אור ברסלב
מראה יחזקאל (חולין) פרק גיד הנשה › דף צד:

מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר

פרק גיד הנשה · דף צד:

דף צד.

בתוספות ד"ה אמר אביי כו' ומיהו להאי שנויא דמשני לעיל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל קשה רישא דהך ברייתא וכתב המהרש"א על זה וכן לשנויא דלעיל משום דגניב לי' לדעתי' יש להקשות כן וחדא מינייהו נקט ודבריו דחוקים ונראה לתרץ דברי תוס' דלא הקשו אלא דוקא להך שינויא דמשני לעיל גזירה שמא יתננו בפני ישראל דהנה הרשב"א כתב בד"ה ת"ר השולח ירך לחבירו וז"ל והא דאקשי לעיל שלימה כמי לא לישדר דלמא מחתך לה מעיקרא הוא דהוי משמע למקשה דחתוכה דנכרי לא ידיע ואפ"ה קא אסר תנא דמתניתן לשדורי חתוכה ועל כרחן אי חתוכה דנכרי לא ידיע טעמא דתנא אית לן למימר משום דחייש לרשיעי ומשום שמא יעבור ויפשע הוא דקאמר בחתוכה לא (פירוש דאי לא הוי חייש לרשיעי הוי מותר לשדורי לי' חתוכה דלא חיישינן שמא יאכלנו ישראל בגידה דישראל חושש שמא הנכרי חתכה ולא אתי למיכל מיני' עד שיבדוק אותה ע"י בקי אם ניטל גידה) והלכך מקשה המקשה ואזיל לטעמיה כלומר לתנא דמתניתן דחייש לרשיעי שלימה נמי לא לישדר דלמא מחתך לה ופשע ישראל וסמיך עליה ולא מחזי לה לבקי ואהדר לי' דחתוכה נמי מידע ידיע והלכך ישראל לא סמיך על חתך זה כלל ותנא דקאסר חתוכה לאו לפושע חייש וכמ"ש לעיל אטו ברשיעי עסקינן אלא לכ"ע שרי דחתוכה דישראל מידע ידיע ע"ש באורך ולפ"ז מצ"ל דהך תירוץ ואי בעית אימא משום דגניב לי' לדעתי' מוקי נמי מתניתן במקום שמכריזין וכתירוץ קמא רק דלא ס"ל דחתוכה דישראל מידע ידיע דאיכא למיחש לנכרי המצוי אצל ישראל ויודע חיתוך דישראל וזייף וחתיך רק ס"ל דלהא לא חיישינן כלל שיקנה ממנו ישראל ויאכלנו בגידה דהישראל וודאי לא יסמוך בירך חתוכה שביד נכרי לומר שניטל גידה דחושש דלמא חתיך לי' נכרי אלא מראה הירך לבקי ומש"ה שלימה מותר לשלוח לו דלא חיישינן דלמא חתיך לי' נכרי דהישראל אינו סומך על חיתוך זה אלא מראה אותה לבקי והא דחתוכה אסור לשלוח לאו משום תקלת אכילת גיד שיאכלנו ישראל אלא מטעם אחר משום דגניב לי' לדעתי' ולפ"ז לא רצו התוס' להקשות להך תירוץ דמשום דגניב לי' לדעתי' דקשה רישא דהך ברייתא דמצ"ל דדוקא במתניתן דאיירי במקום שמכריזין שייך ג"ד הנכרי דאזי אין מוכרין לנכרי נבלות וטריפות כשלא הכריז דאומר הנכרי שתקנה וטרח בה ליטול הגיד עד שראוי לעצמו אבל הרישא דברייתא איירי במקום שאין מכריזין שאזי מוכרין או נותנין לנכרי נבלה וטרפה חושב הנכרי דודאי טריפה הוא והא שהוא מנוקר הטעם שאחר ניטל הגיד נודע לו שהוא טריפה מש"ה מותר לשלוח לו בין שלימה בין חתוכה אבל להך תירוץ דלעיל דשמא יתננו לו בפני ישראל דמוקי מתניתן נמי במקום שאין מכריזין הקשו התוס' שפיר דקשה רישא דהך ברייתא דלמה מתיר התנא דברייתא לשלוח לנכרי ירך חתוכה במקום שאין מכריזין הא התנא דמתניתן אוסר חתוכה אפי' במקום שאין מכריזין וק"ל:

בא"ד והא דדייק מדאיקפד שמואל דאסור לגנוב דעתו יודע הי' שמואל שבצנעה נתן לו ולא הי' לו לחוש וכו' יש להקשות לפ"ז למה לי' להש"ס לעיל למימר וכי מכללא מאי למ"ד טרפה הוי אמר לי' אמאי תשהא איסורא הא הו"מ לדחויי בפשיטות דאי לא אמר שמואל בהדיא דאסור לגנוב דעת לא מוכח מידי מכללא דהא אנן לא ידעינן איך הוי עובדא דשמואל בצנעה או בפרהסיא וא"כ לא מוכח מידי דלמא לעולם מותר לגנוב דעתו של נכרי ואיקפד משום דבפרהסיא הוי דאיכא למיגזר שמא יתננו בפני ישראל וכו' ונראה לתרץ הכי דהנה רק לרב אשי הוצרכו התוס' לתרץ יודע הי' שמואל שבצנעה נתן לו אבל לאביי ורבא בלאו הכי לק"מ דדילמא איקפד שמואל משום דאיכא למיגזר שמא יתננו בפני ישראל ויקנה ממנו דהא מלתא דשמואל הוי כמו מכירה שנתן התרנגולת לנכרי בדמי שכירות שלו וכמ"ש הרשב"א ז"ל והרי כתבו תוס' אח"ז דלאביי ורבא לא חיישינן במקום שאין מכריזין שיקנה ישראל ממנו דאפי' ראהו שאמר לו ישראל דכשירה היא קחשיב ישראל הרואה דלהשביח מקחו אומר לו כן דכשירה דמיה יקרים ועובדא דתרנגולת דשמואל הוי כמקום שאין מכריזין ואזי מתורץ קושיא הנ"ל דלא מצו לדחויי למ"ד טרפה הואי אי הוי מכללא דדלמא שמואל לא איקפד משום ג"ד אלא משום דבפרהסיא הואי ואיכא למיחש שמא יתננו בפני ישראל דהא מאן דמתרץ תרנגולת טריפה הוי הוא אביי ואביי לשיטתו ס"ל דלא חיישינן במכירה שמא יקנה הישראל משום דקחשיב ישראל הרואה דלהשביח מקחו אומר כן וכמו כן מ"ל בעובדא דשמואל דמש"ה אמר לו שהיא שחוטה שדמי' יקרים כדי שיתרצה הנכרי ליטול שכירות זה אך לפ"ז דקושי' התוס' דלעיל ד"ה טריפה הואי וא"ת לעולם אימא לך וכו' לא קאי לאביי ורבא כנ"ל אלא לרב אשי א"כ תקשי איך תירצו התוס' דמ"מ איכא למידק דאסור לגנוב דעתו דאי שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של נכרי אומר כן הא רב אשי מוקי מציעתא דהך ברייתא מפני שני דברים וכו' במקום שאין מכריזין וקאמר א' מפני שמטעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל ומשמע דה"ק אפי' אי לא חיישינן שמטעהו דגניבת דעת מותר אפ"ה אסור מהאי טעמא שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר והא התוס' כתבו דאם ג"ד שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של נכרי אומר לו כן וצריך לדחוק ולומר דה"פ הברייתא דאיכא למיחש לב' איסורים ע"י זה דע"י שמטעהו ימשוך מזה ג"כ איסור אחר שיחזור וימכרנה לישראל ודוק:

בא"ד יודע הי' שמואל שבצנעה נתן לו דברי רבינו תם דחוקין דאע"ג דשמואל הי' יודע שבצנעה נתן לו מ"מ תקשי מנא לן להוכיח מזה דאסור לגנוב דעת הא אנן לא ידעינן מעשה שהי' איך הי' בצנעה או בפרהסיא וא"כ דלמא לעולם דמותר לגנוב דעתו של נכרי ושמואל איקפוד דדלמא הי' בפרהסיא ואיקפד דמשום דאיכא למיגזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה ממנו תו קשיא לכל הפרושים בין לפירוש ר"ת בין לפירוש רש"י ז"ל מנ"ל להש"ס לדמות ג"ד בגיד לגניבת דעת דטריפה בחזקת כשירה דהא יש לחלק דבשלמא גבי עובדא דשמואל דשפיר הוי גניבת דעת דיהיב לי' טריפה במר דשחוטה וניחא לי' לנכרי טפי כשירה מטריפה אבל היכא דנותן לו כשירה רק שלא ניטל גיד ממנה אפשר לומר דלא הוי ג"ד כלל דמה איכפת לנכרי אי ניטל הגיד ממנה או לא אדרבה ניחא לי' לנכרי שאוכל הגיד טפי שהגיד נשאר בתוכה דאזי אין מחותך לחתיכות הרבה כמו שעושין ליטול הגיד ואז נשאר הירך שלימה ובשלימה מתכבד בו יותר כמ"ש התוס' לקמן דף צ"ט ד"ה והלכתא אין בגידין בנ"ט כו' ואף אם רצונו למכור הירך לישראל אומר הנכרי מה בכך הא הישראל יכול לנקר הירך וכמ"ש התוס' בס"ד דכשאומר דניטל הגיד ממנה לא שייך בי' להשביח מקחו דלא עדיפא בהכי לכן נראה לפרש פירוש אחר בגמ' ואזי יתורצו כל קושיות התוס' דהנה איתא בגמ' דפסחים דף כ"ב ע"א א"ר אבוהו כל מקום שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ועל זה פריך והרי ג"ה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' ותנן שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכה וכו' ומשני קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ופירש"י שם ד"ה היא חלבה וגידה לפיכך כל חלב וגיד מותרין בהנא' שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הן קרויין עמה נבלה והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד לא שנא נבלה ולא שנא כשרה אבל בירושלמי משמע דאינו מפרש כפירוש רש"י דמקשה נמי לר' אבהו ממתניתן דשולח כו' ומשני ואוקימנא בג"ה של נבלה פירוש דמתניתן דשולח וכו' אוקימנא בירך של נבלה דדוקא גבי נבלה דכתיב בי' היתר הנאה בהדיא הגיד מותר בהכאה דהוא בכלל בשרה אבל גבי כשירה דלא כתיב בה היתר הנאה בהדיא אין הכי נמי דג"ה אסור בהנאה ואזי אסור לשלוח ירך שלימה כשירה לנכרי ולפירוש רש"י ז"ל צ"ל דהירושלמי פליג אתלמודא דידן ולהירושלמי הנ"ל צ"ל דהברייתא דקתני ובנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול הימנה ג"ה נמי איירי לר' אבוהו בירך של נבלה ולפ"ז מצ"ל דאין הטעם כלל בחתוכה דאסור משו' תקלת אכילת הגיד דאין הפירוש חתוכה שחתך ישראל כדרך שהגיד מונח והגיד נשאר בתוכה דא"כ הו"ל לש"ס לפרש זאת בהדיא שנחתך כדרך שהגיד מונח אלא הפירוש חתוכה כפשוטה שנחתך הגיד ממנה דס"ל לסוגיא דידן דבנחתך כדרך שגיד מולח והגיד נשאר בתוכה ליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דכיון שהוא ביד נכרי לא סמך אחיתוך הלז עד דמחזי לי' לבקי וכמ"ש הרשב"א וכן להך שינויא משום דגניב לי' לדעתי' אין הפירוש כפירוש רש"י דהגניבת דעת הוא דסובר הנכרי שניטל הגיד ז"א דמחמת הגיד לא שייך ג"ד כלל דמאי אכפת לנכרי בזה אדרבה ניחא לי' טפי שהירך הוא שלם דמתכבד בו ביותר וכנ"ל אלא דה"פ סוגיא דידן דמצינן למימר דסוגיא דידן ס"ל כר' אבוהו וא"כ תקשי ממתניתן דשולח ומפרש סוגיא דידן מתניתן דשולח אליבא דר' אבוהו כהירושלמי הנ"ל דמתניתן איירי בירך של נבלה וא"כ ה"פ של הסוגיא שלימה אין דוקא שלימה מותר לשלוח לנכרי משום דאזי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו הישראל ויטעה לומר שהיא כשירה דהא רואה הישראל שהיא שלימה דהגיד בתוכה וא"כ אי הוי הירך כשירה לא הוי רשאי הישראל לשלוח ירך שהגיד הנשה בתוכה לנכרי דהא ג"ה של כשירה אסור בהנאה אלא ודאי דירך של נבלה היא ואז לא זבין ישראל מיני' אבל חתוכה לא פירוש חתוכה כפשוטו שנחתך וניטל הגיד לגמרי ממנה דאזי שפיר איכא למיחש שיטעה הישראל לומר דהניקור הוי סימן דכשירה היא דאל"כ הא שלח הירך לנכרי וא"כ למה ניקרו הישראל אלא ודאי דכשירה היא ואז הגיד אסור בהנאה מש"ה צריך הישראל לנקרו ועל זה פריך המקשה ממ"נ במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר לי' דהא לא אתי למזבן מיני' דס"ל למקשה דבמקום שאין מכריזין לא זבין ישראל כלל מנכרי אפי' הירך חתוכה שיחשוב הישראל דלמא חתך לי' נכרי להטעותו ולעולם דהוא ירך של נבלה ואי במקום שמכריזין שלימה נמי לא לישדר לי' דדלמא חתך לי' הנכרי הגיד מן הירך לגמרי ויטעה הישראל לומר דכשירה הוא דהניקור הוי סימן דהא במקום שמכריזין קונה הישראל מנכרי על זה משני ואי בעית אימא במקום שמכריזין חתוכה דנכרי מידע ידיע ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה בפני ישראל פירוש דוודאי במקום שמכריזין לא זבין ישראל ירך שנמצא ביד נכרי שחישב דוודאי נבילה הוא כדרך שמוכרין לנכרי במקום שאין מכריזין והא דהירך חתוכה חושב הישראל דדלמא הנכרי חתך לי' להטעות לישראל דחתוכה דנכרי לא ידיע רק דאיכא למיחש שמא יתננה לו בפני ישראל ויראה הישראל דהירך יוצא מנוקר מתחת יד ישראל ונותנין לנכרי ואזי שפיר יטעה ישראל לומר דירך כשירה היא דאל"כ למה ניקר הירך הלא הי' רצונו לתנו לנכרי אלא וודאי דכשירה היא ואזי הגיד אסור בהנאה מש"ה הוצרך לנקרו כשנותנו לנכרי אבל שלימה מותר ליתן לנכרי אפי' בפני ישראל במקום שאין מכריזין דהא אינו מנוקר וחושב הישראל דוודאי נבלה הוא כדרך שנותנין לנכרי במקום שאין מכריזין ואי בעית אימא משום דקא גניב לי' לדעתי' פירוש דמתניתן מיירי במקום שאין מכריזין ובמקום שאין מכריזין ליכא למיחש למידי דאפי' אם הוא בפני ישראל לא יקנה הישראל ממנו ירך חתוכה ויטעה דכשירה הוא אלא יחשוב הישראל דלעולם טריפה היא כדרך שמוכרין לנכרי במקום שאין מכריזין ולאחר הניקור נודע לו שהיא טרפה והא דחתוכה אסורה משום דקא גניב לי' לדעת הנכרי דמחמת שהירך מנוקר מטעהו לנכרי לומר דבוודאי כשירה היא דכ"כ לא יחשוב הנכרי לומר דלאחר שניטל הגיד נודע לו שהוא טריפה אלא דהנכרי יחשוב כפשוטו דמש"ה ניקרו דכשרה היא ודמיה יקרין ואזי קגניב לי' לדעתי' אבל בברייתא דקתני ובנכרי בין חתוכה ובין שלימה א"צ ליטול הימנה ג"ה לא מצי מיירי בחתוכה לגמרי שמנוקרת וניטל הגיד כולו דהא קתני בין חתוכה א"צ ליטול הימנה ג"ה משמע דאף דחתוכה היא עדיין ג"ה בתוכה אלא וודאי דמיירי בחתוכה כה"ג שלא נחתך הגיד ממנה אלא שהירך נחתך לחתיכות הרבה והרי הרישא מיירי לכל האמוראים במקום שאין מכריזין ולרבא דמוקי רישא במקום שמכריזין והכריזו הוי נמי כמקום שאין מכריזין וא"כ א"ש דקתני בברייתא דמותר לשלוח לנכרי ירך חתוכה כה"ג שנחתך הירך לחתיכות דבמקום שאין מכריזין לא אתי ישראל למיזבן מיני' דהא אין הישראל רואה שהירך מנוקר ואזי אין לו סימן ומה"ת יטעה לומר דכשירה היא דהא הוא במקום שאין מכריזין ולק"מ קושית התוס' להך שנויא דמשני לעיל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל מרישא דברייתא דשאני חתוכה דברייתא מחתוכה דמתני' דחתוכה דמתני' מיירי שנחתך וניטל הגיד לגמרי דאזי איכא למיחש שמא יתננה בפני הישראל דאזי יוצא הירך מנוקר מתחת יד ישראל דיש להישראל סימן אזי שפיר איכא למיחש דאתי ישראל למיזבן מיני' אבל חתוכה דברייתא מיירי שאינו רואה שהיא מנוקרת אזי לא אתי למיזבן מני' כנ"ל וגם להך תירוץ הנ"ל משום דקא גניב לי' לדעתי' לק"מ מרישא דהך ברייתא דדוקא במתניתן שהירך מנוקר שייך ג"ד שמטעהו אפי' במקום שאין מכריזין לומר דכשירה היא שדמי' יקרין מחמת שרואה שהיא מנוקרת אבל בברייתא דאינו רואה שהיא מנוקרת אינו מטעהו דיחשוב הנכרי כפשוטו שהיא נבילה דבמקום שאין מכריזין בודאי מוכרין לו נבילות ולפירושינו הנ"ל מצ"ל דליכ' חילוק כלל בין מפרש לסתם ובין מכירה לדורן ובין מכירת טבח באטליז לשולח ואזי מתורץ ממילא קושית התוס' בס"ד וא"ת לפלוג וליתני בדידה וכו וכמו כן מתורץ קושית מהרש"א אמאי לא תקשי לפירש"י ולפירושם דלעיל דמיפלגי בין שולח דורן למכירה ליפלוג וליתני בדידי' והשתא לק"מ קושיא הנ"ל דאיך מדמי הש"ס ג"ד דגיד לג"ד דעובדא דשמואל דנתן לו טריפה בחזקת שחוטה דשפיר מדמי לפירושינו הנ"ל דהא אין הפירוש בהך שנויא משום דגניב לי' לדעתי' במה שהטריח ותקנה לטול הגיד כמו לעצמו אלא דמחמת שהירך מבוקר קא חשיב הנכרי דכשירה היא ואזי מטעהו שנותן לו טריפה בחזקת כשירה וא"כ שפיר הוו ממש דומיא דעובדא דשמואל ודוק:

בא"ד וא"ת ליפלוג וליתני בדידה וכו' והקשה המהרש"א וז"ל ק"ק אמאי לא תקשי לפירש"י ולפי' דלעיל דמיפלגי בין שולח דורן למכירה ליפלוג וליתני בדידי' בגיד ומקו' שאין מכריזין דלא ימכור עד שיטול הגיד מפני ב' דברי' כו' ואפשר לתרץ קושית המהרש"א הכי דמש"ה נקיט התנא לא ימכור בנבילות וטריפות דאי הוו נקיט לא ימכור בגיד ה"א דוקא בגיד שעשה מעשה וניקרו שייך ג"ד משום דהנכרי ראה שטרח ותקנה לטול הגיד בעבורו כמו לעצמו אבל במכירת נבילות וטריפות דלא עשה מעשה לא שייך כללא ג"ד דאמירה בעלמא הוא ואין הנכרי מאמין לג משום הכי איצטריך למיתנא הדין במכירת נבלות וטריפות לאשמועינן דאפי' באמירה בעלמא שייך מפני שמטעהו וק"ל:

תוכן העניינים

מראה יחזקאל (חולין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה