אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן סב - לקט שכחה ופאה › ד

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן סב - לקט שכחה ופאה · ד

ג

גרסינן ב' עומרים שכחה ג' אינו שכחה כו' והצה הטעם דג' אינו שכחה כתב הרשב"ם ז"ל (ב"ב ע"ב ע"ב) משום דג' הוי גדיש וכ"כ הראב"ד ז"ל בת"כ ובירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (פ"ו מ"ו) אמרינן בעומר שי"ב סאתים אי נידון כגדיש או כעומר ונ"מ לב"ה דב' עומרים שכחה ג' אינו שכחה דאם אחד מהם סאתים אם הוא גדיש אינו נידון כשורה ואינו משלים את השורה ג' לב"ה וד' לב"ש ע"ש ונראה דזה דג' לב"ה וד' לב"ש אינו שכחה הוא משום דנידון כשורה וכן שם מ"ד הביא מהירושלמי עימר את הראשון והשני והשלישי ושכח הד' אית תני אם נטל החמישי ה"ז שכחה ואית תני אם שהה ליטול החמישי ה"ז שכחה אמר ר' בון כו' מ"ד נטל החמישי כשיש שם ששי כו' ועד שלא נטל החמישי לא כבר נראה הד' לידון כשורה כו' ופי' הר"ש ז"ל דאתיא כב"ה דג' אינו שכחה ונדון כשורה ע"ש היינו דזה דג' אינו שכחה הוא משום דהוי שורה. והנה זה דג' חשיב שורה אין זה רק בפאה רק בכ"מ ואף בכלאים כן כמ"ש הרמב"ם ז"ל (רפ"ז דכלאים) ועיין בכ"מ שם היינו דכמו דאמרינן ושכחת עומר ולא גדיש ה"נ עומר ולא שורה [יש לחקור לר"י דס"ל דתלוש ומחובר מצטרפין לסאתים אי מצטרפין ג"כ לשלשה דאינה שכחה דאפשר דתלוש ומחובר ל"ש שיצטרפו לשורה] הנה יש לעיין במה דאמרינן דג' אינו שכחה היינו כשמעמר את השורה אם עבר והניח ג' עומרים אינו שכחה הא כשעבר על ב' עומרים כבר נעשו שכחה דהא חלות השכחה הוא כשעבר עליה שהוא בבל תשוב א"כ אח"כ כשעבר עוד על אחד איך נעקרת השכחה למפרע וצ"ל דחלות השכחה הוא שכבר התחיל לעמר האחרת ובההיא דסאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה דאוקמינן בירושלמי כגון ששכח שאינה עקורה קודם כמה שהביא הר"ש ז"ל שם ולר"י אם לא בא רשות העני באמצע מצטרפין ואף כששכח אינה עקורה היינו הקמה כבר חלתה השכחה וזכו בה עניים וכששכחז אח"כ העקורה איך מתבטל דין השכחה משאינה עקירה ואפשר היה לומר דה"נ מיירי באופן שעדיין לא חלתה השכחה על שאינה עקורה כגון שעדין לא עבר ממנה אך רימז על ההיא דאם באה רשות עני באמצע כתב ויהיה זה כשיזכה בקצת הדבר ההוא בתלוש או במחובר ואח"כ נשכח קצתו האחד אז לא יצטרף עמו הקצת האחר כו' ע"ש א"כ מיירי בשכחה גמורה שכבר העני יכול לזכות בו ודוקא אם כבר זכה בקצתו אז אינו מצטרף ואם לא זכה מצטרפין ואינו שכחה אף ששכח זה אחר זה וקצת תימה כיון דכבר נעשה ממון עניים שיכולים לזכות בו איך יתבטל אח"כ ממון עניים למפרע:

הנה בזה דג' עומרים אינו שכחה יש לחקור אי ב' שדות מצטרפין לזה כגון שהיה ביניהם דברים המפסיקין לפאה וכעין זה חקר המנחת חינוך סי' תקצ"ג בזה דבעינן תחלת קצירה לשכחה אי מפסיק לזה שמפסיק לפאה והביא שם ראיה ממ"ש הר"ש ז"ל דבצלים ושומים מצטרפין לסחתים אף שהן ב' מינים ובפאה חייבין בב' פאות ומ"מ בשכחה מצטרפין ע"ש אך בירושלמי (פ"ו ה"ג) אמרינן ר"י ברבי אמר היה שם אמת המים על פני כל השדה אם עיקר את המחרישה מצד זה ונותנה בצד זה אינו נידון כשורה ואם לאו נידון כשורה ע"ש וע"כ הטעם משום דטפסקת לב' שדות ומוכח דאף לזה דג' עומרים אינו שכחה בעינן שדה אחת ומפסיק בה מה שמפסיק לפאה והנה בזה אפשר לומר מה דאמרינן בירושלמי (פ"ו ה"י) בההיא דהקמה מצלת את העומרים דלרבנן אינה מצלת אלא את שלו ואינה מצלת אלא מינה ע"ש דהטעם משום דשלו ושל חברו חשיבי ב' שדות לענין פאה וכן ב' מינים וה"נ לענין שכחה ומש"ה אין מצילין דב' שדות אין שייכות זו לזו לדיני שכחה:

אמרינן דעומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה ובירושלמי אמרינן תרי טעמי משום דכתיב ושכחת עומר בשדה עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו אי תניי תני ושכחת עומר ולא גדיש ע"ש וכתב המ"ר (פ"ז מ"ב) דהטעם דעומר ולא גדיש משום דהוי דבר המסוים דעתיד לזוכרו ע"ש. והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן שם בירושלמי דנ"מ בין הנך תרי טעמי בשכח עומר בצדו דאי עומר שי"ב סאתים חשיב עומר לכ"ע העומר ששכח בצדו הוי שכחה ואי חשיב גדיש הוא מחלוקת ב"ש וב"ה בעומר שהוא סמוך לגדיש ע"ש ובההיא דעומר הסמוך לגדיש הטעם הוא משום דבר המסיים אך יש לעיין דאמרינן (בב"ב ע"ב) דעומר שי"ב סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת גדיש עליו דהוא אינו שכחה ותורת עומר עליו דשנים והוא אינו שכחה ע"ש ואי נימא הטעם דהוא אינו שכחה משום דעתיד לזוכרו א"כ הוי כמי שלא שכחו כלל ואיך יצטרף לשנים שלא יהיו שכחה. והנה לפמ"ש הרשב"ם ז"ל שם מהספרי דהטעם דג' אינו שכחה הוא ג"כ משום דהוי גדיש א"כ לפמ"ש המ"ר דטעם דגדיש לא הוי שכחה הוא משום דעתיד לזוכרו א"כ ה"נ הטעם זה דג' אינו שכחה וי"ל דזה דג' אינו שכחה לפי שהן גדיש ועתיד לזוכרן הוא רק היכא שאחד מהם בעצמו אינו גדיש רק יחד הן גדיש אז זוכר כולן יחד כי נזכר הוא על הגדיש אבל אם אחד מהם הוא גדיש בכ"ע ונזכר עליו בפ"ע אינו מועיל שיזכיר בשבילו האחרים וזהו מה דאמרינן בירושלמי דעומר שי"ב סאתים אי תורת גדיש עליו אם שכח ב' עומרים בצדו אינו נידון כשורה דאינו מועיל שיזכור האחרים אבל תלמודא דידן ס"ל ותורת גדיש עליו ותורת עומר עליו דאף שעתיד לזוכרו בפ"ע מ"מ מועיל ג"כ שיזכיר הב' עומרים שבצדי אך בעיקר יש לעיין על המ"ר שכתב בעומר שייב סאתים דהטעם משום מסוים הא כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ח) דאם כל עומרי השדה הן של סאתים ג"כ אינו שכחה ע"ש והא התם אינו מסוים והוי כמו כל הזיתים נטופים רהוי שכחה כדאמרינן בירושלמי ואפשר דשל סאתים כיון שהוא גדיש מתוך חשיבותו הוא זוכרו והוי כמו זיתים לר"י לאחר שהחריב אנדרינוס את א"י דאינו שכחה ואף שכולן חשובין:

אמרינן בירושלמי (פ"ו ה"ג) היה עומר אחד גדול ועימר צד התחתון צד העליון מהו שידון כשורה ופי' המפרשים ז"ל היינו שעומר לצד התחתון וסמך צד העליון בעץ ע"ש ויש לעיין תי"ל שהוא צף ובסוטה (מ"ה) איבעי לן אויר שדה אי הוי כשדה ופי' רש"י ז"ל כגון שצפה ע"ג אבן או ע"ג עמוד ובירושלמי בכמה מקומות אמרינן דצף אינו שכחה ואפשר דהכא בעימר צד התחתון אין האיבעיא לגבי העליון עצמו אי הוי שכחה אלא לגבי שנים האחרים ששכחן דאי נידון כשורה מצטרף לג' ואין להם שכחה ואף דאין השכחה מהני לעצמו מ"מ מועיל להצטרף ולהצילן וכדאמרינן בירושלמי בעומר שי"ב סאתים אם אין הטעם דהוי גדיש רק ממעטינן מקרא ושכחת עומר כו' עומר שאתה יכול לפשוט ידך כו' אם שכח ב' עומרים בצדו נידון כשורה ומצילן ואף דעליו בלא"ה לא הועילה השכחה מ"מ מצטרף ומצילן:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הכ"ב) השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין או ששכח ב' אילנות ה"ה שכחה ג' אינו שכחה אח"כ בהכ"ד כתב היה מסוים בדעתו ה"ז כמפורסם כו' אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו ה"ז שכחה ואעפ"י שהוא מפורסם והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן כמו שבארנו ע"ש וקשה מאד טעם הדבר דאם שכח רק מקצת כי יש בו סאתים אינו שכחה ואם שכח כל האילן אף אם י"ב סאתים ג"כ הוי שכחה. ולבאר שיטת הרמב"ם ז"ל נראה דהנה דין סאתים במחובר דאינו שכחה שונה לגמרי מדין סאתים בתלוש דאינו שכחה דטעמו דעומר שי"ב סאתים דאינו שכחה משום דושכחת עומר כו' עומר שאתה יכול לפשוט את ידך כו' וכן עומר ולא גדיש ל"ש במחובר וגם בדיניהם אינם שוין דבתלוש בעינן שיהא בו סאתים ממש אבל במחובר אמרינן דאי אין בהם סאתים רואין את השבלין הדקות כאילו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאילו הן מלאות כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ט) והוא מהירושלמי אבל בתלוש לא אמרינן רואין כמ"ש הר"ש שיביליו ז"ל [ונראה דזהו מה דאמרינן בתוספתא (פ"ג) יפה כח העני בקמה יותר מבעומר ובעומר יותר מבקמה הקמה י"ב לקט שו"פ משא"כ בעומר העומר שי"ב סאתים ושכחו אינה שכחה הקמה אינו שכחה עד שיהיו בו סאתים ע"ש כלומר בקמה אף פחות מסאתים אינו שכחה ובזה יפה כח העני בעומר יותר מבקמה ונראה דהיינו דרואין את הדקות כאילו הן בריאות ואף שעתה הן פחות מסאתים ג"כ אינו שכחה וזה אינו בעומר] ונמצא דבקמה שיעור של סאתים אינו אלא שיעור בשבלים שאם שכח מספר של שבלים כזה שאם היו ענוה של שעורים היו בהם סאתים אינו שכחה ולא איכפת לן באותן השבלין מה הן אי שדיפות או מלאות דאין השיעור במדה כ"א במספר וכמו בתלוש ב' שכחה ג' אינו שכחה במחובר שיעור שבלין כזה הראוי לעשות סאתים אילו היו מלאות וארוכות אינו שכחה. והנה בשכחת עומרים ל"ש שיעור של שבלין כיון שהן עומרים על כל העומר רק שכחה אחת ששכח מלעמרו ורק אם שכח ג' עומרים על כל עומר ועומר שכחה בפ"ע וכיון שכן ג' אינו שכחה אבל במחובר ששכח מלקצרו על כל שבולת ושבולת קצירה בפ"ע וכששכח מקצת שבלין לקצור על כל שבולת ושבולת שכחה בפ"ע ששכח מלקצרה ובעמרים דחשיבי השיעור ג' דאינה שכחה ובשבלין השיעור הוא כדי לעשות סאתים והנה באילן אם התחיל בו ושכח מקצת הפירות לקצרן א"כ השכחה היתה על הפירות שאלו הפירות שכח מלקצור הוי כקמה דשיעורו בסאתים אבל שכח אילן שלם אין השכחה על כל פרי ופרי אלא על כל האילן שכחה אחת ששכח זה האילן לקצרו והוי כמו עומר דעל כל העומר שכחה אחת ול"ש לדון עליו בשבלין א"כ בשכח אילן שלם אינו שייך לדון עליו מדין סאתים של קמה דשם על כל שבולת ושבולת שכחה בפ"ע ול"ש לדון ג"כ מדין סאתים של עומרים דהתם משום דהוי גדיש א"נ בעינן עומר שאתה יכול לפשוט את ידך כו' וזה ל"ש במחובר ורק הדין דשנים שכחה ג' אינו שכחה זה איכא אף באילנות דאילנות דחשיבי הוי כמו עומרים דהשיעור בהם דג' אינו שכחה [הנה הכ"מ הקשה שם על הרמב"ם ז"ל דבזית שאינו נטופה אם התחיל בו אם יש בו סאתים אינו שכחה ואם שכח כל האילן הוי שכחה א"כ טפי הוי שכחה אם לא התחיל בו משהתחיל בו ובזית נטופה הוי איפכא דאם לא התחיל בו לא הוי שכחה ואם התחיל בו הוי שכחה ע"ש אך נראה דל"ק דבזית נטופה הטעם דלא הוי שכחה הוא משום שי"ל שם ונזכר ובעינן שיהא נזכר מעצמו אף אם לא יפגע בו עוד כמ"ש הרמב"ם ז"ל וזה שייך רק אם שכח כל האילן ונזכר מעצמו שאותו הזית הנטופה עדיין לא בצר אבל אם התחיל בו ושכח מקצת זיתים מלבצרן מה שייך שיזכור הא אותן הזיתים שלא בצרן אין להם שם בפני עצמן שיהא נזכר עליהן שלא בצרן]:

כתב התי"ט בפ"ו דשכחה ע"י סיבה אינה שכחה ובההיא דהקוצר בלילה והמעמר והסומא י"ל שכחה ואם היה מתכוין ליטול הגס הגס אינו שכחה כו' כתב השנו"א כיון רמטרדתו ליטול הגס שכח הדקין הוי שכחה באונס ואינו שכחה וכמו עמדו עניים בפניו ע"ש. והנה בסוטה (מ"ה) אמרינן בשדך פרט לשצפו עומרים לתוך שדה של חברו וכתב רש"י ז"ל שנשבה הרוח והרימה את העומרין מן הארץ והציפתן לתוך שדה ש"ח ושכחן כסבור שאינן שלו נפקא מבשדך ולא בשדה חברך דלא הוי שכחה ע"ש ויש לעיין הא הוי שכחה ע"י אונס כיון דקסבור שאינן שלו ול"ל קרא משום דבשדך ולא בשדך חברך. והנה י"ל דזה לא מקרי אונס דרק אם איזה מעשה גורם השכחה אבל אם המקום או הזמן גורם השכחה לא איכפת לן וכמו מעמר בלילה דאע"ג דהלילה גרמה שישכח אין זה אונס דשכחה נוהגת בכל המקומות ובכל הזמנים אף שנוח שם לישכח אבל אם איזה מעשה גרמה כגון טרדתו או שעמדו עניים בפניו מקרי אונס. הנה כתב הר"ש ז"ל (פ"ז מ"ב) על ההיא דזית שנמצא עומד בין ג' שורות של ב' מלבנים ושכחו אינו שכחה דלא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות את הזית הוי כחפוהו בקש או עמדו עניים בפניו ע"ש וי"ל הטעם דלא הוי כחפוהו בקש כו' כיון דהמקום גורם השכחה בלא שום מעשה לא איכפת לן משא"כ חפוהו בקש או עמדו עניים בפניו אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ ובפסקיו כתב בזית הנמצא בין ג' שורות כו' הטעם דאינו שכחה הוא משום דהאילנות הסתירוהו וע"כ אין הטעם משום טמון דהרמב"ם ז"ל פסק ברפ"ה דטמון הוי שכחה והטעם משום דהוי שכחה ע"י אונס ואע"ג דהתם המקום גרמה השכחה בלא שום מעשה וע"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דאף כה"ג חשיב שכחה ע"י אונס והנה זהו נמי טעמו של הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"ה ה"ד) כהירושלמי בנתן עומר ע"ג עומר דאין התחתון שכחה דהוא דוקא בזכר את העליון וכן שם ה"ג בחיפוהו בקש כתב דדוקא בזוכר את הקש והראב"ד ז"ל השיג שם וכתב דדברי הירושלמי הוא רק לר"ש דטמון אינו שכחה וכל שזוכר את העליון חשוב טמון וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל ס"ל דדברי הירושלמי הוא אליבא דת"ק ע"ש והטעם הוא משום דהוי שכחה ע"י סיבה מפני שהיה טמון וזה דוקא בזוכר את העליון או את הקש שחיפוהו ובזה ליכא פלוגתא כלל אבל אם העליון או הקש שחיפוהו בו ג"כ שכח א"כ אי אפשר לומר שהשכחה היתה מפני שהוא טמון ולא הוי אונס ואז תלוי רק אי בטמון איכא שכחה ובזה פליגי ת"ק ור"ש והנה יש להוכיח דההיא דחיפוהו בקש דאינו שכחה אינו משום טמון דהנה בירושלמי איבעי לן היה כלו מחופה אי הוי שכחה ופשטינן מההיא דהמעמר בלילה וסומא שעימר שהוא כלו מחופה וי"ל שכחה ע"ש. והנה (בפ"ו מ"י) אמרינן כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ר"י אומר אי"ל שכחה וחכ"א י"ל שכחה ע"ש וטעמו דר"י הוא משום טמון אלמא דמאן דס"ל טמון אינו שכחה אף כולן טמונין כן וע"כ האי דחיפוהו בקש אינו משום טמון ואתיא כרבנן:

והנה בההיא דאם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אי"ל שכחה כתב השנו"א משום דהוי שכחה ע"י אונס דמטרדתו ליטול הגס שכח הדקין ובירושלמי (ספ"ו) כתב הפ"מ הטעם דמתכוין ליטול הגס אף הדקין אינו שכחה משום דזה דלא נטלן אינו משום שכחה רק שרוצה ליטול תחילה הגסין ע"ש אך לפ"ז אינו ענין לההיא דלעיל דהמעמר בלילה וסומא שעימר דאף בכל אדם כן אך הרמב"ם ז"ל בפ"ה ה"ח) כתב ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגס אי"ל שכחה ע"ש וכן מהירושלמי נראה דקאי אדלעיל על הקוצר ומעמר בלילה וכן סומא כו' דאמרינן שם הקוצר בלילה והמעמר כו' אמר ר' יונה לא סוף דבר גסין אלא אף דקין דכי מאחר שדרכו ליבחן בגסין אפילו דקין אי"ל שכחה ע"ש ונראה פירוש הירושלמי דאם הסומא מבחין את הגסין ונוטלן וכן בלילה אם הגסין הוא מבחין ורואה אותן ונוטלן והדקין אינו מבחין אינו שכחה והטעם דלא הוי שכחה על הדקין נראה לפי מה דאמרינן בירושלמי לעיל דסומא ולילה הוי כחיפוהו בקש והטעם דהוי שכחה הוא משום דהוי ככלו מחופה אבל היכא דהגסין מבחין והדקין אינו מבחין א"כ אין כלו מחופה והוי הדקין כחפוהו בקש דאינו שכחה:

כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ה) העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה שכחו בעל השדה ולא שכחוהו פועלים שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברים ורואין אותן בעת ששכחוהו אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם ע"ש והנה יש לעיין ל"ל לאשמועינן דאם שכחוהו פועלים דאינה שכחה ומפקינן לה מקרא כי תקצור ושכחת כו' הא לא גריעי פועלים משאר אדם והנה אפשר היה לומר דיש חילוק בין פועלים לשאר אדם דהפועלים אם זוכרים בשעה ששכח בעה"ב אינו שכחה אבל באחרים בעינן דוקא שרואין בעת ששכחוהו פועלים ובעה"ב וכמ"ש הרמב"ם ז"ל היו שם אחרים עוברין ורואין אותן בעת ששכחוהו כו' אבל אם ראו קודם רק לא שכחו בעת ששכחוהו פועלים ובעה"ב לא מהני אך הרדב"ז ז"ל כתב שם הטעם באחרים רואין אותן דלא קרינן ביה ושכחת כיון דאיכא אחרים שיזכירוהו ע"ש א"כ להאי טעמא כל שאחרים זוכרין ג"כ לא הוי שכחה והנה זה דעמדו עניים בפניו דאינה שכחה ופסקה הרמב"ם ז"ל ותי"ל משום דאחרים רואין אותן ולהרדב"ז ז"ל אתי שפיר כיון דהטעם דאחרים רואין אותן הוא משום דיזכירוהו אבל העניים לא יזכירוהו ולפי' הרדב"ז ז"ל אפילו אי ליכא פועלים כלל כל שאחרים רואין אותן אינה שכחה לפי שיזכירוהו אך לפ"ז יש לעיין ל"ל קרא דבעינן שישכחוהו פועלים:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הכ"ג) גבי זית שי"ל שם בשדה דאינו שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואעפ"י שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם ע"ש דבעינן שתהא הזכירה מצד עצמו אבל היכא דהזכירה תהיה מחמת שיפגע בו אח"כ ואף דודאי יפגע בו לא מהני ונראה מזה דכמו שהשכחה עצמה בעינן שתהיה מעצמו ולא ע"י סיבה הגורמת לכך ה"נ זה דהזכירה שאח"כ מבטלת השכחה בעינן ג"כ שתהא זכירה מעצמו בלא סיבה הגורמת לכך ולפ"ז לאו דוקא אם הזכירה ע"י שיפגע בו אלא כל שהזכירה תהיה ע"י סיבה ולא מעצמו אינה מבטלת השכחה ולפ"ז קשה מה שפי' הרדב"ז ז"ל דהטעם דאחרים רואין אותן דאינה שכחה הוא משום שהאחרים יזכירוהו אמאי מתבטלת השכחה מאי אולמא מה שהאחרים יזכירוהו מהוא עצמו ופגע בו כיון דבעינן שתהא הזכירה מעצמו ואפשר דהחילוק הוא בזה דכשאחרים רואין אותן כבר יש עתה הסיבה שע"י זה יזכור אח"כ דהיינו ידיעת האחרים דע"י זה יזכירוהו אח"כ אבל הזכירה ע"י שיפגע בו אף שודאי יפגע בו מ"מ עדיין אין עתה הסיבה למה שיזכור אח"כ וצ"ע בזה:

אמרינן (בפ"ו מ"ב) עומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש כו' בש"א אינו שכחה ובה"א שכחה ובירושלמי ובתוספתא פליגי תנאי וס"ל לר"א דב"ש וב"ה פליגי בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדר שבש"א אינו שכחה מפני שזכה בו ובה"א שכחה והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה ה"ג עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אעפ"י שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו ה"ז שכחה ע"ש ונראה לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דהנה יש לעיין מה דאמרינן בירושלמי לב"ש דאינה שכחה מפני שזכה בו איך מהני זכיה הא לעולם כשהשדה מלאה עומרים א"י לומר תזכה לי שדי כמ"ש התוס' (ב"מ י"א) ורק אחר שיצא קצת מרשותו מהני זכיה כמ"ש תוס' שם והרמב"ן ז"ל דל"ש זכיה בדבר שהוא ברשותו לגמרי ונראה דלעולם בעומרים קודם שעימרן כיון דמהני בהו שכחה יצאו קצת מרשות בעה"ב לענין דמהני בהו שכחה לצאת מרשותו לגמרי ושייך בהן זכיה מיהו אין בעה"ב יכול לזכות בהן שזהו דין שכחה אך כשהחזיקו בו להוליכו לעיר כיון שעתה אינו ראוי עוד לשכחה כיון שהוא בידו להוליכו לעיר ואי אפשר עוד לשכוח אז יכול לזכות בו במה שיצא קצת מרשותו וכיוצא בזה כתב השמ"ק בשם הראב"ד ז"ל בב"מ על ההיא דושכחת בשדה ולא בעיר כו' שכוח מעיקרא כו' וכתב ז"ל וה"ד שכוח מעיקרא כגון שלא חזר פניו ממנו עד ששכחו וחזר את פניו והניחו לאחוריו בשכחתו זהו שכוח מעיקרו כלומר משעה שהוא ראוי להיות שכחה שאינו רשאי לשוב עוד לקחתו אבל אם זכרו כל שעה אפילו משהפך פניו ממנו אעפ"י ששכחו אח"כ אינו שכחה שכבר זכתה לו שדהו משעה שהיתה ראוי להיות שכחה כו' עכ"ל ומוכח דלעולם שייך זכיה בעוחרים אף שלא יצאו קצת מרשותו דהא התם לא יצאו עדיין מרשותו דלזה גופא שייך זכיה שלא תהני להו שכחה דזה דמהני בה שכחה זה גופא מקרי שיצאו קצת מרשותו מיהו בעלמא לא מהני זכיה שזהו דין שכחה אך כל שהיה שעה הראויה לשכחה ולא היתה אז שכחה בכה"ג מהני זכיה וכן אם היה שעה שאין העומר ראוי עוד לשכחה ג"כ מהני אז זכיה ולכן בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר דאינו ראוי עוד לשכחה זוכה בו ואף שהניחו אח"כ ושכחו לא מהני כיון שהיה קודם ראוי לשכחה וזכה בו אי אפשר לחול עליו עוד הפעם הדין שיהא ראוי לשכחה דב' פעמים אי אפשר לחול עליו זה הדין וכמ"ש בשנו"א על ההיא דהמעמר לגדיש י"ל שכחה ממנו ולגורן אי"ל שכחה דמש"ה ממנו ולגורן אי"ל שכחה דפעם אחת היה שכחה ושוב אינו מחויב בשכחה ע"ש וההיא דממנו ולגורן היינו שנמלך אח"כ להוליכו לגורן ואף שעתה הוא גמר מלאכה מ"מ כיון דקודם לא היה דעתו כן וחל הדין שיהא ראוי לשכחה כשעימר לגדיש אי אפשר לחול עוד הפעם זה הדין שיהא ראוי לשכחה אך זה דוקא בשהחזיק בו להוליכו לעיר כיון דאז אינו ראוי עוד לשכחה זכה בו ואף אם נמלך והניחו בשדה לא מהני תו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום כיון דלטלטל ממקום למקום בשדה נטלו ולעמרו אח"כ עם שאר העומרים א"כ היה כל העת ראוי לשכחה לא מהני זכיה וכשנטלו להניחו אצל הגפה ואצל הגדר בזה פליגי ב"ש וב"ה כיון שנטלו להניחו אצל דבר המסוים שקשה לשכוח שם ס"ל לב"ש דהוי כמו שנטלו להוליכו לעיר ויכול לזכות בו וב"ה סברי כיון דאפשר לשכוח אף אצל דבר המסוים עדיין ראוי לשכחה הוא ולא הוי כהחזיק בו להוליכו לעיר וא"י לזכות בו וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל ואעפ"י שהניחו סמוך לגפה כו' ה"ז שכחה דזהו שהניחו סמוך לגפה הוי רבותא דהוי שכחה:

והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ חלק עמ"ש בפסקיו וכמ"ש המל"מ וס"ל שם דאין נ"מ בין נטלו להוליכו לעיר או ממקום למקום אלא תלוי בזה דאם נטלו להוליכו לעיר והניחו בשדה שלא במקום המסוים אינו שכחה אבל אם הניחו בצד הגפה או הגדר שהוא דבר המסוים בזה פליגי ב"ש וב"ה וס"ל לב"ה דהוי שכחה ולפ"ז אם הניחו אצל דבר המסוים הוי שכחה טפי משלא הניחו אצל דבר המסוים והמל"מ והתי"ט פלפלו למצוא טעם בדבר ע"ש ונראה דס"ל כמו בעומר ששכחוהו פועלים ולא שכחוהו בעה"ב דמהני זכיה כיון שכבר התחילה השכחה כמ"ש תוס' והרמב"ן ז"ל ואף שעדיין לא היה שום חלות דפועלים ובעה"ב חשיבא כאדם אחד ובעינן שישכחוהו שניהם רק עתה נוח יותר לשכוח כיון שכבר שכחוהו פועלים יצא קצת מרשותו ומהני זכיה ואע"ג דאי בעה"ב בעצמו קוצר דמחוסר רק שכחת בעה"ב לא מהני זכיה קודם ששכח ומ"מ היכא דאיכא פועלים וקודם לא היה נוח לשכוח דבעינן שישכחוהו פועלים ובעה"ב ועתה נוח יותר לשכוח דמחוסר רק שכחת בעה"ב חשיב התחלת השכחה ומהני זכיה. והנה בפה"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דקודם שהתחילה השכחה לא מהני זכיה בשום אופן ורק בנטלו להוליכו לעיר דאז אינו ראוי לשכחה כלל ואח"כ הניחו בשדה דעתה הוא ראוי לשכוח חשיב התחילה השכחה כיון דעתה נוח יותר לשכוח מקודם וזוכה בה כשהניחו בשדה שהרי עומד בצד שדהו וכששכחה אח"כ אינה שכחה אבל כשהניחה אצל דבר המסוים כיון דאף עתה אינה ראויה לשכחה עדיין לא התחילה השכחה ואינו זוכה בה ואם שכחה אח"כ כל השכחה נעשית בב"א כשאר שכחות והוי שכחה וב"ש סברי דאף אצל דבר המסוים ג"כ ראוי לשכוח והשכחה נעשית בב' פעמים וזוכה בה משהניחה:

עוד יש ליתן טעם בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר דאינו שכחה משום דכל העומרים מכניסן לגורן וזה נטלו להוליכו לעיר הו"ל עימור בפ"ע ואינו שייך עוד עמהם ובעומר יחידי אינו שייך שכחה דהא אף בראשי שורות ליכא שכחה דילפינן מקרא דבעינן שיתחיל לעמר ואף שקודם שנטלו להוליכו לעיר היה דעתו לעמרם עמהם וכבר היה ראוי לשכחה חוזר וזוכה בו כיון דעתה ל"ש עוד בו תורת שכחה וזה דהניחו בצד הגפה או הגדיש דהוי שכחה צ"ל כמ"ש המל"מ דכל שהניחו במקום המסוים אגלאי מילתא שלא נטלו להוליכו לעיר אלא להניחו במקום אחר ידוע לו ע"ש:

כתב השנו"א בזיתים דחסידים הראשונים היו חובטין פעם אחת והשאר נקראים זיתי ניקוף דבזיתים מצוה לאחר שחבטו פעם אחת הוי הנשאר לעניים ונקרא זית נקוף וזו המצוה ל"ש רק בזיתים ולא בשאר אילנות וכתב בהגהת רי"ף שם דאין הכוונה דל"ש גוף דבר זה בשאר אילנות אלא דבזיתים היו מחמירים שהיו חובטין אותן רק פעם ובהגהת הר"ח ז"ל שם הקשה מההיא דחולין (קל"א) היינו מה דאמרינן שם דבזיתים איכא רק ב' מתנות ע"ש. ונראה דהנה התי"ט כתב (פ"ו מי"א) על ההיא דאם היה מתכון ליטול הגס הגס אי"ל שכחה ואמרינן בירושלמי אמר ר"י לא סוף דבר גסין אלא דקין כו' מאחר שדרכו לבחון בגסין אפילו דקין אי"ל שכחה וכתב שם ז"ל ונ"ל לפרש אמר ר"י לא מבעיא דגסין אי"ל שכחה שהרי בכוונה לקט הגסין ומקפיד עליהן אלא אפילו הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפ"ה אי"ל שכחה וטעמא מפרש שמאחר שהוא בוחן בגסין ליטלן רצונו ליטול כולן גם הדקין אלא שמניחו שיקחנו איש רואה או ביום עכ"ל ונראה מזה דכל שמדחה אותן בידים אף שאינו שוכחן הוי כמו שכחה ולפ"ז מ"ש השנו"א דחסידים הראשונים היו חובטין בזיתים רק פעם אחת א"כ השאר מדחי להו בידים ובכלל שכחה הוא ובכלל שכחת קמה ואין זו מתנה חדשה בזיתים וא"כ ל"ק קושית הר"ח ז"ל הא אמרינן דרק ב' מתנות בזיתים וזה דהיו עושין כן בזיתים שהיו חובטין רק פעם אחת ולא בשאר אילנות הוא מדאמרינן בספרי דחסידים הראשונים היו נוהגים עין יפה בזיתים כו' ומצוה לעשות כן. והנה בהגהת הרי"ף ז"ל שם כתב שהוא מדין עוללות ויש עוללות בשאר אילנות וכבר הקשה עליו הרש"ש ז"ל ע"ש והנכון שהוא מדין שכחה וכמ"ש [הנה כתב שם השנו"א לתרץ בזה קושית התוס' בגיטין על ההיא דעני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני ד"ש ואם נשא ונתן ביד הוי גזל גמור רב כהנא אזיל כו' וקא נתרין תמרי אזיל קא מנקט ואכיל א"ל חזי מר דבידא שדיתינהו כו' והקשו בתוס' היכא הוי אכיל הא איכא גזל מפני ד"ש וכתב השנו"א דבזה אתי שפיר דליכא גזל אלא בזיתי ניקוף וכאן הוי תמרי ולא הוי גזל אף מפני ד"ש אבל כשנשא ונתן ביד הוי גזל גמור ע"ש ונראה פירושו דזה דעני המנקף כו' דהוי גזל מפני ד"ש הוא רק במתנות עניים ובתמרי אין זה ממתנות עניים ורק מיירי בסייפות שהן הפקר לכל ובזה או הוי גזל גמור או לא גזל כלל והנה נראה כדעת השנו"א דהתם לא היה מדין מתנות עניים חדא דלא אשכחן דרב כהנא היה עני וראוי ליטול מ"ע ועוד דזה דשדי אופיא ונתרי תמרי כתבו התוס' דחריות של הדקל הוי שדי מן הדקל ונתרי תמרי ע"ש וקשה הא אמרינן רפ"ד דפאה דבדקל בעה"ב מוריד ומחלק ואיך עביד הכי וע"כ לא מיירי הכא במתנות עניים כלל רק בסייפות שהן הפקר]:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה