מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
מה שחדשתי בע"ה בפוסקים · דף כו.
רש"י ד"ה אי שבקי' הוה מחמיץ וכו' ומפרש רש"י ז"ל דניזל בתר רובא ורובא מחמיצין הן והקשה הרשב"א בשם התוס' על פירש"י דאם איתא דרובא מחמיצין למה אמר ר"נ דוקא ולבסוף החמיץ קנה מעשר אפי' קודם שהחמיץ נמי נימא דקנה מעשר דניזל בתר רובא ע"ש ואפשר לומר דס"ל לרש"י דמש"ה קאמר ר"נ ולבסוף החמיץ דוקא משום דלכתחילה אין לסמוך על הרוב דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן דהא יש לברר זאת להיות שייר בכוס דנחזי אם יחמיץ או לאו ומש"ה כתב רש"י דקושי' הגמ' אלא מתני' דקתני החמיץ אין וכו' קאי אדיעבד דלמה יהי' בדיעבד הדמי' קדושי' ביד המוכר ולא אלכתחל' דלכתחל' יהא ניקח בכסף מעשר הגם שכתב המהרש"א לעיל דף ג' ברש"י ד"ה מומחין הן דלרש"י אפי' לכתחל' סמכינן ארובא ושוחטין לכתחלה מצ"ל דשאני התם משום שבידו לתקן וכמו שכתב הפ"י ז"ל בד"ה הכל שוחטין וכמו כן שאר מפרשים אחרונים ואזי לק"מ קושי' הרשב"א דשפיר קאמר ר"נ דוקא אם החמיץ לבסוף קנה מעשר אבל לכתחילה לא סמכינן ארובה ודוק:
רש"י בד"ה וה"נ דתמד עד שלא החמיץ וכו' כתב הרשב"א על דברי רש"י וז"ל על גירסא ראשונה דקתני ברישא ג' לוגין שלמים פקפק בה הרב ז"ל האיך אפשר להעמיד ר"נ כרבנן הא רבנן נמי אזלי ברישא בתר חזותא וא"כ גבי מעשר איכא חזותא דמיא לא יהי' ניקח בכסף מעשר ואזי לא מצי ר"נ סבר כרבנן ונראה לתרץ קושי' זו דאמאי לא מוקי רבא מתני' כרבנן דר"י ב"נ דהא במתני' מיירי בג' לוגין שלמים מים וגם חזותא מיא בכה"ג רבנן נמי סברי דפוסל את המקוה דהא ברישא אזלי רבנן בתר חזותא אך לפמ"ש התוס' ד"ה רבא אמר בסוף דבריהם וז"ל מ"מ מדקדק רבא כיון דאפי' החלב עצמו נחשב כמים להשלים שיעור ג' לוגין לפסול את המקוה ה"ה דהכא הוי פוסל את המקוה אע"ג דסופו להחמיץ כיון דהשתא מיהא טעמא וחזותא מיא וא"כ מוכח דלרבנן דס"ל בסיפא ג' לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטב חלב ומראיהן כמראה המים דלא פסלוהו להמקוה דס"ל לרבנן שהחלב עצמו או הפרי אע"ג דחזותא מיא אינן נשתנין להיות כמים ואזי א"ש דמש"ה לא מוקי רבא מתני' כרבנן דריב"נ דא"כ מ"ט פוסל את המקוה בלא החמיץ דדילמא סופו להחמיץ והוה ספק מים שאובין דהא ס"ל לרבנן דהפרי לא נשתנה והא דס"ל לרבנן ברישא דאזלינן בתר חזותא משום דמראיהן כמראה יין מ"ל דהיינו טעמא דאזי חזינן דהמראה יין לא נשתנה והו"ל פרי ומש"ה אינו פוסל את המקוה ואזי מתורץ נמי קושי' הרשב"א ז"ל דשפיר מצי ר"נ סבר כרבנן:
הנה התו"יט כ' במשנה זו בחולין התמד עד שלא החמיץ וכו' וז"ל אבל בפ"ק משנה ב' דמעשר שני דתנן נמי כי הכא ופי' הר"ב משהחמיץ ניקח וכו' והוא דרמא ג' ואשכח ד' דמשמע דתרווייהו בעינן רמא ג' ואתא ד' והחמיץ או סופו להחמיץ וע"ז הקשה התו"יט וא"ת אמאי אמר ר"נ בשהחמיץ מחלוקת ומתניתן ר"י הא מצי מוקים לה ברבנן וברמא ג' ואתא ד' וכמ"ש התוס' ע"ש ונ"ל הרע"ב ז"ל דהנה יש להוכיח דברי הרע"ב ז"ל דברמא ג' ואתא ד' בעינן נמי החמיץ או סופו להחמיץ אבל ברמא ג' ואתא ד' ושייר הימנו בכוס ולא החמיץ לא הוייין דאל"כ קשה מנ"ל להמקש' להקשות התם בב"ב ממתניתן דהמתמד ומצא כדי מדתו דפליגי בבדי מדתו ולא יותר דילמא הכא איירי כדמוקי לה ר"נ בהחמיץ או סופו להחמיץ דאזי פליגי רבנן דוקא בכדי מדתו אבל ביתר מכדי מדתו דהיינו ברמא ג' ואתא ג' ופלגא רבנן נמי מודו דחייב במעשר אבל התם בב"ב מצי איירי בלא החמיץ לגמרי מש"ה ס"ל לרבנן דאפי' ברמא ג' ואתא ג' ופלגא לא הוי יין ואין מברכין עליו בורא פ"הג או דנ"ל למקשה דלא מצי איירי התם בלא החמיץ לגמרי דאל"כ למה אמר רבא התם ברמא ג' ואתא ד' כ"ע לא פליגי דמברכין עליו בפ"הג מה מועיל רמא ג' ואתא ד' הא לא החמיץ כלל ולא הוה פרי א"ו מדקאמר רבא ברמא ג' ואתא ד' לכ"ע מברכין עליו בפ"הג מוכח דאיירי בשהחמיץ או סופו להחמיץ כדעת הרע"ב והנה כתב היש"ש בסוגי' זו וז"ל והנה הרמב"ם פסק כר"נ אמר רבה ב"א שאם החמיץ לבסוף קבה מעשר מ"מ לא כתב גבי מקוה דבעינן שישייר בכוס אלא כל זמן שלא החמיץ פוסל את המקוה וכו' וא"כ לפ"ז יהא קשה דדידי' אדידי' מ"מ נראה דלא קשה דהרמב"ם סובר דרבא לא פליג על ר"נ וכו' דגם הוא ס"ל דלענין מעשר נקנה בסופו להחמיץ ודוקא במקוה הוא דפוסל את התמד כל זמן שלא החמיץ אף שסופו להחמיץ ופליג ארבה דמוקי מתניתן בששייר ממנו בכוס דגבי מקוה אזלינן בתר חזותא וכן כתבו התוס' דלא פליג רבא אלא אמקוה דלא בעינן ששייר ממנו בכוס ומ"מ קשה א"כ דקיי"ל כרבא דס"ל דלא בעינן ששייר ממנו בכוס ומתניתן ס"ל כריב"נ הא הרמב"ם פסק כרבנן דריב"נ דבעינן טעמא וחזותא וכן פסק הראב"ד והרא"ש בהלכות מקוואות וצ"ל דהכי קאמר רבא דתנא דמתני' ס"ל הך סברא דריב"נ דאמר בהדיא הכל הולך אחר המראה דאזיל בתר חזותא א"כ ממילא נמי כשלא החמיץ עדיין דליכא טעם יין עדיין ואיכא חזותא דמיא חשיב כמיא ואפשר דאף רבנן מודים בזה דע"כ לא פליגי אלא בג' לוגין מים חסר קורטב ונפל לתוכן קורטב חלב אפי' מראיהן כמראה מים דחסר השיעור של ג' לוגין ויש כאן קורטב חלב מש"ה ס"ל לרבנן דלא פסלוהו אבל תמד שלא החמיץ עדיין וליכא השתא טעם כלל אלא דחשבינן פרי לענין מעשר משום דסופו עומד להחמיץ אבל גבי מקוה אזלינן בתר חזותא ולא בתר מה שסופו עומד להחמיץ ואין להקשות מאחר דק"ל כרבא ורבא ס"ל דחסר קורטב תנן ברישא מש"ה ס"ל דלא פסלוה אבל ג' לוגין שלמים ונפל לתוכן קורטב יין אפי' מראיהן כמראה יין מודו רבנן דפוסל את המקוה דלא אזלינן בתר חזותא וכל המחברים פסקו אפי' בג' לוגין שלמים שנפל לתוכן קורטב יין ומראיהן כמראה יין שלא פסלוה את המקוה יש לומר בענין זה לא קיי"ל כוותי' דרבא דהא אביי ורב יוסף ס"ל התם דלא תני חסר קורטב ברישא ורב פפא כמי מיבעי' לי' ומי תני חסר קורטב ברישא עוד כתב היש"ש דמ"ש בתמד שלא החמיץ היינו שמצא כדי מדתו ואפ"ה אם החמיץ חשבינן כפרי וה"ה נמי אפי' אם מצא יותר מכדי מדתו רק שלא יגיע חלק ד' אזי לא הוו פרי אבל אם נתן ג' מדות ומצא ד' אפי' אם לא החמיץ הוה כיין לכל מילי וכן פסק הרמב"ם עכ"ל היש"ש לפ"ז יש לתרץ ב' קושי' הרשב"א א' מה שהביא בשם התוס' ז"ל וז"ל ומיהו בתוס' הקשו על פירש"י דאם איתא דרובן מחמצין כיון דאית לי' לר"נ דכל שהחמיץ לבסוף איגלאי מילתא דחמרא הוי מעיקרא וקנה מעשר א"כ אפי' קודם שהחמיץ נמי נימא דקנה מעשר ומעות חולין ביד המוכר דרובא מדאורייתא וניזל בתר רובא וכתב ע"ז ויש מתרצין דר"נ לא הוה ס"ל דרובן מחמצין אבל המקשה ידע דרובן מחמצין מש"ה פריך ממתניתן והוא דחוק ועוד הקשה בד"ה כך היא הגירסא בכל הספרים ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין ונפל למקוה לא פסלוהו והקשה על אותו גירסא איך קאמר דר"נ אמר כרבנן דאינן פוסל את המקוה אלמא דאין פוסלין את המקוה משום דלא אזלינן בתר חזותא אע"פ דמראיהן מראה מים אפ"ה לא פסלוהו כו' דהואיל ובבירור יש בו קורטב חלב וה"כ הואיל ולבסוף החמיץ הרי נודע בבירור שבשעת לקיחה פירא הוי והא להך גירסא רבנן נמי אזלו בתר חזותא כדקתני ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטב יין ומראיהן כמראה של יין לא פסלוה ויש לתרץ ב' קושיות אלו ויתורץ בזה ג"כ קושיא על הרשב"ם בב"ב שהביאו התוס' שכתב דהא דר"י מחייב בכדי מדתו לחומרא וקשה ע"ז דהא מה דקאמר ר"כ אמר רבה ב"א תמד שלקח' בכסף מעשר ולבסוף החמיץ קנה מעשר קאי אדלעיל מה דמתרץ ר"נ אמר רבה ב"א עצמו דבשהחמיץ מחלוקת דמיירי בכדי מדתו וע"ז קאמר אליבא דר"י אם לבסוף החמיץ קנה מעשר למפרע ורבא מתרץ הכא תירוצו אליבא דר"נ אמר רבה ב"א דמתניתן כריב"נ ור"נ כרבנן משמע דרבא ס"ל כר"נ אמר רבה ב' דבכדי מדתו אם החמיץ לבסוף קנה מעשר לר"י והרי רבא קאמר בב"ב דבכדי מדתו כ"ע לא פליגי דלא הוה יין ואזי לא מ"ל כתירוץ הרשב"ם דר"י מחייב במעשר בכדי מדתו לחומרא דהא ס"ל לר"י דקנה מעשר והוא קולא גם יתורץ קושי' התוס' על הרשב"ם דלהרשב"ם קשה מאי פריך הגמ' אי לר"י אפי' בלא החמיץ הא ר"י להחמיר לחייב במעשר והכא להקל הוא דניקח בכסף ונראה לתרץ דהנה י"ל דרבא ס"ל כר"ל אמר רבה ב"א ורק פליג ארבה וכמ"ש ג"כ היש"ש הנ"ל דרבה ס"ל דדוקא כששייר ממנו בכוס ולא החמיץ אזי לא הוי פירא משא"כ בשלא שייר ממנו בכוס אזי סופו להחמיץ כהחמיץ דמי דאזלינן בתר רובא דרוב מחמצין אבל רבא לא ס"ל הך דרובן מחמצין משום דכמה וכמה מחמצין ואינן אלא קיוהא בעלמא וכשיטת התוס' דלא מפרשי כרש"י דקושי' הגמ' מכח דרובן מחמצין ולשיטת התוס' ד"ה התמד דאינן שווין תמד מחרצנים לתמד משמרים שיש בהן טעם יין ומתניתין דהמתמד ומתני' דהכא מיירי בתמד משמרים וצ"ל דרבא ס"ל דבהכי פליגי ר"י ורבנן דכ"ע ס"ל לענין בכסף מעשר דסופו להחמיץ לא הוי כהחמיץ דהיינו במצא כדי מדתו או אתא תלתא ופלגא דלא ס"ל רובן מחמצין דדוקא בהחמיץ ממש או אם לבסוף החמיץ דאיגלאי מילתא דלמפרע פירא הוא ס"ל לי' לר"י דהוי פירא וניקח בכסף מעשר משום דס"ל לר"י דהך שמרים שיש בהן טעם יין נתנו טעם בתמד ועי"ז החמיץ ואזי יש בו טעם יין בתמד ומש"ה ניקח בכסף מעשר אבל בתמד מחרצני' ס"ל לר"י אפי' בהחמיץ לא הוי אלא קיוהא בעלמא לתי' ב' דפסחים דמחלק בין רווקא לפורצני אליבא דר"י מש"ה ס"ל התם דחומץ יין מתמד דחרצני' לאו בר עשורי הוא אבל רבנן דר"י ס"ל אפי' בהחמיץ לא אמרינן דשמרים נתנו טעם בו בתמד אלא הוה רק קיוהא בעלמא כמ"ש התוס' ד"ה המתמד דרבנן ס"ל דדוקא בתמד של שמרים סתם אשר הדרך להיות נרגש בו טעם יין וכקושי' התוס' ד"ה וא"ת וכו' דאם החמיץ ונרגש בו טעם יין אזי הוי פירא דרבנן אזלו בתר טעם יין כרבנן דריב"נ אבל בתמד כ"הג בהחמיץ לחוד לא מהני בתמד שמרים וכדס"ל לר"י לתירוץ ב' דפסחים מתמד חרצנים ור"נ אמר רבה ב"א דקאמר אם החמיץ לבסוף קנה מעשר מיירי בתמד של שמרים סתם ויש בו טעם יין וקאמר בין לר"י ובין לרבנן דלר"י אפי' הך תמד שהחמיץ אע"פ שלא נרגש בו טעם יין הוי פירא ולרבנן פי' סתם תמד שהחמיץ לבסוף ויש בו טעם יין אזי הוי פירא והא דקתני רק אם החמיץ משום ר"י נקטי' ולמאי דלא ניחא לי' לרבא לאוקמי בששייר ממנו בכוס ולא החמיץ מוקי מתניתן בסתם תמד שסופו להחמיץ דדוקא משהחמיץ ניקח בכסף מעשר אבל אם לא החמיץ אע"פ שסופו להחמיץ לא הוי פירא ואינו ניקח בכסף מעשר דלא ס"ל לרבא הך דרובן מחמצין והא דפוסל את המקוה אע"פ שהוא ספק מוקי רבא כריב"נ דאזיל בתר השתא דחזותא מיא וכמו כן מצי אתיא כרבנן דריב"נ וכמ"ש היש"ש הנ"ל והא דקאמר הא מני ריב"נ משום דקאמר בהדי' הכל הולך אחר המראה אבל לעולם רבנן דריב"נ נמי מצי סברי דאזלינן בתר השתא דהשתא שיעורא וטעמא מיא וגם חזותא מיא אבל אי הוי בו השתא טעם פרי הוי ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה ולפמ"ש התוס' ד"ה אי ר"י וז"ל וצריך לפרש דגמ' ס"ל כרבנן דפטרי בכדי מדתו ומוקי אחרים ורבנן כרבנן דר"י ואזי מצ"ל דרבא רוצה לאוקמי שם פלוגתא דאחרים ורבנן כרבנן דר"י דס"ל דאפי' כשהחמיץ לא הוי פירא ואזי דמוקי כרבנן דר"י הא דקאמר רבא התם בכדי מדתו כ"ע לא פליגי דלא הוי יין פי' ואפי' בשהחמיץ אם אין מרגישין בו טעם יין לא הוי פירא וכדס"ל רבנן דר"י אלא בעינן דוקא שיש בו טעם או רמא ג' ואתא ד' דמהני בשהחמיץ אפי' לרבנן דר"י משום דהוא הוי כיין ממש כדקאמר רבא התם כל חמרא דלא דארי על חדתלת דהך דרמי ג' ואתא ד' מוכיח דמה שהחמיץ אינו מכח קיוה' אלא שהיין נותן טעם בהתמד ולשיטת רש"י מיירי סוגי' דחולין בתמד מחרצני' דנ"ל לרש"י דסוגי' דחולין אזלי לתי' קמא דפסחי' דליכא חלוק בין רווקא לפורצני וכמש"ל דרש"י הוכיח זאת מדלא משכי הגמ' בחולין דמתניתן איירי בפורצני מש"ה אינו ניקח בכסף מעשר אם לא החמיץ א"ו דסוגי' דחולין קאי אליבא תי' קמא דפסחים ואזי שייך מה שכתבתי לפרש פלוגתא דרבה ורבא לעיל אפי' בתמד דחרצנים ולפ"ד הנ"ל דלר"י החילוק בין תמד משמרים לתמד מחרצנים דבתמד שמרים הוי פירא בשהחמיץ ובתמד מחרצנים אפי' בהחמיץ לא הוי פירא דהוי רק קיוהא בעלמא לא קשיא להו להתוס' קושית רש"י מידי דהו"ל תרץ דלעולם מתני' אתי' כר"י ומיירי בתמד מחרצנים כנ"ל דא"כ למה בשהחמיץ ניקח בכסף מעשר דהא ר"י ס"ל התם בפסחים דתמד מחרצנים שהוא חומץ אינו בר עשורי משום שאינו אלא קיוהא בעלמא א"ו דמיירי הכא מתמד שמרים והנה לפי' רש"י דקושית המקשה דילמא אי שבקי' הוי מחמיץ דניזל בתר רובא שמחמצין מתורץ מה שיל"ד על מה דפריך הגמ' אי ר"י אע"ג דלא החמיץ דמנ"ל דר"י פליג אפי' בלא החמיץ ולפ"ד הנ"ל א"ש דהמקשה לא אסיק אדעתי' הך תי' ששייר ממנו בכוס ולא החמיץ ואזי נ"ל דהכל מיירי בסתם תמד אשר רובן מחמצין וא"כ אפי' את"ל דר"י ורבנן פליגי כשהחמיץ עכ"פ לפ"מ דס"ל לר"י דכשהחמיץ לא הוי קיוהא בעלמא אזי ממילא הוי לר"י סתם תמד כתמד שהחמיץ משום דרובן מחמצין לשיטת המקשה ואזי פריך שפיר אי ר"י למה קתני במתני' בסתם תמד עד שלא החמיץ דאינו ניקח בכסף מעשר הא רובא מחמצין ומ"ל מכח דקדוק הנ"ל הוכרח רש"י ז"ל לפרש דס"ל להמקשה דרובן מחמצין לפ"ד הנ"ל מתורץ הקושי' הנ"ל על הרשב"ם ז"ל דאיך מ"ל דהטעם דר"י הוא משום דאזיל לחומרא הא ר"י ס"ל אפי' להקל חשבינן התמד כפירא דהא אם החמיץ ניקח בכסף מעשר ז"א דהא קושי' המקשה שם אליבא דרבא ולא רצה המקשה להקשות שם על דבא הא ר"י פליג בכדי מדתו דמ"ל הא דס"ל לרבא כרבה ב"א דדוקא אם החמיץ לבסוף קנה מעשר אבל לא בסתם תמד דלא אזלינן בתר רובא דמחמצין היינו להקל בעינן דוקא שידעינן בבירור שהחמיץ אבל להחמיר לענין שיתחייב במעשר ס"ל לר"י אפי' בסתם תמד חיישינן לרובן דמחמצין וגם מתורץ קושי' התוס' דמה פריך הגמ' הכא דילמא הא דמחייב ר"י בכדי מדתו היינו לחומרא לפ"ד הנ"ל א"ש דהא המקשה הכא לא ידע מהתי' ששייר ממנו והי' כ"ל להמקשה דהכא דהנכון למיזל בתר רובא שמחמצין וא"כ אפי' את"ל דר"י ורבנן בשהחמיץ פליגי עכ"פ ס"ל לר"י דכשהחמיץ לא הוי רק קיוהא בעלמא א"כ סופו להחמיץ נמי הוי פירא כנ"ל מדינא ולא מטעם חומרא דניזל בתר רובא דמחמצין דרובא דאורייתא ולק"מ קושי' התוס' ולפ"ד הנ"ל מתורץ הקושי' שהביא הרשב"א בשם התוס' על רש"י ז"ל דאם איתא דרובן מחמצין כיון דאית לי' לר"נ דכל שהחמיץ לבסוף איגלאי מלתא דחמרא הוי מעיקרא וקנה מעשר א"כ קודם שהחמיץ כמי נימא דקנה מעשר ומעות חולין ביד המוכר דהא לרבה דאית לי' רובא דמחמצין האמת כן דסתם תמד שסופו להחמיץ כהחמיץ מטעם דרובן מחמצין דהא מוקי מתניתין דאם לא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר דוקא כששייר ממנו בכוס וכו' ור"נ אמר רבה ב"א דקאמר דוקא אם החמיץ לבסוף קנה מעשר מ"ל דמיירי בתמד של שמרים סתם אשר הדרך שהשמרים נותנין טעם ופי' שבאמת נרגש בן טעם יין ואתא ר"נ אמר רבה ב"א לאשמועינן דבתמד של שמרים סתם אשר הדרך להיות נרגש בו טעם יין בכדי מדתו כ"ע מודו אפי' רבנן דר"י וריב"נ ורבנן דבכה"ג לא אזלינן בתר השתא אלא דקנה המעשר למפרע אבל לר"י קנה מעשר בכדי מדתו אפי' בכה"ג שאינו של שמרים סתם ואין נרגש בו טעם יין רק החמיץ גרידא ואעפ"כ ס"ל לר"י דלא אמרינן דמה שהחמיץ אינו אלא קיוהא בעלמא אלא אמרי' דבחמץ מחמת שהשמרי' נתנו טעם בהתמד ואזי מתורץ הך קושי' הרשב"א ז"ל וקושי' ב' של הרשב"א מה שמקשה להך גירסא ברישא ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטב יין ומראיהן כמרא' יין לא פסלוה א"כ איך קאמ' דר"נ אמר רבה ב"א ס"ל כרבנן דריב"נ דאם החמיץ לבסוף לא קנה מעשר ואינו פוסל את המקוה דהואיל דהחמיץ לבסוף נודע בבירור שבשעת לקיחה פירא הוי הא השתא חזותא מיא והרי רבנן אזלי בתר חזותא דכשיש בו מראה יין לא פסלוה יש לתרץ הכי דהך גירסא ס"ל דלרבנן בעינן תרתי טעמא מיא וחזותא מיא ואי החמיץ לבסוף דהיינו לרבנן דר"י שהרגישו בו טעם יין ולר"י אע"ג שאין מרגישין בו טעם יין איגלאי מילתא דלמפרע פירא הוי אע"ג דחזותא מיא אינו פוסל את המקוה ולהיפוך אע"ג דטעמא מיא אי חזותא יין אינו פוסל את המקוה ואזי לק"מ קושית הרשב"א להך גירסא ולפ"ד הנ"ל א"ש דברי הרמב"ם דפסק שאם החמיץ לבסוף קנה מעשר ולא כתב גבי מקוה דלענין לפסול את המקוה בעינן שישייר ממנו בכוס ולא החמיץ אלא כל זמן שלא החמיץ אע"פ שסופו להחמיץ פוסל את המקוה כנ"ל דאין אנו צריכין לדחוק לחלק בין ניקח בכסף מעשר ובין לענין לפסול את המקוה למ"ש היש"ש אלא מ"ל כפשוטו דהרמב"ם ס"ל כרבא ודרבא לא פליג אר"נ אמר רבה ב"א ואזי מימרא דר"נ אמר רבה ב"א דאם החמיץ לבסוף קנה מעשר בוודאי אליבא דהלכתא דהיינו אליבא דרבנן דר"י ואליבא דרבנן דריב"נ דס"ל לר"נ לפי אוקימתא דרבא לפ"ד הנ"ל דלאלו רבנן צריך דוקא בשהחמיץ להיות בו טעם יין מהשמרים שנתנו בו טעם יין ואזי דוקא אם החמיץ וניכר בו בבירור שיש בו טעם יין אז אמרינן דאיגלאי מילתא דלמפרע פירא הוי אזי קנה מעשר ואינן פוסל את המקוה אבל סופו להחמיץ לא הוי פרי דלא אזל רבא בתר רובא דמחמצין כנ"ל ופסק הרמב"ם שפיר כאלו רבנן אליבא דרבא דדוקא אם החמיץ לבסוף דניכר שהשמרים נתנו בו טעם יין אזי קנה מעשר וה"ה דאינו פוסל את המקוה אבל בסופו להחמיץ פוסל את המקוה והנה כל זה דבעינן דוקא לרבנן שיהי' בו טעם יין בכדי מדתו אבל ברמי ג' ואתא ד' דמוכח שהשמרים נתנו בו טעם יין וכמימרא דרבא כל חמרא דלא דארי על חד תלת וכו' דזהו הוה יין מזוג רבנן כמי מודו דבכה"ג סופו להחמיץ כהחמיץ דמי והוה כיין גמור והראי' ע"ז מדלא מוקי רבא בב"ב פלוגתא דאחרים ורבנן אפי' ברמא ג' ואתא ד' ובסופו להחמיץ א"ו דבזה כ"ע אפי' בסתם שסופו להחמיץ נמי הוה כיין גמור ואזי א"ש דברי הרע"ב דמוקי מתניתין אליבא דהלכתא אליבא דרבנן דהא דקתני משהחמיץ סתמא ולא מחלק בהחמיץ גופא אי אית בי' טעם יין או לא א"ו דהא דקתני משהחמיץ ניקח בכסף מעשר סתם מיירי ברמא ג' ואתא ד' ומשהחמיץ לאו דוקא דאפי' כשסופו להחמיץ כמי וכמ"ש התוס' ד"ה בשהחמיץ דבכה"ג בשהחמיץ הוה יין אזי סופו להחמיץ כהחמיץ והשתא מתורץ מה שהקשה התו"יט על הרע"ב דאליבי' קושי' התוס' ד"ה המתמד וא"ת ולוקי ברמא ג' ואתא ד' במ"ע ז"א דדבריו אליבא דרבא דמוקי מתניתין בסתם תמד והפי' עד שלא החמיץ במתניתין אע"פ שיכול להיות סופו להחמיץ אינו ניקח בכסף מעשר וכו' ואם איתא דמיירי מתניתין ברמא ג' ואתא ד' אמאי אם לא החמיץ שיכול להיות סופו להחמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה הא ברמא ג' ואתא ד' כ"ע מודו בסתם שיכול להיות סופו להחמיץ דניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה ודוק:
סליק פרק הכל שוחטין