אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן טז

סימן טו

הנאה של כלוי בטבל ועשה דמשמרת תרומותי.

ברכות (מ"ז ע"א) דמאי הא לא חזי ליה, כיון דאי בעי מפקיר להו לנכסי' והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי כו' וכתבו התוס' דמיירי באכסניא ישראל ומוטלין עליהם לזונם והם כעניים ודוקא דמאי אבל טבל לא דקספו להו איסור מיתה, ואי נמי באכסניא של עכו"ם שהטיל עליהם המלך ומ"מ דוקא דמאי אבל טבל לא דאם כן פורע חובו בממונו של כהן עכ"ד, וכתב הצל"ח וז"ל הנה לפי הטעם הזה אם ירצה לשלם להכהן דמי תרומה שבו יהי' מותר וכן יהי' הכהן מותר לתת טבל לאכסניא אבל אני תמה למה הוצרכו לזה והרי בלא"ה אסור דהרי טבל אסור בהנאה של כלוי כמבואר במס' שבת (כ"ו ע"א) ד"ה אין מדליקין כו' יעו"ש, ולפי טעם ההוא לא מהני אף אם ירצה לשלם לכהן תרומה שבו ואפי' כהן שיש לו טבל אסור להאכילו לאכסניא דאיסור הנאה של כלוי אסור גם לכהן ואדרבה עיקר הנאה של כלוי גבי כהן כתיב שאין לו בו אלא משעת הרמה ואילך יעו"ש עוד מה שמדחיק בכוונת התוס' ולבסוף כתב הוא ז"ל בעצמו שהוא דוחק:

וראיתי בעונג יו"ט (סי' צ"ו) שהקשה על הרשב"א שכתב בחי' יבמות פ' חרש דמותר להאכיל לקטן איסור דרבנן בידים, והקשה הרשב"א ז"ל על עצמו, מהא דאמרינן בעירובין (ל"א) דאין מערבין בטבל טבול מדרבנן כמו עציץ נקוב ואי נימא דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן א"כ אמאי אין מערבין בו הא חזי לקטן כמו דמערבין לגדול ביוה"כ הואיל וחזי לקטן, ומחלק הרשב"א בין איסורא דיומא לאיסורא דאיסור מאכל, דלא מהני הא דחזי לקטן אלא במידי דיומא לחוד קא גרם, וע"ז תמה העונג יו"ט דהאיך אפשר לומר דלהכי מערבין בטבל טבול מדרבנן משום דשרי להאכיל לקטן דנהי דנימא דכל איסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים, מ"מ טבל ודאי דאסור להאכיל לקטן דהא טבל אסור בהנאה של כלוי וא"כ נהי דמשום לתא דאיסור דקטן מותר להאכילו מ"מ הגדול בעצמו קא עבר אאיסור דרבנן במה שמאכילו ונהנה הנאה של כלוי בטבל דרבנן ועבר אעשה דמשמרת וא"כ מאי מקשה מטבל, וע"ז כתב לחלק דשאני בהמה מקטן דבהמה דלאו בת קנין הוא ע"כ נגמרה הנאתו במה שהבהמה אוכלת ואכילה הוי הנאה של כלוי, אבל אכילת הקטן לא מקרי הנאה של כלוי משום דקטן זוכה לעצמו בדעת אחרת מקנה אותו מה"ת או מדרבנן, וא"כ במה שהקטן מגביה ונוטל לתוך פיו קונה את הטבל וכיון דנתינה מקרי הנאה כדילפינן בפסחים (כ"א) היתר הנאה מתתננה דגבי גר נגמרה הנאת הגדול במה שהקטן זוכה ולא הוי הנאה של כלוי דקנין הקטן אינו מכלה עדיין הטבל והנאה שאינו של כלוי מותר בטבל ומה שהקטן אוכלו אח"כ לא איכפת לן יעו"ש עכת"ד העונג יו"ט ולכאורה משמע מד' התוס' ברכות דס"ל כסברתו ולהכי כתבו רק דטבל אסור להאכיל לעכו"ם משום דפורע חובו בממונו של כהן ולא כתבו מטעם איסור הנאה של כלוי דגבי אדם דהוא בן קנין וקני מקודם שאוכל אין בו משום הנאה של כלוי, מיהו התוס' בעירובין (י"ז ע"ב) ד"ה ואת אכסניא דמאי כתבו באמת דטבל לא משום דטבל אסור בהנאה של כלוי יעו"ש שכן הוא כוונתם ודוק] הרי דגם היכא כשמאכיל לבן קנין מ"מ אסור משום הנאה של כלוי ודלא כסברת העונג יו"ט, הרי דסברת העונג יו"ט במחלוקת שנויה היא:

ולכאורה ראי' מהא דעירובין (ל"ב ע"א) האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי במה דברים אמורים בע"ה אבל בחבר אוכל וא"צ לעשר דברי רבי רבשב"ג אומר במד"א בע"ה אבל בחבר אינו אוכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף יעו"ש כל הסוגיא ומסקנת הגמ' דנחלקו רבי ורבן שמעון בן גמליאל בהא, דרבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא [שלא מן המוקף, רש"י] ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה [לאכול טבלים, רש"י] ורשב"ג סבר ניחא ליה לחבר דליעבד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד עכ"ל הגמ', ואי ס"ד דהמאכיל טבל לאדם עובר המאכיל משום הנאה של כלוי לפי"ז החבר המאכיל טבל לע"ה עובר החבר הוא משום איסור הנאה של כלוי בטבל הלא בזה שהע"ה אוכל טבל עובר גם החבר ובודאי יפריש החבר גם שלא מן המוקף שהוא עכ"פ איסור היותר קל מאיסור הנאה של כלוי, [עי' מ"ש המגיה במל"מ ה' תרומות פ"ג הי"ז ודוק היטב] ומ"ט דרשב"ג. ויש לדחות עפמ"ש המל"מ ה' תרומות (פ"ב) דהנאה של כלוי אינו אסור אלא מדרבנן א"כ י"ל דלא גזרו אלא בתרומה דאורייתא אבל בתרומה דרבנן מותר הנאה של כלוי והכא הלא מיירי בתרומות פירות דהוא רק מדרבנן ועי' בתוס' ועפי"ז מיושב גם ד' הרשב"א ממה שהקשה עליו העונג יו"ט ועי' בתוס' יבמות (ס"ו ע"ב) ד"ה לא משמע דגם בתרומה דרבנן אסור בהנאה של כלוי ודוק:

ויש לעי' בב"מ (ק"א ע"א) דקאמר לעולם יש קנין כו' ומקבל לאו כחוכר דמי, ופירש"י וא"נ אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי ואין מוטל עליו לפרוע חלק העכו"ם דלא פורע חובתו הוא שברשות העכו"ם גדל, והקשה בס' מעיני החכמה כיון דאין ברירה בדאורייתא איך יתן לעכו"ם טבל ואין לומר שהוא חלק העכו"ם כיון שא"ב. ולפי מה שנתבאר ל"ק דכיון דנותן ומאכיל טבל לאדם אין כאן הנאה של כלוי לפי"ז אין בו איסור דאורייתא, ומכ"ש אי נימא כמ"ש המל"מ דכל איסור דהנאה של כלוי אינו אלא מדרבנן פשיטא דלק"מ:

ב

הנה העונג יו"ט שם וכן עוד כמה מספרי האחרונים חדשו דהמאכיל תרומה לזר עובר בעשה דמשמרת תרומותי ואפי' אם האוכל הוא קטן וכמו שאסור לטמא בידים משום משמרת תרומותי והעונג יו"ט האריך הרבה בזה עפי"ד התוס' יבמות (דף צ') יעו"ש, ועי' בגיטין (נ"ה ע"א) דפריך שם וליכול קטן אוכל נבלות הוא יעו"ש, והאריכו הרבה בזה כמה גדולים עיין עליהם, ואנכי בימי עלומי כוונתי לזה מדעתי ואמרתי לפרש בזה ד' התוס' בקדושין (כ"ו ע"ב) גבי מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה דרש"י פי' דר"ג שכח ליתן רשות לתרום והיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה חושש שמא יאכלו בני אדם ממנו ויסמכו עליו שתרם דחזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן והקשו בתוס' דא"כ מה מועיל תקונו אדרבה גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור עצמו כו' יעו"ש, וכבר עמדו ע"ז המפרשים מ"ש דאדרבה גרע טפי ומאי גריעותא איכא הכא הא טבל במיתה כמו תרומה עי' בחי' מהרי"ט ופנ"י ועוד. ולפי"ז י"ל דהתוס' לשי' בע"ז (נ"ו) ובנדה (ו' ע"ב) דבטבל ליכא העשה דמשמרת תרומותי, אבל תרומה איכא העשה דמשמרת תרומותי והכא הי' התבואה מעט כמ"ש הפנ"י וקרוב הדבר שיאכלו גם התרומה, והמאכיל תרומה לזר עובר בעשה דמשמרת ולכן ר"ג בהפרשתו הלא קלקל יותר דהמאכיל תרומה לזר עובר בעשה דמשמרת משא"כ בטבל:

ועפי"ז אמרתי במ"ש התוס' יבמות (פ"ט ע"א) גבי התורם קישות ונמצאת מרה כו' התם שוגג קרוב למזיד דאיבעי' ליה למיטעמיה, וכתבו כלומר יפריש משהו מיניה וביה כדי שיטעום ותו לא, ובתוי"ט (בפ"ג) דתרומות כתב דאי לא יפריש אסור ליה למיטעמיה דבר האסור ומזה ה"ר בתב"ש (סי' מ"ב) דטעימה אסור באיסורין, ועי' בגליון רש"א שם, ועי' בט"ז יו"ד (סי' צ"ח). ולפי"ז אין ראי' מכאן די"ל דהתוס' הכא אזלי בשי' רש"י דגם בטבל איכא עשה דמשמרת ובזה שטועם הוא מאבד ומכלה הטבל ועוד שהרי טבל אסור בהנאה של כלוי לכ"ע, והנאה של כלוי בטבל הלא לא נאמר בי' שיעור וגם כל שהוא י"ל דאסור ולא מצד טעימה באיסורין, אלא מצד מה שמאבד ומכלה הטבל, אבל טעימה בשאר איסורין י"ל דמותר, אכן מד' הירושלמי המובא בתוס' ב"מ (דף נ"ג ע"א) ד"ה ואסורים לזרים שכתבו אפי' חצי שיעור או דאורייתא או דרבנן דפליגי ר"י ור"ל לא משמט הכי יעו"ש, ועי' בריש נדה היה בודק את החבית ופירש"י טועמה אם היא בחזקתה שלא החמיצה יעו"ש ולא כתב דיפריש מקודם, ועי' בב"ב (צ"ו ע"א) ברשב"ם שכתב ג"כ דקודם הטעימה מפריש ממנו תרומה ועי"ש בתוס':

ואמנם בעיקר החדוש דהמאכיל תרומה לזר עובר בעשה דמשמרת כמו מטמא בידים הנה מצאתי שנחלקו בזה הראשונים ז"ל, והוא בפ' אמור (כ"ב ט"ו, ט"ז) כתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לד'. והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם וגו' ופירש"י ולא יחללו וגו' להאכילם לזרים. והשיאו אותם את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם כו' עכ"ד. והרמב"ן ז"ל בנמוקיו אחר שהביא לשון רש"י כתב וז"ל ולא הבינותי דעתו כי יראה מדבריו שזה הלאו אזהרה בכהנים הוא שלא יאכילו התרומה לזרים, ואם כן ראוי שנפרש שיהיה והשיאו אותם כנוי לישראל שיטענו הכהנים את ישראל עון אשמה כאשר יאכלו הקדשים ולמה הוצרך ר' ישמעאל לדרשו בעצמם ועוד שלא הוזכר זה הלאו בתלמוד אלא הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האיסורים כו' יעו"ש, הנה מצינו דנחלקו בזה רש"י והרמב"ן, דלרש"י ז"ל המאכיל תרומה לזר הרי הוא בלאו דולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לד'. ובזה דמאכיל התרומה לזר הרי הוא מחללו מקדושתו ועבר בעשה דמשמרת דלא שמרה, והרמב"ן ז"ל כתב מפורש דהמאכיל תרומה לזר אינו באזהרה מיוחדת אלא הרי הוא אסור להאכילו כמו בכל האיסורים, ולפלא לי על כל הגדולים שהאריכו בזה ולא ראו זאת ודוק:

ג

באבני מלואים בתשובותיו (סי' י"ח) כתב לחדש דלבטל תרומה ברוב חולין, מן התורה אסור משום דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידנה כדכתיב משמרת תרומותי וכדתנן (בפ"ח) דתרומות ומן התורה צריך שימור שלא נפסיד תרומה, וכ"כ הרמב"ם בה' תרומות (פי"ב) וכשמבטל תרומה ברוב חולין הרי נהפך האיסור להיתר ונעשה מתרומה חולין דאחרי רבים להטות, וה"ל מאבד התרומה בידים כשמבטלה ברוב חולין דתו ליכא כאן תרומה עכ"ד, והמגי' שם תלמידו הגאון ר' ענזיל ז"ל כתב דכל ראוי' לאכילה כדרכה לא מקרי הפסד במה שמותר אכילה בתורת חולין יעו"ש, ולכאורה נראין דברי התלמיד מדברי הרב ז"ל, שהרי בגיטין (נ"ג ע"ב) איתא דמטמא ומדמע איסורא דרבנן הוא, ופירש"י כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא יעו"ש, אכן הדבר פשוט דאע"פ דעצם האיסור לטמא את התרומה או לערב התרומה בחולין הוא איסורא דאורייתא, אבל כיון דההיזק הוא רק איסורא דרבנן כיון דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק לכן אפי' בכה"ג ד"ס צריכין חזוק וכדמוכח בגמ' רה"ש (י"ט) יעו"ש, וכבר האריכו בזה הגאונים מפרשי הים ז"ל בהתשובות שבסוף ספר ים התלמוד יעו"ש. וכן הוא בחת"ס או"ח (סי' י"ד) שה"ר דאפי' היכא דמקלע אהדדי דאורייתא ודברי סופרים מ"מ בעי חיזוק יעו"ש, והכ"נ כן ואין מכאן ראי' לסתור דברי הא"מ ודוק:

ד

הס"ט בחרוד הלכה ריש נדה כתב דגם גבי טבל מחמרינן כמו בתרומה וקדשים ואמרינן בי' כל הטומאות כשעת מציאתן שהראשונים ז"ל כתבו דאינו אלא לחומר תרומה וקדשים, ומוכיח לה מהא דמקשינן מטבל על מעל"ע שבנדה. והצל"ח בסוכה (דף מ"ו) כתב להיפך דגבי טבל לא מחמרינן לומר כשעת מציאתן כמו בתרומה יעו"ש, ולדעתי נראה דזהו מחלוקה בגמ' נדה פרק קמא (ז' ע"א) דפריך שם דהא נדה ודאי מטמא חולין ולא גזרו על ספיקה משום חולין הטבולין לחלה ומוכיח מהא דמעל"ע שבנדה אינה מטמאה חולין שנעשה על טהרת תרומה, ומשני דלא דמי חולין שנעשו על טהרת תרומה לחולין הטבולין לחלה דחולין הטבולין לחלה פתיכי ביה תרומה, משא"כ חולין שנעשו על טהרת תרומה, ואבע"א הנח למעל"ע דרבנן יעו"ש, הרי דב' תירוצים בגמ' אי מעל"ע שבנדה מטמאה טבל ולפי תי' הא' מטמאה טבל, ולפי תי' ב' אינה מטמאה טבל, והרא"ש בתוספותיו (דף ד' ע"א) כתב דמעל"ע שבנדה וכל הטומאות כשעת מציאתן בני חדא בקתא נינהו ומאי דמחמרינן בזה מחמרינן בזה ולפי"ז גבי טבל אם אמרינן בי' כל הטומאות כשעת מציאתן תליא אי מעל"ע שבנדה מטמא טבל והוא ב' תירוצים בגמ' ודוק:

ה

נסתפקתי בהא דקיי"ל ספק טומאה צפה טהור אפי' ברה"י, אם גם בתרומה וקדשים סלפק טומאה צפה טהור, ומקום הספק, לפימ"ש הרמב"ן ז"ל בריש מס' חולין בהא דקאמר במוקדשין כו' ואם אמר ברי לי והקשו בתוס' ואמאי בעי ברי לי והא ספק טומאה ברה"ר טהור והעזרה היא רה"ר ותי' הרמב"ן ז"ל דהא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא דוקא בעלמא אבל לא במוקדשים דעכ"פ חסר בהו משמרת כיון שלא שמרן מספק טומאה יעו"ש בדבריו הנחמדים. ומדבריו משמע דספק טומאה ברה"ר לגבי תרומה וקדשים טמא הוא מטעם דעכ"פ חסר להו דין משמרת, והיינו דהא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא רק מגזיה"כ וכידוע. אבל לא דודאי לא נטמא דהא אי אפשר להכחיש המציאות האפשריות ולהכי גבי תרומה וקדשים כיון דעכ"פ חסר להם מעלת המשמרת הרי לא שמרן מפני הטומאה ולהכי גם ספק טומאה ברה"ר טמא בתרומה וקדשים [ומד' הריטב"א שם בחולין נראה דגם גבי תרומה וקדשים ספק טומאה ברה"ר טהור ורק דחסר המ"ע דמשמרת ועבר על משמרת אבל טומאה באמת אין כאן עי"ש ובין תבין ודוק] לפי"ז כמ"כ ספק טומאה צפה דטהור ברה"י הוא רק מגזיה"כ דבעינן על הארץ דוקא, אבל לא דליכא טומאה במציאות אבל אפשר ג"כ דנגע ומ"מ טהרה תורה וכ"ז בעלמא, אבל בתרומה וקדשים י"ל דטמא דכיון דאפשר דבאמת נגע בטומאה שוב עכ"פ משמרת ל"ה וטמא:

ולכאורה אין בזה שום ספק ופשיטא דגם בתרומה ספק טומאה צפה טהור שהרי שנינו בטהרות (פ"ד מ"ב) השרץ שנמצא בפי החולדה ומהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספקו טהור ופשטות המשנה משמע דמטעם ספק טומאה צפה טהור אתינן עלה וכמ"ש שם הר"ש והרא"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בה' אבות הטומאה (פט"ו ה"ז) דטעמא הוא משום דלא נחה הטומאה, אלא דבפ"ק דחולין (ט' ע"ב) אמרו דטעמא דטהור משום דהוא דבר שא"ב דעת לשאול וכבר העיר בזה מרן הכ"מ יעו"ש מ"ש בזה:

ומצאתי להר"ש ז"ל במס' טהרות (פ"ד מ"ח) שחקר בזה, והביא דבתוספתא דטהרות (פ"ה) משמע דגם בתרומה ספק טומאה צפה טהור ברה"י, והקשה דבתוספתא בשלהי מכילתין תניא השרץ שנמצא צף על שפת הבור של גת לתרומה ספקו טמא ולפועלין ספקו טהור, והרי מוכח מזה דספק טומאה צפה לתרומה טמא ונשאר בוצ"ע. ואמנם הר"ש גופי' (בפ"ד מ"ד) הקשה בדברי הגמ' נדה (ג' ע"ב) והתניא המדלה עשרה דליים כו' אמאי לא מייתי מתניתין המדלה עשרה דליים ונמצא שרץ באחד מהן הוא טמא וכולם טהורין ותי' דבמתניתין לא קתני זאח"ז ואיכא למימר דמיירי כשמדלה י' דליים והן כולן יחד בבור והעשירי כשהגביה נמצא בו שרץ ולא ידעינן כשהיה השרץ על המים בבור אם בשאר דליים נגע בעודן בבור והוי ספק טומאה צפה על פני המים דטהור אפי' ברה"י כו' יעו"ש, והרי המדלה עשרה דליים מיירי במים שנעשו על טהרת הקדש כמ"ש התוס' בריש נדה וחולין שנעשו עטה"ק חמורים מתרומה כדמוכח בפ"ק דנדה (ו') ללישנא קמא יעו"ש, ואם בתרומה לא מטהרינן ספק טומאה צפה מכ"ש בחולין שנעשו עטה"ק, והתוס' בנדה שם הקשו ג"כ קו' זו ותי' ג"כ משום ספק טומאה צפה אבל התוס' י"ל דלא סברי לה כסברת הרמב"ן אבל דברי הר"ש צ"ע, ועוד מה נעשה בד' התוספתא דמוכח דלתרומה ספק טומאה צפה טמא:

והרמב"ם ז"ל בה' אבוה"ט (פי"ד ה"ה, י') הביא ב' הדינים ובה"ה פסק דגם גבי תרומה ספק טומאה צפה טהור, ובה"י פסק דגבי תרומה טמא. ומרן הכ"מ עמד בזה ותי' דמחלק בין מים ליין לא זכיתי להבין וגם בלא"ה צ"ע פסקי הרמב"ם שם שהביא ד' התוספתא עריבה שהיא טמא מת וככר של תרומה כרוך בסיב או בנייר ונתון בתוכה וירדו לתוכה מי גשמים ונתמלאו ונפשט הנייר והרי הככר צף ע"פ המים והנייר מבדיל בינו לבין המים וספק נגע צדו בעריבה ספק לא נגע הרי היא בטהרתו מפני שהוא צף, והרמב"ם שם בה"ג פסק דלא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא בשרץ בלבד. ואמנם לשי' הרמב"ם ז"ל דכלים הנטמאים במת אינן מטמאין באהל, לפי"ז עריבה שהיא טמאה מת הרי היא כשרץ, ובה"ד כתב הרמב"ם ויראה לי שספיקו טהור וכתב הכ"מ דכיון שטהרו חכמים ספק טומאה צפה ע"פ המים הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, ואינו מובן שהרי הא דספק טומאה צפה דטהור הוא גזיה"כ ועי' בתוי"ט מס' טהרות (פ"ד מ"ח) וגם לפימ"ש הכ"מ דהוא מטעם ספיקא דרבנן לקולא יש לדון אם נולד הספק בדבר שיש לו טהרה במקוה הו"ל ספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין דבזה אפי' בדרבנן אזלינן לחומרא וכמ"ש הא"מ בתשובותיו (סי' י"א) יעו"ש מה שהביא מד' הרמב"ם (פ"ו) מה' ברכות גבי נט"י ודוק:

ואמנם בעיקר ד' הרמב"ן לכאורה תמוה מכמה מקומות והרי בחולין (ט') אמרינן דחולדה מהלכת ע"ג ככרות של תרומה ושרץ בפיה ספק נגע ספק לא נגע טהור ומשום דדבר שא"ב דעת לשאול הוא, ועכ"פ משמרת אין כאן, ועוד יש לדייק מכמה מקומות, ולזאת נראה לחלק ולומר דדוקא בספק טומאה הבאה ע"י אדם שייך סברת הרמב"ן דכיון דהוא גרם ספק טומאה הרי לא עביד לה שמור, אבל בספק טומאה הבאה מעצמה כמו כ"ד שאין בו דעת לשאול דלא ע"י האדם בא הספק כ"א ממילא לא נפקא עי"ז מתורת שימור וכעין סברת התוס' חגיגה (כ"א) לענין היסח הדעת וידוע בזה ד' הירושלמי שקלים ועי' בצל"ח פסחים (ל"ד) ודוק:

וכבוד יד"נ הגאון הגדול כקש"ת ר' ארי' ליב שיחי' הגאבד"ק ווילקומיר כתב לי ע"ז וז"ל ומה שהביא כתר"ה הספק של הר"ש אם ספק טומאה צפה טהור בתרומה, באמת מכל המקומות משמע דגם לגבי תרומה טהור והא דהתוספתא מחלק בין פועלים לתרומה אפשר לומר דהתם הוי ספק אם הוי טומאה צפה דאולי מונח שם השרץ קודם שהי' היין בגת ולא הוי צפה וכיון דהוי ספק אם הוא צפה לכן בתרומה טמא. אבל היכא שבודאי הוי טומאה צפה טהור אף לתרומה, והחלוק בין ספק טומאה ברה"ר לשי' הרמב"ן לספק טומאה צפה לפי ענ"ד הוא כן. דבספק טומאה ברה"ר מצינו מחלוקת בתוס' חולין ובתוס' ע"ז ועוד. והתוס' בחולין כתבו דההלכתא הי' דספק טומאה ברה"ר טהור אף היכא דליכא חזקת טהרה, אבל בתוס' ע"ז כתבו דההלכתא הי' רק דספק טומאה ברה"י טמא אבל לא דברה"ר טהור, וברה"ר אוקמינא אדינא כמו בכל התורה דבמקום חזקה טהור, ובמקום דאין חזקה טמא, והנה הרמב"ם משמע ג"כ דסובר דההלכתא לא באת לטהר ברה"ר רק הדין הוא כמו בכל התורה והרמב"ם סובר דספק דאורייתא מן התורה להקל ורק רבנן החמירו בספק דאורייתא וכאן כיון שצבור מותר בטומאה לכן הקילו כאן, או אפשר דזה מעיקר הדין כיון שבצבור מותר בטומאה לכן בספק אף היכא דאיכא רגל"ד מקילינן אף היכא דליכא חזקה, נמצא לפי"ז חלוק פשוט בין ספק טומאה ברה"ר לספק טומאה צפה או אין בו דעת לשאול דספק טומאה צפה כיון שהתורה התירה משום דבעינן על הארץ וכן באין בו דעת לשאול התירה התורה מדרב גידל ודאי הוי בכלל משמרת, אבל ספק טומאה ברה"ר דההיתר הוא רק משום ספק מן התורה לקולא או משום דבצבור התירה התורה וכיון דזה שמותר בקרבן צבור בטומאה הוי רק דחוי' ולא הוי היתר גמור לכן לגבי תרומה ל"ה משמרת דהא גם בזה חששא דטומאה איכא, ובפרט אם נאמר דעיקר ההיתר משום ספק דאורייתא מן התורה לקולא דלא חששה תורה לחששא אבל היכא דבעי משמרת חיישינן, אבל בטומאה צפה הוי היתר, וכי הא דאמר ר"י אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה טהור אף שרגלים לדבר שנטמא, עכ"ז כאן כ"ז שלא נודע ודאי שנגע טהרה התורה, ורגלים לדבר וקרוב הדבר לא הוי ידיעה כמ"ש הרמב"ם גבי טומאת התהום בפסחים (פ"א ע"ב) וכן פסק בפ"ו מה' קב"פ הי"א מי שעבר ומצא מת מושכב לרחבו של דרך ה"ז טהור לפסח כיון שאפשר שלא נגע לא הוי ידיעה ובטומאת התהום בעינן ידיעה, וכמ"כ בטומאה צפה בעינן ידיעה וכ"ז שלא נודע אף אם אין שם אלא אדם וטומאה ורגל"ד שנגע עכ"ז לא מקרי ידיעה והוי ספק דטומאה צפה התירה תורה הספק עד שיהיו ודאי ולהכי מקרי משמרת, אבל בספק רה"ר לא הוי היתר רק שאין חוששין לזה או משום דמצינו קולא גבי קרבן צבור והתם ג"כ הוי דחויה ולכן שפיר כתב הרמב"ן דשם כתבו התוס' דרוב פעמים א"י ליזהר שלא יגע ואפילו אם יסבור הרמב"ן דלא הוי רוב גמור אבל רגל"ד הוי ועיקר ההיתר משום קרבן צבור לכן לא הוי משמרת:

ולפי זה א"ש דברי הירושלמי שבועות (פ"ב ה"א) אמר ר' יוחנן כל ספק רה"ר ספיקא טהור ואין מתירין לו לעשות, והתנינן כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת וא"כ ספק רה"ר שטהור לתרומה טהור לחטאת ואת אמרת אין מניחין לו לעשות לכתחלה עי' במפרשים ומשמע מזה דלא כהרמב"ן, ותירץ הירושלמי מתניתא בדבר שאין בא מחמת הזבח מה דמר ר"י בדבר שבא מחמת הזבח ויש גורסין כאן שלא הוכח ור"י מיירי בהוכח ונראה בפירושו ר"ל היכא שאין רגל"ד וטהור מפני חזקה אז לא בעינן שיטבול וטהר לתרומה ולחטאת, אבל היכא שהוכח היינו שרגל"ד ואז ילפינן מפני שטומאה דחוי' בצבור וכיון שדחויה לכן אמר ר"י אין מניחין אותו לעשות כן לכתחלה דכיון דעיקר ההיתר מפני קרבן צבור ודחויה אז גם ספק טומאה לתרומה טמא משום משמרת ובכי הא לחטאת ודאי פסולה, אבל מתניתין שספק טומאה טהרה לתרומה בלא רגל"ד ואז טהרה משום חזקה ואינו מחמיר ר"י לכתחלה ולהכי טהור לחטאת ונכון בענ"ד, עכ"ל הגאון דווילקומיר שליט"א:

ואם כי דבריו נכונים ומחוכמים אבל פשטות דברי הרמב"ן ז"ל מורה דגם במקום חזקה לענין תרומה טמא ומשום דעכ"פ שמור מטומאה אין כאן וכל דל"ה שמור טמא בספק טומאה ברה"ר, אכן כבר כתבנו דמד' הריטב"א משמע דהחסרון הוא רק מה דחסר משמרת ולהכי פסול מטעם דחסר משמרת אבל טומאה אין כאן. ועי' בפסחים (פ"א ע"ב) לתרומה טמא ופירש"י לאכול תרומה יעוש"ה דמשמע מזה דסובר כהרמב"ן. ויש לי עוד להאריך הרבה אבל כבר האריכו הרבה בד' הרמב"ן ולכן קצרתי בזה:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה