק חדא דזהו רק לל"ב שם אליבא דר' ינאי ב' דאין לדמות קרא דאשר עלה להך קרא דושחט וחוקה וכמ"ש התוס' ביומא דף מ' ד"ה ועשהו דאע"ג דתנא בי' קרא תרי זמני אשר עלה אעפ"כ איצטריך נמי ועשהו משום דלא תנא בי' קרא בלשון צווי משא"כ בקרא דחוקה דכתיב גבי פרה דהוא צווי וא"כ ל"ל למקשה להביא ממרחק לחמו ולהקשות מברייתא מי דלא אתי ככ"ע ובדוחק טפי הו"ל להקשות מני' ובי' לר"ח ולהאי תנא הא מדאיצטריך ראשו מוכח דאע"פי דכתיב בי' חוקה דרשינן ק"ו דאל"כ הא מוכח מחוקה דפרה בשחיטה אין במליקה לא כמו דחוקה אתי לאורויי בשחיטה אין בעריפה לא ולא איצטריך ראשו ע"ז וכמ"ש המהרש"א בתוס' ד"ה פרה דמש"ה מיאנו התוס' בתי' הגליון משום דאל"כ לא הוי צריכין למעט פרה מערופה דמקרא דראשו מוכח דפרה אינו במליקה ואזי הוי פרה יוכיח לפ"ז מ"ל דזה קשי' לי' להגליון דס"ל להגליון מדאיצטרי' ראשו לא מוכח מידי דס"ל להגליון בל"ה איצטרי' ראשו למעט קדשים ממליקה דדמי טפי לעוף דנעשה בפנים דקרא דראשו קאי אקדשי' שבפנים אזי ממעט דוגמתו מש"ה מפני הגליון תי' אחר ול"ק לי' קושי' המהרש"א הנ"ל דל"ל הערופה למעט פרה מעריפה הא איכא למימר פרה דאינו במליקה יוכיח דמנ"ל זאת דדילמא קרא דושחט אתי לאורויי דכרת נמי בשחיטה וכדברי המהר"ם הנ"ל בסוגי' דתורים אבל מסברא החיצונית היא בעריפה משום דדמי לעגלה כמ"ש התוס' ומכח ק"ו ואזי דלא הקפיד התורה בפרה להיות דוקא בשחיטה דמכ"ש דכשירה בעריפה מכח ק"ו כמו כן מ"ל בפרה כשירה במליקה מק"ו וקרא דראשו לא אתי אלא למעט קדשים דבקדשים צריך דוקא שחיטה אבל פרה דא"צ דוקא שחיטה עריפה וודאי עדיפה משחיטה אצלה משום דדמי' לעגלה ומק"ו כמו כן מ"ל דכשרה נמי במליקה לפי דאינה דוקא בשחיטה ואזי לא מ"ל דפרה דאינה במליקה יוכיח דמאן יימר זאת אבל מ"ש הגליון היוכיח להיפוך בפרה דאינה בעריפה הוי יוכיח אמליקה ועגלה דאינה בשחיטה הוי יוכיח אעוף א"ש דהשתא דאיתא הך מיעוטא למעט פרה מעריפה ועגלה משחיטה חזינן דהתורה הקפיד דפרה תהא דוקא בשחיטה ועגלה דוקא בעריפה שפיר מ"ל דכמו כן פרה דוקא בשחיטה ולא במליקה ועוף דוקא במליקה ולא בשחיטה תו מצינו לתרץ דלעולם ראשו לא קאי אלא אפרה ולק"מ קושי' המהרש"א על הגליון וכפשוטו דשפיר איצטריך מיעוטא בפרה ועגלה דמפרה דאינה במליקה ומעוף ליכא יוכיח כלל דטפי מסתבר לומר דפרה בעריפה משום דהנך תרתי דמיין שהן מין א' מין בהמה וגם דומין להדדי טפי כמ"ש התוס' משא"כ פרה ועוף ליכא מין א' ואינן דומין דעוף בפנים ופרה מבחוץ וגם לענין לפסול בעול אינן דומין אבל להיפוך שפיר כ' הגליון דהוי יוכיח דהא חזינן דאפי' בהנך דדמיין להדדי דלא נילף חד מחבריה אלא פרה בשחיטה דוקא וכן עגלה בעריפה דוקא ומכ"ש הנך דלא דמו להדדי דלא ילפינן חד מחברי':

תוכן העניינים

מראה יחזקאל (חולין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה