מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן טז · ב
הנה העונג יו"ט שם וכן עוד כמה מספרי האחרונים חדשו דהמאכיל תרומה לזר עובר בעשה דמשמרת תרומותי ואפי' אם האוכל הוא קטן וכמו שאסור לטמא בידים משום משמרת תרומותי והעונג יו"ט האריך הרבה בזה עפי"ד התוס' יבמות (דף צ') יעו"ש, ועי' בגיטין (נ"ה ע"א) דפריך שם וליכול קטן אוכל נבלות הוא יעו"ש, והאריכו הרבה בזה כמה גדולים עיין עליהם, ואנכי בימי עלומי כוונתי לזה מדעתי ואמרתי לפרש בזה ד' התוס' בקדושין (כ"ו ע"ב) גבי מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה דרש"י פי' דר"ג שכח ליתן רשות לתרום והיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה חושש שמא יאכלו בני אדם ממנו ויסמכו עליו שתרם דחזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן והקשו בתוס' דא"כ מה מועיל תקונו אדרבה גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור עצמו כו' יעו"ש, וכבר עמדו ע"ז המפרשים מ"ש דאדרבה גרע טפי ומאי גריעותא איכא הכא הא טבל במיתה כמו תרומה עי' בחי' מהרי"ט ופנ"י ועוד. ולפי"ז י"ל דהתוס' לשי' בע"ז (נ"ו) ובנדה (ו' ע"ב) דבטבל ליכא העשה דמשמרת תרומותי, אבל תרומה איכא העשה דמשמרת תרומותי והכא הי' התבואה מעט כמ"ש הפנ"י וקרוב הדבר שיאכלו גם התרומה, והמאכיל תרומה לזר עובר בעשה דמשמרת ולכן ר"ג בהפרשתו הלא קלקל יותר דהמאכיל תרומה לזר עובר בעשה דמשמרת משא"כ בטבל:
ועפי"ז אמרתי במ"ש התוס' יבמות (פ"ט ע"א) גבי התורם קישות ונמצאת מרה כו' התם שוגג קרוב למזיד דאיבעי' ליה למיטעמיה, וכתבו כלומר יפריש משהו מיניה וביה כדי שיטעום ותו לא, ובתוי"ט (בפ"ג) דתרומות כתב דאי לא יפריש אסור ליה למיטעמיה דבר האסור ומזה ה"ר בתב"ש (סי' מ"ב) דטעימה אסור באיסורין, ועי' בגליון רש"א שם, ועי' בט"ז יו"ד (סי' צ"ח). ולפי"ז אין ראי' מכאן די"ל דהתוס' הכא אזלי בשי' רש"י דגם בטבל איכא עשה דמשמרת ובזה שטועם הוא מאבד ומכלה הטבל ועוד שהרי טבל אסור בהנאה של כלוי לכ"ע, והנאה של כלוי בטבל הלא לא נאמר בי' שיעור וגם כל שהוא י"ל דאסור ולא מצד טעימה באיסורין, אלא מצד מה שמאבד ומכלה הטבל, אבל טעימה בשאר איסורין י"ל דמותר, אכן מד' הירושלמי המובא בתוס' ב"מ (דף נ"ג ע"א) ד"ה ואסורים לזרים שכתבו אפי' חצי שיעור או דאורייתא או דרבנן דפליגי ר"י ור"ל לא משמט הכי יעו"ש, ועי' בריש נדה היה בודק את החבית ופירש"י טועמה אם היא בחזקתה שלא החמיצה יעו"ש ולא כתב דיפריש מקודם, ועי' בב"ב (צ"ו ע"א) ברשב"ם שכתב ג"כ דקודם הטעימה מפריש ממנו תרומה ועי"ש בתוס':
ואמנם בעיקר החדוש דהמאכיל תרומה לזר עובר בעשה דמשמרת כמו מטמא בידים הנה מצאתי שנחלקו בזה הראשונים ז"ל, והוא בפ' אמור (כ"ב ט"ו, ט"ז) כתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לד'. והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם וגו' ופירש"י ולא יחללו וגו' להאכילם לזרים. והשיאו אותם את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם כו' עכ"ד. והרמב"ן ז"ל בנמוקיו אחר שהביא לשון רש"י כתב וז"ל ולא הבינותי דעתו כי יראה מדבריו שזה הלאו אזהרה בכהנים הוא שלא יאכילו התרומה לזרים, ואם כן ראוי שנפרש שיהיה והשיאו אותם כנוי לישראל שיטענו הכהנים את ישראל עון אשמה כאשר יאכלו הקדשים ולמה הוצרך ר' ישמעאל לדרשו בעצמם ועוד שלא הוזכר זה הלאו בתלמוד אלא הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האיסורים כו' יעו"ש, הנה מצינו דנחלקו בזה רש"י והרמב"ן, דלרש"י ז"ל המאכיל תרומה לזר הרי הוא בלאו דולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לד'. ובזה דמאכיל התרומה לזר הרי הוא מחללו מקדושתו ועבר בעשה דמשמרת דלא שמרה, והרמב"ן ז"ל כתב מפורש דהמאכיל תרומה לזר אינו באזהרה מיוחדת אלא הרי הוא אסור להאכילו כמו בכל האיסורים, ולפלא לי על כל הגדולים שהאריכו בזה ולא ראו זאת ודוק: