מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן יח
פסח ששחטו בבמת יחיד.
זבחים (דף קי"ד ב') תניא ר' שמעון אומר מנין לזובח פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בל"ת ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח כו' ומסקנא לעולם לאחר חצות ובשעת היתר הבמות קאי יעו"ש, הרי דגם בשעת היתר הבמות אם זובח פסחו בבמת יחיד עובר בל"ת וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' קב"פ (פ"א ה"ג) ויש לחקור בדיעבד כששחט את הפסח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות אם הוא רק איסור אבל מ"מ הפסח אינו נפסל בכך וכמו בשוחט את הפסח על החמץ דאע"פ דעבר בל"ת מ"מ הפסח עצמו אינו נפסל בכך וכשר הוא כמ"ש התוס' בפסחים (דף ס"ג א') בשם התוספתא וכן הוא בירושלמי ועי' בשעה"מ מ"ש בזה, או דלמא מלבד דהוא איסור, הוא גם פסול וגם בדיעבד פסול הוא. ול"ד לשוחט את הפסח על החמץ דשם אין הפסול בעצם הפסח רק דהוא סבה צדדית ואין זה פסול הגוף, משא"כ בשוחט הפסח בבמת יחיד הוא חסרון ופסול בעצם שחיטת הפסח והרי הוא כאלו נשחט חוץ למקומו שהתורה שללה ממנו את היכולת לשחוט בבמת יחיד ואם שחט הוא פסול ג"כ:
ונתעוררתי לזה מד' הירושלמי פסחים (פ"ח ה"ז) בהא דאיתא שם אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה כו' אמר ר' יוחנן טעמא דר' יודא לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך כו' אמר ר' יוחנן מודה ר' יודא שאם עבר וזרק את הדם שהורצה כו' יעו"ש, הרי אע"פ דכתיב לא תוכל מ"מ בדיעבד מודה ר' יהודה דאם שחט על היחיד הורצה, וה"ה בשוחט את הפסח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות דכשר דהאזהרה הוא ג"כ מלא תוכל לזבוח. אלא דצ"ע כיון דלר' יהודה בדיעבד כשר כששחט על היחיד וא"כ לר' יוסי אף לכתחלה מותר לשחוט על היחיד. ולא כן כתב הכ"מ בה' קב"פ (פ"ב ה"ב) וכבר עמד ע"ז בגליון הש"ס שם בירושלמי:
ועי' בתוספתא סוף זבחים דאיתא שם בזה"ל וכן היה ר' שמעון אומר השוחט את הפסח כו' בשעת איסור הבמה אסור בשעת היתר הבמה מותר שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח כו' יעו"ש, והוא תמוה דהא אף בשעת היתר הבמות קיי"ל דאסור, [והמפרש במחכ"ת כתב בזה דברים שאינם נכונים כלל יעו"ש] ולזה היה נראה דהא דקאמר מותר הכוונה שהוא כשר ולכאורה הוא נכון בכוונת התוספתא:
והנה בפסחים (ל"ח ב') גבי חלות התודה ורקיקי נזיר דפריך בגמ' ותיפוק ליה דאינן נאכלות בכל מושבות, אמר ר"ל זאת אומרת חלות התודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון, ופירש"י בד"ה זאת אומרת וז"ל ועל אותן שקרבו בנוב וגבעון הוצרך להביא ראי' מושמרתם את המצות וממצות תאכלו כו' דלא נפקי מבכל מושבותיכם דאית להו היתר בכל מושבות שהיו יכולים להוליכן בכל מקום שירצו בתוך זמן אכילתן כו' יעוש"ה. והמהרש"א כתב שם דגם פסח [הקרב בבמה גדולה] נאכל בכל ערי ישראל ותקשי לכאורה דהא דקדשי במה קטנה נאכל בכל ערי ישראל כתב רש"י בריש פרק פרת חטאת דהא בכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריבו לפי"ז פסח דאינו קרב בבמה קטנה אמאי נאכל בכל ערי ישראל, ומוכח דרק לכתחלה אסור להקריב בבמה קטנה ובדיעבד אינו נפסל ולהכי שפיר נאכל בכל ערי ישראל דלאחר שהקריבו אין בו שום איסור להוליכו בכל מקום:
וראיתי באור שמח ה' בית הבחירה (פ"ו ה"ז) שכתב לדבר פשוט דהפסח גם בשעת היתר הבמות לא היה ראוי להיאכל בכל ערי ישראל רק במקום הקרוב לבמת צבור יעו"ש, ותמהני דלא העיר כלל מהסוגיא דפסחים ודברי המהרש"א דמוכח דהפסח הי' דינו בזה כמו שארי הקדשים, וראיתי ג"כ בס' אבני נזר חיו"ד (סי' תל"ד) שכתב ע"ד התוס' שבועות (ט"ו ע"ב) ד"ה דקדשה לה ראשונה, הקשו אדרבה ראשונה נמי תאכל דכ"ז שלא קידשה העיר אע"פ שקדשה העזרה נאכלין קדשים בכל הרואה כדתנן בזבחים (קי"ב) בשילה ונוב וגבעון שנאכלים בכל הרואה לפי שאין חומת העיר קדושה כו' יעו"ש, ולכאורה דבריהם תמוהים מה שכתבו דבנוב וגבעון קדשים קלין נאכלין בכל הרואה, והלא במשנה שנינו בנוב וגבעון קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל, וכתב ליישב עפ"י שי' רש"י שכתב דהא דקדשים קלים נאכל בכל ערי ישראל, משום דבכל מקום יכול לעשות במה להקריב, ופירש דרש"י סובר דזה אינו אלא בקדשים קלים הנקרבים בבמה קטנה, אבל קדשים הנקרבים בבמה גדולה מחויב לאכול בבמה גדולה, והתוס' שכתבו דבנוב וגבעון נאכלין בכל הרואה היינו קדשים שהוקרבו בבמה גדולה עיי"ש, ודבריו במחכת"ה תמוהים ואשתמטתי' הסוגיא דפסחים ופירש"י, ואמנם עי' בתוספתא דפרת חטאת דנחלקו שם תנאי ור"י ור"ש ס"ל דגם בנוב וגבעון קדשים נאכלין דוקא בכל הרואה. ועי' בנמוקי הרמב"ן על התורה פ' משפטים (כ"ד י"א) דדעתו דקדשי במה גדולה נאכל רק בכל הרואה יעו"ש ודוק:
ויד"נ הרב הגאון אבד"ק ווירבלן מוה"ר י"א הירשוביץ כתב לי שיש כאן שני דינים הא', של, היתר אכילת קדק"ל שגם קרבן פסח בתוכם ודין א' להם ומקומם בספר דברים י"ב, הב', של מצות אכילת קרבן פסח ומקומו שם ט"ז ובשלת ואכלת במקום וגו' ומצוה זו אינו מקיים אלא במקום שהוא זובח עכ"ל ונכון דבר:
ויש להטעים ולהסביר דבריו בטוב טעם ודעת עפ"י מ"ש בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ז') דשונה הוא דין פסח מדין שאר קדשים דבשאר כל הקדשים החיוב הוא רק על הקרבן שיהא נאכל, והוא מצוה כללית אבל לא רמיא חיובא אקרקפתא דגברא בחיוב גופו שהוא יאכל ממנו כזית אלא שיהיו נאכלין ולא יבאו לידי נותר, אבל בפסח הלא מצוה הוא שכל אחד יאכל כזית והוא מצוה פרטית, ולפי"ז א"ש נהי דהפסח הוא ג"כ קדק"ל ונאכל מצד קדשים קלים בכל ערי ישראל, אבל המצוה הפרטית של אכילת הפסח רמיא עליו חיוב מיוחד וע"ז אמרה תורה ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ד' וגו' והוא דוקא בירושלים והוא נכון. ועי' היטב בזבחים בסוגיא (קי"ט ע"א) ודוק:
ובעיקר החקירה נראה דפסח ששחטו בבמה קטנה בזמן היתר הבמות שהוא פסול, ויש ללמוד זאת מגמ' ערוכה והוא בזבחים (דף י"ד א') דאמרינן שם שלא לשמן במאי נוהג בפסח וחטאת, פסח וחטאת בבמה לא קרבו יעו"ש, ומוכח דגם בדיעבד הוא פסול דאל"ה אכתי איכא למיפרך מה לשלא לשמן שכן נוהג בבמה, ומזה מוכח ג"כ דפסח שני ג"כ צריך להקריבו דוקא בבמה גדולה ואם קרבו בבמה קטנה פסול, ומרן המל"מ נסתפק בזה ולא הביא סוגיא זו עי"ש בה' קב"פ (פ"א ה"ג) ודוק:
ואח"ז מצאתי דאתא לידי עלי הקובץ דגל התורה שיצא לאור בשנת תרפ"ב ובסי' ס"ז כתב הגאון מופת דורנו מרן ר' מאיר שמחה זצ"ל לחתנו הגר"א זצ"ל להביא החקירה בשוחט פסח בבמת יחיד אם הוא פסול והביא מדברי הספרי תצא (פסקא רט"ז) לא יוכל לבכר לא יבכר הייתי אומר בכר מבוכר ת"ל לא יוכל. וכן כאן כתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך שאם נשחט פסול, וכן העיר מד' הרמב"ם ה' קב"פ (פ"ב) דאין שוחטין פסח על היחיד לכתחלה יעו"ש ובכ"מ הנה דפסק כר' יוסי בפסחים (צ"א) ומפרש דלר' יוסי עכ"פ לא ישחוט לכתחלה על היחיד א"כ לר' יהודה שם [דאמר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך] היינו דמיפסל בשוחט על היחיד א"כ מוכח דהמכוון בהאי קרא דלא תוכל לזבוח הוא לפסול כן למאן דדריש לענין במה הוא לפסול עכ"ד. ולא זכיתי להבין סוד שיח ד"ק, א', מדוע לא הביא הסוגיא המפורשת בזבחים י"ד שהבאתי דמוכח להדיא שהוא פסול, ב', מדוע לא הביא ד' הירושלמי דמפורש דלר' יהודה אם עבר ושחט על היחיד שהוא כשר וצ"ע להבין סוד ודעת קדושים:
ועי' בסוף זבחים כאן בקדשי במה גדולה, ופירש"י ז"ל שהוקדשו ליקרב בבמה גדולה ואע"ג דאקרבינהו בבמה קטנה בעינן יום יעו"ש, ומזה משמע דקדשים שהוקדשו ליקרב בבמה גדולה והקריבן בבמה קטנה לא נפסלו [וכן הוא מוכח מד' התוס' (דף קי"ט ב') ד"ה הקדישן בשעת היתר הבמות כו' יעו"ש בצ"ק וחק נתן] וקצ"ע דעכ"פ איך עברו בעשה דמוצא שפתיך וכמ"ש רש"י ז"ל (דף קי"ב) וראיתי אח"ז שעמד בזה הרש"ש ז"ל, ומכבר אמרתי ליישב די"ל דבשעת מלחמה הותר הכל אם א"א בלא"ה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מלכים (פ"ח) והגאון ר' שמואל אביגדור זצ"ל הגאב"ד מפלונגיאן כתב לי להעיר ע"ז כי מלשון הרמב"ם מוכח דלא הותר במלחמה רק בשהיתה בגבול עכו"ם והכא היתה בגבול ישראל, והוא ז"ל כתב ליישב הקו' דהא דאסור להקריב קדשי במה גדולה בבמ"ק הוא דוקא דאינו נוהג בהן חומר קדשי במה גדולה, אבל אי נוהג בהן חומר קדשי במ"ג אין איסור כיון דע"י שנוי הנדר לא תשתנה המצוה, לכן י"ל דכמו דנהגו בהן חומר קדשי במ"ג לענין הקרבה ביום כן נהגו בהן כל חומר ודיני קדשי במה גדולה עכ"ד, ואינו נראה לענ"ד וגם מד' הרמב"ן ז"ל בפ' משפטים בפ' ויחזו גו' ויאכלו וישתו יעו"ש לא משמע הכי עי' ודוק:
ב
במס' קדושין (דף ל"ח א') בתוס' ד"ה אקרוב עומר והדר אכיל הביאו קו' הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש יעו"ש, וכבר הקשו ע"ז כמה גדולים חקקו לב, דהא קיי"ל בפסחים (ל"ה) יכול יוצא אדם יד"ח במצה של טבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצה מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, ופרכינן ואיסורא דחמץ להיכן אזיל ומשנינן הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור אבל לרבנן יוצא משום דאיסור חל על איסור והיינו משום איסור כולל, ובעת שבאו ישראל לא"י היו כל התבואות חדש ואין כאן איסור כולל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' שגגות דבעינן שיחול בפועל ולא מה שאפשר שיחול פ"א ולפי"ז הלא אי אפשר לצאת יד"ח מצה במצה של חדש אפי' אי נימא דאתי עשה ודחי ל"ת כיון דאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל חדש, ועי' בקדושין (ע"ז ב') הואיל ושם זנות פוסל בישראל ודוק:
ובימי עלומי שמעתי מפה קדשו מרן הגאון ר' יצחק זצ"ל מפאניוועז תי' נחמד לקו' זו ואמר דהנה שני מצות מצינו גבי מצה א' מצוה בערב תאכלו מצות והוא המצה הנאכלת לשם חובת אכילת המצה בעצמה, ב' מצוה לאכול הפסח עם מצה כדכתיב בקרא על מצות ומרורים יאכלוהו וזה אינו מחיוב המצה בעצמה אלא חוב הוא בשביל הפסח דחובה לפסח הוא, והנה במצה הנאכלת לשם מצה בעינן פרטי דיני מצה היינו שלא תהא מצה עשירה ושתהא נאכלת בכל מושבות ובאנינות ושאיסורו יהא משום בל תאכל חמץ ולא משום בל תאכל טבל וכדומה ועוד פרטי דינים. אמנם כל אלו הדינים של מצה אינה אלא במצה הנאכלת מחמת חיובא דבערב תאכלו מצות, משא"כ במצה הנאכלת עם הפסח לשם חיובא דפסח ולא מצד המצה בעצמה שם לא בעינן בי' כל פרטי ודיני מצה היינו שלא תהא מצה עשירה והנאכלת בכל מושבות ושלא יהי' איסורו משום בל תאכל טבל וחדש וכדומה, שהרי בפסח שני ג"כ בעינן שיאכל הפסח עם מצה ושם פשיטא דלא בעינן כל פרטי ודיני מצה, שהרי קיי"ל בפסח שני דחמץ ומצה נאכלין עמו בבית ולהכי גם בפסח ראשון אותה המצה הנאכלת עם הפסח לא בעינן בי' כל פרטי ודיני מצה ורק בעינן מצה כזו שהיא בשלילה כלומר שלא תהי' חמץ, אבל פרטי ודיני מצה בחיוב לא בעינן. ולפי"ז מצה עם הפסח יוצא מצות מצה גם במצה של חדש ושפיר מקשה בירושלמי יבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש כלומר אותה המצה הנאכלת עם הפסח שפיר היו יכולים לאכול גם מחדש ואמאי אקרוב עומר והדר אכול עכ"ל הגאון זצ"ל ששמעתי מפיו הקרוש בהיותי בן י"ד שנה והדבר שמור אצלי עוד בזכרוני ודבריו מתוקים מדבש ונפת וחלב תחת לשונו. אחר שנים רבות מצאתי בצל"ח ברכות ל"ז שגם הוא ז"ל חדש כן דבפסח שני לא בעינן בי' במצה הנאכלת עמו כל פרטי ודיני מצה ודי רק במצה הנשתמר מחימוץ, ולבסוף כתב דלבו נוקפו לחדש כן בפרטי המצה בין פ"ר לפסח שני ע"כ יעו"ש ועוד יש לעורר מד' רש"י בפ' בהעלותך שכתב דאין איסור חמץ בפסח שני אלא עמו באכילתו יעו"ש ועי' במנ"ח ודוק: