אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן כ

סימן יט

בדין צמיד פתיל באהל המת.

כתב הרא"ש בתוספותיו במס' נדה (דף כ"ג א') ד"ה מה לאדם שכן מטמא מחיים ותימא כו' וקשה נילף מעוף טמא וי"ל דאיכא למפרך מה לעוף טמא שכן עושין ממנו דבר המקבל טומאה כגון מעצמות או מהעורות משא"כ בדגי הים כדתנן במס' כלים פי"ח (צ"ל י"ז) כל שבים טהור עכ"ד, ובספרי מקור ברוך ח"א (סי' י"ד) כתבתי שהוא תמוה ופלא שהרי משנה מפורשת שנינו בכלים (פי"ז מי"ד) ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה וכדאי' בתו"כ ובחולין (כ"ה) א"כ מה ת"ל עזים פרט לעופות וכמו שכ' הר"ש, והרא"ש בעצמו מביא המשנה דכל שבים טהור ושם הלא מפורש דגם עופות אין להם טומאה והיינו בין עורותיהן ובין עצמותיהן והרמב"ם ז"ל בה' כלים (פ"א ה"ד) כתב יראה לי שהכלים העשוין מעור העוף אין מקבלין טומאה כמו עצמותיו וכתב המל"מ ולי נראה שיש להביא ראי' לדין זה מההיא דתנן בפי"ז דכלים ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה כו' ומדלא קאמר נמי ועור העוף שמעת מינה דעור העוף אין מקבל טומאה דליכא שום טומאה במה שנברא בחמישי עכ"ד המל"מ, ואיך כתב הרא"ש דבעופות טמאים איכא בהו טומאה אם עשה כלים מעצמותיהן או מעורותיהן וליכא למימר דכוונתו על הכלים העשוים מכנף העזניה וביצת הנעמית המצופה שהרי טומאתן אינו אלא מדברי סופרים כמ"ש הרמב"ם וכן כתב הרע"ב במשניות יעו"ש, ועוד קשה במה שכתב דאם עשה כלים מעור עוף טמא מקבל טומאה והלא העור גם מהעזניה אינו מקבל טומאה וצ"ע, והארכתי שם בספרי והבאתי המו"מ שהיה לי בזה עם הגאון ר' א"א הכהן זצ"ל, ואמנם עוד הרבה דברים נשמט שם בהענין העמוק והרחב הלזה ולכן אמרתי לבאר פה בעזה"י מה שעוד נשאר תח"י בזה:

הנה בשנת תרפ"א היה לי בזה הענין מו"מ בהלכה עם כבוד ידנ"ע הגאון המובהק ר' משה רוזין שליט"א רב עתה בברנזוויל בעהמ"ח ספרים נכבדים דברי סופרים ונזר הקדש והוא כתב לי לחדש דעור העוף מקבל טומאת נגעים דבמשנה נגעים (פי"ג מ"א) וכן ברמב"ם ה' טומאת צרעת איתא רק דעורות הים אינו מקבל טומאת נגעים וכן הוא בתו"כ ומשמע דעור העוף שפיר מקבל טומאת נגעים וטעמא י"ל דלענין כלים הנעשים מעצמות ועור העוף ומעצמות ועור הדג ממעטינן מוכל מעשה עזים כדאי' בחולין (כ"ה ב') לכן שפיר אתקשי להדדי, משא"כ לענין טומאת נגעים רק עור הדג ממעטינן מהבגד דבעי מן הגדל בארץ ועור עוף שפיר י"ל דמקבל טומאת נגעים עכ"ד ידנ"ע שליט"א:

והנה לכאורה יפה כוון בזה ויש ליישב בזה מה שהקשה מרן המל"מ בה' כלים (פ"א ה"ד) וז"ל וראיתי לרבינו בפכ"א מה' טומאת מת שהביא עצמות העוף בכלל הכלים המצילים ודבריו הם לקוחים מהתוספתא ולא ידעתי אמאי לא תני נמי עור העוף עכ"ד. ולפי"ז א"ש דכיון דעור העוף מקבל טומאת נגעים וכל שישנו בטומאה אינו בתורת מצלת מטומאה, אמנם י"ל דזה תליא בהא דנסתפקו בתוס' שבת (פ"ד ב') ד"ה מי לא עסקינן דייחדינהו לאשתו נדה כו' בשם הר"י בכלי שהוא ראוי לטמא מדרס ועדנה לא נטמא אם הוא מציל בצמיד פתיל אע"ג דבמת אינו מקבל טומאה מגבו כיון דבמדרס יכול לקבל טומאה אין לו לחוץ באהל המת ונשארו בספק, ולפי"ז אי נימא דדוקא דבר שהוא טמא עתה אינו מציל בצמיד פתיל, אבל אם עתה הוא טהור ורק מה שהוא ראוי לקבל טומאת מדרס שפיר חוצץ ומגין בפני הטומאה, הנה כמ"כ עור העוף אע"פ שהוא ראוי לקבל טומאת נגעים מ"מ חוצץ ומגין בצמיד פתיל כיון דעתה הוא טהור משום טומאה ומה שהוא ראוי לקבל טומאה עי"ז לא נתבטלה הגנתו, משא"כ אי נימא דאע"פ דעתה אינו טמא מדרס, מ"מ כיון שרק ראוי לקבל איזה פעם טומאה כבר מקרי דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה, לפי"ז גם עור העוף כיון שהוא ראוי לקבל טומאת נגעים באיזה פעם שהוא שוב אינו מציל בצמיד פתיל דמקרי כבר דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה, ובשט"מ ב"ב (י"ט ב') הביא בשם הר"י ן' מיגש ז"ל, וז"ל ואקשינן ותיפוק ליה משום דהוה ליה דבר המקבל טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה פי' משום דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה דהוה ליה סותם בפני הטומאה, אבל מידי דעייל ליה טומאה כיון דאיהו גופיה איטמי ליה הוה ליה ככל הכלים שנטמאו בבית דליכא למימר דחציץ וסתים בפני הטומאה דהא איהו גופיה הא קא עיילא ביה טומאה לא חייץ כו' עכ"ד, ומזה משמע דהעיקר תליא אם הוא דבר שהוא מקבל טומאה עתה בחיוב לכן כיון שנטמא ועייל טומאה בגופיה לכן אינו חוצץ בפני הטומאה, משא"כ דבר שעתה אינו מקבל טומאה אע"פ שהוא ראוי לקבל טומאה כין דלא עיילא טומאה בגופיה שפיר חייץ בפני הטומאה. ולכאורה מלשון המשנה אהלות (פי"ג) ושתי וערב המנוגעים משמע דוקא המנוגעים, אבל שאינם מנוגעים אע"פ שהוא ראוי לקבל טומאת נגעים חוצץ ולא מקרי מקבל טומאה מטעם שהוא ראוי לקבל טומאה היינו טומאת נגעים ומזה לכאורה נפשט ספקו של הר"י בתוס' וכבר העיר בזה במשנה אחרונה עי"ש:

ואמנם י"ל דשם בשבת דמיירי בטומאת מדרס באופן שתלוי בייחודן של הבעלים, וכיון שאין לזה קבלת טומאה מצד עצמן רק תליא בייחוד להכי שפיר י"ל דאין להם תורת קבלת טומאה שלא יהא בזה תורת צמ"פ, משא"כ נידן דידן שהמה בתורת טומאת נגעים מצד עצמן, ומטעם זה אפשר דלא חייצי בפני הטומאה אף בטהרותן, והיינו מפני דבתורת צמ"פ נאמרה ההלכה דבעינן כלים כאלה שאינם בני מקבלים טומאה לעולם, והיינו שדין הוא בהכלים הבאין בתורת צמ"פ, ומטעם זה לא דמי לדברי הר"י מיגש שהובא בשט"מ ב"ב, דהנה זה ודאי דלענין חציצה בפני המת שהוא מטעם אהל, בודאי הטעם פשוט דכיון דבעינן שלא תצא הטומאה לחוץ דאז דבר טמא אינו חוצץ, ודבר טהור חוצץ מפני שנחשב לסתימה, ובזה אע"פ שהחוצץ הוא דבר המקבל טומאה אחרת, אבל כיון שאינו בטומאה זו דטומאת המת, ע"כ הרי הוא סותמו והרי זה אהל בפני עצמו, אבל בדין צמ"פ שעומד באהל המת ממש פנימה, ורק הצמ"פ בא בתורת הגנה שלא יתטמא באותו אהל עצמו, ודין הוא דבעינן כלים כאלה שאינם בני מקבלים טומאה, וא"כ דין הוא בהכלים, ולפי"ז שפיר אפשר לומר דכלים המקבלים טומאת נגעים אינם מצילין בצמ"פ, ועפי"ז מיושב הא דתנן דהשתי והערב המנוגעים אינן חוצצין ומשמע דוקא המנוגעים, והיינו דשם לענין לחוץ בפני המת שלא תצא הטומאה חוצה והיינו שהוא מתורת אהל, והיינו מפני שטהרה סותמת ועושה אהל ולא טומאה דטמא אינו חוצץ מפני שטומאה מבצבצת דרך טומאה, אמנם דבר שהוא ראוי להיות טמא בטומאה אחרת כמו טומאת נגעים שפיר הוי חציצה בפני הטומאה כיון שעכ"פ טהור הוא עתה ואין זה ענין לצמ"פ וכמו שנתבאר:

עוד נראה ביישוב הקו' דהמשנ"א דהנה לפי מה דקיי"ל דבעינן ביטול בדבר מיעוט הטפח החלל, וממילא גם בהא דשתי וערב בעינן ביטול, וביאור ביטול היינו שישאר שם לעולם, וא"כ ממילא לא תבוא עוד לטומאת נגעים מפני שנתבטלו מתורת שתי וערב ולא יתטמאו עוד בטומאת נגעים, והוי כמו בית שסככו בזרעים דנתבטלו מתורת אוכל כמו שמבואר בחולין (קכ"ט) ומצינו כזה בתוס' ב"ב (י"ט) ד"ה ותיפ"ל כתבו ותימה אם יבטל ליה תו לא מקבלי טומאה וטהור וכו' וי"ל דהתם מיירי כגון דעבד ליה שינוי מעשה דהא אמרינן כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה וה"ה באוכלין יעו"ש, וחזינן דעל ידי ביטול נתבטל גם מדיני טומאה. איברא די״ל דגם בשתי וערב בעינן שינוי מעשה כמו באוכלין, אבל באמת ליתא דשאני הא דשתי וערב מהא דאוכלין, והיינו דבשלמא באוכלין דכיון דתורת אוכלין עליהם מצד עצמותן לא מצד מחשבה גרידא, להכי לא סגי בביטול גרידא שהוא ענין מחשבה לבטלן מתורת אוכל עד שיעשה גם מעשה לבטלן מתורת אוכלין, ובדמיון לכלים שאינם עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה, משא"כ הא דשתי וערב דע"כ המה רק מפני המחשבה שחושב הבעלים לעשות בהם מלאכת האריגה נמצא דכל ענינם הוא רק ע"י המחשבה, וא"כ ע"כ מסתבר דבביטול גרידא נתבטל ענינם מתורת שתי וערב, ומלבד זה הרבה ראשונים סברי דגם באוכלין סגי גם במחשבה גרידא ועי' בשט"מ ועכ"פ מבואר לנכון לכו"ע הא דנקט תנא שתי וערב המנוגעים, ואמנם אכתי צ"ע שהרי השתי והערב אע"פ שנתבטל להבית מ"מ אכתי מטמא טומאת נגעים ביחד עם הבית ומסתבר יותר כמ"ש לעיל ודוק:

והנה אפשר לומר דזה תליא אם בעינן ביטול לעולם, או דסגי בביטול דלפי שעה, והיינו דאם אמרינן דסגי בביטול דלפי שעה א"כ אכתי ראוים לקבלת טומאת נגעים בתורת שתי וערב, אמנם נראה דע"כ בעינן ביטול לעולם ולא סגי בביטול דלפי שעה, משום דאם בעינן ביטול, ע"כ לא נחשב ביטול רק באופן שישאר כן, וביטול דלפי שעה אין זה ביטול, וכן משמע בתוס' ב"ב (כ') ד"ה אתיא אימי' ודריא ליה בשבת וז"ל ואיירי בגוסס שימות קודם שיוצא השבת ואומר דשם תהא קבורתו, הרי דסברי התוס' דמחיצה לפי שעה לא נחשב מחיצה ומבואר שזהו ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בב"י (סי' תרל"ג) ובלח"מ פכ"ד ה' סוכה ובמג"א (סי' שע"ב ס"ק כ"ז). ובזה מבואר לנכון הא דקאמר בסוגיא שם הא חזי לטינא, ולכאורה מדוע לא משני דמיירי בשבת ועי"ש בשטמ"ק בשם הרשב"א, ובמ"ש שפיר מטעם דבעינן ביטול לעולם, ויש לפרש כוונת הסוגיא דפריך שם לשמואל כמה פרכות וסברת הש"ס דאף דבר שאינו מבטל ממעט, נראה דהיינו דסבר שמואל דבעינן ביטול שהוא לעולם, וסברת הש"ס דסגי בביטול דלשעה גרידא, ובזה יש ליישב קו' מרן רע"א בתוספותיו שם באהלות לשי' הרמב"ם דבפחות מכביצה ממעט מטעם שאינו חשוב אצלו, והקשה לסברת הש"ס דאף דבר שאינו מבטל ממעט א"כ איך יפרשו להמשנה יעו"ש, ועפי"ז מיושב דסברת הסוגיא דבעי ביטול רק סגי בביטול דלשעה ובזה יובדל בין ביצה לפחות מכביצה:

ואמנם י"ל דטומאת נגעים אינו ענין לקבלת טומאה שהרי הוא טומאה היוצא מגופו וכמו שכתבו התוס' חולין (ע"ב) ד"ה אלא בשם הר"ש דלא אמרינן בטומאת נגעים שבעה לה טומאה מטעם דהוי טומאה היוצא מגופו, והיינו דהוא טומאה עצמיות ולא שייך שבע לה טומאה כיון שאינו בתורת קבלה וא"כ אין זה בכלל הא דאמרינן דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה דטומאת נגעים לא מקרי מקבל טומאה, ואע"פ די"ל להיפך דאין לדון מטעם זה להקל אדרבה חומר הוא בכל מקום, ופשיטא שיש לומר בזה שאין בו תורת הצלה בתורת צמ"פ, מ"מ מדברי התוס' סוכה (י"ב) שכתבו לענין סכך דבשביל שהוא מטמא בנגעים לא מקרי מקבל טומאה, ועי' ברא"ש בנדה (פ"ט סי' ב') בהא דמשתיתא שהביא פי' א' שהוא כלי לאורגים והוא כלי עץ ולא רצה לפרש שהוא טווי שמקבלת טומאת נגעים, והיינו משום דטומאת נגעים אינו בקבלת טומאה, ובכתמים גזרו דוקא על הדברים המקבלים טומאה מטמא, ולא בטומאה היוצא מגופו, וביותר לפי דברי הנוב"ק יו"ד (סי' נ"ב) ועי' בש"ך ובחו"ד ודוק:

ואמנם מדלא כתב הרמב"ם ז"ל מפורש דעור העוף מטמא בנגעים משמע דלא מטמא, וכן משמע מדבריו בה' טומאת צרעת (פי"ג ה"ה) שכתב חיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט או עור של בהמה וחיה המעובדין ולא חשיב עוף ודוק:

בסימן זה יש בו איזה הערות מידנ"ע הגאון ר' משה ראזין שיחי' מה שלא הזכרתי את שמו ושנינו לדבר אחד נתכוונו:

ב

ברכות (י"ט ע"ב) בתוס' ד"ה מדלגין היינו ע"ג ארונות כו' באה"ד הקשו ומיהו תימה אמאי אין המת מטמא באהל כיון שהכסוי עצמו מקבל טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם כן מטמא באהל וכתבו לחדש דאין מטמא אלא צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור וה"ר מהא דתנן באהלות (פ' ט"ו מ"ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה מטמא טומאת ז' והחבית והמשקין טהורים לפי שצד הפנימי כולו טהור עכ"ד. וכוונתם דסתם גולל מונח על הקבר ממש והוי טומאה רצוצה דהקבר מטמא כמת, ואע"ג דטומאה רצוצה בוקעת לבנין ולחומות, במקום צמיד פתיל אינה בוקעת ולכך המשקין טהורין. ואמנם בעיקר קו' התוס' נראה ליישב דטומאת גולל לא מקרי דבר המקבל טומאה דהגולל בעצמו אינו טמא אלא דהוי כמו יד לטומאה דאינו אלא מוציא טומאה מהקבר, שהרי אבנים שאין להם טומאה וכן בהמה מחיים אינה מקבלת טומאה ומ"מ אם עשאן גולל לקבר מטמאין וע"כ דהוא רק מדין יד דמוציא טומאה, ולהכי הנוגע בהחבית טמא טומאת שבעה אע"ג דאין כלי חרס נעשה אב לעולם דהיינו במגעות ומדרסות אבל בגולל טמא, משום דהגולל אינו טמא מצד עצמו אלא דהוי כמו יד לטומאה, ולהכי אם הגולל ניטל מהקבר אינו מטמא אם הוא דבר שאינו מקבל טומאה כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בה' טומאת מת, וד' רש"י בעירובין (ט"ו ע"א) שכ' דאם עשה בע"ח גולל לקבר מטמא לעולם צע"ג וכבר עמד בזה בתוס' רי"ד, ותדע שהרי אפילו לתי' התוס' אנו צריכים לזה, דמאי מהני הא דצד הפנימי אינו טמא, דהא מ"מ ראוי לקבל טומאה הוא היינו טומאת גולל ושוב הוי דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני טומאה וע"כ כדכתיבנא, ואולי ס"ל להתוס' דגם בטומאת צמיד פתיל מציל כל שאינו טמא עתה אע"פ שהוא דבר הראוי לקבל טומאה ודלא כמ"ש התוס' שבת וכמ"ש לעיל:

ועי' ב"ק (ק"ה א') חבית שנקבה וסתמוה שמרים כו' אגף חציה כו', וכתב בשטמ"ק לפרש בשם הרשב"א דהיינו שהניח הנקב כלפי חוץ שאין טומאה נכנסת בו, והוקפה מפיה שהי' בפנים בצמ"פ אותה הגפה עושה כלי להיותה מצלת בצמ"פ כו' ואעפ"י שהוא ראוי לקבל טומאה לענין הצלה מיהא מצלת כו' יעו"ש, הרי דמציל בצמ"פ אע"פ שהוא ראוי לקבל טומאה מ"מ כיון שכעת אינה טמאה מצלת. ואמנם הרמב"ם ז"ל בה' טומאת מת (פכ"ב ה"ח) כתב וז"ל חבית המוקפת צמ"פ שנקבה מצדה וסתמוה שמרים כו' אגף חצי הנקב וסתם חצי הנקב כו' וזהו כפירושו של הרשב"א בפרק המצניע כמבואר בכס"מ, ומדלא מפרש כפי' הרשב"א בשטמ"ק משמע מזה דסובר דכיון דראוי לקבל טומאה אינו מציל בצמ"פ, והא דכתב הרמב"ם (בפי"ג ה"ג) אלו מביאין וחוצצין כו' ופשוטי כלי עור כו' ופשוטי כלי עור מקבלים טומאת נגעים לשי' הרמב"ם כמבואר בה' טומאת צרעת (פי"ג ה"ד) ותקשי הלא כל דבר הראוי לקבל טומאה לשי' הרמב"ם אינו חוצץ בפני הטומאה, אבל כבר כתבתי דבתורת אהל שפיר מציל כיון שעתה אינו טמא, ועוד דטומאת נגעים לא מקרי דמקבל טומאה וכמו שכתבתי דבנגעים הטומאה הוא עיקר הנגע וכל טומאתו הוא טומאה היוצא מגוף הנגע וטומאת הבגד הוא מטעם התפשטות הנגע בכל הבגד דשדא תכלא בכולה ומקור הטומאה הוא הנגע ולהכי לא מקרי הבגד מקבל טומאה וכמו שנתבאר לעיל:

ועי' בר"ש אהלות (פ"ח מ"א) שכתב דאהל אע"פ שהוא מקבל טומאה חוצץ ומציל מן הטומאה, וכן כתב רבינו הגר"א זצ"ל באהלות (פ"ז מ"ב) דאע"פ דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אבל אהל מציל דגזיה"כ הוא יעו"ש, ויש לתמוה על הפנ"י ברכות (י"ט) שיצא לדון בדבר החדש דהא דקיי"ל כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אינו אלא מדרבנן, ומשום דקשיא לי' דכיון דהאהל בעצמו טמא כדכתיב בהדיא והזה על האהל ועל כל הכלים אשר היו שם וא"כ האיך אהל חוצץ הא קיי"ל דכל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה יעו"ש, ותמהני שלא הביא ד' הר"ש דגזיה"כ הוא באהל דמציל, ולפי"ז שפיר מיושב גם קו' התוס' בברכות ודוק:

ושוב מצאתי בס' אשי ישראל בשבת (כ"ז) שהאריך בזה הענין מעט וכתב דעיקר הכלל דהמקבל טומאה אינו חוצץ אינו אלא בכלי וכיו"ב הראוי לקבל כל טומאת מגע והיסט, ואז אין נפ"מ אם נטוים כאהל אם לאו, אבל דבר שאין בו רק טומאת אהל לבד, לא יתכן זה הכלל והוא מוכרח מעצמו דהא עיקר הכלל דכל שנקרא אהל חוצץ ועוד כלל בידנו דכל הנקרא אהל מטמא טומאת אהל כמבואר בסוגיא, וא"כ נפל עיקר הכלל בעיקר חציצת אהל בבירא, אלא צ"ל דעיקר ענין אהל הוא שמצמצם כל טומאתו בתוכו ואינו מניחו לצאת לחוץ וא"כ הסברא הוא להפך דכל מה שנקרא יותר אהל עד מה שמטמא טומאת אהל נקרא יותר אהל גם לענין חציצתו, אבל המקבל טומאת מגע מצד שהוא כלי או אוכל אין ראוי לקרותו כ"כ אהל עד שיהא חוצץ והוא מדוקדק מאוד בלשון המשנה דאהלות (פ"ח מ"א) דחשיב שם אלו חוצצין יריעה וסיקרוטיא שהן נעשים אוהלים, כלומר שהן מחוברין שאין להם שום טומאה רק טומאת אהל וחוצץ, ושם (במ"ד) אלו שאין חוצצין יריעה וסיקרוטיא כו' שאין נעשין אוהלים כלומר שאינן מחוברין ויש להם טומאת מגע ואין חוצצין, וסמך לזה מדתנן אהלות (פ"ו) באהל טומאה בתוכו הנוגע בתוכו טמא שבעה מאחוריו טומאת ערב ולא מנינו כזה במגע והיינו משום דאהל אינו מניח הטומאה לצאת ומאחוריו דינו כמגע בצד שבתוכו משא"כ במגע כו' עכ"ד והוא נכון:

ג

הנה קיי"ל דטומאה רצוצה בוקעת ועולה ואינה מטמא אלא כנגדה, וזה מכבר שהי' אצלי לדבר פשוט דזה דוקא כשהטומאה מונחת מחוץ לאהל והיינו ברה"ר או בחצר, משא"כ היכא שהיא מונחת בתוך אהל ורצוצה הרי בוקעת לתוך האהל ומטמא כל האהל, וזה לי כמה שנים שהיה לו מו"מ בזה עם הגאון ר' אברהם אהרן הכהן זצ"ל והראה לי אז דברי הירושלמי נזיר (פ"ז ה"ג) אמר ר' יאשיה טומאה טמונה בקרקעו של בית נזיר מגלח, הרי דטומאה רצוצה בתוך האהל מתפשט הטומאה בכל האהל [ומזה יש לתמוה טובא במ"ש מרן הכ"מ ה' נזירות (פ"ו ה"ח) דנזיר אינו מגלח אטומאת קבר והבין זאת בדעת הרמב"ם יעו"ש והוא נגד דברי הירושלמי ועי' במנ"ח (מ' רס"ג) והוא תימה לענ"ד. ואחר זמן רב מצאתי הערה זו בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב (סי' קנ"א אות ט') יעו"ש מ"ש עוד וצ"ע] וכן מצאתי אח"ז במשנה אחרונה אהלות (פ"ד מ"א) שכתב כן לדבר פשוט, ועי' בכלים (פ"ח מ"ז) השרץ שנמצא בעין של תנור כו' ואם הי' באויר [ופי' הרמב"ם ז"ל שהשרץ הוא באויר העין יעו"ש בתוי"ט] אפילו כזית מן המת טהור ואם יש שם פותח טפח הכל טמא יעו"ש, והקשה במשנ"א דלשיטת הרמב"ם קשה הא דקתני אם יש פותח טפח הכל טמא מאי איריא יש שם פותח טפח אפילו ליכא פותח טפח והטומאה רצוצה כיון שהיא בתוך הבית בוקעת לבית ומטמא כל הבית וכתב דנראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאפי' רצוצה בתוך הבית אינה מטמאה אלא כנגדה יעו"ש והוא תימה דזה נגד משמעות כמה משניות ונגד ד' הירושלמי. ומד' הרמב"ם ה' טומאת מת (פ"ז ה"ז) מוכח להדיא דס"ל דטומאה רצוצה בתוך הבית מטמא כל הבית יעו"ש. ואמנם תמוה מד' הרמב"ם (בפכ"ה ה"א) שכתב וז"ל עמוד העומד בתוך הבית וטומאה רצוצה תחתיו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואינו מטמא אלא כנגד הטומאה בלבד יעו"ש הרי דכתב דטומאה רצוצה בתוך הבית אינו מטמא אלא כנגד הטומאה בלבד וצ"ע:

ואפשר לומר דזה דטומאה רצוצה דתוך הבית מטמא כל הבית משום אהל אף שההלכה שאינו מטמא רק כנגדו הוא משום כיון שהבית מאהיל על מקום הטומאה רצוצה הוי כל הטומאה כאלו היא בתוך הבית וכל הבית מקרי כנגד הטומאה, אבל אם הטומאה תחת העמוד והעמוד הוי רשות לעצמו לא מקרי כאלו הטומאה בתוך כל הבית כיון שהטומאה היא ברשות אחר, לכן אינו יוצא הטומאה מהעמוד לתוך הבית ואין הבית מקרי כנגד הטומאה וכן אמר הגאון ר' ארי' ליב שליט"א הגאב"ד מווילקומיר, ועי' בתוס' ב"ב (ק' ב') בד"ה ורומן שבעה כו' שהקשה ר"י במתניתין באהלות (פ"ד) תיבת המגדל שיש בה פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכה מה שבבית טמא כו' לפי שדרך טומאה לצאת כו' והשתא קשה ל"ל טעמא שדרך טומאה לצאת תיפוק לי' דבוקעת ועולה כיון דאין ביציאתה פותח טפח כו' יעו"ש, ומוכח גם מד' התוס' דס"ל דטומאה רצוצה בתוך הבית מטמא את כל הבית ולא כנגד הטומאה בלבד דאל"ה לק"מ קו'. והתוס' חדשו דבר חדש דבכלים אין דין קבר להיות בוקע ועולה דאין מבטלו, והוא דבר חדש למאוד ועפי"ז מיושב קו' המשנ"א בכלים פ"ח הנ"ל. ואמנם על עצם חדוש התוס' יש להעיר מד' הגמ' חולין (ע"א א') דאמר התם דכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו מציל על טומאה שבתוכו דטומאה בוקעת ועולה וצ"ע. וכבר ראיתי לרב גדול א' שהקשה זה. ובפי' רגמ"ה ראיתי שכתב שם בד"ה שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא כלומר דאי הוה שרץ בתוך כלי חרש אע"ג שמוקף צמיד פתיל מטמא טהרות שע"ג דאמרינן טומאה בוקעת ועולה כו' יעו"ש, וכוונתו להא דאי' במשנה כלים (פ"ח מ״ו) בית שאור מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך התנור השאור והשרץ בתוכו והקרץ בינתים התנור טמא יעו"ש במפרשים ולא רצה לפרש לענין טומאת מת אולי דס"ל כשי' התוס', ולישנא דגמ' טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע נקט לישנא דמתניתין גבי מת והעיקר הכוונה דאין צמיד פתיל מציל על טומאה כ"א על טהרה ועי' בתוי"ט באהלות (פ"ד מ"א) בסופו בשם הרמב"ם ז"ל ודוק:

ד

בתוס' מנחות (צ"ה ב') ד"ה אין טמאי מתים משתלחים כו' באה"ד הקשו וז"ל וא"ת והיכי ילפינן טמא מת ממת שאני מת דאין לו טהרה במקוה כדאיתא בסוף עירובין (ק"ד ב') המכניס שרץ למקדש פטור ואע"פ שהיו נושאין ארונו של יוסף עמו במחיצתו כו' ובהגהות הגאון יעב"ץ זצ"ל כתב וז"ל נ"ב כלומר אע"ג דמסתמא כלי עץ הויא, צ"ע דאף הוא אין לו טהרה במקוה לפי שדינו כקבר וגולל ודופק אבל משום כלי אינו מטמא, אפי' יש לו שולים וראוי לקבול שאין כלי תשמיש המת מתטמא אלא אם הוא ראוי לתשמיש אדם החי כמו כר וכסת ומטה, משא"כ המחובר לקרקע דינו כקרקע ואין לו דין כלי ואין בו אלא טומאת קבר כמת עצמו, לכן כמו שהמת מותר במחנה לויה, גם ארונו מותר להכניס שם עכ"ל, הנה בעיקר חדושו דארון המת אין מטמא מטעם כלי הבאתי בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ל"ג) בקונטרס נר אהרן מהגאון ר' אברהם אהרן הכהן זצ"ל שחדש כן והאריך הרבה יעו"ש ולא ראה שכבר הקדימו בזה הגאון יעב"ץ ז"ל, אמנם הבנתו בתוס' הוא תמוה מאד, דהוא הבין שכוונת התוס' להקשות איך היו מותרים להכניס הארון במחנה לויה ובמחכת"ה כוונת התוס' להקשות על האנשים שהם בנושאי ארונו של יוסף שהי' להם טהרה במקוה ואיך היו מותרים במחנה לויה וז"פ, ותמוה טובא איך אשתמיטתי' דבר פשוט כזה:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה