מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
חילוקא דרבנן שאמרתי בסוגי' דמכם ולא כלכם להוציא את המומר: · דף ו.
גמרא הלך רשב"א וסיפר דברים לפני ר"מ וגזר עליהן מ"ט וכו' יש להקשות מאי פריך הגמרא מ"ט דלמא משום דקאמר ההוא סבא ושמת סכין בלועיך וגו' גזר עליהן כדלקמן בעובדא דר' יצחק בר"י דמשום דקאמר ההוא סבא לית כאן שומרי תורה גזרי ר"א ור"א עליהן. וי"ל דהגמרא רוצה ליישב ר"ג ובית דינו דס"ל כר"מ דא"כ דגזר ר"מ משום דברי סבא לא ה"ל לר"ג לגזור אשחיטה דדלמא מש' קאמר ההוא סבא לפי שידע שכותיים מוכרין סתם יינם שקנו מנכרי לישראל אבל לעולם אינן עע"ג ושחיטתן כשרה ואזי ה"ק הגמרא הא דגזר ר"מ מ"ט כדי שנדע מזה לר"ג וב"ד וק"ל:
גמ' אינהו גזור ולא קיבלו מינייהו. וכתב המהר"ם ז"ל והא דלא משני דאינהו גזרו איין נסך ואשחיטה ואתו ר' אמי ור' אסי וגזרו ועשאום נכרים גמורים גם לענין ביטול רשות כדאמר בתר הכי. וי"ל דע"כ צ"ל דגזר נמי איי"נ דהא ההוא עובדא דמחמתי' גזרו עלייהו ביי"נ הוי כדאמר הלך ר"א וסיפר דברים לפני ר' חמי ור' אסי וכו' עכ"ל ויש להקשות דאכתי שחיטה אינו מתורץ דלא הל"ל דר' אמי ורב אסי גזרו אשחיטה אלא דגזרו רק איי"נ. ולפע"ד מעיקרא לק"מ קושית המהר"ם דע"ב צ"ל דר"ג וב"ד גזרו אשחיטה ור"מ איי"נ ולא קיבלו מינייהו דאל"כ אלא דר"א ור"א לא גזרו אלא אביטול רשות. אבל אשחיטה ויי"נ גזרו ר"מ וי"ג וב"ד וקיבלו. א"כ למה אכל ר' אסי משחיטת כותי א"ו כדקאמר ר"ז לעיל בהדי' מסתברא דשמיע להו ולא קיבלוהו. וגם למה שדר ר' אבוהו לר' יצחק בר יוסף לאתויי חמרא מבי כותאי. א"ו דלא קבלו כלל גזירה דר"ג ור"מ אשחיטה ויי"נ וק"ל:
תוס' ד"ה אינו חושש לשאור ותבלין ותימא וכו' וי"ל דמשום מעשר וכו' תי' התוס' הוא דחוק קצת ונ"ל לתרץ קושית התוס' דהנה בודאי יש מיני תבלין כמו שום שנקרא תבלין כדאיתא בפסחים דף מ"ב גבי המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ע"ש שחייב במעשר. וכמו כן בצל נמי חייב במעשר וא"כ מ"ל דמש"ה קתני התם דוקא צירוף דאזי מיירי הקיפה בכל גוונא אפילו בהנך דאינן חייבין במעשר אבל הא דקתני בברייתא דהנותן לשכנתו דאינו חושש לתבלין שבה מצי איירי בשום ובצל שחייבין במעשר אח"כ מצאתי בחידושי רשב"א ז"ל שנתכוון לזה שכתב אקושי' הנ"ל ר"ה ואם אמר לה ועוד י"ל דלא כל מיני תבלין שווין הן יש שהן כאוכל ומטמאין בפני עצמן וממילא מיושב בזה מה שיש לדקדק על רש"י ז"ל ד"ה טחינין מאכל של גריסין ותבלין מעורבין בו ועיין במהרש"א דלפ"ד יש לדקדק ל"ל לרש"י למימר כלל ותבלין מעורבין בו אבל לפ"ד הנ"ל א"ש דמ"ל דאיירי בהנך תבלין כמו שום ובצל שחייבין במעשר, ועל מ"ש המהרש"א ז"ל דאל"כ בתערובות אמאי מותרין למ"ד דמילתא דלטעמא עביד לא בטל אפשר לומר דמסתמא דומי' דיין לתוך המורייס קתני שאינו עיקר כמו כן מצי איירי בכה"ג שהתבלין שום ובצל אלו אינן עיקר דלא עבידי לטעמא אלא לשאוב הזוהמא וק"ל:
גמ' ולחלופי לא חיישינן והתנן הנותן וכו' ויש לדקדק איך שייך קושי' זו אמילתא דר"ז הו"ל להקשות קושי' זו בל"ז ממתני' דהנותן לחמותו אברייתא דנותן לשכנתו ויש לתרץ דשייך קושי' זו אתירוץ דרפרם. דהא ודאי דקושית הגמרא ליחוש לחלופי אינו אלא משחור ותבלין אבל מעיסה עצמה לא וכנראה מדברי רש"י ד"ה ולחלופי לא שכתב דקתני אם נתן לה הכל משמע דוקא אם נתן לה הכל פי' אפילו שאור ותבלין אזי קשה דהו"ל למיחש לחלופי אבל אעיסה עצמה לא חיישינן דמ"ל דאיירי בכה"ג דיודע בודאי שקמח של שכנתו הוא מעושר דמאי רק שיש לה שאור ותבלין של דמאי וא"כ דליכא למיחש אלא אתערובות דמאי לא הו"מ להקשות בל"ז דליחוש לחלופי כמו בהנותן לחמותו דמ"ל דבתערובות דמאי הקילו ולא גזרו כ"כ ליחוש לחלופי משא"כ בהנותן לח מותו הוא בעין שפיר גזרינן אבל השתא דמתרץ רפרם שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי והוו כמו בעין מש"ה בסיפא אם אמר לה עשי לי משלכי חושש לשאור ותבלין פריך שפיר ארישא דברישא הנותן לשכנתו נמי הו"ל למיחש לחלופי כמו בהנותן לחמותו וק"ל: