מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
פרק גיד הנשה
דף פט:
מתני' גיד הנשה כו' וחלבו מותר פירש"י חלבו של שליל מותר הנה דברי רש"י תמוהים דהא בגמ' מסיק לקמן דף צ"ב ע"ב וחלבו מותר קאי אחלבו דגיד וכמו שהקשה התו"יט על הברטנורה וז"ל וחלבו פירש הר"ב של שליל ור' יהודה היא וכו' ולא ידעתי מה דוחקי' לאוקמי' דלא ככ"ע ובגמ' ליתא אלא אוקימתא דלד"ה פירש דקאמר שמואל חלבו דגיד מותר לד"ה הנה כמו כן קשה על דברי רש"י ז"ל ולענ"ד אפשר ליישב דרש"י מפרש הכי לפי סוגיא דכאן דמצ"ל דקשי' לי' לרש"י קושית תוס' ד"ה והא מדקתני סיפא תימא ומאי כריך הא סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה וגם למה לי' לתרץ בדוחק דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן הו"ל לתרץ כן דסיפא איירי בשנשחטה אמו וכו' אלא ודאי דסוגית הש"ס כאן ס"ל דמה דקתני במתניתן וחלבו מותר הפירוש חלבו של שליל ומה דקאמר שמואל לקמן וחלבו מותר לד"ה הפירוש חלבו של שליל והא דקתני בברייתא נוהג בשליל וחלבו אסור דפליגי בחלבו הפירוש חלבו דגיד ודלא כר"א אמר ר' אושעיא כמ"ש תוס' לקמן דף צ"ב ד"ה דאמר ר' אליעזר א"ר אושעיא דאי לאו דר"א ה"א חלבו דקתני בברייתא היינו חלבו דגיד גם מוכח מכח קושית תוס' ד"ה בולדות קדשים עסקינן וא"ת והיכי אתו בהדי הדדי וכו' דסוגיא זו לא אזלא אליבא דר"א א"ר אושעיא וכמו שתירץ הרשב"א ז"ל על קושיא זו וז"ל יש לומר דהא אתיא דלא כר אליעזר א"ר אושעיא ולפ"ז דנ"ל להמקשה כפשוטו דהפירוש חלבו מותר לד"ה חלבו של שליל אזי מוכח דע"כ סיפא איירי בשלא נשחט אמו דאי בשנשחט אמו למה מות' חלבו של שליל לד"ה הא לר"מ לשיטתו דלעיל דס"ל דטעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו חלבו אסור כמו גידו אלא ודאי דמיירי בשלא נשחטה אמו ואזי יש לחלק בין גיד לחלבו כמ"ש התוס' כאן ולקמן דף צ"ב ד"ה אלא אימא חלבו דשליל דלא מקרי חלב כיון דאינו בעומד והקרב א"כ מוכח דסוגיא זו מפרש הסיפא ונוהג בשליל וחלבו מותר בשלא נשחטה אם ואין להקשות הא ר' יוחנן אית לי' בהדיא לעיל דף ע"ה בתלש חלב של בן ט' חי דחלבו כחלב בהמה י"ל דסוגיא זו אזלא אליבא דריש לקיש דס"ל חלבו כחלב חיה משום דחדשים ואוירי גרמי דבלאו הכי סוגיא זו לא מצי אזלא אליבא דר' יוחנן דלר' יוחנן מעיקרא לא קשיא מידי קושית המקשה מוקדשין פשיטא דהא ר' יוחנן ס"ל לקמן אחד קדשים הנאכלין ואחד קדשים שאין נאכלין איסור גיד נוהג בהן וא"כ איצטריך למיתני מוקדשין לאורוי דג"ה נוהג בכל המוקדשין אפי' בקדשים שאינם באכלין ולפ"ז מתורץ קושית תוס' לקמן בד"ה אלא הכא במבכרת עסקינן וא"ת והא איסור גיד לר' יוחנן קדים וכו' וא"כ לר' יוחנן מוקדשין נוהגין בגיד מבעיא לי' ז"א דלר' יוחנן בלא"ה לא קשה מידי מוקדשין נוהגין בגיד מבעיא לי' דהא איצטריך לאשמועינן דג"ה נוהג במוקדשין לאורוי דנוהג בכל מוקדשין אפי' בקדשים שאינם נאכלין כנ"ל ועפ"ז יש לתרץ עוד קושי' אחת דלכאורה תקשי ל"ל לש"ס לקמן לתרץ בדוחק דמתניתן אליבא דר' יהודה וסבר לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא וגם בהמסקנא ל"ל לדחוק ולתרץ במבכרת עסקינן דלא איירי במתניתן אלא בבכור והא במתניתן קתני במוקדשין לשון רבים דמשמע דאיירי בכל קדשים הו"ל לתרץ בפשיטות דמתניתן אתיא כרבנן ולא כר' יהודה דלקמן דף צ"ו ע"א איתא במתניתן אכלו ואין בו כזית חייב וקאמר רב פפא על זה כתנאי אכלו ואין בו כזית חייב ר' יהודה אומר עד שיהי' בו כזית מ"ט דרבנן ברי' בפני עצמה היא והנה בשבועות בסוגיא דאיסור כולל דף כ"ג ע"ב כתבו התוס' אע"ג דאין איסור חל על איסו' אעפ"כ חייל אחצי שיעור ואפי' לר' יוחנן דס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ לפ"ז הו"מ ש"ס לתרץ בכה"ג דשפיר הוצרך התנא לאשמועינן דגיד הנשה נוהג במוקדשין כגון בגיד דלית בו כזית דמשום קדשים אינו חייב אלא דק אסור מן התורה כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי לשיעור ואתי גיד וחייל אמוקדשין משום דעל גיד חייב אפי' אין בו כזית כרבנן דר' יהודה ואתי התנא לאשמועינן מוקדשין משום דמוקדשין היא איסור חמור ה"א דלא חייל גיד אפי' אחצי שיעור מוקדשין משום דחזי לאצטרופי לשיעור אבל לפי דברינו הנ"ל לק"מ משום דכל הסוגיא דכאן אזלא אליבא דריש לקיש דלר' יוחנן מעיקרא לא קשי' מידי כנ"ל ולריש לקיש ל"מ לתרץ הכי דאתי לאשמועינן דבגיד שאין בו כזית חייל גיד אמוקדשין דזה הוא פשיטא דהא ס"ל לריש לריש דחצי שיעור מותר מן התורה וא"כ מה"ת לא יחול גיד דחייב עליו אם אכלו ואין בו כזית כדאיתא לקמן סתם מתניתן בהדיא אח"ש מוקדשין דאין איסור כלל מדאורייתא וא"ל דהיא גופא אתא לאשמועינן דח"ש מותר מן התורה ז"א דא"כ ל"ל לאשמועינן דוקא זאת בהך דגיד נוהג במוקדשין הו"ל לאשמועינן בפשוטה דח"ש מותר מן התורה ודוק:
תוס' בד"ה מוקדשין פשיטא כולהו כמי פשיטא וכו' ויש להקשות דאכתי תקשי למה נקט דוקא מוקדשין פשיטא וי"ל דמצ"ל דמוקדשין איצטריכ' לי' לאשמועינן כוכי תימא דאתי איסור מוקדשין וחייל על איסור גיד. ועיקר קושית המקשה קושיא ב' מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' או מנ"ל הכי די"לד למה לי' למימר משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מיני' הו"ל להקשות בקצרה כולהו פשיטא כמ"ש תוס' וי"ל דסד"א דתנא דמתניתן סבירא לי' כר"ש לקמן דכל היכא שבשרו אסור אין איסור גיד נוהג וא"כ ה"א דמוקדשין היא לצורך דמשעה דאקדשיה הו"ל בשרו אסור וא"כ ע"כ פקע איסור גיד מיני' מש"ה נקט המקשה דוקא מוקדשין כלומר אפי' מוקדשין גמי פשיטא דזה הוא אין סברא כלל לומר משום דאקדשי' דאז נאסר בשרו פקע לי' איסור גיד מיני' דהא בתחילה הי' בשרו מותר ואזי לא כקרא בשרו אסור א"כ תו לא פקע איסור גיד מיני' דלא נקרא בשרו אסור אלא כשנאסר בתחילה משעת יצירה אבל לא אם אקדשי' לאחר מכאן וק"ל:
ברש"י ד"ה יש בגידין בנ"ט בבשר וכו' ושמעינן מניי' תרתי חדא דיש בגידין בנ"ט וחדא דאיסור חל על איסור ולאפוקי וכו' יש לומר דמש"ה כתב רש"י ז"ל ושמעינן מיני' תרתי ולא סגי לי' בהא דיש בגידין בנ"ט ולאפוקי ממ"ד אין בגידין בנ"ט משום דיש בגידין בנ"ט בלאו הכי מוכח ממתניתן דלקמן דירך שנתבשל וכו' וא"ל דהך איסור חל על איסור כמי שמעינן מהך מתני' דכריתות דיש אוכל וכו' ז"א דמ"ל דהוצרך לאשמועי' דמוקדשין חל אגיד דה"א דבגיד הוי תרתי איסור חמור שכן איסורו נוהג בב"כ כר' יהודה וגם הוי איסור מוסיף כקושית התוס' לקמן בד"ה קדשים דאיסור כרת וא"ת ונימא מגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה וכו' וא"כ לא יחול מוקדשין שהוא רק איסור כולל אאיסור גיד מש"ה צריך לאשמועינן דאעפ"כ חל איסור מוקדשין אגיד וק"ל:
גמ' ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכי כו' הנה דברי רמב"ם מהלכות מ"א פ"ח סתרו הדדי כמו שהקשו הכ"מ שם והכר"ופ בסימן ס"ה ס"ק ב' דבהלכה ה' כתב האוכל גיד של בהמה טמאה פטור מכלום דגיד אינו בטמאה הואיל ובשרו אסור ואיסור טמאה ליכא דאין בגידין בנ"ט ובהלכה ו' כתב האוכל ג"ה של עולה ושל נבלה חייב שתים ותירץ הכר"ופ דמעולה לק"מ דס"ל לרמב"ם דאף שאין בגידין בנ"ט היינו לענין אכילה דלא שמי' אכילה אבל הנאה מקרי דעכ"פ נהנה מן הגיד וא"כ דבעולה דאסור בהנאה חייב אע"ג דאינו בגידין בנ"ט גם מנבלה מתרץ שם ע"ש באורך אך הביא שם הכר"ופ קושית הרשב"א מה שמקשה בתשובה על הרמב"ם ז"ל דאיך פסק באוכל ג"ה של עולה דחייב שתים אע"ג דאין בגידין בנ"ט הא אמרינן להדיא בגמ' ר"פ ג"ה אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא הרי מבואר דאי אמרינן אין בגידין בנ"ט אינו חייב משום מוקדשין ונראה לתרץ ושית הרשב"א ועפ"ז יתורצו ב' דקדוקיה על תירוץ זה אחד למה אשמועינן התנא הך דאין בגידין בנ"ט דוקא במוקדשין הו"ל למתני אין כל איסורין נוהגין בגיד וכמו שהקשה האלי' דבה בתוס' ד"ה ד"ה איסור גיד איכא כו' תו י"לד על מה דקאמר ובמוקדשין איסור גיד איכא דמלת ובמוקדשין הוא אך למותר דהו"ל למימר בקצרה אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא דהנה שמעתי בשם גדול אחד לתרץ קושית העולם דמה פריך הגמרא מוקדשין פשיטא דלמא אתא לאשמועינן דגיד נוהג בכל מוקדשין אפי' בעולה דאסור להעלותו כרבנן דפליגי ארבי לקמן ותירץ הגדול הנ"ל ע"פ מ"ש הר"ע ברטנורה בפ"ג דזבחים משנה ה' השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל וכתב הרע"ב שם כל היכא דנקט האי לישנא פירוש מוקדשין בנון מיירי בנקבות לפ"ז פריך הגמ' שפיר מוקדשין פשיטא דאזי אין לומר דאתא לאשמועינן דגיד חייל אעולה דאסור להעלותו דהא התנא דמתניתן נקט במוקדשין בנון וא"כ מיירי רק בנקבות ולא בעולה שהוא זכר ולפי דבריו צ"ל דהתירוץ אלא הכא במבכרת דאיירי מתני' בבכור שהוא זכר לא גרס במתניתן במוקדשין בכון אלא במם וכן נראה מדברי רש"י לקמן ד"ה אלא הכא במבכרת כו' שכתב ב' פעמים במוקדשים במם עפ"ז נ"ל לתרץ קושית הרשב"א הנ"ל על הרמב"ם ומש"ה נקט התרצן ובמוקדשין וה"פ ובמוקדשין שהן נקבות דאינן איסורי הנאה אלא אסורי אכילה איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא דבאיסורי אכילה אמרינן אין בגידין בנותן טעם משא"כ בעולה שהוא זכר דאסור בהנאה שפיר אמרינן לענין הנאה יש בגידין בכ"ט ולק"מ על הרמב"ם וממילא מתורץ ג"כ דקדוק א' הנ"ל דה"ל למימר אין כל איסורין נוהגין בגיד ז"א דאי הוי תנא הכי ה"א דאין גיד נוהג אפי' בעולה שאסור בהנאה ומש"ה תנא גיד נוהג במוקדשין לאורוי דדוקא בנקבות איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא אבל בעולה שהוא זכר שאסור בהנאה איסור מוקדשין נמי איכא כנ"ל ודוק:
בתוס' ד"ה דאיסור גיד כו' אי כמי לא בעי כו' אלא דעדיפא מיני' פריך עכ"ל דברי תוס' קשים להולמן דאיך כתבו שהתרצן לא רצה לתרץ הכי דא"נ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' הא אכתי תקשי זאת על מה דמתרץ אלא קסבר אין בגידין בנ"ט וכו' בשלמא להמקשה כתבו תוס' שפיר דעדיפא מיני' פריך אך על התרצן הקושי' במ"ע ונראה ליישב דה"פ התוס' בודאי קושית התוס' לא אזלי אהך תירוץ שמתרץ אלא קסבר אין בגידין בנ"ט דמה אכפת לי' להתרנן אם חוזר מדבריו הראשונים לומר שהתנא סובר אין בגידין בנ"ט או אם יאמר שסובר יש בגידין בנ"ט ויחזור מדבריו הראשונים לומר אין איסור חל על איסור ואין לומר להרויח קושית הגמ' מירך וכו' דהא ע"כ להך תרצן לא הוי קשה מידי מירך ואפשר דסובר דלא כסברת הר"ר מאיר בתוס' ד"ה אם יש בה בנ"ט כו' וגם ניחא לי' להתרצן לתרץ דקסבר אין בגידין בנ"ט שהוא אליב' דהלכת' דלקמן אלא ודאי דקושית תוס' זו למסקנא שמתרץ דמתני' דוקא איירי בולדות קדשים וס"ל כוותי' דר' יהודה בחדא ופליג עלי' בחדא ועל זה קשה קושית הגמ' אימר דשמעית לי' וכו' אזי הקשו תוס' למה לי' לתרץ הקושיא מירך דלא איירי מתניתן אלא בולדות קדשים טפי הו"ל לתרץ כפשוטו דאיירי מתניתן בקדשים שהקדיש לאחר מכאן ויש בגידין בנ"ט ואתי לאשמועינן דאיסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא משום דאין איסור חל על איסור על זה כתבו וכ"ת משום דמתניתן אתי' כר"מ וכו' ותרצו דע"כ קושיא זו אינו דהא השתא כמי דקאמר אין בגידין בנ"ט לא אתי' כר"מ וא"כ א"צ המקשה להקשות ממשנה אחרת דירך דהא הו"מ למדחי מיני' ובי' דע"כ לא מצ"ל הכי דא"כ לא אתי' מתני' כר"מ דהא ר"מ סבר יש בגידין בכ"ט ע"ז כתבו דניחא לי' להמתרץ טפי תירוץ דבולדות קדשים ליישב כמי בזה הך דקדוק דאין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' אך על המקשה עדיין קשה דהו"ל למיפרך טפי מיני' ובי' דאין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' לזה כתבו דעדיפא מני' פריך אבל הך תירצן דמתרץ אלא קסבר אין בגידין בנ"ט לא דייק כלל הך דקדוק דאין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' אח"כ מצאתי בספר אלי' רבה שמפרש ג"כ דברי תוס' כנ"ל דקושית התוס' על התירוץ דבולדות קדשים אמנם הוא ז"ל הקשה ע"ז אח"כ איך מצ"ל דקושית התוס' על המסקנא א"כ קשה דהו"ל לתרוצי תירוץ א' משום דמתניתן אתיא כר"מ ולר"מ איסור חל על איסור דעל זה ליכא למדחי דהשתא נמי דקאמר אין בגידין בנ"ט לא אתיא כר"מ דהא לפי המסקנא אמרינן דס"ל להתנא יש בגידין בנ"ט מכח קושיא דירך עכ"ל ע"ש אבל נראה לי דלא קשה מידי דהא אכתי לפי מאי דמסיק דמתניתן אתיא כר' יהודה צ"ל דמתניתן סבר לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא בהך דנוהג בשליל דס"ל כר"מ וגם בהך דנוהג בירך של ימין ובירך של שמאל דלא ס"ל כר"י וא"כ הקשו התוס' שפיר דלא מצ"ל דא"כ לא הוי מצי אתיא כר"מ הא לר"מ נמי מצינן לתרץ הכי דסבר לה כוותי' בחדא בהך דנוהג בשליל ופליג עלי' בחדא בהך דאין איסור חל על איסור וק"ל:
בתוס' ד"ה אם יש בה בנ"ט כו' ולפירוש הר' מאיר אתי שפיר דפירש דאין להחמיר ולאסור בשומן שבגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר עכ"ל והנה פירוש ר"ת דחו התוס' ואזי אין לנו אלא תירוץ ראשון כרבינו מאיר דאין להחמיר ולאסור בשומן שבגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר לפ"ז קושית התוס' במ"ע על רש"י ז"ל שכתב לקמן דף צ"ט ע"ב גבי והלכתא אין בגידין בנ"ט דוקא בו אבל שמנו יש בו בנ"ט וכו' וכמו כן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ קשה מאי פריך הגמ' דלמא אסורה משום שמנו של גיד ונראה לענ"ד לתרץ קושית התוס' ונקדים הסוגיא לקמן דף צ"ז ע"א אמר רבא מריש הוי קא קשיא לי קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב כו' אלא בשר בחלב מאן טעם לה כו' וכתבו התוס' בד"ה אבל בשר בחלב והא דלא פריך ממתניתן דירך וכו' ותירוץ התוס' דחוק דא"כ למה תני כלל אם יש בה בנ"ט דמאן טעים לה הו"ל למתני רק דמשערינן כאלו הן בשר ולפת ונראה לענ"ד לתרץ קושית תוס' הכי דהנה דף צ"ז ע"ב איתא א"ר אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט וכתבו התוס' בד"ה כל איסורין וכו' וז"ל מדלא נקט כבשר בלפת משמע דאין שיעורן שוה דגיד לא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערינן כבשר בלפת וכו' ולפ"ז פליגי ר' יוחנן ורבא וכו' ונראה דאין אנו צריכין לדחוק כדברי תוס' דר' יוחנן ורבא פליגי אהדדי דהא באמת יש להבין למה תנא במתניתן ב' שיעורים אם יש בה בנ"ט וגם כיצד משערינן וכו' לא הו"ל למתני אלא חדא ירך שנתבשל בה ג"ה משערינן כבשר בלפת דהנה איתא בש"ע י"ד סימן צ"ח איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו נכרי כו' כתב הש"ך על זה חלב בצירי דהיינו תרבא וכן משמע בטור וא"כ דעת הטור דטעם חלב ובשר אינן שווין אבל הראב"ן ז"ל כתב דחלב ובשר טעמם שוה וצ"ל דמיירי בבשר שמן עכ"ל לפ"ז מצ"ל דמש"ה נקט התנא במתניתן ב' שיעורן דהנה המהר"ם שיף כתב בסוגיא דידן ברש"י בד"ה אם יש בו בנ"ט שכתב שערו חכמים בששים כל נ"ט סתם דלהכי כתב רש"י ז"ל זאת שהוא אך למותר משום דטעם גיד בירך אי אפשר למטעמי' דהכל טעם בשר לכן כתב רש"י דכל נותן טעם סתם בששים ולפ"ז ה"פ במתניתן ירך שנתבשל בה ב"ה אם יש בה בנ"ט דהיינו שהוא ירך כחוש שלימה עם השומן דאזי נוכל להרגיש טעם השומן דגיד בירך שהוא כחוש יהבינן לנכרי לטעום אם מרגיש טעם השומן דגיד אפי' אי ידעינן דהירך הוא הרבה טפי מששים הרי זה אסורה משום דטעמו לא בטיל וכיצד משערין דאם אומר הנכרי שאינו מרגיש טעם שומן דגיד כלל ואכתי איכא למיחש דלמא יהיב הגיד טעם בבשר דהא זה אי אפשר למטעמיה דהכל טעם בשר כמ"ש המהר"ם שיף על זה קאמר התנא דנגד הגיד דלא יהיב טעמא כולי האי משערינן בשיעור זוטרא כבשר בלפת דהוא פחות מששים לפ"ז אין אנו צריכין לדחוק ולומר כדברי תוס' דר' יוחנן ורבא פליגי בהדדי דלעולם רבא נמי סבירא לי' כר' יוחנן דכל איסורין שבתורה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט ובצל וקפלוט הוא שיעור ששים והא דנקט התנא במתניתן כבשר בלפת שהוא פחות מששים משום דזה הוא רק כנגד הגיד דלא יהיב טעמא כולי האי ור"נ דאמר גיד בששים מיירי בירך שלימה עם שומן וכגון שהוא ירך שמן או בדליכא קפילא דאזי ליכא למיקם אטעמא דשומן הגיד צריכין אנו לשער בששים ולפ"ז יתורץ ג"כ קושית תוס' ד"ה אבל בשר בחלב הנ"ל דהנה י"לד בדברי רבא דמלת סמכינן הוא מיותר דלא הו"ל למימר אלא השתא דאמ' ר"י קפילא ארמאה ה"נ קפיל' ארמאה ויש לתרץ ע"פ מה שהביא בש"ך ריש סימן צ"ח קושית תרומת הדשן כיון דפסקינן מין בשאינו מינו אסור מדאורייתא כל שנותן טעם א"כ איך יהא נכרי נאמן במסל"ת והא ש"ס ערוכה היא בפרק הגוזל בתרא דף קי"ד דאין נכרי נאמן במסל"ת באיסור תורה אלא בעדות אשה בלבד ועל זה תירץ ת"ה דקפילא שאני דאומנתו בכך ולא מרעה חזקתו ולפ"ז מצ"ל דרבא ודאי הוי ידע דנכרי מצי למיטעם דק הוי קא קשיא לי' דלא סמכינן אנכרי בטעם כעיקר שהוא דאורייתא וזה הוא מה דקאמר מלת סמכינן השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה בטעם כעיקר שהוא דאורייתא כתירוץ ת"ה דלא מרעה חזקתו ה"נ סמכינן בדאורייתא בבשר וחלב אקפילא וכו' ולפ"ד הנ"ל מתורץ ממילא קושית התוס' דהו"ל לרבא למיפרך אמתניתן דירך מאן טעים לי' דהא לפי מ"ש לעיל הפירוש במתניתן אם יש בה בנותן טעם דמיירי דידעינן שיש בירך הרבה טפי מששים ששומן הגיד נתן טעם בירך כנ"ל ולקמן תנא בברייתא דשמנו של גיד מותר רק ישראל קדושים נהגו בו איסור א"כ לא הוי מצי רבא למיפרך מאן טעים לי' דידע רבא דבזה שפיר סמכינן אנכרי דאין איסור אלא מצד המנהג דישראל קדושים נהגו בו איסור אבל הברייתא דאיירי בבשר וחלב שהיא דאורייתא פריך שפיר מאן טעים לה כנ"ל ולפ"ז מצינן לתרץ קושית התוס' דכאן ד"ה אם יש בה בג"ט תימא דלמא אסורה משום שמנו של גיד על רש"י ורמב"ם דלרש"י ורמב"ם ז"ל נמי נראה להם כמ"ש לעיל דמש"ה קתני ב' שיעורין אם יש בה בנ"ט כנגד השומן ובשר בלפת כנגד הגיד וה"פ המקשה איך קתני אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה שהוא שיעור ששים הא קתני אחר זה דמשערינן כבשר בלפת שהוא פחות מששים אלא ודאי דברישא קאי באמת אשמנו של גיד ובסיפא דמשערינן כבשר בלפת קאי רק אגיד עכ"פ מוכח דיש בגידין בנותן טעם כבשר בלפת ואיך אמרת דס"ל להתנא דאין בגידין בנ"ט כלל וסמיך המקשה אסיפא ובזה מצינו לפרש בדרך חידוד דברי רש"י כאן ד"ה אם יש בה בנ"ט מ"ש דש"י ז"ל שערו חכמים בששים כל כ"ט סתם דאין זה מקומו כאן דהו"ל לפרש זאת במתניתן דירך לקמן ולפע"ד מצ"ל דרש"י רצה ליישב בזה קושית התוס' תימא דלמא אסורה משום שמנו של גיד וה"פ בעלמא שערו חכמים כל נ"ט סתם בששים והכא אינו כן דהא קתני אחר זה דמשערינן כבשר בלפת שהוא פחות מששים אלא ודאי דמשערינן זאת כנגד הגיד דלא יהיב טעמא כולי האי וא"כ שפיר מוכח דהגיד נותן טעם ודוק:
גמ' והא מדקתני סיפא דנוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן פירש"י דאי מרישא שמעינן דנוהג בשליל סיפא למה לי למתניי' עכ"ל וכתב המהר"ם שיף על זה הא מרישא לא הוי מוכח מידי דנוהג בשליל דאיכא למימר הטעם משום דולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ותירץ המהר"ם שיף דא"כ תקשי להיפך הא קתני בסיפא דנוהג בשליל וא"כ ל"ל רישא אך קשה לדבריו דעל זה לא משני הגמ' מידי דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן אכתי תקשי דהו"ל למתני סיפא לחוד ואזי ידעינן דנוהג בשליל מחלוקת דר' יהודה ורבנן ונראה לענ"ד לתרץ דהנה י"לד קצת הלשון דבר זה דהול"ל ה"ק ונוהג בשליל מחלוקת ר' יהודה ורבנן וי"ל דהכי מתרץ התרצן דאי תני הסיפא בלא רישא ה"א דכ"ע סברי דוולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ואזי אפי' ר' יהודה מודה דגיד נוהג במוקדשין מש"ה קאמר דבר זה פירוש הך דג"ה נוהג במוקדשין הוא באמת הטעם בעיקר משום דנוהג בשליל דתליא מה דגיד נוהג במוקדשין במחלוקת דר' יהוד' ורבנן בשליל דזה לא אמרינן כלל דולדות קדשים בהווייתן הן קדושי' אלא במעי אמן הן קדושים ומש"ה איצטריך לאשמועי' רישא לאורוי דהך דג"ה נוהג במוקדשין תליא בפלוגתא דנוהג בשליל וק"ל:
דף צ.
בתוס' ד"ה אלמא איסור מוקדשין קדים אומר ר"ת משום דמתחילה הכל הוא בשר וכו' פירו' דקשיא לי' לר"ת מאי פריך הגמ' אלמא איסור מוקדשין קדים הא עכ"פ כשהגיד נוצר איסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתי לזה קמפרש ר"ת משום דמתחילה הכל הוא בשר ואח"כ הבשר עצמו מתקשה ונעשה גיד אזי איסור מוקדשין קדים דחל תיכף אבשר ובקונטרס פירש לקמן וכו' דאזי ג"כ לק"מ ודוק:
בא"ד ואע"ג דהשתא ר"ל כו' ועוד דאי אפשר לאיסור גיד להיות בענין אחר עכ"ל ויש להקשות דהא אפשר להיות איסור גיד בלא איסור אבר מן החי דאיסור אבר אינו אלא באבר שיש בו משהו בשר גידין ועצמות כדאיתא לקמן דף ק"ב ואיסור גיד חל אגיד עצמו בלא משהו בשר וצ"ע:
גמ' אלא הכא במבכרת כו' ואין להקשות דלמה נקט מוקדשין לשון רבים דהא אינו נוהג אלא בבכור דמ"ל דמש"ה נקט לשון רבים משום דאיירי מתני' נמי במוקדשין שהקדישן לאחר מכאן ואתי לאשמועינן כדס"ד לעיל דאתי איסור מוקדשין וחל אאיסור גיד ולא קשיא קושית הגמ' דלעיל מוקדשין נוהג בגיד מבעי' לי' דאי הוי תני הכי ה"א דאיירי רק בשהקדישן לאחר מכאן אבל בבכור לא דאתי איסור קדשים החמור ומבטל איסור גיד הקל מלחול עמו לכן קמ"ל דגיד נוהג במוקדשין:
בתוס' ד"ה אלא הכא במבכרת וא"ת וכו'עיין במהרש"א שהקשה דאף לר' מאיר דאתיא מתניתן כוותי' וסבר נוהג בשליל הי' להם להקשות כיון דנוהג בשליל א"כ איסור גיד קדים וא"כ מוקדשין נוהג בגיד מבעי' לי' ותירץ דיש לומר כמ"ש הרא"ש וכו' מיהו שמעתא לא משמע כן עכ"ל ונראה לי לתרץ קושי' המהרש"א דמצ"ל דהמתרץ אלא הכא במבכרת רוצה לאוקמי מתניתן אליבא דכ"ע הא דקתני נוהג במוקדשין בין לר' מאיר ובין לר' יהודה וא"כ מתורץ קושית המהרש"א דלר"מ הו"ל למימר מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' ז"א דאי הוה נקט מוקדשין נוהג בגיד ה"א דמתניתן איירי בקדשים שהקדיש לאחר מכאן דאזי איסור גיד קדים ואתא מוקדשין וחל עליו אבל במבכרת לר' יהודה דסבר אינו נוהג בשליל אזי גיד וקדשים באין בבת אחת ה"א דאתי איסור מוקדשין החמור ומבטל איסור גיד הקל מלחול עמו לכך אשמועינן ג"ה נוהג במוקדשין אפי' לר' יהודה במבכרת דאע"ג דגיד וקדשים באים כאחת לא אתי איסור מוקדשין החמור ומבטל איסור גיד הקל אבל לר"מ בודאי לא מצינו למטעי במבכרת דמבטל איסור גיד דהא ס"ל דגיד נוהג בשליל וא"כ איסור גיד קדים והתוס' הקשו קושייתם שפיר לר' יוחנן דס"ל דגם לר' יהודה נוהג בשליל במעי אמו בשלא נשחטה כמ"ש התוס' לעיל דאזי איסור גיד קדים וא"כ מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' ועפ"ז מצינו ליישב דברי רש"י בד"ה אלא הכא במבכרת שכתב אפ"ה יש מוקדשין שהגיד נוהג בהן כגון בכור ממ"נ אי נוהג בשליל איסור גיד קודם וכו' ואי אין נוהג בשליל תרווייהו בהדי הדדי קאתי ובד"ה ואי בעית אימא לא כתב רש"י ז"ל הך ממ"נ ולכאורה אינו מובן הא גם בתירוץ ואי בעית אימא שייך גמי הממ"נ ולפי דברינו הנ"ל אתי שפיר דמצ"ל דקשיא לי' לרש"י קושית מהרש"א לר"מ מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' וצ"ל כמו שכתבתי דהמתרץ אלא הכא במבכרת נחית לאוקמי' מתניתן אפי' כר' יהודה כנ"ל וזה שכתב רש"י ממ"נ אי נוהג בשליל היינו אליבא דר"מ דס"ל נוהג בשליל ואי אינו נוהג בשליל דמתניתן אתיא נמי כר' יהודה עכ"פ במבכרת שניהם חלו בבת אחת אבל בתירוץ אי בעית אימא וכו' אין אנו צריכין לזה דלר"מ גופי' לק"מ כיון דס"ל דנוהג בשליל מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' דא"כ איכא למטעי דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ואזי רק איסור מוקדשין נוהג בגיד משום דקדים אבל איסור גיד ליכא אפי' לר"מ לכך הוצרך למתני גיד נוהג במוקדשין לאשמועינן אליבא דר' מאיר דס"ל נוהג בשליל דמש"ה גיד נוהג במוקדשין דוולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ואזי איסור גיד קדים אבל לר' יהודה דס"ל אינו נוהג בשליל ואזי גיד וקדשים באין בב"א מצ"ל באמת דאתי איסור מוקדשין החמור ומבטל איסור גיד הקל מלחול עמו ואז א"צ להך ממ"נ ודוק:
עוד בדיבור הנ"ל אלא הכא במבכרת כו' עיין כאן קושית האלי' רבה בתוס' ד"ה אלא הכא קמ"ל דלא מבטל כו' ויש להקשות למה להם לדחוקי נימא דמתרץ השתא תירוץ דלעיל של תוס' ד"ה איסור גיד איכא וא"ת לימא דקסבר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דלית לי' איסור חל על איסור ולא שייך השתא תירוץ תוס' דלעיל אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' דאי הוי תני הכי ה"א בקדשים שהקדישו אחר לידה אבל במבכרת נוהג איסור קדשים בגיד משום דאין גיד נוהג בשליל ובהדי הדדי קא אתיין לכן תנא ג"ה נוהג במוקדשין דדוקא ביד נוהג ולא קדשים אפי' במבכרת משום דנוהג בשליל וגיד קדים וכנ"ל דנוהג בשליל מחלוקת ר"י ורבנן ע"ש באורך ולענ"ד יש לדחות הכי דלא ניחא להו לתוס' לומר שתחלוק הך מתניתן אסתמא אכריתות כמ"ש תוס' לעיל או מצינן למימר בוכי תימא שכתבו התוס' לעיל משום דמתניתן אתיא כר"מ ור"מ אית לי' איסור חל על איסור דאזי לא מצ"ל מה שדחו התוס' לעיל דהשתא נמי דקאמר אין בגידין בנ"ט דהא השתא מסקינן דיש בגידין בנ"ט תו מצינו למדחי דמש"ה מפרשו התוס' קמ"ל דלא מבטל איסור קדשים החמור וכו' כדי לאוקמי הך תירוץ דמבכרת אפי' לר' יוחנן ואליבא דרב פפא דמפרש ולא פליגי כאן להלקותו איסור גיד נוהג א"כ לא מצ"ל כקושי' האלי' רבה דלהך תירוץ דמבכרת אתי לאשמועינן דדוקא גיד נוהג במוקדשין אבל מוקדשין ליכא משום דאין איסור חל על איסור דא"כ איך אמר רב פפא דר' יוחנן איירי להלקותו משום גיד אזי קשה מאי קמ"ל ר' יוחנן בזה דרק איסור גיד נוהג ולא קדשים פשיטא דלקי משום גיד דקדים אלא ודאי ר' יוחנן אתא לאשמועינן אפי' לר' יהודה דס"ל אין נוהג בשליל ואזי חיילי גיד וקדשים בבת אחת אזי גיד נוהג במוקדשין דלא תימא דאתי איסור קדשים החמור ומבטל איסור גיד הקל א"כ שפיר הוצרכו התוס' לומר כן קמ"ל דלא מבטל איסור קדשים החמור וכו' וק"ל:
גמ' כאן להלקותו כאן להעלותו פירש"י להעלותו למזבח אין איסור גיד נוהג דלא כתב ולא יאכל המזבח כו' וכתב המהרש"א הכי אית לי' לרב חסדא לקמן ולא קאמר מדכתיב והקטיר הכהן את הכל דמיני' דרש רבי בסמוך דמחוברין דאיסורא מותר להעלותן משום דרב פפא דקאמר דלא פליגי האמוראים בהעלותו ה"נ לא פליגי תנאי בהכי אלא דר"ב ב"י מפרש לפלוגתייהו בהכי כו' וכתב עוד בסוף דבריו ורב חסדא קאמר מדלא כתב ולא יאכל המזבח ס"ל דלא פליגי רבי ורבנן בהכי כלל דאל"כ תקשי לרב חסדא דלא כמאן דהא רבי כמי מוהקטיר הכהן את הכל מרבה לג"ה במחובר ולא מדלא כתיב ולא יאכל המזבח עכ"ל ויש להקשות לפי דבריו דס"ל לרב חסדא דלא פליגי רבי ורבנן במחוברין דאיסורא אבל בודאי אית לי' לרב חסדא מה דאיתא בברייתא בהדיא דפליגי רבי ורבנן בפרשו דבודאי לא פליג רב חסדא אברייתא א"כ תקשי לפי מה שהבין המהרש"א דמי כתיב לא יאכל המזבח הוי למוד גמור לרב חסדא א"כ למה לי' לרבי והקטיר וכו' דהא למחוברין דהיתירא א"צ קרא מידי דהוי אראשה של עולה ולמחוברין דאיסורא נמי לא איצטריך דכבר מוכח מדלא כתיב ולא יאכל המזבח ואפשר לתרץ קושית מהרש"א הכי דהנה פריך הגמ' מדברי רב חסדא דאמר מי כתיב ולא יאכל המזבח ורב הונא ומתרץ ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולכאור' יש להבין דאכתי תקשי לרב הונא הך לימוד דרב חסדא למה לא כתיב לא יאכל המזבח וצ"ל דה"פ דרב הונא ס"ל אי הוי כתיב לא יאכל המזבח ה"א דוקא לגבוה אסור אבל לא להדיוט מש"ה כתיב על כן לא יאכלו בני ישראל ואזי א"צ למכתב לא יאכל המזבח דממילא ידעינן דאסור לגבוה מכח ממשקה ישראל וכו' וכמ"ש מהר"ם שיף דאע"ג דעדיין לא נאמר הפסוק דיחזקאל ממשקה ישראל מ"מ מסברא אמרינן זאת דמה דנאסר להדיוט אסור לגבוה ע"ש וכמו שאר איסורין כמו נבלה וטרפה וטמאה דאסורין להדיוט כמו כן אסורין לגבוה ולפ"ז מצ"ל דרב הונא ורב חסדא פליגי הכי לרב הונא פליגי רבי ורבנן כדמסיק הש"ס לקמן דלרבנן הכל אסור אפי' מחוברין דאיסורא ולרבי והקטיר אתא לאורוי דמחוברין דאיסורא יעלו ולית לי' לרב הונא כלל הך לימוד דלא יאכל המזבח וכנ"ל אבל לרב חסדא אית לי' דהך דכי כתיב לא יאכל המזבח אע"פ שאין לימוד גמור הוי עכ"פ אסמכתא דהנה הקשה המהרש"א בתוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת כו' וז"ל קצת קשה כיון דלפום סברא דהשתא שרי קדשים לאכילת הדיוט שרי כמי לגבוה ומקרי שפיר ממשקה ישראל וכו' דכה"ג מקרי מליקת עוף להקטיר לגבוה מן המותר לישראל דכיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליקה אסור בחולין ותירץ המהרש"א דיש לחלק דלשם א"א בענין אחר והנה כתבו תוס' בד"ה פרשו ירדו דלהכי מייתי ברייתא קמייתא דאי לאו ברייתא קמייתא המ"ל דרבנן סברי שיש לרבות כל מה שנוכל לרבות ואפי' פרשו דאיסורא ולית לן למעוטי אלא פוקעים גרידא שהיא סוף העלאה ורבי סבר דרבויא ומיעוטא אית לן לאוקומי בתחלת העלאה ולא נמעט כמו כן אלא דבר אחד דהיינו פרשו דאיסורא אבל מחוברים דאיסורא ופרשו דהיתירא יעלו ולהכי מייתי ברייתא קמייתא וכו' וע"כ רבי היא אלמא לא מרבי רבי כל מה שיכול להרבות דהא אוקי כמי מיעוט בפרשו דהיתירא וה"נ לרבנן לא מרבו כל מה שיכולין להרבות כו' ומצ"ל דתירוץ התוס' נראה לרב חסדא דוחק לומר מדרבי לא מרבי כל מה שיכול להרבות ה"נ לרבנן לא מרבינן הכל דאפשר לומר דרבנן דייקו מלת הכל דטפי נכון לומר דמלת הכל אתי לרבויא כל מילי דהא ליכא מיעוט ובזה פליגי רבי ורבנן דרבי ס"ל דמוקמינן קרא אמסתברא יותר ורבנן ס"ל דמלת הכל אתי לרבויא כל מילי ולפ"ז מצ"ל דרב חסדא ס"ל דוודאי מהך לימוד מדלא כתיב לא יאכל המזבח לחוד לא מצינו למילף מידי דמצ"ל דקרא סמך עצמו על פסוק על כן לא יאכלו בני ישראל דסברא הוא מדאסר לישראל בודאי אסור לגבוה וכתירוץ המהרש"א הנ"ל דאינה דומה למליקה אעפ"כ סבר רב חסדא לפי דמצינן למיטעי כקושית מהרש"א הנ"ל לומר דמותר לגבוה ספי הו"ל למכתב בהדיא לא יאכל המזבח וע"כ מדלא כתיב זאת בהדי' הוי עכ"פ אסמכת' לאורוי דוהקטיר הכהן את הכל אתא לרבויא כל מילי אפי' פרשו דאיסורא כן ס"ל לרבנן וכס"ד שכתבו תוס' אבל רבי ס"ל דהך לימוד ולא יאכל המזבח לא הוי אפי' אסמכתא וכתירוץ המהרש"א הנ"ל ולא מצינן למיטעי כלל וא"כ לק"מ קושיא הנ"ל דלרבנן איצטריך והקטיר דהך לימוד מדלא כתיב ולא יאכל המזבח אינו לימוד גמור כנ"ל אלא לאורוי דמוהקטיר מרבינן הכל ולרבי לא ס"ל כלל הך לימוד מדלא כתיב ולא יאכל המזבח וא"כ איצטריך והקטיר אמחוברין דאיסורא וא"כ אתי שפיר מ"ש רש"י ז"ל ד"ה להעלותו לרב פפא מדלא כתיב ולא יאכל המזבח דרב פפא ס"ל כרב חסדא דמכח זה מוכח דוהקטיר אתי לרבויא הכל ודוק:
דף צ:
גמ' א"ר הונא כו' מיתיבי ג"ה של שלמים מכבדו לאמה ושל עולה מעלהו מאי לאו מעלהו ומקטירו וכו' יש להקשות לפי מאי דס"ד דהמקשה דמעלהו ומקטירו הו"ל להקשות לעיל על התירוץ אלא הכא במבכרת כו' דלא רצה לתרץ דאיירי בשלמים לאחר זריקה משום דס"ל דלא חייל כלל איסור גיד ושרי באכילה לאחר זריקה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה קדשים דאיסור כרת ועל זה הקשו התוס' בס"ד וא"ת נימא מיגו דאתוסיף איסור גיד לגבוה איתוסף נמי איסור להדיוט אכילה וי"ל דאיכא למ"ד בסמוך מחוברין יעלו וא"כ למ"ד מחוברין יעלו מותר גיד שלמים באכילה לאחר זריקה אזי קשיא מברייתא זו דקתני של עולה מעלהו דהפירוש מעלהו ומקטירו וא"כ דמחוברין יעלו אזי מותר גיד שלמים באכילה לאחר זריקה ולמה קתני ברישא של שלמים דוקא מכבדו לאמה דמשמע דאסור באכיל' ויש לתרץ דהא הך בבא של עולה מעלהו בודאי מיירי שהקדישו לעולה לאחר לידה דהא בעולה לא שייך למימר דאיירי בולדות קדשים דבמעי אמן הן קדושים מחמת אמן דהא עולה אינה לקיבה אלא בוודאי מיירי שהקדישו לאחר לידה וא"כ רישא נמי דקתני של שלמים מכבדו לאמה מיירי בכה"ג שהקדישו לשלמים לאחר מכאן ואיסור גיד קדים לאיסור מוקדשין וא"כ א"ש דקתני מכבדו לאמה משום דהך גיד אסור באכיל' מקודם ותו לא פקע ודוק:
גמ' אמר רב איקא בר חנינא לעולם אימא לך כו' והב"ע כשהוכרו ולבסוף נתערבו י"לד א"כ הו"ל לרב חסדא לתרץ אפי' אליב' דרבנן וכגון שנתערב ג"ה בשאר גידין כשרין כדקתני לקמן במתניתן דף צ"ו ע"ב ג"ה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ"ט ואם לאו כולן אסורין ואפשר לדחוק ולומר דדוקא כשנתבשלו יכול להיות שאין ניכר הגיד אבל בפסח שנצלה ניכר הגיד הנשה יפה תוך שאר הגידין וק"ל:
דף צא.
בתוס' ד"ה אלא אי אמרת כו' ולא בעי לאוקמ' וכו' כי היכי דלא נפשוט בעיא דאכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד עכ"ל אין להקשות הא לא מצי למיפשט מידי דאי בעי למיפשט האיבעיא דאכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד נוכל לדחות להיפוך דמתניתן דאכל מזה כזית כו' לא איירי בבת אחת וטעמא דר' יהודה דסופג ארבעים משום דמפשט פשיטא לי' ואי בעי למיפשט האיבעיא דהכא מצינן למדחי להיפוך דמתני' דאכל מזה כזית מיירי בב"א וזיל הכא קמדחי לי' וזיל הכא קמדחי' לי' ולא מצי למיפשט מידי ז"א דמ"מ חדא מינייהו אפשיטא וכמ"ש התוס' בשבת דף ג' ע"ב ד"ה ואב"א כו' וז"ל וא"כ תפשוט בעיא דרב ביבי אע"ג דאיכ' למדחי בשנויא קמא ואי בעית למפשט דאביי נאמר כשנויא בתרא וזיל הכא קמדחי לי' כו' מ"מ חדא מינייהו מיפשטה ממ"נ ע"ש וק"ל:
גמ' ת"ש אכל ב' גידין מב' בהמות וכו' מדקתני מב' בהמות פשיטא דתרווייהו לאסורה וכו' וקשה דלמא לעולם אחד ימין ואחד שמאל וכגון שאכלן בבת אחת ואתי לאשמועינן לרבותא דרבנן שהם סומכס דאמרינן לעיל דף פ"ב אע"ג שאכלן בב"א אפ"ה סופג פי לפי שהן גופין מחולקין וכדי שלא נפשוט אליבא דסומכס דטעמא משום דס"ל דאכל ב' זיתי חלב בהעלם א' חייב ב' כמ"ש רב יוסף לעיל אלא כאביי דדחי לדרב יוסף ע"ש וצ"ע:
דף צא:
כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן א"ר יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכו' תנא וכולן נבלעו באחד ויש להקשות על מה דקאמר מלמד וכו' איך מוכח זאת מקרא שנתקבצו כל אותן אבנים וכו' הא בלאו הכי אתי שפיר דכתיב אח"כ ויקח את האבן לאורוי כברייתא תנא וכולן נבלעו באחד ויש לתרץ די"לד ל"ל מלת כתיב הו"ל לפתוח רק מקרא ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן וכדקאמר הש"ס אחר זה ויחלום והנה סולם מוצב ארצה הארץ אשר אתה שוכב עליה ויאמר שלחני כי עלה השחר דדריש רק הקרא ולא קאמר מקודם מלת כתיב אלא ודאי דר' יצחק מדקדק ב' דקדוקים וה"פ כתיב ויקח מאבני המקום הוא דקדוק אחד דמה בא לאורוי בזה שהי' מאבני המקום ולא הו"ל למימר אלא ויקח אבן וקושיא ב' דקראי סתרי אהדדי דבתחילה קאמר מאבני המקום דמשמע דלקח כמה אבנים והדר קאמר ויקח את האבן לשון יחיד על זה מתרץ ר' יצחק דדקדוק א' לא קשה למה כתיב מאבני המקום דמה בא לאורוי בזה ועל זה קאמר דאתי ללמד הנס שנתקבצו כל אבנים כולן למקום אחד וכו' ועל קושיא ב' דקראי סתרי אהדדי דכתיב אח"כ ויקח את האבן לשון יחיד לזה מביא הברייתא דאתי לאורוי הנס דכולן נבלעו באחד לפ"ז מתורץ קושית התוס' ד"ה כתיב ויקח את האבן שכתבו לפי פשוטו יש לפרש שלקח אבן אחד מאבני המקום עכ"ל דלמה לא קאמר כפשוטו כמ"ש התוס' אבל לפ"ד א"ש דאזי עכ"פ דקדוק א' במ"ע דמה בעי לאורוי בזה שלקח אבן אחד מאבני המקום וק"ל:
גמ' מסייע לי' לרב חננאל כו' מיתיבי חביבין ישראל וכו' אלא אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחת אומרת ק' ק' ק' ה' צבאות ויש להקשות הא בהך דמגיה בכת ג' שאומרת ג' פעמים קדוש סגי דאזי מתורץ הקושיא על רב חננאל ולמה הוצרך להגיה בכת ב' ג"כ שכת ב' אומרת ב' פעמים קדוש שהוא שלא לצורך כלל ויש נתרץ דהנה קשה מאי פריך הגמ' לרב חננאל מדקאמר ומלאכי שרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות הא לא קאמר התנא דברייתא עד שאמרו שלש תיבות וא"כ דלמא ה"פ מלאכי שרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות דהיינו לאחר ששמעו ב' פעמים קדוש מב' כיתות הקודמין וגם הם אומרים פעם אחת קדוש ואזי הוו יחד ג' תיבות דמצ"ל דשומע הוי כעונה ויש קצת ראי' לזה דהא ב' כיתות הקודמין הם שווין דכל אחת אין אומרת אלא פעם אחת קדוש וא"כ למה נחלקו לב' כיתות הוי להו למימר יחד בבת אחת דולא וודאי מש"ה נחלקו לב' כיתות כדי שתשמע כת ג' מהם ב' תיבות וא"כ קשיא כנ"ל מאי פריך הגמר' ויש לתרץ דע"כ מוכח דבמלאכים לא סגי בשמיעה לחוד דהא אין מלאכים רשאין לומר שירה עד שישראל אומרים למטה ואזי שומעין מישראל שאומרין כל הפסוק שמע ישראל וא"כ שומעין הרבה תיבות דהא נקיט הלשון אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות ולא קאמר לאחר ג' פעמים קדוש דמשמע איזה תיבה של שבח שיהי' וא"כ סגי במה ששומעין מישראל הרבה תיבות ואזי למה הוצרכו המלאכים לג"תיבות אלא ודאי אצל המלאכים לא סגי בשמיעה אלא עד שיאמרו הכת ג' בעצמן שלש תיבות ולפ"ז מתורץ קושיתי הנ"ל דשפיר מגיה שהכת ב' אומרת ב' פעמים קדוש דלפי מה שמתרץ דכת ג' צריכין לומר בעצמן שלש תיבות ולא סגיא בשמיעה מב' כיתות הקודמין א"כ קשיא למה נחלקו אלו כיתות הקודמין לב' כיתות הא שווין הן ובערך א' הם דהא כל כת אינה אומרת אלא פעם אחת קדוש לזה הוצרך לתרץ ולהגיה שכת ב' אומרין ב' פעמים קדוש שאינן שווין עם כת אחת אלא שיש להן מעלה יתירה מכת ראשונה ודוק:
דף צב:
תוס' בד"ה וא"ר אלעזר א"ר אושעיא הוצרך לאתויי דר' אלעזר דאי לאו דר' אלעזר ה"א חלבו דקתני בברייתא היינו חלבו דגיד כו' והנה לפי מ"ש רש"י ז"ל ד"ה גוממו עם השופי דהפירוש הוא החלב הגבוה ונראה על השופי גוממו ומשליכו מפני מראית עין כו' תירוץ התוס' הוא דחוק דאי הפירוש בברייתא חלבו דגיד לא הו"ל לר' יהודה למימר סתם חלבו מותר לכתחילה דאזי איכא למטעי דאפי' חלב על השופי מותר אלא הוה לי' לר"י למימר גוממו עם השופי כדקאמר באידך בריית' ונרא' לתרץ קושית תוס' על רש"י ז"ל לפי מ"ש הרשב"א לעיל ריש פרק ב"ה ד"ה אלא בולדות קדשים לתרץ קושית תוס' וא"ת הא אמר ר"א א"ר אושעיא לקמן מחלוקת בבן ט' חי וכו' אלמא אפי' לר' מאיר דאית לי' נוהג בשליל לא חל עלי' איסור גיד עד ט' חדשים ואיסור מוקדשין חל עליה משעת יצירה ותירץ על זה יש לומר דאתיא דלא כר' אלעזר א"ר אושעיא וכו' ע"ש וא"כ לפי מ"ש הרשב"א לא חל איסור גיד עד ט' חדשים לפ"ז מצ"ל דכמו כן ס"ל לרש"י לפ"ז יש לתרץ קושית התוס' הכי דאי לאו דר' אלעזר א"ר אושעיא ה"א מדקתני במתניתן דפליגי דוקא בגיד וחלבו מותר קתני סתמא משמע דלכ"ע מותר אלא וודאי דמתניתן איירי בבן ח' שלא נשחטה האם מש"ה חלבו מותר אפי' לר"מ משום דלא מקרי חלב דאינו בעומד והקרב אבל בגיד דלא שייך זה פליג ר"מ וכמ"ש התוס' ד"ה אלימא חלבו דשליל כו' אבל בברייתא דס"ל לר"מ חלבו אסור מיירי בבן ט' מש"ה אסור לכך מייתי דר' אלעזר א"ר אושעי' דקאמר הטעם על הברייתא משום דהלכו לשיטתם משמע דאי לאו הטעם דהלכו לשיטתם לא הוי פליג ר"מ וא"כ ס"ל לר"א דבבן ח' לא פליג ר"מ כלל אפי' בגיד וכקושית הרשב"א הנ"ל א"כ לא מצ"ל דמתניתן איירי בבן ח' דא"כ אמאי לר"מ הגיד אסור אלא ודאי דמתניתן איירי בבן ט' ואפ"ה קאמר שמואל דחלבו מותר לד"ה ואזי פריך הגמ' שפיר מברייתא וק"ל:
תוס' בד"ה עולא אמר עץ הוא כו' ורב ודאי סבר כמ"ד יש בהן בנ"ט דלמ"ד אין בגידין בנ"ט מה לי גיד מה לי קנוקנות עכ"ל לפ"ז מצ"ל לרב דמ"ד אין בגידין בנ"ט לאוסופי קאתי כלומר דקנוקנות וודאי אסירי מדאורייתא אלא אפי' גיד עצמו דס"ל למ"ד יש בגידין בנ"ט דאינו אסור משום דהוי עץ בעלמא קאמר הך תנא דס"ל אין בגידין בנ"ט דאע"פ שהגיד עץ היא ואין בו טעם אפ"ה אסור מדאורייתא ולפ"ז יש להקשות מאי פריך הגמ' לעיל בר"פ וסבר תנא דידן אין בגידין בנ"ט והתנן ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה דילמא מתניתן דידן אתי לאשמועינן בגיד עצמו לחוד דאסור משום גיד אע"פ שהוא עץ ואין בו טעם ואזי רק גיד נוהג ולא מוקדשין אבל מתניתן דירך מיירי בירך שלימה שהגיד בתוכו שלם עם הקנוקנות ואזי ה"פ אם יש בה בנ"ט פירוש שהקנוקנות נותנים טעם ועל זה לא שייך התירוץ מה שכתבו התוס' לעיל ולפירוש הר' מאיר א"ש וכו' דהא קנוקנות נמי מדאורייתא אסירי אך לק"מ דמצ"ל דסוגיא דלעיל אזלא אליבא דהלכתא אליבא דעולא דקאמר גיד אסיר רחמנא ולא קנוקנות דהא קאמר אביי כוותי' דעולא מסתברא וא"ל הא אביי מדמי קנוקנות לחוטין וא"כ כמו חוטין אסירי מדרבנן כמו כן קנוקנות וכמ"ש השאלתות ואזי שפיר מ"ל כנ"ל דנקט אם יש בה בנ"ט על קנוקנות ז"א דע"ז מצ"ל בדברי הר' מאיר דאין להחמיר בקנוקנות כיון שהגיד עצמו אינו אוסר שלא יהא טפל חמור מן העיקר וכמ"ש הרשב"א בד"ה הא דאמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא כו' בסוף דבריו כתב שם וז"ל אלא א"כ כאמר שאין הקנוקנות אוסרין למ"ד אין בגידין בנ"ט שלא יהא טפל חמור מן העיקר הגיד אינו אסור והקנוקנות שאין אסורין אלא משום לתא דגיד אסורין וכסברת רבותינו הצרפתים ז"ל כמ"ש בריש פרקין עכ"ל ע"ש:
תו מ"ל דבלא דברי הר' מאיר נמי א"ש דאע"ג דאביי מדמי קנוקנות לחוטין אפ"ה מצ"ל דקנוקנות אפי' מדרבנן מותרין דאביי לא מדמי אהדדי אלא לענין דאורייתא דאמרינן בקנוקנות ג"כ גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות אבל לעולם דקנוקנות אפי' מדרבנן מותרין דשאני חוטין דאסירי מדרבנן כמ"ש התוס' לקמן דף צ"ג ע"א ד"ה בעי לחטוטי בתרייהו דמש"ה צריך לחטט אחריהם מדרבנן דבהמה בחיי' פרוקי מפרקא ונמשכין החוטין בהליכתה ומתבלין א"נ כיון דבל"ה רובן גלוים וכו' ע"ש מה שאין כן בקנוקנות דלא שייך טעם זה וק"ל:
דף צג:
בתוס' ד"ה חזרו לומר נאמנין אגיד קאי ולא אחלב עכ"ל ויש להקשות מנ"ל לתוס' זאת דלמא כמו דאמרינן בגיד דמעיקרא הוי סברי כר"מ ולבסוף סברי כר' יהודה כמו כן מצ"ל בחלב דמעיקרא הוי ס"ל כר"מ דאין נאמנין על החלב מפני שג"כ טורח להן ולבסוף סברי כר' יהודה דנאמנין על החלב וי"ל דמשמע להו לתוס' הכי מלישנא אחרינא דאמר איכא דמתני לה אסיפא כו' כמה דהוי דכירי לי' לר' יהודה לא מהימני ואי אחלב נמי קאי ועלי' קאמר ר"נ ג"כ דבזמן הזה נאמנין לא שייך לשון הגמ' על זה מעיקרא סברוה כר' יהודה אדרבה השתא ס"ל בר"י וגם לא שייך מה דקאמר אחר זה כמה דהוי דכירי לר"י אלא ודאי דלא קאי כלל אחלב אלא אגיד לחוד וק"ל:
גמ' שלימה אין כו' הקשה הרשב"א ז"ל וקשיא לי כיון דעיקר חשש אינו אלא בשביל ישראל שמא יחזור הנכרי וימכר לישראל ויבא ישראל לידי תקלת אכילת הגיד למה שנה הענין בנכרי לימא שולח אדם ירך לחבירו וגיד בתוכה מפני שמקומו ניכר הא חתוכה לא שאין מקומו ניכר ובא לידי תקלה וכדקתני בברייתא כו' ע"ש ונראה לתרץ קושית הרשב"א דלקמן דף צ"ט ע"ב כתבו התוס' ד"ה והלכתא אין בגידין בנ"ט למאי דקי"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה וכו' ואין לתמוה על מה שמוכרין ניקור בשר לנכרי וכו' דנכרי אין נותן מעות אלא על דבר שיש בו נ"ט ולא על הגיד וירך שלימה אסור לשלוח לנכרי לפי שמתכבד בו טפי כשהוא שלם ומתניתן דשולח וכו' מוקי לה התם דלא כר"ש וכו' לפ"ז לק"מ קושית הרשב"א דמש"ה אשמועינן בנכרי לאורוי ג"כ שלימה אע"פ שמתכבד' בו אפ"ה מותר לשלוח לנכרי משום דג"ה מותר בהנאה והנה כבר כתב לי זה זמן ארוך בכי הרב הגדול מו"ה מאיר ני' דקשיא לי' כמו כן על הרשב"א אך לפ"ז תקשי מנ"ל להגמ' להוכיח שלימה אין חתוכה לא דלמא לעולם חתוכה נמי מותר לשלוח והא דקתני ירך דמשמע שלימה לאשמועינן הדין דמותר לשלוח שלימה לנכרי דאינו אסור בהנאה ואפשר לתרץ הכי דהנה הקשה הרשב"א על רש"י ז"ל שכתב דירך משמע שלימה לא ידעתי מי הצריכו לכך דחתוכה נמי ירך מקרי אלא מפני שמקומו ניכר דקתני במתניתן דייק כלומר שלימה שמקומו ניכר אין חתוכה שאין מקומו כיכר לא ואפשר ליישב פירש"י ז"ל דעיקור דיוקא דגמ' מכח דירך שלימה משמע דבלא זה לא הי' יכול להוכיח ממה דקתני מפני שמקומו ניכר דה"א דמתניתן נמי איירי בחתוכה ואע"ג שחתכה כדרך שגיד מוכח אפ"ה ניכר שהגיד בתוכו וה"פ מפני שמקומו ניכר דמקומו של הגיד ניכר שאינו נתעלם מן עין הגיד הגבוה ונראה על השופי שאינו מובלע בבשר מש"ה פירש"י ז"ל דהש"ס דייק מדקתני ירך דמשמע שלימה וא"כ דירך הוא שלימה ל"ל למתני הטעם מפני שמקומו ניכר שהוא אך למותר דממילא ידעינן דבירך שלימה מקומו ניכר אלא ודאי לאשמועינן הדיוק דדוקא שלימה שמקומו ניכר מותר לשלוח אבל בחתוכה כדרך שהגיד מונח אין מקומו ניכר ואסור לשלוח וא"ש דברי רש"י ז"ל דעיקור דיוקא מכח דתני שלימה ולפ"ז מתורץ ממילא קושיא הנ"ל דמנ"ל הדיוק דחתוכה לא דלמא איצטריך למתני שלימה לאשמועינן דג"ה מותר בהנאה דאם כן על כל פנים תקשי ל"ל מפני שמקומו ניכר ודוק:
דף צד.
בתוס' ד"ה חתוכה דנכרי מידע ידיע פירש בקונטרס וכו' ותימה דא"כ לוקמי אף כשאין מכריזין וכו' יש להקשות לפ"ז מה שכתבו התוס' אחר זה בד"ה טריפה הוי כו' דאם גניבת דעת שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו דעתו נכרי אומר כן א"כ לא מקשו התוס' מידי דלוקמי אף כשאין מכריזין דדלמא הך תירוץ ס"ל דגניבת דעת מותר ובפרט בדורון א"כ ליכא למיחש שמא יקנה ישראל דיחוש מש"ה חתכה ישראל כדרך שעושין ליטול את הגיד כדי לגנוב דעת נכרי ואין לומר דא"כ איך סמיך רבו של רש"י ז"ל להתיר בכה"ג בשולח ירך לחבירו ע"י נכרי שמא נזדמנה לנכרי ירך אחרת טריפה אשר ישראל חתכה כדרך שהגיד מונח כדי לגנוב דעת נכרי והחליפה הנכרי בזאת ז"א דרבי ס"ל כהמסקנא דגניבת דעת אסור אבל הך תירוץ מצ"ל דס"ל דגניבת דעת מותר ונראה לתרץ דהוכיחו התוס' דע"כ הך תירוץ נמי ס"ל דגניבת דעת אסור ורק לא רצה לאוקמי מתניתן הכי משום איסור אחר אלא מחמת איסור תקלת הגיד דאיירי בזה בהך פרקין דאל"כ חתוכה נמי לישדר לי' ואזי ליכא למימר שמא ימכרנו לישראל ויאכלנה בגידה דהא גניבת דעת מותר ויחוש ישראל דחתכה ישראל כדרך שהגיד מונח כדי לגנוב דעת הנכרי ולא יסמוך על החיתוך הלז אלא בוודאי מראה הירך לבקי אלא וודאי מוכח דהך תירוץ נמי ס"ל דגניבת דעת אסור תו יש לתרץ הכי דדוקא לקמן בעובדא דשמואל דמיירי באמירה בעלמא שאמר לנכרי שהיא כשירה כתבו התוס' הכי דליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש לגנוב דעתו של נכרי אומר כן אבל כשעשה ישראל מעשה וחתכו כדרך שהגיד מונח אינו חושש ישראל לזה שיטריח הישראל לעשות מעשה כזה כדי לגנוב דעתו של נכרי דלפי מאי דס"ד של התוס' השתא לא חיישינן לזה שמא אחר הניקור נודע לו שהיא טריפה וא"כ למה הטריח עצמו טרחא כזו דהרי נתן הירך לנכרי אלא וודאי כדי שיוכל הנכרי למכור הירך מנוקר לישראל וכמו דמחלק הט"ז בשם הרשב"א בהלכות נדה סימן קפ"ה ס"ק ב' בין אמירה למעשה דכשעשתה מעשה בוודאי האמת כן ודוק:
הנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ח מהלכות מ"א הלכה י"ד וז"ל ג"ה מותר בהנאה לפיכך מותר לשלוח ירך שלימה כו' שהרי מקומו ניכר לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתננו לנכרי בפני ישראל עד שיטול הגיד שמא יאכל ממנו הישראל עכ"ל והקשו עליו למה פסק רבינו דוקא בפני ישראל אסור דהא הש"ס קאמר דאפילו שלא בפני ישראל נמי אסור משום גזירה שמא יתננו לו בפני ישראל ונראה לתרץ דברי רמב"ם ז"ל דהנה לקמן מתרץ רב אשי מציעתא גזירה שמא ימכרנה בפני ישראל ומפרש רש"י ז"ל ד"ה גזירה וז"ל ומיהו ברישא גבי שולח ירך לנכרי לא גזר שמא יתננו לו בפני ישראל ויקחנו ויאכלנו בגידה דבשלמא גבי מכירת טבח באטליז וכו' התם ישראל טובא ואזי חיישינן דלמא חד מינייהו הדר וזבין לה מיני' אבל שולח לנכרי בביתו הוא ומי ראה ואת"ל יראנה אדם לא גזרינן כולי האי שמא יקחנו זה דכ"ע לא זבני בישרא עכ"ל ע"ש והכה דברי רש"י דבשולח מותר משום דמי ראה וכו' לא שייך אלא כשאינו נותנו בפני ישראל אבל אם הוא בפני ישראל בודאי אסור כמו במכירת טבח באטלז דהא הישראל ראה ולפ"ז יש לומר דרמב"ם כמי סובר כדברי רש"י ז"ל ופוסק כהמסקנא כרב אשי כשאר פוסקים ואזי דוקא אסור בפני ישראל דהא הישראל ראה אבל כשאין ישראל רואה מותר לשלוח לנכרי ירך דבביתו הוא ומי ראה וכו'. כמ"ש רש"י ואזי פסק הרמב"ם שפיר דדוקא בפני ישראל וק"ל:
גמ' תניא הי' ר' מאיר ולומר וכו' ולא יאמר לו סך שמן מפך ריקן ואם בשביל כבודו מותר וכן פסק המחבר בח"מ סימן רכ"ח סעיף ז' וז"ל לא יאמר לו סך שמן מפך זה והוא ריקן ולא ילך לבית אבל ובידו כלי ריקן וסובר האבל שהוא מלא ואם הוא עושה כדי לכבדו מותר וכתב הסמ"ע שם ס"ק יוד והוא ריקן פירוש והוא יודע בו שלא יסוך מש"ה דוקא אסור מפני ג"ד דחבירו יחזיק לו טובה חכם אבל אם הי' בו שמן אף שיודע בו שלא יסוך מותר לו לדבר בא וסך ממנו מפני הכבוד וכמ"ש לפני זה והנה לכאורה דברי סמ"ע תמוהים שכתב דוקא אם הי' בו שמן אף שיודע בו שלא יסוך מותר לי' לומר לו בא וסך ממנו מפני הכבוד משמע מדבריו דבסך שמן מפך ריקן ויודע שאינו סך אפי' מפני הכבוד אסור והוא נגד הברייתא והש"ע דהרי איתא בברייתא על סך שמן מפך ריקן ואם בשביל כבודו מותר וכמו כן פסק בש"ע כנ"ל ונ"ל לפרש כוונת הסמ"ע הכי דמצ"ל דקשי' לי' לסמ"ע על הברייתא וכן על המחבר בסעיף ז' שפסק דוקא בהנך ב' בבות לא יאמר לו סוך שמן מפך זה והוא ריקן ובבא ב' ולא ילך לבית האבל ובידו כלי ריקן וסובר האבל שהוא מלא דאזי ואם הוא עושה כדי לכבדו מותר אבל אסעי' ו' שכתב לא יסרב בחבירו שיסעוד עמו והוא ידע שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובות וכו' ע"ז לא כתב דאם עושה כדי לכבדו מותר ותו קשי' לי' לפי דבריו בס"ק ח' דדוקא הפצרה אסור אבל לדבר לו פעם אחת ושתים בא אכול עמי מותר וכו' ע"ש א"כ למה קתני בברייתא ובש"ע לא יאמר לו סוך שמן וכו' סתמא דמשמע אפי' פעם אחת לא יאמר לו סוך שמן לזה כתב הסמ"ע פי' והוא ידע בו וכו' דזהו דוקא אסור מפני ג"ד דחבירו יחזיק לו טובה חנם פי' דרישא מיירי שמעמיד כלי ריקן בלי כסוי לפני העם הנכנסין ויוצאין אבל רחוק הוא מחבירו או מהאבל דאזי אינו יודע אם הכלי ריקן או לא ומחזיק לו טובה חנם דאינו מותר מפני שפלותו של זה בעיני הבריות דהא אכתי אינו מכבדו דכל העם רואין שהפך ריקן ע"ז קאמר ואם עושה כדי לכבדו מותר דהיינו בכה"ג שהעולם גם כן אינן יודעין שהפך ריקן כגון שהכלי מכוסה או שעומד רחוק מהם דאזי עושה זאת מפני שפלותו שלא יהא שפל בעיני העולם אז מותר אפי' פך ריקן ויודע בו שלא יסוך ואח"כ כתב הסמ"ע אבל אם הי' בו שמן אף שידע בו שלא יסוך מותר לו לדבר בא וסוך מפני כבוד דאל"כ הוא שפלות לו דהעולם רואין שיש בתוכו שמן ואינו מכבדו לומר בא וסוך אזי מותר לומר לו עכ"פ פעם א' או ב' וזה שכתב וכמ"ש לפני זה בס"ק ח' אבל בסעיף ו' דמיירי שמרבה עליו דברים אינו מותר בשביל כבודו דהא בפעם א' או ב' די להראות שאינו שפל בעיניו ואפשר דגם בחביות הפתוחות לחנווני אינו מותר בשביל כבודו לגנוב דעתו דהא יכול להודיע לו דמצ"ל דבזה לא שייך דמותר מפני כבודו דמי יודע זאת אם פתוחות לחנווני או בשבילו אבל בפך ריקן חושבין הרואין שבוודאי אין הכלי ריקן כשמכבדו בו כדרך העולם ואזי מותר מפני שמכבדו בעיני הרואין וק"ל:
דף צד:
בתוספות ד"ה אמר אביי כו' ומיהו להאי שנויא דמשני לעיל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל קשה רישא דהך ברייתא וכתב המהרש"א על זה וכן לשנויא דלעיל משום דגניב לי' לדעתי' יש להקשות כן וחדא מינייהו נקט ודבריו דחוקים ונראה לתרץ דברי תוס' דלא הקשו אלא דוקא להך שינויא דמשני לעיל גזירה שמא יתננו בפני ישראל דהנה הרשב"א כתב בד"ה ת"ר השולח ירך לחבירו וז"ל והא דאקשי לעיל שלימה כמי לא לישדר דלמא מחתך לה מעיקרא הוא דהוי משמע למקשה דחתוכה דנכרי לא ידיע ואפ"ה קא אסר תנא דמתניתן לשדורי חתוכה ועל כרחן אי חתוכה דנכרי לא ידיע טעמא דתנא אית לן למימר משום דחייש לרשיעי ומשום שמא יעבור ויפשע הוא דקאמר בחתוכה לא (פירוש דאי לא הוי חייש לרשיעי הוי מותר לשדורי לי' חתוכה דלא חיישינן שמא יאכלנו ישראל בגידה דישראל חושש שמא הנכרי חתכה ולא אתי למיכל מיני' עד שיבדוק אותה ע"י בקי אם ניטל גידה) והלכך מקשה המקשה ואזיל לטעמיה כלומר לתנא דמתניתן דחייש לרשיעי שלימה נמי לא לישדר דלמא מחתך לה ופשע ישראל וסמיך עליה ולא מחזי לה לבקי ואהדר לי' דחתוכה נמי מידע ידיע והלכך ישראל לא סמיך על חתך זה כלל ותנא דקאסר חתוכה לאו לפושע חייש וכמ"ש לעיל אטו ברשיעי עסקינן אלא לכ"ע שרי דחתוכה דישראל מידע ידיע ע"ש באורך ולפ"ז מצ"ל דהך תירוץ ואי בעית אימא משום דגניב לי' לדעתי' מוקי נמי מתניתן במקום שמכריזין וכתירוץ קמא רק דלא ס"ל דחתוכה דישראל מידע ידיע דאיכא למיחש לנכרי המצוי אצל ישראל ויודע חיתוך דישראל וזייף וחתיך רק ס"ל דלהא לא חיישינן כלל שיקנה ממנו ישראל ויאכלנו בגידה דהישראל וודאי לא יסמוך בירך חתוכה שביד נכרי לומר שניטל גידה דחושש דלמא חתיך לי' נכרי אלא מראה הירך לבקי ומש"ה שלימה מותר לשלוח לו דלא חיישינן דלמא חתיך לי' נכרי דהישראל אינו סומך על חיתוך זה אלא מראה אותה לבקי והא דחתוכה אסור לשלוח לאו משום תקלת אכילת גיד שיאכלנו ישראל אלא מטעם אחר משום דגניב לי' לדעתי' ולפ"ז לא רצו התוס' להקשות להך תירוץ דמשום דגניב לי' לדעתי' דקשה רישא דהך ברייתא דמצ"ל דדוקא במתניתן דאיירי במקום שמכריזין שייך ג"ד הנכרי דאזי אין מוכרין לנכרי נבלות וטריפות כשלא הכריז דאומר הנכרי שתקנה וטרח בה ליטול הגיד עד שראוי לעצמו אבל הרישא דברייתא איירי במקום שאין מכריזין שאזי מוכרין או נותנין לנכרי נבלה וטרפה חושב הנכרי דודאי טריפה הוא והא שהוא מנוקר הטעם שאחר ניטל הגיד נודע לו שהוא טריפה מש"ה מותר לשלוח לו בין שלימה בין חתוכה אבל להך תירוץ דלעיל דשמא יתננו לו בפני ישראל דמוקי מתניתן נמי במקום שאין מכריזין הקשו התוס' שפיר דקשה רישא דהך ברייתא דלמה מתיר התנא דברייתא לשלוח לנכרי ירך חתוכה במקום שאין מכריזין הא התנא דמתניתן אוסר חתוכה אפי' במקום שאין מכריזין וק"ל:
בא"ד והא דדייק מדאיקפד שמואל דאסור לגנוב דעתו יודע הי' שמואל שבצנעה נתן לו ולא הי' לו לחוש וכו' יש להקשות לפ"ז למה לי' להש"ס לעיל למימר וכי מכללא מאי למ"ד טרפה הוי אמר לי' אמאי תשהא איסורא הא הו"מ לדחויי בפשיטות דאי לא אמר שמואל בהדיא דאסור לגנוב דעת לא מוכח מידי מכללא דהא אנן לא ידעינן איך הוי עובדא דשמואל בצנעה או בפרהסיא וא"כ לא מוכח מידי דלמא לעולם מותר לגנוב דעתו של נכרי ואיקפד משום דבפרהסיא הוי דאיכא למיגזר שמא יתננו בפני ישראל וכו' ונראה לתרץ הכי דהנה רק לרב אשי הוצרכו התוס' לתרץ יודע הי' שמואל שבצנעה נתן לו אבל לאביי ורבא בלאו הכי לק"מ דדילמא איקפד שמואל משום דאיכא למיגזר שמא יתננו בפני ישראל ויקנה ממנו דהא מלתא דשמואל הוי כמו מכירה שנתן התרנגולת לנכרי בדמי שכירות שלו וכמ"ש הרשב"א ז"ל והרי כתבו תוס' אח"ז דלאביי ורבא לא חיישינן במקום שאין מכריזין שיקנה ישראל ממנו דאפי' ראהו שאמר לו ישראל דכשירה היא קחשיב ישראל הרואה דלהשביח מקחו אומר לו כן דכשירה דמיה יקרים ועובדא דתרנגולת דשמואל הוי כמקום שאין מכריזין ואזי מתורץ קושיא הנ"ל דלא מצו לדחויי למ"ד טרפה הואי אי הוי מכללא דדלמא שמואל לא איקפד משום ג"ד אלא משום דבפרהסיא הואי ואיכא למיחש שמא יתננו בפני ישראל דהא מאן דמתרץ תרנגולת טריפה הוי הוא אביי ואביי לשיטתו ס"ל דלא חיישינן במכירה שמא יקנה הישראל משום דקחשיב ישראל הרואה דלהשביח מקחו אומר כן וכמו כן מ"ל בעובדא דשמואל דמש"ה אמר לו שהיא שחוטה שדמי' יקרים כדי שיתרצה הנכרי ליטול שכירות זה אך לפ"ז דקושי' התוס' דלעיל ד"ה טריפה הואי וא"ת לעולם אימא לך וכו' לא קאי לאביי ורבא כנ"ל אלא לרב אשי א"כ תקשי איך תירצו התוס' דמ"מ איכא למידק דאסור לגנוב דעתו דאי שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של נכרי אומר כן הא רב אשי מוקי מציעתא דהך ברייתא מפני שני דברים וכו' במקום שאין מכריזין וקאמר א' מפני שמטעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל ומשמע דה"ק אפי' אי לא חיישינן שמטעהו דגניבת דעת מותר אפ"ה אסור מהאי טעמא שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר והא התוס' כתבו דאם ג"ד שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של נכרי אומר לו כן וצריך לדחוק ולומר דה"פ הברייתא דאיכא למיחש לב' איסורים ע"י זה דע"י שמטעהו ימשוך מזה ג"כ איסור אחר שיחזור וימכרנה לישראל ודוק:
בא"ד יודע הי' שמואל שבצנעה נתן לו דברי רבינו תם דחוקין דאע"ג דשמואל הי' יודע שבצנעה נתן לו מ"מ תקשי מנא לן להוכיח מזה דאסור לגנוב דעת הא אנן לא ידעינן מעשה שהי' איך הי' בצנעה או בפרהסיא וא"כ דלמא לעולם דמותר לגנוב דעתו של נכרי ושמואל איקפוד דדלמא הי' בפרהסיא ואיקפד דמשום דאיכא למיגזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה ממנו תו קשיא לכל הפרושים בין לפירוש ר"ת בין לפירוש רש"י ז"ל מנ"ל להש"ס לדמות ג"ד בגיד לגניבת דעת דטריפה בחזקת כשירה דהא יש לחלק דבשלמא גבי עובדא דשמואל דשפיר הוי גניבת דעת דיהיב לי' טריפה במר דשחוטה וניחא לי' לנכרי טפי כשירה מטריפה אבל היכא דנותן לו כשירה רק שלא ניטל גיד ממנה אפשר לומר דלא הוי ג"ד כלל דמה איכפת לנכרי אי ניטל הגיד ממנה או לא אדרבה ניחא לי' לנכרי שאוכל הגיד טפי שהגיד נשאר בתוכה דאזי אין מחותך לחתיכות הרבה כמו שעושין ליטול הגיד ואז נשאר הירך שלימה ובשלימה מתכבד בו יותר כמ"ש התוס' לקמן דף צ"ט ד"ה והלכתא אין בגידין בנ"ט כו' ואף אם רצונו למכור הירך לישראל אומר הנכרי מה בכך הא הישראל יכול לנקר הירך וכמ"ש התוס' בס"ד דכשאומר דניטל הגיד ממנה לא שייך בי' להשביח מקחו דלא עדיפא בהכי לכן נראה לפרש פירוש אחר בגמ' ואזי יתורצו כל קושיות התוס' דהנה איתא בגמ' דפסחים דף כ"ב ע"א א"ר אבוהו כל מקום שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ועל זה פריך והרי ג"ה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' ותנן שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכה וכו' ומשני קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ופירש"י שם ד"ה היא חלבה וגידה לפיכך כל חלב וגיד מותרין בהנא' שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הן קרויין עמה נבלה והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד לא שנא נבלה ולא שנא כשרה אבל בירושלמי משמע דאינו מפרש כפירוש רש"י דמקשה נמי לר' אבהו ממתניתן דשולח כו' ומשני ואוקימנא בג"ה של נבלה פירוש דמתניתן דשולח וכו' אוקימנא בירך של נבלה דדוקא גבי נבלה דכתיב בי' היתר הנאה בהדיא הגיד מותר בהכאה דהוא בכלל בשרה אבל גבי כשירה דלא כתיב בה היתר הנאה בהדיא אין הכי נמי דג"ה אסור בהנאה ואזי אסור לשלוח ירך שלימה כשירה לנכרי ולפירוש רש"י ז"ל צ"ל דהירושלמי פליג אתלמודא דידן ולהירושלמי הנ"ל צ"ל דהברייתא דקתני ובנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול הימנה ג"ה נמי איירי לר' אבוהו בירך של נבלה ולפ"ז מצ"ל דאין הטעם כלל בחתוכה דאסור משו' תקלת אכילת הגיד דאין הפירוש חתוכה שחתך ישראל כדרך שהגיד מונח והגיד נשאר בתוכה דא"כ הו"ל לש"ס לפרש זאת בהדיא שנחתך כדרך שהגיד מונח אלא הפירוש חתוכה כפשוטה שנחתך הגיד ממנה דס"ל לסוגיא דידן דבנחתך כדרך שגיד מולח והגיד נשאר בתוכה ליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דכיון שהוא ביד נכרי לא סמך אחיתוך הלז עד דמחזי לי' לבקי וכמ"ש הרשב"א וכן להך שינויא משום דגניב לי' לדעתי' אין הפירוש כפירוש רש"י דהגניבת דעת הוא דסובר הנכרי שניטל הגיד ז"א דמחמת הגיד לא שייך ג"ד כלל דמאי אכפת לנכרי בזה אדרבה ניחא לי' טפי שהירך הוא שלם דמתכבד בו ביותר וכנ"ל אלא דה"פ סוגיא דידן דמצינן למימר דסוגיא דידן ס"ל כר' אבוהו וא"כ תקשי ממתניתן דשולח ומפרש סוגיא דידן מתניתן דשולח אליבא דר' אבוהו כהירושלמי הנ"ל דמתניתן איירי בירך של נבלה וא"כ ה"פ של הסוגיא שלימה אין דוקא שלימה מותר לשלוח לנכרי משום דאזי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו הישראל ויטעה לומר שהיא כשירה דהא רואה הישראל שהיא שלימה דהגיד בתוכה וא"כ אי הוי הירך כשירה לא הוי רשאי הישראל לשלוח ירך שהגיד הנשה בתוכה לנכרי דהא ג"ה של כשירה אסור בהנאה אלא ודאי דירך של נבלה היא ואז לא זבין ישראל מיני' אבל חתוכה לא פירוש חתוכה כפשוטו שנחתך וניטל הגיד לגמרי ממנה דאזי שפיר איכא למיחש שיטעה הישראל לומר דהניקור הוי סימן דכשירה היא דאל"כ הא שלח הירך לנכרי וא"כ למה ניקרו הישראל אלא ודאי דכשירה היא ואז הגיד אסור בהנאה מש"ה צריך הישראל לנקרו ועל זה פריך המקשה ממ"נ במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר לי' דהא לא אתי למזבן מיני' דס"ל למקשה דבמקום שאין מכריזין לא זבין ישראל כלל מנכרי אפי' הירך חתוכה שיחשוב הישראל דלמא חתך לי' נכרי להטעותו ולעולם דהוא ירך של נבלה ואי במקום שמכריזין שלימה נמי לא לישדר לי' דדלמא חתך לי' הנכרי הגיד מן הירך לגמרי ויטעה הישראל לומר דכשירה הוא דהניקור הוי סימן דהא במקום שמכריזין קונה הישראל מנכרי על זה משני ואי בעית אימא במקום שמכריזין חתוכה דנכרי מידע ידיע ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה בפני ישראל פירוש דוודאי במקום שמכריזין לא זבין ישראל ירך שנמצא ביד נכרי שחישב דוודאי נבילה הוא כדרך שמוכרין לנכרי במקום שאין מכריזין והא דהירך חתוכה חושב הישראל דדלמא הנכרי חתך לי' להטעות לישראל דחתוכה דנכרי לא ידיע רק דאיכא למיחש שמא יתננה לו בפני ישראל ויראה הישראל דהירך יוצא מנוקר מתחת יד ישראל ונותנין לנכרי ואזי שפיר יטעה ישראל לומר דירך כשירה היא דאל"כ למה ניקר הירך הלא הי' רצונו לתנו לנכרי אלא וודאי דכשירה היא ואזי הגיד אסור בהנאה מש"ה הוצרך לנקרו כשנותנו לנכרי אבל שלימה מותר ליתן לנכרי אפי' בפני ישראל במקום שאין מכריזין דהא אינו מנוקר וחושב הישראל דוודאי נבלה הוא כדרך שנותנין לנכרי במקום שאין מכריזין ואי בעית אימא משום דקא גניב לי' לדעתי' פירוש דמתניתן מיירי במקום שאין מכריזין ובמקום שאין מכריזין ליכא למיחש למידי דאפי' אם הוא בפני ישראל לא יקנה הישראל ממנו ירך חתוכה ויטעה דכשירה הוא אלא יחשוב הישראל דלעולם טריפה היא כדרך שמוכרין לנכרי במקום שאין מכריזין ולאחר הניקור נודע לו שהיא טרפה והא דחתוכה אסורה משום דקא גניב לי' לדעת הנכרי דמחמת שהירך מנוקר מטעהו לנכרי לומר דבוודאי כשירה היא דכ"כ לא יחשוב הנכרי לומר דלאחר שניטל הגיד נודע לו שהוא טריפה אלא דהנכרי יחשוב כפשוטו דמש"ה ניקרו דכשרה היא ודמיה יקרין ואזי קגניב לי' לדעתי' אבל בברייתא דקתני ובנכרי בין חתוכה ובין שלימה א"צ ליטול הימנה ג"ה לא מצי מיירי בחתוכה לגמרי שמנוקרת וניטל הגיד כולו דהא קתני בין חתוכה א"צ ליטול הימנה ג"ה משמע דאף דחתוכה היא עדיין ג"ה בתוכה אלא וודאי דמיירי בחתוכה כה"ג שלא נחתך הגיד ממנה אלא שהירך נחתך לחתיכות הרבה והרי הרישא מיירי לכל האמוראים במקום שאין מכריזין ולרבא דמוקי רישא במקום שמכריזין והכריזו הוי נמי כמקום שאין מכריזין וא"כ א"ש דקתני בברייתא דמותר לשלוח לנכרי ירך חתוכה כה"ג שנחתך הירך לחתיכות דבמקום שאין מכריזין לא אתי ישראל למיזבן מיני' דהא אין הישראל רואה שהירך מנוקר ואזי אין לו סימן ומה"ת יטעה לומר דכשירה היא דהא הוא במקום שאין מכריזין ולק"מ קושית התוס' להך שנויא דמשני לעיל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל מרישא דברייתא דשאני חתוכה דברייתא מחתוכה דמתני' דחתוכה דמתני' מיירי שנחתך וניטל הגיד לגמרי דאזי איכא למיחש שמא יתננה בפני הישראל דאזי יוצא הירך מנוקר מתחת יד ישראל דיש להישראל סימן אזי שפיר איכא למיחש דאתי ישראל למיזבן מיני' אבל חתוכה דברייתא מיירי שאינו רואה שהיא מנוקרת אזי לא אתי למיזבן מני' כנ"ל וגם להך תירוץ הנ"ל משום דקא גניב לי' לדעתי' לק"מ מרישא דהך ברייתא דדוקא במתניתן שהירך מנוקר שייך ג"ד שמטעהו אפי' במקום שאין מכריזין לומר דכשירה היא שדמי' יקרין מחמת שרואה שהיא מנוקרת אבל בברייתא דאינו רואה שהיא מנוקרת אינו מטעהו דיחשוב הנכרי כפשוטו שהיא נבילה דבמקום שאין מכריזין בודאי מוכרין לו נבילות ולפירושינו הנ"ל מצ"ל דליכ' חילוק כלל בין מפרש לסתם ובין מכירה לדורן ובין מכירת טבח באטליז לשולח ואזי מתורץ ממילא קושית התוס' בס"ד וא"ת לפלוג וליתני בדידה וכו וכמו כן מתורץ קושית מהרש"א אמאי לא תקשי לפירש"י ולפירושם דלעיל דמיפלגי בין שולח דורן למכירה ליפלוג וליתני בדידי' והשתא לק"מ קושיא הנ"ל דאיך מדמי הש"ס ג"ד דגיד לג"ד דעובדא דשמואל דנתן לו טריפה בחזקת שחוטה דשפיר מדמי לפירושינו הנ"ל דהא אין הפירוש בהך שנויא משום דגניב לי' לדעתי' במה שהטריח ותקנה לטול הגיד כמו לעצמו אלא דמחמת שהירך מבוקר קא חשיב הנכרי דכשירה היא ואזי מטעהו שנותן לו טריפה בחזקת כשירה וא"כ שפיר הוו ממש דומיא דעובדא דשמואל ודוק:
בא"ד וא"ת ליפלוג וליתני בדידה וכו' והקשה המהרש"א וז"ל ק"ק אמאי לא תקשי לפירש"י ולפי' דלעיל דמיפלגי בין שולח דורן למכירה ליפלוג וליתני בדידי' בגיד ומקו' שאין מכריזין דלא ימכור עד שיטול הגיד מפני ב' דברי' כו' ואפשר לתרץ קושית המהרש"א הכי דמש"ה נקיט התנא לא ימכור בנבילות וטריפות דאי הוו נקיט לא ימכור בגיד ה"א דוקא בגיד שעשה מעשה וניקרו שייך ג"ד משום דהנכרי ראה שטרח ותקנה לטול הגיד בעבורו כמו לעצמו אבל במכירת נבילות וטריפות דלא עשה מעשה לא שייך כללא ג"ד דאמירה בעלמא הוא ואין הנכרי מאמין לג משום הכי איצטריך למיתנא הדין במכירת נבלות וטריפות לאשמועינן דאפי' באמירה בעלמא שייך מפני שמטעהו וק"ל:
דף צה.
בתוס' ד"ה טעמא דאיכוון כו' פירוש דשרינן בשר הנמצא ביד נכרי וכו' מצ"ל דקשיא להו לתוס' מאי פריך הגמ' טעמא דאיכוון לצעורי' הא לאו הכי אסור והתניא ר' אומר וכו' הא הך ברייתא דר' אומר מקולין וטבחי ישראל וכו' מיירי בנמצא ביד נכרי דאזי אמרינן כל דפריש מרובא פריש אבל כאן מיירי ליקח במקולין עצמו דקונה מן הקבוע וכמ"ש התוס' בד"ה ובנמצא הלך אחר הרוב דהתם משום דמקולין הוי להו קבוע לזה כתבו התוס' דה"פ דשרינן בשר הנמצא ביד נכרי דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן וכו' ה"נ ניזל בתר רובא ולא ניחוש לשאר מקולין דשאר מקולין לא מקרי קבוע דהלא הוא ספק אי מכר לשאר מקולין וא"כ ניזל בתר רובא וק"ל:
בתוס' ד"ה ובנמצא הלך אחר הרוב וכו' אבל קשה דבשר הנמצאת ביד נכרי שלא במקולין אסור ביום שהכריזו ולא אמרינן הלך אחר הרוב אע"ג דשרינן הכא נמצא ביד נכרי דמסתברא דהא דאמר ר' לעיל וכו' ומפרש המהרש"א דמש"ה מסתברא דהכריזו אסור ממאי דמסיק שאני הכא דאתחזק איסורא ואי איירי מקולין דר' בהכריזו א"כ הוי נמי אתחזק איסורא עכ"ל ונ"ל לתרץ קושית התוס' דלעולם מצ"ל דבשר הנמצא ביד נכרי במקום שמכריזין והכריזו מותר והא דמשני לעיל שאני הכא דאתחזק איסורא ה"פ כמ"ש הרשב"א דמשום דאתחזק איסורא אסור ליקח בשר מכאן ולהבא מן כל מקולין משום דה"ל קבוע וליקח מן הקבוע אסור אבל נמצא ביד נכרי דאינו קבוע מותר ליקח ממנו אף במקום שמכריזין והכריזו וק"ל:
דף צה:
גמ' וכי מכללא מאי פרוותא דנכרים הואי הקשה בספר אלי' רבה הא אכתי מוכח להדיא ממימרא דרב עצמו דאמר לעיל מותרת משום נבלה אבל אסורין באכילה מטעם דהוא בשר שנתעלם מן עין א"כ מוכח דס"ל לרב דבשר שנתעלם מן עין אסור ונ"ל לתרץ קושית האלי' רבה דמצ"ל לעולם דס"ל לרב בשר שנתעלם מן עין מותר דלא חיישינן שמא עורבין החליפוהו והא דקאמר רב דחתיכות אסורין באכילה מיירי במקום שמכריזין והכריזו דהוא תקנתא דחכמים שלא לקנות משום נכרי אפי' נמצא ביד בכרי כמ"ש התוס' ד"ה ובנמצא וכמו כן מצ"ל דס"ל לרב דבכה"ג במקום שמכריזין והכריזו נמי אסור בנמצא חתיכות בשר על הארץ משום דדלמא נטרפו כמה בהמות ואזי שכיח טריפות באטליז ונאבדו מן הנכרי שלקח הבשר שם אבל לוי ס"ל דתקנת חכמים דווקא בכה"ג בנמצא ביד נכרי שלא יבואו להקל לקנות מן הנכרים אפי' במקולין כשהכריזו אבל בנמצא בשר מושלך על הארץ לא הוי תקנת חכמים כלל משום דאזלינן בתר רוב בהמות דכשירות הן וק"ל:
בתוס' ד"ה לא עלים רב עיני' מיני' לא הי' יכול לדקדק מכאן וכו' וכתב המהר"ם בסוף דבריו אבל הא לא קשי' להו אדמייתי לעיל מהאי עובדא ולמה לא הביא עובדא דהכא דמה לי זה או מה לי זה וכו' וי"לר דמהך עובדא דרב הוה קאזיל לבי רב חנן חתני' מוכח טפי מעובדא דלעיל דמוכח מכח דקאמר חזיא חיותא דתליא דאפי' בבהמה שלימה ובתלוי' נמי שייך בשר שנתעלם מן העין וק"ל:
דף צו.
בתוס' ד"ה ולא מהדרינן כו' וי"ל דהכא מיירי בט"ע כל דהו וכו' עכ"ל וקשה א"כ מה מייתי רבא ראי' מטביעות עינא דקלא דהוא טביעות עין גמור ומה מייתי רב יצחק ברי' דרב משרשיא ראי' תדע דאלו אתא בתרי וכו' התם בוודאי מיירי בט"ע גמור דוודאי בט"ע כל דהוא לא קטלינן לי' ונקדים לתרץ על מה דקאמר רבא השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא דט"ע עדיפא למה לא הוכיח מקודם מכח הך דאלת"ה ועוד מנ"ל דעדיפא דלמא שווין הן וצ"ל דה"פ מריש ה"א סימנא עדיף מטביעת עין כל דהוא דהא אפי' לצורבא מרבנן לא מהדרינן בט"ע כל דהוא אבל השתא דשמעתינהו להני שמעתא דהני אמוראי שלא היו להם ט"ע גמור ואפ"ה מהדרינן להו אמינא ט"ע עדיף מסימנא דהא בסימנים צריך להיות סימן גמור ובט"ע מהני אפי' ט"ע כל דהוא ואזי קשיא למה לא מהדרינן אבידה ג"כ בט"ע כל דהוא לכל אדם אלא וודאי צ"ל כמ"ש רש"י דמאבידה לא ילפינן דהתם משום חמוד ממון חיישינן דלמא משקר על זה קשיא לי' לרבא מנא לי' להנך אמוראי דלעיל לומר כן דט"ע כל דהוא מהני דלמא אמרינן כמ"ש הרשב"א דקודם דשמעינהו נ"ל לרבא דמה"ט מהדרינן אבידה לצורבא מרבנן משום דמדייק היטב ולחלק בין אבידה לאיסור על זה קאמר רבא דע"כ מוכח הך חילוק דלא ילפינן מאבידה כלל דאל"כ איך סומא מותר באשתו ור"נ בר יצחק קאמר דמוכח ממה דקטלינן לי' וא"כ אי ילפינן מאבידה תקשי למה בהני מהני ט"ע גמור ובאבידה אפי' בע"ע גמור לא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן אלא וודאי דלא ילפינן מאבידה כלל וכיון דלא ילפינן מאבידה מסתבר להו להנך אמוראי דלעיל לפסוק דאפי' ט"ע כל דהוא מהני באיסורין ואזי ממילא מתורץ ג"כ דקדוק הנ"ל דלא הוכיח מקודם מכח הך דאלת"ה וק"ל:
בתוס' ד"ה מכלל דשייר דרבנן לר' יהודה כו' וא"ת מנ"ל דשקל בר פיולי דאורייתא לר"מ וכו' וכתב מהרש"א דהכי הקשו דאכתי מנ"ל לרב ששת דשקל דאורייתא לר"מ דהיינו דאורייתא דר' יהודה דלמא ר"מ לא ס"ל כדאורייתא דר' יהודה אלא כהאי תנא דלא אסרה תורה וכו' ע"ש ר"ל דלמא מה דשקיל בר פיולי חוץ לכף הוא דאורייתא דר' יהודה דס"ל דחוץ לכף נמי צריך גמימה אבל לר"מ אפי' גמימה חוץ לכף לא הוי אלא מדרבנן אבל אין לפרש הכי קושית התוס' מנ"ל דשקל בר פיולי דאורייתא לר"מ דלמא שקל נמי על הכף דרבנן לדר' מאיר דר"מ ס"ל כהאי תנא דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד וסבר בר פיולי דדוקא על הכף דהוא דאורייתא מחמיר ר"מ מדרבנן לחטט אחריו דגזרינן חטיטה אטו גמימה שהוא דאורייתא אבל חוץ לכף דלר' יהודה דאורייתא ולר"מ מדרבנן ס"ל לר"מ רלא בעי אלא גמימה חוץ לכף דהאיסורא דחוץ לכף גופי' אינו אלא מדרבנן ודי לנו דמחמירין בגמימה ז"א דלשונו של שמואל דאמר לי' דאורי לך כר"י אורי לך לא משמע כן דהא הטעות של בר פיולי אליבא דר"מ דאל"כ אלא לר' יהודה לא הו"ל לחטט על הכף דלר' יהודה ליכא חילוק כלל בין על הכף לחוץ לכף דבכל מקום א"צ אלא גמימה והו"ל לשמואל למימר הכי לא תרתת דמאן דאורי לך הכי טעה בדר' מאיר דאע"ג דחוץ לכף לר"מ אינו אלא מדרבנן אפ"ה ח"ל לר"מ דבעי חטיטה משום לא פלוג וק"ל:
דף צו:
תוס' ד"ה עד שמגיע לגיד מצ"ל דהתוס' הלז מקושר לדבור שהוא קודם דלכאורה תקשי למה להו להתוס' לתרץ בדוחק דקמ"ל דלא נאמר דנתבשל היינו נצלה הו"ל לתרץ כפשוטו דשמואל לא אתי לאשמועינן דנצלה אינו אוסר בששים אלא הכי אתי שמואל לאשמועינן דבצלי רשאי לאכול עד שמגיע לגיד וא"צ לא נטילת מקום ולא קליפה מש"ה כתבו תוס' בדבור זה דמה דקאמר שמואל עד שמגיע לגיד בוודאי לאו דוקא עד שמגיע לגיד ממש וכו' וק"ל:
דף צז.
גמ' ובחלב אסור והא אמר רבה בר בר חנה עובדא הוי וכו' ומתרץ הגמ' ההוא כחוש הוי וי"לד איך תליא קושיא זו בהך תירוץ דמתרץ אליבא דשמואל שאני חלב דמפעפע הו"ל להקשות בלא זה מדר' יוחנן אדרב הונא ויש לתרץ הכי דהנה התוס' כתבו לחד פירושא ההוא כחוש הוי ויש בו מעט חלב ובטל בששים וכתב הרשב"א דקשה להך פירושא דלכאורה הא כמי שמואל מודה בי' דמקשינן לשמואל מדר"ה ומתרצינן והדר מקשי מעובדא דכנישתא דמעון ומתרצינן לכאורה משמע דכולה שמעתא כשמואל נמי אתי' והא שמואל ס"ל דמין במינו לא בטיל וא"כ מה מועיל ששים אא"כ תאמר דאע"ג דאתינן אדשמואל לאו למימרא דשמואל שרי אלא ר' יוחנן הוא דשרי לי' ואזיל לטעמי' דאמר כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך ואדר"ה בלחוד הוא מקשינן מינה עכ"ל וכ"ל לתרץ קושי' הרשב"א דלעולם מ"ל דכולה שמעתא כשמואל נמי אתי' וקושיא חדא יהא מתורצת בחברתה דהנה בי"ד ריש סימן צ"ח פסק המחבר דחלב ובשר הוי מין בשאינו מינו וכתב הש"ך שם הא הראב"ן כתב דחלב ובשר הוי מין במינו וצ"ל דמיירי בבשר שמן עכ"ל פירוש דבשר שמן עם חלב הוי מין במינו אבל בשר כחוש עם חלב הוי מין בשאינו מינו ולפ"ז מתורץ הבל"ז דבלאו הך תירוץ דמשני אדשמואל שאני חלב דמפעפע לא הוי ק"מ מדר' יוחנן אדרב הונא דידע המקשה דמצינן לתרץ דר' יוחנן מיירי כשיש ששים נגדו אבל אליבא דשמואל פריך שפיר דהא שמואל ס"ל דמין במינו לא בטיל א"כ האיך פסק ר' יוחנן דאין אוסר אלא קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו דס"ל להמקשה דהגדי עם החלב הוא מין במינו ומשני הגמ' ההוא כחוש הוי פירוש שהגדי הי' כחוש ובשר כחוש עם חלב הוא מין בשאינו מינו מש"ה בטל בששים ולק"מ קושית הרשב"א ודוק:
שם ע"ב ברש"י ד"ה במאי דבלעי קדרה וכתב הר"ן שיש ט"ס בפירוש רש"י מ"ש בראינו האיסור כשנפל שם אלא איירי בלא ראה וכמו כן כתב הרש"ל בשם הר"ן וכתב עוד גם הרשב"א הביא לשון רש"י בלא ראינו שנפל וזה לשון הרשב"א נראה שרש"י ז"ל מפרש בקדרה עצמה בחרסי הקדרה ובמה דבלעי קדרה כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילותו וראינו מה שבקדרה בשעת נפילה והי' שם רוטב הרבה ועכשיו כשבא לפנינו לא נמצא בהיתר ששים כנגד האיסור שבא לפנינו כגון זה מצטרפין מה שבלעה הקדרה מן ההיתר משעת נפילה עד עכשיו וכו' אח"כ כתב ועיקור הדבר כמות שבא לפנינו משערינן לי פירוש שרש"י ז"ל דחה תחילה לישנא קמא מפני לשון השני ואח"כ דחה אף השני מדאמרינן לקמן אטו דהיתירא בלע וכו' והלכך לא קיי"ל כחד מהני לישנא כלל אלא כדרך שבא לפנינו משערינן ההיתר והאיסור וכתב עוד ומיהו נראה שאף רש"י מודה שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר כגון זה משערינן ההיתר שנבלע בקדרה וגם איסור שנבלע והולכין אחר שעת נפילת האיסור וכו' ועל זה הקשה הרשב"א וזה מן התימה דכיון שעכשיו אין בהיתר ששים לבטלו למה אינו חוזר האיסור ואוסר את ההיתר שהרי אלו נפל איסור זה בקדרה אחרת הי' אוסר בשיעורו ומאי שנא קדרה זו מקדירה דעלמא עכ"ל ע"ש באורך ונ"ל לפרש פירוש אחר ברש"י ז"ל דאזי לא תקשי קושית הרשב"א גם אין אנו צריכין להגיה בדברי רש"י ז"ל דלא ראינהו האיסור דהנה בוודאי הך מימרא מיירי במין בשאינו מינו כדאיתא בש"ע סימן צ"ע סעיף ד' וז"ל וה"מ במין בשאינו מינו כו' וכד כתב רש"י לפי גרסת הר"ן והרשב"א דמיירי בשלא ראינוהו שנפל ואין בהיתר ששים בו משמע דמכירין האיסור שאון בהיתר ששים כנגדו וא"כ שמכירין איסור בוודאי צריך לסלק האיסור מהקדרה ואעפ"כ אין משערין מה שנפלט בקדרה כנגד כל האיסור משום דלא ידעינן כמה נפיק מיני' ולפ"ז הכי פירושו אם ראינוהו כשנפל שם פירוש שראה האיסור כשנפל שם ושכח לסלק איסור עד שנתבשל עם ההיתר אח"כ סילק האיסור וכשבא לפנינו ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם וראינו שנתמעט ההיתר הרבה ואין בהיתר ששים בו ואזי הוא ספק ספיקא ספק אם כבר נתמעט ההיתר בשעה שסילק את האיסור או נתמעט ההיתר לאחר מכאן דבשעה שסילק האיסור לא חש להבחין זאת ואת"ל שכבר נתמעט ההיתר באותו פעם כשסילק האיסור אכתי הוא ספק דלמא הי' בהיתר ששים כנגד הפליטה מהאיסור דאע"ג דאין ההיתר ששים כנגד כל האיסור יוכל להיות דכנגד פליטתו הוא ששים דהא דמשערינן כנגד כל האיסור הוא מטעם ספק לפי שאין אנו יודעין כמה נפק מיני' מש"ה דהוי ספק ספיקא פסק הך לישנא לקולא דבכה"ג מקילינן לשער במה דבלעה קדרה ובזה מתורץ קושית הרשב"א דכיון שעכשיו אין בהיתר ששים לבטלו למה אינו חוזר האיסור ואוסר את ההיתר ז"א דהא בשעה שהי' איסור שם לא חשש להבחין ולראות אם נתמעט ההיתר הרבה ואזי שפיר מקילינן לשער במה דבלע קדרה משום דהוי ספק ספיקא אח"כ כתב רש"י ועיקר הדבר כמות שבא לפנינו וכו' פירוש דאין אנו סומכין על ס"ס כזה להקל כל כך לשער במה דבלע קדרה ודוק: