אור ברסלב

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג

סימן טו

סימן יד

הקדש ותרומה בכרי של הפקר.

גרסינן בב"מ (דף מ"ט ע"א) ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר ר, יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו, יכול פשיטא אלא מותר לחזור בו אמר רב פפא ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיהו, הכי נמי מסתברא דאמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר בי' משו"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר בי' אמאי רשאי אישתכח דקא אכיל טבלים ע"כ, וכתב הקצוה"ח (בסי' ר"ד סק"ג) וז"ל וקשה נהי שמובטח לו שבודאי יתננו לו אכתי קשה במאי קנה לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כיון דעכשיו אינו שלו ולא זכה בו, וראיתי בשיטה מקובצת שהרגיש בזה וכתב ז"ל רשאי בן לוי לעשות כתב ר"מ אע"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לוי' דחשוב כאלו בא לידו כדאי' בפ' כל הגט, א"נ לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מפריו על תבואה שלו הרא"ש ז"ל כו' ומ"ש עוד דלא גרע מנותן רשות לחברו שיתרום מפריו על תבואה שלו נמי קשה לי דהא מעשר אינו שלו ואין לו בו אלא טובת הנאה וא"כ היכי מצי ליתן רשות לתרום משל אחרים כו' עכ"ד הקצוה"ח יעו"ש עוד. ומרן רע"א ז"ל בחידושיו ב"מ כתב וז"ל ומה שהקשה בס' הנ"ל הא מעשר אינו לישראל ואין לו בו אלא טוה"נ ואיך יכול לקרות שם, לענ"ד הא מבואר ברמב"ם ה' תרומות (פ"ג ה"ב) דהישראל יכול להפריש תרומת מעשר וליתן המעשר ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר, ואם כן שפיר יכול להרשות להפריש כאלו מפריש בשליחותו עכ"ד, והנה דברי רע"א זצ"ל קשים בסברא דודאי ביש לו כור מעשר יכול להרשות לאחרים להפריש מכריו עשירית מהכור לתרומת מעשר כמו דיכול בעצמו לעשות כן. אבל להרשות להפריש כל הכור לתרומת מעשר לא מצי לעשות כן דהא דילפינן בגיטין (ל"א) מונחשב לכם תרומתכם דיכול להפריש גם תרומת מעשר אינו אלא על העשירית מהמעשר שלו וליתן המעשר ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר, ואי יפרישנו כולו לתרומת מעשר על של אחרים אין לו תו מה ליתן ללוי, וא"כ הכא דנקט כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו ת"מ על מקום אחר דמשמע דמצי לעשות כל הכור ת"מ תקשי ודאי איך מצי ליתן רשות לתרום משל אחרים וכבר עמדו בזה בס' נפש חיה למס' ב"מ יעו"ש ועוד. וכבר מפורסם השגה זו על מרן רע"א ז"ל בבי מדרשא ובאמת כתבו התוס' בכורות (נ"ח ע"ב) וכן הוא בגיטין וז"ל בד"ה כשם שתרומה גדולה כו' באה"ד נהי דעל בן לוי מצוה לעשות בעין יפה מ"מ בעה"ב אין לו לעשות עין יפה בשל אחרים ואפילו יש לו רשות אין לו לעשות להוציא עצמו מתרעומתן של כהן ולוי שלא יתרעמו עליו זה או זה כו' יעו"ש, הרי דהתוס' נסתפקו רק אי יכול לתרום בעין יפה אבל לעשות כל הכור תרומת מעשר פשיטא דאין לו שום יכולת ע"ז ואינו שלו מקרי וז"ב:

וזה לי יותר משלשים שנה שהצעתי זאת לפני מרן הגאון ר' יצחק יעקב זצ"ל מפאניוועז ואמר לי שגם הוא עמד בתימה זו ע"ד מרן רעק"א ז"ל והראה לי בנד"ז תוספתא מפורשת במסכת תרומות (פ"א) וז"ל התוספתא רשאי בעל הבית להפריש [כצ"ל] מעשר טבל כדי תרומת מעשר שבמעשר, ר' יוסי אומר בעל הבית שתרם את המעשר מה שעשה עשוי יעו"ש, הרי דת"ק ס"ל דרק החלק העשירית של תרומת מעשר רשאי בעל הבית להפריש ולא יותר ור' יוסי ס"ל דיכול לעשות את כל הכרי שיש לו תרומת מעשר ועוד הראה לי דברי הירושלמי פ"ק דתרומות ר' יוחנן בשם ר' ינאי ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והלך אותו בן לוי ועשאן תרומת מעשר על מקום אחר והלך ישראל ונתנן לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תערומות הדא דתימא בשנתנו זה עד שלא עשאו זה כו' מכיון שאמר כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו נמצא כתורם ברשות ישראל פתר לה כר' יוסי דאמר בעל הבית שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי עכ"ד הירושלמי, הרי מפורש הירושלמי כהשיטה מקובצת, והאי דאמר כר' יוסי הכוונה לדברי התוספתא שר' יוסי ס"ל דיכול בעה"ב לעשות את כל הכור תרומת מעשר, וכד' רע"א. ובעיקר קו' השטמ"ק אמר הגאון ז"ל ליישב עפי"ד הירושלמי פ"ק דתרומות דמבעיא לן שם אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד ליה כתורם את שאינו שלו או כתורם של חבירו יעו"ש, והיינו דמספקא ליה בהא דאין יכול להפריש את שאינו שלו, אם החסרון הוא מצד שאינו שלו, או מצד שהוא של חבירו ונפ"מ אם תרם של הפקר דכאן אין החסרון מצד שהוא של חבירו אלא מצד שאינו שלו, ולפי"ז י"ל דר' יוחנן יסבור דיכול לתרום של הפקר דהחסרון הוא רק מצד שהוא של חבירו, ובשל הפקר שסוף סוף אינו של חבירו אע"פ שגם שלו אינו, מ"מ לית לן בה והכא כיון שהישראל הבטיח לו שרק לו יתן דמי כבר כמו שהוא של הפקר ואינו של חבירו ואע"פ שגם שלו עדיין אינו מ"מ יכול לתרום עכ"ד הגאון מפאניוועז זצ"ל:

והראיתי לו אז כי דברי הירושלמי כבר הביא כן בעונג יו"ט (סי' ק"ט) ותי' דזה דמי להפקר כתב כן הרש"ש בהגהותיו בב"מ שם, אכן לענ"ד נראה דכוונה אחרת כוונו בירושלמי, דהנה יש להתבונן דהתוס' יבמות (פ"ט ע"ב) ד"ה שהפקר בי"ד הפקר כתבו וז"ל אבל מן הטמא על הטהור ליכא למימר דאפקוה מרשותיה בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו עכ"ד. ולכאורה דבריהם צ"ב ואיך פשוט להתוס' דאין יכול לתרום בשל הפקר הא היא בעיא בירושלמי ולא איפשיטא, ונראה דהנה מהא דרצה הירושלמי לפשוט מהא דגזבר יכול לתרום בשל הקדש, מוכח דאיבעיא של הירושלמי הוא רק בתורם משל הפקר על של הפקר, אבל בתורם משל הפקר על שלו ודאי לא מהני דבכגון זאת בהקדש פשיטא דלא מהני אם יתרום משל הקדש על שלו אף אם נעבדיניה כתורם את של חבירו דמה לי הקדש מה לי חבירו סוף סוף הם של אחר ואיך יכול לתרום משל אחר על שלו:

אך ספיקו של הירושלמי הוא בתורם את של חבירו על של חבירו לטובת חבירו דממעטינן מאתם פרט לתורם את שאינו שלו ומבעיא ליה מה את עביד ליה כתורם את שאינו שלו או כתורם של חבירו, הכוונה בזה דמספקא ליה, הא דלא מצי לתרום את של חבירו הוא מטעם דאין לו כח בעצם לתרום דבר שאינו שלו כמו דלא יכול להקדיש דבר שאינו שלו, או דבעצם יש לו הכח לתרום גם שאינו שלו דלא דמי להקדש כיון דגם בהיותו טבל פתיכא בי' תרומה רק הוא מברר התרומה מהחולין, והא דאינו יכול לתרום את של חבירו, הוא מטעם שהוא של חבירו היינו כיון שהוא מצוה של חבירו ניחא לחבירו למעבדיה כמו דמבעיא לן בנדרים (ל"ו) גם בתורם משלו על של חבירו, ואף דפשיטא לן שם דאין צריך דעתו הוא מטעם דהזכות שמזכהו דתורם משלו עדיף לחבירו מהניחותא דמצוה, אבל בתורם משל חבירו על של חבירו שאין לחבירו שום זכות בהרמתו לא מהני מטעם נחותא דמצוה דיליה:

והנפקא מינה יהיה בתורם של הפקר, אי נימא דאין לו כח בעצם לתרום שאינו שלו, אין תרומתו תרומה, אבל אי נימא דהחסרון הוא רק שהוא של חבירו וניחא ליה למעבד המצוה א"כ בהפקר לא שייך זה ותרומתו תרומה, ורצה הירושלמי לפשוט מהא דגזבר תורם של הקדש, אלמא דבעצם יש לו כח לתרום שאינו שלו, רק מטעם דניחא לחבירו המצוה ובהקדש לא שייך זאת, ולפי"ז ספיקא של הירושלמי הוא רק בתורם את של הפקר על של הפקר, אבל בתורם משל הפקר על שלו פשיטא דאין לו כח בעצם, כמו בתורם משל חבירו על שלו שאין לו כח בעצם:

א"כ הכא בתורם מן הטמא על הטהור אם יפקירו החכמים את הטמא יהא כתורם משל הפקר על שלו דפשיטא דלא מהני גם לפי איבעית הירושלמי וזה ברור ונכון, [אחר זמן רב כתב לי ממש כדברים האלו בבאור דברי הירושלמי הגאון הגדול ר' שמואל אביגדור פיבלזון זצ"ל הגאבד"ק פלונגיאן וכוונתי לדעתו הגדולה], לפי"ז הכא דהבן לוי עושה את כל הכור תרומת מעשר על מקום אחר, הוי משל הפקר על שלו דבזה ל"מ אפי' לפי ספיקת הירושלמי ודוק.

ועפי"ז מיושב לי ג"כ הנה התוס' ב"ק (ע' ע"א) חקרו אם פקדון מקרי דבר שברשותו ורבינו הגר"א זצ"ל בחו"מ (סי' רי"א) הביא ראי' מד' הגמ' ב"מ (ל"ח ע"א) דקאמר דלהכי לא ימכור הנפקד את הפקדון אפי' הם אבודים מפני שהבעלים יסמכו עליו שהוא בעין ויעשנה תרומה ומעשר על מקום אחר, ומוכח דפקדון מקרי ברשותו כיון דיכול לעשותו תרומה ומעשר עי"ש, ולכאורה אין ראי' מכאן דהרי אפי' אי נימא דפקדון לא מקרי ברשותו אבל עכ"פ שלו הוא רק שאינו ברשותו ולא גרע משל הפקר דיכול לתרום לפי צד האיבעיא בירושלמי, אבל לפמ"ש א"ש דמשל הפקר על שלו אי אפשר לו לתרום גם לפי דברי הירושלמי ושפיר הוכיח הגר"א זצ"ל מכאן דפקדון מקרי דבר שברשותו, ועי"ש בתוס' ב"מ (מ"ט ע"א) בהא דאיתא שם שחזר והפקידו אצלו שכתבו הומ"ל א"כ מאי קמ"ל, ולפי"ז הלא קמ"ל דפקדון מקרי ברשותו ולפמ"ש יש להאריך בזה:

והא דאיתא בירושלמי בכורים (פ"א) האנס והגנב והגזלן בזמן שהבעלים מרדפין אחריהם אין תרומתן תרומה כו' ר' יוסי בשם ר' יוחנן לא זה תורם ולא זה תורם, והיינו דהבעלים אין יכולים לתרום כיון דאינו ברשותם, ולכאורה אם יכולים לתרום של הפקר ואמאי אין יכולים לתרום דבר שאינו ברשותו, שא"ה דכבר בארו דגנב וגזלן יש להם קנינים על החפץ, ואח"ז מצאתי ראיתי בס' נועם ירושלמי שהקשה זה וכתב לחלק דשאני הפקר דיכול לזכות, משא"כ באינו ברשותו יעו"ש, ולפי"ז א"ש גם בזה דתורם מן הטמא דהתם אם יפקרו בי"ד את התבואה, והוא אין יכול לזכות בהן שפיר אין יכול לתרום:

והנה בקדושין (דף כ"ו ע"ב) שהובא שם המשנה דמעשר שני מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה, ופירש"י ושכח ולא נתן רשות לתרום, והתוס' בארו יותר שהיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה ירא שמא יאכלו בני אדם ממנו ויסמכו עליו וסבורים שתרם דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, והקשו על פירש"י איך יצא מביתו עד שלא תקנו ושלא הודיעם שאינו מתוקן והא אמרינן חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן יעו"ש, וכתב הפנ"י וז"ל ולענ"ד כבר נזהר רש"י ל״ל מזה שדקדק בלשונו הצח וכתב ושכח ולא נתן רשות לתרום ולא כתב שכח ולא תרם, והנראה מזה שהתבואה היה עדיין במחובר כשהלך ר"ג דא"א לתרום אלא שהיה לו ליתן רשות לתרום לכשיתלש דאף לפמ"ש התוס' בנזיר (י"ב ע"א) שנסתפקו אם אדם יכול ליתן רשות לשלוחו קודם שהגיע זמנו להפריש חלה, מ"מ נראה דבכה"ג אם אמר לכשיתלש דמהני עי' לקמן (דף ס"ב) אלא ששכח ר"ג ליתן רשות וא"כ תו לא קשה מהא דחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כו' עכ"ד הפנ"י. ולענ"ד אין זה נכון שהרי ידוע שי' רש"י בגיטין (מ"ז) דחיוב הפרשת תרומה אינו מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא כמו בכורים וכדומה, ורק דכל חיובו הוא אם בא לאכול אז מצוה עליו לתרום ודמיא למצות שחיטה. לפי"ז הא דר"ג רצה לתרום ע"כ אינו מצד שרצה לקיים המצוה, אלא דחשש לפי שי' הפנ"י] שלא יהא להם מה לאכול שהרי אי אפשר להם לאכול טרם שיתרומו והרי אין יכולים לתרום בלי רשות הבעלים, והוא תימה שהרי בני ביתו של ר"ג יש להם רשות לאכול מתבואתו שהרי ר"ג מחויב הי' במזונות אשתו ובניו וגם במזונות עבדיו הי' מחויב ועכ"פ הלא החשש הי' שיהא להם מה לאכול ומסתמא היו מותרים לאכול מבלי שיהא שום חשש גזל וכיון דיש להם זכות לאכול ממילא לכאורה לא גרע מהפקר דיכול לתרום שהרי כבר לא מקרי [מה שאוכל] של חבירו ואפי' אי נימא דאין לו קנין בזה להיות נקרא שלו, אבל עכ"פ של חבירו נמי לא מקרי ולא גרע משל הפקר דיכול לתרום לפי אותו הצד בירושלמי, ויותר יש לתמוה בזה שהרי שנינו בתוספתא דתרומות בפרק קמא הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין אבל לא יתרומו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' תרומות (פ"ד הי"ב) יעו"ש, ועבד דקתני ע"כ הוא עבד כנעני כמ"ש הראב"ד ז"ל הביאו הר"ן בסוף כתובות דסתם עבדים שבש"ס הוא עבד כנעני, לפי"ז בני ביתו של ר"ג היו יכולים לתרום על מה שהם אוכלים והרי לפי שיטת הפנ"י הם ידעו שר"ג לא תרם שהרי כשהלך הי' עדיין התבואה במחובר ועל מה שהם אוכלין שפיר היו יכולים לתרום, ואטו בית ר"ג סחרו ומכרו תבואה לאחרים ?

וראיתי בשו"ת עמודי אור (סי' ל') שנשא ונתן בנדון שכזה היכא שיש לו זכות לאכול של חבירו אם יכול גם לתרום ממה שאוכל והאריך הרבה בזה והעלה דיכול להפריש תרומה ומעשר ואח"ז הביא שבס' עמק יהושע (סי' ט"ז) האריך ג"כ בזה והעלה דאין יכול לתרום על מה שאוכל והוא השיג עליו יעו"ש באריכות ותמהני על הגאונים אלו ז"ל שהרי מפורש בתוספתא דגם השכיר ועבד כנעני שפיר יכולים לתרום ומאשה אין ראי' עי' תוס' נזיר (כ"ד ע"ב) ד"ה שקמצה מעיסתה כו' ודוק] ומוכח דכל היכא דיש לו זכות לאכול שפיר יכול לתרום ג"כ ודוק:

ובגיטין (דף כ"ג ע"ב) אמר רב אסי אמר ר' יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין מתקיף לה ר' אלעזר טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר, ופירש"י וז"ל בד"ה הא במילתא דאיתיה כגון תרומה שאסור לעבד לאכול טבל ואם יש לו טבל שניתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בו מפריש תרומה הימנו ותרומתו תרומה כו' יעו"ש. וקשה לי למה נקט רש"י ז"ל שאם יש לו טבל שניתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בו, הלא בפשוטו, הא מפורש בתוספתא דגם עבד תורם על מה שהוא אוכל ואין זה תורם שלא ברשות כיון שיש לו רשות לאכול רשאי גם לתרום. וי"ל דרש"י יסבור דעבד דקתני בתוספתא הכוונה הוא עבד עברי, אבל עבד כנעני כיון דאמרינן בי' מה שקנה עבד קנה רבו באמת אין לו רשות לתרום גם על מה שהוא אוכל, ורש"י לשיטתו שם בכתובות דאע"ג דקתני עבד סתמא הכוונה הוא על עבד עברי יעו"ש, [ועי' מהרי"ט אלגזי פ"ד מה' בכורות דלא זכר זאת] ולפי"ז יש להצדיק גם דברי הפנ"י די"ל דעבד כנעני א"י לתרום על מה שהוא אוכל ולכן מהר ר"ג לתרום [ואולי זהו כוונת רש"י ז"ל כפי מה שהעתיקו התוס' וז"ל שהיה ירא שמא יאכלו בני אדם ממנו יעו"ש ולא כתבו שמא יאכלו בני ביתו ודוק]. ויש לדקדק עוד מ"ט לא כתב רש"י דיכול לתרום כרי של הפקר, ולמה לי' שנותן לו טבל ע"מ שאין לרבו רשות בו ומוכח דרש"י ס"ל דאין יכול לתרום כרי של הפקר ולפי"ז מיושב שפיר ד' הפנ"י מכל מה שתמהתי עליו ודוק:

ואכתי יש לדקדק בדברי רש"י דנקט שניתן לו טבל ע"מ שאין לרבו רשות בו, שהרי בב"מ (צ"ו ע"א) בהא דאיתא שם אבל עבד דלאו בר מצוה לא ופירש"י דאין דין שואל ומשאיל נוהג בו שאין לו כלום בלא רבו. והקשה בשטמ"ק דהא דינים אלו נוהגים בעבד אם נתנו לו ממון ע"מ שאין לרבו רשות בו דאפשר כן כדאיתא בפ"ק דקדושין ע"כ, והדבר פשוט דכוונת רש"י דהא לר"א אליבא דכו"ע לא מהני ע"מ שאין לרבו רשות בו, וביו"ד (סי' רס"ז סעי' כ"ב) והט"ז שם (סק"י) לא מהני בעבד אם ניתן לו מתנה גם מה שאתה נותן לפיך זולת ע"מ שתצא בהם לחירות דאז אינו רוצה שיהא דהעבד אלא דרבו רק שבשביל זה יוציאנו לחירות עי"ש, ולפי"ז לא משכחת לה בעבד דין שואל ומשאיל, והכא לר"א קיימינן ואיך כתב רש"י דניתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בו הא לר' אלעזר לא מהני זה ורש"י ז"ל ס"ל כן. וצריך לחלק דדוקא בדין שואל ומשאיל לית לי' כלום בלא רבו שזהו לחיובא דבעה"ב וכל מה שקנה עבד קנה רבו א"כ לית לי' מדגרמי' כלום ול"ש בי' דין שואל ומשאיל, ומשא"כ כשניתן לו טבל שסוף סוף הלא גם רבו צריך להפריש ולית לי' פסידא בזה שפיר קנה ויכול לתרום ודוק:

ומכל מה שנתבאר יוצא לנו דרק בתרומה מסתפק הירושלמי דיהא יכול לתרום של הפקר וכאשר בארנו. אבל בהקדש אין שום סברא דיהא יכול להקדיש חפץ של הפקר, והחת"ס או"ח (סי' ק"פ) חידש דגם בהקדש יכול להקדיש חפץ של הפקר והוא תימה. ועי"ש בקצוה"ח (סי' ר"ד סק"ג) ובחדושי רע"א שכתב לפרש דהא דכתב הרא"ש בשם הרא"ם דהיה לפניו ככר של הפקר ויכול לזכות בו יכול להקדיש כיון דבידו לזכות, הכוונה רק דמהני ההקדש לאחר שיזכה ולא הוי כמקדיש דבר שלב"ל, אבל מ"מ פשיטא דקודם שזכה לא חל ההקדש יעו"ש ודוק:

[הדברים האלו כתובים אצלי עוד מימי עלומי, ובשנת תרפ"ט כבדני כבוד יד"נ הגאון הגדול ר' משה מרדכי עפשטיין שליט"א הגאב"ד ור"מ דישיבת כנסת ישראל אשר באה"ק בספרו הנכבד לבוש מרדכי על מס' ב"מ, ומצאתי שם (בסי' כ"ה) שהאריך שם ליישב קו' השטמ"ק והשיג שם על הקצוה"ח ויישב ד' השט"מ ממש כד' רע"א וכתבתי לו איזה הערות מדברינו הנ"ל והבאתי לו ד' התוספתא בתרומות בשם הגאון מפאניוועז זצ"ל והוא השיב לי באריכות והנני מעתיק כאן איזה דברים מדבריו מה שנוגע לבאור התוספתא בתרומות שהבאתי]:

וז"ל הגאון ר' משה מרדכי שיחי' ומה שהביא כתר"ה שם הגאון ר' יצחק יעקב זצ"ל מפאניוועז ד' התוספתא בתרומות פ"א וז"ל רשאי בעל הבית להפריש מעשר טבל כדי תרומת מעשר שבמעשר, ר' יוסי אומר בעל הבית שתרם את המעשר מה שעשה עשוי עכ"ד התוספתא, ופירש הגאון הנ"ל זצ"ל דלת"ק אין לו רשות לתרום תרומת מעשר אלא אחד מעשר, ור' יוסי ס"ל דכל המעשר יכול לעשות תרומה, אכן לדידי קשה לפרש דמה דאמר ר' יוסי דבעה"ב שתרם את המעשר כוונתו דעשה את כל הכרי של הטבל למעשר תרומה דהול"ל בפירוש דעשה כל המעשר לתרומת מעשר דהרי בכל דוכתי הפירוש שתרם שהרים לא שעשה כל הפירות תרומה ומקודם בתוספתא פועל שתרם האם הפירוש שעשאו כל הפירות תרומה על מקום אחר, אלא הפירוש שתרם כשיעור, וא"כ הלא הפירוש הכא בעה"ב שתרם את המעשר, שתרם כשיעור שצריך להרים מן המעשר והמנחת בכורים פירש דלת"ק מותר לכתחלה להפריש התרומת מעשר, ולר' יוסי רק בדיעבד מותר, ובאור זה יותר מסתבר:

ולולא דמסתפינא הו"א בדברי הת"ק פירוש אחר ות"ק אמר חדא, ור' יוסי אמר חדא ולא פליגי, דלפי פירוש שפירשו בדברי הת"ק, דקאי לענין להפריש תרומת מעשר מן המעשר שיש רשות לבעה"ב, מה שייך לומר שיש לו רשות להפריש תרומת מעשר כשיעור תרומת מעשר, מעשר מן המעשר אטו לא ידעינן דתרומת מעשר הוא מעשר מן המעשר, ואם רצה הת"ק לאמר דאין לו רשות להפריש על מקום אחר הו"ל למימר רשאי הבעה"ב להפריש תרומת מעשר עליו ולא על מקום אחר, וכפי שמצאנו כמה פעמים במשנה לשון זה, לכן לדעתי הפירוש בתוספתא. רשאי בעה"ב לתרום מעשר טבל (פירוש לעשות תרומה אחד מעשר) כדי תרומת מעשר שבמעשר, פירוש, כמו שמצינו שאמרה תורה שאחד מעשר הוא תרומה עד שיעור זה רשאי לעשות תרומה אחד מעשר, ות"ק ס"ל כדברי ר' אליעזר במשנה ה' דשיעור שיכול לעשות תרומה הוא כתרומת מעשר. ור' יוסי אמר דבר אחד דרשאי בעה"ב לתרום מהמעשר התרומת מעשר, ומש"ה חזר ר' יוסי ואמר בעה"ב שתרם את המעשר, דת"ק קאי לגבי הפרשת תרומה, ור' יוסי קאי לענין תרומת מעשר, ואלו היה הפירוש דגם ת"ק קאי לענין הפרשת תרומת מעשר, הי' לר' יוסי לומר, רק אם תרם תרומתו תרומה דהרי בתרומת מעשר קיימינן, מזה לדעתי מוכח דהת"ק לא מיירי לענין הפרשת תרומת מעשר, אלא לענין הפרשת תרומה כמה יש לו להפריש עכ"ד הגאון הנ"ל:

ולענ"ד נראה יותר פירושו של הגאון מפאניוועז זצ"ל שהרי בירושלמי פרק קמא דתרומות מוכח להדיא דהא דאמר ר' יוסי בעל הבית שתרם את המעשר מה שעשה עשוי כוונתו שתרם את כל הכור לא רק חלק העשירית ממנו, שהרי הירושלמי מקשה ממש קו' השטמ"ק וז"ל וכולה מיניה פירוש איך יכול לתרום את כל הכור לתרומת מעשר, ומשני מכיון שאומר לו כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו נמצא כתורם ברשות ישראל פתר לה כר' יוסי דר' יוסי אמר בעל הבית שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי, והיינו אותו ר' יוסי בתוספתא, והיינו ע"כ הכוונה דאתי כר' יוסי ולפיכך מהני נתינת רשות מהישראל על כל הכור שיכול הבן לוי לעשות את כל הכור תרומ"ע, דשם הלא הבן לוי עושה את כל הכור תרומ"ע ומהני הנתינת רשות מהבעה"ב וע"כ דהבעה"ב יכול לתרום ג"כ את כל הכור ולהכי מייתי דר' יוסי דלדידי' מהני הנתינת רשות על כל הכור, כיון שהבעה"ב גם הוא יכול לתרום את כל הכור, אבל אם נפרש דר' יוסי קאי רק על תרומת מעשר ואינו חוזר על דברי הת"ק, ורק להורות לנו דרשאי לתרום תרומת מעשר, א"כ למה מביא דברי ר' יוסי והו"ל למימר ואתי כאבא אליעזר בן גומל דהוא עיקר שהורה לן הדין, לזאת נראה לי יותר פי' של הגאון מפאניוועז ז"ל דכל חדושא דר' יוסי דחוזר על דברי ת"ק ולהורות אתי דרשאי לתרום את כל הכרי ושפיר קאמר הכא אתי כר' יוסי והיינו דהכא מהני נתינת הרשות מהישראל על כל הכור ודוק היטב:

והנני להביא בזה גם יתר הדברים שכתבתי להגאון ר' מ"מ שליט"א הנ"ל על ספרו הנכבד וז״ל במכתבי אליו:

ב

הנה כתר"ה בספרו הנחמד לבוש מרדכי על מס' ב"מ (סי' כ"ה) הקשה וז"ל דהנה בחו"מ (סי' רנ"ב) כתב הרמ"א ז"ל כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע אם קדמו היורשין ומכרו המקבל יכול להוציאו מן הלוקח אבל דבר שלא ניתן במתנת שכיב מרע רק שמצוה לקיים דברי המת אם קדמו היורשין ומכרו מה שעשו עשוי ע"כ, הנה פסק הרמ"א דמצוה לקיים דברי המת לא הוי קנין רק מצוה לקיים, ולכאורה קשה דהנה בגיטין (י"ד ע"ב) איתא הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו [שמת, רש"י] תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו, לימא בהא קמפלגי דמר סבר הולך כזכי ומר סבר הולך לאו כזכי, רב פפא אמר הא והא בברי הא דמית מקבל בחיי נותן הא דמית נותן בחיי מקבל:

והנה ע"כ סברינן דלו ולא ליורשיו דאם נימא דמה שאמר לו אף ליורשיו קאמר, א"כ אף שמת המקבל בחיי הנותן עכ"פ כיון דמצוה לקיים דברי המת יתן ליורשי מי שנשתלחו לו כדי לקיים דברי המת, וע"כ דלו ולא ליורשיו קאמר ומשו"ה אם מת מקבל ואי אפשר עוד לקיים דבריו מה ששלח לו שהרי כבר מת המקבל משו"ה יחזירו ליורשי המשלח, וא"כ אף אם מת הנותן בחיי המקבל אם מה דמצוה לקיים דברי המת הוי רק מצוה בעלמא ולא קנין א"כ הכסף עדנה של היורשים רק מה דאמרו רבנן שמצוה לקיים דברי המת, א"כ זה אינו רק כ"ז שאפשר לקיים דברי המת, אבל כשמת המקבל קודם שהגיע לידו המתנה א"כ עתה הא אי אפשר עוד לקיים דברי המת שהרי המת אמר רק למקבל ולא ליורשיו, ולפי"ז אף אם מת נותן בחיי מקבל הי' להיות הדין שיחזירו ליורשי המשלח, וע"כ דמצוה לקיים דברי המת עושה קנינים ומש"ה אם מת נותן בחיי מקבל כבר זכה המקבל ונעשה שלו, ומשו"ה אף אם מת המקבל קודם שהגיע המתנה לידו זכו היורשים מטעם דכבר זכה אביהם בהממון משום מצוה לקיים דברי המת, הרי דמצוה לקיים דברי המת עושה קנינים. וקשה על רבינו הרמ"א דפסק דהוי רק מצוה ולא קנין ואם קדמו היורשין ומכרו מה שעשו עשוי עכ"ל כתר"ה והאריך עוד בזה:

ולענ"ד נראה דלק"מ דבאמת י"ל דמצוה לקיים דברי המת אינו עושה קנין והוי רק מצוה כמו"ש הרמ"א והוא מד' המרדכי ורק דאעפ"י דאינו עושה קנין אבל ודאי דמ"מ החוב על היורשין לקיים דברי המת, והתוס' בכתובות (פ"ו ע"א) ד"ה פריעת בע"ח מצוה כו' כתבו על מה שפי' רש"י לקמן גבי קטינא דהואיל וליכא מצוה אלא מדרבנן לא כייפינן להו, והקשו דהא אשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרינן בהשולח (גיטין מ') דכופין את היורשים יעו"ש, וע"כ דהתוס' הכא ס"ל דמצוה לקיים דברי המת אינו עושה קנין דאי עושה קנין לק"מ קו' דשא"ה שהיא מוחזקת וזכתה בעצמה כבר, וע"כ דס"ל דמצוה לקיים דברי המת אין עושה קנין ורק מצוה בעלמא איכא ולהכי קשיא להו לרש"י ז"ל הרי אשכחן דעל מצוה דרבנן כופין הרי דכייפינן לקיים דברי המת אע"פ דל"ה רק מצוה. אלא אפי' אי נימא דלא כייפינן להו ליורשים לקיים דברי המת, אבל עכ"פ ודאי החוב מוטל עליהם לקיים דברי המת וכבר נתחייבו היורשין לקיים דברי המת וממונא אית לי' למקבל גבייהו ואי לא יהבי אעפ"י דאין כופין אותן עכ"פ עברי אדרבנן ואותו הזכות שהוא ממונא יורשין יורשיו, ועתה באים יורשי הנותן לשאול מבי"ד אם החיובא דמצוה רמיא עלייהו ואמרינן להו דמצוה לקיים דברי המת וממילא זכו באותו הזכות יורשי המקבל שהוא זכות וממון להכי שפיר יורשין יורשי המקבל אף אי נימא דלו ולא ליורשיו קאמר, ולהכי ינתן ליורשי המקבל באופן שיורשי הנותן צייתי דינא ואינם רוצים לעבור אדרבנן ע"ז איצטריך לאשמועינן למי שייך הכסף עפ"י הדין. אבל אם באמת ירצו יורשי הנותן לחזור ולתופסו שפיר י"ל דאין מוציאין מידן:

ועי' בקצוה"ח (סי' רע"ח סקט"ו) שכתב להסתפק באחד שנשבע ליתן מתנה לחבירו חפץ פלוני ומת המקבל קודם שהגיע המתנה לידו אם הוי ראוי לגבי בכור כיון דשבועה אינו עושה קנין או נימא כיון דצריך לקיים שבועתו ואסור לו לחזור ה"ל החפץ שנשבע לתת לו כמו מוחזק, ופשיט לה דהוי מוחזק מד' התוס' בפ' י"נ (קכ"ג ע"ב) ד"ה הכא במכירי כהונה וז"ל בכל דוכתי עביד מכירי כהונה מוחזק ובפ' כה"ג (ל' ע"א) והיינו טעמא משום דזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברים בעלמא ואע"פ שאם רצה לחזור בו יכול מכל מקום כל כמה דלא הדר בי' הוי כמוחזק עכ"ל, וא"כ מכ"ש בנשבע או נתן ת"כ ליתן חפץ פלוני דהוי מוחזק לגבי בכור כו' עכ"ל הקצוה"ח, ומדבריו למדנו לנ"ד דהקצות לא נסתפק רק אי מקרי ראוי לגבי בכור אבל פשיטא לי' דיורשיו יורשין זה הזכות שיש לו למקבל החפץ אע"פ שלא קנה את החפץ בחייו ורק כל הזכות שהי' לו בהחפץ הוא אך מה שהנותן הי' אסור לחזור משבועתו וזה מקרי ממון גמור לגבי יורשי המקבל ויורשים זה הזכות עד שגם לענין בכור מקרי מוחזק לפי דעת הקצות וכמו שהוכיח מד' התוס' ב"ב, וממילא הה"ד לנ"ד לענין מצוה לקיים דברי המת אפי' אי נימא דל"ה קנין ולא זכה המקבל בחייו, בכ"ז כיון דיורשי הנותן היו מחויבים ליתן לו מטעם מצוה לקיים דברי המת ואסור להם לחזור שלא ליתן ואי לא יהבי עברי אאיסור דרבנן, לזאת גם כשמת המקבל קודם שהגיע לידו, בכ"ז יורשין יורשיו זה הזכות שהי' לו למקבל בזה וכמו בנשבע ליתן מתנה לחבירו דיורשיו יורשין זה הזכות לפי דברי הקצוה"ח ולענ"ד הוא דבר ברור ופשוט:

וראיתי בתו"ג בחי' לגיטין (י"ג ע"א) בתוס' ד"ה והא לא משך שהקשו בתוס' מאי פריך והא קיי"ל מצוה לקיים דברי המת וכתב לתרץ וז"ל ולפענ"ד נראה לתרץ דהמקשה דייק דע"כ מטעם קנין הוא דקתני יתנו דמשמע מי שהוא בידו או הבי"ד יכולים ליתנו בעצמם להמקבל ובשלמא אם הוא מטעם קנין א"ש דכבר קנהו המקבל ושל מקבל הוא ויכולים ליתנם לידו, אבל אם נאמר שהוא מצוה לקיים דברי המת אי אפשר לבי"ד ליתן כלל כיון דאין הדבר נעשה של המקבל כלל רק על היורשין לקיים משום מצוה והבי"ד יכולין לכוף היורשין עד שתצא נפשם עד שיקיימו המצוה ויתנו בעצמן וקודם שנותנין היורשין אין הדבר נעשה של המקבל ואם קידש בו אשה אינה מקודשת דאינו שלו קודם שיתנו לו היורשין עכ"ל, ותמהני על כבוד גאונו שהרי התוס' בקו' שהקשו דמאי פריך בגמ' והא לא משך והא מצוה לקיים דברי המת כוונתם פשוטה דגם מצוה לקיים דברי המת ס"ל להתוס' דהוא עושה קנין ולא דהוי רק מצוה בעלמא ושפיר הקשו בתוס' מאי פריך והא לא משך והא מצוה לקיים דברי המת גופי' הוי קנין וממילא יתנו לאחר מיתה מטעם קנין ודברי תי' תמוהים לענ"ד:

שוב ראיתי במחנ"א ה' זכיה ומתנה (סי' כ"ט) שהביא ד' הר"ן בפ"ק דגיטין דמוכח מד' דהא דמצוה לקיים ד' המת אינו עושה קנין ורק דמחויבים לקיים דבריו והיכא דהיתומים הם קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אינם מחויבים לקיים והביא ג"כ ד' המרדכי בפ' מי שמת בשם רבינו שמחה (שמזה לקח הרמ"א ז"ל) דאע"ג דמצוה לקיים ד' המת מיהו המקבל מתנה לא זכה עד שתבא לידו אלא שכופין לתת למקבל בין היורשין בין השליש אבל אם לא מת לא יתנו ליורשיו, וע"ז תמה המחנ"א מהא דסוגיא דגיטין דמוכח דמצוה לקיים ד' המת הוא קנין יעו"ש, והוא קו' כתר"ה ועוד הביא מד' התוס' גיטין (ל"ח ע"א) דמוכח מד' דס"ל דמצוה לקיים ד' המת הוא קנין, ואח"ז כתב לחלק דהיכא דמצוה ליורשים ותולה בהם שהם יעשו עדיין לא זכו בה אלא שמצוה על היורשים ליתן משום מצוה לקיים ד' המת ונ"מ היכא דהיו היתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, אבל כשאינו תולה ביורשין אלא שהוא נתן לשליח להוליך משעה שמת זכה זה השליח בעד המקבל מכחו של מת ואפי' אם מת המקבל ינתן ליורשיו יעו"ש, והוא ג"כ כתי' של כתר"ה בספרו שם והנה קדמו המחנ"א בין בהקו' ובין בהתי' ולענ"ד נראה כמ"ש, וכעין דברי ראיתי אח"ז בקצות (סי' רמ"ח סק"א) יעו"ש מ"ש ליישב קו' המהרי"ט בחלק ח"מ (סי' ע"ד) ע"ד הב"י שכתב בשי' הרמב"ם דהיכא דהנכסים ביד שליש אפי' אמר בלשון ירושה לא זכו בה יעו"ש, ולפי מ"ש תראה מה שיש לדון בד' הקצות, ואמנם מד' הרמב"ם ז"ל בה' זכיה ומתנה (פ"ד) משמע להדיא כד' המחנ"א יעו"ש היטב:

ועפי"ז נ"ל בהא דאיתא שם בגיטין וחכ"א יחלוקו מספקא להו ופירש"י אי כזכי דמי אי לא אי מצוה לקיים ד' המת או לא וכן בסוף השמועה דמוקי בשכ"מ פירש ג"כ מספקא להו אם שכמ"ר צריך קנין והיכי דמית מספקא להו אי מצוה לקיים כו', והמל"מ ה' מלוה ולוה (פ"ד ה"ו) ה"ר מזה דבס"ס אין מוציאין ממון מיד המוחזק ודלא כמהריב"ל, שהרי הכא איכא ס"ס ספק אי הולך כזכי אי לא ואף את"ל דלאו כזכי דמי אכתי אפשר דמצוה לקיים ד' המת ואפ"ה אמרינן דיחלוקו ולא זכו יורשי מי שנשתלחו לו בכל המנה יעו"ש, ובס' אור שמח בה' זכיה ומתנה כתב לדחות ד' מרן המל"מ וז"ל ונ"ל דשאני כאן דכבר עמדו בתוספות למה לן תקנת שכ"מ הא מצוה לקיים דברי המת, והמחוור מה שתירץ במרדכי ובפסקי תוספות פרק מציאת האשה והובא בשו"ע (סי' רנ"ב) בהגה"ה שמצוה לקיים דברי המת כופין את היורשים אבל המקבל לא זכה בהחפץ ואם היתומים נתנו לאחר מה שעשו עשוי יעו"ש, וכיון שכן דאף אם נאמר דמצוה לקיים דברי המת בכ"ז אין החפץ שלהם והמנה עדיין של יורשים רק שכופין אותן לתת ממון שלהם הוא מה שירשו מאביהם לתת להמקבל כצוואת אביהן המת, נמצא דבחזקתייהו קאי אף אם מצוה לקיים דברי המת לכן תו אח"כ כי תאמר דכופין אותם להוציא ממונם להמקבל כיון שמספקא לך בשום צד איך תוכל להוציא ממונם מחזקתייהו כן נ"ב לדעתי, ואם היה הס"ס אם הולך כזכי ואף אם הולך לאו כזכי מ"מ מתנת שכ"מ אין צריך קנין וכמסורים דמי בזה אפשר דהוי יהבינן להאדם שנשתלחו לו דלשני הספיקות המה שלו ודוק עכ"ל האור שמח, ולפמ"ש המחנ"א שהוא הדרך האמת וכמו שנראה כן מד' הרמב"ם דברי האו"ש אינם צודקים ונכונים ד' מרן המל"מ, שהרי הכא מסר לשליח ובאופן דאמרינן מצוה לקיים דברי המת הנה כבר זכה הוא השליח בעד המקבל לפי"ז לשני הספיקות המה של המקבל שהרי השליח זכה בעדו וכבר הוא שלו ובכ"ז אמרינן יחלוקו וראי' מזה דבס"ס אין מוציאין מיד המוחזק וז"ב:

תוכן העניינים

מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה