מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
פתיחה בדברי אגדה
א ישעי' הנביא אמר בסימן א' לכו כא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו' ובגמרא דשבת דף פ"ט פריך כשנים כשני מיבעי' לי' ופירש"י דומי' דכפלג דלא כתיב כשלגים אמר ר' יצחק אמר להם הק"בה לישראל אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו והנה המאמר הזה משולל הבנה ונראה לפרש ע"פ מה דאמרי' שם בגמרא באותו עמוד אר"ש בר נחמני אר"י מאי דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו' לעתיד לבוא יאמר הק"בה ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רב"שע בני ולא בניך וכו' ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עליהו פשו להו חמשין דל כ"ה דלילות פשו להו כ"ה דל תרתי סרי ופלגא דצלוי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלג' אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלג' עלך ואת"ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו וכו' עכ"ל הגמ' והנה תשוב' יצחק נכון אם השנים כסדרן אצל ישראל כמו שסדר הק"בה מששת ימי בראשית ערב ובוקר כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר דהיינו מדת יום ביום שביום צריך האדם להיות עושה טוב לעסוק במצות ולקבוע עתים לתורה ולילה איברי לשינתא שיהי' לכ"הפ סור מרע והיינו לת"ח איברי לילה לגירסא ולשאר ב"א איברי לילה לשינתא אבל כשאינן ישינן בלילה ונעורים בלילה בחבורה ומדברים ל"הר או עוסקים בשאר דברים בטלים ע"ז לא שייך תשובת יצחק אבינו כי גם בלילה חוטאים והשתא מ"ל דזהו פי' המאמר אמר הק"בה לישראל אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית פי' ביום להיות מעושי טוב לעסוק בתורה ובמצות ובלילה לישון ולא להיות כיעור בלילה ומפנה לבן לבטלה ולחטוא אזי יקבל הק"בה תשובת יצחק אבינו ונשלג ילבינו עונות של ישראל:
אגב גררא נפרש עוד מה דקאמר יצחק דל תרתי סרי ופלגא דצלוי ומיכל ובודאי הכוונה כשמתפלל כראוי ונכון מסודר דאל"כ חוטא ג"כ בתפלתו דלא כדרך אנשים שחוטפין התפלה במהירות ובמריצה ועי"ז מבליעין כמה וכמה תיבות וגם הנקודות והם ממהרין בתפלתם ומקצרים בשבחו של מקום כדי לילך לעסקיהם למ"ומ שלהם למכור סחורתם וזהו עון פלילי וע"ז לא יהי' ליצחק אבינו תשובה להמליץ בעדינו ועפ"ז נ"ל לפרש הפסוקים בתהלים פ"ד אשרי יושבי ביתך ישיבה הוא עכבה שמעכב עצמו בב"הכ להתפלל כסדר וביטח בה' ואינו ממהר לרוץ מב"הכ אזי יזכה עוד יהללוך סלה שהק"בה יזמין לו פרנסתו בקל שיכול להלל להק"בה תמיד כרצונו בלי מהירות ואח"כ אמר אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם דהיינו שבוטח עצמו בך בהק"בה אע"פ שמסילות בלבבם של שאר בני אדם סוחרים המכינים עצמם ליסע באותו פעם בשוקים בכמה מסילות זה בכה וזה בכה ואעפ"כ הוא בוטח בה' ואינו ממהר בשביל זה אלא מתפלל כדרכו תמיד אזי אשרי לו ואח"כ אמר עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה פי' עוברי הוא לישנא דאקדומי כמו ויעבור את הכושי כלומר שממהרין לרוץ מב"הכ קודם גמר התפלה אזי בעמק הבכא הוא הגיהנם מעין ישיתוהו כמו שאמרו חז"ל במסכת עירובין דף י"ט הבכא שבוכין ומורידין דמעות כמעין גם ברכות יעטה מורה שמצדיקין עליהן את הדין ואומרים לפניו רבש"ע יפה דנת יפה חייבת והוא מדה כנגד מדה שהם היו ממהרים לרוץ מב"הכ והיו מקצרים בשבחו של מקום לכן שם בגיהנם יתנו צדקות ה':
ב עוד בישעי' סימן זה כתיב אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר ויש לדקדק דהו"ל לומר דבר והפוכו והכי הו"ל לומר ואם תמאנו ומריתם רעב יהי' שזהו ההיפוך מן טוב הארץ תאכלו וגם למה אמר כי פי ה' דבר הלא ה' מדת רחמים ונ"ל דבאיכה סימן ד' כתיב טובים היו חללי חרב מחללי רעב וגו' והשתא מ"ל דזהו פי' הפסוק ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו ולא אמר דבר והיפוכו משום כי פי ה' דבר דזה גופי' הוא מדת רחמים שאינו מענש אותם ברעב אלא בחרב:
ג בישעי' סימן ג' אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו ויש לדקדק שהתחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים דהו"ל לומר כי פרי מעלליו יאכל וכן דקדקו המפרשים וכדי ליישב זאת נקדים דברי האלשיך בפ' אמור שמפרש הא דאמרינן בגמרא דברכות דף ז' שאמר הק' בה למשה צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע רשע וטוב לו רשע בן צדיק רשע ורע לו רשע בן רשע וכתב וז"ל והנה יש קושי' מן החוש כי כמה צדיקים בני צדיקים רע להם וכמה צדיקים בני רשעים טוב להם וכן ברשע בן צדיק יש רע לו ורשע בן רשע טוב לו אך הפי' הוא בסוד הגלגול כדעת חכמי האמת וצדיק בן צדיק הוא שקורא אב אל הגלגול הראשון שקדם לו שזה חלק מנפשו כבן לו ואז ע"י שמתחל' הי' צדיק וגם עתה הוא צדיק אין לו עונות למרק ביסורין אך כשהוא בן רשע שהוא כי היתה נפשו מטומאה בגלגול ראשון אז רע לו למרק אשר חטא בגלגול ההוא וכן רשע בן צדיק שהוא כי היתה גלגולו הראשון צדיק אוכל מהראשון עכ"ל והשתא מ"ל דזהו פי' הפסוק אמרו צדיק כי טוב דהיינו שהוא צדיק וטוב לו הוא הטעם כי פרי מעלליהם יאכלו שבגלגול הראשון היה ג"כ צדיק ולכן נקט לשון רבים:
ד בישעי' סימן מ' למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור והנה הפייטן במוסף יום א' דר"ה מפרש כן על יעקב אבינו עצמו וז"ל זרעו ריגל באהלי תורה ועל אמרו דרכי נסתרה נכסה מנו פורת בסתירה ומפרש שם הפירוש וז"ל זרעו ריגל זה יעקב שהרגיל את עצמו ואת בניו ללמוד תורה באהלים ועל אמרו שאמר יעקב דרכי נסתרה מה' ואין מעשים טובים גלוים לפניו ע"כ הגיע לו הצער ביוסף בנו ונכסה מנו פורת הוא יוסף הצדיק שנקרא פורת שמחמת אותו העון נתכסה ממנו כ"ב שנים עכ"ל והנה ח"ו לומר כן שיעקב אבינו הצדיק יכשל בזה לומר דהמעשים טובים אין גלוים לפני ה' אשר קל שבקלים אינו אומר כן ונלע"ד לפרש הכי מה דאמר יעקב נסתרה דרכי ע"פ מה דכתיב בפ' וילך ועזבתים והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואח"ז אמר ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו' וידוע כשהק"בה מסתיר פניו מהאדם על כל עונותיו שנתמלא סאתו אזי הוא מרוחק מהק"בה כדכתיב בקרא ואמר על כי אין אלהי בקרבי וגו' שתפלתו אינה נשמעת והמקטריגי' מעכבים מצותיו שעושה מלעלות לפני כסא כבודו של הק"בה וכמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה סוף פ"ז וז"ל כמה מעולה מעלת התשובה אמש הי' זה מרוחק מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים וגו' צועק ואינו נענה שנאמר גם כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותו בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי והיום הוא מדובק בשכינה שנאמ' ואתם הדבקים וגו' צועק ונענה מיד ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה וגו' עכ"ל לפ"ז מ"ל שזהו שאמר יעקב נסתרה דרכי מה' כי יעקב הי' מתירא פן יגרום החטא כדאיתא בגמרא דברכות דף ר' ויירא יעקב מאוד אמר שמא יגרום החטא וכן פי' רש"י בחומש בפסוק קטונתי מכל החסדים לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתקלקלתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו כמו כן מצינן לפרש הפסוק נסתרה דרכי שאמר שהי' מתירא פן גרם החטא שעשה שהק"בה מסתיר פניו ממנו ואזי נסתרה דרכי מה' שהמקטריגים מסתירין דרכי מה' שהתהלכתי בדרכי ה' וקיימתי והלכת בדרכיו שעורפין מצות מלעלות למעלה לפני כסא כבודו כסא רחמים ואז אני מתירא שמאלהי משפטי יעבור שמא יתהפכו רחמים לדין שמד"הד יהא מתוח עלי ואז מאלהי שהוא מד"הד משפטי יעבור וזהו הגורם צרותי אבל לעולם קצת חטא יעקב בזה שלא האמין בה' שהק"בה הבטיח לו כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך והוא הי' כמסתפק בדבר וזה הי' ג"כ כוונת הפייטן ועל אמרו דרכי נסתרה נכסה מנו פורת בסתירה ודלא כמ"ש הפירוש שם:
ה בתהלים כ"ה עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי יש לפרש הכי כי ידוע הוא שעתה בעו"ה אין השם שלם כי נחסר מהשם ה' ו' וגם האלף מהכסא כדכתיב כי יד על כס יה ועיין בשל"ה וכשיתמלא השם חזי יהא הגאולה וזה כוונת הפסוק עיני תמיד אל ה' פי' לבקש שיתמלא השם כי הוא יוצא מרשת רגלי פי' כשיתמלא השם מחסרון הוא אזי יוציא מרשת רגלי מהגלות:
ו בתהלים נ' מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו מציון מכלל יופי אלהים הופיע הנה הפסוקים האלו צריכין ביאור ועמ"ש הר"מ אלשיך ז"ל ואף לפירושו קשה ל"ל להאריך ולומר ממזרח שמש ועד מבואו לא הול"ל אלא ויקרא ארץ כי ידוע הוא שהארץ הוא ממזרח שמש עד מבואו ונלע"ד ליישב ונקדים לפרש תחלה פסוק אחד בפ' ויצא ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן שהוא תמוה לכאורה דהא לא בקשה רחל אלא שיתפלל יעקב עלי' כמ"ש רש"י הבה לי בנים וכי כך עשה אביך לאמך והלא התפללי עלי' ומה הי' ע"ז תשובתו של יעקב שאמר התחת אלהים אנוכי ונראה ליישב דהנה איתא בגמרא דכתובות דף ק"מ ע"ב כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה וצריך טעם למה ונ"ל דמ"ל הטעם הכי משום דכל הארצות תחת המזל וארץ ישראל תחת הק"בה וידוע הוא דחיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ומשום כך אמר הק"בה לאברהם לך לך מארצך כאן אי אתה זוכה לבנים דהק"בה אינו משנה המזל והטבע שהוטבע מבריאת העולם ואין תפלתו נשמעת שם אבל בא"י מקום מוכן לעלות התפלה וגם זכותא דא"י מהכי ועולה התפלה למעלה להק"בה ונשמעת שם ומש"ה דומה כמי שיש לו אלוה אשר שומע תפלתו שמה אבל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה פי' לפי שצועק כמה פעמים ואינו נענה הוא דומה כמי שאין לו אלוה ח"ו והשתא זהו פירוש הפסוק שאמר יעקב התחת אלהים אנוכי כלומר אין אבי בארץ שתחת אלהים שתועיל תפלתי כי הי' באותו פעם בח"ל בארם ואת עקרה בטבע וא"כ בח"ל אין תפלתי מועיל לשנות המזל וא"כ אין ראי' מאבי שהתפלל על אמי שהיו בא"י ובזה יבוארו הפסוקים הנ"ל שאמר אסף שלא יקשה לך למה תפלת א"י נשמעת יותר מבח"ל לזה אמר אלהים דבר ויקרא ארץ כללות ארץ ממזרח שמש עד מבואו תחת עולם הגלגלים תחת המזל אבל מציון מכלל יופי אלהים בעצמו הופיע ומשפיע שהוא תחת אלהים ומש"ה נשמעת יותר:
ז בתהלים ק"ה ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל יש לדקדק מה המשך יש זה לזה במה דקאמר ויוציאם בכסף וזהב ואיך שייך לזה ואין בשבטיו כושל ויש לפרש הכי דהנה הכלי יקר מדקדק במעשה עגל על הא דאמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים דלמה הזכיר משה אשר הוצאת מארץ מצרים ומתרץ דה"פ כשם שלא הקפדת כשיצאו ממצרים וכתיב ועבר בים צרה שעבר עמהם פסל מיכה כמו כן לא תקפיד עתה והנה קשה על דברי הכלי יקר דאיך שייך לומר דבשעה שהק"בה כועס על ישראל יזכיר משה עוד עונות ראשונים דילמא בפעם ראשון מחל הקיבה ובפעם שני שהוסיפו חטא על פשע כועס הק"בה טפי עליהם כי כן הוא ג"כ דרך בני אדם וטפי הו"ל למשה להזכיר זכותן של ישראל ויש לפרש הכי דהנה איתא בגמרא שמשה רבינו אמר להק"בה אתה גרמת להם שע"י כסף וזהב שהשפעת להם עשו את העגל לפ"ז מ"ל דה"ק משה כשם שלא הקפדת עליהם בפסל מיכה ומסתמא הטעם דלא חשבת להם זאת למכשול ועון משו' דידעת שאתה גרמת להם זאת שע"י כסף וזהב שהשפעת להם הלא אותו טעם שייך ג"כ עתה דמה"ט נכשלו ג"כ בעון העגל לפ"ז א"ש ההמשך של ואין בשבטיו כושל וה"ק מחמת ויוציאם בכסף וזהב הרבה מפיה ואין בשבטיו כושל דהיינו שלא תלה המכשול עון בשבטיו אלא מחמת שגרם להם זאת הכסף וזהב שהשפיע להם:
ח בתהלים קי"ח לא אמות כי אחי' ואספר מעשי יה לכאורה פסוק זה אין לו מובן דהא פשיטא אם לח ימות יחי' וגם אח"כ אמר יסר יסרני יה ולמות לא נתנני זה הוא כפל הלשון דהו"ל לומר יסרני וגו' וכדי ליישב זאת נקדים עוד פסוק שאמר דוד הע"ה בתהלים קי"ט שרים רדפוני חכם ומדברך פחד לבי גם הפסוק הזה הוא משולל הבנה וגם צריך טעם על הכתיב כי ומדברך קרי וכתיב ומדבריך ביוד יתירה ע"פ מסורה ונראה ליישב דהנה איתא בגמרא דשבת דף ג"ן אר"ש בר נחמני א"ר יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דכל היוצא למלחמות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו וכו' וכתבו תוס' שם שהיו מגרשים לגמרי בלא שום תנאי רק בצנעה ע"ש והנה איתא במדרש שדוד הע"ה סבל יסורים י"ג שנים עבור מעשה דבת שבע ולפי דברי הגמרא משמע שלא חטא דוד כלל וצ"ל כמ"ש הר"מ אלשיך ז"ל בתהלים סימן נ"א דמ"מ החמידה הי' איסור דהא כשהי' אורי' בא לביתו מן המלחמה הי' לוקח אותה לאשה פעם שנית ועבר דוד על לא תחמוד ואית' בגמרא דב"מ דף נ"ט דרש רבא מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו קרעו ולא דמו אפילו בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות אומרים לי דוד הבא על א"א מיתתו במאי ואני אומר להם מיתתו בחנק ויש לו חלק לע"הב אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לע"הב ע"ש והנה לא תחמוד הוא דיבור יוד שבעשרת הדברות והשתא מ"ל דזהו שאמר דוד שרים היינו אחיתופל ושאר אנשים שחרפו אותו שהיו שרי תורה רדפוני חגם שהיו אומרים שבא על א"א וביישו אותו, ועשו לו רדיפות ובושת חנם שבאמת היתה גרושה אך מדבריך שהוא דיבור יוד לא תחמוד מזה פחד לבי וע"ז מ"ל שסבל יסורין למרק עונו והנה הר"מ אלשיך ז"ל מפרש הפסוק שאמרו בני קרח בתהלים מ"ו אלהים לנו מחסה ועוז עזרה בצרות נמצא מאוד שע"י הצרות שמתנהג עמנו במדת הדין הוא עוזר לנו ע"ש וכן אמרינן בגמרא דע"ז דף ד' הא דכתיב בעמוס ג' רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם ומפרש הגמ' משל למה הדבר דומה לאדם שנושה בשני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת ע"ש נראה מזה שעי"ז שהיסורין באים לאחדים הם יסורין של אהבה שאין מבטלין אותו מהתורה ומהתפלה והנה איתא במסכת ביצה דף ל"ב ע"ב שלש' חייהם אינן חיי' מהם הוא מי שיסורין מושלין בגופו ויש לדקדק דהו"ל לומר מי שיש לו יסורין ולמה נקט הלשון מושלין בגופו וי"ל דה"פ דאם יסורין רבים באים עליו בפעם אחת שאז מבטלין אותו מן התורה והתפלה זהו בקרא מושלין בגופו משום שמושלין עליו שלא יכול לעשות כרצונו ואז חייו אינן חיים משא"כ כשבאים בקל מעט מעט אזי אין מבטלין אותו מתורה ותפלה ולפ"ז מ"ל דזהו שאמר דוד הע"ה לא אמות כי אחי' דהיינו אני מבקש מאת ה' כשאני אחי' לא אהי' כמת שיהיו יסורין מושלין בגופי כי אז החיים אינו חיים משום ואספר מעשי יה לעסוק בתורה ובתפלה ושמע אלקים תפלתי יסר יסרני יה דהיינו לאחדים בקל ולמות לא נתנני:
ט בתהלים קי"ח אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו זה היום עשה ה' נגילה ובשמחה בו הפסוקים הללו הם משוללי הבנה לכאורה ונ"ל לבארם ע"פ הגמרא דסוכה דף נ"ב דאמרינן דרש ר' יהודה לעתיד לבוא מביא הק"בה להיצ"הר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכלנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכלנו לכבוש את חוט השערה הזה עכ"ל הגמרא וצריך טעם למה באמת יהי' כך ונ"ל לפרש לפי מה דאיתא שם הגמרא דהיצ"הר מתגרה בתלמידי חכמים יותר מכולם דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ועוד איתא שם בגמרא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר צופה רשע לצדיק ואלמלא שהק"בה שעוזר לו אינו יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו וכו' ולפ"ז מ"ל דה"פ לצדיקים נדמה להם כהר גבוה גדול מאוד ממנו ואזי אומרים היאך יכלנו לכבוש הר גבוה כזה אשר התגבר והתגדל מאוד עלינו ולרשעים נדמה להם כחוט השערה דבקל היצ"הר מחטיאו לישע כדאיתא בגמרא כיון שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר ועבירה גוררת עבירה ואזי אומרים איך לא יכילנא לכבוש חוט השערה הזה די"הר בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף כעבותות העגלה חטאה כדאמרינן שם בסוכה לפ"ז יבחרו הפסוקים הנ"ל אבן מאסו וגו' וה"פ אבן זה היצ"הר כדאמרינן שם בגמרא יחזקאל קראו אבן שנאמר והסרותי את לב האבן מאסו הבונים אלו ת"ח וצדיקים שנקראו בונים כדאמרינן בגמרא אל תקרי בניך אלא בוניך היתה לראש פינה פינה נקראת תל כמאמר הגמרא על פסוק ממנו פינה תל שהכל אלין פונים פי' שנדמה להם היצ"ה להר גבוה ואמר אח"כ מאת ה' היתה זאת שהק"בה הי' בעזרם שיכלו לכבוש את הי"הר וע"ז קאמר זה היום עשה ה' אימת יהי' זאת לעתיד ביום הגאולה ואז נגילה ונשמחה בו:
י בתהלים ק"כ ה' הצילה נפשי משפת פקר מלשון רמי' יש לדקדק ל"ל כפל הלשון דהו"ל לומר רק מלשון רמי' דהא לשין רמי' ג"כ הוא שקר ונראה לפרש הכי דהנה כשאדם מדבר עם חבירו א' בפה וא' בלב שאין פיו ולבו שווין נקרא לשון רמי' וזה הדבר מורגל אצל העולם בעו"ה שא' מדבר כמו כן עם חבירו בלב ולב וכל אחד יודע שחבירו מדבר עמו ברמאות ומשיבו ברמאות לשיטתו כי אנשים אחי' הם שהוא אחין ברמאו' ודוד הע"ה הי' חפץ לקיים ודובר אמת בלבבו וזהו שאמר ה' הצילה נפשי מבן אדם שמדבר עמי בשפת שקר ואני לא אוכל לביישו לומר שמדבר שקר וצריך אני להושיבו ולבוא ברמאות לעשות עצמי כאלו לא ידעתי שדובר כזב לנגד עיני וזהו נקרא לשון רמי' ואמר אח"כ מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמי' דהא כל אחד חושב בלבו שחבירו אינו מדבר עמו בתמימות אלא ברמאות וכל א' יכיר את חבירו הדומה לו וא"כ מה יתן לך מה בצע בזה בדברי הרמאות ואין נמשך שום פעולה מזה אלא מה יוסיף לך לשון רמי' שחבירך מוסיף עליך לדבר ג"כ לשון רמי':
דף ב.
תוס' בד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכו' א"י דנשים לא ישחטו וכו' ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחילה כדאמרינן בפרק כל הפסולין וכו'. הנה בי"ד סימן א' ס"א כתב הרמ"א בשם האגור י"א שאין להניח נשים לשחוט וכו' וא"כ לפי שיטת הרמ"א קושית התוס' במקומה עומדת. ונ"ל דמ"ל מסברא דדוקא באין אחרים רואין אותן. אזלא ישחטו נשים לכתחילה. אבל באר"א בודאי מותרין לשחוט לכתחילה משום דאינו אלא חומרא בעלמא. ואזי אתי שפיר. דלא משני משום דבעי למתנא נשים משום דניחא לי' טפי לאוקמא מתני' דכל הפסולין ששחטו בכל גוונא. אפילו באחרים ר"א. דבכה"ג נשים שוחטות לכתחילה. משום הכי משני משום דבעי למתנא טמא במוקדשין דאפילו באר"א לכתחילה לא משום שמא יגע בבשר. דהא רבה בר עולא מוקי לקמן וכולן ששחטו בטמא במוקדשין. אלמא דטמא במוקדשין אפילו באחרים ר"א רק בדיעבד שרי דהא קתני ששחטו דיעבד. אח"כ מצאתי שבספר כרתי ופלתי מתרץ כה"ג. והוא מוסיף על זה וכתב דבשחיטת קדשים בכל עת אחד עומד על גביו. דהא צריך כהן לקבל הדם ע"ש. ובאמת זה אינו מוכרח. די"ל דמילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' דדעת הכהן על קבלת הדם אבל אינו משגיח אם נשחט הרוב או לאו. או אם דחק הסימנין בסכין ועבד דרסה והראי' לזה דלפי דבריו דבקדשים תמיד אחרים ר"א תקשי הא כתבו התוס' לקמן ע"ב ד"ה שמא יגע בבשר וכו'. אי גמי נקט הכא שמא יגע בבשר משום דבעי למימר אם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה פי' דה"א דאינו נאמן באמירת ברי לי. משום דרוב פעמים אינו יכול ליזהר מליגע כמ"ש התוס' בד"ה דליתא קמן וכו' משום הכי איצטריך לאשמועינן הכא דאם אמר ברי לי נאמן לפ"ז קשה אמה דמשני ואב"ע התם עיקר הכא איידי דתנא טמא בחולין תני נמי טמא במוקדשין. ל"ל למימר איידי. הא בלא"ה איצטריך לאשמועינן הכא. דאם אמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה דמהתם לא מוכח מידי. דמ"ל דמה"ט התם כשר בדיעבד משום דהוי אחרים ר"א התם בקדשים אבל באין אר"א כשאומר ברי לי אינו נאמן. משום דרוב פעמים אינו יכול ליזהר מליגע לכן איצטריך לאשמועינן הכא. א"ו דזה אינו מ"ש דמיירי התם דוקא באר"א אלא ס"ל להש"ס הכי מדקתני במתני' סתמא בודאי מיירי התם בכל גוונא אפילו באין אר"א. וא"כ הא דקתני התם שהשחיטה כשרה בטמאים באין אר"א. ע"כ משום דאמר ברי לי לכן הוצרך לתרץ איידי. אך קשה לפי דברי הנ"ל דהרמ"א והאגור מתרצים קושית התוס' מפרק כל הפסולין דהתם מיירי בכל גוונא אפי' בעומד ע"ג. ובעע"ג מותרין לשחוט נשים לכתחילה באינו עע"ג רק בדיעבד שחיטתן כשרה. א"כ קשה על אביי דמוקי מתני' בעע"ג ל"ל לאוקמי כלל בכותי ובעע"ג. דאזי צ"ל בבא דחותך כזית בשר ונותן לו דלא נזכר כלל במתני' והעיקר חסר. טפי ה"ל לאוקמי מתני' בעע"ג ובנשים ובלא תיקון כלל. דהכל שוחטין אפילו נשים. במד"א באחר עע"ג אבל באינו עע"ג לא ישחטו ואם שחטו שחיטתן כשרה. וכמו כן קשיא לרבא דל"ל לאוקמי בכותי וישראל יוצא ונכנס ובתיקון דחותך כזית בשר ה"ל לאוקמי בלא תיקון ובנשים. ולפי המסקנא דלקמן דקאמר רב אשי לא מוקי כאביי מתני' בכותי ובעע"ג משום דקסבר כותיים גירי אריות הם קשי' טפי. דאכתי הוה מצי לאוקמי מתני' בכה"ג בישראל עע"ג ובנשים. אמנם זהו דוקא לשיטת המהרש"א לקמן דף ג' ע"ב ברש"י ד"ה מומחין הן הלכך לא בעי למבדקי' דמקשה המהרש"א על הב"י דלפ"ז הו"ל לאוקמי מתני' הכי הכל מומחין שוחטין לכתחיל' ושחיטתן כשרה בדיעבד אף אם אין יודעין בו שיודע ה"ש. דקושית המהרש"א היא לאוקמי' מתני' בלא שום תיקון אזי קשה ג"כ קושי' הנ"ל דהו"ל לאביי ורבא ורב אשי לאוקמי מתני' בנשים בלא שום תיקון. אבל לפמ"ש הט"ז בי"ד ריש סימן א' ס"ק ג' דמש"ה מוקי הנך אמוראי מתני' בכה"ג דבדיעבד יש לו תיקון דהיינו תיקון דחותך כזית בשר. או תיקון דאמר ברי לי שלא נגעתי ותיקון דבודקין סכינו ותיקון דבודקין אותו אם אינו יודע ה"ש כל חד לפי תירוץ שלו. משום דמשמעות המשנה הכי. דבדיעבד צריך עוד להצטרף איזה דבר לאותו הכשר ע"ש באורך אזי לק"מ קושי' הנ"ל דמש"ה לא רצו הנך אמוראי לאוקמי מתני' בנשים משום דשחיטתן כשרה בנשי' הוא בלי שום תיקון. אך לפמ"ש התבואת שור אזי לפי שיטת הט"ז ג"כ קשה דהנה כ' הדרישה דלא חיישינן בנשים לעילוף כלל רק הטעם מחמת שדעתן קלות ואינן נאמנות על השחיטה ולכן יש להכשיר לעצמה דלא חשידא לאכול נבילות. כ"א אלפני עור לא תתן חשודה. כדאמר גבי כותי דאסור לאחרים. וע"ז כתב התבואת שור דלדבריו יש תקנה לאחרים בחותך כזית בשר ונותן לה אזי הקושי' במ"ע ואת"ל דלא קשי' לאביי ורבא משום דבנשים נמי צריך תיקון וא"כ לא איכפת להו אי מוקי בכותי או בנשים. עכ"פ הקושי' הנ"ל על רב אשי במק"ע. דהו"מ רב אשי לאוקמי בכה"ג בנשים דהכל שוחטין אפילו נשים במד"א ששוחטת לעצמה אבל לאחרים לא תשחוט ואם שחטה חותך כזית בשר ונותן לה. אכלה מותר לאכול משחיטתה וכו'. ואפילו לדעת הפרי מגדים שכתב ריש סימן א' במשבצות זהב וז"ל ואם שחטו נשים דיעבד כתב השמלה חדשה סימן א' ס"ג במקום שאין נשים שוחטות איתרע רוב דידהו ובמקום שנשים שוחטות יש להניחם על מנהגם וכתב ע"ז הפר"מ ואני אומר אם לא בדקו להן סכין כיון דבדיקת סכין טורח רב הוא דמי' לבדיקת חמץ דאי הוי ד"ת לא הוו נאמנות. ולקמן סימן קכ"ז סעיף י"ג היכא דאתחזק איסורא אסור וה"ה שחיטה אתחזק איסורא עכ"ל. וא"כ לפ"ד אין להתיר שחיטתן של נשים בדיעבד אם לא בדקו להן סכין. אזי אפילו אחרים ר"א לא מהני אם שחטה אפילו לעצמה. דדלמא בסכין פגומה שחטה וכדפריך הגמרא על רב אשי. כי אר"א מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחיט. וא"כ לא מצי לאוקמי בנשים. דהכל שוחטין בעע"ג דהא לא מהני אפילו בעע"ג. דדלמא בסכין פגומה שחטה עכ"פ תקשי לפ"ד הפר"מ הנ"ל על אביי. דקאמר הש"ס לקמן דאביי לא אמר כרב אשי משום דלא ס"ל הא דרבא. דמ"ל לאביי ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון שחיטתן פסולה. והא דקתני בברייתא הכל שוחטין אפילו ישראל מומר צ"ל דאביי מוקי הך בריית' במומר לע"א כרב ענן דס"ל מומר לע"א מותר לאכול משחיטתו. אבל במומר לאכול נבילות לתיאבון כיון דדש בי' כהתירא דמי' לי'. כדקאמר הש"ס לקמן ושחיטתו אסורה. אזי לשיטת הפר"מ אכתי תקשי על אביי דהוי לי' לאביי לאוקמי כרב אשי ובנשים דהכל שוחטין אפילו נשים בעע"ג במד"א כשבדקו להן סכין. אבל אם לא בדקו להן סכין לא ישחטו, ואם שחטו בודקין הסכין אחריהן. נמצאת יפה מותר לאכול משחיטתן ואם לאו אסור לאכול משחיטתן. ואזי דאחר עע"ג וגם בדקו להן סכין א"צ התיקון להיות חותך כזית בשר:
וסיפא וכולן ששחטו קאי אחש"ו. ונראה לתרץ קושי' הלז לפמ"ש לקמן לתרץ קושי' תוס' דף ג' ע"ב בד"ה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. דז"ל התוס' שוחטין אף לכתחילה אבל אין לפרש דבדיעבד הוא דהוי שחיטתן כשרה אע"פ שאין אר"א. ולא מצי לאוקמי מתני' הכי משום דקשי' לי' וכולן. דהא לאביי ורבא ורב אשי לא מתוקם נמי וכולן אלא אחש"ו עכ"ל. ונ"ל לתרץ קושית התוס' דלעולם מצ"ל דדוקא בדיעבד שחיטתן כשרה ולק"מ. דהא יש להקשות מה פריך הגמרא על אביי ורבא ורב אשי מ"ט לא אמרי כרבינא הלא ניחא להם טפי לאוקמי באוקימתייהו למר בכותי ולמר במומר מה דאיתא בהדי' בברייתא דלקמן ת"ר שחיטת כותי מותרת וגם מייתי הגמרא לקמן הברייתא הכל שוחטין אפילו כותי אפילו ערל אפילו ישראל מומר. ורב אשי לא מוקי כאביי בכותי כהך ברייתא משום דס"ל בכותי כאידך תנא דפליג אברייתא דס"ל כותיים גירי אריות הן. ואביי לא מוקי לי' במומר כהך ברייתא משום דס"ל דאין הפי' בברייתא מומר אוכל נבילות לתיאבון דמומר אוכל נבילות לתיאבון שחיטתו פסולה כיון דדש בי' כנ"ל אלא ה"פ מומר לע"א כנ"ל דדרך הברייתא לפרש המתני' מש"ה מפרשו מתני' כהברייתא משא"כ אי הוי מוקי כרבינא דבודקין אותו זה לא מצינו בשום ברייתא ואדרבה מצינו להיפוך בברייתא דלקמן מצא תרנגולת שחוטה דס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דרבינא ס"ל דפליגי תנאי בזה כמ"ש התוס' ד"ה אם שחטו אבל אינהו ס"ל דאיכא למדחי כדדחי הגמרא לקמן דלא פליגי תנאי כלל. וכ"ע ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. מש"ה לא מוקי כרבינא. ונ"ל לומר דקושית הגמרא על אביי ורבא ור"א אינו כפשוטו דנוקמא כרבינא דע"ז בודאי מ"ל דניחא להו טפי לאוקמי כאוקימתייהו כדקתני בברייתא בהדי' וכנ"ל אלא עיקר קושי' הגמרא כמ"ש בחידושי הרשב"א בד"ה כולהו כרבינא וכו' וז"ל אע"ג דקשי' להו וכולן ששחטו משום דל"ק אלא לישנא בעלמא ולרבינא קשי' דינא עכ"ל והשתא מ"ל דהגמרא מקשה דנוקמא כרבינא כדי להרויח בזה הקושי' דוכולן ששחטו. ואעפ"כ מתרץ הגמרא דניחא להו טפי תירוצם כמ"ש הרשב"א הנ"ל דאזי ל"ק אלא לישנא בעלמא משא"כ לרבינא קשי' דינא דהך דינא דרבינא הוא נגד הברייתא דמצא תרנגולת וכו' לפ"ז מתורץ קושי' התוס' דלעולם לא אמרינן רוב מציין אצל שחיטה מומחין הן אלא בדיעבד ולא מצי לאוקמי מתניתן הכי משום דקשי' להו וכולן דהשתא אין לומר הא לדבריהם נמי קשי' וכולן. א"ו דקאי על חש"ו. ז"א דמ"ל דמש"ה לא רצו לאוקמי בכה"ג משום דאכתי יהי' קשה הקושי' על וכולן. ואזי לא הוו מרויחין כלום בהך אוקימתא אזי ניחא להו טפי לאוקמי כאוקימתייהו מה דתני בהדי' בברייתא דלקמן. ולא כאוקימתא דרבינא שהוא דוחק דהוא נגד הברייתא דמצא תרנגולת שחוטה ולפי דברי הנ"ל יש לקיים דברי הפר"מ להחמיר. דנשים אינן רשאין לשחוט אפילו באחר עע"ג דהשתא מתורצת קושי' הנ"ל על הפר"מ דאיך קאמר הגמ' דאביי לא אמר כר"א משום דלא ס"ל הא דרבא אלא דשחיטתו פסולה. הא אכתי קשה דהו"ל לאביי לאוקמא כרב אשי בכה"ג בנשים דהכל שוחטין אפילו נשים כשבודקו להן סכין כנ"ל. ז"א דאזי לא הוי אביי מרויח בזה כלום דאכתי יהי' קשה וכולן ששחטו אהייא דלא מ"ל דקאי על נשים בשלא בדקו להן סכין דא"כ תקשי כקושית הגמרא אי דאיתא לסכין לבדקי' השתא ואי דליתא לסכין כי אריא מאי הוי. דלמא בסכין עגומה שחטה וע"כ יהי' מוכרח לומר דקאי וכולן אחש"ו ואזי ניחא לי' לאביי טפי לאוקמא כתירוצו בכותי דזהו מה דתנא בהדי' בברייתות לקמן הכל שוחטין אפילו כותי וכו' וגם ת"ר שחיטת כותי מותרת שלא תאמר רבי לא שנאה ר' חיי' מנ"ל מלאוקמא בנשים מה דלא מצינו בשום ברייתא. ואין להקשות לפי דברי הפר"מ הנ"ל דנשים אפילו בעע"ג בדיעבד שחיטתן פסולה כשלא בדקו להן סכין משום דאינן נאמנות על בדיקת סכין. א"כ הא דקתני במתני' דכל הפסולין שהשחיטה כשרה בנשים הו"ל למיתנא בהדי' ובלבד שבדקו להן סכין וכדקתני בטמאים ובלבד שלא יגע בבשר. ז"א לפי מה דאיתא בפסחים דף ל"ו ע"א לישה נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא ופירש"י ז"ל שם וכיון דבעזרה איתא חזו לה כהנים ומלמדין אותה להיזהר שלא תחמיץ וכמו כן מ"ל הכא אע"ג דבחולין אין נשים שוחטות אפילו באריא דאינן נאמנות משום דבדיקת סכין טורח רב הוא. מ"מ בקדשים מותרין לשחוט משום דהבהמה בעזרה א"כ חזו לה כהנים ומשגיחין על בדיקת סכין היטב. או הכהנים עצמן בודקין הסכין ואז אינו צריך למיתנא ובלבד שבדקו להן סכין דודאי כהנים זריזין הן ומשגיחין על בדיקת סכין. ותו דכמה ממונים היו בלשכות בית החליפות לצורך בדיקת סכין וכמ"ש הפני יהושע בתוס' ד"ה הכל שוחטין אבל בטמאים צ"ל ובלבד וכו' משום דרוב פעמים אינו יכול ליזהר מליגע כמ"ש התוס' אבל לעולם בחולין שפיר מצ"ל להחמיר כהפר"מ דאפילו באר"א שחיטתן פסולה אם לא בדקו להן סכין ובזה נדחין ג"כ דברי הכר"ופ שכתב דמה"ט לא מוקי בנשים משום דאזי ואם שחטו מיותר דאי לאשמועינן דבדיעבד מותר כבר קתני בזבחים שהשחיטה כשרה בנשים דלפ"ד אין ראי' כלל מקדשים ודוק:
תוס' בד"ה שמא יקלקלו בגמרא דייק וכו' וקשה לפי' דהא מסיפא שמעינן לה וכולן ששחטו ואחרים ר"א וכו' עכ"ל ולפענ"ד יש לתרץ קושי' התוס' על רש"י דהנה כתב הש"ך בסימן א' ס"ק כ"ה וז"ל דע דמדברי ב"י משמע דקטן היודע לאמן את ידיו או מומחה מותר לכתחילה לשחוט כשאחרים עע"ג והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג וכו' אבל המהרש"ל בפ"ק דחולין סימן ה' והדרישה האריכו לפסוק דאפילו יודע לאמן ידיו או מומחה ואחרים עע"ג אינו מות' אלא דיעב' אבל ביודע לאמן ידיו וגם הוא מומח' מסיק המהרש"ל ביש"ש דמותר ליתן לו לכתחילה לשחוט באר"א. ובאינו מומחה ואינו יודע לאמן ידיו ס"ל להמהרש"ל ודרישה והב"ח. דאפילו באר"א פסול בדיעבד ומטעם דהוי כמעשה קוף בעלמא והנה מ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דליכא חילוק כלל דאפילו במומחה ויודע לאמן ידיו אסור לכתחילה כמו בחדא לטיבותא דהיינו מומח' לחוד או יודע לאמן ידיו לחוד וגם ס"ל דחש"ו שווין להדדי בכל גוונא. דהפר"מ כתב בסימן א' אות כ"ה בשם השמלה חדשה ותבואת שור וז"ל כתב השמ"ח סכ"ח ובתב"ש אות מ"ח דוקא קטן פסול באין אומן דלית לי' כח גברא ולא הוי בכלל וזבחת הא חרש ושוטה אף הסמ"ג מתיר באין אומן דיש להם כח גברא ע"ש ומכ"ש דמ"ל דלא גרעו חרש ושוטה מקטן. ושווין הן דשחיטתן כשירה בדיעבד באר"א. אם יודעין לאמן ידיהן או מומחין. ואע"פ שאחרים ר"א אעפ"כ אסורין לכתחילה אפילו בתרתי לטיבותא דהיינו יודע לאמן ידיו ומומחה. לפ"ז מתורץ קושית התוס' על רש"י. דמ"ל דאיצטריך לאשמועינן רישא וסיפא באר"א. דברישא אשמועינן דאפילו בב' מעלות דהיינו ביודע לאמן ידיו ומומחה. אעפ"כ לכתחילה לא. ובסיפא אשמועינן רבותא לענין דיעבד דאפילו בחד מעלה דהיינו במומחה ואינו יודע לאמן ידיו או אינו מומחה ויודע לאמן ידיו מותר בדיעבד באר"א. וא"כ איצטריך רישא דאי תני סיפא לחוד הוי מוקמינן סיפא במסתבר דהיינו ביודע לאמן ידין ומומחה דאזי מותר דיעבד באר"א. אבל בחדא מעלה דהיינו באינו יודע לאמן ידיו והוא מומחה או יודע לאמן ידיו ואינו מומחה. ה"א דאפילו באר"א בדיעבד פסול מש"ה איצטריך רישא דשמא יקלקלו לאורוי בשתי מעלות דאף עפ"כ אין מוסרין להן חולין לכתחילה אזי מוכח מיתורא דסיפא מיירי בחדא לטיבותא' דאפילו אינו יודע לאמן ידיו רק הוא מומחה או איפכא מותר בדיעבד באר"א. אח"כ מצאתי בספר יש"ש סימן ג' שמפרש ג"כ הכי דברי רש"י בקצרה. וז"ל שבא להשמיענו לנו שאין מוסרין להן לשחוט לכתחילה באר"א אפילו ביודעים לאמן ידיהם ולא כמ"ש הרא"ש דקטן מומחה ויודע לאמן ידיו דמותר לשחוט לכתחילה עכ"ל ולפי דברי הנ"ל מצינן לתרץ מה שיש לדקדק על אביי ורבא ורב אשי שהקשה הש"ס עליהם הקושי' של ששחטו אהייא למה לא אכפת להו בקושית הש"ס הנ"ל והאיך מצאו אנשי חיל ידיהם לתרץ קושי' זו. וי"ל הכי דמ"ל דהמקשה לא ידע אכתי לדייק היוד דשמא יקלקלו דהא כתבו התוס' לדעה הי"מ דרבא לא דייק שמא יקלקלו וכמו כן מ"ל דהמקשה לא דייק הכי ואזי מיירי הרישא בשאין אר"א ונראה לי' להמקשה מסברא כדעת הרש"ל והדרישה והב"ח דבתרתי לריעותא שחיטתן פסולה אפילו אר"א משום דהוי כמעשה קוף בעלמא ולפ"ז מיירי רישא וסיפא. בחד גוונא בדאיכא מעלה. דברישא באין אר"א שחיטתן פסולה בין בחדא מעלה בין בב' מעלות ובסיפא אשמועינן דאם אר"א בין בחדא מעלה ובין בב' מעלות שחיטתן כשירה בדיעבד. ואזי דרישא וסיפא מיירי בחד גוונא פריך המקשה שפיר ואם שחטן מבעי' לי'. אבל לפי המסקנא דדייק רבא שמא יקלקלו וכמו כן מ"ל דאביי ורב אשי כמי דייקו הכי וא"כ קשה קושי' התוס' הא מסיפא שמעינן לה. וחזי מ"ל דנ"ל לאביי ורבא ורב אשי כדעת הב"י. דאפילו בתרתי לריעותא שאין להם מעלה כלל אפ"ה שחיטתן כשרה בדיעבד אם אר"א וסבירא להו נמי דאפילו בתרתי לטיבותא אין מוסרין להם חולין לכתחילה אפילו אר"א וכמ"ש לעיל לדעת רש"י ז"ל ואזי לק"מ קושי' התוס' דרישא אשמועינן אפילו בתרתי לטיבותא אין מוסרין להם חולין לכתחילה לשחוט אע"פ שאחרים ר"א. ובסיפא אשמועינן דאפילו בתרתי לריעותא שחיטתן כשרה בדיעבד באר"א ואזי לא קשה קושית הגמרא אליבייהו דאג הוי תני ואם שחטו ה"א דרישא וסיפא מיירי בהך גוונא שיש להן מעלה דברישא אשמועינן דאפילו בב' מעלות אין מוסרין להן חולין לכתחילה באר"א ובסיפא אשמועינן דבחדא מעלה שחיטתן כשרה בדיעבד באר"א אבל בתרתי לריעותא שאין להן מעלה כלל. ה"א דשחיטתן פסולה לדעת רש"ל והב"ח הנ"ל מש"ה איצטריך למיתני הלשון וכולן לאורוי דבכל גוונא חש"ו אפילו בשאין להן מעלה כלל ששחטו שחיטתן כשרה. ודוק:
באופן אחר יש לתרץ דלרש"י לא קשה כלל קושי' התוס' ויתורץ בזה שינוי הלשון ברש"י דלקמן דף י"ב מפרש רש"י בדברי רבא דקאמר ש"מ אין מוסרין להן חולין לכתחילה לשחוט אפילו אחרים עע"ג ובעמוד ב' באוקימתת דרבה בר עולא בד"ה דיעבד נמי לא שמא ישהו כתב רש"י ז"ל וז"ל ולקמן דף י"ב מפרש אמאי נקיט שמא יקלקלו לשון עתיד לאשמועינן שאין מוסרין להן חולין לכתחילה ואפילו באר"א. ושינה לשונו ולא כתב ואפילו אחרים עע"ג ונראה לתרץ ע"פ מ"ש התוס' לקמן בדף י"ב הנ"ל ד"ה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה תימא דמשמע הכא וכו' וי"ל בגדול עע"ג היינו שמלמדין אותן לעשות לשמה אע"ג בריש פרקין דף ג' קרי לאר"א גדול עע"ג עכ"ל ועיין מ"ש המהרש"ל ומהר"ם לפ"ז מצינן לתרץ הכי דנראה לי' לרש"י ז"ל דיש לפרש אר"א בתרי גוונא לפעמים בעע"ג וכמ"ש התוס' ולפעמים באר"א בעלמא וקשי' לי' לרש"י ז"ל ל"ל לרבא לאוקמא לקמן מתני' בדוחק דאתי' כיחידאה דוקא כר' נתן הא מצי אתי' נמי כרבנן. והא דקתני במתני' וכולן ששחטו ואר"א הפי' הוא שעע"ג דאזי הם בני כוונה וכמו דקרי בריש פרקין לאחרים ב"א עע"ג ומש"ה שחיטתן כשרה אך נ"ל לרש"י ז"ל דרבא לשיטתו אזיל. דמפרש רישא שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו ש"מ אין מוסרין להן חולין לכתחילה לשחוט אפילו באר"א וא"כ קשה ל"ל הך. הא מסיפא שמעינן לה כקושית התוס' ונראה לי' לרש"י ז"ל לתרץ קושית התוס' הכי דברישא אשמועינן רבותא בלכתחילה ובסיפא אשמועינן רבותא בדיעבד. ברישא אשמועינן אפילו הנך אר"א עע"ג דאזי הם בני כוונה אפ"ה אין מוסרין להם חולין לכתחילה לשחוט שמא יקלקלו ובסיפא אשמועינן רבותא לענין דיעבד דאפילו באר"א בעלמא ואין עע"ג אפיה בדיעבד שחיטתן כשרה משום דלא בעינן כוונה לשחיטה. ואזי לק"מ ארבא דשפיר דיוק רבא מכח יתורא דהני תרתי בבי דמתני' דהסיפא וכולן שחטו מיירי באר"א בעלמא ואין עע"ג דאזי לאו בני כוונה נינהו ואפ"ה שחיטתן כשרה וא"כ ע"כ אתי' כר' נתן דס"ל דלא בעינן כוונה לשחיטה ואזי ג"כ לק"מ קושי' התוס' על רש"י ז"ל. אחר זה ראיתי בספר תבואת שור בריש ספרו שמתרץ כה"ג קושי' תוס' על רש"י ז"ל ובלי הוכחה הנ"ל וז"ל בתוס' ד"ה שמא וקשה לפי' ויש ליישב עם מה שכתבו התוס' בעצמן דף י"ב ד"ה מאן תנא דאחרים ר"א היינו ראי' בעלמא ועע"ג היינו שמזהיר אותן וכו' ואי מסיפ' ה"א דהא דפסלינן היינו דומי' דדיעבד שאחרים ראו אבל אם האחרים רוצים לעמוד עליהם ולהזהיר אותם וללמדם האיך יעשו כשר לכתחילה קמ"ל משנה יתירה שמא יקלקלו דמועדין הן לקלקל ולא יועיל האזהרה והיינו דשינה רש"י מלשון המשנה דף י"ב ונקיט בלשון אחרים עע"ג עכ"ל והנה לדבריו תיקשי על רש"י ז"ל קושי' הנ"ל. דמי הכריחו לדחוק ולפרש דברי רבא הכי דאתי לאשמועינן דאין מוסרין להן חולין לכתחילה בעע"ג דאזי עיקר דינא. דאתא רבא לאשמועינן חסר מן הספר הרי אמורא צריך לפרש דבריו והל"ל בהדי' אין מוסרין להם חולין לכתחילה אפילו באעע"ג. וטפי הו"ל לרש"י ז"ל לפרש כפשוטו דאין מוסרין להן חולין כלל. דשמא יטעו העולם להכשיר שחיטתן כפי' ר"ת דדברי רבא סתמא סובלין עפי הך פירוש דאין מוסרין להן חולין כלל וכמ"ש היש"ש. תו קשי' על דבריו דאכתי הך קושי' הנ"ל על רש"י ז"ל במ"ע. דלמה שינה רש"י ז"ל לשונו בדף ב' ע"ב בד"ה דיעבד נמי לא שמח ישהו לפרש מאי דקאמר רבא ש"מ אין מוסרין להם חולין לכתחילה באר"א ולא כתב באחרים עע"ג דהא ע"כ הפירוש הכי בדברי רבא עע"ג וא"כ הו"ל לרש"י ז"ל גמי לפרש כן בדף ב' ע"ב כדלקמן דף י"ב אבל לפי דברינו הנ"ל אתי שפיר דרש"י ז"ל הוכיח דע"כ הפי' דאין מוסרין להן חולין לכתחילה לשחוט באר"א דהיינו בעע"ג ודלא כפי' ר"ת דמיירי רישא באין אר"א והפי' אין מוסרין להן חולין לכתחילה לשחוט היינו אפילו כדי להשליך לכלבים. דאי כפי'ר"ת דמיירי רישא באין אר"א הקושי' הנ"ל על רבא דהוי לי' לאוקמא מתני' כרבנן במ"ע ומש"ה כתב רש"י ז"ל לקמן דף י"ב אמימרא דרבא דלרבא לשיטתו אין מוסרין להן חולין לכתחילה ואפילו אחרים עע"ג דהא דבאחרים ר"א כשירין דוקא בדיעבד דמוכח מסיפא וברישא. אתי לאשמועינן הדין דלכתחילה לא דאזי מוכח דע"כ אתי לאשמועינן דאפילו בעע"ג לכתחילה לא כנ"ל. אבל בדף ב' ע"ב ד"ה בדיעבד נמי לא כתב רש"י ז"ל שאין מוסרין להן חולין לכתחילה אפילו באר"א סתמא. ולא נקט דוקא בעע"ג משום דדוקא לאביי ורבא ורב אשי דלא קאי סיפא וכולן ששחטו אלא בחש"ו אזי מוכרחין אנו לומר מכח קושי' התוס' הא מסיפא שמעינן לה דרישא אתי לאשמועינן דבעע"ג אין מוסרין להן חולין לכתחילה לשחוט אבל בדף ב' הנ"ל בד"ה דיעבד נמי לא דמפרש רש"י זאת לפי תירוץ רבה ב"ע דאז לא מוכח מסיפא כלום הך דבחש"ו דוקא בדיעבד שחיטתן כשרה באר"א ולא לכתחילה דהא מ"ל לרבה בר עולא דדיעבד נקיט משום טמא במוקדשין כמו שכתבו התוס' ד"ה שמא יקלקלו הנ"ל אזי אין אנו מוכרחין לומר דאשמועינן ברישא דאין מוסרין לבן חולין לכתחילה לשחוט דוקא בעע"ג דהא איצטריך לאשמועינן דאפילו באר"א לכתחילה לא דהא מסיפא לא מוכח מידי כנ"ל מש"ה מפרש רש"י כפשוטו דאתי לאשמועינן ברישא אין מוסרין להן לכתחיל' לשחוט אפילו אר"א וכלשון המתני' ודוק.
בא"ד וניחא השתא דבאין אר"א עסקינן ברישא לכאור' הוא שפת יתר דהא לר"ת אשמועינן ענין אחר וכבר מתורץ שפיר קושי' התוס' ולפענ"ד אפשר לפרש מ"ש התו' וניחא השתא וכו' הכי. דנ"ל לתוס' מה שמפרש רש"י ז"ל דברי רבא אין מוסרין להן חולין לכתחילה אפילו אריא הוא דוחק וכמ"ש היש"ש הנ"ל שדברי ר"ת ישרים דהוי לי' לרבא למימר זאת בהדי' דהפי' במתני' אפילו אר"א דאמורא צריך לפרש דבריו וכנ"ל. וזה הוא כוונת התוס' וניחא השתא דבאין אר"א עסקינן ברישא ואזי אין צריך רבא לפרש כלום. דס"ל לר"ת דפשיטא דבאר"א ודאי מותר למסור להן להשליך לכלבים וכמ"ש הש"ך בסימן א' ס"ק כ"ז וז"ל אבל בעע"ג י"ל דכ"ע מודו להט"ו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה עכ"ל וזה הוא לשיטת רש"ל ודרישה והב"ח הנ"ל אבל לשיטת הב"י אפילו באינו יודע לאמן ידיו ואינו מומחה מותר למסור להן להשליך לכלבים דהא להב"י בכה"ג שחיטתו כשרה בדיעבד וק"ל:
תוס' בד"ה התם כדקתני טעמא וכו' ומה שפי' נמי במסקנא גבי דאי דיעבד תרתי דיעבד ל"ל אין בראה וכו' דהו"מ למתני הכל ממירין והממיר סופג את הארבעים ועוד דבריש תמורה פריך הכל ממירין לכתחילה ולא שהאדם רשאי דיעבד ומשני התם ר"י וכו' והו"ל לשנויי דתני לי' משום וסופג מ' עכ"ל. ונ"ל לתרץ ב' קושיות אלו על רש"י ז"ל דמצינן לפרש הכי מ"ש רש"י דמש"ה קתני ולא שהאדם רשאי להמיר. משום דבעי לאסוקי וסופג את המ' לאשמועינן דלוקין על לאו שאין בו מעשה דאין הפירוש כמו איידי דמשום דבעי לאסוקי וסופג את המ' תני גמי לא שהאדם רשאי להמיר איידי דא"כ הו"ל לרש"י ז"ל למימר בהדי' איידי דתני וסופג את המ' תני גמי לא שהאדם רשאי להמיר אלא מ"ל דהכי פירושו. דקשי' לי' לרש"י ז"ל על פי' ר"ת קושית התוס' וקשה לפירושו דקאמר יהי' לרבות שוגג כמזיד מש"ה אינו נראה לי' פי' ר"ת אלא מפרש הכי משום דבלא"ה בעי לאסוקי לאשמועינן הדין דסופג את המ' דלוקין על לאו שאין בו מעשה. ואזי מיירי הסיפא במזיד מש"ה איצטריך למתני משנה יתירה לא שהאדם רשאי להמיר וכו' ולק"מ הך קושי' של התוס' על רש"י ז"ל דהו"ל למתני הכל ממירין והממיר סופג את המ'. דאי הוי תני הכי ה"א דרישא איירי בגוונא דסיפא במזיד. וה"פ הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים דהיינו בדיעבד מתפיס התמורה אצלם במזיד וסופג מ' עליו אבל בשוגג לא מתפיס התמורה כלל. מש"ה תני משנה יתירה לא שהאדם רשאי להמיר דאזי קשה תרתי דיעבד ל"ל. א"ו דרישא אתי לאשמועינן דהכל מתפיסין בתמורה אפילו בשוגג. והסיפא לא שהאדם רשאי להמיר וכו' מיירי במזיד ואי לא הוי תני משנה יתירה דסיפא. ה"א דרישא ודאי איירי במזיד דהא קתני עלה והממיר סופג את מ' מש"ה אצטריך למתני הכל ממירין לאורויי שוגג דס"ל לרש"י ז"ל להיפוך מדברי ר"ת ז"ל דלר"ת הכל אתי לאורויי אפילו מזיד ולרש"י ז"ל עיקר הכל לאורוי שוגג דל"ל לרש"י ז"ל הך סברא דארבעים בנתפי' ונשר דזה שייך דוקא התם בתודה שנתערבה בתמורתה וכו' נמי המהר"ם ז"ל ולפ"ז מתורץ ממיל' קושי' ב' של התוס' דהוי לי' לשנויי התם דתני לי' משום וסופג את המ'. דלפי דברינו הנ"ל אינו פירושו דמשום וסופג את המ' תני נמי לא שהאדם רשאי. איידי. אלא משום דאצטריך למתני וסופג את מ' בסיפא איכא למטעי דרישא נמי איירי דומי' דסיפא במזיד מש"ה אצטריך למתני תרתי דיעבד לאורויי שוגג. וזהו שמתרץ ר"י באמת. הכי קתני הכל מתפיסין בתמור' אפילו שוגג דל"ת דאיירי דוק' במזיד דומי' דסיפא ודוק:
רש"י בד"ה אפי' ר"י לא קאמר וכו' דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה. א"נ כיון דאפרשה תו לא הדר בי' הקשה לי אחד מן המשכילים לפי מה דאיתא בגמ' דר"ה דף ו' ע"א דילפינן מקרא דמוצא שפתיך תשמור וכו' ג"כ נדבה דדרשינן התם נדבה כמשמעו כדמוקי התם בגמ' דאפילו הך נדבה דאפריש ולא אקריב עובר עלי' בבל תאחר א"כ קשה על מ"ש רש"י ז"ל דאינו חייב באחרוותה. א"נ כיון דאפרשה תו לא הדר בי' מה הועיל בזה דמה בכך:
הא לענין דעובר עלי' בב"ת שוה נדבה לנדר. וא"כ אכתי איכא למיחש לתקל' דבל תאחר וא"כ בודאי יותר טוב שאינו בודב כל עיקר דשמא יעבור עלי' בבל תאחר. והנה לכאורה מצינו לתרץ הני דנראה לי' לרש"י ז"ל מדפליג הש"ס לר"י בין נדר לנדבה ע"כ צריך לומר דר"י ור"מ בהא פליגי דר"י ס"ל בהך נדבה דקאמר הרי זו דאפריש ולא אקריב לא שייך כלל בל תאחר משו' דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא. כדס"ד שם בר"ה דף הנ"ל דקאמר וצריכא וכו' וקרא דמוצא שפתיך תשמור דכתיב בי' נדבה בהדי' מוקי ר"י בהך נדבה כתירוץ רבא שם כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאינו חייב באחריותה דהוי כנדר לפי שאמר הרי עלי עולה. כמ"ש התוס' שם בד"ה חד דאמר ולא אפריש וכו' ואינך קראי מיירי בנדר דאמר ולא אפריש. והגזרה שוה דברייתא דף ה' ע"ב דנאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו דמיותר ואזי ע"כ לאורוי דאפילו אהך נדבה דאמר הרי זו דאפריש ולא אקריב נמי עובר בב"ת מצ"ל דהך ברייתא לא אתי כר' יהודה דר"י לא קבל כלל הך ג"ש מרבו אבל ר"מ ס"ל דאפילו בהך נדבה דאפריש ולא אקריב נמי עובר בב"ת כהמסקנא בגמרא שם דף הנ"ל מש"ה ס"ל לר"מ דבנדבה גמי אסור. דמצי אתיא לידי תקלה דב"ת אך אכתי תקשי עמ"ש רש"י ז"ל דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה דהך טעמא שייך גמי אהך נדבה דתירוץ רבא. דאמר הרי עלי ע"מ שאינו חייב באחריותה והא זה אינו דהא אך נדבה מוכח מקרא דמוצא שפתיך תשמור וגו' דכתיב גבי נדבה לאורוי על נדבה כה"ג דאומר הרי עלי ע"מ וכו' דעובר עלי' בב"ת ואזי אינו מועיל מה דאינו חייב באחריותה. דהא אעפ"כ הך נדבה אסורה אפילו לר"י מקרא מה"ט דמצי אתי' לידי תקלה לעבור על ב"ת וא"כ טפי הו"ל לרש"י לפרש. דמה"ט ר"י קאמר נדבה דאמר הרי זו דטוב מזה ומזה נודב ומשלם דלא מצי אתי' לידי תקלה דב"ת לפי שאינו עובר עלי' בב"ת משום דכל היכא דאית' בי' גזא דרחמנא איתא דזה לא שייך בנדבה של תירוץ רבא דאמר הרי עלי ע"מ וכו'. ונראה לפרש דברי רש"י ז"ל באופן אחד. דהא סוגי' דגמרא דכאן כלישנא בתרא דנדרים דף י' כמ"ש רש"י ז"ל ותוס' ואזי מפרש רש"י שפיר לפי המסקנא דהתם ללישנא בתרא דאזי לא שייך כלל לר"י תקלה בב"ת דהתם דף יוד פריך הגמרא ללישנא בתרא לר"י מ"ש נודר דלא. דלמא אתי בה לידי תקלה. נדבה כמי דלמא אתי בה לידי תקלה. ומשני הגמרא ר"י לטעמי' דאמר אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עלי' ושוחטה. ואזי ר"י ור"מ בהך נדבה דמביא כבשתו לעזרה וכו' פליגי דר"י ס"ל דלא שייך בנדבה כה"ג הקלה כלל. מש"ה טוב מזה ומזה נודב ומשלם אבל ד"מ ס"ל דאפי' בנדבה כה"ג שייך תקלה וכמ"ש התוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי לא וז"ל וי"ל דקסבר כיון דחייש קרא לתקלה בנדר ה"ה בנדבה וכו' דאפילו מביא לעזרה ומקדישה יכול להנות ולמעול בה ולבא לידי תקלה עכ"ל ולפ"ז קאי הכא הש"ס נמי להמסקנא דגמרא דר"ה הנ"ל דבין באמר ולא אפריש ובין אפריש ולא אקריב עובר בב"ת לכ"ע אפילו לר"י רק בהך נדבה דמביא כבשתו לעזרה וכו' ס"ל לר"י דלא שייך תקלה דב"ת והוצרך רש"י לפרש דלא תימא אפילו בהך נדבה דמביא כבשתו לעזרה אכתי איכא תקלה. דאם מתה אן נגנבה לא יביא אחרת מש"ה כתב רש"י ז"ל דזה ליכא למיחש דהא אינו חייב באחריותה ואח"כ כתב א"נ כיון דאפרשה ר"ל כיון דכבר הביאו לעזרה תו לא הדר בי' ולפ"ד הנ"ל מצינו לתרץ מה ששמעתי מקשים על מ"ש רש"י שם בנדרים דף ט' ע"ב ללישנא קמא על מה דפריך הגמרא לר"מ מ"ש נודר דלא וכו' נדבה גמי לא דלמא אתי בה לידי תקלה שפירש רש"י שם בד"ה נדבה נמי וז"ל כי אמר הרי זו קרבן אתי בה לידי תקלה לידי גיזה ועבודה אבל בב"ת לא. דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא דקשיא ע"ז. איך כתב רש"י ז"ל אנדבה. אבל בב"ת לא וכו' נגד הגמרא דהא איתא בהדי' בר"ה דף י' הנ"ל בברייתא דיליף הך תנא דברייתא מקרא דבנדבה עובר בב"ת אבל לפ"ד הנ"ל א"ש דמ"ל דקשי' לי' לרש"י ז"ל לשון התרצן קמא דמשני כי קאמר ר"מ בנדר בנדבה לא קאמר דמשמע דר"מ מחלק רק בין נדר לנדבה אבל בנדבה עצמה לא מחלק כלל והא למאי דמסיק הגמרא כהלל הזקן וכו' בנדבה גופא יש חלוק בין נדבה כה"ל ובין שאר נדבה א"ו דמעיקרא ס"ד דהתרצן למימר דר"מ מחלק בין נדר לנדבה, ואפילו בנדבה שאינה כהלל דאפריש ולא אקריב נמי לא שייך תקלה דב"ת משום דכל היכא דאיתא בי' גזי דרחמנא איתא רק בהך נדבה כתירוץ רבא בר"ה הנ"ל כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה שייך תקלה דב"ת דהוא בנדר והא דאיתא התם בר"ה בברייתא דיליף התנא מקרא דעובר אנדבה בב"ת מיירי בנדבה כה"ג כתירוץ רבא הנ"ל והנך קראי ובאת שמה והבאתם שמה וכו' מיירי בנדר דאמר ולא אפריש. וזהו אם מוקמינן מתני' כר"מ ע"כ מוכרחין אנו לומר כן. דר"מ מחלק בין הך נדר דאמר ולא אפריש ובין נדבה דאפריש ולא אקריב אבל לר"י דלא חייש כלל לתקלה דב"ת אפילו בנדר מ"ל דלענין ב"ת ס"ל ליכא חילוק כלל בין נדר לנדב דבתרווייהו עובר בב"ת רק לא חייש לתקלה כלל והו"מ המקשה לאקשוי מהך ברייתא דר"ה דף הנ"ל דיליף התנא בב"ש נדבה דהך ג"ש מיותר. וע"כ אתי לאורוי דאפילו אהך נדבה דהרי זו דאפריש ולא אקריב עובר בב"ת. וא"כ הך נדבה הרי זו נמי אסורה אך מ"ל דנ"ל לרש"י ז"ל דניחא לי למקשה להקשות בקצרה מני' ובי' אז מ"ל דדלמא לא אתי' הך ברייתא כר"מ. דר"מ לא קבל הך ג"ש לזה מפרש רש"י שפיר דברי המקשה מ"ש נודר דלא וגו' דהפירוש דנדבה אתי בה לידי תקלה לידי גיזה ועבודה אבל בב"ת לא וכו' דהא הך תרצן דמחלק בין נדר לנדבה לר"מ ע"כ ס"ל כן אח"כ מסיק דאיירי בנדבה כה"ג בהלל הזקן וכו' ולא אמר אלא משום דלא הוזכר אמורא לעיל בדרך הש"ס בכמה מקומות ואזי מחלק ר"מ בנדבה גופא בין נדבה כה"ג כהלל. ובין שאר נדבה דאפריש ולא אקריב ואזי אתי שפיר סוגיא דגמר' דהתם בר"ה דף ו' דבתרווייהו בין דאמר ולא אפריש ובין דאפריש ולא אקריב עובר בב"ת להמסקנא דמשני כהלל לר"מ וכמו שכתבתי לעיל לפרש דברי רש"י ז"ל אליבא דר"י ללישנא בתרא דנדרים כמו כן הוא לל"ק דנדרים לר"מ ואזי לק"מ ודוק:
תוס' ד"ה וכתיב טוב אשר לא תדור מעיקרא מייתי מדברי תורה והדר מדברי קבלה ועיין במהר"ם שמפרש מה דקשי' להו להתוס' ולפע"ד אפשר ליישב קו' התוס' הכי דמש"ה מביא הך קרא דטוב אשר לא תדור אחר הפסוק כי תחדל לנדור דהוי כמו ואומר כדרך הש"ס כדי לחזק קושיתו דעל קרא דוכי תחדל איכ' למדחי להכי מביא אח"ז קרא דטוב אשר לא תדור דמזה מוכח דאסור לידור בכל גוונא. דהכה הרשב"א ז"ל הביא בשם יש מפרשים והטעם שאסור לודור" משום שהרגיל בקרבנות סומך על קרבנותיו ואינו נזהר מן השגגות אבל מי שאינו רגיל בקרבנות נזהר ויירא ומדקדק על עצמו עכ"ל ולפ"ז מ"ל דמדויק שפיר לישנא דקרא וכי תחדל לגדור לא יהי' בך חטא. שהחטא הוא שוגג. ואזי מ"ל דבפסוק ובי תחדל לנדור וגו' לא סגי משום דהוי מ"ל דהך קרא מיירי בקרבנו' וכטעם דהי"מ שלא יבוא לידי שגגות. אבל במתני' דהכל מעריכין שאינו גודר בקרבן אלא אומר ערכי עלי או דמי עלי דחזי לא שייך לומר כטעם הי"מ הנ"ל ה"א דמותר לידור לכתחילה ואזי לא הוי קשה מידי ממתני' דהכל מעריכין ונודרין מש"ה מייתי הש"ס אח"ז קרא דטוב אשר לא תדור דהוי כמו ואומר דמהך קרא מוכח דעיקר הטעם משום שמא תדור ולא תשלם ואז ליכא חילוק דאפילו בערכין ודמי עלי נמי אסור לידור ואזי פריך הגמרא שפיר מהכל מעריכין וכו' וק"ל:
דף ב:
גמרא וכל הכל לאו לכתחילה. וכתב המהר"ם ז"ל. וז"ל מקשין העולם מה מתרץ בזה מ"מ תקשה לעצמו דהא ממתני' דהכל מעריכין מוכח דהכל לא הוי לכתחילה ונ"ל לפרש דה"ק וכו' ע"ש והנה תי' המהר"ם דחוק. דא"כ הו"ל לתרץ כפשוטו הב"ע שמסר לגזבר. ובדרך חידוד לתלמידים אמרתי לתרץ קושית המהר"ם ז"ל הכי דמ"ל דהכל עד התי' אין איכא הכל לכתחילה וכו' הוא מדברי ר' אחא. דר' אחא ידע מזה דיש לתרץ דהכא מוכח דהכל שוחטין לכתחיל' דאל"כ תרתי דיעבד ל"ל אלא לתני שחיטת הכל כשרה או הכל שוחטין לכתחילה כדתנן גבי מעריכין ונודרין ולא מפרש. אך נראה לי' לרב אחא דזהו דליתני שחיטת הכל כשרה לק"מ. דמ"ל דמש"ה תנא הכל שוחטין משום לשון התנאים והך דהו"ל למתני הכל שוחטין לחוד ללישנא ב' דרש"י ז"ל ג"כ לא קשי' לי' דלא שייך להקשות הכי אלא אם פירושו של כל הכל דיעבד אתי תקשי שפיר ל"ל שחיטתו כשירה הא התנא מצי סמיך אלשון דהכל דרישא דהא כל הכל לשון דיעבד אבל אי איכא הכל לכתחילה ואיכא הכל דיעבד לא נראה לרב אחא לומר כתי' דרב אשי. דהו"ל לתנא לסמוך אלשון דהכל דרישא ולמתני הכל שוחטין לחוד דמ"ל משום דאיכא בהכל למטעי לקולא ולפרש הכל שוחטין לכתחיל' שהפסולין רשאין לשחוט לכתחיל' דבשלמא גבי הכל מעריכין מ"ל דסמיך התנא אקרא דוכי תחדל לנדור וגו' כמ"ש התוס' בד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' דר"י סמיך עצמו אהך קרא דוכי תחדל לנדור וגו' דהא מקרא מפורש הוא ומי איכא דלית בי' ידיעת בית רבו אשר למד בילדותו מרבו הקרא דוכי תחדל לנדור וגו' דמ"ל דרב אחא לא ידע אלא לישנא בתרא דנדרים כדמקשה הכא מהך לישנא אבל הכא במתני' דהכל שוחטין שפיר איכא למטעי להקל כנ"ל מש"ה איצטריך לפרש שחיטתן כשירה דיעבד לפ"ז יתורץ קושית מהר"ם הנ"ל. ויתורץ בזה ג"כ היתור לשון מה דקאמר וכל הכל לאו לכתחילה דהו"ל למימר הכי אלא מעתה הכל חייבין גמי לאו לכתחילה וכדקאמר לעיל חלא הכל מעריכין ה"נ וכו' אך לפי שיש לתרץ כתי' דרב אשי דמוכח מכח דתרתי דיעבד ל"ל. לזה איצטריך למימר הכי וה"פ אלא הכל מעריכין וגו' אלמא חזינן דהכל לשון דיעבד רק ע"ז איכא למדחי דהאמת כן דהכל מעריכין דיעבד וכל הכל לשון דיעבד. ואדרבה משום דכל הכל לשון דיעבד קשה קושית הנ"ל. דאזי מוכח שפיר דהכל שוחטין דמתני' לכתחילה. דאל"כ תרתי דיעבד ל"ל. ונתני הכל שוחטין לחודא וליכא למטעי כלל דהא כל הכל לשון דיעבד. מש"ה קאמר רק לישנא וכל הכל לאו לכתחילה. כלומר דזהו אי אפשר לתרץ דכל הכל לאו לכתחיל' דה' מצינו הכל חייבין לכתחי' והכל סומכין לכתחיל' וא"כ לא מצי התנא למתני הכל שוחטין לחוד משום דאיכא למטעי כנ"ל. לפי שמצינו ג"כ הכל לכתחילה. ומש"ה איצטריך התנא לפרש שחיטתן כשרה דיעבד. ולק"מ קושי' רב אשי ומתרץ רב אשי לעולם דהקושי' מכח תרתי דיעבד ל"ל. אלא הו"ל למתני שחיטת הכל כשרה ולא לשון התנאים וכמ"ש המהרש"א ז"ל או ללישנא בתרא דרש"י ז"ל הכל שוחטין לחוד כדסמיך התנא התם גבי הכל מעריכין. ודקאמרת דגבי מעריכין ליבא למטעי אבל בהכל שוחטין איכא למטעי. ז"א דגבי הכל מעריכין נמי איכא למטעי כלישנא קמא דנדרים. ולפרש הקרא דכי תחדל לנדור דאם תדור אפשר שיהא בך חטא אם לא תשלם במ"ש התוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי לפרש כן לל"ק דנדרים וא"כ ה"ל לתנא לפרש שלא לטעות. ואעפ"כ סמיך התנא גבי הכל מעריכין על לשון הכל שהוא דיעבד. כמו כן ה"ל לתנא לסמוך הכא אהכל שוחטין לחודא ולא למתני תרתי דיעבד. לפ"ז יש ליישב דברי המהר"ם ז"ל בתוס' ד"ה אנא שחיטתן כשרה וכו' שכותב דלכתחילה הי' סבר רב אשי דקושית אביי ורבא הוא מלישנא דהכל. דכל הכל לכתחיל' הוא ע"ש באורך דקשי' ע"ז הלא המשניות היו שגורין בפי האמוראים כמ"ש התוס' לקמן דף ק"י. א"כ קשי איך לא ידע רב אשי ממתני' דהכל מעריכין דהך הכל ודאי דיעבד הוא כדמוכח מקרא דוכי תחדל לגדור כמ"ש התוס' חבל לפ"ד א"ש דמ"ל דלא הי' ברור מתחילה לרב אשי הפי' דקרא דוכי תחדל לנדור. דמצינו ג"כ לפרש הכי. כמ"ש התוס' לל"ק דנדרים דאם תדור אפשר שיהא בך חטא אם לא תשלם. ואזי שפיר מצינו לפרש דהכל מעריכין ג"כ לכתחילה עד שהקשה לו רב אחא דללישנא בתרא דנדרים לא קשה הך קושי' כלל. ואעפ"כ השיב לו רב אשי דה"ל לתנא לתני הכי הכל שוחטין לחוד כדתני התם הכל מעריכין דהא התם ג"כ איכא למטעי לפרש כלישנא קמא דנדרים וק"ל:
שם בגמרא אמר רבה בר עולא וכו' ואין להקשות ל"ל לרבה בר עולא לאוקמי מתני' בטמא במוקדשין דע"ז קשה קושית הגמרא והא מהכא נפקא וכו' ואזי צריך לדחוק ולומר איידי. וגם קשה קושית התוס' ואע"ג דעזר' ר"ה טפי ה"ל לאוקמי כולה מתני' בטמא בחולין וה"פ הכל שוחטין אפילו טמא בחולין. בד"א בסכין ארוכה אבל בסכין קצרה לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה אבל ז"א דבשלמא במוקדשין שייך לאשמועינן דשחיטתן כשרה. דלא תימא דאסורין באכילה משום דהוו קדשים טמאים. אבל בטמא בחולין לא שייך לומר דאתא לאשמועינן דשחיטתן כשרה. דהא בלא"ה נמי שחיטתן כשרה לכל דק למי שאוכל דוקא חולין שנעשו טהרת קדש. וגם ראוי לו דהא יכול לאכלו בימי טומאתו כמ"ש התו' וא"כ פשיטא דשחיטתו כשרה וק"ל:
שם בגמרא ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי וכו' בש"ס דפוס ווין תקע"א נכתב בצרו דברי לי לאו דוקא. דהא עזרה רשות הרבים היא וספיקו טהור ועיין תוס' דהכא ד"ה דליתא קמן. וצ"ע קצת שלא הקדימו דבריהם אדהכא עכ"ל ואפשר ליישב הכי דמצינן למימר משום הכי לא הקדימו דבריהם על אמר ברי די"ל דמה"ט קאמר ואמר ברי לי משום דהוא מלתא דפסיקא דאזי מצי איירי מתני' בכל גוונא בין במקדש ובין בבמה. משא"כ להתירוץ בדליתא קמן נ"ל להתוס' בקושיתם דזהו דוחק לומר. דמש"ה בעינן אחרים רואין אותן משום דאיירי מתני' רק בבמה ועי"ל דמש"ה החמירו שצריך שיאמר ברי לי משום דאיכא למיחש דהטמאים יסמכו על זה לשחוט אפי' לכתחיל' דיחשבו אע"ג דיש ספק אם נגע ואינו ידוע לו אפ"ה מותר הבשר באכילה מש"ה הוצרכו שיאמר ברי לי שיודע ודאי שלא נגע. ואזי ימנע עצמו מלשחוט. משא"כ בתירוץ דליתא קמן. דכה"ג במקרה פעם אחת דליתא קמן ע"ז ודאי לא גזרו וק"ל:
תוס' בד"ה שמא יגע בבשר וא"ת אמאי לא קאמר דלא ישחט דלמא איתי למשוך בפנים וכו' עיין במהר"ם ז"ל שמפרש שהוקשה להם אמאי דחיק למימר דטמא במוקדשין אפילו בסכין ארוכה חיישינן לשמא יגע בבשר נימא דלעולם בסכין ארוכה ליכא למיחש לנגיעה ולא אסרינן אלא משו' דלמא אתי לאמשוכי. ויש להקשות אדברי תוס' דאכתי תקשי לפי התירוצים של התוס'. דלעולם הל"ל דבסכין ארוכה לא חיישינן לנגיעה ונוקמא מתני' רק בטמא במוקדשין. והכי הכל שוחטין אפי' בטמא במוקדשין בד"א בסכין ארוכה ואתי לאשמועינן דבסכין ארוכה לא חיישינן לנגיעה אבל בסכין קצרה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשר' ויש לתרץ דניחא לי' לאוקמי אפי' להך תירוץ דהכא איידי דתנא טמא בחולין וא"כ צריך לאוקמא רישא בטמא בחולין. וק"ל. רק לפ"ז דלא רצה לאוקמי הכי משו' דלפי תירוץ הכא איידי לא א"ש. אכתי תקשי מעיקרא מאי פריך הגמ' והא מהכא נפקא מהתם נפקא הא איצטריך הני תרתי מתני' דאי הוי תני' מתני' דהכא לחוד הוי מצ"ל דבסכין ארוכ' לא חיישינן לנגיעה. ומתני' ב' איירי בסכין קצרה וכנ"ל דהכל שוחטין טמא במוקדשין בסכין ארוכה ובסכין קצרה לא ישחוט וכו' להכי תנא משנה יתירה דהתם לאשמועינן דבכל גוונא בטמא במוקדשין אפי' בסכין ארוכה רק בדיעבד כשר וכמו כן להיפוך דאי הוי תני התם הוי מוקמינן כנ"ל דדוקא בסכין קצרה אסור לשחוט לכתחילה אבל בסכין ארוכה רשאי טמא לשחוט קדשים לכתחילה להכי איצטריך מתני' דהכא. ויש לדחות דלזה א"צ משנה יתירה דהו"מ למיתנא התם בקצרה שהשחיטה כשירה וכו' ובטמאין בין בסכין ארוכה ובין בקצרה וק"ל:
בא"ד הקשה רבינו אפרים וכו' י"ל דקושית ריא יש לה המשך לדברי תוס' דלעיל מה שכתבו אבל טמא מזהיר זהיר ומדכר א"כ תקשי איך חיישינן שמא יגע בבשר הא מזהיר זהיר ומדכר. ולא אתי למשך בפנים ואיך יכול ליגע הא הבהמה היא בעזרה. לזה כתבו התוס' הא בלא"ה הקשה ר"א איך יתכן וכו' וצ"ל או כפי' ר"ת שנטמא בפנים או כפי' התוס' דאיירי בשאר מקומות ואזי הוא סמוך ושייך שפיר שמא יגע. או י"ל דקושית התוס' וקושי' ר"א שייכין אהדדי לפי שהם בסיגנון אחד דב' קושיות אלו לא שייכין אלא אי אמרינן דמתני' מיירי במקדש. אבל אי מיירי בבמה לק"מ ב' קושיות אלו. ותירוצם על קושי' א' וב' הם כדי לאוקמא דמיירי במקדש ואח"כ כתבו וי"מ דהכא מיירי בבמה ואזי מתורצין בל"ז ב' קושית תוס' וק"ל:
תוס' ד"ה דליתא קמן ואע"ג דעזרה ר"ה היא וכו' דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע עכ"ל ק"ק לפ"ז ל"ל לדחוק ולתרץ הכא איידי לישני דאיצטרך הכא בטמא במוקדשין גופא משום סיפא לאשמועינן דבליתא קמן צריך דוקא אחרים ר"א דל"ת כקושית התוס' דספק טומאה בר"ה ספיקו טהור ואזי אצ"ל אחרים ר"א קמ"ל דבעינן דוקא אחרים ר"א וכתירוץ התוס':
גמ' האי טמא דאיטמי במאי וכו' מקשין העולם מאי פריך הגמרא לפי מ"ש התוס' ד"ה ובמוקדשין לא ישחוט אע"ג דאמרי' לקמן מפרכסת הרי היא כחי'. חיישינן שמא נגע אחר פירכוס. וא"כ ליכא למימר דאזל סכין וטמיתי' לבשר בשעת שחיט' הא בשעת שחיט' הוי מפרכסת והרי היא בחי' ואינה מקבלת טומאה ויש ליישב דקושית הגמרא הוא אמאי דקאמר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי אחר פירכוס שחיטתו כשרה אי אכתי הסכין בידו לאחר פירכוס מאי מהני ברי לי שלא נגעתי בידי הא הסכין נגע ומטמא איו צ"ל שידע בבירור שבשעה ששחט הית' מפרכסת וקודם שפסק הפירכוס הניח הסכין מידו. וא"כ הל"ל ואם שחט ואמר ברי לי שהיתה מפרכסת בסוף שחיטה שחיטתו כשרה אלא ע"כ צ"ל דאפילו בשאינה מפרכסת אם אמר ברי לי שחיטתו כשדה ואזי הקשה שפיר הא אזל סכין וטמיתי' לבשר וק"ל:
דף ג.
בתוס' ד"ה המניח קתני דיעבד א"נ כל זמן שיכול לתקן ע"י חותך כזית בשר יש לו לתקן אבל אי ליתא לכותי קמן שרי. יש להקשות מאי פריך הגמרא לקמן דף ד' ע"א. ולאביי קשיא סיפא וגם ל"ל לתרץ בדוחק יוצא ונכנס בא ומצאן קרי לי'. הא מצינו לתרץ בפשיטות דלאביי עדיף יוצא ונכנס מבא ומצאו כמו לענין יין נסך ובליתא קמן ביוצא ונכנס א"צ להיות חותך כזית בשר אבל בבא ומצאו אם הלך לו לא שרי אלא בדאיתא קמן וחותך כזית בשר ונותן לו ומש"ה קתני סיפא דוקא בא ומצאו. משום דבבא ומצאו הוא מלתא דפסיקא. דאינו שרי אלא דוקא בשחותך כזית בשר. משא"כ ביוצא ונכנס יש חילוק. דבדאיתא קמן צריך חותך כזית בשר ובדליתא קמן א"צ ואפשר לומר דהתי' של התוס' א"נ כל זמן שיכול לתקן ע"י חותך כזית בשר וכו' הוא רק לפי ה"א שמדחה מי קתני מניח המניח קתני דיעבד. אבל לפי המסקנא שמתרץ אביי התם לא נגע הכא נגע ופירש"י ז"ל הכא בהמה זו ביד הכותי נתונה. וכהרף עין שוהא או דורס הלכך לא סמכינן איוצא ונכנס עכ"ל. אזי מ"ל דמה"ט ראוי לאסור ביוצא ונכנס בדליתא קמן אף בדיעבד משום דישראל לא ירגיש ביציאתו כשהוא שוהא או דורס דכהרף עין יכול לעשות זאת וק"ל:
אך הא קשי' להך תירוץ א"נ וכו' מה מתרץ הגמ' מי קתני מניח המניח קתני דיעבד הלא אכתי קשה על אביי אם ביוצא ונכנס מותר בדיעבד בשאינו חותך כזית בשר בדליתא קמן. א"כ למה לא יהא מותר ליתן לכתחילה לכותי לשחוט ביוצא ונכנס על סמך שיחתוך לו כזית בשר דהא אם ילך לו לאחר השחיטה שרי בדיעבד. ובכל מקום דשרי בדיעבד מותר ליתן לו לכתחילה על סמך וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשם הגאונים. דשרי ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו. משום דבדיעבד שרי אי ליתא קמן לא שייך דלמא משתלי וצ"ע. אח"כ בא לידי ספר ראש יוסף וראיתי שהקשה כן בתוס' בד"ה המניח קתני דיעבד וכתב ע"ז ומכיון נראה וכו' דקרוב הדבר דודאי משתלי ע"ש ודבריו דחוקין:
רש"י ד"ה צריך שיהא יושב ומשמר רישא אסיפא לא תקשי וכו' והוא דחוק דהא מתני' דאין השומר נשנית תחלה ואפשר לתרץ קושית רש"י באופן אחר דמצינו לחלק דהך דהמניח איירי שאירע שמניח הנכרי בחנות והנכרי לא ידע שהישראל יהא יוצא ונכנס וכדמשמע לשון המניח פתאום ואעפ"כ מותר. דהא אפילו בא ומצאו מותר וקתני יוצא ונכנס מותר לאשמועינן דאפילו ביוצא ונכנס רק בדיעבד מותר אבל הך דאין השומר מיירי שהנכרי יודע שהישראל שומר ויוצא ונכנס מיד. ואזי מירתת. ומוכיח רבא מזה דא"צ דוקא בשחיטת כותי עע"ג כדאמר אביי אלא ביוצא ונכנס כה"ג סגי. וממילא מתורץ בזה קושית תוס' ד"ה המניח לא בעי למימר דמשמע דיעבד ולא לכתחילה. דהא מסיק דשרי אף לכתחילה מכח ההיא דאין השומר. דלפ"ד הנ"ל א"ש וק"ל:
דף ג:
תוס' ד"ה ואם שחט בודקין אותו ואע"ג דאיכא ברייתא לקמן דסבר דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין גבי מצא תרנגולת שחוטה וכו' והנה תירוץ התוס' דחוק ויש להוכיח מכח קושית התוס' כשיטת הראב"ן שמפרש הש"ך שם בסימן א' ס"ק ה' דרבינא נמי ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דהיינו כשלא מצינן למירדף אבתרי' ומגיעים אותו. אבל כשמצינן למירדף אבתרי' ומגיעים אותן אזי לא סמכינן ארוב וצריכין למירדף אבתרי' ואזי לק"מ קושית התוס' דהא כשלא מצי למירדף אבתרי' סובר רבינא ג"כ דסמכינן ארוב מצוין וכו' משום רא"א בענין אחר. וא"כ גבי מצא התרנגולת שחוטה דהוא דיעבד וא"א בענין אחר לכן סמכינן שם נמי ארוב מצוין וכו' וק"ל:
תוס' ד"ה רוב מצוין וכו' ושוחטין אף לכתחילה אבל אין לפרש דיעבד הוא וכו' ולא מצי לאוקמי מתני' בהכי. משום דקשי' לי' וכולן. דהא לאביי ורבא ור"א לא מתוקם נמי וכולן אלא אחש"ו. ואפשר לתרץ קושית התוס' דהנה כתב הרשב"א ז"ל. וז"ל על הא דקאמר כולהו כרבינא לא אמרי משום דרוב מצוין א"ש מומחין הן. ואע"ג דקשי' לי' וכולן ששחטו משום דל"ק אלא לישנא בעלמא, וחלו לרבינא קשי' דינא. לפ"ז מ"ל דקושי' הגמרא על אביי ורבא ור"א אינו כפשוטו דנוקמא כרבינא דמ"ל דניחא להו טפי לאוקמי כאוקימתייהו מה דתני בברייתא בהדי' שמביא לקמן דף ד' ע"ב לימא מסייע לי' הכל שוחטין אפילו כותי אפילו ישראל מומר. ואזי לפי אוקימתייהו. פירוש המשנה כהברייתא למר בכותי ולמר במומר. דאזי מ"ל דהברייתא מפרש המשנה שלא תאמר רבי לא שנה ר' מגלי'. משא"כ רבינא הוא נגד הברייתא דמצא תרנגולת שחוטה כדמסיק לקמן דלא פליגי תנאי בזה. וא"ל דא"כ איך קאמר אביי לא אמר כר"א לא ס"ל הא דרבא הא איתא בברייתא הנ"ל בהדי' אפילו ישראל מומר. ז"א דמ"ל דאביי לא מוקי הך ברייתא כרבא משום דסבר מומר לאותו דבר לא דכיון דדש בי' כהתירא דמי' לי' אלא במומר לע"א וכדרב ענן כדלקמן אלא עיקר קושית הגמרא על אביי ורבא ור"א מ"ט לא אמרו וכו' כדי להרוויח בזה קושית הגמרא על וכולן ששחטו כקושית רשב"א הנ"ל. וא"כ מתורץ קושית תוס' דלעולם לא רצו לאוקמי מתני' בהכי משום דקשי' לי' וכולן ואזי א"ל דהא לדידהו נמי קשי' וכולן. ז"א דא"כ אינו מרויחין מידי בזה. ואזי ניחא להו טפי לאוקמי כברייתא כנ"ל וממילא מתורץ בזה קושי' המהרש"א ברש"י בד"ה מומחין הן:
תוס' ד"ה מ"ט לא אמר כשמעתי' תימא וכו' וי"ל דהכא פריך דקמייתא אבעי לי' לאוקמי כשמעתי' ועיין מ"ש מהרש"א בשם בעל המאור והנה יש להקשות דל"ל לתרץ דר"א לא אמר כתרווייהו משום דקסבר כותים גרי אריות הם דלמא לעולם ס"ל לרב אשי גרי אמת הן אך רוצה לאוקמי מתני' קמייתא במומר כתי' התוס' וכמ"ש הבע"המ ואזי ממילא איירי בתרייתא בכותי וצ"ט:
דף ד.
גמרא רבא דייק מסיפא טעמא דבא ומצאו ששחט אבל יוצא ונכנס שפיר דמי. אין להקשות מנ"ל לרבא להוכיח זאת דהא מצינו למידק הכי. דבבא ומצאו אם אינו חותך לו כזית בשר אסור לאכול משחיטתו משא"כ ביוצא ונכנס יש חילוק. דאם איתא קמן צריך שיחתוך לו כזית בשר ונותן לו. ואי ליתא קמן שרי בדיעבד. ז"א דהא כתבו התוס' לעיל דף ג' ע"א בד"ה אבל בא ומצאו ששחט וכו' דס"ל לרבא דבבא ומצאו ששחט נמי דינא הכי כיון שיכול לברר ע"י כזית בשר יש לו לברר. אבל אי ליתא לכותי קמן מותר לאכול משחיטתו וק"ל:
שם בגמרא אמרו לי' רבנן לרבא תני' דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה וכו' הנה בספר אשל אברהם כתב בסוגי' זו. וז"ל הנה ר"ת פסק והובא דבריו בטור א"ח סימן תמ"ג שפחה שקנתה ירקות בחמץ של ישראל לאחר שעה ששית והתיר ר"ת. וראייתו מחמץ של עוברי עבירה דמותר מיד מפני שהן מחליפין אלמא החליפין מותרין וכתב האשל אברהם על זה ולכאורה הוא תמוה דלפי המסקנא דאתי' כר"ש הוא חמץ דרבנן אבל בדאורייתא נוכל לומר חליפי חמץ אסור אף לאחרים ועלה על רוחי לפרש מה דאמר מי קתני שאני אומר וכו' דמ"ל דאי ר"ש היא והוא רק מדרבנן. הל"ל שאני אומר כי אף דהוא ספק מותר. ודוחק לומר דאתא לאשמועינן דאפילו בדרבנן אמרינן בודאי מכ"ש בדאורייתא דהרי לא בא אלא לתת טעם אמאי חמצן של ע"ע מותר ובזה מספיק הטעם שאני אומר ומספק אבל לר"י דס"ל דהוא דאורייתא ודאי צריך למיתנא מפני וכו' דבדאורייתא צ"ל ודאי וא"כ אי אתי כר"ש הל"ל רבותא טפי שאני אומר דסמכינן אספק. וזה שאמר ותהוי נמי ר"ש כלומר אם תרצה לומר כר"ש צ"ל דאתי' נמי כר"י. ואזי א"ש דלא קתני שאני אומר. ולרווחא דמילתא מסיים התרצן אף לשיטתך דס"ל דאתי' כר"ש לחוד איש ומה בדרבנן מכ"ש וכו' ובזה צדקו דברי ר"ת ויפה הורה דלאחרים מותר דעיקר שנוי' מדקתני מפני ולא קתני שאני אומר ש"מ דע"כ ר"י היא. ע"ש באורך. ודבריו דחוקין מאוד דלפי פירושו הו"ל לתרצן למינקט בהאי לישנא הא ע"כ אתי' נמי כר"י מדלא קתני שאני אומר וכו' גם מ"ש אח"כ האשל אברהם דלרווחא דמילתא מסיים התרצן. אף לשיטתך דס"ל דאתי' כר"ש לחוד א"ש ומה בדרבנן לא שביק היתירא וכו' הוא דחוק מאוד דהא לפי דבריו קאמר התרצן עצמו מתחילה. דלא מצי אתי' כר"ש לחוד. דא"כ ה"ל למיתנא שאני אומר החליפו. ונ"ל ליישב קושית האשל אברהם על ר"ת לפמ"ש הפני יהושע בסוגי' הלז בגמרא ותהוי נמי ר"ש. וז"ל לפ"ז דהך ברייתא אתי' ככ"ע כיון דאפילו לר"ש מותר דלא שביק היתירא ואכיל איסורא דרבנן. כ"ש לר"י מותר דודאי מחליפין דלא לאכול איסורא דאורייתא. וא"כ יש לתמוה על כל הפוסקי' שלא הביאו דין זה כלל בהלכות חמץ. ותירץ הפ"י דהא למאי דמסיק לאתוי סייעתא לרבא ממה דקתני מפני שמחליפין דודאי מחליפין ואתי' כר"ש. דמה בדרבנן לא שביק היתירא וכו' מכ"ש בדאורייתא אזי הך סייעתא הוא קושי' לרבא דמה קמ"ל רבא בשחיטה במומר אוכל נבילות. דהוי דאורייתא דאמרינן לא שביק התירא וכו' הא מלת' דפשיט' הוא דהא אפילו בדרבנן לא שביק התירא. אלא על כרחך דלקושטא דמילתא מוקי רבא הך ברייתא כר"י דאוסר חמץ של ישראל מדאורייתא. ומש"ה מחליפין בשל נכרים והיינו לרש"י אפילו בפת גמור. דחמץ של נכרים מותר לאחר הפסח וכ"ש דא"ש לר"ת דמפרש בבצק. והשתא הוי הברייתא ממש כמימרא דרבא משא"כ לדידן דק"ל כר"ש דאפילו חמצו של ישראל אחר הפסח ליכא איסורא דאוריית' אפילו באכילה. ולא מיתסר אלא מדרבנן משום קנסא. זהו קיל גבי' ואזי לא אמרינן בי' דלא שביק התירא וכו' ע"ש באורך ולפי דבריו דמש"ה לא הביאו הטור וש"ע ושאר פוסקים דין זה דאמרינן בדרבנן לא שביק התירא. משום דאכן פסקינן כרבא במומר אוכל נבילות דדוקא בדאוריית' אמרינן לא שביק התירא ולא בדרבנן. לפ"ז מתורץ קושית האשל אברהם על ר"ת דלפ"מ דקיי"ל כרב' אזי ע"כ מוקמינן הברייתא דוקא כר"י דס"ל דהוא דאורייתא. ואזי מוכח דבדאוריי' החליפין מותרין וק"ל:
אך על דברי הפ"י הנ"ל יש להקשות מ"ש דלקושטא דמילתא מוקי רבא הברייתא כר"י דאוסר חמץ של ישראל מדאורייתא ומש"ה מחליפן בשל נכרי והיינו לרש"י דאיירי בפת גמור דשל נכרי מותר לאחר הפסח. א"כ מה יענה הפ"י לקושי' תוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב בד"ה הדר בי' רב אחא וכו' וגם הרשב"א בחידושיו על חולין כ"כ. ולדברי הפ"י הקושיא במ"ע האיך מצי אתי' כר"י ואיירי בפת גמור. דאזי הוא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח. א"כ לר"י מה מועיל שמחליפין. דהא ס"ל לר"י דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ואזי אין לומר לרבא כתירוץ רשב"א בחולין ותוס' בפסחים שם שת שתי' דס"ל להני רבנן דסברוה כרב אחא בר יעקב בפסחים דף כ"ט דיליף שאור דאכילה משאור דראיי'. דהא רבא פליג התם בהדי' ארב אחא בר יעקב דאיתא התם האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי ר"י. רבא אמר לוקה. רב אחא ב"י אמר אינו לוקה רבא אמר לוקה לא יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי'. ורב אחא ב"י אמר אינו לוקה יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיי'. ובאמת התוס' והרשב"א תירצו שפיר דהני רבנן דסברוה סבירא להו כדהוי סבר רב אחא ב"י מעיקרא דיליף שאור דאכילה משאור דראיי' וא"כ מ"ל דהני רבנן דאמרי לרבא תני' דמסייע לך מייתי ראי' להך דינא דהכא דרבא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא והם הביאו ראיי' לפי שיטתם דסברי אף לפי האמת יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' ובהך דינא דרבא בפסחים דאמר האוכל שאור של נכרי שעבר עלין הפסח לדברי ד"י לוקה בזה לא ס"ל כוותי' דרבא אבל על הפ"י שכתב דרבא גופי' ס"ל כהנך סברוה הקושי' במ"ע ונ"ל לתרץ קושי' תוס' והרשב"א על הא דסברוה וכו' דהנה יש להקשות על מה דקאמר הש"ס אלא הדר בי' מההיא דמנ"ל דמההיא דיליף שאור דאכילה משאור דראי' הדר בי' דלמא מהך תירוצו דמוקי הברייתא דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש קא הדר בי'. אח"ז מצאתי בספר צל"ח שהקשה ג"כ קושי' זו ומתרץ דמוטב לומר דהדר בי' מההיא דיליף שאור דאכילה משאור דראי' כדי להשוות המחלוקת לדינא בין רבא לרב אחא ב"י מאוכל חמץ של ככרי שעבר עליו הפסח. אח"כ מדחה התירוץ הלז. וכתב אלא דלפי מ"ט התוס' דהנך סברוהו בחולין גבי חמץ של ע"ע ס"ל כס"ד דרב אחא ב"י דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' א"כ מה הרווחנו אם רב אחא ב"י לא פליג על רבא אעפ"כ פליגי עלי' הנך סברוהו עכ"ל ע"ש ולפע"ד מצינו לתרץ הכי דמצינו למימר לפי דלא ידעינן איזה מימרא שאמר רב אחא ב"י תחילה על כן ניחא לי' להש"ס טפי לקיים הך תירוצא דרב אחא ב"י ולהחמיר ולומ' דהדר בי' מההי' דיליף שאור דאכיל' משאור דראי'. דזה הוא קולא גדולה לרש"י להתיר חמץ של נכרי באכילה בפסח עצמו ולתוס' בהנאה ע"ש בפסחים בתוס' ד"ה בדין הוא וכו' שהוא דבר חדש אשר לא מצינו כלל. אבל להנך רבנן דסברוהו מצינן למימר דנ"ל טפי לומר סמי חדא מקמי תרתי דהיינו חדא מאי דאוקי מתני' כר"י ויליף שאור דאכילה משאור דראי' והשנית דגם בואזדו לטעמייהו פליג עם רבא וקאמר בהדי' הכי זהו תרתי והך דס"ל דלא יליף הוא רק חדא ואזי ס"ל לרבנן דסברוה דרב אחא ב"י הדר בי' מהך תירוצא דמוקים הברייתא דמעל ולא מעל דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש דבלא"ה הך תירוצא דוחק לומר דתרוויי' ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי דלא כחכמים בב"ק דהלכה כוותיי' והשת' אין אנו צ"ל כתירוץ התוס' והרשב"א דסברי כדס"ד דרב אחא ב"י אלא דסוברים כמסקנת רב אחא ב"י אך אכתי אינו מתורץ הקושי' הנ"ל על הפ"י מ"ש דלקושטא דמילתא מוקי רבא הברייתא בר"י. דמש"ה מחליפן בשל נכרי בפת גמור של נכרי. דמשום דחמץ של נכרי מותר לר"י לאחר הפסח וכמ"ש רש"י ז"ל הא לרבא לשיטתו בפסחים דפליג ארב אחא ב"י וס"ל דלא יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' אזי אינו מועיל מה שמחליפן בשל נכרי דהא לר"י חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור אפי' בהנאה אך יש לתרץ דהפ"י לשיטתו אזיל. שמתרץ תי' אחר על קושית התוס' ורשב"א ז"ל הנ"ל שכתב בתוס' ד"ה מותר מיד וכו' לתרץ קושי' הנ"ל על סברוה הכי דמצינו למימר דס"ל להנך רבנן דסברוהו כחזקי' דדוקא לא יאכל משמע הנאה ואזי מוקי הך קרא דלא יאכל אמסתבר טפי על תוך זמנו אבל לא תאכל ולא תאכלו אשר מוקי ר"י חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו. משמע רק איסור אכילה ולא איסור הנאה לחזקי'. והא דס"ל לר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה היינו משום דיליף במה הצד בק"ו מערלה ומכלאי הכרם ומחמץ תוך זמנו שאסורין בהנאה. הצד השוה שבהן שנעבדה בהו עבירה ואסורין בהנאה אף אני אביא חמץ לאחר הפסח שנעבדה בו עבירה ואסור בהנאה. וא"כ לפ"ז לא שייך הך טעמא אלא לענין חמץ דישראל משא"כ בחמץ דנכרי שלא נעבדה בו עבירה א"כ אין לאסרו אלא באכילה מקרא דלא תאכלו הא בהנאה שרי לאחר זמנו דלא תאכלו איסור הנאה לא משמע ע"ש בפסחים בפ"י בד"ה מני מתני אי ר"י וכו' שכתב זאת שם בהדי' ואזי הנך סברוה דהכא שפיר סברו כחזקי' דהא בלא"ה רוב הפוסקים סוברים כחזקי' והפירוש מותר מיד בהנחה ע"ש לפ"ז לק"מ על דברי הפ"י הנ"ל דשפיר מצי סבר רבא כרבנן דסברוה דאתי' הברייתא כר"י וכחזקי' ומותר מיד פירושו בהנאה ודו"ק: