מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן יט
חטאת ואשם אם מכפרים בלא תשובה.
יומא (דף פ"ה ב') חטאת ואשם ודאי מכפרין פירש"י ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן. ובס' גבורת ארי לרבינו השאג"א ז"ל כתב וז"ל וק"ל דבפ"ק דזבחים (דף ז') אמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה הא תניא עבר על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו אלא ש"מ דורון היא והשתא איך ס"ד דליכא תשובה הא ודאי איכא דאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן ותי' דיש לחלק בין עולה לחטאת כו' ואח"ז כתב עוד מ"מ איני יודע למה דחק לפרש דבחטאת ואשם איכא תשובה דאל"כ לא היה מביא קרבן תיפוק לי' דבלא"ה הא טעונין וידוי כדכתיב גבי חטאת עולה ויורד והתודה וה"נ כתיב גבי אשם גזילות בפ' נשא והתודה ורש"י גופיה פי' כן במס' שבועות בפ"ק (דף י"ג) אהא דקאמר התם חטאת ואשם אינן מכפרין אלא על השבים דכתיב והתודו את חטאתם והתודה את חטאתו. מ"מ נראה לי דחטאת ואשם שבאין על השוגג בלא תשובה נמי מכפרים. וראי' לדברי מהא דר"ל דפ"ק דכריתות (דף ז'.) דיוה"כ אינו מכפר אלא על השבין מחטאת ואשם שאינן מכפרין אלא על השבין ודחי לה לא אם אמרת בחטאת ואשם שכן אין מכפרין על המזיד כשוגג תאמר ביוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג ת"ל אך חלק ודייק עלה מאי שבין ומאי שאינן שבין אילימא שבין שוגג שאינן שבין מזיד הא קתני לא א"א בחטאת ואשם אלא שבים דאמר יכפר עלי חטאתי שאינן שבים דאמר לא יכפר עלי חטאתי ודייק מינה האומר לא יכפר עלי חטאתי אינה מכפרת ומדלא מוקי לשבין אינן שבין כפשוטו דעשה תשובה ומתחרט ובשלא עשה תשובה ש"מ דחטאת ואשם שבאין על שוגג א"צ תשובה והא דכתיב גבי חטאת ואשם והתודה למאי דפי' צ"ל דאין וידוי מעכב לכפרה ואינו אלא למצוה בעלמא, ותמהני על רש"י דפי' בסוף פ"ק דשבועות להא דשבין ואין שבין כפשוטו דמיירי לענין תשובה ממש איך נעלם ממנו גמ' זו דפ"ק דכריתות והא דאמר רב עולה דורון הוא דאי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה היינו משום דעולה בא על מזיד כו' יעו"ש עוד מ"ש דשגג בעשה א"צ קרבן:
והנה מ"ש דשגג בעשה א"צ להביא קרבן ורק כשעבר במזיד על עשה מחויב להביא עולה, הנה כ"כ הרמב"ן ז"ל בנמוקיו בפ' ויקרא דעולה מכפרת על עשה ול"ת שניתק לעשה במזיד הוא מדכתיב ונרצה ושוגג א"צ רצוי יעו"ש, ומשמע דעבירת שוגג לא מקרי עברה, ועי' בתשו' שבו"י ח"ג (סי' קמ"ז) שכתב דהרג בשוגג כשר לעדות והביא ראי' מהא דאמרינן במכות (י"א) ואינו יוצא משם לא לעדות ממון כו' יעו"ש, ובאמת שאין זה ראי' כלל די"ל דמיירי כשעשה תשובה בעיר מקלטו אבל בשלא עשה תשובה י"ל דבאמת הוא פסול לעדות, ועי' בנתיבות (סי' רל"ד) שכתב דשוגג דרבנן א"צ כפרה וגם בזה השיגו עליו האחרונים מחולין (ו') דקפריך גבי דמאי איך הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים ומשמע דגם שוגג דרבנן צריך כפרה ומכ"ש שוגג דאורייתא דצריך רצוי, ועי' במכות (י' ב') כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם כו' ועי' בפירש"י שפירש רשעים ההורג ונהרג אלמא דגם ההורג בשוגג מקרי רשע וא"כ פסול גם לעדות ויש להאריך עוד בזה:
אמנם מ״ש הגבו"א דחטאת ואשם שגאין על השוגג בלא תשובה נמי מכפרים ופליג על רש"י ז"ל, וכמה תקיף חילי' דמרן ז"ל לחלוק על הראשונים ז"ל. והלא הרמב"ם ז"ל בה' תשובה (פ"א ה"א) כתב ג"כ מפורש וז"ל וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהם על שגגתן או על זדונם אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה כו' עכ"ל וכן כתב הסמ"ג עשין (ט"ז) יעו"ש, וכן כתב בה' שגגות (פ"ג ה' י') אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן אבל המבעט בהן אינן מכפרים בו, כיצד היה מבעט והביא חטאתו או אשמו והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין אע"פ שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה מבעיטתו צריך להביא חטאתו ואשמו כו' עכ"ל. ועי' ברכות (דף כ"ג א') שמר רגליך וגו' שמור עצמך שלא תחטא ואם תחטא הבא קרבן לפני כו' אמר רבא הוי קרוב לשמוע דברי חכמים שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה מתת הכסילים אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושים תשובה כו' יעו"ש, וכן הוא בתרגום קהלת שם (ד' י"ז) וז"ל ולא תהי כטפשיא דמקרבין קורבנא על חוביהון ולא תייבין מן עובדיהון בושיא דאחידין בידיהון וליתוהי מקבל ברעוא כו' יעו"ש, הרי דקרבן בלי תשובה אינו מכפר והוא כד' הרמב"ם ורש"י ז"ל. ועי' ברכות (דף ה' א') כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין כו' יכול אפילו לא קבלם מאהבה ת"ל אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורין לדעת יעו"ש, והכוונה הוא מה אשם לדעת פי' דוקא שעשה תשובה אף יסורים לדעת היינו שקבלם מאהבה ועשה תשובה ועי"ש בפי' רב ניסים גאון ז"ל ובמהרש"א יעו"ש ודברי המהרש"א צ"ע:
ועי' בירושלמי יומא (פ"ח ה"ו) עשה אעפ"י שלא עשה תשובה לא תעשה ר' שמואל בשם ר' זעירא והוא שעשה תשובה ועי"ש בגליון הש"ס שכתב שמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל מה שכתב ה' תשובה (פ"א ה"ב) דהשעיר מכפר על הקלות אף בלא עשה תשובה יעו"ש, וכל זה אינו אלא בעשה אבל בחטאת ואשם פשיטא דבלא תשובה אינו מכפר והוא כמו שכ' כל הראשונים ודלא כמרן הגבו"א ודוק:
ובברכות (דף כ"ב ב') איתא היה מתפלל ומצא צואה במקומו אמר רבה אע"פ שחטא תפלתו תפלה מתקיף לה רבא והא זבח רשעים תועבה כו' וכתבו התוס' בשם הר"י ז"ל דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה והרא"ש הוסיף הילכך פשע מתחילה ולכך תפלתו תועבה, אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק לא מקרי זבח רשעים ואם התפלל תפלתו תפלה ואין צריך לחזור ולהתפלל והביא בשם הר' יונה ז"ל ראיה לזה, ולפי מה שנתבאר לעיל אתי שפיר כפשוטו מדקרי ליה זבח רשעים תועבה אי הוי בשוגג לא שייך זבח רשעים וע"כ מיירי במקום שמצוי דהוי ליה לאסוקי אדעתי' והוי כפשיעה, אבל אם אין מצוי לא שייך זה, וראיתי אח"ז שכ"כ בס' אורח משפט על חו"מ (בסי' ל"ד) והוא נכון:
והא דכתב הרמב"ם ז"ל בה' תפלה (פט"ו ה"ג) כהן שהרג את הנפש אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם כו' ומשמע אפי' בשוגג וכמ"ש בהגהות מיימוניות דההיא דפ' אין עומדין מיירי אפי' בשוגג, שא"ה דאתקש לשירות, ועי' בתוס' זבחים (דף, כ"ב ב') ד"ה משום דאין לבו לשמים כתבו דאפילו שב בשעת עבודה אמרינן בסוף מנחות דאין קרבנו ריח ניחוח ואע"ג דהשתא לבו לשמים מתחילה לא היה לבו לשמים עכ"ד, ובחלופי גרסאות כתבו דלא קשה מהא דאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, דיש לחלק בין מכפרין למתכפרין וכמו דאמרינן בסמוך כח מתכפרין מרובה שמשלחין קרבנן בטומאה לעזרה עכ"ד. ועי' בתוס' יבמות (ז' א') ובתוס' סנהדרין (ל"ה) לענין רוצח אי כשר לעבודה יעו"ש דלתי' הראשון הוא פסול לעבודה ודוק:
ועי' ברמב"ם ה' אסו"ב (פ"ט ה' ל"ט) שכתב כל אשה שהיא טמאה משום כתם אם מצאה הכתם בימי נדתה כו' והכל מדברי סופרים כמו שביארנו לפיכך הבא עליה בזדון מכין אותו מכות מרדות ופטורין מקרבן עכ"ל, ולכאורה צ"ב דהא פשיטא דבמזיד ליכא קרבן אפי' באיסור דאורייתא ומאי קמ"ל דבכתם הבא עליה במזיד אין בי' קרבן, וצ"ל דלצדדין קתני דבמזיד מכין אותו מכת מרדות ובשוגג פטורין מקרבן, ומוכח דשוגג דרבנן מקרי עבירה דאל"ה פשיטא דאין בזה קרבן, ועי' בנדה (נ"ב ב') ברש"י ד"ה מהו דתימא כו' ומביאה קרבן ואינו נאכל כו' יעו"ש, והראשונים הקשו עליו דהא כתמים אינו אלא מדרבנן יעו"ש בחדוד הלכה, ואולי שא"ה בעריות דגם מתעסק חייב, ועי' ברמב"ם ה' אסו"ב (פ"א הי"ב) שכתב הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אע"פ שאין כוונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות, ועי"ש בהשגת הראב"ד ודוק, [ומזה משמע דמתעסק ל"ה עבירה כלל ודלא כדברי מרן רע"א בתשו' (סי' ח') ודוק היטב]:
ב
כתב הרמב"ם ז"ל בה' ק"ש (פ"ג ה"ב) וז"ל אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא עכ"ד, וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל, ומרן הגר"א זצ"ל הביא ראי' לדברי הרמב"ם מברכות (כ"ב ב') אע"פ שהתפלל הואיל וחטא תפלתו תועבה, ובהגהות בני בנימין מהגאון האדר"ת זצ"ל כתב דיש לעי' בזה דלמא רק בתפלה אמרינן הכי דזבח רשעים תועבה וכמ"ש התוס' בעירובין (ס"ד א') ד"ה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה כו' יעו"ש. ומנ"ל גם לק"ש וכבר האריכו בד' הרמב"ם עי' בעונג יו"ט (סי' ט') ובס' נחל איתן יעו"ש ועוד:
ולענ"ד נראה לי דמוכח בגמ' כד' הרמב"ם ז"ל, והוא בשום אל לב בסוגיא דברכות (י"ח א') בהא דאיתא שם דמי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ושם בסוגיא מתו אין אבל משמרו לא והתניא המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, משמרו אע"פ שאינו מתו, מתו אע"פ שאינו משמרו, מתו ומשמרו אין אבל מהלך בבית הקברות לא והתניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס"ת בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו כו' יעוש"ה בסוגיא, ויש להתבונן טובא מאי פריך ואטו המהלך בבית הקברות הוא פטור מק"ש ותפלה ותפילין, הרי לא שנינו רק שאסור לו להלוך בבית הקברות בתפילין או לקרוא שמה אבל אינו פטור מהמצוה, ובאמת הוא חייב לצאת משם ולקרות שמע ולהתפלל ולהניח תפילין, אבל מתו ומשמרו פטור הוא לגמרי והוא תימה, וראיתי אח"ז שעמד בזה הצל"ח וכתב דהקו' הוא לר"פ דאמר תרגמא אמחזיר פניו וא"כ אין לו שום מקום אחר ללכת מכאן וכאן אסור לו לקרות ואנוס הוא ופשיטא דאונס רחמנא פטרי', אלא דאכתי קשה שאם אינו פטור מן הדין רק הואיל ואין לו מקום אחר הוא אנוס והרי הוא כשאר אנוס ולא התפלל שמחויב להשלים בתפלה הסמוכה, משא"כ אם הוא פטור ע"פ הדין א"צ להשלים כמבואר ביו"ד (סי' שמ"א ס"ב) וצ"ל שעיקר הקו' מק"ש ותפילין דלא שייך בהו תשלומין וא"כ אין נפ"מ אם הוא פטור או אנוס כו' עכ"ד הצל"ח. ואמנם אכתי קשה שהרי נפ"מ לענין דיעבד אם קרא דאם הוא פטור מצד עוסק במצוה הנה גם בדיעבד אם קרא הוי כמי שלא קרא כלל, ואם לאחר הקבורה עוד לא עבר זמן ק"ש ותפלה הלא מחויב לקרות ולהתפלל שנית וכמ"ש המג"א (סי' תרצ"ו ס"ק מ"ז) ועי' בנוב"ק או"ח (סי' כ"ז) שכתב כן ועי' בזה בעונג יו"ט (סי' מ"א) שכתב כן והביא בשם מהרי"ט (סי' ט"ז) שכתב בשם הראנ"ח ביבמה שמת אביה שלא רצה הראנ"ח שתחלוץ כשהיא אוננת, ופי' הוא ז"ל הטעם משום שהיא פטורה מכל המצות ואינה רשאי להחמיר ע"ע ומאחר שהוא פטור מאותה מצוה כמאן דליתא דמי עי"ש, ומשמע דמצוה שהוא עושה בשעה שהוא פטור כמאן דליתא דמי עי"ש, ומכל זה חזינן דמצוה שהוא מקיים בשעה שהוא פטור הוי כמאן דלא עשה וצריך לחזור ולעשותה שנית בשעת החיוב והוא כמ"ש, משא"כ אי נימא דהוא מצד אנוס שאין לו מקום לקרות שבפני המת אסור לקרות הנה בדיעבד אם קרא הלא שפיר יוצא ואכתי מאי מקשה, אלא ודאי מוכח מכאן כשי' הרמב"ם ז"ל דגם הקורא בד' אמות של מת לא יצא לפי"ז אין נפ"מ בין מה שהוא פטור מצד הדין מטעם עוסק במצוה או שהוא אנוס מטעם שא"י לקרות בפני המת ובשניהם לא יצא יד"ח גם בדיעבד, אלא דמ"ש מרן הכ"מ דגם בשוגג לא יצא, צ"ע דלא יהא חמיר מתפלה וכבר כתבנו דשוגג בעשה ל"מ כלל עבירה וצ"ע בזה ודוק: