אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן כא · ג

ב

ביצה (י"ט ב') בפי' רש"י ד"ה כי פליגי למיקם עלה בבל תאחר כו' והיינו דקא אתי לאשמועינן עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנו בחג הסוכות כו' עכ"ל, ובתשו' חכ"צ (סי' י"ב) הקשה דמאי אריא עצה טובה דהא ודאי בלא"ה כיון שעבר עליו רגל ראשון עובר בעשה כדאמר רבא בפ"ק דר"ה וליכא מאן דפליג בהא. והפנ"י שם כתב לחדש דהא דקאמר רבא כיון שעבר רגל ראשון עובר בעשה והיינו בעשה דובאת שמה והבאתם שמה הוא רק דוקא באפריש ולא אקריב דבהכי מוקמינן לקרא דובאת שמה והבאתם שמה בפ"ק דר"ה, אבל אמר ולא אפריש דילפינן התם מעשה דמוצא שפתיך תשמור ועשית דהיינו מצות עשה, א"כ איכא למימר דלא עבר ברגל ראשון דמהיכי תיתי אדרבה פשטא דקרא משמע דעשה דמוצא שפתיך היינו דומיא דל"ת דתשמור והיינו בג' רגלים, וכן נראה להדיא מלשון רש"י כאן שכתב כל מי שיש עליו תודה ולא כתב כל מי שיש לו קרבן תודה, והיינו דביש לו קרבן תודה והיינו אפריש ולא אקריב אין כאן עצה טובה אלא לכ"ע עובר בעשה דובאת שמה והבאתם שמה, אלא דעיקר פלוגתייהו הכא היינו לענין מי שיש עליו תודה דהיינו אמר ולא אפריש עכ"ד, וכוונתי לזה מדעתי ובאמת כן מוכח להדיא מד' הרמב"ם ז"ל בה' ערכין (פ"ו הל"א) שכתב וז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים עכ"ד, ואמאי לא חשיב נמי העשה דובאת שמה והבאתם שמה אע"כ מוכח דבאמר ולא אפריש באמת ליתא העשה וכמ"ש הפנ"י:

אלא דלכאורה מוכח ההפך מזה בתמורה (י"ח א') בהא דאיתא שם ולהאי תנא דנפקא ליה מזכר ונקבה [כצ"ל כמ"ש רבינו הגר"א זצ"ל בהגהותיו] תשא ובאת מה עביד להו אפילו ממירעייהו ל"א ממורגייהו, ופירש"י ז"ל וז"ל ואתא קרא למימר דאם דשה הבהמה שאתה רוצה להקדיש ודרכך מוכן לרגל לא תאמר הואיל ודשה אמתין עד זמן אחר אלא קחנה ולך לך עכ"ד. והתוס' הקשו ע"ז שהרי אסור הוא בעבודה, אכן רבינו הגר"א זצ"ל כתב דרש"י ז"ל במתק לשונו יישב זאת שכתב דאם דשה הבהמה שאתה ״שרוצה״ להקדיש, והיינו שעדיין לא הקדישה אלא רצה להקדיש וא"כ אינו אלא אמר ולא אפריש ומ"מ עובר בעשה דתשא ובאת, והיינו אותו העשה עצמה דובאת שמה והבאתם שמה, אלא דובאת שמה והבאתם שמה קאי על קדשי א"י, והעשה דתשא ובאת קאי על קדשי חו"ל וכדאיתא בספרי יעו"ש היטב ובפי' המלבי"ם זצ"ל ומוכח דאפי' אמר ולא אפריש קאי בעשה דובאת שמה והבאתם שמה וזה דלא כהפנ"י:

ויש להתבונן לפי מה שכתב רש"י ז"ל בקדושין (מ"א ב') ד"ה שכן ישנן במחשבה וז"ל קדשים נמי איתנהו במחשבה גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתניא בשבועות בפ"ג (כ"ו) מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל נדיב כל נדיב לב עולות עכ"ד, לפי"ז אם חשב להקדיש בהמה לקרבן הרי היא קדוש מיד במחשבה ולפי"ז שפיר הקשו בתוס' לרש"י ז"ל לשיטתו, וזה לי ערך שלשים שנה שכתב לי הגאון האמתי מרן ר' יצחק יעקב מפאניוועז זצ"ל בתשובתו אלי וז"ל נראה לי בדברי הגמ' דמה דמצינו דהקדש חל במחשבה היינו רק דמחויב להביא באומר הרי עלי, ולא שתחול ההקדש כמו ע"י דיבור, וכן נראה מד' הרמב"ם ז"ל בה' מעשה"ק (פי"ד הי"ב) וז"ל בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבת לב יתחייב להביא כו' עכ"ד, ומשמע דרק חיוב יש עליו להביא, וגם באומר הרי זו, דהר"מ ס"ל, דהרי זו מלבד הדין שחלה, יש גם עליו חיוב להביא כמו שדעתו ז"ל במקדיש דבר שלא בא לעולם יעו"ש, ולזה דקדק כאן וכתב דחייב להביא ולא שקדושה על פי דבורו. וכן שייך שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבות לבו יתחייב להביא והוא שרק חוב עליו להביא ולא שקדושה מיד במחשבה וכן הראיה מתרומה לפי' רש"י ז"ל הוא מתרומת המשכן, וגם שם כל מי שנדבה לבו מחויב להביא, וזה מוכרח מהא דנדרים פ"ק (ז') דאמרינן ידות גבי הקדש והרי הקדש דסגי במחשבה מה צורך לידות, וע"כ דלחלות הדבר בעי דבור ככל נדרים ורק לחיוב סגי במחשבה, אמנם לשי' התוס' דתרומה הכוונה לתרומת דגן, מוכרח דגם חלות ההקדש הוא במחשבה:

אמנם יש מקום לומר דאין ראי' מד' הרמב"ם ז"ל דלפמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין דדברים שבלב דלא הוי דברים הוא רק לבטל דבר, אבל להתקיים יכול להתקיים גם בדברים שבלב וכמו שה"ר שם מידות נדרים הוא דס"ל אף דשם הוא דין בנדרים, היינו רק למה שחדשה תורה דין בנדרים דבעי דיבור ולא סגי בדברים שבלב ככל דיני התורה, בזה גלתה התורה דסגי במקצת דבורו, אבל היתר שחסר חל ע"י מחשבה שבלבו ככל התורה, ולוא לא הי' מועיל בשאר דוכתי הי' מהראוי להיות דמועיל רק בידים מוכיחות דאז בכל התורה דדברים שבלב אינם דברים, מ"מ במוכיח הוי דברים, אבל בנדרים דבטוי שפתים בעי בזה לא מהני מוכיח ובזה בעי דין התורה שיד כדיבור, אבל מ"מ מוכיח בעי, וע"כ דבכ"מ מהני דברים שבלב גם בלא מוכיח ורק בנדרים בעי ביטוי שפתים, וא"כ אחר שהתורה עשאתה את היד כדיבור, שוב אין חלוק בין מוכיח לשאינו מוכיח, וגם מאן דס"ל דיד שאינו מוכיח לא הוי יד, היינו רק דס"ל דכל דאין מקצת מוכיח על השאר אין המקצת כלום, וכן ראייתו מתרומה אף דהגמ' אמר דהוי שני כתובים הבאים כאחד, היינו דהחדוש הוא דלא בעי ביטוי שפתים, אבל שתהא עדיפא מכל התורה דמסברא רק לא אמרינן, מנלן לומר מסברא אחרי דמצינו בתרומה דחלה, וע"כ דבאמת בכל דוכתי חלה, וכן משכן לענין עצם חלות ההקדש אין שום חדוש, רק דכל החדוש הוא דיסוד חלות ההקדש שחל בדיבור הוא משום שדיבורו בהקדש מחייבו לקיימו מלא יחל דברו, וא"כ בזה רק דבור מחייבו, וכל שאין מחייבו ממילא אין כאן חלות וע"ז כתב הרמב"ם ז"ל דילפינן דגם מחשבה מחייב וכל שמחייב ממילא קדוש על הגאון הנ"ל:

ועי' בחולין (כ"ד א') ברש"י ד"ה קידש השם וז"ל דמאחר שפירש זה לחטאת וזה לעולה אם שינה פסול דכתיב מוצא שפתיך תשמור אלמא שם קבע ואם משנה נמצאת חטאת למעלה ועולה למטה עכ"ד, והרשב"א ז"ל בחי' הקשה ע"ז דהא אמר רב חסדא בעירובין (ל"ז) אין הקינין נקבעין אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן וקא מפרש ביומא (מ"א א') בלקיחת הבעלים דכתיב ביולדות ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ובעשיית כהן דכתיב במצורע עני ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה אלמא דוקא בלקיחה ובעשיה הא אם לקחם סתומין ואח"כ פירש זו לעולה וזו לחטאת לא קבע השם מדכתיב מוצא שפתיך כו' יעו"ש ודוק:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה