אור ברסלב
מראה יחזקאל (חולין) הנה יש לי לחקור חקירה אחת לדינא

מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר

הנה יש לי לחקור חקירה אחת לדינא

חילוקא דרבנן שאמרתי בסוגי' דמכם ולא כלכם להוציא את המומר:

אי שרי ישראל למלוח בשבת עבור חולה שיש בו סכנה בדליכא נכרי למלוח אי נימא כמו שמותר לשחוט בשבת עבור חולה שיש בו סכנה כמו כן מותר נמי למלוח עבורו או לא דאסור למלוח עבורו בשבת ואם נפשך לומר דמאי כולי' האי בשאינו מולח עבור החולה בשבת דקא החולה אוכל הבשר מבושל ואזי אינה אסור בלא מליחה אלא מדרבנן דדם שבשלו אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ אין לחלל שבת משום איסור דרבנן ז"א דהא איסור מליחת בשר בשבת נמי אינו אלא מדרבנן דפסקינן כרבא בשבת דף ע"ה דאין עיבוד באוכלין ואזי מליחת בשר אינה אסור אלא מדרבנן משום דמחזי לעיבוד כדמוכח בש"ע אורח חיים סימן שנ"א ובמ"א שם ס"ק ז' גם הר"ן ז"ל כתב דמליחת בשר דאינה כמו לאורחא אינו אלא מדרבנן וכן הביא הב"י בשם שבולי לקט בסימן שכ"א הנ"ל וא"כ יש לחקור אי אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך דהיינו להתיר לעבור בשבת איסור דרבנן למלוח הבשר עבור החולה כדי שלא יעבור החולה איסור דרבנן לאכול בלא מליחה או לא:

הנה כתב הר"ן בסוגיא דמי שאחזו בולמוס ביומא דף פ"ג וז"ל ונשאל הראב"ד ז"ל בלשון הזה אם הי' חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו אחת ונאכילנו הנבילה שאין בה אלא לאו ולא נשחט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה והשיב אשר אבאר בקצרה לפמ"ש הרא"ש ז"ל שם ביומא דברי הראב"ד הנ"ל דכיון שהתירה התורה פקוח נפש הוה כל מלאכת שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאלו עשאה בחול והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור וארי' רביע עלה ולזה הסכים ג"כ הטור סימן שכ"ח וכתב עוד שם הרא"ש ז"ל שרבינו מאיר השיב בתשובה ע"ז והביא דמיון מאוכל נפש בי"ט דשוחטין בי"ט אע"ג דאיסור מלאכה בי"ט עשה ול"ת ומאכל נבילה אין בה אלא לאו ואי נאמר לנכרי לנחור עופות ליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעו מן התורה (ר"ל להמ"ד דס"ל הכי וכמ"ש ג"כ הפרי מגדים) אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש בי"ט הוי לדידן כל אוכל נפש בי"ט כמו בחול וה"נ כיון שהתירה התורה פקוח נפש הוה שבת כחול והרא"ש כתב וז"ל ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן וכתב המג"א ז"ל בסימן שכ"ח סק"ט דמשמע ברא"ש ז"ל דאפילו איסור דבריהם אין מאכילין אותן אלא שוחטין בשבת עבורו אך להר"ן ז"ל אינו כן ע"ש לפ"ז בנ"ד נמי נימא הכי דמוטב לעבור הך איסור דרבנן למלוח בשבת עבור החולה מפני שניתן שבת לדחות אצלו מלאכול החולה באיסור בלא מליחה. אך הר"ן ז"ל הקשה על הראב"ד ז"ל דהא אין חילוק כלל בין איסור שבת לאיסור אחר. דכמו כן ניתן איסור נבילה לדחות מפני חולה שיש בו סכנה כמו איסור שבת ועוד למה לא נאכיל אותו האיסור שהוא קל ביותר וכתב הר"ן על זה טעם אחר להתירא וז"ל אבל נ"ל דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת דאיכא חומרא אחרינא בנבילה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה וכו' מש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת וכו' ע"ש באורך וכן כתב הרשב"א ז"ל והנה לכאורה מצינו להוכיח מסוגיא דגמ' דיומא דף פ"ג הנ"ל דמותר למלוח לחולה בשבת דקאמר התם עד כאן לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא הוא אפי' רבי מודה דאי שרית לי' בעציץ שאינו נקוב אתי למיכל בעציץ נקוב וכן פירש"י לעיל ד"ה בעציץ שאינו נקוב וזה לשונו אשמועינן שידחה השבות ולא יאכילהו טבל דרבנן דאתי למשרי נמי טבל דאורייתא כה"ג וא"כ כמו דשרינן לעשות איסור דרבנן להגבי' תרומת ומעשרות בשבת דהוא תיקון כדי שלא יאכל החולה טבל דרבנן משום דאיכא למיחש דאתי לידי איסור דאורייתא למיכל טבל דאורייתא כמו כן מצ"ל בנ"ד דשרי לעשות הך תיקון בשבת למלוח בשר בשבת אע"פ שהוא איסור דרבנן כדי שלא יבא החולה לאכול כשמבשלין בשר בשבילן הדם שבשלה שהוא מדרבנן. משום דאיכא למיחש דמצי לבא לידי איסור דאורייתא למיכל דם בעין שלא בשלו וגס מחמירינן בדם משום דדם תחלתו דאורייתא כמ"ש התוס' בחולין דף קי"א ע"א ד"ה דם דאורייתא אך לפי שיטת הר"ן ז"ל הנ"ל יש לחלק בין שחיטה בשבת והגבהת תרומות ומעשרות בשבת למליחת בשר בשבת. דבשלמא גבי שחיטה בשבת והגבהת תרומות ומעשרות בשבת אינו עושה אלא איסור א' בפעם אחת בשעה ששוחט או שתורם או מעשר מש"ה עדיף לעבור איסור א' הלז מלאכול החולה טבל או תרומה שהם כמה איסורים. אבל בנ"ד במליחת בשר בשבת דאסור משום מעבד והשיעור עיבוד אם הוא גדול כ"כ כדי לעשות קמיע וכמ"ש ג"כ הרמב"ם ז"ל ואזי כל חתיכה וחתיכה שמולח יש בהם הרבה שיעורים. ולר' יוחנן דאמר בחולין דף פ"א ע"ב דאס אתרו בי' משום או"ב ולא אתרו בי' משום ע"ז דחייב מלקות כמו כן מ"ל הכא למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו דכשאתרו בי' משום מלקות ולא משום מיתה ואח"כ עיבד עוד כמה שיעורין והתרו בי' מלקות על כל שיעור ושיעור דהתראות מחלקין לחייב מלקות על כל שיעור ושיעור. ואזי עושה המולח לחולה בשבת הרבה איסורים ואיכא למיחש לעיבוד דאורייתא אז הוא שוה לחולה שאוכל הרבה איסורים. א"כ יש להסתפק בנ"ד דמ"ל דעדיף טפי שיאכל החולה כמה איסורים דרבנן מלעבור אחר עבור החולה כמה איסורים דרבנן. דלא אמרינן חטא בשביל שיזכה חברך. ולכאורה יש להוכיח מגמ' דחולין דף י"ד מסוגי' דהשוחט בשבת ובי"הכ מתירוץ קמא של התוס' בד"ה ונסבין חברי' וכו' שתירצו וי"ל כגון שעבר ומלחה ע"ש. דמוכח מהך תירוץ דצריך למלוח בשבת עבור חולה שיש בו סכנה. דאל"כ קשה מאי משני הגמ' לקמן כי שרי ר' מאיר כגון שהי' לו חולה מבע"י והבריא התינח דלא שייך מוקצה מחמת איסור שחיטה. אבל אכתי קשה הא הוי מוקצה מחמת איסור מליחה שעבר ומלחה דהא בין השמשות לא הי' עומד הבשר למלוח עבור החולה אי אמרינן דלחולה א"צ מליחה דהא אפי' בדבר שהוא דרבנן הוי מוקצ' מחמת איסור וכמ"ש המג"א בסימן תקי"ח ס"ק י"ג וס"ק י"ד בשם הרמב"ן דמצינו הרבה מוקצה מחמת איסור דדבריהם ע"ש וא"כ עכ"פ הוה מוקצה לאחריני מטעם שבין השמשות לא הי' עומד לכך אלא ע"כ מוכרח דצריך למלוח עבור חולה שיש בו סכנה בשבת ואזי הי' עומד למלוח בה"ש וליכא מוקצה אך זה יש לדחות דהנה הקשה בפרשת דרכים בדרוש י"ט דף ס"ט על סוגי' דגמ' דיומא דף פ"ג הנ"ל דנחלקו שם הת"ק ובן תימא דמ"ס טבל חמיר ומ"ס תרומ' חמירה לפי' רש"י שם למה לא נעשה תיקון אחר וינצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה והוא שיתקן הטבל ויפריש תרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל דהא מן התורה חד בתרי בטיל וכו' ומה גם במין במינו וכ"ת משום דאין מבטלין איסור לכתחילה ז"א לא מבעי' להפוסקים דאית להו דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן דפשיטא דמוטב שיעבור אחד איסור דרבנן ולא יעבור החולה איסור דאורייתא. אלא אף למ"ד דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא ויליף לה מזרוע בשלה מ"מ פשיטא דאינו אלא איסורא בעלמא ואפי' לאו ליכא. וא"כ מוטב שנעבור איסור זה דאין מבטלין וכו'. שאינו אלא איסורא בעלמא ממה שיעבור החולה באיסור שהוא במיתה בידי שמים וכ"ת דאיסור הטבל או התרומ' עובר עליו החולה אך איסור דאין מבטלין אנו עושין ולא ניתן האיסור לדחות אצלנו זה לא ניתן לומר כלל שהרי אנו שוחטין לחולה בשבת כדי שלא יאכל החולה נבלה. הרי שאים הפרש בין אם נעשה האיסור ע"י החולה או ע"י האחרים כל שהוא לצורך החולה חשיב כגוף אחד עכ"ל ע"ש. והנה אין ראי' מדברי פרשת דרכים בנ"ד להתיר לאחר לעשות איסור למלוח עבור החולה שיש בו סכנה בשבת דחיכ' למדחי לשטת הר"ן הנ"ל כפי מ"ש לעיל דשאני מליחה דדמי לאכילה דעובר האחר המולח כמה איסורים משא"כ במבטל איסור ובשוחט בשבת דעושה רק האיסור בפעם אחת וכ"ל לפע"ד ליישב מה שהקשה הפ"ד לשיטת רש"י שם דלא מצינו לעשות הך תיקון ולהפריש ולערב אח"כ התרומה בחולין דאיתא בנדרים דף נ"ט ע"א דאמר ר' אבא שם דקונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו הוי להו כדבר שיש לו מתירין ואינו בטיל ברוב ופריך הגמ' והרי תרומה ביד ישראל דאי בעי מתשיל עלה ובטיל ברוב וכו' ומתרץ הגמ' בשלמא קונמות מצוה לאתשולי עליהן משום דר' נתן דאמר ר"נ כל הנודר כאילו בכה במה והמקיימו כאלו מקטיר. אבל תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה ומפרש רש"י ז"ל ד"ה וזבל תרומה מאי מצוה איכא וכיון דלאו מצוה היא לא אתי לאתשולי עלה וכדבר שאין לו מתירין דמי להכי בטיל ברובא לפ"ז אי איכא שום מצוה בתרומה וכוונתו שאם תבא מצוה זו לידו לאתשולי על התרומה אזי הוי תרומה כדבר שיש לו מתירין. וא"כ בסוגי' דיומא הנ"ל אע"ג דמפריש תרומה מ"מ כוונתו שאם תבא לידו תבואה שיוכל להפריש ממנה על קב טבל זה כדי להפריש החולה מאכילת איסור ודאי מפריש מחדש מהך תבואה ולפ"ז אם תרומה הראשונה כבר נתבשל להחולה והגיע לידו אח"ז תבואה אחרת אזי הוא מתשיל אתרומה ומפריש על התרומה ועל החולין מאותה תבואה אחרת משום מצוה כדי להציל החולה מאכילת איסו' של תרומה ואזי דודאי זה כוונתו לכתחילה להציל החולה מאיסור תרומה אם יבוא לידו תבואה. א"כ הוי תרומה כדבר שיש לו מתירין ואז אינו מועיל כלום מה שמערב התרומה לתוך החולין דהא דבר שיל"מ לא בטיל. ואזי מתורץ קושי' הפ"ד:

תו אפשר ליישב קושי' הפ"ד הכי. דלא שרינן לערב התרומה בחולין מטעם דאיכא למיחש לפסידא דכהן דאי שרינן לערב עבור החולה איכא למיחש בדליכא חולה נמי שיערב כל פעם תרומה בחולין ויפסיד לכהן דכמו דגזרינן בעציץ שאינו נקוב בחולה אטו נקוב בבריא כמו כן גזרינן דאי שרינן לערב לחולה שיערב תמיד לבריא ויפסיד הכהן כל עת והנה ע"י חופן הלז כקושי' הפ"ד נוכל לתרץ קושי' התוס' ד"ה ונסבין הבריא וא"ת והא אינו יכול למולחה בשבת. והתירוצים הנ"ל שתירצתי על קושי' הפ"ד לא שייכו כאן. דהנה איתא בי"ד סי' ס"ט סעיף י"ד בהגהת רמ"א דחתיכה שנתבשלה בלא מליחה ונתערבה אח"כ באחרות שנמלחו בטלה ברוב אפילו היא חתיכה הראוי' להתכבד על זה כתב הט"ז ס"ק ל"ה וז"ל וגדולה מזו הוי להש"ע לכתוב דאפילו תוך ג' ימים באתיבה שלא נמלחה שנתערבה עם ב' חתיכות שנמלחו מותרים. וא"צ למלוח את כלם מספק. וכ"כ רש"ל בפרק כ"ה סימן פ"א ולפ"ז מצינו לתרץ קושי' התוס' דמצי איירי בכה"ג כגון שהיו לו ב' חתיכות כבר שנמלחו מבערב שבת רק שלא הי' מספיק והוצרך עוד לחתיכה אחת משום הכי שחט וחזי א"צ לאוקמי מתני' בעבר ומלחה אלא דאיירי בכה"ג שמערב עבור החולה דאזי הוי בשוגג ומותר באכילה לפי מה דמסיק דאיירי מתני' בחולה מבע"י. דהיינו החתיכה ממה ששחט בשבת שלא נמלחה מערב עם ב' חתיכות שיש לו כבר שנמלחו וחד בתרי בטיל ואז הכל מות' בלא מליחה ובאמת הוי מצי התוס' לתרץ הכי. רק דניחא להו טפי לתרץ כפשוטו בשעבר ומלחה. וא"ל אי איירי מתני' במערב מחמת איסור מליחה א"כ למה אסורה באכילה ליומא לר"י דמשמע בלי שום היתר הא מצינו ג"כ לאשכוחי להיות מותר בכה"ג כשמערב אחר בשול אותה חתיכה שנתבשלה בשבת עם שאר חתיכות שנתבשלו קודם שבת ואזי בטלה אותה חתיכה ומותרת באכילה אם נתבשלה כ"כ עד שנימוחה דאזי אינה ראוי' להתכבד עוד. ז"א דלא בטיל לענין איסור שבת משום דהוי דבר שיל"מ. דהא בשוגג מותר במ"ש. אבל לענין איסור מליחה דהוא דבר שאין לו מתירין שפיר מ"ל כנ"ל דאיירי במערב ולפי"ז אכתי יש להסתפק בנ"ד דלא מוכח מידי דלעולם מ"ל דמוטב שיאכל החולה בלא מליחה משיעבור אחר עבורו למלוח בשבת ול"ק קושי' הנ"ל דמה מתרץ הגמ' כגון שהי' לו חולה מבע"י הא אכתי לר"מ מוקצה בין השמשו' לאחריני מחמת איסור מליחה. דע"ז שפיר מ"ל לפי שיודע שאסור למלוח עבור החולה בשבת הי' דעתו ב"הש לערב הך חתיכה ממה ששוחט היום עם חתיכות שיש לו כבר שנמלחו כדי שלא יאכל החולה בלי מליחה דהא לחולה אין איסור כ"כ לערב דהוה כשוגג ומותר לכל וא"כ לא הי' מוקצה כלל בין השמשות. אך אעפ"כ יש להוכיח דמולחין בשבת עבור החולה שיש בו סכנה דאל"כ מה פריך הגמ' א"ה מ"ט דר' יהודה הא מעיקרא לק"מ לר"י דבשלמא לר"מ מ"ל שפיר כנ"ל דאינו מוקצה מחמת איסור מליחה משום דב"הש הי' דעתו לערב הך חתיכה בתוך שאר חתיכות שנמלחו מקודם. אבל לר"י לשיטתו דס"ל מין במינו לא בטיל לא מהני' מידי כשמערב הגם דבמנחות דף נ"ב ע"ב בתוס' ד"ה ור"י סבר רוצה ר"ת ז"ל לחלק בין לח ליבש. דדוקא בדבר לח שנתערב יפה ס"ל לר"י דמ"במ לא בטיל אבל בדבר יבש מודה ר"י דבטיל. אבל אח"כ חזר בו ר"ת וכתב דאין חילוק לר"י בין לח ליבש. אבל התוס' כתבו אח"ז שיש ליישב תירוץ ר"ת שמחלק בין לח ליבש אמנם אפילו את"ל כתחלת דברי ר"ת לחלק בין לח ליבש. הא כתב הוא גופי' אח"ז וז"ל והא דקאמר בחולין דף ק' דחתיכה אחת אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. אע"פ דהוי יבש היינו משום דטעם המתערב כלח דמי. ואזי מ"ל כמו כן לר"י הכא דטעם היוצא מחתיכה זו שלא נמלחה ומתערב בשאר החתיכות שנמלחו כלח דמי כשמבשלם יחד. דהרי יכול לבשלם יחד בקדירה אחת כשירבה עלין היתר עד ס' כדאי' בי"ד סימן ק"ט סעיף ב' וא"כ לר"י ליכא למימר דמערב דהא לא מהני דאעפ"כ אסור א"ו דמיירי שעבר ומלחה ואזי מה פריך א"ה מ"ט דר"י. הא לר"י אסור מטעם מוקצה שלא הי' עומד ב"הש למלוח דהא לחולה א"צ מליחה ואזי הוי מוקצה לר"י מחמת איסור מליחה דהא דקאמר לעיל אימר דשמעית לי' לר"י במוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעית לי' הוא דיחוי בעלמא וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה אימר דשמעית לי' לר"י וכו' וכמו כן כתבו התוס' בשבת דף י"ט ע"ב דהוא עיקר דמוקצה מחמת איסור חמיר ממוקצה מחמת מיאוס וא"כ לרב לשיטתן דס"ל שם בשבת דף י"ט דר"י מחמיר במוקצה אפי' בדרבנן דקאמר התם דבכרכי דזוזא ובעז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרדי' ותמרא דעסקא ס"ל לרב בר"י דאסור משום מוקצה ואזי לא פריך הגמ' מידי א"ה מ"ט דר"י א"ו מוכח דלחולה צריך למלוח בשבת ואזי אינו מוקצה דהא ב"הש הי' עומד למלוח עבור החולה אך יש להשיב על זה דהא לפ"ד הראב"ד והר"ם ז"ל הנ"ל בודאי צריך למלוח בשבת כנ"ל ורק לפי הטעם שכתב הר"ן ז"ל יש להסתפק בנ"ד כמ"ש לעיל וא"כ מ"ל דלהר"ן לא ג"ל הך תירוץ התוס' כגון שעבר ומלחה דהוא דחיק אלא כתירוץ ב' של התוס' דמיירי בלא מליחה ובעוף דחזי' לאומצא. ומ"ל דהר"ן ז"ל הוכיח דלא מיירי בשעבר ומלחה דאל"כ תקשי קושי' עצומה דהנה כתוב בספר כר"ופ בסימן י"א על קושי הגמ' ולוקמא במזיד וכר"מ וז"ל וקשה איך אפשר כר"מ מה ארי' שחיטה בלא"ה אסור משום מליחה. ואי דהמליחה היא דרבנן הא אסיקנא בפרק הנזקין דר"מ מחמיר בדרבנן יותר משל תורה וכו' עכ"ל והנה יש לתמוה על קושיתו דהא התנא דמתני' נקט הדין בשחיטה כדי לאשמועינן דאע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה דלא תימא כקושי' התוס' דשחיטתו שחיטת מומר ולא הוי שחיט' כלל אלא נחירה קמ"ל דשחיטתו כשרה ועל זה קאמר רב דאסורה באכילה ליומא דקאי אשחיטה שהוזכרה במתני' וא"כ דלמא באמת כוונת רב דאסורה באכילה ליומא משום שחיטה ומשום מליחה ולא שייך לאקשויי מה ארי' שחיטה אפי' מליחה נמי דהא רב קאי אמה דהוזכר במתני' ובמתני' לא הוזכר מידי ממליחה אך אי קשי' הא קשי' מה משני הגמ' לא ס"ד דקתני שבת דומי' די"הכ. דהא מליחת בשר בשבת לאכילה אינו אסור אלא מדרבנן כנ"ל ובדרבנן מחמיר ר"מ אפי' בשוגג וקניס שוגג אטו מזיד בדאיתא בפרק הנזקין ולפי שיטת התוס' שם וכאן אע"ג דטעמא דר"י משום דקנסו שוגג אטו מזיד אעפ"כ אוסר ר"י בשוגג בין לו ובין לאחרים וחזי כמו כן לר"מ בדרבנן בשוגג ואפי' לרש"י ז"ל דס"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד אלא לו מ"ל הכי ונקט אסורא באכילה סתמא אפי' לאחריני משום מזיד דהא צ"ל לפי מה דמוקי כר"י דנקט אסורא באכילה ליומא משום שוגג דהא במזיד אסור לו עולמות כמו כן מ"ל דנקיט לר"מ משום מזיד וא"כ בשוגג נמי לא מצי אכיל משום איסור מליחה ואזי הוי שבת דומי' די"הכ דבין במזיד ובין בשוגג לא מצי אכיל. מכח קושי' זו הוכיח הר"ן ז"ל דתירוץ קמא של התוס' כגון שעבר ומלחה אינו אלא הנכון כתירוץ ב' של התוס' דמיירי בלא מליחה ובעוף דחזי' לאומצא, כללא דמלתא דכח דהתירא עדיף בג"ד טפי להתיר למלוח עבור החולה בשבת דהא לרוב הפוסקים מות' למלוח דהיינו להראב"ד ז"ל ולהר"ם ז"ל הנ"ל גם לפמ"ש הרא"ש ז"ל הנ"ל וז"ל ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור וכו' גס להטור וכ"ב מדברי ב"י מותר למלוח לחולה שיש בו סכנה בשבת רק להטעם דהר"ן ז"ל יש להסתפק קצת (ולפע"ד לא אוכל להבין מ"ש הב"י ראי' מהרמב"ם שפסק טומאה דחוי' וצריך להדר אטהרה דשאני טומאה שהן ב' איסורים דמטמא הקרבן שנאכל בטומאה ועובר גם כן אטומאת מקדש משא"כ בשבת. וגם דשאני שבת שהותר לגמרי אצל פקוח נפש אפי' מספק משא"כ בטומאה דאם רוב הציבור טמאין מספק אין עושין מספק בטומאה אלא בטהרה) ובודאי אי ס"ל להר"ן ז"ל כהך תי' התוס' כגון שעבר ומלחה אזי מותר למלוח עבור חולה שיש בו סכנה וכנ"ל. אך אי ס"ל להר"ן ז"ל כתירוץ ב' של התוס' דמוקי למתני' באומצא יש להסתפק כנ"ל:. והנה קשה קושי' עצומה על הרי"ף דהנה דברי הרי"ף ז"ל סותרין אהדדי דמפרש בב"ק דף ט' ע"א דמתני' גנב וטבח בי"הכ דחייב תשלומי ד' וה' מיירי בטובח ע"י אחר שלא לדחוק דמתני' מני ר"מ דס"ל לוקה ומשלם ומהש"ס דף ע"א משמע לפי פשוטו שמתרץ שם כן על הברייתא דגנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"א חייב בר מינה דההיא דהא איתמר עלה וכו' כל חבורתא משמי' דר' יוחנן אמרי בטובח ע"י אחר ובודאי דהרי"ף ז"ל מוקי להברייתא ג"כ בטובח ע"י אחר מדפריך הגמ' ע"ז ואי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי. וגם מסיק הש"ס לבסוף אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן ומתרץ אשארא אע"א ושור הנסקל דמוכח בהדי' דקאי אברייתא. אך הרי"ף ז"ל מוקי המתני' ג"כ בטובח ע"י אחר דאזי מצי אתי' מתני' כרבנן ופסק הרי"ף ז"ל כמתני' דדוקא גנב ומכר בשבת וגנב ומכר לע"א וגנב וטבח בי"הכ דחייב בתשלומי ד' וה' אבל בגנב וטבח בשבת וגנב וטבח לע"א פטור מד' וה' וכמתני' דף ע"ד ע"ב ואזי קשה אי מיירי טובח ע"י אחר אפי' בטבח בשבת נמי חייב דבזה ליכא למימר קים לי' בדרבה מיני'. ואז צ"ל דאתי מתני' דפטור גנב וטבח בשבת כר"י הסנדלר דאליבי' הוי שחיטה שאינה ראוי' וכמ"ש באמת הרא"ש שם בב"ק דמוקי ג"כ דמתני' מיירי בטובח ע"י אחר וכתב על זה ואפ"ה בשבת פטור דשחיטה שאינה ראוי' היא כר"י הסנדלר ולפ"ז דלא מצינו לאוקמא הך דין מה שפסק הרי"ף דגנב וטבח בשבת פטור בגונא אחרינא אלא אליבי' דר"י הסנדלר אזי מוכח דרי"ף ז"ל פוסק כר"י הסנדלר ובסוגי' דשבת בפרק כירה דף ל"ח פסק הרי"ף שם וליתא דר"י הסנדלר ואזי דבריו סותרין אהדדי. תו הנני יוסף להפליא על הרי"ף ז"ל דלפי מה שפסק כמתני' דגנב וטבח בשבת פטור צ"ל דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ובחולין בפרק או"ב דף פ"א פסק כחכמים דר"ש דהשוחט ונמצא טרפה חייב באו"ב משום דשחיטה שא"ר שמה שחיטה וכמ"ש שם רש"י ור"ן ז"ל הרי דבריו סתרן הדדי עוד פעם ונראה לפע"ד ליישב דברי הרי"ף ז"ל בהקדם לתרץ קושי' עצומה על חידושי הר"ן ז"ל וגם קושי' אחת על הרמב"ם ז"ל. דהנה הר"ן בחידושיו בחמש שטות הקשה קושי' התוס' וז"ל וא"ת והא קיי"ל דמומר לחלל שבתות הוי מומר לכה"כ בשלמא להמסקנא דמוקי לה בשוגג ניחא אבל מעיקרא דמהדרינן לאוקמי במזיד ור"מ קשי'. אבל בתוס' כתבו דאפילו במזיד ובפרהסי' שחיטתו הראשונה נשרה דאינו נעשה מומר אלא עד גמר זביחה וראי' לדבר מדאמרינן בפ' או"ב דלרבנן דאמרו שחיטה שא"ר שמה שחיטה שחט הראשון לשלחנו ושני לע"א חייב משום או"ב ואם איתא דשחיטה הראשונה שחיטת מומר חשבינן לי' אמאי מחייבו רבנן והלא אינה שחיטה כלל אלא נחירה בעלמא א"ו דאין שם מומר אלא מאותה שחיטה ואילך. ויש דוחין לומר דלא דמי שבת לע"א כיון דאינו עובד אותה אלא עם גמר שחיטה הרי נעשה השחיטה בהכשר אבל השוחט בשבת הרי בתחלת השחיטה חילל שבת דחובל הוא. הלכך אפילו בשחיטה הראשונה הוי מומר ושחיטתו פסולה. על זה כתב הר"ן ז"ל ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי לא מחייב עד גמר השחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור עכ"ל ע"ש נמצא לפי דבריו תלי' זאת בפלוגתא דר"י ור"ש בשבת דלר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור לא הוי מומר אבל לר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב הוי מומר והוי שחיטתו כנחירה בעלמא לפ"ז קשה דמאי פריך הגמ' בב"ק דף ע"א אליבי' דר"ש אלא שבת שחיטה ראוי' היא הלא לר"ש לשיטתו דס"ל מקלקל בחבורה חייב הוה מומר ואזי לא הוה שחיטה כלל אלא נחירה מש"ה פטור בגנב וטבח בשבת מתשלומי ד' וה' דהא הנוחר והמעקר פטור מד' וה'. אבל מתני' דהשוחט בשבת דאתי' כר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור קתני שפיר דשחיטתו כשרה. וכ"ל לתרץ דהנה הקשה בספר כר"ופ על הרמב"ם בפי' המשנה שכתב דמש"ה אסורה משום דתיכף בתחילה הו"ל חובל ומחלל שבת ומתני' מיירי בשוגג דאל"כ הו"ל שחיטת מומר לפ"ז קשה מאי פריך הגמ' ולוקמא במזיד וכר"מ הא א"א לאוקמי במזיד דא"כ שחיטתו נבלה. ומתרץ דמתני' מיירי בעוף ואזי מצינו לאוקמי כר"מ במזיד בחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש דנעשה החבלה בגמר שחיטה ואזי החבלה והשחיטה באין כאחד דבגמר שחיטה נעשה מומר והוא דחוק קצת. אח"ז כ' אלא אי קשי' הא קשי' הא דאמרינן בב"ק דף ע"א ובכתובות דף ל"ד גנב וטבח בשבת משלם תשלומי ד' וה' וחכמים פוטרים ומוקי לה הגמ' בטובח ע"י אחר ופריך הגמ' מ"ט דרבנן דפטרי ומשני ר"ש היא דס"ל שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה ומיירי במזיד וכר"י הסנדלר דס"ל דבמזיד אסור לכ"ע עולמית ואזי הוי שחיטה שא"ר וקשה כיון דמיירי במזיד א"צ לר"י הסנדלר כיון דמומר הוא לאו בר זביחה כלל ואין כאן שחיטה רק נחירה ואין כאן חיוב ד' וה' וכתב בסוף דבריו לתרץ הכי שי"ל ששחט בשוגג. אך טרם גמר הרוב התרו בו מחלל שבת אתה ולא השגיח וגמר שחיטתו אזי אין נעשה מומר אלא בגמר שחיטה ושחיטתו והמרתו באין כאחד ואז שחיטתו כשרה ומש"ה צריך לאוקמא כר"י הסנדלר אח"כ בד"ה ועוד נראה דהא אמרינן בעירובין כתב וז"ל דלר"מ לא הוי מומר דליהוי שחיטתו כנכרי. וע"ז כתב והא דלא מוקי דר"ש ס"ל כר"י דהוא מומר ואזי א"צ לר"י הסנדלר אין זה קושי' דמשמע דומי' דע"א דהוי שחיטה רק מטעם שא"ר עכ"ל. ויש להשיב על דבריו דהא לפי מה דמסיק כי פטרי רבנן אשארא אכתי לא דמי שבת לע"א דבשבת הוא שחיטה ראוי' דמעשה שבת מותר מדאורייתא. וע"א שחיטה שא"ר אלא דנקטו גבי הדדי דלענין חיוב מיתה עכ"פ דמו להדדי דאע"ג דבתרווייהו חייבי מיתות נינהו אפ"ה מחייב ר"מ בתשלומי ד' וה' וא"כ קשי' ל"ל לאוקמי בדוחק דכי פטרי רבנן אשארא הו"ל לתרץ טפי דלא כר"י הסנדלר ורבנן קאי אכולהו וטעמא דרבנן דפטרי בגנב וטבח בשבת משום שחיטת מומר. ועל המקשה קשה ג"כ דפריך בשלמא בע"א שחיטה שא"ר היא אלא שבת שחיטה ראוי' היא דתנן השוחט בשבת וכו' מה פריך הא השוחט בשבת אתי' כר"י ובשוגג וכדמפרש הגמ' בחולין דה"ק אע"פ דמזיד מתחייב בנפשו אפ"ה בשוגג שחיטתו כשרה אבל ברייתא דגנב וטבח בשבת מיירי במזיד וא"כ מנ"ל להקשות דלמא מש"ה פטרי רבנן משום דשחיטת מומר היא. וא"ל דא"כ מ"ט דר"מ ז"א דמ"ל דטעמא דר"מ משום דס"ל מקלקל בחבורה פטור ואזי לא נעשה מומר אלא בגמר שחיטה ואז נעשה השחיטה בהכשר. ונ"ל לתרץ דהנה יש לדקדק דהו"ל להמקשה להקשות תיכף הך קושי' שמקשה לבסוף ור"מ אמאי מחייב שוחט לע"ז ביון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא וכו' דהא הך קושי' אליבא דר"מ הוא א"כ ראוי' להקשות קושי' זו בתחלה כי שקיל וטרי אליבא דר"מ קודם השקלא וטרי' דאליבא דחכמים ואפשר לומר הכי דרבא שמתרץ הך קושי' באומר בגמר זביחה הוא עובדה הוי עצמו המקשה שהקשה קושי' זו ור"מ אמאי מחייב שוחט לע"א כדמצינו בכמה מקומות בש"ס כשאמורא א' מתרץ קושי' סתם גמ' אזי הוא גופי' המקשה כמ"ש התוס' בב"מ בריש אלו מציאות ד"ה ועד כמה וכו' ואזי מ"ל דבתחלת הסוגי' כבר ידע המקשה הקושי' מאי דפריך רבא ור"מ אמאי מחייב שוחט לע"א וכו' ותירוצו דבגמר זביחה הוא עובדה וס"ל להמקשה דכיון דשוין להדדי שבת וע"א לענין חיוב מיתה דתרווייהו חייבי מיתות ב"ד נינהו אזי בודאי לענין זמן התחלת החיוב של מיתה שוין הן וכמו בע"א אינו בא הזמן חיוב מיתה אלא בגמר זביחה מכח קושי' רבא ור"מ אמאי מחייב שוחט לע"א וכו' כמו כן זמן החיוב מיתה דשבת אינו אלא בגמר זביחה כגון דלא אתרו בי' אלא לבסוף שחיטה וכדאמר בחולין דשבת דומי' די"הכ קתני כמו כן נימא הני דשבת דומי' דע"א קתני ואזי לק"מ על המקשה דמאי פריך דלמא מש"ה פטרי רבנן בשבת משום דהוי שחיטת מומר דהא כיון דמיירי דלא אתרו בי' אלא בגמר שחיטה אזי הוי בתחלה שוגג ואינו מומר כלל דלא הוי מומר אלא לאחר גמר שחיטה ולהתרצן נ"ל ג"כ כדעת המקשה דשבת דומי' דע"א קתני וליכא מומר מש"ה הוצרך לתרץ סבר לה כר"י הסנדלר ואזי לק"מ על הרמב"ם ז"ל ומצ"ל דמש"ה סידר המסדר הש"ס הקושי' אמאי מחייב שוחט לע"א ותירוצא דרבא אחר התירוץ דפטרי רבנן אשארא אע"א ושוד הנסקל לתרץ קושי' הנ"ל דל"ל לדחוק ולומר דפטרי רבנן רק אשארא הו"ל לתרץ דלא כר"י הסנדלר ורבנן קאי אכולהו והטעם דפטור בשבת משום שחיטת מומר לזה קאמר הא בלא"ה קשי' ור"מ אמאי מחייב שוחט לע"א וכו' אזי ע"כ צ"ל כתי' רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולענין חיוב מיתה שבת דומי' דע"א קתני דלא אתרו בי' בטבח בשבת אלא בגמר שחיטה דאזי אינו מומר כנ"ל וא"כ א"ש דהוצרך לתרץ סבר לה כר"י הסנדלר ולפ"ז מתורץ ממילא הקושי' עצומה הנ"ל על חידושי הר"ן ז"ל דשפיר פריך אלא שבת שחיטה ראוי' היא דהשתא ליכא למימר כנ"ל הא לר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב אסור משום שחיטת מומר דהא מיירי דומי' דע"א בגמר שחיטה ולא הוי מומר ולפי דברינו אלו מצינו לתרץ דברי הרי"ף הנ"ל דודאי בבריית' דקתני דר"מ מחייב בגנב וטבח לע"א דאזי קשי' קושי' רבא ור"מ אמאי מחייב שוחט לע"א כיון דשחט בה פורתא אסרה ואז צריך לומר כתירוץ רבא דהחיוב מיתה אינו אלא בגמר זביחה. ואזי כמו כן איירי גנב וטבח בשבת דהחיוב מיתה בגמר שחיטה דאתרו בי' לבסוף. אבל מתני' דב"ק דף ע"ד דקתני בה גנב וטבת בשבת גנב וטבח לע"א דפטור מתשלומי ד' וה' דעל זה לק"מ קושי' הגמ' ואזי בודאי מיירי בפשוטו בע"א בתחלת זביחה ובשבת דאתרו בי' בתחלת זביחה וס"ל להרי"ף כשיטת הרמב"ם ז"ל דתיכף בתחלת שחיטה מחלל שבת ונעשה מומר ולא ס"ל להרי"ף כהרא"ש דמוקי מתני' כר"ש דס"ל שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה וכר"י הסנדלר אלא דהטעם דפטור בטבח בשבת משום דלא הוי שחיטה כלל אלא נחירה דהוי שחיטת מומר אבל שחיטה שא"ר ס"ל להרי"ף דשמה שחיטה וכדפסק באו"ב. ואין להקשות לפ"ז דס"ל להרי"ף ז"ל דמש"ה פטור בטבח בשבת משום דהוי שחיטת מומר א"כ צ"ל דס"ל בהא כר"ש דמקלקל בחבור' חייב והא פסקינן כר"י דהמקלקל בחבורה פטור וכמ"ש בחדושי הר"ן ז"ל הנ"ל. ז"א דמ"ל דהרי"ף ס"ל דאפי' לר"י דס"ל דמקלקל בחבורה פטור גמי הוה מומר דלכאורה יש לדקדק על מ"ש חידושי הר"ן ז"ל דבשבת נמי צא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דפסקינן דמקלקל בחבורה פטור הא לא הוי מקלקל אלא מתקן שמוציאו מידי אבר מן החי וכמ"ש רש"י ותוס' בחולין לקמן דף מ' ולעיל דף ח' דא"א להיות גמר שחיטה בלא תחלת שחיטה וא"כ הי"ל תיכף מתקן ולפום רהיטא הוי מ"ל לפמ"ש לעיל דהר"ן ז"ל מוקי לי' בעוף דחזי' לאומצא והרי בהמה לא חזי' לאומצא וכנ"ל וא"כ דמתני' מיירי דוקא בעוף ופריך הגמ' שפיר ונוקמא במזיד ור"מ דהא ר"מ לשיטתו ס"ל דאמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ואזי ליכא תיקון אך לפי מה דאיתא בחולין לקמן דף ק"ב אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל ב"נ ד"ה מוזהר על הטמאין כטהורין משמע דס"ל לכ"ע דב"נ מוזהר כמי על העופות ואזי יש תיקון לב"נ שהיא אסורה לו משום אמ"ה וכמ"ש רש"י ותוס' בחולין לקמן דף מ' דמש"ה השוחט בשבת בחוץ חייב חטאת משום שבת לפי שתיקן להוציא מידי אבר מן החי לבני נח. וא"ל דנקט לשון רבים על הטמאין כטהורין משום חכמים אבל לר"מ ה"ק דנוהג רק בבהמה טמאה כטהורה אבל בעוף כלל לא. ז"א דהא כתבו התוס' בהדי' בחולין לקמן דף ל"ג ע"א ד"ה אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו דלר"מ אמ"ה דחיות ועופות הטהורין לישראל שרי ולנכרי אסור וא"כ שפיר הוי תיקון בב"נ הגס לפמ"ש בספר כר"ופ בסימן ס"ב ד"ה והרמב"ם דמ"ל לפי דעת הרמב"ם ז"ל דאין ב"כ מצווה על אמ"ה בעוף לר"מ ניחא דמצ"ל דהר"ן ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל אמנם אין אנו צריכין לזה דמ"ל דס"ל להר"ן ז"ל דכל זמן שלא גמר השחיטה דאזי הוי התיקון מקרי מקלקל דאין התיקון נגמר אפי' לב"נ אצא כששחט רוב שני סימנים בבהמה ובעוף סימן אחד וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף ק"ב ע"א ד"ה במאי והתוס' שם ד"ה אלא לאו בב"נ דשחיטה מכשרה לי' לב"נ מיגו דמכשרה לי' לישראל ואזי נגמר התיקון בהכשר ואח"כ נעשה מומר או מ"ל דהשחיטה והחילול באין כאחת וכשר וכמו שכתב הכר"ופ וכן כתב הפ"מ במשבצות זהב בסימן י"א ס"ק ב' וז"ל ומ"מ יש לדון ולומר דכל שוחט מקלקל הוא אלא דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שמותר באכילה הוי מתקן א"כ כל כמה דלא גמר שחיטה לאו מחלל הוא דמקרי עדיין מקלקל עד גמר השחיטה ומ"ל דבסברא זו פליגי הר"ן ויש דוחין דהר"ן ס"ל כנ"ל אבל היש דוחין ס"ל לפי שכוונתו לגמור השחיטה הו"ל מקלקל ע"מ לתקן. וכמו כן מצאתי בספר כר"ופ בסימן י"א שכתב על הרמב"ם ז"ל הנ"ל דה"ט הואיל דדעתו לגמור השחיטה הו"ל מקלקל ע"מ לתקן כמו קורע ע"מ לתפור דחייב ואזי איש דברי הרי"ף ז"ל דס"ל נמי כדעת הרמב"ם ז"ל וכשיטת היש דוחין דהוי מקלקל ע"מ לתקן ואזי אפי' לר"י הוי מומר אך אכתי הקושי' של הכרו"פ על הרמב"ם ז"ל מגמ' דחולין במ"ע דמאי פריך הגמ' ונוקמא במזיד ור"מ הא במזיד הוי מומר וכמו כן הקשה הכר"ופ על הרשב"א ז"ל ע"ש דבשלמא התם בב"ק מצינו לתרץ כנ"ל דדומי' דע"א קתני דלא הוי מזיד אלא בגמר שחיטה אבל הכא דפריך ונוקמא במזיד סתמא דמשמע דאפי' בתחילה הוא מזיד ושחיטתו פסולה. וא"כ איך מצי אתי' מתני' כר"מ הא שחיטתו כשרה קתני. ויש לתרץ קושי' זו על הרמב"ם הכי דמ"ל דהמקשה ידע נמי דבמתני' שבת דומי' די"הכ קתני ול"ש שוגג ול"ש מזיד רק נ"ל להמקשה הכי דקאמר דהיא אסורה באכילה ליומא בודאי לא קאי אלא אשבת דהא בי"הכ בלא"ה אסור לאכול וא"כ אע"ג דמתני' הוי דומי' די"הכ מ"ל דוקא לענין מזיד דלענין חיוב מדמה הדדי ואזי הא דקאמר אסורה באכילה מיירי במזיד ומצי התי' כר"מ ואעפ"כ מתרץ התרצן דהך אסורה באכילה ליומא קאי אמתני' ומיירי למתני' בין במזיד ובין בשוגג במצא דהמקשה ידע דשבת דומי' די"הכ קתני אזי ידע ג"כ דלענין זה גמי קתני שבת דומי' די"הכ לענין הי' לו חולה מבע"י והבריא כמ"ש התוס' ואזי קשה קושי' התוס' ד"ה כגון שהי' לו חולה מבע"י והבריא דאיך נסבין חברי' למימר ר"י היא אבל לר"מ שרי הא לר"מ נמי אסור משום מוקצה לחצי שבת ואזי צ"ל כתירוץ התוס' כיון שרגילות הוא שחוזר לחציו לא הוה מוקצה וא"כ מ"ל דאעפ"כ ששחט במזיד כשהבריא מ"מ כונתו הי' לפי שרגילות הוא שחוזר לחליו לשחוט עבור החולה שיהי' לו תיכף בשר מוכן לאכול ואם לא הי' לו חולה לא הוה מחלל שבת ואזי מ"ל דאינו חשיב מומר דכוונתו לא הי' לעבור על איסור שבת אלא שהי' בהול לשחוט עבור החולה משום שהוא חולה שיש בו סכנה ואזי פריך הגמ' שפיר ונוקמא במזיד ור"מ דלא מצינו למפסל שחיטתו מטעם מומר דהא הוי כאונס ודוק היטב:

גמ' בשלמא במגל יד דלמא אתי למיעבד באידך גיסא. יש לדקדק הא קושי' הגמ' על צור וקנה מברייתא דבכל שוחטין בין בצור וכו' ועל מגל יד לק"מ וא"כ הא דקאמר בשלמא במגל יד הוא אך למותר ומה בעי בזה ויש לתרץ ע"פ דברי המהרש"א ז"ל שכתב וז"ל בריש מכילתין קאמר איכא הכל לכתחילה ואיכא הכל דיעבד והכא בכל שוחטין משמע לי' לכתחילה מדלא תני הכא מגל יד בהדייהו. אך אכתי קושי' המהרש"א במ"ע דהוי מצי לתרץ דלעולם מתניתן אתי' כר' ומיירי בצור וקנה תלושין לגמרי ולכתחילה לא משום דלכתחילה בעינן סכין וכמ"ש המהרש"א לקמן בתוס' ד"ה תלוש ולבסוף חברו דהסברא פשוטה דאפי' בתלוש לכתחיל' לא והפי' בכל שוחטין בין בצור בברייתא נמי דיעבד והא דלא תני בברייתא מגל יד בהדייהו משום דבמגל יד אפי' לכתחילה מותר ומתני' דנקט השוחט דיעבד משום צור וקנה אבל מגל יד אפי' לכתחילה וכדמצינו הרבה פעמים דנקט חדא אטו תרתי וע"ז א"ל מה שכתבו התוס' דמה לו לשנות יחד כשרים לכתחילה עם כשרים דיעבד דמ"ל דמש"ה נקט במתני' מגל יד בהדי צור וקנה לאשמועינן דצור וקנה תלוש דומי' דמגל יד אבל אי הוו מחוברין הוו פסולין אפי' בדיעבד וכדס"ל לר' לפ"ז א"ש הא דנקיט בשלמא וכו' וה"ק בשלמא במגל יד הסבר' פשוט' דלכתחיל' לא משו' דלמא אתי למיעבד באידך גיסא דליכ' מאן דפליג ע"ז ואזי דמגל יד בודאי אסו' לכתחילה תו לא מ"ל כנ"ל דהבריית' דבכל שוחטין בין בצור וכו' הפי' בדיעבד דא"כ הו"ל למיתני מגל יד בהדייהו כתירוץ המהרש"א וק"ל. עוד תירץ המהרש"א ז"ל דלא מ"ל פי' בברייתא בכל שוחטין בין בצור וכו' דיעבד דהא רבא מסיק לקמן דהפי' במתני' בכל שוחטין בין בצור ובין בקנה כמו בברייתא וא"כ מוכח דהפי' בכל שוחטין לכתחלה דאי דיעבד תרתי דיעבד ל"ל דכבר נקט ברישא בצור וקנה השוחט דיעבד ע"ש ויש להקשות לפ"ז מה מקשו התוס' בד"ה אלא צור וקנה וא"ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד אבל צור וקנה כשרי' לכתחיל' א"כ תקשי תרתי לכתחיל' ליל דהא אי הפי' ברישא בצור וקנה לכתחילה בודאי בכל שוחטין דסיפא דאתי לאתויי בין בצור ובין בקנה לכתחילה וא"כ תרתי לכתחילה ל"ל. איו דהפי' ברישא בצור ובקנה בכה"ג דכשרין רק בדיעבד. ואפשר לומר דקושית התוס' הכי הוא דדילמא בכל שוחטין בין בצור וכו' דסיפא פירושא קא מפרש לי' לרישא. דל"ת השוחט דיעבד קאי נמי אצור וקנה. מש"ה אשמועינן דבכל שוחטין בין בצור וכו' לכתחילה אבל המהרש"א זיל כתב שפיר דא"כ תרתי דיעבד ל"ל. דע"ז לא מ"ל דדלמא בכל שוחטין דסיפא פירושא קמפרש לי' לרישא דהפי' בצור ובקנה דיעבד דלית צור וקנה דרישא לכתחילה דהא ודאי דהלשון בכל משמע טפי לכתחילה מהשוחט שהוא לשון דיעבד וא"כ אין שייך לומר בזה דפירושא קמפרש לי'. וק"ל:

גמ' ל"ק כאן בתלוש כאן במחובר וכו' והקשה המהר"ם ז"ל וז"ל לפ"מ דס"ד השתא דמתני' אתי' כר' חייא דמכשיר מחובר בדיעבד קשי' סיפא דמתני' דקתני והצפורן וטעמא דצפורן הוא מטעם מחובר א"כ ש"מ דמתני' ס"ל דמחובר פסול בדיעבד דומי' דמגל קציר ודאינך וכו' ע"ש ולפמ"ש הרשב"א ז"ל ד"ה וע"כ לא קשרי ר' חייא וכו' יש לתרץ קושי' המהר"ם למאי דס"ד השתא שכתב הרשב"א ז"ל וז"ל והאי מחובר דקאמרינן לאו מחובר מעיקרו קאמר אלא תלוש ולבסוף חברו דאי במחובר מעיקרא מ"ט דר' חייא אי דס"ל דמחובר מעיקרא דאורייתא אפי' דיעבד כמי לא ואי לאו דאורייתא לכתחילה אמאי לא דהא ליכא מידי מדאורייתא דניגזר עלי' עכ"ל וא"כ למאי דס"ד ס"ל דר"ח נמי פוסל מחובר מעיקרא ול"פ אלא בתלוש ולבסוף חברו. ואזי לק"מ קושי' מהר"ם מצפורן דהא ר"ח מודה דהצפורן פסול משום מחובר מעיקרו. וק"ל:

אך יש להקשות על דברי הרשב"א הנ"ל מ"ש ואי לאו דאורייתא לכתחילה אמאי לא דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזר עלי' ע"כ דלמא טעמא דר' חייא דלכתחילה לא משום שמא ידרוס ומיירי בין מחובר מעיקרו ובין בתלוש ולבסוף חברו ואפשר לומר דנ"ל להרשב"א ז"ל דלמאי דסיד בסוגי' זו אכתי לא ידע מחשש דשמא ידרוס. דאל"כ ל"ל להתרצן לומר והאי דנקט דיעבד להודיעך כח דרבי הו"ל למימר לעולם להודיעך כח דר' חייא לאשמועינן דר"ח לא מכשיר אלא בדיעבד ומשום שמא ידרוס ומיירי בין במחובר מעיקרו ובין בתלוש ולבסוף חברו בצואר בהמה למעלה וברייתא דבכל שוחטין בין במחובר מיירי בצואר בהמה למטה דלא שייך שמא ידרוס א"ו דאכתי לא ידע חששא דשמא ידרוס תו מ"ל בפשיטות דדברי הרשב"א איש דלא מ"ל דטעם דר' חייא דלכתחילה לא שמא ידרוס דחזי ע"כ צריך לאוקמא ברייתא דהשוחט במחובר לקרקע דר' חייא מכשיר רק בדיעבד בצואר בהמה למעלה וחזי מ"ל דסוגי' זו ידע ממימרא דרב ענן אמר שמואל לקמן דבצואר בהמה למעלה אפי' בדיעבד פסול וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו וא"כ הו"ל לר"ח לפסול אפי' בדיעבד בצואר בהמה למעלה דהא לענין חששא דשמא ידרוס לא פליגי ר' ור' חייא כלל כמ"ש המהרש"א לקמן א"ו דפלוגתא דרבי ור"ח לא מיירי בצואר בהמה למעלה אלא בצואר בהמה למטה דאזי לא שייך שמא ידרוס וא"ש דברי הרשב"א ז"ל וק"ל:

דף טז:

תוס' ד"ה תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי תומא מאי קמבעי' לי' וכו' וי"ל דאליבא דרבי מבעי' לי' וכו' אבל קשה וכו' ויש לתרץ קושי' תוס' ואזי לא תקשי הך אבל קשה וכו' דהכי קמבעי' לי' לרבא דדילמא מתני' מיירי בצור וקנה בתלוש לגמרי ונקט השוחט דיעבד משום מגל יד כקושי' תוס' לעיל ד"ה אלא צור וקנה ולא ניחא לי' לרבא לומר כתירוץ התוס' דמה לו לשנות יחד כשרים לכתחילה עם כשרים דיעבד ז"א דמ"ל דמתני' אתי' כרבי ואתי לאשמועינן דצור וקנה דומי' דמגל יד דמה מגל יד תלוש לגמרי אף צור וקנה תלוש לגמרי דל"ת דאיירי בתלוש ולבסוף חברו וכר' חייא ואסור לכתחילה שמא ידרוס מש"ה אשמועינן דצור וקנה דומי' דמגל יד דדוקא צור וקנה תלוש מותר ולעולם מ"ל אליבא דר' דלר' תלוש ולבסוף חברו אפי' בדיעבד אסור וקבעי למפשט מברייתא דהשוחט במוכני דהא הך ברייתא בודאי אתי' כרבי כדאוקימנא לעיל ולפ"ז מתורץ דקדוק אחד מה שיש לדקדק על מה דקאמר לעיל מנא תימרא וכו' דתני' השוחט במוכני וכו' דמה אולמי' דהך ברייתא השוחט במוכני ממתני' וברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר דהא קשי' ברייתא אמתני' ואזי ע"כ צ"ל דמתני' אתי' כרבי וס"ל לר' דתלוש ולבסוף חברו מותר בדיעבד. אבל לפ"ד א"ש דמ"ל כנ"ל דלעולם ס"ל לרבי דבתלוש ולבסוף חברו אפי' בדיעבד אסור ומתני' איירי בתלוש לגמרי כנ"ל וק"ל:

בא"ד ואי לא ידע הנהו ברייתות. מ"מ ע"כ יש להוכיח ממתני' וכו' ויש להקשות דהו"מ לתרץ דלא ידע הך ברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר ואזי מצי אתי' מתני' כר' חייא וכס"ד לעיל דע"כ לא קא מכשיר ר"ח אלא בדיעבד ורבא קא מבעי' לי' אליבא דר' דאיך ס"ל בתלוש ולבסוף חברו אך י"ל דבאמת הו"מ התוס' לתרץ הכי אלא דניחא להם טפי לתרץ תירוצם דאזי א"צ לדחוק כ"כ דלא ידע הבריית' דבכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר וק"ל:

בא"ד וי"ל דאליבא דר' מבעי' לי' והקשה המהרש"ל וז"ל ותימא בעיני אמאי צריכא לכל אלו נימא דבתלוש ולבסוף חברו ובטלו קאי מבעי' לי' וכו' עכ"ל וכתב המהרש"א ז"ל ע"ז דאין כאן מקום תימא לדברי התוס' כמ"ש בעל המלחמות לדעת הרי"ף תדע שהרי על כרחינו רבא ל"ל הנהו אוקימתא דאוקימנא לעיל מתני' דהא מתני' קתני צור וצור בכותל דבר שאדם מבטל לי' ואינו דומה לסכין ואעפ"כ שחיטתו כשרה עכ"ל ע"ש ואין להקשות דלמא מיירי רבא שבטלו בפה בפירוש ומתני' איירי בסתמא דהא מצינו שמחלק הש"ס שם בעירובין דף ע"ח בין בטלו בפירוש לעפר סתם וכ"כ רש"י בסוכה דף ד' בבי היתה גבוה למעלה מכ' אמה דבטלו בפיו דוקא ז"א דחזינן דצ"ל להש"ס דרבא מיירי אפי' בסתמא דאל"כ הו"ל לפרש בהדי' תלוש ולבסוף חברו ובטלו בפיו מאי דאמורא צריך לפרש דבריו דאל"כ מאי פשיט הש"ס מן מחובר לקרקע שחיטתו כשרה דלמא התם מיירי בסתמא א"ו ס"ל להש"ס דרבא מיירי אפי' בסתמא. וק"ל:

תוכן העניינים

מראה יחזקאל (חולין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה