אור ברסלב
מראה יחזקאל (חולין) חילוקא דרבנן שאמרתי בסוגי' דמכם ולא כלכם להוציא את המומר:

מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר

חילוקא דרבנן שאמרתי בסוגי' דמכם ולא כלכם להוציא את המומר:

פתיחה בדברי אגדה

הרמב"ם פסק בפ"ג מהלכות שגגות הלכה ז' שהמומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסי' אין מקבלין ממנו קרבן. והמומר לעבירה משאר עבירות. אין מקבלין ממנו חטאת על אותו החטא כיצד מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאת אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה. אפילו הי' מומר לאכול חלב לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו והביא קרבן אין מקבלין ממנו שמשאכל בזדון בין להכעיס בין לתיאבון הרי הוא מומר. הי' מומר לאכול חלב ושגג ואכל דם מקבלין ממנו כמו שבארנו עכ"ל. וכתב הכ"מ לעיל בפ"ג מהלכות מע"ק הלכה ד' שפסק כת"ק דברייתא מעם הארץ פרט למומר בהוריות דף י"א וכדאוקימתא דרבא שם. והנה לכאורה דברי רמב"ם תמוהין. דהא מוכח מסוגי' דהכא מכח מה דמקשה הגמ' מיתיבי מכם ולא כלכם וכו' ומסיק תיובתא דרב ענן דכמו דאין מקבלין קרבן ממומר כמו כן אסור לאכול משחיטתו והרי הרמב"ם פסק דמומר לתיאבון ומומר להכעיס שוין הן דאין מקבלין מהן קרבן. ואעפ"כ פסק בהל' שחיטה כרבא דמומר לתיאבון מותר לאכול משחיטתן בשלמא ארבא גופי' ל"ק דמ"ל דרבא ס"ל כר"ש בהוריות דמומר לתיאבון לא מקרי מומ' לאותו דבר אבל על הרמב"ם ז"ל שפסק כת"ק דהוריות וכרבא דמותר לאכול משחיטתו הקושי' במ"ע. ונראה לתרץ דברי רמב"ם ז"ל ונקדים לתרץ קושי' מהר"ם לובלין בחולין דף י"ג ע"ב בתוס' ד"ה אבל מא"ה כלל וכלל לא שהקשה לפי' תי' התוס' שם להמסקנא ל"ל מכם אלא לכתוב מן האדם להוציא את המומר ומדכתיב איש איש לרבות את הנכרים ע"כ נימא דאיש איש אתי לרבות בין צדיקי א"ה ובין רשיעי. דאל"כ לשתוק מיני' קרא וכו' ע"ש באורך. ונראה לתרץ קושית מהר"ם ז"ל דהנה הקשה הרשב"א ז"ל דל"ל להש"ס למימר הא גופא קשי' דהו"ל להקשות ממנסך את היין גרידא ונ"ל קושית הרשב"א ז"ל דהנה כתבו התוס' לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מומר לע"א מותר לאכול משחיטתו תימא וכו' וי"ל דצדוקי דלקמן היינו לע"א שעובד אלילים תמיד. ולפ"ז יש להקשות מאי פריך הגמרא מברייתא דמכם תיובתא דרב ענן דילמא הך בבא דחוץ מן המומר לנסך את היין וכו' ג"כ מיירי שרגיל לעבוד ע"ז תמיד ולחלל שבתות בפרהסי' תמיד. גם הכ"מ מחלק בהל' שגגות בין רגיל לעבוד ע"ז ולחלל שבתות בפרהסי' תמיד לבין שאינו רגיל אך לפמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף י"ג ע"ב ד"ה מין זה אדוק בע"א. ומין ישראל ממיר ממומר לע"א. שהמין אדוק בה וכל מחשבותיו לה לפ"ז מ"ש התוס' לעיל דצדוקי דלקמן היינו לע"א שעובד אלילים תמיד מצינו לפרש דמש"ה מקרי בשם צדוקי דהיינו מין לפי שעובד אלילים תמיד דאדוק בה וכל מחשבותיו לה אבל הנקרא בשם מומר לא הוי עובד אלילים תמיד. לפ"ז מצינו לתרץ קושית הרשב"א דמש"ה צ"ל הא גופא קשי' דבלא זה לא ה"מ להקשות ממנסך את היין גרידא דהוי מ"ל דבבא דמנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסי' מיירי שרגיל תמיד בכך אבל השתא דקאמר חוץ מן המומר לנסך את היין מדקאמר הלשון מומר ע"כ מיירי שאינו עובר ע"א תמיד ואזי פריך הגמרא שפיר תיובתא דרב ענן אך דברי רש"י הנ"ל דמין כל מחשבותיו לע"א תמיד צ"ע דלכאורה תקשי התם אמה דאמר ר"נ אין מינין באומות. לענין לקבל מהם קרבן הא לקמן דף ל"ח ע"ב פליגי רבנן ור' יוסי אי אמרינן זה מחשב וזה עובד וא"כ לרבנן איך מקריבין קרבן של מין הא מחשבותיו תמיד לע"א והאיך קאמר ר"נ דבריו סתמא דמשמע דליכא מאן דפליג והל"ל דקאי אליבא דר' יוסי. אך יש לתרץ הכי דמ"ל דהי' קשה לר"ג קושי' מהר"ם הנ"ל דלפי תי' התוס' להמסקנא ל"ל מכם דלכתוב מן האדם וכו' דהא כתיב איש איש אלא ע"כ צ"ל דשאני נכרים דגלי יתורא דקרא דמכם לאורוי דל"ת דממין א"ה אין מקבלין אלא דאין חילוק כלל בא"ה דאפילו מין שמחשבתו לע"א אעפ"כ כשמביא קרבן מקבלין ממנו מה"ט דמסתמא כשמביא קרבן לבו לשמים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' מע"ק הלכה ג' וז"ל נכרי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות שהנכרי לבו לשמים וכמו כן איתא בגמרא דמנחות דף ע"ג ופרש"י שם לבו לשמים כוונתו היא שיהא קרבנתיו כליל לשמים וכמו כן מייתי שם הגמרא מ"ש הרמב"ם ג"כ דאם נדר שלמים ונתנם לישראל ע"מ שיתכפר בהן ישראל אוכלין אותן הישראלים בשלמי ישראלים ומ"ל דזהו מכח קרא דמכם דאתי לאורוי זאת דאפילו במין כשמביא קרבן דלבו לשמים ודוקא היכא דשמעינן ממנו דחשיב ס"ל לרבנן דאין מקבלין ממנו אבל בסתם מקבלין ממנו ואפשר לומר דאפילו לר' יוסי איצטריך מכם דה"א לפי שמחשבת מין תמיד לע"א הוי זבח רשעים תועבה קמ"ל דמקבלין וא"כ מתורץ ממילא קושית מהר"ם הנ"ל דאי לאו מכם ה"א מסברא מצדיקי קבל ואיש איש לרבויי אפילו מרשיעי א"ה אבל ממין דסתם מחשבתו לע"א לא תקבל. להכי איצטריך מכם דאין חלוק כלל בא"ה מה"ט כנ"ל. אך לפ"ד הנ"ל דלא ה"מ להקשות ממנסך את היין גרידא קושיא אחרת של רשב"א ז"ל תהי' במ"ע ונקדים לתרץ מה שי"לד על מה דפריך הגמרא בחולין והא מהכא נפקא הא מהתם נפקא דוקא למאי דמסיק תיובתא דרב טנן מהך ברייתא דמכם. דה"מ שם למפרך בהוריות אברייתא דאיתא התם מע"ה פרט למומר והא מהכא נפקא וכו' ונ"ל דהנה הקשה הרשב"א ז"ל בחולין דף ה' דמאי פריך הגמרא תיובתא דר"ע דלמא הפי' חוץ מן המומר מומר לאותו דבר אבל מומר לע"ז לא וכתי' הגמרא לעיל דף ד' ע"ב לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מ"ט כיון דדש בי' כהתירא דמי' לי' אלא מומר לע"א וכדר"ע ותירץ הרשב"א ז"ל דמומר לא"ד הוי כמומר לכל התורה כולה והיינו רישא דמאחר דגלי לן קרא דמומר לכל התורה כולה אין מקבלין ממנו קרבן לאחת מן העבירות פשיטא דלאותו מצוה שהוא מומר לה שאין מקבלין ממנו עלי' מתורץ דקדוק הנ"ל דמקשה דוקא והא מהכא נפקא למאי דמסיק תיובתא דרב ענן. דבל"ז לא רצה להקשות בהוריות והא מהכא נפקא הא מהתם נפקא דהוי מ"ל כאותו תי' של הגמרא על מה דקאמר לימא מסייע לי' לרב ענן לא לעולם אימא לך מומר לע"א לא דאמר מר חמורה ע"א שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה אלא מומר לא"ד דאזי מומר לאיד עדיף ממומר לע"א. וא"כ איצטריך ב' קראי חד מכם אמומר לכל התורה ומומר לע"א כמ"ש בברייתא דלית דמקבלין ממנו נ"ונ דלא גרע מנכרי. ומע"ה אתי לאורויי דאפילו מומר לא"ד דעדיף ממומר לע"א נמי אין מקבלין קרבן אבל השתא דמסיק תיובתא דרב ענן דאזי תקשי קושית הרשב"א דלמא מוקי רב ענן במומר לא"ד ואז צ"ל כתי' הרשב"א דמומר לא"ד ומומר לכל התורה כלה שוין הן ואין חילוק כלל ביניהן אזי פריך הגמרא שפיר והא מהכא נפקא הא מהתם נפקא וכו' ולפ"ד הרשב"א הנ"ל דשוין הן יש לתרץ מה שילד אשר מצאתי ג"כ בספר פ"י דהל"ל דא"ב הכי דלת"ק דוקא מומר לכל התורה כלה אין מקבלין ממנו קרבן אבל ממומר לא"ד מקבלין ולר"ש ממומר לא"ד נמי אין מקבלין. אך לפ"ד הרשב"א דשוין הן א"ש. אמנם אכתי ולפ"ז תקשי על תי' הרשב"א ז"ל דשוין הן הא לפי מה דמתרץ הגמרא לעיל על לימא מסייע לי' לרב ענן לעוצם אימא לך מומר לע"א לא דאמר מר חמורה ע"א וכו' וא"כ איכא למימר דאינן שוין דמומר לא"ד עדיף ממומר לע"א ויש לתרץ ובזה מתורץ דקדוק זה מה שהקשה הת"ח ז"ל דמה בעי בזה ואמרינן מאי ביני בינייהו וכו' הא בלא"ה נמי קשה והא מהכא נפקא הא מהתם נפקא וכו' דהנה מ"ל דרבא דמתרץ שם בהוריות דלא כרב המנונא אלא דא"ב מומר לתיאבון ע"ש מתרץ לשיטתו הכי דלכאורה הוי קשי' מהך ברייתא דמע"ה ארבא כמו דקשי' מברייתא דמכם ארב ענן דהא בין רבנן ובין ר"ש כ"ע ס"ל דאין מקבלין קרבן ממומר לאיד וא"כ אסור ג"כ לאכול משחיטתו של מומר לא"ד דהא לפי מה דמקשה תיובתא דר"ע ס"ל דשחיט' ולקבל קרבן שדין הן. ואיך קאמר רבא לעיל דמומר לא"ד מותר לאכול משחיטתו אך מ"ל דרבא ס"ל הכי דדוקא מומר לא"ד שאינו לתיאבון הוי כמומר לכל התורה כלה דאין מקבלין ממנו אפילו נ"ונ אבל מומר לתיאבון אינו כמומר לכל התורה כלה ומקבלין ממנו נ"ונ והא דמוקי רבא התם בהוריו' בריית' דמע"ה דפליגי במומר לתיאבון דלת"ק אין מקבלין ממנו קרבן משום דבריית' נקט קרא דמע"ה דכתיב בחטאת דודאי חטאת א"ש דאין מקבלין ממנו משום דאכתי הוא מומר לא"ד לעבור עבירה זו במזיד אבל נ"ונ אפילו ת"ק מודה דמקבלין ממומר לתיאבון דודאי לא גרע מומר לתיאבון מנכרי. וא"כ שפיר אמר רבא דמומר לתיאבון מותר לאכול משחיטתו דאינו כמומר לכל התורה כלה דברור נמי מקבלין ממנו ולפ"ז ממילא א"ש דברי הרשב"א הנ"ל דמומר לא"ד ומומר לכל התורה כלה שוין הן ולק"מ ממה דמשני הגמרא לעיל לעולם אימא לך מומר לע"א לא דאמר מר חמורה ע"א וכו' דקושית הרשב"א הכי דלוקמי במומר לא"ד דאינו לתיאבון דמזה אין מקבלין אפילו נ"ונ וע"ז תירץ הרשב"א שפיר דהך מומר לא"ד שאינו לתיאבון הוי כמומר לכל התורה כלה דאין מקבלין ממנו קרבן וגם אסור לאכול משחיטתו אבל לעיל מיירי במומר לא"ד שהוא לתיאבון דמקבלין ממנו נ"ונ ואזי מותר ג"כ לאכול משחיטתו משום דמומר לתיאבון אינו כמומר לכל התורה כלה ולפ"ד אלו מתורץ דקדוק הנ"ל דהוצרך לומר ואמרי' מאי בינייהו ואמר רב המנונא וכו' דבל"ז הוי מצינן לאוקמא הך ברייתא דמע"ה כתי' רבא בהוריות דהבריית' מיירי במומר לתיאבון. ולא הוי ק"מ והא מהכא וכו' דהוי מ"ל דאיצטריך קרא לאשמועינן דאע"פ דמומר לתיאבון מותר לאכול משחיטתו ומקבלין ממנו נ"ונ אפ"ה אין מקבלין ממנו חטאת לפי שעובר הך עבירה במזיד. מש"ה הביא הך תי' דרב המנונא דמדלא מוקי רב המנונא כתי' רבא ע"כ מוקי הברייתא במומר שאינו לתיאבון דהוי כמומר לכל התורה כלה כתירוץ הרשב"א ז"ל ואזי פריך הגמרא שפיר והא מהכא נפקא וכו' לפ"ז מתורץ ג"כ דברי רמב"ם הנ"ל דדבריו אינן סותרים זא"ז דהא הרמב"ם מפרש הברייתא דמע"ה כרבא דאיירי במומר לתיאבון וכדפסק לעיל פ"ג מהלכות מע"ק כת"ק דמומר לתיאבון אין מקבלין ממנו חטאת משום דעדיין הוא מומר לא"ד וכמ"ש הכ"מ לעיל דפסק כת"ק וברבא דס"ל לרמב"ם דדוקא חטאת אין מקבלין ממנו דהא עובר עבירה זו במזיד אבל נ"ונ ס"ל לרמב"ם דמקבלין ממומר לתיאבון דאינו כמומר לכל התורה כלה ואזי שפיר פסק הרמב"ם ג"כ כאידך דרבא דמותר לאכול משחיטתו וכן מדויק לשון הרמב"ם ז"ל שבתחלה כתב שהמומר לע"ז וכו' אין מקבלין ממנו קרבן כלל דמשמע אפילו כ"וב משום דהוי מומר לע"ז ובמומר לתיאבון כתב וז"ל מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאת אין מקבלין ממנו וכו' אפילו הי' מומר לאכול חלב לתיאבון וכו' דמוכח מלשונו דדוקא חטאת אין מקבלין ממומר לתיאבון:

אך קושי' של הרשב"א הנ"ל דלוקמי במומר לא"ד באופן אחר במ"ע דמה פריך לרב ענן דלמא לעולם ר"ע מוקי הך בבא דחוץ מן המומר למומר לא"ד אך מוקי הבריי' בכה"ג דמומר לאכול חצב והביא קרבן על הדם ואתי' כת"ק דאזי לא שייך תי' הרשב"א דהיינו רישא דמומר לא"ד הוא מומר לכל התורה כלה. ז"א דהא הוצרך לאשמועינן בכה"ג דמומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם דהוי מומר לא"ד כת"ק ולאפוקי מר"ש ונ"ל קושי' הלז דהנה ב' תירוצים של התוס' ד"ה מע"ה הם דחוקים דעכ"פ תקשי מאי פריך הגמרא והא מהכא נפקא וכו' ול"ל תרי קראי דילמא אי לא כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן אמסתבר יותר דהיינו על מזמר לבל התורה בלה מש"ה איצטריך תרי קראי א"ו מחוורתא כהך תי' שכתבו התוס' ודוחק לומר דפריך מדר"ש. דאינו דוחק כלל משום דבלא"ה מוכח דהך ברייתא דמכם אתי' כר"ש דמ"ל דקשי' לי' להמקשה מ"ש התוס' לעיל ד"ה כדי שיחזרו בתשובה דליל למימר טעמא דקרא כדי שיחזרו בתשובה אשר אין דרך התנא לומר כן בשאר דוכתי ותירוצם מה שכתבו מדמרבינן מהא מומר לד"א טפי ממומ' לכה"כ ולא מוקמינן במילתא אחריתא הוא דחוק דלאו ממלת מן מרבינן זאת דודאי מלת מן איצטריך לרובע ונרבע כמ"ש רש"י ז"ל אלא ממלת בהמה ילפינן זאת דהוא מיותר כנראה מדברי רש"י ז"ל וכמ"ש ג"כ הפ"י בסוגי' דהכא וא"כ מה הוא מלתא אחריתי דילפינן ממלת בהמה א"ו דהך ברייתא אתי' כר"ש. ואזי שפיר קאמר הטעם כדי שיחזרו בתשובה דר"ש לשיטתו דריש בכ"מ טעמא דקרא. ולפ"ז אין אנו צריכין לדחוק כרש"י ז"ל דמוכח ממכם בכם חלקתי מדלא כתיב מן האדם כי יקריב שהוא דחוק דהא לא מצינו בשאר מקומו' בתורה שמתחיל בלשון כה"ג. אך לפ"ז דאתי' הברייתא כר"ש מצינו לפרש הכי דר"ש לשיטתו אזיל דמפרש קרא דאדם כי ימות באוהל דקברי א"ה אינן מטמאין באוהל דאתם קרוים אדם ואין עע"א קרוים אדם וכמו כן הפי' לר"ש בקרא דאדם כי יקריב למעט א"ה דאין חילוק כלל באומות. וה"פ דהך סיפא. מכם בכם חלקתי מפרש הרישא ולא יליף מקרא דמכם דאין חילוק באומו' אלא ה"ק מכם בכם חלקתי דלא תטעי לומר דקרא דמכם קאי נמי אאומות לחלק ע"ז קאמר דאינו כן אלא הפי' דקרא דמכם דאתי להוציא את המומר הוא דוקא בכם ולא באומות דקרא דאדם אינו כולל אומות ולפ"ז פריך הגמרא שפיר והא מהכא נפקא וכו' דר"ש אדר"ש דהא מוכח מקרא דאשר לא תעשנה בשגגה דאין מקבלין קרבן ממומר לא"ד משום דאינו שב מידיעתו וא"כ ל"ל קרא דמכס להוציא את המומר לכה"כ ולפ"ז מתורץ ממילא קושי' הלז דה"ל לתרץ התיובתא דרב ענן דחוץ מן המומר מיירי במומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם ואתי לאשמועינן לאפוקי מדר"ש דהשתא ז"א דהא אתי' הך ברייתא כר"ש. ולפ"ז מצינו לישב דקדוק אחד מה שדקדק אא"ז הרב הגאון מו"ה יוסף יוזל סג"ל ז"ל אב"ד דק"ק לעסלא בספרו תפארת יוסף ברש"י פ' ויקרא על מ"ש רש"י אדם למה נאמר לאחר שמפרש סיפא דקרא כי יקריב בקרבנות נדבה דבר דה"ל לפרש ברישא על מלת אדם. אדם למה נאמר ואח"כ ה"ל לפרש כי יקריב וכו' ולפ"ד הנ"ל יתורץ דקדוק הלז על רש"י ז"ל ויתורץ בזה ג"כ לפי דעת רש"י ז"ל קושי' תוס' ד"ה מכם ולא כלכם תימא דהא איצטריך לכדדרשינן בריש לולב הגזול וכו' דאי לא הוי מפרש רש"י מקודם דקרא איירי בקרבנות נדבה לא הוי קשי' מידי אדם למה נאמר דהא לקמן דף י"ג פריך הגמר' אימא מא"ה כלל וכלל לא ומשני לא ס"ד דהא כתיב איש איש לרבו' הנכרים שנודרים נו"נ כישראל וא"כ בל"ז לא הוי קשי' אדם למה נאמר דהוי מוקמינן קרא דוכי יקריב בחטאות ואשמות וכמ"ש הזוהר פ' לך לך וז"ל כתיב קרבני וכתיב קרבנכם קרבני כגון שלמים דאתו אשלום קרבנכם חטאות ואשמות דאתיין על חטא ואשם וחזי לא בכלל כלל בהך קרא א"ה דהא מא"ה אין מקבלין חטאות ואשמות וא"כ מ"ל דאדם אתי לאורויי הך וכר"ש דדוקא מישראל מקבלין חטאות ואשמות אבל מא"ה כלל לא דאינן קרויין אדם ומכם ה"א דאתי לאורויי אליבא דר"ש כשיטתו בסוכה פרק לולב הגזול להוציא את הגזול אבל השתא דמפרש רש"י ז"ל מקורם דאיירי בקרבנות נדבה. דאזי נכללו קרבנות האומות ג"כ בהך קרא דהא מוכח מקרא דאיש איש שהנכרים נודרים נ"ונ דליכא למימר בא"ה כלל וכלל לא ואזי מפרש רש"י בשיטתו כאן בחולין דלכתוב מן האדם והוי ידעינן מזה להוציא את המומר ומדכתיב מכם אתי לאורויי דמא"ה מקבלין נו"נ מן הכל דליכא חילוק וכתנא דברייתא דמכם וא"כ קשי' אדם למה נאמר ומתרץ רש"י למעט את הגזול מה אדם לא הקריב מן הגזל דלתנא דברייתא דמכם דאתי מכס לאורויי בכם חלקתי לא מצינו למעט משכם גזול וכקושי' תוס' ר"ה הנ"ל ע"כ ממעטינהו גזול מן האדם ומתורץ קושי' תוס' אליבא דרש"י ז"ל. דרש"י ס"ל דדוקא לר"ש אתי' מכם להוציא את הגזול אבל ברייתא דמכם לא אתי' כר"ש וממעטינן ממכם בכם חלקתי ואזי אתי' אדם לאורויי אגזול. ולפ"ד הזוהר הנ"ל דברי הרשב"א עולים יפה על נכון במה דמקשה דמאי פריך הגמרא תיובתא דרב ענן דלמא הפי' חוץ מן המומר מומר לא"ד והקשה עליו האלי' רבה האיך שייך לומר בבריית' דמכם מזמר לא"ד הא קרא מיירי בנ"ונ וכמו כן תירץ הריטב"א ז"ל קושי' הרשב"א אך מ"ל דהרשב"א ז"ל מפרש הקרא דאדם כי יקריב כדעת הזוהר הנ"ל דמיירי בחטאות ואשמות דמשמעו' הקרא הכי מדכתיב אח"כ אם עולה קרבנו ולא פתח תיכף בעולה דהל"ל אדם כי יקריב מכס עולה לה' א"ו דרישא דקרא מיירי סתמא בכל הקרבנות בין בעולה ובין בחטאות ואשמות ומה דקאמר הש"ס חדא בעולה מ"ל דמפרש הרשב"א ז"ל הכי דאיצטריך קרא דמכם משום עולה לפי דמיירי נמי בעולה ומשא"כ קרא דמע"ה דלא מיידי אלא בחטאת דכתיב גבי נפש כי תחטא ולפ"ד הנ"ל דלריש מצינו למעט נכרים מאדם יתורץ קושית התוס' דף י"ג ד"ה אבל בא"ה כלל וכלל לא וא"ת א"כ לשתוק קרא מיני' וכו' דהנה כתב הפ"י ז"ל בסוכה דף ל' פרק לולב הגזול בתוס' ד"ה כי יחריב מכם אמר רחמנא. וז"ל ועוד דבלא"ה נראה בסוגי' דבחולין גופי' דר"ש לית לי' הך דרשה דמכם להוציא את המומר לענין עולה כי היכי דלא דריש ר"ש נמי מע"ה פרט למומר לענין חטאת דהא פליג להדי' וקאמר א"צ אלא דממעט לה מומר מחטאת משו' דאינו שב מידיעתו והיינו דוקא במומר לא"ד דלא שייך אלא בחטאת ולא בעולה ע"ש תו כתב ועוד דבלא"ה ע"כ לית לי' הך דרשה דמכם להוציא את המומר לר"ש דהא מסקינן התם דהאי מומר היינו מומר לכה"כ. דלא איצטריך קרא למעוטי אפילו בעולה דמסברא פשיטא לן בכלהו תלמודא דזבח רשעים תועבה אלא ע"כ דהא דאיצטריך מכם להוציא את המומר היינו לבתר דכתיב מן הבהמה לרבות פושעי ישראל דלא נימא דמרבינן מרבויי דמן הבהמה אפילו מומר לכה"כ מש"ה איצטריך מכם למעט מומר לכה"כ וכיון שכן דהך מיעוט דמכם דוקא לבתר דמרבינן פושעי ישראל מרבויא דמן הבהמה א"כ לר"ש דלא דריש רבויא דמן הבהמה להביא פושעי ישראל אלא ס"ל בסוגי' דתמורה למעט הרובע ונרבע אזי לא איצטריך אליבי' מכם ע"ש באורך. והנה דבריו תמוהין דמ"ש דר"ש לית לי' ע"כ דרשה דמכם משום דלא איצטריך קרא למעוטי אפילו בעולה משום דזבח רשעים תועבה קושי' זו מתרץ המהר"ם ז"ל בחולין דף ה' ע"ב בתוס' ד"ה אינו שב מידיעתו דברייתא דמכם אתי לאשמועינן אפילו חזר בתשובה דאז לא הוי זבח רשעים תועבה. ומ"ש עוד כיון דר"ש מפיק קרא דמן הבהמה למעט רובע ונרבע א"כ מר"ש לא איצטריך מכם להוציא את המומר דבריו תמוהין מאוד דהא נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב אהך דמן הבהמה להביא ב"א שדומין לבהמה וז"ל מן דכתיב גבי בהמה למעוטי רובע ונרבע דמשמע מדבריו דהתנא דברייתא לא יליף זאת ממן אלא ממלת בהמה דמיותרת דהא כתיב מן הבקר מן הצאן וכמ"ש הפ"י עצמו בחולין וכמו כן צ"ל לרש"י גם מ"ש מקודם דבל"ה נראה מסוגי' דחולין דר"ש לית לי' הך דרשה דמכם לענין עולה כי היכי דלא דריש מע"ה פרט למומר מ"ל דז"א וכמו שאכתוב לקמן דר"ש נמי דריש מע"ה ודריש נמי מכם וכמ"ש לעיל דברייתא דמכם אתי' כר"ש דהנה מ"ל דאין אנו צריכין להתי' המהר"ם בתוס' ד"ה אינו שב מידיעתו דאיירי הברייתא דמכם להוציא את המומר לכה"כ כשחזר בתשובה. אלא דשפיר מצי איירי הך ברייתא כשלא חזר בתשובה דהנה המ"ל בפ"ג מהלכות שגגות הלכה ז' הקשה ג"כ קושי' זו וז"ל אך אכתי קשה כיון דקרא דעולת נדבה לא מיירי אלא בעודו מומר ל"ל קרא תיפוק לי' דזבח רשעי' תועבה וכמו שהקשה התוס' על הברייתא דחטאת וכתב עוד וכ"ת דזבח רשעים לא שייך אלא גבי חטאת שמביא קרבן לכפרה על מה שחטא והוא עדיין עומד ברשעו אבל גבי עולה לא שייך הא זה ליתא שהרי בדברי רש"י בצריכות' דגמרא מוכח דיותר שייך לומר זבח רשעים גבי עולה שהוא דורון מלגבי חטאת ותו דבפ' חלק דף קי"ב קאמר ר' יוחנן דטעמא דאמרינן דקדשי מזבח ימותו משום דזבח רשעים תועבה והתם בכל קדשי מזבח מיירי כגון עולה ושלמים ע"ש באורך. והנה יש לדחות ב' קושיות אלו דלעולם מ"ל סברתו דיש חילוק לענין זבח רשעים תועבה בין חטאת לעולה ומה שהקשה מדברי רש"י ז"ל מוכח דיותר שייך לומר זבח רשעים גבי עולה לק"מ דזה לשון רש"י ז"ל על מה דעביד הגמרא צריכותא ואי אשמועינן עולה משום דלאו חיובא הוא פרש"י ולא אורח ארעא לקבולי דורון מיני' דכתיב זבח רשעים תועבה אבל חטאת אימא ליקבל מיני' שלא יהא חוטא נשכר דה"פ דאי אשמועינן עולה ה"א דקרא דמכם אתי לאורויי דדוקא עולה אין מקבלין משום דהוא דורון והוי זבח רשעים תועבה אבל חטאת לא שלא יהא חוטא נשכר ע"כ. ומ"ל דזהו דוקא אי כתיב מכם אתי מכם לאורויי זאת דבעולה לפי שהוא דורון הוי זבח רשעים. אבל בודאי אי לא הוי כתיב מכם דאזי לא הוי ידעינן בכם חלקתי וכו' דמומר ישראל גרע מא"ה אלא הוי אמרי' מסברא חיצונית דודאי ישראל מומר לא גרע מא"ה דהא הא"ה אינן מקיימין כלל תורה ומצות ואפ"ה כתיב איש איש לרבות שמקבלין נ"ונ מהם א"כ למה יגרע ישראל מומר מא"ה א"ו דמישראל מומר לכה"כ נמי מקבלין נ"ונ וכסברת המ"ל אבל השתא דכתיב מכם דדרשינן מיני' בכם חלקתי דאזי ישראל מומר לכה"כ גרע טובא מא"ה שפיר מ"ל דמכם אתי לאורויי להוציא את המומר דוקא בעולה דאתי קרא לאשמועינן דלפי שהוא דורון הוי זבח רשעים תועבה אבל אי לא הוי כתיב קרא דחטאת ה"א דגבי חטאת לא אמרינן דזבח רשעים תועבה כדי שלא יהא חוטא נשכר מש"ה איצטריך קרא דחטאת. וממילא מתורץ ג"כ קושי' ב' דהא דאמר ר' יוחנן שם בסנהדרין דף קי"ב דמה"ט כל קדשי מזבח ימותו אפילו נ"ונ משום דהוי זבח רשעים היינו לבתר דידעינן מהך ברייתא דיתורא דמכם אתי לאורויי דבעול' שהוא דורן הוי זבח רשעים תועבה ואזי אין אנו צריכין לתירוץ מהר"ם הנ"ל דקרא דמכם מיירי כשחזר בתשובה דלעולם מ"ל דקרא דמכם איירי בשלא עשה תשובה ואפ"ה איצטריך מכם דל"ת דגבי עולה לא אמרינן זבח רשעים תועבה ואין להקשות לפ"ז דרישא דמכם להוציא את המומר מיירי בשלא עשה תשובה א"כ מאי פריך הגמרא תיובתא דרב ענן דלמא בבא דחוץ מן המומר אתי לאשמועינן דמומר לכה"כ או לאיד אפילו כשעשה תשובה אין מקבלין ממנו קרבן. ז"א דהא בבא דחוץ מן המומר קאי אמה דתני מקודם מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה ע"ז קאמר חוץ מן המומר א"כ מיירי כשלא חזר עדיין בתשובה. אך לפ"ז דברייתא דמכם מיירי כשלא חזר בתשובה קשה מאי פריך הגמרא והא מהכא נפקא הא מהתם נפקא הא ברייתא דמע"ה מיירי אפילו כשחזר בתשובה וכמ"ש התוס' אליבא דר"ש ד"ה אינו שב מידיעתו דאפילו חזר בתשובה לא מהני ובזה לא פליג הת"ק אר"ש. ונ"ל דמ"ל דקשי' לי' להמקשה לר"ש ל"ל היתורא דקרא מע"ה מש"ה ס"ל להמקשה דר"ש מוקי יתורא דמע"ה אמומר לכה"כ חוץ מדם וכתירוץ קמא של התוס' אליבא דת"ק דאין מקבלין ממנו קרבן משום דהוי מומר לכה"כ דהא חזינן דעובר על כה"כ ולמה דם לא א"ו משום דנפשו קצה בדם ודוקא בהך מומר שלא חזר בתשובה אתי קרא דמע"ה לאורוי דאין מקבלין ממנו קרבן אבל אי חזר בתשובה על כה"כ בודאי מקבלין קרבן ממנו על דם מסברא דהא חזר בתשובה על הכל ועל איסור דם עדיין לא עבר והוי שב מידיעתו וכמו דמקבלין ממנו כל קרבנות לאחר שחזר בתשובה כמו כן מקבלין קרבן על דם לאחר שחזר בתשובה דהא לא עבר עדיין על איסור דם וא"כ ע"כ מוקי ר"ש קרא דמע"ה למומר לכה"כ חוץ מדם שלא עשה תשובה ואזי קרא דמע"ה לר"ש נמי איירי בשלא עשה תשובה פריך הגמרא שפיר והא מהכא נפקא הא מהתם נפקא דליל תרי קראי בלא עשה תשובה דאע"ג דקרא דאשר לא תעשנה מיירי בעשה תשובה אעפ"כ ל"לתרי קראי דהיינו מכם ומע"ה בלא עשה תשובה ולפ"ד הנ"ל דאי לאו קרא דמכם בכם חלקתי ה"א דמקבלין נ"ונ ממומר לכה"כ דלא אמרינן בנ"ונ זבח רשעים תועבה דלא גרע ישראל מנכרי מתורץ קושית התוס' הנ"ל ד"ה אבל מא"ה כלל וכלל לא וא"ת לשתוק קרא מיני' דמ"ל דה"פ אבל בא"ה כלל וכלל לא דהא ע"כ הך ברייתא דמכם אתיא כר"ש כנ"ל ואזי מלת אדם ממעט נכרים דאינן קרוים אדם וא"כ תקשי דלמא אתי אדם למעוטי דמא"ה כלל וכלל לא. ול"ק קושית התוס' ל"ל מכם ז"א דאי לא הוי כתיב מכם ה"א דישראל מומר לכה"כ עדיף מנכרי דמנכרי כלל וכלל לא דאין מקבלין מהן אפילו נ"ונ אבל מישראל מומר לכה"כ מקבלין נ"ונ דגבי נ"ונ לא אמרינן זבח רשעים תועבה מש"ה איצטריך מכם להוציא ישראל מומר לכה"כ לאשמועינן אפילו בנ"ונ אמרינן זבת רשעים תועבה:

באופן אחר מצינו לתרץ קושית תוס' הכי דהנה כתב ג"כ הפ"י בסוכה בתוס' ד"ה כי יקריב מכם על קושית התוס' תימא דבמרובה ממעט גזול מדכתיב קרבנו וכו' וז"ל ולפענ"ד יש לתמוה טובא על תמיהת התוס' דאטו גברא אגברא קא רמית דהא ר' יוחנן משום רשב"י אמרה הך דרשה דגזול דומי' דפסח. ולפ"ז ממילא דרשב"י מסיק נמי להך לישנא דמכם אמר רחמנא ואז לא שייך לאקשויי אדרשב"י מברייתא דקרבנו שהוא שנוי בתורת כהנים וכן הך ברייתא דחולין דמכם וכו' ג"כ שנוי' בת"כ וסתם ת"כ ר' יהודה היא מש"ה אזיל לטעמי' כיון דממעט גזול מקרבנו אייתר לי' מכם להוציא את המומר משא"כ ר"ש בר פלוגתא דר' יהודה אפשר דלית לי' הך דרשה דקרבנו ולית לי' נמי הך דרשה דמכם להוציא את המומר מש"ה דריש לי' למעט גזול ע"ש ודבריו תמוהין להמציא פלוגתא חדשה בין ר"י ור"ש אשר לא מצינו. תו קשי' אי ר"ש ל"ל הך ברייתא דקרבנו הא התנא דברייתא ממעט גזול מיתורא דוי"ו דקרבנו וא"כ תקשי לר"ש ל"ל ויו דיתורא דקרבנו א"ו ז"א דר"ש נמי דריש הך דרשה דקרבנו ודרשה דמכם וקושית התוס' תימא הנ"ל מצינו לתרץ הכי דהנה כתב הפ"י בסוכה שם בד"ה בגמרא אלא לאחר ייאוש דס"ל לר"ש יאוש לחוד קני וכמו כן כתב בפרק מרובה ולפ"ז תקשי לר"ש מה שמקשה אביי לרבה שם במרובה דף ס"ו ע"ב דס"ל לרבה שם דיאוש לחוד קונה איתיבי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול היכי דמי אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא אלא לאו לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קנה ומתרץ רבא שם דבריית' דקרבנו מיירי דגזל קרבן דחברי' ועיין בפירש"י שם והנה כמו כן קשי' לר"ש דע"כ קרבנו ולא הגזול לא מיירי לפני יאוש דהא ר"ש מוקי קרא דאדם כי יקריב מכס אלפני יאוש וא"ב ל"ל אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קני ואיך קאמר ר"ש דיאוש לחוד קני א"ו דלשיטת ר"ש לא מצינו לאוקמי קרא דקרבנו אלא דגזיל קרבן דחברי' וקרא דמכס מיירי בבהמת חולין לפני יאוש. ואזי מתורץ קושית תוס' תימא דבמרובה ממעט גזול ומ"ש ואע"ג דאיכא דמוקי לה התם דגזל קרבן דחברי' מ"מ קשה למאן דלא מוקי לה בהכי ז"א דלפ"ד מוכח דע"כ לר"ש לשיטתו לא מצינו לאוקמי קרא דקרבנו אלא בגזל קרבן דחברי' ומה שהקשו התוס' עוד וע"ק דהא מכם דרשינן בפ"ק דחולין מכם ולא בלבם להוציא את המומר תירצו התוס' כאן בדוחק אבל בחולין שם תירצו התוס' דאע"פ דילפינן ממכם להוציא את הגזול מדכתיב מכם גבי קרבן מקרא נדרש נמי לפניו מכם אאדם להוציא את המומר ולפ"ז מתורץ עוד פעם קושית התוס' ד"ה אבל בא"ה כלל וכלל לא וא"ת וכו' והכי פריך הגמרא ל"ל לריש לדחוק ולומר דמכם נמי נדרש אלפניו שהוא נגד סברת החיצונת טפי הל"ל כסברת החיצונת וכו' דמא"ה כלל וכלל לא ומכם לא קאי אלפניו אלא לאחריו למעט גזול ודוק:

דף ה:

תוס' ד"ה אינו שב מידיעתו תימא מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו וקש' הא עיקר קרא לא אתי אלא לאורוי אמומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם דמקבלין משום דהוי שב מידיעתו ולאפוקי מת"ק והיינו מדכתיב אשר לא תעשנה וסמיך לי' או הודע כמ"ש רש"י ז"ל אבל אינו שב מידיעתו לחוד באמת לא צריך קרא וא"כ מה ק"ל להתוס' מהצריך קרא וצ"ע. תו יש להקשות מאי מקשו התוס' הא למאי דמשני הגמרא דאיצטריך קרא דחטאת משום דה"א לפי שחטאת חיובא הוא אימא לקבל מיני' שלא יהא חוטא נשכר א"כ אפילו הוו זבח רשעים אפ"ה איצטריך קרא דלית שלא יהא חוטא נשכר ואפשר לדחוק ולומר דקושית תוס' הוא רק למאי דס"ד של המקשה וק"ל:

בא"ד והיכא תיסק אדעתין לומר דמביא מיל דמש"ה האריכו התוס' לומר והיכא תיסק אדעתין שהוא אך למותר דל"ת איך שייך לומר שיסמוך קרא שבתורה על מה שנאמר במשלי זבח רשעים תועבה לזה קאמרו התוס' והיכא תיסק אדעתין כלומר בלא קרא דזבח רשעים נמי אין סברא לומר כן וק"ל:

בא"ד וי"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ וכו'. וכתב המהר"ם לובלין ז"ל וצ"ל דלעיל גמי דממעט מומר לכה"כ איירי נמי שחזר בתשובה מאותה עבירה שמביא עלי' קרבן ע"ש פי' לדבריו דאל"כ תקשי ל"ל מכם למומר לכל התורה כלה הא בלא"ה הוי זבח רשעים ולפענ"ד אפשר לומר דאין דבריו מוכרחין דקרא דמכם דכתיב בעולה דהוי נדבה בלא"ה איצטריך אע"ג דלא חזר בתשובה דאע"ג דהוי זבח רשעים ה"א דלא נימא בכם חלקתי וכו' ומסתמא לא גרע מעובדי אלילים דהוי בודאי זבח רשעים ואפיה מקבלין ממנו נ"ונ מדכתיב איש איש להכי כתיב מכם וא"ל לפ"ד אלו מאי פריך הגמרא לעיל אי מומר לכה"כ היינו רישא דילמא דישא אשמועינן מומר לכה"כ שלא עשה תשובה דה"א מקבלין ממנן קרבן. דלא גרע מעע"א כנ"ל קמ"ל דלא וסיפא אתי לאשמועינן דמומר לכה"כ אפילו עשה תשובה אח"כ או מומר לא"ד ובשעה שאכל לא הי' שב מידיעתו ואח"כ חזר בתשובה והא דלא קאמר ברישא תיכף חוץ ממומר לכה"כ אפילו עשה תשובה דהוי ידעינן נמי מומר לא"ד בעשה תשובה לפמ"ש הרשב"א הנ"ל דמומר לא"ד הוה שוה למומר לכה"כ מ"ל דבתחילה קאמר תנא דבריי' מה דילפינן מקרא דמכם דודאי קרא דמכם לא מצינו לאוקמי אלא אמיסתבר יותר דהיינו מומר לכה"כ שלא עשה תשובה ואח"כ אתא התנא דברייתא לאשמועינן הדין דאפילו בעשה תשובה או מומר לא"ד שעשה תשובה שאין מקבלין ממנו קרבן כאידך ברייתא מע"ה פרט למומר וכו' אך זה אינו דהא הך בבא דחוץ מן המומר קאי אמה דקתני בתחילה מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשוב' אבל עדיין לא עש' תשוב' וע"ז קאמר חוץ מן המומר דאין מקבלין כדי לחזור בתשובה אזי עכ"פ מוכח דמיירי הך בבא דחוץ מן המומר שלא עשה תשובה עדיין ואזי לק"מ אבל קשה דמאי פריך הגמרא והא מהכא נפקא הא אי לא כתיב אלא קרא דמכם לחוד הוי מוקמינן הקרא על מיסתבר יותר דהיינו מומר לכה"כ שלא עשה תשובה מש"ה איצטריך קרא דמע"ה או אשר לא תעשנה וגו' לאורויי אפילו כשחזר בתשובה ובשעה שאכל לא הי' שב מידיעתו נמי אין מקבלין ממנו קרבן ואפשר לומר דלהמקשה דלא ידע כלל לחלק בין חטאת לעולה דחטאת גרע מעולה בודאי אנו מוכרחין לומר כדברי מהר"ם דמכם נמי לא אתי אלא כשחזר אח"כ בתשובה דאל"כ הוי זבח רשעים וכו' וק"ל:

גמ' בשאין ישראל עומד ע"ג למימרא בעי ופרש"י וכי לא פשיטא לן דל"ל לפני עור לא תתן מכשול ויש להקשות דלמא צריך לאשמועינן דאפילו בכה"ג דלא שייך בי' לפני עור וגו' כגון כשחותך כזית בשר ונותן לו לאכול אפ"ה אסור משום דר"ג וב"ד נמנו דהלכה כת"ק דרשב"ג לעיל דף ד' דאין נאמנין אי אחזקו בדלא כתיבה כמו שחיטה וכיוצא אח"כ מצאתי בחידושי רשב"א ז"ל שהביא בשם הרמב"ן מש"ה קאמר למימרא בעי דר"י בר אידי ס"ל כת"ק דרשב"ג וה"ק למימרא בעי דודאי הלכה כת"ק דרשב"ג דהא יחיד ורבים הלכה כרבים. ולפע"ד יש לתמוה על דבריו הא חזינן דתנא דברייתא דלעיל דף ג' ע"ב ת"ר שחיטת כותי מותרת סתם כרשב"ג דהא קתני אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו אלמא נאמנין כרשב"ג וחזי דסתמא דברייתא כוותי' דרשב"ג בודאי שפיר איצטריך לאשמועינן. ואפשר לומר דא"כ לא הול"ל נמנו על שחיטת כותי וכו' אלא הול"ל הכי ר"ג וב"ד נמנו דהלכה כת"ק דרשב"ג דבאחזיקו ולא כתיבא אינן נאמנין. ולמה דוקא בשחיטה א"ו דאסרוהו אפילו בעע"ג. אך יש להקשות דלמא לעולם באין עע"ג ואתי לאשמועינן באין עע"ג דאפילו יוצא ונכנס לא מהני וכאביי. ולולא דברי רש"י מצינו לפרש הכי. דמשמע מדקאמר סתמא נמנו על שחיטת כותי ואסרוה דבכל גווני אסור דאל"כ דאין אסור אלא באין עע"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש בהדי' דנמנו באינו עע"ג ואפילו יוצא ונכנס דאסור והשתא ה"ק למימרא בעי בניחותא. כלומר אי ס"ד דמיירי באין עע"ג למימר' בעי הל"ל בהדי' באין עע"ג א"ו מדקאמר סתמא ולא מחלק כלל ש"מ דבכל גווני אסרוה וק"ל:

דף ו.

גמרא הלך רשב"א וסיפר דברים לפני ר"מ וגזר עליהן מ"ט וכו' יש להקשות מאי פריך הגמרא מ"ט דלמא משום דקאמר ההוא סבא ושמת סכין בלועיך וגו' גזר עליהן כדלקמן בעובדא דר' יצחק בר"י דמשום דקאמר ההוא סבא לית כאן שומרי תורה גזרי ר"א ור"א עליהן. וי"ל דהגמרא רוצה ליישב ר"ג ובית דינו דס"ל כר"מ דא"כ דגזר ר"מ משום דברי סבא לא ה"ל לר"ג לגזור אשחיטה דדלמא מש' קאמר ההוא סבא לפי שידע שכותיים מוכרין סתם יינם שקנו מנכרי לישראל אבל לעולם אינן עע"ג ושחיטתן כשרה ואזי ה"ק הגמרא הא דגזר ר"מ מ"ט כדי שנדע מזה לר"ג וב"ד וק"ל:

גמ' אינהו גזור ולא קיבלו מינייהו. וכתב המהר"ם ז"ל והא דלא משני דאינהו גזרו איין נסך ואשחיטה ואתו ר' אמי ור' אסי וגזרו ועשאום נכרים גמורים גם לענין ביטול רשות כדאמר בתר הכי. וי"ל דע"כ צ"ל דגזר נמי איי"נ דהא ההוא עובדא דמחמתי' גזרו עלייהו ביי"נ הוי כדאמר הלך ר"א וסיפר דברים לפני ר' חמי ור' אסי וכו' עכ"ל ויש להקשות דאכתי שחיטה אינו מתורץ דלא הל"ל דר' אמי ורב אסי גזרו אשחיטה אלא דגזרו רק איי"נ. ולפע"ד מעיקרא לק"מ קושית המהר"ם דע"ב צ"ל דר"ג וב"ד גזרו אשחיטה ור"מ איי"נ ולא קיבלו מינייהו דאל"כ אלא דר"א ור"א לא גזרו אלא אביטול רשות. אבל אשחיטה ויי"נ גזרו ר"מ וי"ג וב"ד וקיבלו. א"כ למה אכל ר' אסי משחיטת כותי א"ו כדקאמר ר"ז לעיל בהדי' מסתברא דשמיע להו ולא קיבלוהו. וגם למה שדר ר' אבוהו לר' יצחק בר יוסף לאתויי חמרא מבי כותאי. א"ו דלא קבלו כלל גזירה דר"ג ור"מ אשחיטה ויי"נ וק"ל:

תוס' ד"ה אינו חושש לשאור ותבלין ותימא וכו' וי"ל דמשום מעשר וכו' תי' התוס' הוא דחוק קצת ונ"ל לתרץ קושית התוס' דהנה בודאי יש מיני תבלין כמו שום שנקרא תבלין כדאיתא בפסחים דף מ"ב גבי המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ע"ש שחייב במעשר. וכמו כן בצל נמי חייב במעשר וא"כ מ"ל דמש"ה קתני התם דוקא צירוף דאזי מיירי הקיפה בכל גוונא אפילו בהנך דאינן חייבין במעשר אבל הא דקתני בברייתא דהנותן לשכנתו דאינו חושש לתבלין שבה מצי איירי בשום ובצל שחייבין במעשר אח"כ מצאתי בחידושי רשב"א ז"ל שנתכוון לזה שכתב אקושי' הנ"ל ר"ה ואם אמר לה ועוד י"ל דלא כל מיני תבלין שווין הן יש שהן כאוכל ומטמאין בפני עצמן וממילא מיושב בזה מה שיש לדקדק על רש"י ז"ל ד"ה טחינין מאכל של גריסין ותבלין מעורבין בו ועיין במהרש"א דלפ"ד יש לדקדק ל"ל לרש"י למימר כלל ותבלין מעורבין בו אבל לפ"ד הנ"ל א"ש דמ"ל דאיירי בהנך תבלין כמו שום ובצל שחייבין במעשר, ועל מ"ש המהרש"א ז"ל דאל"כ בתערובות אמאי מותרין למ"ד דמילתא דלטעמא עביד לא בטל אפשר לומר דמסתמא דומי' דיין לתוך המורייס קתני שאינו עיקר כמו כן מצי איירי בכה"ג שהתבלין שום ובצל אלו אינן עיקר דלא עבידי לטעמא אלא לשאוב הזוהמא וק"ל:

גמ' ולחלופי לא חיישינן והתנן הנותן וכו' ויש לדקדק איך שייך קושי' זו אמילתא דר"ז הו"ל להקשות קושי' זו בל"ז ממתני' דהנותן לחמותו אברייתא דנותן לשכנתו ויש לתרץ דשייך קושי' זו אתירוץ דרפרם. דהא ודאי דקושית הגמרא ליחוש לחלופי אינו אלא משחור ותבלין אבל מעיסה עצמה לא וכנראה מדברי רש"י ד"ה ולחלופי לא שכתב דקתני אם נתן לה הכל משמע דוקא אם נתן לה הכל פי' אפילו שאור ותבלין אזי קשה דהו"ל למיחש לחלופי אבל אעיסה עצמה לא חיישינן דמ"ל דאיירי בכה"ג דיודע בודאי שקמח של שכנתו הוא מעושר דמאי רק שיש לה שאור ותבלין של דמאי וא"כ דליכא למיחש אלא אתערובות דמאי לא הו"מ להקשות בל"ז דליחוש לחלופי כמו בהנותן לחמותו דמ"ל דבתערובות דמאי הקילו ולא גזרו כ"כ ליחוש לחלופי משא"כ בהנותן לח מותו הוא בעין שפיר גזרינן אבל השתא דמתרץ רפרם שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי והוו כמו בעין מש"ה בסיפא אם אמר לה עשי לי משלכי חושש לשאור ותבלין פריך שפיר ארישא דברישא הנותן לשכנתו נמי הו"ל למיחש לחלופי כמו בהנותן לחמותו וק"ל:

דף ו:

גמרא ולעלמא לא חיישינן וכו' הקשה הרשב"א ז"ל דהו"ל להקשות בל"ז רישא וסיפא הדדי דברישא קתני המוליך חיטין לטוחן כותי או לטוחן ע"ה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ובסיפא דהנותן לפונדקית והנותן לחמותו חיישינן לאחלופי ותירוצו דחוק וי"ל בפשיטות דברישא תנא טוחן שהוא אומן וקיי"ל דסמכינן אפילו בדאורייתא אחזקה דאומן לא מרע אומנתו וכמ"ש התוס' לקמן דף צ"ז ד"ה סמכינן אקפילא ובש"ך סימן צ"ח ובשאר דוכתי טובא אבל בפונדקת ובחמותו ליכא חזקה זו וק"ל:

גמ' ולחלופי לא חיישינן והתנן אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה יש לדקדק לכאורה דלמא ת"ק ורשב"א בהא פליגי דלת"ק אינה חשודה על הגזל ולרשב"א חשודה על הגזל וכמ"ש הר"ש בפי' המשניות לתרץ קושית תוס' ד"ה התם כמי מורי' וכו' על רש"י ז"ל במתני' דמעשר את שהוא נותן לה וכו' ר' יוסי אומר אין אנו אחראין לרמאין דפליגי בהא אי חשודה על הגזל או לא וא"כ מאי פריך הגמרא מברייתא דהנותן לשכנתו דהא מסתמא סתים הך תנא דברייתא דהנותן לשכנתו אליבא דהלכתא כת"ק וי"ל דע"כ טעמא דת"ק אינו מפני שאינה חשודה על הגזל אלא מפני שאשת חבר מונעת עצמה מליגע ושלא תתן לה אשת ע"ה לתוך פיה דאל"כ הו"ל לת"ק למפלג הכל בזמן שהיא טמאה בין שהוא משל בעלה דשייך בי' גזילה לבין שהוא משלה דהיינו שאומרת איני ניזונת ואיני עושה או באשת ע"ה שמת בעלה או גרשה א"ו דת"ק נמי סבר דחשודה לגזול ופריך הגמ' שפיר ובזה א"ש דברי התוס' ד"ה התם נמי מורי' ואמרה בר בי' רב ליכול חמימא דלא רצו לפרש כפי' הר"ש הנ"ל דר' יוסי ורבנן בהא פליגי אי חשובה לגזול או לא דע"כ ס"ל להש"ס דלא שייך לומר דפליגי בהא אי חשודה לגזולאו לא דאל"כ מאי פריך הגמרא ממתני' דאשת חבר דלמא רשב"א ס"ל כר' יוסי וק"ל:

גמ' השתא מגזל גזלה וכו' וכתב המהרש"א ז"ל יש לדקדק מאי גזילה איכא וכו' ואפשר לומר דיש לחלק דדוקא לפועל שמזונותיו על הבעל בית מותר אבל הברייתא דאשת חבר סתמא קתני דמיירי בכל גווני מצי איירי דאשת חבר שבכתה ומסייעת לאשת ע"ה בחנם באקראי בעלמא נדרך השכנים ואזי אסורה לאכול וק"ל:

דף ז.

גמרא דלמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד זה. ואין להקשות איך ס"ד לומר כן הא יוכל לבא תקלה על ידו שאיש אחר שלא ידע שזה מעשר יחשוב שהוא חולין ויאכלנה וצ"ל דבאמת לקח ר"מ אחר אכילתו המותר מהאגודה עמו וק"ל:

דף ז:

רש"י בד"ה חבטינהו בנפה וכו' כתב המהרש"א ז"ל וליכא למימר דמעיקרא לאן משום מעשר לא אכלה אלא משום שלא היו טובים לאכילה עם הפסולת. ואחר שחבטינהו לא אכלה משום חיוב מעשר וכו' ע"ש ויש ליישב קושית המהרש"א דא"כ בודאי לא היו מעושרין שהרי עתה נגמרה מלאכתן כשהוציאן מהשבלים ולא עשרן הבעלים אח"כ וא"כ מאי פריך הגמרא ומי מחייבא והיינו בדמאי וגם ל"ל לתרץ דמיירי דוקא שלקחן מתחלה לאדם הו"ל לתרץ האמת שהי' ודאי טבל. מש"ה לא רצה הק"בה להכשיל לר' פינחס ב"י שלא ידע ר' פינחס ב"י שעתה כגמרה מלאכתן ולא היו רשאין ליתן לבהמתו אותן שעורין מש"ה לא אכלה א"ו דחבטינהו אינו כלל לשון דישה וא"ש דברי רש"י ז"ל וק"ל:

גמ' ומי מחייבא וכו' וכתב המהרש"א ז"ל וליכא למימר שאותן שעורים שהיו דמאי היא היתה יודעת שלא עשרינהו דהא ודאי וכו' והנה תירוץ המהרש"א דחוק קצת דלעולם מ"ל דאעפ"כ לא רצה הק"בה להכשיל את הצדיק בדבר שהוא עכ"פ איסור ודאי דהא אלו ידע ר' פינחס ב"י מזה לא הי' מניח לבהמתו לאכול מש"ה הי' הק"בה משמרו מתקלה דלא יאונה לצדיק כל און ורגלי חסידיו ישמור ויש לתרץ קושית המהרש"א דמסתמא לא נתארח ר' פינחס ב"י בבית ע"ה משום טומאה וכדמשמע במי בירושלמי שאמר ר"פ ב"י להם ארימתן דמאי אזי ודאי לא הי' בבית ע"ה. גם אם איתא שנתארח ר"פ בבית ע"ה. איך לא השגיח ר"פ ב"י על בהמתו דדילמא יתנו לה לאכול מתבואה שלקחן מתחלה לאדם א"ו שהי' בבית חבר וא"כ שהי' בבית חבר שאינן מאכילין לבהמה דבר שודאי אינו מעושר ורק טעו בלקחן מתחילה לאדם שמותר לבהמה אזי לק"מ קושית מהרש"א דדילמא הבהמה היתה יודעת שודאי לא עשרינהו דאעפ"כ מקשה שפיר ומי מחייבא על מה דקאמר ר' פינחס ב"י ואתם מאכילין אותה טבלים הא אע"פ דבהמה ידעה שודאי אינו מעושר הם לא ידעו זאת והי' בעיניה דמאי וא"כ היו שעורין אלו מותרין להאכיל לבהמה ואיך קאמר רפב"י ואתם מאכילין אותה טבלים ופריך הגמרא שפיר מש"ה הוצרך לתרץ לפי שלקחן מתחלה לאדם אסור ואזי שפיר אמר רפב"י אתם מאכילין אותה טבלים וק"ל:

הנה מ"ל דמזה מוכח ג"כ כדברי רש"י ז"ל דחבטינהו אינו דישה דאל"כ הוא ודאי ואז בודאי עישר החבר עוד כ' המהרש"א שמקשין למה לא נתן החמור עיניו בצד זה ואכל בצד אחר. אפשר לומר משום דאיכא למיחש למכשול שיאכל אחר המעשר דבשלמא גבי אדם מ"ל שלוקח אח"כ המעשר עמו וכנ"ל כמ"ש לר"מ אבל בבהמה לא שייך זאת וק"ל:

דף ח.

גמרא ותני' שחין ומכוה וכו' ופירש"י ז"ל כולהי הנך מתנייתא מצטרכי הכא לפרושי מאי תבעי לן וכו' עכ"ל ונראה דבודאי בלא מתני' בתרייתא דביטל אחרון את הראשון אלא דהוי אמרינן דראשון במקומו עומד נמי ה"מ למבעי ובכה"ג נימא חבטא קדים להבלא ולא מבטל לי' הבלא ומצטרפין או דלמא הבלא קדים וחבטא לא מבטל לי' ולא מצטרפין אך רוצה למבעי לפי האמת כפי מה דאיתא בברייתא וק"ל:

רש"י בד"ה ביטל אחרון את הראשון ונ"מ לענין צירוף שאם הי' בו חצי גריס שחין ולקה באור וכו' רש"י ז"ל נקט בכה"ג וה"ה דמצי למינקט להיפוך בכה"ג דברישא מועיל הביטול להצטרף ובסיפא שלא להצטרף דבתרווייהו ברישא ובסיפא מיירי שנולד אח"כ חצי גריס מכוה. וא"כ אם שחין קודם למכוה דהיינו שאם הי' בו בתחלה חצי גריס שחין ולקה באור באותו חצי גריס ונעשה מכוה ואח"כ נולד בו חצי גריס אחר של מכוה אזי מצטרפין יחד ואם מכוה קודם לשחין שהי' בו בתחל' ח"ג מכוה ואח"כ לקה באותו ח"ג ונעשה שחין ואח"כ נולד בו ח"ג אחר של מכוה אזי אינן מצטרפין:

בד"ה ותיפוק לי' אע"ג דהוא מקלקל אסור לחתוך עכ"ל וכתב המהרש"א וז"ל בין אהיתירא דלחתוך ובין אאיסורא דלחתוך וה"ה דה"מ לפרש אשחיטה וכו' והכה באמת דברי רש"י ז"ל תמוהים במה שמפרש דוקא קושי' הגמרא אהיתרא דלחתוך ונראה לתרץ דברי רש"י ז"ל דבאותו דבור הנ"ל כתב המהרש"א וז"ל והא ליכא לאקשויי דמאי פריך ותיפוק לי' משום שמנונית, דאימא דסבר כמ"ד לקמן השוחט בסכין של נכרים סגי בהדחת בשר דהשתא מותר לשחוט לכתחילה דליכא למיחש שמא משתלי דבל"ה ידיח הבשר משום דם שעליו כבר תירץ הר"ן דלמ"ד נמי דבעי הדחה לא סגי בהך הדחה משום דם דמשום שמנונית הסכין בעי שפשוף גדול כדי שיסיר שומנו והנה כתב הש"ך בסימן י' דמשמע מלשון רש"י לקמן מ"ש אליבא דמ"ד מדיח בד"ה צונן ומיהו הדחה בעי שהרי נתקנח בה שמנונית וכו' שאי אפשר לדופני הסכין בלא שמנונית. שרש"י אינו מפרש הפלוגתא דהשוחט בסכין של נכרים כמ"ש התוס' ד"ה השוחט דמיירי דוקא בבן יומו אלא כמ"ש הרשב"א והר"ן דמצי איירי אפילו באינו ב"י. ומשום שסתם סכין אינו נקי וכן תירצו התוס' בע"ז שם וזהו שכתב רש"י ז"ל שאי אפשר לסכין וכו' לפ"ז מ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דדוקא כשהסכין אינו נקי שהשמנונית קרוש על פניו הך הדחה בעי שפשוף. אע"פ שאינו ב"י אפ"ה בעי שפשוף משום השמנונית שעליו אבל כשהסכין אינו ב"י ונקי מ"ל דסגי בהדחה בעלמא בלא שפשוף ולפ"ז קשי' לי' לרש"י ז"ל קושית המהרש"א הנ"ל דמה פריך הגמרא ותיפוק לי' וכו' דלמא מיירי ר' נחמן אמר רבה בר אבוהו בסתם סכין שאינו ב"י ונקי וס"ל כמ"ד מדיח ואזי מותר לשחוט לכתחילה על סמך שידיחנו הדחה בלי שפשוף אך אי קושית הגמרא אלחתוך מצינו לתרץ קושי' הלז דהכי פריך הגמרא דלא הו"ל למימר סתם מחתך מותר דמשמע בכל גוונא הלא לבתר דחללי בי' טבחא שנעשה הדחה אסור לחתוך לכתחיל' אפילו בסכין שאינו ב"י על סמך שידיחנו וכמ"ש הר"ן ז"ל על הא דאמר ר"י אמר רב בדף זה ע"ב הטבח צריך שיהא לו ב' סכינן דהיינו טעמא דבעינן שלא יחתוך בשר בסכין ששחט בה משום דם שעל פניו דאע"ג דצונן בצונן הוא ובהדחה סגי וכי מלח לי' לבשר ודאי מדיחה דהא קיי"ל מדיח ומולח ומדיח הא אמרינן היינו היכא דלא חללי' בי' טבחא וכו' וכמו כן הכא נמי דזמנין מחתך בה בשר כמה פעמים אחר שנמלח והודח דאזי אסור לכתחילה להכי מפרש רש"י ז"ל קושי' הגמרא ותיפוק לי' וכו' דוקא אלחתוך דעל לשחוט דאז בודאי ידיח הבשר אח"כ משום דם לא הוי פריך הגמרא מידי דהא רבה בר אבוהו מצי איירי בסתם סכין ונקי דאינו צריך אלא הדחה בעלמא ואזי הוי מותר לשחוט לכתחילה על סמך שידיחנו משום דם אבל אלחתוך פריך הגמרא שפיר דלא הול"ל סתם מחתך מותר בכל גונא כנ"ל ולפ"ז א"ש ג"כ דמפרש רש"י ז"ל הקושי' דוקא אהיתירא דלחתוך ולא אאיסורא דלחתוך דאאיסורא לא הו"מ המקשה להקשות ותיפוק לי' דמ"ל דניחא לי' טפי לאשמועינן דאסור משום ע"ז דאז אסור לחתוך בכל גונא אפילו קודם הדחה משא"כ משום שמנונית דאיסורא אינו אסור אלא לאחר מליחה והדחה. וע"פ דברי אלו מצינו לתרץ קושי' המהרש"א מה שהקשה על הרא"ש וז"ל בא"ד ותיפוק לי' הג"ל על מ"ש הרא"ש הא איצטריך לאשמועינן דהבשר מותר וכח דהיתרא עדיף לאשמועינן דאע"ג דאסור לכתחילה משום שמנונית אם חתך או שחט שלא נאסר הבשר ממה שישמיענו שלכתחילה אסור שזהו דבר פשוט ע"ז כתב המהרש"א ז"ל וז"ל לא ידענא מאי קאמר דמ"מ פריך שפיר דלא הול"ל מותר לשחוט ולחתוך דהא לכתחילה מיהא אסור משום שמנונית ואפילו על סמך שיקליפנו וכו' ע"ש דלפי דברינו מ"ל דהרא"ש ז"ל לשטתו אזל. דלא ס"ל כדעת הב"ח שהביא הש"ך אלא ס"ל במסכ' ע"ז כדעת המהרש"ל שהביא הש"ך בסימן י' ס"ק י"א ועיין בפרי מגדים בשפתי דעת ס"ק י"א. דבסכין שאינו ב"י ונקי מותר לשחוט לכתחילה על סמך שיקליפנו אפילו אי לא יקלף אח"כ ליכא אסורא דבדיעבד מותר נ"ט לפגם וכמו כן מותר למ"ד מדיח על סמך שידיחנו דס"ל דאי שוחט לכתחילה על סמך שיקליפנו אן ידיחנו לא מיקרי כמתיר נ"ט לפגם לכתחילה וא"כ מ"ל דה"פ בדברי הרא"ש. וגם אי פריך אהיתרא דמותר לשחוט וכו' ע"כ לא אזלא קושי' הגמרא דלמה יהא מותר הא אסור משום שמנונית דאיסור' דהא מ"ל כנ"ל למא מיירי רבה בר אבוהו דוקא בסכין שאינו ב"י ונקי דאזי מותר לשחוט לכתחילה על סמך שיקליפנו או למ"ד מדיח על סמך שידיחנו אלא ע"כ צ"ל דהכי פריך איך קאמר רבה בר אבוהו סתמא מותר הא איכא למטעי דמותר אפילו בסכין ב"י או באינו נקי והול"ל טפי אסור סתמא דאע"פ דאי הוה קאמר סתמא אסור הו"מ למטעי להחמיר אפילו באינו ב"י ונקי לא אכפת לן מידי דכללא הוא דלחומרא לא דק. משא"כ אי מצינו למטעי להקל אמרינן דלקולא דק על זה שפיר קשה הא איצטריך לאשמועינן דהבשר מותר בדיעבד משום ע"ז בכל גונא דזהו חידוש ואעפ"כ נקט רבה בר אבוהו שפיר הלשון מותר לשחוט לכתחילה משום שמנונית וכוונתו באינו ב"י ונקי דכח דהיתרא עדיף לי' ממה שישמיענו סתמא דלכתחילה אסור ופירושו בסכין ב"י או אינו נקי שזהו דבר פשוט ודוק. אחר כתבי זאת מצאתי בספר כר"ופ סימן י' ד"ה ואסור לשחוט מסוכנת שמקשה ג"כ קושי' זו מה פריך הגמרא ותיפוק לי' משום שמנונית והוצרך לדחוק בשנוי דחיקא וכו' לימא דמיירי בסתם סכין דהוא אינו ב"י ורוצה ג"כ לתרץ הרא"ש ע"י זה קצת באופן אחר ע"ש ודבריו אינן מובנים לי מ"ש שם וז"ל וא"כ טענת הרא"ש נכון דמ"מ קמ"ל משום הנאת תשמישי ע"ז מותר הבשר דבשביל שמנונית מותר לכתחילה לשחוט על סמך שישליך אח"כ כדי קליפה וכו' ולא שייך דלמא אשתלי ולא קליף מה בכך הא אין איסורו דאורייתא ואי אכיל בלי קליפה לא קעביד איסור של תורה דנט"לפ מותר ומותר לסמוך על כך לכתחילה ושפיר הקשה ע"ש. דלפ"ד איך כתב הרא"ש וכח דהיתרא עדיף לאשמועינן דאע"ג דאסור לכתחילה משום שמנונית אם חתך או שחט שלא נאסר הבשר ממה שישמיענו שלכתחילה אסור שזהו דבר פשוט הא אפילו לכתחילה מותר לדבריו בכה"ג על סמך שיקלוף ודוק:

דף ח:

תוס' בד"ה אגב דוחקא דסכינא בלע ומקשו תוס' וז"ל והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תקשה הכא דהתירא נמי אגב דוחקא דסכינא בלע דליכא לשנויי הכא וכו'. דברי תוס' אינם מובנים לי דנוכל לומר דפלוגתא דסכין טרפה לא קאי כלל אליבא דמ"ד אגב דוחקא דסכינא בלע ולא דמי' כלל לדלעיל דאף שלעיל סבר אגב דוחק דסכינא בלע כאן מצי סבר דסגי בצונן כסברת רש"י ד"ה משום דקבלע דבשלמא לעיל גבי סכין של נכרים בעי קליפה אף שבית השחיטה צונן דבשר רך לבלוע אמרינן אגב דוחקא דסכינא תבלע הבשר אבל הכא בסכין דקשה לבלוע לא אמרינן דבלע הסכין שמנונית הטרפה אגב דוחקא דסכין דקשה ובית השחיטה צונן הגם שרש"י בד"ה משום דקבלע פי' שהסכין קשה הוא ואין דם קא בלע בו אלא שמנונית דנבלעת בין ברך ובין בקשה איכא למימר דלא פי' זאת אלא למאי דקיימינן השתא למ"ד בחמין דסובר לדעת רש"י בית השחיטה רותח וכמ"ש המהר"ם ע"ש ואזי בולע הסכין שמנונית אבל אי אמרינן בית השחיטה צונן לא בלע הסכין כלום לא אמרינן אצל סכין שקשה דבלע אגב דוחקא. אחר כתבי זאת מצאתי שהמעדני מלך הקשה כן ותירץ דמסתמא הך פלוגתא דסכין טרפה אזלא במי אליבא דכל הנך אוקימתות דלעיל וכמ"ש המהר"ם וא"כ אליבא דהך לישנא דדוחקא דסכינא היינו טעמא דמ"ד בחמין ואזי מוכח דע"כ הסכין נמי בולע אגב דוחקא ע"ש והוא דחוק גם אפשר לדחוק ולומר דנ"ל להתוס' דלא אמרינן שהסכין קשה אלא כששחט בו טרפה באקראי בעלמא שהוא מועט אבל איסור אבר מן החי שהוא תמיד לא ימלט מלבלוע שמנונית בכל פעם מעט עד שנבלע בו הרבה ומחמת הרבוי פולט אח"כ אגב דוחקא דסכינא וק"ל:

תוס' בד"ה סכין טרפה פליגי משמע דסכין כשרה לכ"ע בצונן עכ"ל אין להקשות מנ"ל לתוס' הא דאיך מוכח מזה. דלמא לעולם דהאי דסבר סכין טרפה בחמין סבר סכין כשרה צריך נמי חמין והא דנקט דוקא סכין טרפה לאשמועינן כח דהיתרא דמ"ד בצונן זה אינו דהתוס' הוכיחו שפיר דס"ל להש"ס דהאי דסבר סכין טרפה בחמין סבר דבסכין כשרה סגי אפילו בצונן דאלת"ה מה פריך הגמ' דהיתרא נמי קא בלע איסור אבר מן החי וא"כ לבעי חמין הא באמת בעי חמין אלא ודאי דנ"ל לסתמא דש"ס דפלוגתא לא איירי אלא בסכין טרפה וא"כ מ"ד סכין טרפה בחמין סבר דסכין כשרה סגי בצונן ומקשה הגמ' שפיר וק"ל:

דף ט:

גמ' מתיב רב שימי שרץ בפי חולדה וכו' והקש' המהר"ם ז"ל בתוס' ד"ה התם הילכתא גמירי לה בסוף דבריו וז"ל אלא הא דקאמר בתר הכי מתיב רב שימי שרץ בפי חולדה קשה ליישבו דמאי ס"ד דר"ש דהא ע"כ הוא בעצמו צריך לדעת דהתם נמי הוי טעמא דהלכת' גמירי לה מסוטה דאל"כ מ"ש מכל ספק טומאה דעלמא דמטמאינן בר"הי ע"ש ונלפענ"ד לתרץ קושי' מהר"ם דבל"ז לא מצי רב שימי להקשות מכל ספק טומאה בר"הי דמטמאין דמ"ל דשאני התם בשרץ בפי חולדה דהטעם משו' דמוקמינן הככרות הטהורות על חזקתן וכמ"ש התוס' בגדה דף ב' ד"ה דאיכא ריעותא מגופא דבנגע באחד בלילה שמטהרין רבנן בראוהו חי מבערב משום דהעמד אדם על חזקתו וכמו כן כתב רש"י ז"ל שם בד"ה תרתי לריעותא. וז"ל הואיל ובטהרות לא משכחת ריעותא אחריתא דכי אמרת העמידם על חזקתם בחזקת טהרתם הם ולא גמרינן מסוטה אלא היכא דליכא חזקה תו איכא למימר דבככרו' של תרומ' מקילינן שלא לשרוף עלי' תרומ' אבל ארבא דמדמה איסור' לסכנתא פריך שפיר דע"כ אינו דומה דהא ספק מים מגולין אסורין בכל גוונא ולא מהני שום חזקה ובככרות מהני חזקה וק"ל:

דף ו.

מתיב רבא לסיוע לרב הונא ויש לדקדק ל"ל למימר לסיועי' לרב הונא פשיטא אי קשי' לר"ח הוי סיוע לר"ה ויש לתרץ דמ"ל דרבא שהי' שכיח גבי ר' חסדא וגם נעשה חתנו בודאי דבר עמו וידע דר"ח פליג אף בלא שיבר בה עצם כהמסקנא דאזי קשי' ודאי לרב חסדא דמיקל אפילו בלא שיבר בה עצם משום דתלינן בעצם המפרקת שאינו ודאי כ"כ אבל לעולם מ"ל דאינו סיוע לר"ה דאפילו בשיבר בה עצמות פסולה דשאני הכא שעצם ודאי פוגם אבל בטבל ועלה הך דודאי טבל לא הוי ודאי דדלמא הי' עליו בשעת טבילה הך דבר החוצץ לזה קאמר דאעפ"כ הוא סיוע לר"ה אפילו בשיבר בה עצמות משום דבטבל ועלה נמי הוא קרוב לודאי כיון שנתעסק באותו מין וכמ"ש התוס' ד"ה והא הכא וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה סכין איתרעי ואיכא ספיקי טובא ע"ש והקשה המהרש"א ז"ל וז"ל מלשונם נראה דהשתא לפירוש זה דסכין איתרעי והוי כס"ס פריך שפיר. אבל לפי משמעות דשמעתין דסכין איתרעי לא פריך שפיר ולא ידענא למה לא יתפרש להם כמו כן דפריך שפיר וכו' וי"ל בדוחק עכ"ל משמע מלשון המהרש"א מדכתב לפי משמעות דשמעתין דסכין איתרעי וכו' דנ"ל דוחק לפרש כדברי מהר"ם ז"ל דעיקר כוונת התוס' על קושי' ב' ומ"ש דלשון התוס' מה שכתבו והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי לז משמע כן אלא כפשוטו דהשתא לפי הפי' משום דהוי ס"ס פריך שפיר קושי' הראשונה כל ספק לאתויי מאי מש"ה כ' המהרש"א ז"ל ולא ידענא וכו' ונראה לפע"ד לתרץ דהנה עוד יש לדקדק בלשון התוס' דהול"ל בקצרה והשתא פריך שפיר כל ספק לאתויי מאי ול"ל ב' תיבות בתר הכי ונראה ליישב דהנה יש להקשות להך תי' של התוס' ועי"ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם מאי פריך הגמ' מהך ברייתא דכל ספק לאתויי מאי הא אכתי לא ידע המקשה הך דקאמר לקמן הלכתא כר"ה כשלא שיבר בה עצם דמוכח מיני' דר"ח פליג אפי' כשלא שיבר בה עצם מדפריך אח"ז מכלל דר"ח בשלא שיבר בה עצם אלא במאי איפגים וא"כ מנ"ל למקשה להקשות דלמא רב חסדא לא פליג אלא היכא דשיבר בה עצם דאזי הטעם משום דעצם ודאי פוגם אבל היכא דלא שיבר בה עצם מודה רב חסדא. וא"כ דלמא הא דקתני כל ספק לאתויי מאי היכא דלא שיבר בה עצם דל"ת דראוי לתלות טפי לקולא דבסוף שחיטה בעצם המפרקת נפגם משום ספק ספיקא דאע"ג דלהך תי' אין הטעם משום ס"ס אעפ"כ מ"ל דעכ"פ ה"א דאפילו לא שיבר בה עצם יהי' מותר משום דהך ס"ס שייך ג"כ בלא שיבר בה עצם דדלמא בעצם המפרקת איפגם דפוגם כמו עור ואת"ל בעור שמא לא שחט כנגד הפגימה לכן הוצרך לאשמועינן דאעפ"כ פסולה והנה קושי' הנ"ל לא קשה אלא להך תי' של התוס' דהטעם משום דעצם ודאי פוגם אבל לפי תי' ג' של התוס' דהטעם משום דהוי ס"ס לק"מ דאזי לא מצי למימר דר"ח מודה היכא דלא שיבר בה עצם דא"כ קשה מ"ש לא שיבר משיבר הא טעמא דר"ח דקאמר בהמה לא איתרעי משום ס"ס הלא לא שיבר ג"כ ס"ס הוא ספק בעצם מפרקת ספק בעור ואת"ל בעור דלמא לא שחט כנגד הפגימה כנ"ל ואזי פריך הגמ' שפיר. ולפ"ז מתורץ דקדוק א' שי"לד למה לא פריך הגמ' מהך ברייתא דשחט את הושט דהא ממתניתן דילן קודם הך ברייתא דטבל ועלה ובפרט דהך קושי' מטבל ועלה אינה קושי' עצומה כ"כ דמ"ש התוס' דהוי קרוב לודאי הוא קצת דוחק ולפי דברינו אתי שפיר דבלא הך תי' דסכין איתרע לא הוי מצי להקשות מהא דשחט את הושט דה"א דטעמא דר"ח משום דעצם ודאי פוגם ובלא שיבר עצמות מודה ר"ח דפסולה וכל ספק אתי לאתויי היכא דלא שיבר בה עצם שהוא ג"כ פשוט להתיר יותר מלאסור כנ"ל אבל השתא דמשני סכין איתרע כדפי' התוס' סכין איתרע הוי ס"ס וטעמא דס"ס שייך אפילו בלא שיבר בה עצמות כנ"ל פריך שפיר כל ספק לאתויי מאי וכו' ולפ"ז מתורץ ממילא קושי' הנ"ל וקושית המהרש"א ומדויק הלשון בתר הכי שכתבו התוס' וה"פ והשתא פריך שפיר בתר הכי פי' להך תי' דהטעם משום ס"ס פריך שפיר כל ספק לאתויי וכו' ודוקא בתר הכי שמתרץ סכין איתרעי ואגב זאת שכתבו התוס' שבא לרבות דבר שנוטה להתיר יותר מלאסור הוצרכו התוס' נמי לפרש התי' של הגמ' לא לאתויי ספק שהה וכו' ומשני לא לאתויי ספק שהה ספק דרס שנמי נוטה להתיר יותר מלאסור ולפרש ג"כ שאר דבריהם על נכון. וק"ל:

דף ו:

לא כר"ח ולאכשורי בתרייתא יש להקשות דל"ל לומר לאכשורי בתרייתא דמשמע דבלא בדיקה הוי טריפה דהו"ל לתרץ בפשיטות לעולם כר"ח ולכתחלה מיהא צריך בדיקה אפי' לר"ח כדי שלא יהא צריך אח"כ להתיר מספיק' דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ואפשר לומר דמש"ה קאמר לאכשורי בתרייתא לאשמועינן הדין דלא נימא מכדי מתלא תלינן וכמ"ש רש"י ז"ל. משא"כ אי הוי מתרץ בתירוץ הנ"ל ה"א דבדיעבד אפילו בתרייתא כשירה משום דמתלא תלינן וק"ל:

תוס' בד"ה דלמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה כה"ג מנ"ל דאזלינן בתר חזקה עיין במהרש"א ז"ל דמפרש דקושי' התוס' לרב חסדא דס"ל דכשרה מטעם דבהמה לא איתרעי ואזי הוא חזקה הרי שחוטה לפניך ע"ש והוא דחוק דהא התוס' כתבו לעיל דהטעם דריח משום ס"ס. והמהר"ם ז"ל מפרש דקושי' תוס' לר"ה דס"ל דאפילו שיבר בה עצמות פסולה מטעם דמוקמינן בהמה בחזקת איסור דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת אע"ג דאיכא ריעותא דהרי שחוטה לפניך נגד החזקה ע"ש ודבריו דחוקין טפי. דאיך שייך לומר דהרי שחוטה לפניך הוא ריעותא נגד החזקה הא לר"ה כל כמה דלא ידעינן דנשחטה כראוי לא הוי בכלל שחוטה וכדקאמר ר"ה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דמשמע דכל כמה דלא ידעינן בודאי שנשחט' כראוי לא מקרי שחוטה והוי כנחירה ומטעם זה כל ספק בשחיטה פסול. גם לשון התוס' אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה לא משמע כדבריו. ולפע"ד אפשר לפרש דברי התוס' הכי דלעולם קושייתם אליבא דר"ח וכמו שרצה המהר"ם ז"ל לפרש בתחלה דנ"ל לתוס' כמ"ש הר"ן ז"ל דהפירוש בדר"ח סכין איתרעי לפי דאין ריעותא אלא בסכין לא איכפת לן מידי בהך ריעותא דהלא הסכין הי' בחזקת בדוק מתחילה ומה שדחה המהר"ם ע"ז שהוא דוחק שהתוס' יכוונו לזה דהא התוס' פירשו לעיל סכין איתרעי וכו' דהיינו טעמא דכשרה משום ס"ס ולא כדברי הר"ן ע"ש אפשר לתרץ הכי דלעולם ס"ל להתוס' לפרש כדברי הר"ן דר"ח סמיך עצמו אחזקת סכין דמכשיר מטעם תרווייהו מטעם חזקת סכין ומשום ס"ס והא דהוצרכו התוס' לטעם דס"ס כדי שלא תקשי הא איכא חזקת איסור דבהמה כנגד חזקת סכין וכמו במקוה דלא מהני חזקת טהרות שנשתמשו בכלים שנטבלו במקוה זו וכמ"ש רש"י ז"ל שם בריש נדה נגד חזקת טומאה כמו כן הכא לא מהני חזקת סכין כנגד חזקת איסור דבהמה מש"ה איצטרכו להתוס' לפרש דהוי נמי ס"ס אבל לעולם ס"ל להתוס' דר"ח סמיך עצמו אחזקה דסכין להדי ס"ס ומשום דמ"ל דהתוס' ס"ל כמו שהביא הש"ך בי"ד בסימן ק"י בכללי ס"ס כלל כ"ז דהד"מ בשם האו"ה כתב דחזקה עדיפא מס"ס וא"כ מטעם ס"ס לחוד לא הוי מכשיר ר"ח דהא חזקת איסור דבהמה עדיפא מס"ס א"ו דר"ח סמיך כמי אחזקת סכין ואזי אוקי חזקה להדי חזקה ומהני הס"ס. לפ"ז מקשו התוס' שפיר מנ"ל לר"ח דמהני חזקת סכין נגד הריעותא שנמצאת הסכין פגומה ואזי דלא מהני חזקת סכין נגד הריעותא אזי הוי חזקת סכין כמאן דליתא ואז הוי חזקת איסור דבהמה לחוד וא"כ מ"ט דר"ח דכשרה דהא לא מהני הס"ס נגד חזקת איסור דבהמה דחזקה עדיפי כנ"ל וק"ל:

בא"ד הקשה המהר"ם בסוף דבריו דהו"ל לתוס' להקשות מהא רבא זאב ונטל בני מעים דתלינן להיתר מטעם חזקה דנשחטה הותרה הא החזקה איתרעי שהרי הבני מעים נקובים לפניך והביא זאת בקושי' ונראה לתרץ קושי' המהר"ם לפמ"ש חידושי הר"ן דהטעם נשחטה הותרה הוא משום דאזלינן בתר רובא דרוב בהמות כשרות הן. וא"כ לא ה"מ התוס' להקשות מבא זאב וכו' דמ"ל דבתר רובא אזלינן אע"פ דאיכא ריעותא משום דרובא עדיף מחזקה כדאשכחן בפרה אדומה דבהזאתה מטהרין לגברא אע"ג דריעותא דטומאה עליו אבל אחזקה מקשו התוס' שפיר מנ"ל למיזל בתר חזקה היכא דאיכא ריעותא כנגדה דהא מהך דגבי נגע לא מוכח אלא היכא דליכא ריעותא וק"ל:

תוס' בד"ה אלא לאו ועוד דאף לקולא מוקמינן הכא אחזקה דאי הי' נגע גדול וכו'. ע"ש ובזה מתורץ ג"כ מה שכתבו התוס' לעיל בדבור הקודם אין להקשות דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה בר"הי טמא עכ"ל דא"כ הו"ל לטמוי להאי גברא בסוף שבוע ג"כ מספק וק"ל:

בא"ד דאי הי' נגע גדול ובסוף שבוע הי' חסר ממה שהי' מטהרין וניחוש דלמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא והי' כשיעור שהי' בסוף שבוע עכ"ל הנה ה"מ התוס' למימר ג"כ בהך גונא דאדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא מכגריס ונמצא שלא הי' נגע כלל ואח"כ פשה הנגע ואזי הוא כבתחלה ונמצא שהוא נגע חדש וצריך ראיית כהן והגר מחדש ואפשר שזהו כוונת רש"י ז"ל שהאריך לפרש בציר לי' שיעורא מכגריס ונמצא שלא הי' נגע בשעת הסגר ואין הסגרו הסגר דכמאן דליתא דמי ע"כ דהו"ל לרש"י ז"ל לפרש בקצרה בציר לי' שיעורא מכגריס. ונמצא שהוא טהור אך מ"ל דרש"י ז"ל רוצה ליישב בזה קושי' התוס' ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומרא וכנ"ל דאף לקולא מוקמינן הכא אחזקה דדילמא בציר לי' שיעורא מכגריס וחזי אינה נגע כלל דכמאן דליתא דמי וצריך ראיית כהן והסבר מחדש וק"ל:

גמ' א"ל רבא דקאמרת יציאה דרך אחוריו לא שמי' יציאה כ"הג בי"ה יוכיח דכתיב בי' יציאה ותנן יצא ובא לו דרך כניסתו ויש להקשות וכי לא ידע אביי מהך מתני' דיצא ובא לו דרך כניסתו הלא המשניות היו סגורין בפי האמוראים וכמ"ש התוס' לקמן דף ק"י ע"ב בד"ה דתנן הכבד אוסרת ואפשר לומר דס"ל לאביי דשאני התם דיצא ובא לו וכו' דהך יציאה דהתם הוא משום כבוד השכינה דלא מצי להיות שם בגוונא אחרינא וע"ז השיב רבא דעכ"פ אנו רואים דהפי' של ויצא הכהן הוא דרך אחוריו א"כ גבי נגע ג"כ מצינו לפרש ויצא דרך אחוריו (אח"ז מצאתי בחדושי הר"ן שמפרש כן הפלוגתא דר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן עם ר' אחא בר יעקב) וק"ל:

דף יא.

רש"י ד"ה מנא הא מלתא איידי דאיירי במנא הא מלתא דחזקה נקיט נמי הא ע"ש ולתירוץ א' של התוס' ד"ה מנא הא מלתא וי"ל דלר' אחא בר יעקב בעי וכו' אצ"ל איידי דבלא"ה א"ש דבל"ז לא ה"מ להקשות מנא הא מלתא דאזלינן בתר רובא דה"מ למימר כקושי' התוס' דהא לר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן דיליף חזקה מקרא ממילא מוכח דאזלינן בתר רובא דהא רובא עדיף מחזקה אבל השתא פריך לרב אחא בר יעקב הא ע"כ מוכח כרשב"ג אר"י דיליף חזקה מקרא דאל"כ מנ"ל לר' אחא בר יעקב דאזלינן בתר רובא וק"ל:

תוס' ד"ה אבל היכא דלייף וכו' מקשין אמאי לא יליף מכל קרבנות וכו' הנה שמעתי שהקשה הרב הגאון מו"ה משולם ז"ל אב"ד דק"ק פרעשבורג דמה מקשו התוס' משבת דלמא תמיד בשבת עשו ב' כהנים העבודה ושנים שעשו מלאכה בשבת פטורים כדאיתא בשבת דף ג' ולעולם לא אזלינן בתר רובא ע"כ ולכאורה הוי מ"ל דלק"מ דהא בקדשים אסורים לשחוט שנים כדאיתא לקמן דף כ"ט ע"ב בברייתא דתני' תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד ואזי מקשו התוס' שפיר משחיטה בשבת אמנם לשיטת התוס' לקמן שם ד"ה תרי גברא וכו' שכתבו דדוק' לכתחלה אבל בדיעבד אם שחטו שנים קדשים מותר אזי שפיר קשה קושי' הנ"ל דמ"ל דהכא דלא אפשר הוי כדיעבד ומותרין שנים לשחוט אך אפשר לתרץ דכוונת התוס' להקשו' לשמואל דס"ל במס' יומא דף מ"ב ע"א דשחיטת פרו של כ"הג בי"הכ פסולה בזר משום דכתיב אהרן וחוקה ולפמ"ש התוס' שם ד"ה שחיטה וכו' פסולה השחיטה אפי' בשאר כהכים דצריך להיות דוקא בכ' בכ"הג וא"כ מקשו התוס' שפיר דאפי' אם תדחוק לומר דב' כהנים עשו העבודה עכ"פ מי"הכ הקושי' במ"ע דהא לשמואל צריך הכ"הג לחוד לשחוט וק"ל

תוס' ד"ה דמנח גומרתא אפילו חל ערב פסח להיות בשבת וכו' אין להקשות הא כבר כתבו התוס' בדבור הקודם דלק"מ משבת דמספק נמי אמר רחמנא דלדחי שבת. מ"ל דזה דוקא בשחיטה דא"א בענין אחר אבל לאחר שחיטה ההקרבה ואכילת הפסח דאזי, מצינו למבדק אחר טרפות בודאי צריכין אבו למבדק דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן וק"ל:

תוס' ד"ה אתי' מפרה אדומה וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים וכו' יש להקשות לפי התי' א' של התוס' דלעיל ד"ה מנא הא מלתא וי"ל דלרב אחא בר יעקב בעי דאזי לא מצינו למילף הך ק"ו דאין למדין ק"ו מהלכה כמ"ש המהרש"א ז"ל ואזי מ"ל דהך תי' דרבה בררב שילא אתי' מפרה אדומה קאי נמי אליבא דרב אחא ב"י וא"כ לא מקשו התוס' מידי דדלמא הטעם משום דאוקמא אחזקה שאינה ערפה דהא רב אחא ב"י ס"ל לקמן דף נ"ז ע"ב הלכה טרפה יולדת ומשבחת ומאן דאית לי' טיפה יולדת מנ"ש דאית לי' טרפה חי'. וי"ל דהני מקשו התוס' דעכ"פ להך תנא דס"ל לקמן דף הנ"ל דטרפה אינה חי' אזי הקושי' במ"ע מנלן דאזלינן בתר רובא. ואזי ע"כ צריך לומר דיליף מקרא אחרינא דאזלינן בתר רובא או שהיא הל"מ כדמסיק רש"י ז"ל לבסוף וא"ב ליל למילף מפרה אדומה הא בלא"ה צריך למילף מקרא אחרינא או מהל"מ וק"ל:

עוד בא"ד הנה הרשביא ז"ל מתרץ קושי' התוס' וז"ל י"ל אם אתה, אומר דטעמא דפרה אדומה משום חזקה כ"ש שמוכח שהולכין אחר הרוב דכל דכן הוא דע"כ לא איבעי' לן אי אזלינן בתר רובא או לא אלא משום דלא איפשטא בעיין דהולכין אחר חזקה פי' דהא מ"ל כדדחי רב אתא ב"י לעיל דלא מוכח מקרא מידי דהולכין אחר חזקה וחזי אליבא דרב אחא ב"י לא אפשטא בעיין דהולכין אחר חזקה ולא ידעינן נמי אי הוי חזקה הל"מ או לא אבל אי אפשטא לן דהולכין אחר חזקה כ"ש דקים לן דהולכין בתר דובא דרובא וחזקה רובא עדיף עכ"ל ע"ש ויש להקשות על דבריו דאכתי תקשי דלמא לא אפשטא הך בעי' דאזלינן בתר חזקה ואזי לא אפשטא הך בעיא דאזלינן בתר רובא ושאני פרה אדומה דהתם איכא תרתי דרוב בהמות כשרות וחזקה שאינה ערפה אבל לעולם מ"ל דלא אזלינן בתר חזקה לחוד ובתר רובא לחוד והר"ן ז"ל הקשה באופן הלז כקושית התוס' דדלמא הטעם משום דאיכא תרתי ע"ש ויש לתרי דהכי פירושו דעד כאן לא איבעי' לן אי אזלוכן בתר רובי או לא אלא משום דלא איפשט בעיין דהולכין אחר חזקה פירושו דאזי לא ידעינן כלל חזקה לא מקרא ולא מהל"מ אבל אי איפשט לן דהולכין אחר חזקה פי' אע"ג דליכא קרא למילף מיני' חזקה אעפ"כ אזלינן בתר חזקה דהא סוקלין ושורפין על החזקות דאזי צריך לומר דהוא הל"מ ולא מ"ל דדלמא הל"מ אתרתי דרוב וחזקה מהני ז"א דעל זה לא איצטריך ההלכתא דזה הוא מוכח מפרה אדומה דתרווייהו מהני א"ו דההלכתא אתי לאורויי דחזקה לחוד מהני ואזי מוכח ממילא דטעמא דפרה משום דאזלינן בתר רובא לחוד דאין לומר דלמא לעולם הטעם דפרה משום חזקה לחוד ואפ"ה איצטריך ההלכתא דלא תימא דטעמא דפרה משום דאיכא תרווייהו רובא וחזקה א"כ עכ"פ מוכח מההלכתא דחזקה לחוד מהני בפרה א"כ ממילא מוכח דרובא לחור מהני דהא רובא וחזקה רובא עדיפא דאזי ליכא למימר כמ"ש המהרש"א הא אין למדין קיו מהלכה דהשתא לא ילפינן זאת מהלכה אלא מקרא דפרה דהלכתא היא רק גילוי מלתא דליכא למימר דהטעם בפרה משום דאיכא תרווייהו אלא משום חזקה לחוד וק"ל:

בא"ד אבל לקמן דיליף מעדים זוממין קשה הנה הך קושית התוס' לק"מ לתירוץ א' של התוס' לקמן ע"ב ד"ה ודלמא הך דאסהידו בי' דשמא אסבר טרפה חי' אלא לתי' ב' של התוס' והא דלא הקשו התוס' כן מקודם לרב כהנא דאמר אתי' מהורג את הנפש משום דנפש משמע אפי' קטן לאחר ל' יום שיצא מכלל נפל כדדרשינן בסנהדרין אשר הביא ג"כ רש"י בחומש איש כי יכה כל נפש אדם אפי' קטן במשמע ואזי מצי איירי בקטן תוך י"ב חודש דאין לו החזקה שאינו טרפה וק"ל:

דף יא:

תוס' בד"ה כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים הנה הקשה התורת חיים דנילף מכהן שעובד עבודה דלמא לאו אביו הוא ואינו כהן וע"ז לא מצי למדחי כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים דאיך שייך למימר הכי על כל בהן וכהן עד אהרן הכהן ולכאורה מצינו לתרץ דלק"מ דבילף מנהן לפמ"ש המהרש"א בדבור הלז דלפי המסקנא דאין אפוטרופס לעריות לא מצינן למימר דהעמיד האם בחזקת צדקת משום דדלמא נאנסה אזי לא מצינו למילף מכהן דע"ז שפיר איכא למדחי דדלמא הטעם משום דבעמוד האם בחזקת צדקת וחזי אין לומר דדלמא נאנסה דמצינו למימר דאיירי שהאם עדיין חי ומצ"ל דמעלה עשו ביוחסין בכהנים דבאמת אין מניקין לכהן לעבוד עבודה במקדש עד שבודקין אמו ששואלין אותה אי יודעת בודאי שבנה הכהן הלז הוא מבעלה ושלא באבס' כל והרי היא בחזקת צדקת ובודאי תגיד האמת שלא תגרום העבירה הזאת שבנה שאינו כהן יעבוד עבודה במקדש. וגם דהלא אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה ואזי הוה צריכה להודיע זאת לבעלה דודאי לא עבדה אסורא דהא היא בחזקת צדקת אבל מקרא דמכה אביו ואמו דמיידי בכל גונא אפילו בישראל ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה מוכח שפיר דאזלינן בתר רובא ואפשר לומר דאעפ"כ מקשה התורת חיים שפיר דנילף מכהן דניחוש דלמא נתחללה לה אמו זקנתו או אם אמו זקנתו מצד האם שנאנסו מנכרי אשר כבר מתו ובעלה הי' ישראל דהיתה מותרת לו ואזי בתה או בת בתה אם של הכהן חללה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות א"ב כל כלהנבעלות לאדם בין באונס וכו' הוי זוכה ואז בנו הכהן חלל ופסול לעבודה לפי מה דאיתא במתני' פרק ח' דתרומות דאם הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר' אליעזר אומר כל הקרבנות שהקריב ע"ג המזבח פסולים אך יש לדחות ע"ז דניחא להו טפי לרב מרי דיליף ממכה אביו ולאינך אמוראי לתרץ כתירוצם ולא כת כתירוץ הנ"ל דאמי מוכח רק אליבא דר' אליעזר לחוד אשר לית הלכתא כוותי' אלא כר' יהושע התם דר"א שמותי הוא וק"ל:

גמ' וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי גינוולי' מקשין העולם דלשון הגמ' קפה להולמו דהא היפ וכ"ת לעולם דלא אזליבן בתר רובא ולא תקשי איך נוכל להמיתו דדלמא טרפה הוא ז"א דצריכין אנו לבדקו ולנוולו וא"כ איך קאמר משום איבוד נשמה דהאי אדרבא אי נינוולי' ומצאנו שאינו טרפה אזי איכא איבוד נשמה אבל אי לא נינוולי' ליכא איבוד נשמה דהא למאי דס"ד השתא לא אזלינן בתר רובא ואזי לא מצינו למקטלי' דדלמא טרפה הוה ההרוג ונראה לפרש הוכ"ת הכי דהנה כתבו התוס' בד"ה וליחוש דלמא במקום סייף נקב הוה. דר"ע לטעמי' דחייש למיעוטא מש"ה חייש במי דלמא במקום סייף נקב הוה ואע"ג דאפי' ר"מ דחייש למיעוטא מודה היכא דלא אפשר ר"ע חשיב לי' אפשר דאיכא לאוקמי קרא כגון שהי' קרום של מוח מגולה וכו' ורשב"ג דפליג עלייהו אע"ג דחייש למיעוטא מ"מ חשיב לי' לא אפשר דדוחק הוא להעמיד הפסוק בכך היוצא לנו מזה דאם אין אנו יכולין לקיים הדין תורה מקרי לא אפשר לפ"ז מ"ל דה"פ דכל עיקר הך סוגי' דש"ס למילף דאזלינן בתר רובא ואזי אין אנו צריכין לבדוק אחר י"ח טרפות וכמ"ש רש"י ז"ל בסוף הסוגי' לפ"ז הכי קאמר וכ"ת דלעולם לא אזלינן בתר רובא בכל גוונא אלא דוקא היכא דלא אפשר לקיים הדין תורה כלל אזי אזלינן בתר רובא וא"כ צריכין אנו למבדקי' אחר י"ח טרפות דהוא אפשר לברר וא"כ אי חיישינן לבזיון הנהרג שלא לנוולו אזי לא מצינו למבדקי' ואז לא מצינו לברורי והוה לא אפשר דהא לא מצינו לקיים הדין תורה כלל ואזי ע"כ אזלינן בתר רובא וקטלינן לי' בלא בדיקה אבל אי לא חיישינן לבזיון הנהרג לנוולו אזי הוה אפשר דהא מצינו לעמוד על הבירור לנוולו ואזי לא קטלינן בלא בדיקה אלא בדקינן לי' ומנוולינן לי' וזהו דקאמר משום איבוד נשמה דהאי דהתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העד' ראוי לחוס עליו דלא למיקטלי' בלא בדיק' ולא למיחש לניוול ולנוולו לזה קאמר דאעפ"כ צריך אתה לומר דאזלינן בתר רובא דאל"כ ליחוש דילמא במקום סייף נקב הוה דניחוש למיעוט' כר"ע וקרא מצינו לאוקמ' כשהי' קרום של מוח מגולה וק"ל:

תוס' בד"ה ובית דבדקינן לי' מקשינן דנילף מרוצח גופי' וכו' התורת חיים מתרץ קושי' התוס' דלא רצה למילף מרוצח דע"ז מצינו למדחי דחובשין אותו י"ב חדש דאזי צריך לומר כתירוץ התוס' בד"ה ודלמא וכו' דמוכח שפיר אליבא דמ"ד טרפה חי' ואזי ניחא לי' לרב כהנא טפי למילף מהרוג אליבא דכ"ע ע"כ ויש לדחות דבריו דשפיר מקשו התוס' דהנה יש להקשות על תי' ב' של התוס' ועוד נ"ל דטעמא דטרפה שהרג פטור משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה ואי קטלינן עדים כשהוזמו לא שפיר קטלינן א"כ אין להוכיח אלא אמאי דקטלינן לעדים כדקאמר רבינא בסמוך דחזי תירוץ דרבינא א"ש דיליף מעדים זוממין אבל אכתי קושית התוס' על רב כהנא במק"ע דלמה יליף מההרוג דע"ז מצינו למדחי הא דקאמר וכ"ת דבדקינן לי' טפי הו"ל למילף מרוצח דע"ז לא מצינו למדחי דבדקינן לי' דהא הרוצח עדיין הוא חי'. אך מצינו לפרש דברי התוס' הני דבאמת קושית התוס' לא קאי אליבא דרב כהנא משום דאזי הו"מ למדחי כתירוץ התורת חיים דחובשין הרוצח י"ב חדש וכנ"ל אלא עיקר קושית התוס' הוא אליבא דרבינא למאי דס"ד השתא דטעמא דטרפה שהרג פטור אינו משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה א"כ קשי' לרבינא דמתרץ בגונא אחרינא דאתי' מדבר חדש דאתי' מעדים זוממין וכו' כדי להרויח בזה הך וכ"ת דבדקינן לי' משום דהרגו אין נהרגין דהו"ל לתרץ כתירוץ דרב כהנא דאתי' מהורג את הנפש דנילף מרוצח ולא מההרוג אלא מההורג את הנפש דע"ז לא מצינו למדחי כלל וכ"ת דבדקינן לי' דאזי לא מצינו לתרץ דחובשין אותו י"ב חדש דא"כ אכתי תקשי ארבינא על מה דמתרץ אתי' מעדים זוממין וכמו שהקשה התוס' בד"ה ודלמא וכו' ואזי צריך לומר כתירוץ א' של התוס' דקסבר טרפה חי' וא"כ שפיר הו"מ למילף מרוצח גופי' ע"ז תירצו התוס' תי' ב' שפיר דטעמא דטרפה שהרג את הנפש פטור משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה ואזי לק"מ לרבינא דהא אין להוכיח אלא אמאי דקטלינן לעדים וזהו באמת מה שמתרץ רבינא אתי' מעדים זוממין וא"כ דקושי' התוס' קאי לרבינא לא מתרץ התורת חיים מידי דמ"ל דחובשין אותו ז"א דא"כ אכתי תקשי ארבינא כנ"ל וקושית התוס' קאי לתירוץ א' של התוס' לקמן דס"ל טרפה חי' ושפיר מקשו התוס' וק"ל:

בא"ד ושמא דאזלינן בתר רובא מדלא חיישינן להרוג את הטרפה לא נילוף בעלמא עכ"ל ויש להקשות דאיתא בגמ' דסנהדרין דף ל"ה ע"ב דפריך רציחה גופה תדחי את השבת מק"ו מעבודה מה עבודה שדוחה השבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה אמר רבא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל דיליף גזרה שוה דבמיתת ב"ד כתיב בפ' מסעי והי' אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם וכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם וגו' מה מושבת האמור להלן מיתת ב"ד אף כאן מיתת ב"ד ואמר רחמנ' לא תבערו אש בכל מושבות יכם ע"כ לפ"ז קושית התוס' דנילף מרוצח במ"ע דמדאיצטריך הג"ש דמושבות לאורויי שאין מיתת ב"ד דוחה השבת מוכח דאזלינן בתר רובא דאל"כ ל"ל הג"ש דבל"ה לא מצינו להמיתו בשבת דניחוש דלמא רוצח טרפה הוא ואזי אין לומר כתירוץ התוס' דמדלא חיישינן להרוג את הטרפה לא נילף בעלמא משום דלא איכפת לן אי קטלינן לטרפה דגברא קטילא הוא ז"א דאזי מחללינן שבת שלא לצורך דהא איתא בגמ' דשבת דף ע"ה דהשוחט בשבת חייב לרב משום צובע ולשמואל משום נטילת נשמה דאע"פ שהוא טרפה אעפ"כ שייך בי' נטילת נשמה דהא לענין שבת חיי שעה נמי קרוי חיות כדאיתא במס' יומא דמפקחין את הגל בשבת משום חיי שעה א"ו מדאיצטריך ג"ש מוכח דאזלינן בתר דובא ויש לתרץ לפי מה דאיתא בגמ' דסנהדרין דף ע"ח אמר רבא טרפה שהרג בפני ב"ד חייב שנאמר ובערת הרע מקרבך וכן טרפה שרבע בפני ב"ד חייב משום האי קרא דבערת וגו' אבל טרפה שהרג או רבע בפני עדים פטור וא"כ שפיר איצטריך ג"ש דמושבות לאשמועינן בכה"ג שהרג בפני ב"ד דחזי נהרג הטרפה דה"א דמצי למקטלי' בשבת קמ"ל דאינו דוחה שבת אבל התוס' מקשו שפיר דנילף מרוצח דהיינו הך רוצח שה"ג בפני עדים דחייב מיתה כדכתיב בפ' מסעי כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח וע"א לא יענה בנפש למות דאיך מצינו למקטלי' דלמא ערפה הוא א"ו מוכח דאזלינן בתר רובא ולק"מ:

תוכן העניינים

מראה יחזקאל (חולין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה