מראה יחזקאל (חולין)· רבי יחזקאל שלזינגר
חילוקא דרבנן שאמרתי בסוגי' דמכם ולא כלכם להוציא את המומר: · דף ו.
מתיב רבא לסיוע לרב הונא ויש לדקדק ל"ל למימר לסיועי' לרב הונא פשיטא אי קשי' לר"ח הוי סיוע לר"ה ויש לתרץ דמ"ל דרבא שהי' שכיח גבי ר' חסדא וגם נעשה חתנו בודאי דבר עמו וידע דר"ח פליג אף בלא שיבר בה עצם כהמסקנא דאזי קשי' ודאי לרב חסדא דמיקל אפילו בלא שיבר בה עצם משום דתלינן בעצם המפרקת שאינו ודאי כ"כ אבל לעולם מ"ל דאינו סיוע לר"ה דאפילו בשיבר בה עצמות פסולה דשאני הכא שעצם ודאי פוגם אבל בטבל ועלה הך דודאי טבל לא הוי ודאי דדלמא הי' עליו בשעת טבילה הך דבר החוצץ לזה קאמר דאעפ"כ הוא סיוע לר"ה אפילו בשיבר בה עצמות משום דבטבל ועלה נמי הוא קרוב לודאי כיון שנתעסק באותו מין וכמ"ש התוס' ד"ה והא הכא וכו' וק"ל:
תוס' ד"ה סכין איתרעי ואיכא ספיקי טובא ע"ש והקשה המהרש"א ז"ל וז"ל מלשונם נראה דהשתא לפירוש זה דסכין איתרעי והוי כס"ס פריך שפיר. אבל לפי משמעות דשמעתין דסכין איתרעי לא פריך שפיר ולא ידענא למה לא יתפרש להם כמו כן דפריך שפיר וכו' וי"ל בדוחק עכ"ל משמע מלשון המהרש"א מדכתב לפי משמעות דשמעתין דסכין איתרעי וכו' דנ"ל דוחק לפרש כדברי מהר"ם ז"ל דעיקר כוונת התוס' על קושי' ב' ומ"ש דלשון התוס' מה שכתבו והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי לז משמע כן אלא כפשוטו דהשתא לפי הפי' משום דהוי ס"ס פריך שפיר קושי' הראשונה כל ספק לאתויי מאי מש"ה כ' המהרש"א ז"ל ולא ידענא וכו' ונראה לפע"ד לתרץ דהנה עוד יש לדקדק בלשון התוס' דהול"ל בקצרה והשתא פריך שפיר כל ספק לאתויי מאי ול"ל ב' תיבות בתר הכי ונראה ליישב דהנה יש להקשות להך תי' של התוס' ועי"ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם מאי פריך הגמ' מהך ברייתא דכל ספק לאתויי מאי הא אכתי לא ידע המקשה הך דקאמר לקמן הלכתא כר"ה כשלא שיבר בה עצם דמוכח מיני' דר"ח פליג אפי' כשלא שיבר בה עצם מדפריך אח"ז מכלל דר"ח בשלא שיבר בה עצם אלא במאי איפגים וא"כ מנ"ל למקשה להקשות דלמא רב חסדא לא פליג אלא היכא דשיבר בה עצם דאזי הטעם משום דעצם ודאי פוגם אבל היכא דלא שיבר בה עצם מודה רב חסדא. וא"כ דלמא הא דקתני כל ספק לאתויי מאי היכא דלא שיבר בה עצם דל"ת דראוי לתלות טפי לקולא דבסוף שחיטה בעצם המפרקת נפגם משום ספק ספיקא דאע"ג דלהך תי' אין הטעם משום ס"ס אעפ"כ מ"ל דעכ"פ ה"א דאפילו לא שיבר בה עצם יהי' מותר משום דהך ס"ס שייך ג"כ בלא שיבר בה עצם דדלמא בעצם המפרקת איפגם דפוגם כמו עור ואת"ל בעור שמא לא שחט כנגד הפגימה לכן הוצרך לאשמועינן דאעפ"כ פסולה והנה קושי' הנ"ל לא קשה אלא להך תי' של התוס' דהטעם משום דעצם ודאי פוגם אבל לפי תי' ג' של התוס' דהטעם משום דהוי ס"ס לק"מ דאזי לא מצי למימר דר"ח מודה היכא דלא שיבר בה עצם דא"כ קשה מ"ש לא שיבר משיבר הא טעמא דר"ח דקאמר בהמה לא איתרעי משום ס"ס הלא לא שיבר ג"כ ס"ס הוא ספק בעצם מפרקת ספק בעור ואת"ל בעור דלמא לא שחט כנגד הפגימה כנ"ל ואזי פריך הגמ' שפיר. ולפ"ז מתורץ דקדוק א' שי"לד למה לא פריך הגמ' מהך ברייתא דשחט את הושט דהא ממתניתן דילן קודם הך ברייתא דטבל ועלה ובפרט דהך קושי' מטבל ועלה אינה קושי' עצומה כ"כ דמ"ש התוס' דהוי קרוב לודאי הוא קצת דוחק ולפי דברינו אתי שפיר דבלא הך תי' דסכין איתרע לא הוי מצי להקשות מהא דשחט את הושט דה"א דטעמא דר"ח משום דעצם ודאי פוגם ובלא שיבר עצמות מודה ר"ח דפסולה וכל ספק אתי לאתויי היכא דלא שיבר בה עצם שהוא ג"כ פשוט להתיר יותר מלאסור כנ"ל אבל השתא דמשני סכין איתרע כדפי' התוס' סכין איתרע הוי ס"ס וטעמא דס"ס שייך אפילו בלא שיבר בה עצמות כנ"ל פריך שפיר כל ספק לאתויי מאי וכו' ולפ"ז מתורץ ממילא קושי' הנ"ל וקושית המהרש"א ומדויק הלשון בתר הכי שכתבו התוס' וה"פ והשתא פריך שפיר בתר הכי פי' להך תי' דהטעם משום ס"ס פריך שפיר כל ספק לאתויי וכו' ודוקא בתר הכי שמתרץ סכין איתרעי ואגב זאת שכתבו התוס' שבא לרבות דבר שנוטה להתיר יותר מלאסור הוצרכו התוס' נמי לפרש התי' של הגמ' לא לאתויי ספק שהה וכו' ומשני לא לאתויי ספק שהה ספק דרס שנמי נוטה להתיר יותר מלאסור ולפרש ג"כ שאר דבריהם על נכון. וק"ל: