מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
פרק השוחט · דף לג.
גמ' אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדרשב"ל מזמנין וכו' וכתב רש"י בד"ה מדריש לקיש ש"מ אין מזמנין נכרי על בני מעיין משום ריאה וכו' וכ' המהר"ם וז"ל צ"ל דלאו דוקא נקט רש"י ריאה דהא אף על שאר בני מעיין אין מזמנין אותו וכו' ואפשר דרש"י מלתא דפסיקא נקט דריאה הוי ודאי כאלו הוציאוהו קודם שמתה ושום בהמה איכה מתה בשחיטת הקנה לחוד אבל שאר בני מעיין התלוין בושט לא פסיקא לי' כל כך דלפעמים הבהמה מתה אחר גמר שחיטת ב' סימנין ותו לא הוי אמ"ה אפי' לנכרי וצ"ע עכ"ל אין להקשות דלמא האמת כן הוא דרב אחא בר יעקב ס"ל הכי דדוקא על ריאה אין מזמנין נכרי משום דמיד ששחט הקנה הוי הריאה כאלו הוציאוה מבהמה בעוד הבהמה חיה דהוי כדמנחא בדיקולא דהבהמה עדיין לא מתה בסי' א' משא"כ בהך דין הבריית' דמייתי הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כז"ב מבית השחיט' דמותר לנכרי היינו משום דכבר נשחטו ב' סימנין או רוב ב' סימנין ואזי הוי כמתה אע"פ שהיא מפרכסת אינו כלום וכדסבירא לי' לחזקי' לקמן דף קכ"א ע"ב דאם שחט בטמאה ב' או רוב ב' ועדיין היא מפרכסת חזקי' אמר אינה לאברים דאין בן כח מוזהר עליה משום אמ"ה ופירש"י וכ"ש בטהורה ע"ש וא"כ מה קאמר תניא דלא כרב אחא בר יעקב הא לא מוכח מידי מהך ברייתא זה אינו דהא מייתי לקמן דף קכ"א הנ"ל דמוכח מהך רישא דברייתא דהך תנא דברייתא לא ס"ל כחזקי' אלא כר' יוחנן דס"ל ישנה לאברים דקאמר לקמן אמר ר' אלעזר נקוט הא דר' יוחנן בידך דתני רב אושעי' כוותי' דאסורה לבני נח אם שחט בה ב' או רוב ב' דקתני ברישא דהך ברייתא ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי או נכרי ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח אפי' אחר שתצא נפשה ואח"כ קתני בסיפא הך בבא דמייתי הכא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה וכו' אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו והטעם משום מי איכא מידי וכו' וק"ל:
תוס' בד"ה אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו ותימא וכו' וה"נ שאני נכרים דלאו בני שחיטה נינהו עכ"ל יש להקשות דעל זה לא שייך הטעם דלאו בני שחיטה נינהו דהא בני נחירה נינהו ושחיטתן הוי כנחירה וא"כ אכתי נימא מי איכא מידי דהלא אמרה תורה בישראל לאחר ששחט רוב שנים אע"ג דמפרכסת מותרת א"כ מנ"ל לומר גבי נכרי דאם נוחר ב' או שוחט ב' או רוב ב' דאסור לנכרי כשהיא מפרכסת ומי איכא מידי דבשלמא גבי כיבוש משני הגמ' התם שפיר דלאו בני כיבוש נינהו דבישראל הכיבוש מצוה ומש"ה מותר יפת תואר כנגד היצ"הר משא"כ נכרים דלא נצטוו על הכיבוש ולמה יהא מותר להם אשת איש משא"כ הך טעם דלאו בני שחיטה נינהו אינו ענין לזה כלל דאכתי נימא אי אמרה תורה בישראל לקולא דלאחר שחיטת רוב ב' סימנין דחשיבא כמתה ומותרת אע"ג דהיא מפרכסת למה לא נימא להקל ג"כ גבי נכרי דלאחר נחירת ב' סימנין דהוי כמתה ומותרת מכח מי איכא מידי וק"ל:
בא"ד אלא לר"מ דאמר דאין נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אמ"ה דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולנכרי אסור וכתב המהרש"א וז"ל לא ידענא מה קושי' דהא לר"מ מסיק התם דגרסינן בברייתא טהורה ומשמע בין ברישא ובין בסיפא גרסינן הכי וא"כ במלתא דרב נמי לר"מ גרסינן הכי וכו' והשתא אימא דקושטא הוא בחיות ועופות הטהורין דכיון לישראל שרי לנכרי נמי שרי משום מי איכא מידי כו' עכ"ל ואפשר ליישב קושית מהרש"א הכי דהנה איתא במס' טהרות פ"א י"ג דברים נאמרו בנבלות עוף טהור וכנגדן בעוף טמא ההיפוך וקתני במתני' ברישא גבי עוף טהור מליקתו ושחיטתו מטהרת טרפה מטומאתו דברי ר' מאיר משמע דס"ל לר"מ דוקא בעוף טהור אמרינן דשחיטתו מטהרתו אבל בעוף טמא ס"ל לר"מ ההיפוך דאין שחיטה מטהרתו כדקתני בסיפא אכל אמ"ה ממנה אין שחיטה מטהרתה ומפרש הגמ' לקמן דף ק"ב דהא דקתני גבי עוף טמא דאין שחיטה מטהרתו לא מצי איירי בישראל ופשיטא דאין שחיטה מטהר עוף טמא אלא מיירי בבני נח והפי' אין שחיטה מטהרתו שאין שחיטה מתרת לו אמ"ה מן עוף טמא באכילה כל זמן שהיא מפרכסת ואזי משמע דס"ל לר"מ דבן נח מוזהר על אמ"ה של עופות טמאים וא"כ צ"ל דמה דקאמר לקמן דף ק"ב הנ"ל איכא דאמרי טהורה ור"מ לא קאי אלא אישראל מה דקתני בסיפא וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד דגרסינן טהורה אבל ברישא דקתני אמ"ה בן נח מוזהר עליו על הטמאין כטהורין אפי' לר"מ נמי גרסינן טמאין כטהורין ומצ"ל מה"ט ס"ל לר"מ דבן נח מוזהר על הטמאין כטהורין דלקמן בסוגי' זו דף ק"ב קאמר רב חסדא ואיתימא ר' יוסף מ"ט דר"מ דאמר קרא וזבחת מבקרך ומצאנך ופירש"י וכתיב בתרי' אמ"ה והך קרא בישראל כתיב אבל בב"נ דליכא קרא להתיר מצ"ל דס"ל לר"מ דשפיר נוהג אמ"ה בב"נ אפי' בחיות ועופות ואזי הקשו התוס' שפיר ולק"מ קושי' מהרש"א וק"ל:
הנה הכרתי ופלתי בסימן כ"ז ס"ק ב' כתב וז"ל והנה יש לדקדק להרמב"ם דפסק כרב אח' בר יעקב דלנכרי אסור א"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אזי מפרכסת אסורה דאין שחיטתו מתיר א"כ אף דהך החכמים תקנו אח"כ שחיטה וכי להקל אמרו דהא זו לא שמענו דאיכא מ"ד דאוסר עוף מפרכס לישראל ותירוצו דחוק ע"ש ואפשר ליישב דמצ"ל דהך תנא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ס"ל כר' מאיר לקמן דף ק"ב דאין אמ"ה נוהג בישראל אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בחיה ועוף ואזי לק"מ דאין אמ"ה כלל בעוף וק"ל:
גמ' תניא דלא כרב אחא בר יעקב כו' הרמב"ם ז"ל פסק כר' אחא בר יעקב והקשו עליו דהוא נגד סוגיא דילן וכמו כן הקשה הרשב"א עליו בד"ה תניא דלא כר' אחא בר יעקב וכו' אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו וכ' הרשב"א וז"ל וכן הלכה ותמהני על הרמב"ם ז"ל שפסק בספר שופטים דלישראל שרי ולנכרי אסור אפי' בששחטו ישראל והא בברייתא לא משמע הכי עכ"ל ואפשר ליישב דברי הרמב"ם ע"פ מה שהקשו התוס' ד"ה אחד נכרי ואחד ישראל וא"ת דבפ' ג"ה דפליגי וכו' אלא לר"מ דאינה נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אמ"ה דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולנכרי אסור וי"ל דמ"מ אמ"ה דדהו אסור משום דבעי שחיטה ומצ"ל דתירוץ התוס' נראה להרמב"ם דוחק דלר"ל דאמר חצי שעור מותר מן התורה קושי' התוס' במ"ע ומ"ש התוס' על זה לר"ל דלמא ל"ל ההוא כללא אלא ס"ל כמ"ד הכא אין מזמנין לא נ"ל לרמב"ם לומר דהך מימרא דר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה פליגי אברייתא דמייתי הכא הרוצה לאכול מבהמה וכו' ובל"ה נ"ל לרמב"ם דוחק אפי' לר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה לומר כתירוץ התוס' דאעפ"כ שייך מי איכא מידי דהא הנכרי חייב על משהו בשר וכו' וישראל פטור לגמרי על זה וא"כ קושי' התוס' במ"ע אזי נ"ל לרמב"ם דפליגי תנאי בהך כללא דמי איכא מידי דהנה איתא בסנהדרין דף נ"ט אמר ר' יוסי בר' חנינא כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרו נאמרה לב"נ ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ. ופריך הגמ' אדרבה נימא מדלא נישנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל ומשני ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור והנה הך בבא דנאמרה לב"נ ולא נישנית בסיני קאי דוקא לר' יהודה דקאמר התם ואנו אין לנו מה שנאמרה לב"נ ולא נישנית בסיני אלא גיד הנשה אליבא דר' יהודה א"כ מוכח דגמירי לי' לר' יוסי בר חנינא דס"ל לר' יהודה דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור לפ"ז מצ"ל דמה"ט ס"ל לר' יהודה דף ק"ב הנ"ל בברייתא דאמ"ה נוהג בישראל בבהמה חיה ועוף בין טהורין בין טמאים משום דאיסור אבר חל על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בב"נ כדקאמר התם ולא ס"ל כחכמים דאינו נוהג בישראל אלא בטהורין בלבד ומטעם כל שאין בשרו מותר אין אתה מצווה על אבריו משו' דס"ל לר' יהודה דליכא למימר הכי דהא חכמים ס"ל דבן כח מוזהר על הטמאין כטהורין כדקאמר התם אבל ישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד א"כ קשי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אבל החכמים לא ס"ל הך כללא מי איכא מידי וכברייתא דמייתי התם תניא נמי הכי אמ"ה ב"נ מוזהר עליו על הטמאין כטהורין דהוא כמימרא דרב גידל אמר רב דמחלוקת בישראל אבל בב"נ ד"ה פי' אפי' חכמים ס"ל דמוזהר על הטמאין כטהורין משום דל"ל האי כללא מי איכא מידי וכקושי' התוס' א"כ מוכח דהחכמים ורב יהודה פליגי בהך כללא לפ"ז מצ"ל דא"ש דברי הרמב"ם ז"ל דנ"ל להרמב"ם ז"ל דהך ברייתא דמייתי בסוגי' זו תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה וכו' מצי אתי' כר' יהודה דס"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ומצ"ל דבהך סוגי' קמא אכתי לא ידע מהך ברייתא דלקמן דס"ל לחכמים דאמ"ה ב"כ מוזהר עליו על הטמאין כטהורין וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד משום דל"ל מי איכא מידי מש"ה מייתי מהך ברייתא הרוצה לאכול מבהמה וכו' דתניא דלא כרב אחא בר יעקב אבל לפי המסקנא בסוגי' דלקמן דף ק"ב דמייתי מימרא דרב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בב"נ ד"ה מוזהר על הטמאין בטהורין וע"ז מייתי תניא נמי הכי מברייתא דכן ס"ל להחכמים אזי א"ש מימרא דרב אחא בר יעקב לעיל דאין מזמנין נכרי על בני מעיין דס"ל לרב אחא בר יעקב כהחכמים דהלכתא כוותייהו ואזי פסק הרמב"ם שפיר כרב אחא בר יעקב וכהחכמים ודוק:
מתני' השוחט בהמה חיה ועוף ונא יצא מהן דם כו' כתב הרשב"א בד"ה השוחט בהמה חיה ועוף וז"ל דקדק מכאן הריב"א ז"ל דא"צ להדיח הבשר אלא מולח ומבשל דאל"כ האיך נאכלין בידים מסואבות והא הוכשרו במים שהודחו בהן ולא הבנתי דבריו דלאחר בישול האיך נאכלין בידים מסואבות אחר שהוכשרו במים שבקדרה ובתוס' דחו דבריו דאיכא לאוקמי במתני' באוכל בצלי דאז אין צריך לא הדחה ולא מליחה וגם זה אינו מחוור בעיני ומסתברא שאין מכאן ראי' לא לזה ולא לזה דדלמא בשהודחו במים שלא מדעת וכו' עכ"ל והנה באמת קושי' הרשב"א עצומה על ריב"א דאיך מצא ידיו ורגליו לתרץ זאת הא הוכשרו במים שבקדירה ואפשר לדחוק וליישב דברי הריב"א הכי דהנה בלא"ה קשי' על ריב"א ז"ל מ"ש דאין צריך להדיח הבשר הדחה אחרונה אלא מולח ומבשל תיכף הא הוא נגד הגמ' ערוכה לקמן דף קי"ג ע"א דקאמר התם אמר שמואל אין הבשר יוצא מדי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה איתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחללי בי טבחי וכו' וא"כ מוכח בהדיא דצריך הדחה אחרונה ואזי דברי ריב"א תמוהין א"ו צריכין אנו לפרש דברי ריב"א הכי דהנה איתא בי"ד סימן פ"ט סעיף כ' בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו אחר כך בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר פסק המחבר דמותר וכתב ע"ז הש"ך ס"ק ע"ט וז"ל מותר הטעם דציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בן והמלח נתמחה בציר מ"מ בטל הוא בציר כ"כ הפוסקים עכ"ל הש"ך והט"ז כתב בס"ק מ"ו וז"ל דבר ברור שלרש"י אין כאן איסור לגמרי שכבר פסק כוחו של מלח בשעת הפליטה כמ"ש לעיל בשם רא"ש וסמ"ג או משום שנתייבש או משום שפסק כוחו של מלח ואין צריך כלל לבטלו ולא תקשה א"כ לרש"י ל"ל הדחה אחרונה שאחר המליחה וכן למה אסרו לעיל אם נתבשל בלא הדחה אחרונה לק"מ דודאי המלח עכ"פ אסור מכח דם שבתוכו אלא שאין לוכח לאסור הבשר כיון שנתייבש וכו' ע"ש לפ"ז מצ"ל דברי ריב"א הכי דודאי זהו מודה הריב"א ז"ל כששחט ויצא דם דצריך הדחה הראשונה והדחה אחרונה כדאיתא בהדיא לקמן דף קי"ג אך מ"ש הכא דלא בעי הדחה אחרונה קאי אהך גוונא דמתני' כשלא יצא מהן דם דאזי נראה לו דודאי הדחה ראשונה לא בעי דהטעם דהדחה ראשונה משום דם בעין שעליו כמ"ש הגהות מיימון בשם סמ"ק וכ"כ בסמ"ג מפני שהמלח מבליע ואינו מפליט דם שהוא בעין או מטעם שכתב המרדכי דהדחה ראשונה היא להעביר הליכלוך שעל החתיכה שאל"כ המלח מתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה והנך תרי טעמי לא שייכי בכה"ג כשלא יצא הדם דאזי אינו דם בעין ולא מלוכלך מידי והטעם הג' מ"ש הר"ן כדי שיתרכך הבשר מצ"ל דלא נ"ל לריב"א הך טעם וא"כ להנך תרי טעמי נ"ל לריב"א דבכה"ג שלא יצא מהן דם א"צ הדחה ראשונה כלל אבל הדחה אחרונה דהטעם דמדיח אחר המליחה כתב הב"י בשם הרא"ה כדי להדיח לחלוחית הדם שעל הבשר הבא שם מפליטתו עכ"ל ה"א דגם בכה"ג שלא יצא מהן דם אעפ"כ צריך להדיח אחר המליחה מה"ט דהא המלח הוציא הדם שבחתיכה לזה כתב הריב"א ז"ל דמוכח מכאן מהך משנה דהשוחט חיה ועוף דאין צריך להדיח הדחה אחרונה בכה"ג שלא יצא מהן דם אלא מולח ומבשל ומה"ט שכתב הש"ך הנ"ל ס"ק ע"ט משום דבכה"ג שלא יצא מהן דם הדם שבחתיכה הוא מועט ואע"פי שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו והמלח נתמחה בציר אעפ"כ לפי שהדם מועט בודאי נתבטל בציר וא"כ לק"מ מסוגי' דלקמן דף קי"ג דהתם מיירי כפשוטן שיצא ממנו דם וזהו לא קשי' לי' לריב"א מ"ש הרשב"א ז"ל הא הוכשר במים שבקדרה ואיך נאכלין בידים מסואבות דהא איכא לאוקמי שלא נגע הך בשר כלל במים דהא הדחה הראשונה אינו צריך כנ"ל וגם הדחה אחרונה א"צ לפי שהדם מועט אזי מצי איירי שנתבשל הך בשר במוהל שלו היוצא לאחר מליחה בלא שום מים וכדאיתא בסעיף כ' הנ"ל בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו אח"כ בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר מותר משום דלא הוי אלא מוהל בעלמא ואזי יכול להיות שנתבשל בהך ציר ולא נגעו מים כלל בהך בשר ומתורץ קושי' הרשב"א הנ"ל כן נלע"ד לדחוק וליישב דעת ריב"א:
והנה יש להקשות על הרשב"א שכתב דמתני' איירי לקדרה לפ"ז תקשי מאי פריך הגמ' טעמא דלא יצא מהן דם הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות אמאי ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין הא מצי איירי מתני' שאוכל הבשר תיכף לאחר שהוציאו מן הקדרה דאזי בודאי עדיין המשקה דהיינו הרוטב טופח עליה ואז נטמאו המשקין מחמת הידים ואזי משקין נעשין תחלה דאז הבשר אע"פ שהוא חולין נעשה שני דהמשקין נעשין תחלה אפי' בחולין וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה האוכל אוכל ראשון וה"פ דמתני' דנאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם הא אם יצא מהן הדם הוכשר הבשר ומקבל טומאה דאזי הידים שניות מטמאין להמשקין טופח הרוטב שעל הבשר לעשותן תחילה ואח"כ מטמאין המשקין להבשר לעשות שני אבל מכח המשקין שבקדרה אין הבשר מוכשר לקבל טומאה כמ"ש הרשב"א ז"ל דמיירי שהיו שלא מדעת פי' שלא הי' דעת בעל הבית לבשל הבשר בקדרה אלא לצלות או למכור הבשר ונתבשל ע"י המשרת שבביתו בלי דעת ב"ב כלל שהמשרת לא ידע שדעת הבעל הבית למכור הבשר או לצלותו וצ"ע: