אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן יז

סימן טז

בדין חזקה דרבא דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה.

ירושלמי פסחים (פ"ח ה"ב) אמר ר' יוחנן הפריש פסחו כו' עד שלא הביא ב' שערות והביא שתי שערות צריך להמנות על פסח אחר יעו"ש, והיינו משום דס"ל לר' יוחנן בעלי חיים נדחים, ולהכי הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין בע"ח נדחים כתב בה' קב"פ (פ"ד הד"ט) המפריש פסחו כו' עד שלא הביא שתי שערות והביא הרי זה מקריבו לשם פסח שאין בעלי חיים נדחים, וכתב מרן בכ"מ דר"י לטעמי' דס"ל בע"ח נדחים לכן ס"ל דצריך להמנות על פסח אחר. ויש להתבונן כיון דאמר עד שלא הביא שתי שערות משמע ודאי שכבר הגיע לכלל שנים שנעשה בן י"ג שנה ויום א' אלא שלא מצאנו לו שתי שערות, והרי הרב אומר כן והוא בשו"ע או"ח (סי' קכ"ח סעי' ל"ד) איתא שם קטן שלא הביא שתי שערות אינו נושא כפיו בפ"ע, וכתב המג"א וז"ל משמע אפי' הוא בן י"ג אסור יעו"ש, ולשי' הסוברים דחזקה דרבא הוא ודאי ואלים טובא אפי' להוציא ממון וכידוע בזה ד' התוס' ב"ב (קנ"ד ע"ב) וכמ"ש הנוב"ק אה"ע (סי' ס"א), והרמב"ן ז"ל במלחמותיו ריש חולין כתב להדיא דחזקה דרבא הוא רובא וחזקה אלא דצריכין בדיקה מטעם דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן יעו"ש, וכן מוכח מד' הריב"ש (סי' קפ"ב) בסופו יעו"ש שכתב שהרי החזקה ההיא אמיתית היא, ולשי' כל הני הראשונים דסברי דחזקה דרבא הוי ודאי כמו רובא או חזקה בעלמא תקשי כיון שהגיע לכלל שנותיו הרי הוא גדול וחייב בפסח ויכול להפריש פסח ואמאי אמר ר' יוחנן דאם הפריש פסח קודם שנתברר לנו שהביא שתי שערות נדחה הפסח, והלא אפי' לא ראינו ודאי שהביא שתי שערות הלא חזקה שהביא [ועי' בירושלמי יבמות פי"ג הי"ב במופלא הסמוך לאיש דמב"ל מהו שיביא פסח מאחר שהוא חובה אין מביא או מכיון דאמר ר' שמעון בן לקיש בשם ר' הושעיה מביא אדם פסחו בשאר ימות השנה ומשנהו לשם שלמים מביא וכן הוא בפ"ק דתרומות ודוק, ועי' במ"ש בזה במקור ברוך ח"א סי' ל"ו יעו"ש]:

ונראה לי דר' יוחנן לטעמי' דס"ל בנדה (מ"ה ע"ב) דתוך הזמן כלאחר הזמן ואם הביא שתי שערות משנת י"ב ויום א' ואילך ה"ה גדול גם לענין עונשין עיי"ש בתוס', וכן מוכח בירושלמי שקלים בפ"ק דר' יוחנן ס"ל דתוך הזמן כלאחר הזמן וכמ"ש שם בגליון הש"ס עיי"ש כי דבריו צודקים למאד, לפי"ז כוונת ר' יוחנן אם הפריש פסח קודם שהגיע לכלל שנותיו, מ"מ אם הביא שתי שערות ה"ה גדול, ולהכי שפיר קאמר לישנא עד שלא הביא שתי שערות דלדידי' העיקר בשערות תלוי הדבר, ותוך הזמן לא מהני חזקה דרבא וגם אין אנו חוששין כלל שמא נשרו אפי' למ"ד דתוך הזמן כלאחר הזמן וכדמוכח לה בתוס' נדה (מ"ו ע"א) ד"ה קטנה כו' דכתבו דלהך לישנא אין להוכיח דתוך הזמן כלפני הזמן דהא דממאנת היינו דבדקו ולא אשכחו יעו"ש, ואפילו כשבדקו ולא אשכחו אמאי לא חיישינן שמא נשרו כיון דתוך הזמן כלאחר הזמן, אלא ע"כ מוכח מזה דלכ"ע אפי' למ"ד תוך הזמן כלאחר הזמן מ"מ בזה לא חיישינן שמא נשרו ומשום דכל הטעם דחיישינן שמא נשרו הוא מטעם חזקה דרבא וכמ"ש התוס' נדה (מ"ח ע"ב) והכא בתוך הזמן דליכא חזקה דרבא לכו"ע לא חיישינן:

אלא דאכתי צ"ע לכאורה דהרמב"ם ז"ל בה' קב"פ (פ"ד ה"ט) כתב המפריש פסחו כו' עד שלא הביא שתי שערות והביא הרי זה מקריבו לשם פסח שאין בעלי חיים נדחים, והלא כיון שהגיע לכלל שנותיו חזקה שהביא סימנים, ולמה לי' טעמא דאין בע"ח נדחים, והרמב"ם פסק דתוך הזמן כלפני הזמן. ומוכח לכאורה דהרמב"ם סובר דחזקה דרבא אינו אלא להחמיר, ואמרתי לבאר קצת בדין חזקה דרבא מד' הגמ' והרמב"ם ז"ל והנני להעיר בזה להלכה ולא למעשה:

הנה לכאורה יש להביא ראי' דחזקה דרבא לא הוי ודאי מה"ת אלא מדרבנן מחמרינן לעשותו כרוב גמור, מהא דתנן בריש פרק בא סימן העליון עד שלא בא התחתון אעפ"י שאי אפשר ר"מ אומר לא חולצת ולא מתיבמת וחכמים אומרים או חולצת או מתיבמת מפני שאמרו כו' ופריך בגמ' וליתני בא העליון כו' ר"מ כו' וחכ"א מתיבמת ואנא ידענא משום דאי אפשר הוא ומשני אי לא תני אעפ"י שאי אפשר הו"א רוב נשים כו' ומעוט עליון אתי ברישא ור' מאיר לטעמיה דחייש למעוטא ורבנן לטעמייהו כו' והנ"מ בסתמא אבל בדקו ולא אשכחו אימר מודו ליה רבנן לר"מ דעליון קדים קמ"ל דמנתר נתר, ואי אמרינן דחזקה דרבא הוא חזקה גמורה היכי שייך למימר ר"מ חייש למעוטא דהא למעוטא דמעוטא לא חייש ר"מ כדאמרינן בע"ז גבי גבינות נכרים דאי לאו דרוב עגלים של אותו העיר נשחטים לע"ז הוי שרי ר"מ משום דאיכא רוב עגלים שאינם נשחטים לע"ז ואיכא נמי רוב בהמות שאינם נשחטים לע"ז והו"ל עגלים הנשחטים לע"ז מעוטא דמעוטא וכן מצינו בגמ' בכ"ד דהיכא דאיכא חזקה בהדי רובא להקל מיקל ר"מ וכדאיתא ביבמות כ"ש היכא דאיכא תרי רובא דלא חייש ר"מ למעוטא, אע"כ דלא הוי חזקה כלל מן התורה, וחפשתי ומצאתי בתשו' משכנות יעקב אה"ע (סי' ל"ט) שהוכיח כן. אבל באמת אין זה ראי' כלל דהכא מיירי שאין ידוע לנו מספר שנותי' ואין כאן חזקה שהביאה סימנים ורק דאנו דנין מכח סימן העליון וע"ז שפיר שייך מעוט, ובמ"י העיר גם בזה אבל לא ניחא ליה בזה אבל במחכת"ה אשתמטתי' ד' הר"ן בחי' נדה שהביא בשם הרא"ה שכתב דא"א לסימן העליון לבא קודם גדלות דאי ס"ד דאפשר לסימן העליון לבא קודם גדלות אפי' לאחר גדלות לא הוי ראי' דודאי קודם גדלות כשבא סימן העליון בא גם כבר סימן התחתון ובכה"ג שומא נינהו, א"ו כי אמרינן דסימן העליון ראי' לתחתון משום דסימן העליון אינו בא קודם גדלות, ונפ"מ היכא דאנו מסופקים בשני' דידה עי"ש. ועי' בס"ט בחדוד הלכה מ"ש בזה, ומזה אנו רואים דעת הרא"ה דמתניתין איירי כשאין אנו יודעים מספר שנותי' וסמכינן רק על סימן העליון דחזקה דסימן העליון אינו בא רק כשנתגדלה ודלא כהמ"י:

ועוד הוכיח במשכנות יעקב מברייתא שם בגמ' כל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים וכן היה ר' אליעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו כו' ר' יהודה אומר לפני הפרק ואחר הפרק נשים בודקות אותן כו' יעו"ש כולה סוגיא דר"פ בא סימן, וכתב הרמב"ם ז"ל שכל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים כשרות כו' והוציא זאת ממה שהי' ר"א מוסר לאשתו כו' משמע דוקא נשים כשרות וכאשתו של ר"א ואמו של ר"י, אבל לא סתם נשים וע"כ הטעם שצריך עדות גמורה לדבר ולא מהני עדות סתם אשה רק אשה דקים לן בגווה דלא משקרא דסמכינן עלה לפי שאין דרך שיבדקוה אנשים בסימן התחתון דכתיב דרכיה דרכי נועם והוא איסור דאורייתא אף להסתכל במקום התורף ואמרינן למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ כו' וע"כ דמהימני נשים כשרות אעפ"י דלא מהימני בשאר עדות וסמכינן עלייהו באיסורין דאורייתא וא"כ משמע להדיא דחזקה זו אינה חזקה מה"ת דאל"כ אלא דנימא דהבדיקה הוא רק לברר כיון דאיכא לברורי וכדעת קצת פוסקים הו"ל להימני לכולהו נשי דהא בחזקת גדולה קיימא מדאורייתא רק דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי וא"כ גלויי מלתא בעלמא הוא ומהימני נשי כמו דאמרינן בכתובות כיון דרוב נשים בתולות נשאות מהימנינן ליה לקטן, א"ו משמע דבדיקה בעי מדין גמור כו' עכ"ל. ולדעתי ראי' מכאן להיפך מדבריו אלא דחזקה דרבא הוא מה"ת והויא חזקה ודאית דאי ס"ד דבעינן עדות מה"ת להעיד על מציאת השערות ברור הדבר דנשים ל"ה נאמנות ע"ז כיון דבעינן ב' עדים ע"ז, וכל היכא דבעינן ב' עדים איך אפשר להכשיר נשים ומעולם לא שמענו דנשים נאמנות מה"ת היכא דבעינן ב' עדים. והא דמקשה המ"י דאין זה דרכי נועם והוא איסור דאורייתא ומה גם להסתכל במקום התורף, עי' בתשו' בשמים ראש (סי' י"ח) כתב וז"ל וריב"ן הביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן ביבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דזקן בכהן ואמאי ידחה נהי נמי דוגלח אכהן קאי כדאיתא בתורת כהנים היינו שהוא מצות הכהן כמו מי שישפוך יכסה וכמו בעור חמץ אבל ודאי אין זה מן העבודות דצריכין כהן וסגי לי' בשליח, או אפשר דאפילו שליח לא בעי וכשר ע"י גוי, ובודאי דלא בעינן עצמו של כהן כי קשה הדבר שיהא כהן עומד ומגלח שער בית הערוה של אשה שאף היא חייבת בתגלחת, ואיך תצוה התורה לעשות כן, ואין זה דומה להסתכלות באותו מקום הנגע לדעת אם טמא או טהור שהוא ברגע, ואף דיכול למיעבד כדאבא אומנא כו' יעו"ש. הרי דמצינו לא' מן הראשונים שכתב דראית הנגע באו"מ מותר לכהן לראות או דעבד כאבא אומנא בתענית והכ"נ אפשר אולי בשערות, וראיתי בטעם המלך ה' ע"ז (פי"ב) שגם הוא נתעורר בזה דהא קיי"ל דהגלות בכל הגוף וכמו שפסק הרמב"ם ה' טומאת מצורע (פי"א ה"א) דאפילו שער בית הערוה צריך תגלחת ואיך אפשר לומר דהתגלחת הוא ע"י כהן איך יגלח אשה ואיך יסתכל במקום התורפה וגדול עון מנשוא ומשפטי ד' אמת צדקו יחדיו, וצ"ל דמצוה שאני דלא להסתכל מכוון ושומר מצוה לא ידע דבר רע ומצלת מן העבירה בעדנא דעסיק בה יעו"ש. ועי' בתוס' סוטה (י"ט ע"א) ד"ה וכהן מניח ידו תחתיה שהביאו בשם הירושלמי ואין הדבר כעור מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד שאין היצה"ר מצוי לשעה יעו"ש, ומזה משמע דלא ס"ל סברת הטעה"מ משום שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומכ"ז מוכח היכא דבעינן אנשים או כהן לא סמכינן אנשים, וה"נ אי חזקה דרבא אינה ודאית ומה"ת לא סמכינן על החזקה ובעינן ב' עדים להעיד על מציאת השערות הדבר ברור דנשים לא מהימני, וע"כ דחזקה דרבא הוא חזקה אלימתא ומן התורה הוא דכיון שהגיעה לכלל שנותי' חזקה שהביאה סימנים, ועדות הנשים הוא רק לברורי ולהכי סמכינן אנשים וכמ"ש הרמב"ן בריש חולין וז"ב:

ומצאתי וראיתי בתשו' מרן רע"א (סי' צ"ו) בסופו כתב וז"ל ומ"ש מעכ"ת נ"י שיש להתיר ע"י הבדיקה שלא הביאה ב' שערות ידידי נ"י. בדיקה זו אם מהני ראוי שתהי' ע"י ב' אנשים כמו כל דבר שבערוה, אף דבנדה (דף מ"ח ע"ב) מבואר בדיקה דנשים לקולא שהביאה ב' שערות לחלוץ כו' אין ראי' משם לעני דאורייתא כו' דהתם מסייע חזקה דרבא דהגיעה לכלל שנותיה מסתמא הביאה סימנים, אבל בנ"ד הבדיקה שלא הביאה ב' שערות נגד חזקה דרבא י"ל דלא מהני רק ע"י ב' עדים כשרים וזה כמעט אי אפשר כו' גם עכ"פ צריכין בדיקה היטב בראיה ומשמוש על ב' גומות במקום הערוה שלא יאות לאנשים לעשות כן, ביותר דהבדיקה לא מהני כלל לקולא בדאורייתא דחיישינן שמא נשרו כו' עכ"ל. הרי דדעת רע"א דאם היינו צריכין לעדים מה"ת לא היה מהני עדות נשים ומרן דייק היטב וכתב רק שלא יאות לאנשים לעשות כן ומכל זה מוכח בהדיא שלא כדברי המ"י. והא דכתב הרמב"ם נשים כשרות הוא ג"כ מה"ט כיון דאיכא לברורי ע"י נשים כשרות צריך לברר ועדיף טפי אבל לא בא למימר דנשים דעלמא אין נאמנות:

ואיכא למידק דאפי' תימא דנשים אינם נאמנים מטעם עדים כשרים בבדיקת השערות ומשום דהוא דבר שבערוה ובעינן ב' עדים כשרים וכמ"ש גם מרן רע"א ז"ל, אבל הלא קיי"ל דהאיסור עצמו בע"א יוחזק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' סנהדרין (פט"ז ה"ו) וז"ל אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בעד אחד כו' יעו"ש וכן הוא בה' נזירות (פ"ט הי"ז) ובה' שגגות יעו"ש וכידוע שהוא מד' הירושלמי וכן הוא ד' הרי"ף ביבמות (ל"ט) וכידוע, ולפי"ז הנשים שמעידות שהיא הביאה שתי שערות הלא אינם באות להעיד לא על איסור ולא על ממון רק שהיא גדולה וחייבת בכל מצות שבתורה וכיון שנחזיק אותה לגדולה ממילא תהני עדותן אח"ז גם לחליצה, ולומר דדוקא כשמעידות עליה שהיא ראויה לחליצה אז לא מהימני אבל בלא"ה באמת מהימני וזה אין במשמע כלל. ועי' ברמב"ם ה' עדות (פ"ד ה"ז) שכתב שאם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין והעידה השניה שראתה ב' שערות בצד שמאל מצטרפין, והקשה מרן בכ"מ דהא הוי עדות מיוחדת ופסולים לדיני נפשות ודין זה דשתי שערות שייך אף בדיני נפשות כמו לענין עונשין, ולפי"ז לק"מ דאטו הם מסהדי על קטלא, עדותן הוא רק דהם גדולים וכי עושים אח"כ דבר המחויב מיתה מחוייבין ממילא דכבר נתחזקו לגדולים וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם, וה"נ לענין עדות נשים נימא כן. ויותר יש לעי' בהא דאיתא שם בסוגיא בשלמא לפני הפרק בעי בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו, ופירש"י ולא תחלוץ והסכימו בתוס' דהדין עמו דליכא לפרושי שומא נינהו ותמאן דהא קתני בסיפא דאינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן. ומאי ראי' שם מעידין בתוך הפרק לר' יהודה דס"ל תוך הפרק כלאחר הפרק ואם מעידין עליה עתה להחזיקה בודאי קטנה כדי שתמאן להכי לא מהימני, אבל הכא שמעידין עליה לפני הפרק ועתה אין הדבר נוגע לשום דבר שבערוה או לענין ממון וכיון שעדותן של עתה אינו נוגע לשום דבר שפיר מהימני שיש להם שערות וכיון שהחזקנו עדותן של לפני הפרק שהביאו שערות לפני הפרק בעת שאין הדבר נוגע לנו לדיני ממון או ערוה, הרי לאחר הפרק כבר החזקנו שיש להם שערות מכבר, ואמאי לא תמאן לאחר הפרק כיון שהוחזק השערות מקודם ועתה נימא שהם הם אותן השערות גופייהו ואם עתה לא נמצאו לה שערות אחרות הלא לא חיישינן שמא נשרו כמ"ש הב"ש (סי' קנ"ה ס"ק כ"ט) יעו"ש. ועי' בנוב"ק אה"ע (סי' צ"ג) שכתב כן לענין נאמנות האב וז"ל אלא דקשה למה אין נאמן על בנו שהוא בן י"ג שנה למכות ולעונשים נימא שהאב אינו מעיד לא לאיסור ולא לממון רק על השנים והבן ממילא לוקה ונענש וגלוי מלתא בעלמא הוא:

ומצאתי ראיתי בתשו' הריב"ש (סי' קפ"ב) כתב וז"ל ועוד הביא מה שכתב הרמב"ן ז"ל שמטעם זה סומכין בסימני הבת בעדות נשים כדאמרינן בפרק בא סימן (מ"ח ע"ב) דכל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים דכיון דלאו אאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי כי היכי דבהאומר זה אחיו של פלוני מאביו מהימן הוא הדין לסימנין ועדיפא מיני' דהכא אפשר למיקם השתא עלה דמלתא אי הביאה סימנים או לא משא"כ באחיו עכ"ל השואל, והריב"ש השיב ע"ז וז"ל ואני אומר שלפי לשון הרי"ף ז"ל נראה שאין אשה וקרוב נאמנין לומר זה אחיו של פלוני כשמעידין בממון או באיסור בשעת מעשה כו' אבל עדות נשים בסימני הבת הוא עדות גמור שסומכין עליו אפי' בשעת מעשה בין בממון בין באיסורא ואפי' למכות ועונשין, ולזה כתב הרי"ף בהלכות יבמות שטעם נאמנות הנשים בעדות סימני הבת הוא משום דסמכינן אחזקה דרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין כו' עכ"ל, וכמה הלכות גדולות למדנו מדברי הריב"ש, למדנו דבאמת הכא ל"ש דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק ומשום דבאמת עדות הנשים מיירי שמעידין כשהדבר נוגע לממון או לדין דבר שבערוה, ועוד למדנו דעדות הנשים אינו מטעם עדות הכשרים אלא מטעם חזקה דרבא אתינן עלה. ותמהני על המשכנות יעקב שרצה לקרב בזרוע דבר שאינו ואי אפשר לאומרו דנשים נאמנות בתורת עדים כשרים. וראיתי בתורת גיטין בריש גיטין שכתב וז"ל דהא מבואר בש"ס דהסימנים נבדקים עפ"י אשה משום דגלוי מלתא בעלמא יעו"ש, וכוונתו כמ"ש דמצד הדין אשה לא מהימני כיון דבעינן שני עדים כשרים רק מצד חזקה דרבא דהביאה סימנים ונשים רק גלוי מלתא בעלמא הוא דקאמרי, וראיתי עוד שכתב שם וז"ל וכתב הרי"ף הטעם ביבמות פרק החולץ גבי אשתמודענא דאע"ג דהוי דבר שבערוה מ"מ כיון דבשעת הגדה אין מעידין על דבר שבערוה רק שאשה זו ראויה להתקדש או לגרש נאמנים כו' עכ"ל, והוא תמוה שהרי הריב"ש הביא דעת הרי"ף שטעם נאמנות הנשים בעדות סימני הבת הוא משום דסמכינן אחזקה דרבא ולזאת סומכין עליהם אפי' בשעת מעשה בין בממון בין לאיסורא ואפי' למכות ועונשין. ועי' בחי' רע"א יו"ד (סי' ט"ו) במה שהביא ראי' מריש גיטין ועפ"י הנ"ל יש לדון בדבריו וקצרתי. ועי' במחנה אפרים ה' אישות (פ"א סי') יעוש"ה ודוק:

ועוד הוכיח במשכנ"י מהא דפ' מרובה דדרשינן דבר ולא חצי דבר למעוטי א' אומר א' בגבה וא' אומר א' בכריסה, ומקשינן האי חצי דבר וחצי עדות הוא, אלא שנים אומרים א' בגבה ושנים אומרים א' בכריסה דהוי חצי דבר וכ"כ הרמב"ם בה' עדות ומשמע להדיא דבעינן ב' עדים על סימני גדלות כו' ולכאורה היא ראי' מוכרחת דחזקה דררא ל"מ בדאורייתא כלל.

אמנם נראה לענ"ד דגם מזה אין ראי' כלל ונראה ברור דכאן מיירי בקטנה שאין אנו יודעים מספר שנותיה ורק שאנחנו רוצים להחזיקה בגדולה מטעם השערות בלבד ובזה אנו צריכים דוקא ב' עדים להחזיקה בגדולה, ואל תתמה ע"ז שהרי הרב אומר כן, הוא הר"י בתוס' קדושין (ס"ד ע"א) וז"ל אי נמי אם הם גדולים בקומה יש לסמוך על הסימנים והקומה אפי' אין לו כי אם ב' שערות כו' יעו"ש, ועי' בהה"מ ה' אישות (פ"ב הי"ט) שהביא בשם הרמב"ן ז"ל דקטנה שלא נודע אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנים לא מצינו בגמ' דינה מפורש ויש אומרים שמטילין אותן לחומרא כדין כל הספקות עכ"ל הרי דגם דעת הרמב"ן דהוי ספיקא דאורייתא, ואע"פ שהמל"מ כתב לפרש דברי הרמב"ן דמיירי דעכשיו היא גדולה בודאי אבל בקטנה שנסתפקו במספר שנותיה והביאה סימנים אם דנים אותה עכשיו כגדולה בודאי כדי שתחלוץ להקל לא עלה ע"ד הרב לומר שדנין אותה כגדולה דדילמא קטנה היא ושומא בעלמא היא ומי מוציא מידי חשש זה להקל, ואחרי נשיקות עפרות קדשו של מרן המל"מ נראה דאשתמטתי' דברי הר"י בתוס' בקדושין שהבאתי, והנוב"ק אה"ע (סי' ו') חולק ג"כ על המל"מ וכתב דלשומא ל"ח זולתי כשאנו יודעים בודאי שעדיין היא קטנה, ושוב ראיתי בתשו' רע"א (סי' ז') שהשיג על המל"מ מתוס' קדושין הנ"ל ות"ל שכוונתי לזה, וממילא שפיר איכא לפרושי בגמ' כה"ג ואין ראי' מכאן דבעינן עדים על השערות בקטנה שהגיעה לכלל שנותיה:

והנה הרמב"ם ז"ל בה' תרומות (פ"ח ה"י) כתב וז"ל נשאת לבן י"ג שנה ויום א' ספק הביא ב' שערות ספק לא הביא הרי זו אסורה לאכול והוא מדברי הירושלמי ביבמות שם דספק הביא ב' שערות הוא שלא להאכיל, והתוס' ביבמות (ס"ח ע"א) ד"ה רישא פסולי כהונה כו' הקשו וז"ל וספק בן ט' היאך פוסל בביאתו נוקמי' אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן ט' כו' אבל לתרומה קשיא אמאי לא מוקמינן אחזקה דאפילו לענין תרומה איירי כמו עובר ויבם כו' והקשה המהרש"א אמאי לא הקשו התוס' מסיפא ספק הביא ב' שערות ספק לא הביא דקאי אאירוסין ה"מ להקשות בפשיטות הרי דנוקמא אחזקה דהתם ודאי בפסול תרומה איירי דלא שייך פסול כהונה יעו"ש, ובאמת לק"מ דהכא הרי איכא כנגדה חזקה דרבא ול"ש לאוקמי' אחזקת קטנות וכבר כתב כן בהגהות קרני ראם ועי' במחנה אפרים ה' אישות (סי' ב') יעוש"ה, ועוד דנראה דאשתמטתי' דברי הירושלמי וד' הרמב"ם דספק הביא ב' שערות לא קאי על פוסל אלא על אין מאכיל יעו"ש בדברי הש"ק ותראה דדבריו תמוהים. אלא דבאמת יש להבין ד' הרמב"ם כיון דהוא בן י"ג שנה ויום א' הרי הגיע לכלל שנים אלא דמספ"ל אם הביא ב' שערות ואמאי לא מהני חזקה דרבא להאכילה בתרומה והא עכ"פ חזקה דרבא לא גרע מרוב ואמאי לא אזלינן בתר רובא, והא בקדושין (מ"ה ע"ב) אמר רב שמואל בר רב יצחק ומודה רב שאם מתה אינו יורשה וכתב הרא"ש ואם היינו מפרשים לפי שרוב פעמים אין האב מוחה מסתמא דניחא ליה לאב בנישואיה כיון דכבר נתקדשה לדעתו הלכך אכלה בתרומה דאזלינן בתר רובא כו' יעו"ש, הרי דכל דעפ"י רוב הוא היתר מותרת לאכול בתרומה והכ"נ בחזקה דרבא אמאי לא אכלה, וראיתי אח"ז במשכנ"י שגם בזה העיר וז"ל עוד יש לה"ר ממשנה דפ' אלמנה לכה"ג העובר והיבם והאירוסין כו' ספק הביאו ב' שערות ספק לא הביאו כו' והיכי משכחת לה ספק לא הביא ליבדקיה השתא ואם ימצאו לו ב' שערות יחזיקו למפרע שהביא מי"ג שנים וכמ"ש הרא"ש בתשובה, ואי בדליתא קמן למיבדקיה נסמוך אחזקה דרבא אי נימא דחזקה גמורה היא מה"ת ואין לומר דאיירי שנבדק ולא נמצא והספק הוא שמא נשרו דתינח למ"ד חיישינן שמא נשרו אבל למ"ד לא חיישינן שמא נשרו מאי איכא למימר אלא ע"כ מתניתין כפשטא שהוא בן י"ג וספק אם הביא סימנים ואף שנמצאו לו אח"כ לא מחזקינן למפרע או בדליתא קמן ומוכרח דהוה ספק גמור מה"ת וכן מבואר ברמב"ם בה' תרומות עכ"ל. ולפי"ז תסער קו' חמורה מזה על תשו' הרא"ש שפסק דאם נמצאו לו שערות מחזיקין אותו לגדול למפרע והוא הלכה פסוקה בחו"מ (סי' ל"ה) ועוד תמוה יותר דהנה הרמב"ם ז"ל ה' יבום (פ"א הי"ז) כתב וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם ליבם אותה מיבם אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק ואפי' נבעלה לאחר י"ב שנה אינה חולצת עד שתבדק וימצאו בה סימנים וד' הרמב"ם ז"ל תמוהים לכאורה דכיון שנבעלה ליבם לאחר י"ב שנה א"כ קנאה היבם ותו יוצאה בגט כמו כל יבמה שנבעלה ליבם ואפי' נבעלה בקטנותה קנאה היבם וכבר עמדו בזה גדולי עולם חקקו לב, ובס' אור שמח עמד ג"כ בזה והאריך בזה וכתב דכפי הנראה מד' המגיד שכתב ואפילו בדיעבד אין חליצת קטנה חליצה דהוי גריס בדברי רבינו ואפילו נחלצה] אחר י"ב שנה אינה [חליצה] עד שתבדק וימצאו בה סימנים ומזה משמע דאם נחלצה ונבדקה אח"ז ונמצאו בה הסימנים מחזיקים אותה למפרע שגדולה היא היתה בעת החליצה והוא כדברי תשובת הרא"ש שהובא להלכה בחו"מ (סי' ל"ה סעיף א') עכ"ל האו"ש, והרי מוכח מזה דגם הרמב"ם ס"ל דמחזיקין אותו לגדול למפרע ולפי"ד המשכנ"י דברי הרמב"ם סתרי אהדדי דמד' הרמב"ם בה' תרומות מוכח דלא מחזקינן ליה לגדול למפרע:

והנה בכתובות (מ"ח ע"ב) איתא אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה, ופירש"י דלתרומה חיישינן לסימפון יעו"ש, והוא תימה דהא החשש שמא ימצא סימפון הוא רק מעוטא וכמ"ש התוס' קדושין (י"א ע"א) דרוב אין בהן מומין ולמעוטא הלא לא חיישינן ואמאי לא מהני המסירה גם לתרומה, וראיתי אח"ז שעמד בזה הפנ"י בשם המג"ש, והפנ"י כתב דלענין ירושה ולטמא לה שכבר מתה סמכינן ארובא, משא"כ בתרומה שאם ימצא בה סימפון היא זרה למפרע מש"ה חששו טפי למעוט יעו"ש, ולפי"ז י"ל דבספק הביא שתי שערות מש"ה אינו מאכיל מה"ת דאע"פ דחזקה דרבא הוא מה"ת עכ"פ לא עדיף מרוב וכמ"ש התוס' נדה (מ"ו ע"ב) והכא איכא ב' מעוטים נגד החזקה א, מעוט שאין מביאין שערות בזמנן, ב, מעוט שיש להם איזה סימפון ובהצטרף אלו ב' המעוטים ביחד איתרע לה רובא וכמ"ש התוס' ב"ב (צ"ג ע"א) וכן כתב הר"ן בחולין (דף ס"ג) דמצרפינן ב' מעוטים נגד הרוב והוי מחצה על מחצה ומש"ה גם מה"ת אינו מאכיל בתרומה. ואף דיש לחלק דהא דאמרינן דמצרפין ב' מעוטים יחד נגד הרוב היינו דוקא אם הב' מעוטים המה בגוף אחד וכגוונא שכתבו התוס' ב"ב דמצרפין מעוט מפילות עם מעוט דמבעתותא הפילה דשני המעוטים מעידין יחד דהפילה אבל הכא המעוט דאין מביאין שערות הוא אצל האיש ומעוט שיש להם סימפון הוא אצל האשה והוא בשני גופים ומנ"ל דגם בכה"ג מצרפים ב' המעוטים נגד הרוב, אמנם מד' הר"ן בחולין מוכח להדיא דגם בכה"ג ששני המעוטים בב' גופים ג"כ מצרפים ביחד נגד הרוב והוה מחצה על מחצה. שהרי כתב שם בחולין בהא דאיתא שם ת"ר לוקחים ביצים בכל מקום ואין חוששין לא משום נבלות וז"ל ובגמרא פרכינן ודילמא דעוף טמא נינהו כו' וא"ת ומאי קושיא דעופות טמאין נמי מעוטא נינהו וכדתניא לעיל שעופות טהורין מרובין מן הטמאין, תרצו בזה דאע"ג דמיעוטא נינהו כי מסמכינן להו בהדי נבלות וטרפות הוו להו רובא א"נ מחצה על מחצה יעו"ש, והתם הוא ג"כ בתרי גופים ומ"מ מצרפינן להו, ועי' עוד בתבו"ש ובחו"ד (סי' ס"ג) ודוק:

[ויש לעי' בזה בהא דנזיר (מ"ג ע"א) רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. וכתב הרא"ש בפירושו וז"ל וצ"ל דס"ל התראת ספק שמה התראה, ולי נראה כיון דרוב גוססים למיתה לא הוי התראת ספק ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא קאמר כשהוא חולה עכ"ל. והלא הקשו התוס' בגיטין (ל"ג ע"א) אמאי לוקה אנזירות אם שתה יין או אם מטמא למתים הלא התראת ספק הוא שמא ישאל על נזירותו ותירצו משום דאוקמי אחזקתיה ואזלינן בתר רובא דאין נשאלין יעו"ש, א"כ הכא אם תצטרף תרי מעוטא חד מיעוט גוססים דחיים וחד מיעוט דהוא נשאל על נזירותו והוי כמחצה על מחצה לכל הפחות ושוב הו"ל התראת ספק ומוכח לכאורה דבב' גופים אין מצטרפים נגד הרוב וצ"ע.]:

אלא דזה ניחא בלשון המשנה דקתני האירוסין אבל הרמב"ם דקתני ונשאת לא א"ש ואולי י"ל דכוונת הרמב"ם ואין מאכיל מדרבנן דאע"פ דחזקה דרבא הוא מה"ת מ"מ אינו אלא מצד רוב ומדרבנן אינו מאכיל מטעם דספק זרה חמורה ולא אזלינן בתר רובא וכמו דשם בכתובות, ולפי"ז צע"ק גם דברי הרא"ש בקדושין הנ"ל, דהלא מוכח דלענין תרומה לרב לא אזלינן בתר רובא ודוק:

והשתא דאתינן להכי נראה לי בעיקר דינו של רבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ומסקנת הגמרא דכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה יעו"ש, וכבר הבאתי דברי התוס' ב"ב (דף קנ"ד ע"ב) ד"ה ועוד סימנים כו' משמע דמוציאין ממון ע"י חזקה דרבא, והנוב"ק אה"ע (סי' ס"א) תמה ע"ז וז"ל לכאורה דבריהם תמוהים שהרי מסקינן דלחליצה לא אמרינן חזקה זו וקל וחומר שאין לאמר חזקה זו נגד חזקת ממון דאלים טובא יעו"ש, ולפימ"ש י"ל דרק גבי חליצה סובר רבא דלא סמכינן אחזקה שהביאה סימנים, שהרי גבי חליצה איכא שני מיעוטים נגד החזקה א' מיעוטא דאיילונית שאינה בת חליצה ב' מיעוטא שאינם מביאים שערות בזמנם ולהכי מצרפים ב' המיעוטים נגד החזקה והוה מחצה על מחצה ולהכי צריכה בדיקה, אבל לענין שאר דיני התורה הוי רק מיעוט אחד דאין לחוש שמא הוא סריס או איילונית דהא סריס ואיילונית דינם כגדולים לכל דיני התורה זכר מבן י"ג ונקבה בת י"ב כמו שפסק בחו"מ (סי' רל"ה סעי' י"ב) ובאה"ע (סי' קנ"ה סעי' י"ב), ולפי"ז י"ל דהתוספות ס"ל דכיון דמחזיקין אותו לגדול לכל דיני התורה ממילא דינו כגדול גם נגד חזקת ממון וכעי' ד' התוס' בבכורות (דף כ') וי"ל עוד הרבה בזה:

עוד כתב המשכנ"י וכן מוכח לענ"ד מדברי הרמב"ם ה' גירושין (פי"א ה"ד, ו') כו' ומבואר עוד יותר מדבריו ז"ל הל' י' וז"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה ואע"פ שלא בעלה משנעשית בת י"ב שנה ויום א' ה"ז אינה ממאנת שהרי הגדילה פירושו שידוע שהגדילה בהבאת סימנים וסיים שצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בעלה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש שמא הביאה סימנים אז ותהוי ספק מקודשת ולא נבעלה אחר שהגדילה כדי שתהיה א"א גמורה ונמצאת שא"צ גט רק מנשואי קטנות כו' מבואר להדיא דאיירי שעתה הגדילה ומצאו לה סימנים רק שלא נבעלה מי"ב שנים ואילך ופי' דבריו ז"ל שאלו נבעלה אחר י"ב שנה היינו חוששין שמא הביאה סימנים אז והיתה ספק מקודשת אבל לא ודאי דשמא לא הביאה סימנים אז אף שעתה נמצאו לה סימנים לא מחזקינן למפרע משעת י"ב שנה ואילך רק דלמא השתא הוא דאתו, הרי להדיא אף דאיכא חזקה דרבא וחזקה דבתר השתא מספקינן למפרע והוי ספק קדושין וגרע טפי מהא דפסקינן כרב בבוגרות דהרי היא בוגרת לפנינו ומבואר להדיא דספק גמור הוא וסיים עוד שלא בא עליה אחר שהגדילה כו' פי' אחר שנודע בודאי שהביאה סימנים שאז היא א"א גמורה עכ"פ דברי הרמב"ם ברור מללו דחזקה דרבא אינה מכרעת כלל מה"ת רק לעשות ספק גדולה וקדושי ספק ונקראת חזקה לפי שאנו מחזיקין אותה כן אף שבדקו ולא נמצא ולהחמיר כו' עכ"ל המשכנ"י. ולענ"ד גם מזה אין ראי' כלל דהנה הלח"מ כתב לפרש דברי הרמב"ם דמיירי שבדקנוה ולא מצאו לה סימנים ואין לה אלא שנים בלבד ואז היא ספק מקודשת, ומ"ש ולא בא עליה אחר שהגדילה לאו דוקא הגדילה דבעינן שיהי' לה סימנים ושנים יעו"ש. והמשכ"י העתיק לשון הרמב"ם שהרי לא בעלה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש שמא הביאה סימנים ״אז״ ותהוי ספק מקודשת. ועפי"ז הבין דמיירי שעתה הביאה סימנים ובכ"ז אין אנו מחזיקים אותה לגדולה ודאי למפרע כ"א ספק מקודשת ודלא כתשו' הרא"ש המובא להלכה בחו"מ (סי' ל"ה), אבל באמת ברמב"ם ליתא כלל מלת ״אז״ וכוונתו כמ"ש הלח"מ דר"ל שבדקנוה ולא מצאו לה סימנים ואין לה אלא שנים בלבד, אבל אם כשבדקנוה עתה ונמצאו לה סימנים שפיר י"ל דמחזקינן אותה גדולה למפרע וכדמוכח מד' המגיד בה' יבום שהבאתי לעיל:

ועוד הביא המשכ"י ראי' מכתובות (י"ח) גבי עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו כו' קטנים מלוה גופי' מידק דייק ומחתים דאמרינן אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול, ואי חזקה דרבא חזקה גמורה לכל מילי ואין הבדיקה צורך בכ"מ רק כדי לברר ואפי' ע"י איש או אשה אחת די א"כ אטו המלוה דייק יותר מבי"ד ודלמא סמך אחזקה דרבא לחוד או עכ"פ בבדיקת ע"א דאם בא לבי"ד ושאיל מורין לו כך, וא"כ כיון שהעדים בעצמן אומרים שיודעים בעצמן שהם קטנים הוו מהימני נגד חזקה דרבא דהא בפסולי עדות הוו אמרינן טעמא דלא מהימני משום דמשווי נפשייהו רשעי ולא משום דהוא ודאי מלתא דלא שכיחא נגד חזקת כשרות ואפ"ה הוו מהימני אי לאו טעמא דאין אדם משים עצמו רשע וגם מטעמא דמלוה דייק ומיחתם כשרים וא"כ הכא בקטנים משום חזקת מלוה ליכא דשמא סמך על החזקה ובדיקת ע"א ואפ"ה בעדים עצמן נאמנים שאומרים שיודעים בעצמן שקטנים היו. אלא ודאי משמע לכאורה דלא סמכינן כלל בבדיקת הנשים על חזקה דרבא רק צריך בדיקה גמורה בב' עדים וא"כ גם המלוה מסתמא בדק שפיר ע"י ב' עדים דחזקה דאין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול עכ"ל, ובאמת שגם מזה אין ראי' והמעיין יראה דבגמ' ליתא כלל כמו שהעתיק הגאון משכנות יעקב דמלוה גופיה מידק דייק שע"ז בנה כל יסודו אלא דכן איתא בסוגיא קטנים נמי כדר"ל דאמר ר"ל חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, והתוס' בד"ה קטנים כדרשב"ל כתבו וז"ל ה"מ למימר וקטנים נמי משום דמלוה גופיה מידק דייק אלא דניחא לי' למנקט בכל חד טעמא אחרינא יעו"ש, ומשמע דהתוס' מפרשים דהכוונה הוא דהעדים גופייהו, ועי' בס' בית יעקב בכתובות שם דמפרש דברי התוס' שפיר דהקטנים גופייהו דייק ולפי"ז אין שום ראי' מזה יעו"ש היטב:

ועי' בכתובות (דף נ' א') ובשטמ"ק שם, ובחת"ס או"ח (סי' קע"ב) ובנדה (ה' א') ובתוה"ב להרשב"א ז"ל ובתוספתא ומכ"ז משמע דחזקה דרבא הוא חזקה גמורה יעו"ש ודוק:

והא דאמר שמואל ב"ב (קנ"ו) בודקין לקדושין וגירושין כו' ומשמע דשמואל ס"ל דלא סמכינן אחזקה דרבא, כבר כתב הבית מאיר (סי' קנ"ה) באורך דשמואל דס"ל ביבמות (דף פ') קטן היה באותה שעה ל"ל חזקה דרבא אבל לרב דס"ל דמחזיקין אותו לגדול למפרע ומניעת הסימנים אין סתירה בזה כיון דסריס הוא שפיר אית לי' חזקה דרבא יעו"ש. ועי' בחת"ס אה"ע ח"א (סי' י"ד) מ"ש בבאור ד' הירושלמי יעו"ש, ועי' מ"ש בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ל"ז) ודוק:

ב

המהרי"ט ז"ל חקר בעצם דין שתי שערות אם הוא עצם דין הגדלות ובלא שערות אינו נעשה גדול, או דהשערות המה רק אות ומופת וברור דכיון שהביא שערות הרי הוא רק ברור וסימן דהוא גדול אבל עצם דין הגדלות הוא תלוי רק בשנים ובאמת נראה דזהו מה שנחלקו בגמ' אי תוך הזמן הוא כלפני הזמן או כלאחר הזמן, והנה בספרי מקור ברוך ח"א (סי' ל"ז) הבאתי בשם רב גדול אחד שהעירני מד' השטמ"ק ב"ב (דף נ"ו) ז"ל שם ולי אני תלמידם נראה דגבי שערות שביאתן הוא הגדלות אמרינן בי' חצי דבר, אבל בחזקה שאינה אלא לראי' ואינו גוף הקניה לא אמרינן ביה חצי דבר והרי זה נכון עכ"ל, הרי מפורש יוצא מפי א' מרבותינו הראשונים ז"ל דהשערות המה עצם הגדלות ולא רק ברור ומופת. אמנם בתוס' סנהדרין (ס"ט ע"א) כתבו וז"ל דאעפ"י שבדורות האחרונים נתנו חכמים סימן להבאת שערות לקטנה בת י"ב שנה ויום אחד ולקטן בן י"ג שנה ויום אחד כו' יעו"ש, הרי משמע מזה דהשערות המה רק סימן וברור על הגדלות ולא עוד אלא שכתבו דחכמים נתנו סימן. ובתוס' יבמות (ס"א ע"ב) הוכיחו בשם ר' שמואל חסיד עפי"ד הספרי דרבקה היתה בת י"ד שנה כשנשאת ליצחק יעו"ש, והקשה המהרש"א בשם הרא"ם מההיא דפ' אעפ"י דנותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה כו' ומייתי לה התם מרבקה ואם היתה אז בת י"ד שנה א"כ היתה בוגרת ואין נותנין לה רק שלשים יום כו' ותי' המהרש"א דלא הביאה שערות אלא עד אותו זמן ואז נעשית נערה דהא דקאמרינן אין בין נערות לבוגרות אלא ו' חדשים היינו משתביא ב' שערות אחר שתהי' י"ב שנה כו' עכ"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחי'. והנה ביבמות (י"ב ע"ב) בהא דאיתא שם אמר ר"ז אין בנים בלי סימנים והקשה הרמב"ן ז"ל והביאו דבריו הרשב"א והריטב"א בחידושיהם כיון שיש שממהרת להביא סימנים כשאנו רואים קטנה שהגיעה לכלל שנים הללו ויש לה שערות אמאי אמרינן שומא נינהו שמא אף זו מהרה ואם שמשה היתה מתעברת ויולדות ותי' דמיעוטא שיולדות תוך הזמן הזה ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן אא"כ ראינו שילדה יעו"ש, והנה ע"כ הא דכתב הרמב"ן ביש לה שערות אמאי אמרינן שומא נינהו, שערות לאו דוקא, דהרי גם בלי שערות שמא היתה מתעברת ויולדות דהיא גדולה בלי שערות כיון דאמרינן בנים הרי הם כסימנים והאמת הוא דהריטב"א בחי' שהביא קו' הרמב"ן לא הזכיר כלל שערות, והנה בדורות הראשונים דכולם הי' יולדות בת ח' שנים ובנים ה"ה כסימנים, וא"כ אפי' לא הביאה ב' שערות, כשהיא כבר בת י"ד שנה ואנן סהדי וברור לנו דאם שמשה היתה מתעברת וילדה וכבר היא גדולה אעפ"י שלא הביאה סימנים ומוכח מד' הרמב"ן והמהרש"א דהשערות המה עצם הגדלות ממש והסימנים מעכבים את הגדלות ואם לא הביאה סימנים אין מועיל ד"א שתחשב לגדולה, ועי' במגיד ה' אישות (פ"ב) דאם ילדה לפני הזמן לא הויא גדולה למ"ד תוך הזמן כלפני הזמן, וכן כתב בשטמ"ק ב"ק (ק"ט ע"ב) בשם הרא"ש ד"ה קטן אי אתה צריך לחזור עליו כו' וז"ל ובדורות הראשונים הי' מולידים בני שמונה שנים כדאיתא בפרק בן סורר ומורה והיה להם סימן גדלות קודם לכן ואע"ג דשתי שערות קודם הפרק הם שומא שמא היה להם שערות גדולות וזקן קודם ח' שנים וכן האשה הי' לה דדים גדולים ושער הרבה כו' יעו"ש, הרי ג"כ דהשערות המה עצם הגדלות, ועי' ברמב"ם ה' אישות (פי"ט הי"ד) יעו"ש ודוק:

ג

בס' אור שמח ה' סוטה (פ"א ה"א) כתב וז"ל הנה ודאי דעדי קנוי וסתירה אין צריך שיהי' אותן העדים עצמן כדמוכח מסוגיא דשבועות פ"ד דאמר אביי הכל מודים בעדי קנוי כו' דעדי קנוי ועדי סתירה יכולים להיות על כל חדא עדים אחרים וזה פשוט מכמה דוכתי וא"כ קשה הא הוי חצי דבר, לא מבעי לר"ע דסבר דבעדי חזקה הוי חצי דבר ודאי דבעי שאותן העדים שהעידו על הקנוי יהיו עדים גם על הסתירה, אלא אף לרבנן דסברי בחזקה דעל כל שנה סגי בעדים אחרים ג"כ הא פירש הרי"ף ז"ל דמה"ט בשנים אומרים אחד בגבה ואחד בכרסה לא הוי עדות ובחזקה הוי עדות משום דעדותן מהני לחייבו בפירות, והכא לענין מה מהני עדותן של עדי קנוי לחוד כו' בשלמא לשיטת התוספות שראו כל מה שיכולים לראות א"ש, אבל לשיטת הרי"ף קשה. וכתב ליישב דהיכי שהדברים המה עצם החיוב כמו גניבה ומכירה בנפש לרבנן סגי אף אם הוי חצי דבר, משא"כ בשתי שערות שיכול להיות גדול בלי שערות [כמו בסרים ובנים וכי"ב] רק שהסימנים הוי סימן ומופת שהיא גדולה וכן חזקה דמה שאכל שלש שנים בשופי זה אות נאמן שמכר לו השדה בשטר בזה כיון דמעידין על חצי סימן א"כ לא הוי עדות כלל, ולכן בעי הרי"ף ליתן טעם בחזקה משום דמועיל עדותן לאכילת פירות, אלו בדברים שהם עצם החיוב כמו גניבה ומכירה בנפש לא בעי כלל שיועיל עדותן לשום דבר, כן הכא אין הקנוי והסתירה רק מופת ורגלים לדבר שזינתה בלבד, דהרי כאן נעשה איסור ודאי ואפילו לאכול תרומה בחדרי חדרים או להיות עם הבועל בח"ח שיודעים שניהם ששקר הדבר, בכ"ז עוברים בעשה דונטמאה, א"כ מהקנוי והסתירה נתהווה עצם איסור לכן מועיל לרבנן אף אם איכא עדים על קנוי לחוד ועל סתירה לחוד ודוק עכ"ל הגאון באור שמח:

והנה הקו' דהוי חצי דבר עמדתי בזה מעצמי טרם ראיתי דבריו ומצאתי עוד מחברים שונים שעמדו בזה, ותי' האור שמח הוא ממש ההיפך מד' השטמ"ק שהבאתי לעיל שכתב דחצי דבר נאמר רק בדבר שהם עצם הדבר וגבי שערות שביאתן הוא הגדלות אמרינן ביה חצי דבר אבל בחזקה שאינה אלא לראי' ואינו גוף הקנין לא אמרינן ביה חצי דבר והוא ממש ההיפך מד' האור שמח אלא דהוא כתב סברתו אליבא דהרי"ף ובכ"ז דוחק הוא, ועי' באה"ע (סי' י"ז סעי' ג' בפ"ת סק"כ) שהביא בשם הישועות יעקב שנשאל בהא דקיי"ל דגבי עדות אמרינן דבר ולא חצי דבר איך הדין בעדות אשה אם פסלינן העדות מטעם זה ודעת הרבה מחכמי הזמן היה דאמרינן ג"כ לענין עדות אשה הך פסולה דבר ולא חצי דבר והוא ז"ל השיב דלא דקו רבנן בזה דבודאי הך מלתא דדבר ולא חצי דבר לא גרע מעדות קרובים דפסלה תורה ועכ"ז בעדות אשה כשר ודוקא פסול משום דחשדינן ליה דמשקר הוא דפסול בעדות אשה, ובפ"ת הביא מד' תשו' מבי"ט ח"ב (סי' מ"ט) שהובא בחת"ס (ס"ס ס"א ובסי' ס"ה) דמבואר שם דגם גבי עדות אשה פסלינן משום דבר ולא חצי דבר יעו"ש ושם עדותן על עצם הדבר יעו"ש, [לענ"ד נראה פשוט דדין דבר ולא חצי דבר נאמר רק היכא דבעינן ב' עדים כדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר, אבל לא בזה דסגי עד אחד ודוק]:

ומ"ש האור שמח דמהקנוי וסתירה נתהווה עצם איסור ואינו רק סימן ומופת דזינתה אלא דנעשה איסור ודאי ואפילו לאכול תרומה בחדרי חדרים אסורה, לא אדע בזה פשיטותי' כ"כ דמנ"ל דאפי' בח"ח אסורה לאכול בתרומה כשהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה דאעפ"י דאמרינן דהכתוב עשאה ספק כודאי והתוס' בסוטה (כ"ח ע"ב) כתבו דהכתוב אוסרה קודם שתיה כאלו הוא ודאי איסור ואפילו אם היא טהורה נענש בבי"ד של מעלה אם בא עליה כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכל ונודע שהוא שומן אעפ"י דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה, אמנם נראה ברור דזהו רק לגבי בעלה, אבל לענין כהונה ותרומה אם טהורה היא ליכא איסור עשה גבה, ואע"ג דמרבינן מתלתא ונטמאה תרומה וכהן לר"י ור"ע מ"מ האי ונטמאה היינו נבעלה כדאיתא מפורש ביבמות (י"א) ורק גבי בעל איכא עשה כיון דכתיב והביא האיש את אשתו ידעינן מזה דמחויב הוא להשקותה ואם לא השקה אותה איכא עשה דהיינו לאו הבא מכלל עשה אף אם טהורה היא, אבל לתרומה וכהונה ליכא עשה אלא אם נטמאה ודאי אבל אם לא ידעינן אם נטמאה אסורה רק מספק וממילא אם היא בעצמה יודעת שהיא טהורה מותרת לאכול תרומה בח"ח, ורק אנו אין מאמינים אותה לכן אין אנו מניחים אותה לאכול מטעם דמוזהרים אנו בעשה דמשמרת תרומתי, אבל היא לעצמה בח"ח מותרת לאכול בתרומה:

ועוד לפימ"ש בש"ש (ש"ו פכ"ג) דבספק טומאה ברה"י נאמן ע"א לטהר וה"ר מטהרות פ"ה יעו"ש, לפי"ז בסוטה אם ע"א יעיד לפנינו שבאותו הסתירה ראה דרך חור וידע שלא נטמאה ה"ז נאמן, וכל היכא דע"א נאמן הלא גם אשה נאמנת וכן היא בעצמה, והא דגבי סוטה אינה נאמנת אעפ"י דהיא בעצמה אומרת לא נטמאתי, כבר כתב הש"ש משום דהו"ל דבר שבערוה יעו"ש, אבל לתרומה דלא הוי דבר שבערוה שפיר ע"א נאמן וגם היא בעצמה נאמנת, וראיתי בתשו' בשמים ראש (סי' קנ"ד) בכסא דהרסנא כתב שם וז"ל אין ספק עמדי דבקנא לה ונסתרה בפני שנים וגם בעלה ידע בסתירה ואמר שראה דרך חור וידע שלא נטמאה אינו נאמן דאין אדם נאמן ע"י עצמו ולא עדיף משבויה כו' יעו"ש מה שהאריך בזה, ואני אומר דלאחר פשיטותו כ"כ לי פשוט הדבר לאידך גיסא דודאי הבעל נאמן ולא גרע מע"א דעלמא וע"א דעלמא לפי"ד הש"ש נאמן בסוטה לומר דלא נטמאה דאעפ"י דאין דבר שבערוה פחות משנים וכדיליף דבר דבר מממון, שא"ה דהא דאין ע"א מעיד בדבר שבערוה היינו דוקא שהיה לפנינו דבר ערוה ואתחזק דבר ערוה כגון להעיד על גירושין או על קדושין הוא דבעי שנים, אבל היכא שלפי דברי העד אין כאן דבר ערוה נאמן ע"א ובסוטה הלא אומר הוא דאין כאן טומאה וטהורה היא, והא דהיא בעצמה אינה נאמנת צ"ל כמ"ש הש"ש דסוטה חשוב כחשוד לאותו דבר דאינו נאמן כיון דקינא לה ונסתרה ועברה על יחוד שהוא מן התורה [ואכתי צ"ע בזה וקצרתי ודוק], ותדע שהרי התוס' בסוטה (דף ג' ע"ב) ד"ה ועד אין בה הקשו לאביי דאמר דע"א נאמן אם הבעל שותק כמו בשאר איסורין א"כ למה לי קרא הכא דמסתמא שתיק כיון דקינא לה ונסתרה ותי' דאיצטריך קרא להיכא דהבעל מכחיש ליה יעו"ש, הרי דוקא כשע"א מכחיש את הבעל אין הבעל נאמן, אבל היכא דליכא עד דמכחיש ליה משמע דהבעל נאמן ואינו כהאשה גופא, דהרי לא איצטריך קרא דע"א נאמן בסוטה כשהאשה מכחישתו, ובאמת שצ"ע דברי התוס' דאם הבעל מכחיש את העד נראה דאין העד נאמן אפי' בעד סוטה כיון דע"א בהכחשה אינו כלום ומצאתי בס' קרן אורה שעמד בזה ונשאר בוצ"ע:

אמנם הרשב"א בקדושין (ס"ו) כתב דלאביי גם אם האשה בעצמה מכחשת העד אינו נאמן והא דנאמן כשהבעל שותק היינו גם אם האשה שותקת, והא דאין דבר שבערוה פחות משנים לאביי הוא דוקא בהכחשה והוא ממש כתי' הק"א ואין ראי' מכאן, אבל מד' התוס' מוכח דהבעל בעצמו נאמן היכא דליכא עד דמכחיש ליה וה"ה כעד אחד דעלמא, ומ"ש בכסא דהרסנא דאין אדם נאמן על עצמו ולא עדיף משבויה, הנה כבר ידוע דבשבויה גופיה עמד בתימה מרן רע"א ז"ל מ"ש בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבנשאת לאחד מעדי' ואומרת ברי לי לא תצא יעו"ש וכבר נאמרו תי' שונים בזה, ועי' בד' הראב"ד בה' שגגות (פי"א) וז"ל ופסק רב כר' יהודה ואמר רב יוסף אפילו ר' יהודה ל"א אלא בינו לבין עצמו פירוש שלא יאכל קדש בפני העדים שמעידים עליו ולא יגע בטהרות אחרים עכ"ל, הרי דבינו לבין עצמו מותר לאכול קדש ומטעם דאדם נאמן על עצמו, כיון שהוא אומר ברי לי ודוק:

והנה מכ"ז נתברר דסוטה שיודעת בעצמה שהיא טהורה מותרת לאכול תרומה ולענין תרומה ל"א דע"י הקנוי וסתירה נתהווה איסור ודאי אלא דהאיסור הוא מחמת ספק דהסתירה אוסרתה מפני שרגלים לדבר והרי זה רק אות ומופת שזינתה ועצם הסתירה אינה אוסרתה ושלא כד' האור שמח, ולפי"ז אחרי שנתבאר כ"ז יש לנו ליישב הקו' עפי"ד השטמ"ק דדוקא כשמעידין על דבר שהוא עצם הדבר ועיקרו שייך חצי דבר כיון שהוא כל הדבר, משא"כ כשמעידין על דבר שהוא רק אות ומופת ל"ש ביה דבר ולא חצי דבר כיון שאין זה עיקרו של דבר ודוק:

ד

סוטה (דף ו' ע"ב) מתיב רבא ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני כו' ופירש"י שהודתה לבית דין על קלקולה שהיו מאיימין עליה יעו"ש, ומשמע דוקא כשהודה בפני בי"ד הא לא"ה לא וצ"ע. ונראה דכוונת רש"י ז"ל דמדקתני ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני וע"כ דלא מהני אמתלא ולא מצי לחזור דאל"ה לא היתה מנחתה נשרפת וכמו שהוכיח ר"י בתוס' יבמות (צ"ה ע"א) ד"ה אילימא בסוטה לבעל כו' יעו"ש, ועי' בסוטה (כ' ע"א) אמרה איני שותה כו' כיון דאמרה איני שותה טמאה אני קאמרה וכיון דאחזיק נפשה בטומאה לא מציא הדרה בה כו' יעו"ש, וע"כ דנאמנות שלה הוא מטעם עדות ולהכי ל"מ אמתלא, וכן כתב בהפלאה כתובות (כ"ב) הובא בתשו' רע"א (סי' ק"י) דהא דאשה האומרת א"א אני מהני אמתלא היינו בלא אמרה כן בפני בי"ד אבל אמרה כן בפני הבי"ד כיון דהיתה נאמנת מדין עדות אינה חוזרת ומגדת אף באמתלא יעו"ש, וכמ"כ הכא ס"ל לרש"י ז"ל דאם אמרה כן בפני בי"ד ל"מ אמתלא ודוק:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה