מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן כא
הערות בדין בל תאחר.
התוס' ראש השנה (ד' ב') ד"ה לקט שכחה ופאה חקרו איך יתכן בל תאחר בלקט שכחה ופאה וכתבו באופנים שונים וא' מהם כתבו וז"ל ויש לפרש כגון במלקט לצורך עניים כי ההיא דתנן בפאה (פ"ד מ"ט) מי שמלקט ואמר הרי זה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון עי"ש. והרשב"א ז"ל הקשה ע"ז שהרי זה אתיא כר' אליעזר דאלו לרבנן כיון דקיימו עניים אחריני מחייב בה לאלתר ומי נימא דהך דרשא לא ס"ל לרבנן ועוד א"כ הו"ל לאקשויי עלה הניחא לר' אליעזר אבל לרבנן מאי איכא למימר יעו"ש. ויש להתבונן עוד בזה דלר' אליעזר דס"ל דזכה לו א"כ כבר הוא ממונו של אותו העני אצל בע"ב הוא ואם לא יתן לו יוכל לתובעו בדיינים דממון גמור אית ליה גביה ולא רק לקט שכחה ופאה לבד אלא פקדון אית לי' גביה, ואם לא ישיב לו עובר משום לא תגזול ואין כאן בל תאחר ואע"פ דבהקדש אמרינן אמל"ג כמסירה להדיוט ומ"מ עובר בבל תאחר, שא"ה דאמל"ג אינו קנין גמור דאמל"ג כמסירה להדיוט גופי' אינו אלא מטעם מוצא שפתיך תשמור כמ"ש הרא"ש בפי' לנדרים (כ"ט) וכבר האריכו בזה טובא וגם אנכי הארכתי בזה במק"א בעזה"י, אבל הכא דזכה בעד העני דקנין גמור הוא וממון גמור אית לי' להעני גבי בעה"ב וכבר יצא מדין פאה ואיך שייך בזה בל תאחר:
והנראה דכבר הקשו בזה דאיך סבר ר' אליעזר דזכה לו והא ר' אליעזר ס"ל בב"ב (קנ"ו ב') זכין לקטן מדרבנן ולא לגדול, ומשמע דר' אליעזר לית לי' כלל דין דזכיה דהיינו דזכין לאדם שלא בפניו כדמשמע מתוס' שם ד"ה זכין יעו"ש, ותי' עפי"ד הרשב"א במס' קדושין (כ"ג ב') שכתב דמתנת ממון לאו זכות גמור הוא ואדרבה חוב הוא מצד עצמו דכתיב ושונא מתנות יחיה אלא לפי שנפשו של אדם מחמדתן קרי לי' זכות ואע"פ שהוא מצד עצמה חובה זכין לו שלא בפניו אבל גט שחרור זכות גמור הוא כו' יעו"ש, וכן כתבו התוס' בכתובות (י"א א') סד"ה מטבילין אותו יעו"ש. ולפי"ז ר"א דאמר זכין לקטן ואין זכין לגדול טעמו דזכי' אינו אלא מדרבנן וסובר דלא תקנו זכיה רק גבי קטן ולא בגדול, אבל ז"א אלא בגוונא דמיירי התם פלוגתא דר"א ור' יהושע דהיינו במתנה כמו שמפרש שם הרשב"ם משום דלא חשיב זכות גמור, אבל היכא שהוא זכות גמור לא צריכין לתקנת חז"ל, דהא מדאורייתא זכין בכה"ג מה לי קטן מה לי גדול וגבי פאה דהוא זכות גמור דלא שייך שונא מתנות שפיר זוכין. [עי' בשו"ת עטרת חכמים חחו"מ סי' ו' יעו"ש]. ולפי"ז הא דזוכה בפאה בעד העני י"ל דז"א רק במה דהוי זכות לעני והיינו דלא מצי לחזור וליתן לאחר, משא"כ דלא יעבור בבל תאחר דזה הוי חוב להעני ולענין זה לא זכי לי' אלא עוד הוא כמו פאה, ועוד יש לעיין בזה:
ואמנם העיקר בהבנת דברי התוס' הוא כמ"ש הטור"א וז"ל עוד פי' התוס' דמיירי במלקט לצורך עניים כהא דתנן בפ"ד דפאה מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני רא"א זכה לו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון ולפי דבריהם צ"ל הא דאמרינן בפ"ק דגיטין כו' דהא דמזהיר רחמנא לא תלקט לעני היינו לצורך עני פרטי והיינו דכתיב קרא לא תלקט לעני לשון יחיד, אבל במלקט לצורך עניים דעלמא ליתן לכל הבא ראשון אפילו לרבנן שפיר דמי ופלוגתייהו אינו אלא במלקט לצורך עני פרטי כדקאמר ה"ז לפלוני עני והיינו עני פרטי כו' עכ"ד, והוא אמת ונכון, ולפי"ז לק"מ קו' רבינו הרשב"א, ומיושב גם הערתי דבאמת אין כאן זכיה לשום אדם ודוק:
ב
בגמ' ראש השנה (ו' א') אמר רבא כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה, מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים שיקרב שלמים א"ר פפייס אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג בשלמא בפסח לא אקרבוה אימור דמחוסר זמן הוה אלא ולדה בעצרת היכי משהי לה ועברי עלה בעשה כו'. ובתמורה (י"ח ב') הגירסא ולרבא דאמר קדשים כיון שעבר עליהם רגל אחד בכל יום ויום עובר עליהם בבל תאחר יעו"ש ובשטמ"ק מחק תיבות בבל תאחר דהא ברגל אחד אינו עובר אלא בעשה ועיי"ש בהגהות ר' צבי חיות ע"ש בזה, ולכאורה הנה לא מצינו בל תאחר רק בדבר הנידר ונידב או שקדושה שלהם חל ע"י דבור כמו תגלחת דנזיר דקדושת שער ע"י דבורו באה, ובכור בעל מום דאם לא שחטו בתוך שנתו ואינו אוכלו עובר בל"ת אף דלא בעי למיעבד מידי רק שחיטה, שא"ה דהא קיי"ל דצריך להקדישו דמצוה להקדישו דכתיב תקדיש וכן כתב בס' אור שמח ה' נזירות (פ"ז הי"ד), אבל וולדות קדשים דקדושים מאיליהן שהתורה הקדישה אותם מטעמא דכתיב רק קדשיך כדאי' בתמורה (י"ז א') והתוס' שם (ל"א ב') ד"ה ואפי' למ"ד כו' כתבו דוולדות קדשים אינן קדושים מטעם גידולין ורק מקרא יעו"ש היטב [ועי' במ"ש בזה בספרי מקור ברוך ח"א סי' כ"ד יעו"ש] ולפי"ז לכאורה בוולדות קדשים ל"ש בל תאחר:
וראיתי בס' חמדת ישראל שנסתפק טובא אי בוולדות קדשים מהני שאלה לא מבעי למ"ד וולדות קדשים עם יציאת האויר הם קדושים וכן הלכה א"כ אין הקדושה מכח גדולי הקדש ואפי' למ"ד במעי אמן הם קדושים ג"כ דעת התוס' בתמורה (ל"א ב') דקדושתן אינו מכח גידולי הקדש רק דגזיה"כ הוא דהוי קודש א"כ נראה דהוי דבר האסור ולא דבר הנדור ול"מ שאלה יעו"ש בד' ל"ה א'), ואמנם הדבר מבואר בירושלמי נדרים (פ"א ה"ג) כאימרה כו' תמן אמרין כוולד חטאת יעו"ש, והרי מפורש דוולדות קדשים מקרי דבר הנדור, [אלא דקשה דהרי וולד חטאת למיתה אזיל ואין בו קדושה דהרי אין בו מעילה ואיך מצי להתפיס בי' וכבר כתבתי מזה בספרי מקור ברוך ח"א סי' כ"ה דמ"מ כיון דאסור מדרבנן מצי להתפיס יעו"ש] וממילא שייך בל תאחר, וצ"ל דמ"מ מקרי דהקדושה באה על ידו דקדושת התורה נמשך מכח קדושתו, ועי' בירושלמי ר"ה (פ"א) כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל מהו שיעבור בבל תאחר ופשיט דאינו בבל תאחר מדכתיב לא תאחר לשלמו יצא זה שלא ניתן לתשלומין יעו"ש ואע"פ דמילה אינו דבר הנדור ומ"מ רצה לומר דעובר בבל תאחר ועי"ש באור שמח ודוק:
ג
ביצה (י"ט ב') בפי' רש"י ד"ה כי פליגי למיקם עלה בבל תאחר כו' והיינו דקא אתי לאשמועינן עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנו בחג הסוכות כו' עכ"ל, ובתשו' חכ"צ (סי' י"ב) הקשה דמאי אריא עצה טובה דהא ודאי בלא"ה כיון שעבר עליו רגל ראשון עובר בעשה כדאמר רבא בפ"ק דר"ה וליכא מאן דפליג בהא. והפנ"י שם כתב לחדש דהא דקאמר רבא כיון שעבר רגל ראשון עובר בעשה והיינו בעשה דובאת שמה והבאתם שמה הוא רק דוקא באפריש ולא אקריב דבהכי מוקמינן לקרא דובאת שמה והבאתם שמה בפ"ק דר"ה, אבל אמר ולא אפריש דילפינן התם מעשה דמוצא שפתיך תשמור ועשית דהיינו מצות עשה, א"כ איכא למימר דלא עבר ברגל ראשון דמהיכי תיתי אדרבה פשטא דקרא משמע דעשה דמוצא שפתיך היינו דומיא דל"ת דתשמור והיינו בג' רגלים, וכן נראה להדיא מלשון רש"י כאן שכתב כל מי שיש עליו תודה ולא כתב כל מי שיש לו קרבן תודה, והיינו דביש לו קרבן תודה והיינו אפריש ולא אקריב אין כאן עצה טובה אלא לכ"ע עובר בעשה דובאת שמה והבאתם שמה, אלא דעיקר פלוגתייהו הכא היינו לענין מי שיש עליו תודה דהיינו אמר ולא אפריש עכ"ד, וכוונתי לזה מדעתי ובאמת כן מוכח להדיא מד' הרמב"ם ז"ל בה' ערכין (פ"ו הל"א) שכתב וז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים עכ"ד, ואמאי לא חשיב נמי העשה דובאת שמה והבאתם שמה אע"כ מוכח דבאמר ולא אפריש באמת ליתא העשה וכמ"ש הפנ"י:
אלא דלכאורה מוכח ההפך מזה בתמורה (י"ח א') בהא דאיתא שם ולהאי תנא דנפקא ליה מזכר ונקבה [כצ"ל כמ"ש רבינו הגר"א זצ"ל בהגהותיו] תשא ובאת מה עביד להו אפילו ממירעייהו ל"א ממורגייהו, ופירש"י ז"ל וז"ל ואתא קרא למימר דאם דשה הבהמה שאתה רוצה להקדיש ודרכך מוכן לרגל לא תאמר הואיל ודשה אמתין עד זמן אחר אלא קחנה ולך לך עכ"ד. והתוס' הקשו ע"ז שהרי אסור הוא בעבודה, אכן רבינו הגר"א זצ"ל כתב דרש"י ז"ל במתק לשונו יישב זאת שכתב דאם דשה הבהמה שאתה ״שרוצה״ להקדיש, והיינו שעדיין לא הקדישה אלא רצה להקדיש וא"כ אינו אלא אמר ולא אפריש ומ"מ עובר בעשה דתשא ובאת, והיינו אותו העשה עצמה דובאת שמה והבאתם שמה, אלא דובאת שמה והבאתם שמה קאי על קדשי א"י, והעשה דתשא ובאת קאי על קדשי חו"ל וכדאיתא בספרי יעו"ש היטב ובפי' המלבי"ם זצ"ל ומוכח דאפי' אמר ולא אפריש קאי בעשה דובאת שמה והבאתם שמה וזה דלא כהפנ"י:
ויש להתבונן לפי מה שכתב רש"י ז"ל בקדושין (מ"א ב') ד"ה שכן ישנן במחשבה וז"ל קדשים נמי איתנהו במחשבה גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתניא בשבועות בפ"ג (כ"ו) מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל נדיב כל נדיב לב עולות עכ"ד, לפי"ז אם חשב להקדיש בהמה לקרבן הרי היא קדוש מיד במחשבה ולפי"ז שפיר הקשו בתוס' לרש"י ז"ל לשיטתו, וזה לי ערך שלשים שנה שכתב לי הגאון האמתי מרן ר' יצחק יעקב מפאניוועז זצ"ל בתשובתו אלי וז"ל נראה לי בדברי הגמ' דמה דמצינו דהקדש חל במחשבה היינו רק דמחויב להביא באומר הרי עלי, ולא שתחול ההקדש כמו ע"י דיבור, וכן נראה מד' הרמב"ם ז"ל בה' מעשה"ק (פי"ד הי"ב) וז"ל בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבת לב יתחייב להביא כו' עכ"ד, ומשמע דרק חיוב יש עליו להביא, וגם באומר הרי זו, דהר"מ ס"ל, דהרי זו מלבד הדין שחלה, יש גם עליו חיוב להביא כמו שדעתו ז"ל במקדיש דבר שלא בא לעולם יעו"ש, ולזה דקדק כאן וכתב דחייב להביא ולא שקדושה על פי דבורו. וכן שייך שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבות לבו יתחייב להביא והוא שרק חוב עליו להביא ולא שקדושה מיד במחשבה וכן הראיה מתרומה לפי' רש"י ז"ל הוא מתרומת המשכן, וגם שם כל מי שנדבה לבו מחויב להביא, וזה מוכרח מהא דנדרים פ"ק (ז') דאמרינן ידות גבי הקדש והרי הקדש דסגי במחשבה מה צורך לידות, וע"כ דלחלות הדבר בעי דבור ככל נדרים ורק לחיוב סגי במחשבה, אמנם לשי' התוס' דתרומה הכוונה לתרומת דגן, מוכרח דגם חלות ההקדש הוא במחשבה:
אמנם יש מקום לומר דאין ראי' מד' הרמב"ם ז"ל דלפמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין דדברים שבלב דלא הוי דברים הוא רק לבטל דבר, אבל להתקיים יכול להתקיים גם בדברים שבלב וכמו שה"ר שם מידות נדרים הוא דס"ל אף דשם הוא דין בנדרים, היינו רק למה שחדשה תורה דין בנדרים דבעי דיבור ולא סגי בדברים שבלב ככל דיני התורה, בזה גלתה התורה דסגי במקצת דבורו, אבל היתר שחסר חל ע"י מחשבה שבלבו ככל התורה, ולוא לא הי' מועיל בשאר דוכתי הי' מהראוי להיות דמועיל רק בידים מוכיחות דאז בכל התורה דדברים שבלב אינם דברים, מ"מ במוכיח הוי דברים, אבל בנדרים דבטוי שפתים בעי בזה לא מהני מוכיח ובזה בעי דין התורה שיד כדיבור, אבל מ"מ מוכיח בעי, וע"כ דבכ"מ מהני דברים שבלב גם בלא מוכיח ורק בנדרים בעי ביטוי שפתים, וא"כ אחר שהתורה עשאתה את היד כדיבור, שוב אין חלוק בין מוכיח לשאינו מוכיח, וגם מאן דס"ל דיד שאינו מוכיח לא הוי יד, היינו רק דס"ל דכל דאין מקצת מוכיח על השאר אין המקצת כלום, וכן ראייתו מתרומה אף דהגמ' אמר דהוי שני כתובים הבאים כאחד, היינו דהחדוש הוא דלא בעי ביטוי שפתים, אבל שתהא עדיפא מכל התורה דמסברא רק לא אמרינן, מנלן לומר מסברא אחרי דמצינו בתרומה דחלה, וע"כ דבאמת בכל דוכתי חלה, וכן משכן לענין עצם חלות ההקדש אין שום חדוש, רק דכל החדוש הוא דיסוד חלות ההקדש שחל בדיבור הוא משום שדיבורו בהקדש מחייבו לקיימו מלא יחל דברו, וא"כ בזה רק דבור מחייבו, וכל שאין מחייבו ממילא אין כאן חלות וע"ז כתב הרמב"ם ז"ל דילפינן דגם מחשבה מחייב וכל שמחייב ממילא קדוש על הגאון הנ"ל:
ועי' בחולין (כ"ד א') ברש"י ד"ה קידש השם וז"ל דמאחר שפירש זה לחטאת וזה לעולה אם שינה פסול דכתיב מוצא שפתיך תשמור אלמא שם קבע ואם משנה נמצאת חטאת למעלה ועולה למטה עכ"ד, והרשב"א ז"ל בחי' הקשה ע"ז דהא אמר רב חסדא בעירובין (ל"ז) אין הקינין נקבעין אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן וקא מפרש ביומא (מ"א א') בלקיחת הבעלים דכתיב ביולדות ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ובעשיית כהן דכתיב במצורע עני ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה אלמא דוקא בלקיחה ובעשיה הא אם לקחם סתומין ואח"כ פירש זו לעולה וזו לחטאת לא קבע השם מדכתיב מוצא שפתיך כו' יעו"ש ודוק: